עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ד כלל צ אין אדם משים עצמו רשע
פרט א':
כתובות דף י"ט, העדים שאמרו כ"י הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו הרי אלו נאמנים א"ר בר חמא ל"ש אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנים מ"ט א"א מע"ר [אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות] וצ"ע למה לא נקיט גם כאן כמו בשארי מקומות אדם קרוב אצל עצמו וא"א מע"ר, וכאן אמר סתם א"א מע"ר, ורק רש"י מסביר מצד קרוב הוא אצל עצמו, לכאורה גם בלא קרבות י"ל אא"מ ע"ר כי יש לו חזקת כשרות ואין ע"א נאמן נגד חזקה, ודוחק לאמור שאדם על עצמו כמו בעלים, ורק בפלוני רבעני שנעשה המעשה רק הספק אם ברצון או באונס וגם עוד ע"א אולי יהי' נאמן ע"כ צריך לאמור מצד אדם קרוב אבל כאן אולי לא נעשה שום אונס ואינו נאמן לפסול עצמו גם אם קרוב יהי' כשר אבל לא נגד חזקה אין שום ע"א נאמן ויש להאריך:
ת"ר אין נאמנים לפסלו דברי ר"מ וכו' מ"ט אר"ח קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חותמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. א"ל רבא השתא אילו אתא לקמן לאמלוכי אמרי' להוזיל חתומו ולא תתקטלון דאמר מר דאין לך דבר בפני פיקוח נפש אלא ע"ז ג"ע שפ"ד בלבד השתא דחתמו אמרי' להו אמאי חתמיתו וכו':
שמ"ק כתב אר"ח קסבר ר"מ, פירוש ה"ק דאע"ג דקי"ל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז ג"ע שפ"ד, מ"מ דינא הוא דלקטלו ולא יחתמו שקר ומדת חסידות היא ואי לא עבדו הכי משוו נפשייהו ברשיעי וקסבר ר"מ אפי' בכה"ג אין אדם משים שאינו חסיד, ורבא קשיא ליה כיון דקא מודית שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וכו', ורא"ה כתב ק"ל היכי ס"ד הא דרב חסדא הא הלכה רווחת היא אין לך דבר שעומד וכו' וי"א דהשתא לאו מדינא קאמרי' אלא מדת חסידות דאע"ג דקי"ל באידך דאין אדם רשאי לנהוג מדת חסידות בעצמו שאם לא הי' עובר הי' מתחייב בנפשו בהא קס"ד דרשאי וכו' ורמב"ן כתב א"ד מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו לפי שנמצא בברייתא שלשה דברים ע"ז ג"ע שפ"ד, ר' מאיר אומר אף הגזל ע"ב עי' ש"ש שמעתא ז' פ"ה ותומים סי' מ"ו:
דף ע"ו, מאכילתו שאינו מעושר, ה"ד אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע לא צריכה דאמר ליה פלוני תקן לי הכרי וכו' וכתב ר"ן, והאי דלא אוקמה במודה, כתב ראב"ד משום דאינה נאמנות דאין אדם מע"ר, ולא נראה דלהפסיד כתובתה ודאי נאמנות דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו ע"ש, ושעה"מ פ"ט מאישות מביא קושיא מסוף נדרים שהקשה אלימא באשת ישראל וברצון כלום יש לה:
כתובה, ולדעת ראב"ד איפכא הו"ל להקשות דכיון דאין אמ"ע רשע אינה נאמנות ואמאי קתני דיוצאה ונוטלת כתובה ויותר תימא על רמב"ם שפסק באומרת נטמא אני ברצון אינה נאמנות ואבדה כתובה ולא השיג עליו, לדעת ראב"ד הו"ל להשיג עליו ולומר דלא אבדה כתובה מטעם דא"א מע"ר, ולפי תוס' בב"מ מיושב דבאומרת טמאה אני ליכא למימר אין אמ"ע רשע משום דמכוונה לעשות תשובה ושלא לבעול בעילת איסור משא"כ בעוברת על דת דליכא למימר לטובה קא מכוין דאיסורי דעבר עבר ע"ש, וח"ץ סימן ק"נ כתב וכי בתורת עדות באנו לאסרה רק היא נאמנות על עצמה ושויתא חתיכא דאיסורא מה ענין קרוב אצל עצמה לכאן ע"ש:
ב"מ דף ג', אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין אר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל א"ל מה אם ירצה לומר מזיד הייתי יפטר, תוס' וא"ת היאך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם מע"ר, וי"ל דאין נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין בעזרה, ושמ"ק כתב דלענין לפטור עצמו מקרבן נאמן אפי' כשמשים עצמו רשע כשם שנאמן לחייב עצמו קרבן במקום שמשים עצמו רשע כגון באשם גזלות:
כתובות י"ט תוס' שחב לאחרים וא"ת וליהמנא במגו דאי בעי מחיל ליה וכתב פנ"י מאי קושיא דאע"ג דאית למלוה מגו אפ"ה לא מהימן לומר שט"א הוא כיון שמשים ע"ר דעבר אלאו לא תשכון באהליך עולה ואפשר דאביי סובר דאפי' היכי דמשים ע"ר אפ"ה מהימן באיכא מגו ועי' כנסת גדולה סי' פ"ב:
מכות דף ב' מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות, הקשה תוס' האיך יכולין לחייבו גלות והא יכול לומר מזיד הייתי, והקשה מהרש"א הא אין אדם משע"ר ע"ש, ונראה ראיה לחקירת מל"מ שאם המעשה נעשה רק לא ידעי' אם בשוגג או במזיד נאמן לומר במזיד, וארעא דרבנן כתב באומר מותר לא שייך א"א מע"ר שלא אמרו אלא במשום עצמו רשע במזיד גמור ומיושב קושי' מהרש"א ע"ש, משא"כ בחלב דאומר מותר שוגג ומביא חטאת, ופלא שכתב לא מצאתי טעם מ"ש ברציחה אומר מותר מזיד רמב"ם פ"ו מרוצח שאינה גולה ובחלב פסק רמב"ם אומר מותר שוגג וחייב קרבן ע"ב, עי' שבות יעקב סי' ק"ע מביא תוס' מכות דף ז' בשגגה יתירה פרט לאומר מותר זה מזיד, משא"כ בחלב אומר מותר שוגג:
סנהדרין דף ט' א"ר יוסף, פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו וא"א משים עצמו רשע ורבא אמר אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו דאדם קרוב אצל עצמו אינו נעשה רשע שהרי תורה פסלה קרוב לעדות ונהרג הרובע דפלגי' דיבורא ומהימנינן ליה לגבי חבריה ולא מהימנינן ליה לגבי דידיה לפסול לעדות]:
דף כ"ה, בר ביניתוס אסהידו ביה תרי סהדי חד אמר קמי דידי אוזיף ברביתא וח"א לדידי אוזפין ברבית פסליה רבא, והא רבא דאמר לוה ברבית פסל לעדות והוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד, רבא לטעמיה דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר:
כריתות דף י"ב, איבעיא להו מ"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או דילמא משום דאמרי' מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן פטור, והקשה תוס' הא אין אמע"ר ותי' שאינה רוצה להביא חולין בעזרה, ותומים בכללי מגו אות ק"ד כתב הכל לרבא אבל לר' יוסף דסובר אדם משים ע"ר ופלוני רבעני לרצוני נאמן לשוי' עצמו רשע בלא"ה לק"מ ופשיטא דנאמן לומר מזיד הייתי:
רמב"ם טוען ונטען פ"ב ה"ג, אין אדם נעשה חשוד עד שיבאו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה אע"פ שחוששין לו ואין ראוי לעשותו עד בתחלה אם נתחייב שבועה משביעין אותו שהרי אומרים לו אם אמת אתה אומר השבע ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להשבע באמת ואם שקר אתה אומר הודה לבעל דינך, וה"ה כתב דברי רבינו פשוטים שהרי אין אדם נפסל לעדות עפ"י עצמו וכן הדין לשבוע, רבינו מאיר כתב וה"מ בנתבע אבל תובע הנשבע ונוטל ואומר חשיד אני נאמן להזיק עצמו, ועי' ח"מ סי' צ"ב ס"ה, וטור ל"ד אין אדם נפסל ע"י עצמו וארעא דרבנן כתב נסתפקתי אם הייני דוקא מדאוריי' אינה נפסל עפ"י עצמו אבל יהי' נפסל לעדות מדרבנן ע"ב:
רמב"ם פי"ב מעדות הלכה ז', אין אדם נפסל בעבירה עפ"י עצמו, כיצד הרי שבא לב"ד ואמר שגנב או גזל או הלוה בריבית אע"פ שמשלם על פי עצמו אינו נפסל, וכן אם אמר שאכל נבילה או בעל אסורה אינו נפסל עד שיהי' שם שני עדים שאין אדם מע"ר לפיכך ראובן שהעיד עליו שמעון שהלוה בריבית והעיד לוי ואמר לי הלוה ברבית, הרי ראובן נפסל בעדות שמעון ולוי אע"פ שהרי הודה לוי שלוה ברבית אינו משים עצמו רשע ונאמן על ראובן ואינו נאמן על עצמו וכן מי שהעיד שפלוני רבעו בין באונסו של נרבע בין ברצונו הוא ואחר מצטרפין להרגו, פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להרגו ולא להרגה וכו':
פ"ג הלכה ז', אמרו פסולי עדות היינו בעבירה או שוחד לקחנו על עדות זו אין נאמנים שא"א משים ע"ר עד שיעידו עליו עדים שהוא רשע ע"ש: מל"מ מלוה פ"ד הלכה ו' שטר שיש בו רבית, הקשו ראשונים האיך גובה את הקרן בשטר זה הלא עדים פסולים הם, ותי' דלא מיפסלי משום דלא משמע להו איסורי וכו', איכא לאספוקי אם העדים נאמנים לומר ידענו שיש איסור ואעפ"כ חתמנו מי נימא דאינם נאמנים משום דאין אדם מע"ר, או דלמא לא דמי דשאני היכי שהוא מהוה האיסור דאז אינו נאמן. אבל היכא שהאיסור ראינו בעינינו ולא מפיו אנו חיים אלא שהיינו תולין שמא לא ידע שהמעשה הזה הוא אסור אז אפשר דנאמן הוא לומר שעשה האיסור בידיעה ע"ש, וארעא דרבנן כתב לא הבינותי ספיקי שהרי גבי א"ל אכלת חלב שהוא לא הי' מהוה האיסור והעדים הי' תולין לומר שאכל בשוגג ואמרי' דמצי למימר מזיד הייתי ואעפ"כ ק"ל לתוס' דהא אין אמע"ר משמע דקים להו לתוס' דאפי' דהוא לא מהוה האיסור אפ"ה איכא משום א"א מע"ר: יבמות דף כ"ה דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים ע"ר, תוס' היינו לפסול את עצמו אבל נאמן הוא לומר גבי אכילת חלב מזיד הייתי כדאמר בכריתות דף י"ב דאין לנו לכופו להביא חולין לעזרה לפי דבריו, והא דקאמרי' בקידושין גבי הבא לי מן החלון דלא עביד אינש דמשוי נפשיה רשיעא לומר מזיד הייתי לאו משום שלא יהי' נאמן לומר מזיד הייתי דפשיטא דנאמן אלא כלומר שאין אומר ברצון בעניין דמשוי נפשיה רשיעא, וכ"ס א"ע ח"ר סי' מ"ב כתב נראה כוונת תוס' דודאי לנו אינו נאמן דאכל חלב במזיד אלא שאין לנו לכופו לעשות עבירה להביא חולין בעזרה לפי דבריו עושה איסור כעין שוי' נפשיה חד"א שהוא עומד וצוח שיודע בנפשו שעושה איסור וזה כוונת תוס' בב"מ לפ"ז בנדרים דשוי' נפשיה חד"א ליכא דמשועבדת לבעל ומיושב הרבה ע"ש:
קידושין דף נ', האומר לשלוחו הבא לי מן החלון הביא לו אע"פ שאמר בעה"ב לא הי' לי בלבי אלא על זה כיון שהביא לו מעל ואמאי אלא לאו דברים שבלב אינן דברים ודילמא שאני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קאתו, הוה ליה לומר מזיד הוה לא עביד איש דמשוי נפשיה רשיעא, תוס' הוה לו לומר מזיד, דנהי דאין אנו מאמינים אותו לומר בלבי הי' כך מ"מ מזיד הייתי טענה מקובלת יותר, ואין נראה כל כך רמאות, ור"ם פי' ודאי מזיד הייתי אנו מאמינים לו יותר כהא דאמרי' ב"מ דף ג' גבי אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דחכמים פוטרים מטעם דאם ירצה לומר מזיד הייתי, ועי' תוס' ב"ב ל"ג ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי לא משוי נפשיה רשיע פי' אינו אומר ברצון מזיד הייתי ואין כאן מגו אבל ודאי אם אמר מזיד הייתי פשיטא דמהימן:
מהרש"א כתב מדברי תו' יש ללמוד דלפי פי' ראשון במזיד הייתי נמי לא הי' נאמן אלא כיון דהוי טענה מקובלת יותר מלא הי' בלבי שלא פירש לו תביא לי מזה ולא טען כן מזיד הייתי ע"כ דלא למפטר נפשיה קאמר הכי, אבל לפי הר"ם קושטא הוא דבמזיד הייתי הי' נאמן ובמגו יש להאמינו בשלא הי' בלבי, ומשני דאין כאן מגו לומר מזיד הייתי משום דלא בא למשוי נפשיה רשיעא, והא דנאמן לומר מזיד הייתי ולא אמרי' דאין אמע"ר, דאיכא למימר שעשה תשובה ואין רוצה להביא חולין בעזרה, אבל לא הי' בלבי במגו דמזיד הייתי ודאי אין להאמינו דאיכא למימר דלא רצה לעשות עצמו רשע ולומר מזיד הייתי, והא דקאמר התם דנאמן לומר לא אכלתי מטעם דאם ירצה לומר מזיד הייתי לא משום מגו הוא ותדע דהא מגו במקום עדים הוא אלא כלומר מה שאמרתי לא אכלתי יוכל לתרץ דבריו לא אכלתי בשוגג אלא במזיד כ"כ תוס' בב"מ, ופנ"י כתב מתוס' בב"מ משמע להיפך ע"ב:
המקנה כתב פנ"י הקשה על תי' ראשון של תוס' איך נעלם מהם משנה בכריתות דאם ירצה לומר מזיד הייתי, נלענ"ד דהא הקשה תוס' הא אאמע"ר ותי' שאין רוצה להביא חולין בעזרה, אבל הכא לא הוי חולין בעזרה, כיון דממנ"פ אחד מעל או הוא או שליח וקי"ל דאדם מביא קרבן על חבירו להתכפר בו א"כ כיון דבאמת אינו נאמן לומר מזיד הייתי משום דאין אמע"ר יכולין ב"ד לכופו שיבא אשם להתכפר בו הוא או שליח עכ"ל: בארעא דרבנן כתב אנכי תמה על רבותינו בעלי תוס' מאי קא קשיא להו דאם ירצה לומר מזיד הייתי דאין אמע"ר, לא איתמר אלא לענין מיתת ב"ד או לפסול עצמו דלא עבדינן מעשה עפ"י עצמו, אבל בחייבי כריתות דהוי בידי שמים לא שייך בהא למימר אין אמע"ר, מש"ה שפיר קאמרי רבנן אם ירצה לומר מזיד הייתי באכילת חלב דאינו אלא כרת, וכן מצאתי בכנה"ג הא דאמר רבא אאמע"ר לא לענין כריתות אלא לענין מיתת ב"ד, ודיוקא דש"ס בקידושין דנקט במעל במזיד דלא עביד אינש דמשוי נפשיה רשיעא דלא ניחא ליה ולא נקט משום דא"א מע"ר דייקא שפיר כוותייהו משום דבכריתות לא שייך למימר א"א מע"ר ע"ש:
הג"א ב"ק דף ק"ב, מעשה בפרגא, בראובן שנתן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה והלך וקנה סחורה אחרת וטוען שקנה לעצמו ולכך שינה ודן הריב"ם שכל הריוח לשליח ונשבע שלכך נתכוין ויתיישב לפי דברי: רבי' שאומר דלמיפטר נפשיה ממונא אדם משים ע"ר כמו הכא שאומר ששינה וקנה לעצמו ומשוי נפשיה גזלן, ואבא מורי אומר דאין אדם מע"ר כלל והכא משום הכי נאמן שלפי דעתו שרצה לשלם לראובן מעותיו התיר' עבד עכ"ל, ומובא בב"י סי' קפ"ג, וקהלת יעקב מתקשה בו היכי קאמר דלמיפטר נפשיה משים ע"ר מקידושין דף נ' ומתוס' כריתות רק אם לטובה מתכוין שלא להביא חולין בעזרה, מש"ה בפלוני רבעני א"א משע"ר כיון דלא שייך למימר דמתכוין לטובה ע"ש, ויש"ש סי' ל"א כתב לא אבין איך ישמע אדם על עצמו שהוא גזלן א"כ סתרי אהדדי אם הוא גזלן פסול לשבוע: קה"י מביא חקירה כמו שאומרי' חזקה אין אדם עושה בעילת זנות דוקא לאיש נאמר ולא לאשה, כן א"א מע"ר לאיש נאמר ולא לאשה, ומיושב בזה הקושי' במשנה ראשונה האיך הי' נאמנת והא אאמע"ר עי' מח"א בהגהות על רמב"ם פכ"ד מאישות, גם מביא מר"ל חביב קי"ז, כהן שאמר שהרג נפש נאמן ואינו עולה לדוכן ולא אמרי' א"א משים ע"ר שהרי עושה איסור אם לא נאמין לדבריו ע"ש וישו"י א"ע סי' ג':
פרט ב'. פסק:
ביו"ד קס"ט סכ"ה, ראובן שאמר לשמעון לקחת ממני רבית מיד ליד ושמעון משיב לא לקחתי אלא ע"י עכו"ם נאמן בלא שביעה, וכתב רמ"א ודוקא שהלוה בא להוציא מן המלוה כגון שהי' לו משכון או שכבר פרע לו, אבל אם המלוה בא להוציא מן הלוה נשבע ופטור, וכתב הש"ך צ"ע דמרדכי כתב בסתם דנאמן המלוה בלא שבועה ומשמע אפי' במלוה ע"פ, אלא שב"י פי' אם הי' מלוה ע"פ פשיטא דאינו נאמן להוציא אפי' בשבועה עכ"ל ולא ידענו אמאי פשיטא דהא י"ל מטעמא דאין אמע"ר אינו נאמן, וכ"כ בסמ"ג לאוין קצ"ג בשם ר' יעקב דאם כופר ואומר מלוה ברבית היא אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ אינו נאמן דאין אדם משים ע"ר ועי' בסימן קע"ז סי"ב, המקבל מעות לחצי ריוח וטעון שמלוה ברבית היא אינו נאמן, וכתב הש"ך אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ אינו נאמן דאין אדם מע"ר, ועט"ז כתב כאן דנשבע הלוה ונפטר אע"ג דמשוי נפשיה ונפש המלוה רשיעי חזקה דממונא עדיפא ללכת אחריו ע"י שבועה עכ"ל, ולקמן קע"ז כתב אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ והוה נשבע ונפטר אינו נאמן אפי' בשבועה דא"א משים ע"ר עכ"ל, ודבריו סותרים זא"ז עכ"ל ועי' חו"ד, הנה משמע מהנ"ל אפי' אם יש לו מגו בכ"ז אין אדם עושה עצמו רשע ולא נאמן אבל מתוס' כתובות שהקשה אנוסים מחמת ממון יהי' נאמנין מצד מגו אנוסים מחמת נפשות, משמע אם יש לו מגו נאמן ועי' שעה"מ פ"ט מאישות, ועי' ש"ך ח"מ פ"ב בכללי מגו אות כ"ד, מגו לא אמרי' היכא דמשים עצמו רשע דאינו נאמן לומר לא אכלתי מגו דיכול לומר מזיד הייתי גבי אמרו לו שנים אכלת חלב כריתות דף י"א וגבי פלוני רבעני לרצוני ולא מהימן במגו דאי בעי אמר לאונסי משמע מתוך אלו דברים שאינו נאמן לומר דבר אחד אע"ג דלא משווי נפשיה רשיעא מגו דמצי למימר דבר דמשוי רשיעא, וכן להיפך לא מהימן למשווי רשיעא מגו דאי בעי אמר טענה דלא משווי רשיעא ע"ש:
התומים בכללי מגו אות ק"ה כתב בגוף הדין אני המה, אם נימא דאפי' להוציא ממון מיד המוחזק ואית ליה מגו אמרי' אין אמע"ר ש"מ דבריר לן הך מבלי שום ספק כי אלו יש בו ספק איך נוציא ממון מספק וע"כ דהוי אנן סהדי דמשקר, א"כ איך כשכבר פרעו הלוה ורוצה להטיל שבועות היסת על המלוה בטענתו שלקח ממנו ר"ק דשומעין לו ומשביעין המלוה כמבואר סי' קע"ז סי"א הא אנן אמרינן שקורי משקר ואין בטענתו ממש ע"ב: שם מביא התומים פני משה נתווכח עם מהר"א ששון אם שייך באומר שעבר עבירה דרבנן ג"כ א"א משע"ר, ונראה דתלי' במש"כ רש"י עדים שאמרו כת"י הוא זה אבל פסולי עדות היינו, פרש"י משחק בקוביא ונתקשה בו כל מפורשים הא אין אמע"ר, ונראה דרש"י ס"ל בפסול דרבנן ל"ש זה, אבל כל מפרשים שדחקו ל שב רש"י ש"מ דס"ל לדינא אפי' באיסר דרבנן ל"מ עצמו רשע ע"ש, ושמ"ק מביא רמב"ן פרש"י פסולין משחק בקוביא ואמאי מהימן והא אא"מ ע"ר איכא למימר כיון דאיסר דרבנן הוא משום שאינו עוסק בישובו של עולם מהימן, ועי' פנ"י ומורי בכ"ס יו"ד סימן פ"א מביא ב"ש קנ"ב ס"ק י"ג מביא ב"ח הא דעד נאמן לומר דבעל לא ציוה לחתום משום דלא נעשה רשע כיון שעידי מסירה הוי חתימה רק איסר דרבנן. משמע בדרבנן לא אמרי' א"א מע"ר ע"ש שמאריך, ישו"י קמ"א ס"ק כ"ח מביא ראיה מכתובת דף ע"ב באומרת פלוני טיהר לי כתם ע"ש:
ח"צ סימן ג' כתב עד כאן לא אמרי' אין אמע"ר אלא במקום שאין אנו יודעין דבר רע ולא שום ריעותא כההיא דמודה שהאכילתו שאינו מעושר אבל כשיש ריעותא לפנינו כגון פנוי' או ארוסה שעיברה אע"ג דקי"ל באומרת לכשר נבעלתי נאמנת אפ"ה כשאומרת שנבעלתי לפסול הולד ספק ממזר, ולא אמרי' א"א מע"ר ואינה נאמנת לומר שנבעלה לאחר שאינו כשר וכו' ועוד דעד כאן לא אמרי אין אמע"ר אלא על מה שכבר עשה וגם שלא לעשות עצמו: חשוד ופסול לעדות אבל מכאן ולהבא לשווי' נפשיה חתיכה דאיסורא נאמן אפי' במקום שהוא עושה עצמו רשע, תדע באומרת טמאה אני לך אפי' ברצון נאמנת והדבר פשוט כיון דשויא נפשיה ח"א אסורה מכאן ולהבא ע"ש עי' ברכי יוסף ח"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ג:
טור סי' מ"ו דאין אדם מע"ר אפי' אם אומר שלעבר הי' רשע ועכשיו כבר עשה תשובה, ושו"ע מ"ו סל"ז עדים שאומרי' אנוסי' היינו מחמת ממון וכו' אינם נאמנים אפי' אומרים שעשו תשובה אעפ"כ אינם נאמנים לבטל השטר מ"מ לגבי דידהו נאמנים וחייבים לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתם, ועי' חו"י סי' רל"א, ועי' ה"ה פט"ו מאיסר ביאה שאשה אינה נאמנת לומר לממזר נבעלתי לפסול הולד משום שא"א מע"ר, כב"י ח"ב א"ע קנ"ו, סברת תוס' שאומר שעושה תשובה לקלקל אחרים אינו נאמן דאל"כ עדים שחותמים על גט ואמרו אנוסים היינו יהי' נאמנין שעושין תשובה ואינם רוצין שתנשא א"א על ידם ע"ש:
נב"י ח"ב א"ע סי' קנ"ו כתב, אולי לא שייך א"א מע"ר אלא בדבר שהתורה קראתו רשע דהיינו שנתחייב מיתה או מלקות שהוא נקרא רשע למות ובן הכית הרשע או מעיד עדות שקר שפסול לעדות ולשבועה בזה אמרי' א"א מע"ר אבל באומר שהכשיל אחרים אינו נפסל לעדות ואינו מתחייב מלקות ומיתה לא שייך א"א מע"ר ע"ש, תומים סי' מ"ו ס"ק מ"ב כתב דדוקא היכא דנפסל לעדות אמרי' אאמע"ר ועי' ש"ש ש"ז פ"ה, ותומים בכללי מגו אות ק"ד כתב בעבירה דאורייתא חף שאינו נפסל לעדות שייך ג"כ א"א מע"ר, עי' קצה"ח ל"ה:
פנ"י גיטין דף ל"ב לאחר התקנה שתיקן ר"ג שלא יוכל לבטל שלא בפניו ואע"ג דקי"ל אם בטלו בדיעבד מבוטל, היינו אם מביא עדים על כך אבל בטענה גרידא לא מהימן למשוי' נפשיה רשיעא לעבור על תקנת חכמים ועי' ישו"י קמ"א ס"ק כ"ח:
פמג"ד יו"ד סימן ה', כתב דע דקשיא לי הא דתנן פיגולן פגול וכן כה"ג ביוכ"פ אף דנימא דבעינן שיוציא בשפתיו אין שומע לו ואיך נאמן והא א"א מע"ר, ואולי התורה גילה ביוכ"פ או דפגול הוא לא יחשב לו מיותר וכו' אלא דא"כ השוחט בהמות חבירו ואמר שחטתי לע"ז אמאי מהימן נימא דא"א מע"ר וא"ל שיש לו מגו דהוה מקלקל בשחיטה. חדא דאף במיגו אינו נאמן, ועוד לענין הנאה לית ליה מיגו ע"ש:
ב"י סימן כ"ט אות ח' כתב כשהעיד אינו יכול לחזור בו משום דמשוי נפשיה רשיעא משום דלא דק מלהעיד עדות שקר אבל כי אמר אינו יודע מפני פחד לא משוי נפשיה רשיעא שהרי לא עבר שום עבירה ואעפ"י שנושא עון דאם לא יגיד מ"מ שב וא"ת הוא ע"ש:
קהלת יעקב אות טו"ב כתב חידושי דינים נאמרו בזה:
א מש"כ רשב"א ח"ב סי' רל"א דמודה שגזל את חבירו משלם על פיו ולא אמרי' א"א מע"ר, שלא אמרו אלא לענין לפסול את עצמו או לחייב את גופו לפי שאדם קרוב אצל עצמו ואינו מע"ר וכן שלא להרשיע את עצמו בתשלומי קנסא דכתיב אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו הא שלא בכיוצא באלו נאמן ותדע שאילו הודה שהדליק גדישו של חבירו ואפי' ביוכ"פ נאמן ומשלם כמבואר במשנה גזלתיך ואינו יודע חייב לשלם וכו':
ב דלא מקרי משים ע"ר אלא המרשיע את עצמו ואומר כן עשיתי אבל כשאחרים מרשיעים אותו והלה שותק אין זה מרשיע את עצמו:
ג ח"ץ כתב דלא אמרי' אא"מ ע"ר אלא במקום שאין אנו יודעים דבר ריעותא אבל אי איכא ריעותא נאמן לומר דעבד איסור רבא:
ד עוד כתב דלא אמרו א"א וכו' אלא על מה שעבר אבל מכאן ולהבא לשווי' חתיכא דאיסורא נאמן, דהא באומרת טמאה אני לך נאמנת:
ה דלמיפטר נפשיה מממונא אדם מע"ר כמבואר בהג"א מעשה בפרגא ע"ש עי' רשד"ם ח"מ קכ"ג:
כה"ג ח"מ ל"ד כתב כשיש הוכחה לדבריו משים ע"ר, וארעא דרבנן כתב יש להסתפק בעדים ששמו עצמם רשיעיא באומרן עשינו עבירה פ' וכסבורים היינו שהיה מותר אם נפסלין עפ"י עצמן או אמרי' בכה"ג א"א מע"ר, ועי' בהערות למוצל מאש סי' ע':
בית אפרים אשר חיבר אחי מורי הגאון הקדוש מו"ה נפתלי נ"י בדף ב' כתב חקרתי אע"ג דקי"ל א"א מע"ר, אם אשה אומרת שזנתה ברצון להציל נפשה או אומר מותר אע"ג דקי"ל בא"ע סימן קע"ח דאסורה לבעל משום מעלה בו מעל עכ"פ לא שייך עד"ז לומר אא"מ ע"ר אם אמרה כוונתה להציל נפשה ע"ש שהאריך בסוגי' סוף נדרים אם באופן זה יש לה כתובה:
מפרשי ים ב"ק דף נ"ו מביא מישו"י דעד כאן לא אמרי' אא"מ ע"ר אלא היכא דזה מעיקר העדות שאנו רוצים לפסלו ולומר שהוא עדיין רשע ופסול לעדות בזה אמרי' אאמע"ר, משא"כ היכא דאומר דבשעת מעשה הי' רשע ואין זה מעיקר העדות לומר שעדיין הוא רשע בזה אף שאומר באמת שעדיין רשע הוא מ"מ נאמן וזה עיקר כוונת התוס' מה שהקשו בב"מ בהא דקאמר הש"ס מה אם ירצה לומר מזיד הייתי, והקשו הא אין אמע"ר:
ותרצו דרצונו לעשות תשובה, עיקר כוונתם לא דבעינן שיתכוון לעשות תשובה אלא אף באומר שמזיד הוא ואין מתכוון לעשות תשובה מ"מ נאמן כיון שאין זה מעיקר העדות ע"ש:
מ"ח או"ח ח"ב סי' כ"ב כתב עכו"ם אם יודה שעבר עבירה שחייב מיתה לא יהרג הגם שדיין או עד קרוב נאמן עליו בכל זאת עפ"י עצמו לא נהרג דשאני קרוב מבחוץ מאדם קרוב אצל עצמו, עי' סנהדרין דף ט' דמשמע מרש"י דכל הטעם דאאמע"ר יען שקרוב פסול לעדות א"כ במשמע דב"נ קרוב כשר לעדות יהי' ג"כ משים ע"ר וצ"ע:
פרט ג'. אומר מותר:
מכות דף ז', ת"ר בשגגה פרט למזיד, מזיד פשיטא בר קטלא הוא אלא אמר רבא אימא פרט לאומר מותר, א"ל אביי אי אומר מותר אנוס הוא, א"ל שאני אומר האומר מותר קרוב למזיד הוא:
תוס' פרט לאומר מותר, וקשה דגבי חלב וגבי שבת דכתיב בשניהם שגגה וחייבין פרק כלל גדול דף ס"ח בתינק הנשבה לבין עכו"ם, וי"ל דשאני הכא דכתיב שגגה יתירא למעוטי אומר מותר, עי' תוס' שבת דף ע"ב ותוס' סנהדרין דף ס"ב ע"א, וסוגי' דשם, ועי' לעיל:
דף ט', איתמר כסבור בהמה ונמצא אדם, עכו"ם ונמצא גר תושב, רבא אמר חייב אומר מותר קרוב למזיד, רב חסדא אמר פטור אומר מותר אנוס הוא ע"ש:
תוס' ר"ח אמר פטור דאומר מותר אנוס הוא, וא"ת ר"ח היכי מתרץ ברייתא דלעיל דף ז' דקתני פרט למזיד ואוקימנא דר"ל לאומר מותר ולדידיה הא אומר מותר לא הוי מזיד, וי"ל דר"ח סבר דמ"מ קרי ליה מזיד משום דבמזיד נהרג שיודע בטוב שהוא הורגו וכו':
רמב"ם פ"ה מהלכות רוצח, הלכה ד' גר תושב שהרג את ישראל בשגגה אע"פ שהוא שגג ה"ז נהרג, אדם מועד לעולם, וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו ה"ז קרוב למזיד ונהרג עליו הואיל ונתכוון להרגו:
פ"י מהלכות מלכים, ב"נ ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום, בד"א בשגג באחת ממצות ועבר בלא כוונה כגון שבעל אשת חבירו ודמה שהיא אשתו או פנויה, אבל אם ידע שהיא אשת חברו ולא ידע שהיא אסורה עליו אלא עלה על לבו שדבר זה מותר לו וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג ה"ז קרוב למזיד ונהרג ולא תיחשב זו להם שגגה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד:
פ"ה הלכות תרומות הלכה ח', אין תורמין מן הטמא עם הטהור ואם תרם בשוגג תרומתי תרומה ובמזיד לא תקן את השירים וזה שהרים תרומה ויחזיר ויתרום, במה דברים אמורים שלא ידע בטומאה אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד, וכ"מ מביא ירושלמי ר"פ בעי קומי רבי ייסא הי' יודע שהם טמאים וסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור א"ל יאות רבי סבר כר' יודא ע"ש, עי' ח"ס יו"ד סי' פ"ח: מל"מ פט"ו ממ"א הלכה כ"ה, כתבו תוס' בכורות דף כ"ג ד"ה סבר דהא דקי"ל דהמבטל איסור במזיד אסור ובשוגג מותר כסבור שמותר לבטל חשוב שוגג, ועי' מש"כ רבינו פ"ה מתרומות אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד, ונראה שדין זה סותר למ"ש התוספות וצ"ע ושו"מ חלק שני סי' צ"ג מישב ע"ש:
חו"ד כ' לפענ"ד לא קשה ולא מידי דהא חזינן דתרומה שאני מכל איסורין דהא בתרומות פ"ב משנה ב' מחלק ר' יהוד' ג"כ בשוגג דהתם בין לא ידע מעולם ובין ידע ושכח דבידע ושכח הרי הוא כמזיד ואין תרומתו תרומה ע"ש וטעמא דמלתא נ"ל דדוקא במקום דמזיד הוא מטעם קנס אמרינן דלא קנסו רק במזיד גמור ולא בקרוב למזיד דאפי' קנסא מקנסא לא ילפינן וכ"ש דלא ילפינן קרוב למזיד ממזיד אבל בתורם מטמא על הטהור דלאו מטעם קנס הוא דהא איכא למ"ד במס' יבמות פ"ט דלא עשה כלום דאפי' האי גריוא הדר לטיבלי' ובזה אין קנס לתורם כמ"ש התוס' שם בד"ה מזיד עבד רק תקנת חכמים הוא ועקרו דבר מן התורה בתקנתם משום הפסד כהן ואפי' בשוגג מהדר בירושלמי למצוא טעם למה לא עשו תקנה ע"ש בריש פ"ב דתרומות יש לומר דתיקנו אפי' בקרוב למזיד ומש"ה מחלק שם דוקא ר' יהוד' בין לא ידע מעולם ובין ידע ושכח מה דלא חילק כן בכל מקום שמחלקין בין שוגג למזיד וא"כ לדידן נמי ליכא למילף שאר איסורין מתרומה:
מרי"ק סי' קס"ח, אשר שאל באשה שזנתה ברצון והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג, לענ"ד דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באשה, דהא לא כתיב איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל ב"ה דלשתמע דוקא במכוונת לאיסור אלא ומעלה בו מעל כתיב וכו' עוד ראיה דע"כ אין הדבר תלוי בכוונת האיסור כדי שנאמר דהיכא שלא נתכוונת לאיסור כגון שלא ידעה שיש איסור בדבר שתהא מותרת לבעלה, ממגילה כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך דעד השתא באונס והשתא ברצון שמע מינה דמאותה שעה נאסרה על מרדכי ואסתר לא עשתה שום איסור אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל ואפ"ה נאסרה על מרדכי, אשה:
שזנתה תחת בעלה לא כ"ש שאסורה עליו ואע"פ שאינה יודעת שיש איסור בדבר דמ"מ עשה היא עבירה וצריכה כפרה וחייבת בקרבן, עי' רמ"א וב"ש סי' קע"ח:
בני אהובה פכ"ד הלכה כ' מהלכות אישות כתב ראיה מאסתר אינה נכונה דהתם הי' האונס חוץ לגופה כי בעצמותה נעשה בזדון ואם כי עשתה להצלת נפשות אין זה אונס בגופה אבל כאן דהיא שוגגת וחושבת דמותר לעשות כן מה בין שוגג לשוגג ע"ש שמביא ירושלמי סוף נדרים שמשמע כמרי"ק: שבות יעקב ח"ב קי"ז שנשאל באיש שהלך עם אשתו ועם אחרים ביער ובאו רוצחים ולא ידעו להציל נפשם כי אם ע"י שהפקירה האשה בעצמה להם ברצין בעלה אם מותרת לבעלה, והשיב עפ"י מרי"ק שהקשה מה הי' חילוק באסתר בין עד עכשיו שהי' באונס ובין עכשיו שנחשב ברצון כיון שהי' ג"כ להצלת ישראל, ותי' בסברא ישרה, אם האונס על הבעילה עצמה כמו שהי' נלקחה לאחשורוש זה נחשב אונס ומותרת, אבל בשאין האונס על הבעילה רק מחמת אימה אחרת הולכת אליו והיא מתרצת מרצונה לבעילה משום הצלה אע"ג דשפיר עבדה ומקרי אונס מכ"מ דכיון דהבעילה הי' ברצונה נאסרה על בעלה, ועי' בתשובת בנין ציין סי' קנ"ד מעשה נורא באורח שאמר שהיא אליה הנביא:
ט"ז סי' צ"ט, ס"ק ט' כתב מלשון הטור שכתב אם לא כיון לבטל האיסור, ואח"כ כתב אבל המכוון להרבות דהעיקר תלוי בכוונה להרבות אם נתכוון בזה אע"ג דטעה בדין וסבר שמותר להרבות לבטל האיסור מ"מ מקרי מזיד כיון שנתכוון במזיד לבטל האיסור, ובאמת לא נראה כך ומביא ראיה ומרי"ק בעבור למעול מעל, שמע מיניה בשאר דוכתי' דלא שייך האי טעמא שפיר מקרי שוגג אם טעה בדין ומצאתי תוס' בכורות דף כ"ג דאפי' למ"ד קנוס שוגג אטו מזיד במבטל איסור מ"מ בשוגג שקסבר שמותר לבטל מותר, ועי' פלתי ומר"ם א"ש ח"ר סי' ל' וק"ה וכתב הפלתי על ט"ז דהמעיין יראה דלא כתבו תוס' אלא למ"ד דלא קניס שוגג אטו מזיד והוי זה כמו שוגג ע"ב:
רמ"א סוף סי' טו"ב אשה שנתקדשה וטעתה וסברא שלא נתקדשה ונשאת לאחר תצא מזה ומזה, אבל אנסוה להנשא או שהורו לה ב"ד בטעות ונשאת על פיהם הוי כאנוסה ומותרת לבעלה הראשון, ב"ש כתב רשב"א למד דין זה ממיכל אשת דוד שהי' מותרת לדוד אחר הנשואים של פלטי משום דטעו ב"ד של שאול והורו מלוה ופרוטה דעתו אמלוה ע"ש ובסי' ל' ס"ק יו"ד, ועי' ט"ז מאריך, ועי' ברכ"י באריכות ושבות יעקב יו"ד ס"א, ומג"א שי"ח ס"ק ג' עשה ע"פ הוראת חכם מיקרי שוגג וה"ה שוכח ועי' ב"ש סי' י"ג ס"ק ט"ז: זבחים ק"ח, למעוטי שוגג אונס ומוטעה, הקשה תוס' אנוס למה ליה קרא פשיטא דאונס רחמניה פוטרה ושמא האי אנוס פרט לאומר מותר, ועי' רשב"א קידושין דף מ"ב, וחתנ"ס ח"ב שער הקרבנות אות ג':
אם ידע ושכח מקרי שוגג עי' פמג"ד צ"ט ס"ק י"ב וחו"ד ומג"א סי' ק"ח ס"ק י"א שכחה מקרי אונס ואגודה מביא ראיה מגיטין דף ע"ה בראשונה הי' הלוקח נטמן ביום אחרון של שנה שלא יוכל המוכר להחזיר לו המעות, והתקין הלל שיהי' מניח המעות בלשכה וא"א דבכה"ג מקרי אונס למה הוצרך לתקנו, אע"כ דלא מקרי אונס דה"ל לחוש פן יארע אונס ביום אחרון וה"ל לפדות קודם לו, ומג"א כתב דהתם לא מהני אונס, דאונס פטרי', אבל לחייב חבירו ע"י אנוס זה לא שמענו ועי' ירושלמי מובא בש"ך ח"מ כ"א, אונסא כמו דלא עבד ועי' קצה"ח סי' נ"ה, וגורן דוד סימן ד' ותשובת ריב"א סי' קמ"ו מישב אגודה באריכות נפלא, וע' ש"ך ח"מ סי' ע"ד ס"ק י"א, וס"ק כ"ז:
ריטב"א סוכה דף כ"ו ת"ר אין ישנין שינת עראי חוץ לסוכה גזירה שמא ירדם, ויש למדין מכאן שהנודר שיעשה דבר בחצי לילה שאין לו לישן עראי קודם לכן שמא ירדם באותה שעה ולא יעשה מצותו וליתא שאין אומרין כן אלא בדבר שהוא אסור בגוף השינה כשיארך בשינתו כהאי דהכא אבל בנשבע זה שאין השינה אסורה לו כלל אלא שצריך לעשות מצותו באותה שעה אין לנו למונעו קודם לכן משינה, ועי' יד שאול סי' רכ"ח ס"ק מ"ד: