אור ברסלב
עט סופר חלק ד עט סופר חלק ד כלל פט אמירה לעכום

עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ד כלל פט אמירה לעכום

עט סופר חלק ד כלל פח סוגיה טבעת של עבודה זרה

פרט א':

גיטין דף ח' הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים למאי הילכתא אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפי' בשבת בשבת ס"ד כדאמר רבא אומר לעכו"ם ועושה ה"נ אומר לעכו"ם ועושה אע"ג דאמירה לנכרי שבות משום ישוב א"י לא גזור רבנן, תוס' אבל משום מצוה אחרת לא היינו מתירין אמירה לעכו"ם במלאכה דאוריי' וכו' ואין ללמוד מכאן היתר לומר לעכו"ם להביא ספר בשבת דרך כרמלית דלא דמי דדוקא משום מילה דהיא גופא דחיא שבת התרו, [וכ"כ רשב"א ושמ"ק ב"ק דף פ'] מיהו בה"ג משמע דאפי' איסורא דאורי' שרי על ידי עכו"ם לצורך מילה ע"ש:

כ"ס על גיטין למאי הילכתא אר"ש שכותבין אונו אפי' בשבת. מדלא קאמר שקונים מנכרי בשבת משמע דלקנות בשבת אסור הגם מקח וממכר דרבנן מ"מ אין מתירין לישראל עצמו לעשות שבות ולא התירו רק כתיבה ע"י נכרי דשבות דאית ביה מעשה דישראל חמירא טובא ועי' מג"א ש"ו:

ע"ז דף ט"ו אין מוכרין בהמה גסה מ"ט נהי דלרביע לא חיישי' מעביד ביה מלאכה חיישי' וניעבד כיון דזבנה קניה, פרש"י ואינה של ישראל ולפ"ע לא קעבר דב"נ לא נצטוה על השביתה ומה שאסור לישראל לומר לעכו"ם עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר דבור אסור תוספת:

שבת סי' רמ"ג כתב קשה האיך מסיק רש"י דהטעם משום ודבר דבר, דהא לפי טעם זה ראוי להתיר אם עכו"ם עשה מעצמו לצורך ישראל, הו"ל לפרש בפשיטות דטעמא משום שליחות, וגם האיך ס"ד דאיסר אמירה משום לפ"ע דא"כ יש בו איסר דאוריי' ואנן קי"ל דאינו אלא שבות ולא ידעתי לכווין דברי רש"י כראוי ע"ש:

ר"ה דף כ"ד תוס' שאני ר"ג דאחרים עשי, ואע"ג דבכל מילי אמירה לנכרי שבות ואפי' בדרבנן איכא שבות הכא לא גזר משום מצוה, ועי' תשובת ריב"א סימן נ"ב מאריך בנפלאות:

ב"מ דף צ', איבעיא להו מהו שיאמר אדם לעכו"ם חסום פרתי ודש בה [דישה שלך] מי אמרינן כי אמרי' אמירה לעכו"ם שבות ה"מ לענין שבת דאסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא ל"ש, תוס' חסום פרתי ודש בה פירש ודש בתבואתי דמרויח באמירה לעכו"ם דבתבואת עכו"ם פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו שפשיטא שמותר לומר לעכו"ם בשבת הילך בשר ובשל לצרכך כשאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח באותו אמירה כלום, מיהו אר"י דלא דמי לאומר לעכו"ם אכול נבילה דלא שייך התם אמירה לעכו"ם שהישראל עצמו יכיל ליתן נבילה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לעכו"ם לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום וכו', עי' ח"ס חלק ששי סי' כ"ה, או"ח קפ"ג:

שמ"ק כתב פרש"י דישה שלך, והזקיקו לומר כן דאי דישה שלי קאמר למה ליה למימר פי פרתי לימא פי פרתך דהא ישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום וכה"ג איכא למיבעיא במהו שיאמר לגוי, אלא ודאי מדנקט פי פרתי ש"מ דרש בה דישה שלך קאמר:

או דלמא ל"ש, פי' דבהא נמי גזרו משום אמירה לגוי שבות דלגבי שבת אפי' כשאמר לו מע"ש שהוא שעת היתרא דהכא קודם דישה אמר לו שהוא שעת היתרי ע"ש:

רא"ש כתב מכאן פסק רב סעדיה גאון ז"ל, דאסור לאדם שיאמר לנכרי ע"ש הילך מעות וקנה בשבת כך וכך דהא קחזינן הכא דאע"ג דאינו דש מיד כי אם אחר החסימה הי' אסור אם הי' איסור סקילה, ונראה לי דאין ראיה מכאן דהכא אמירה הי' בשעת איסור המעשה הילכך אע"ג דהמעשה הוא אחר האמירה אסור, כתב ראב"ד דהך בעי דחסימה לא איפשטא ואזלי' לקולא אע"ג דמסקינן שמטיל מום בקדשים ע"י נכרי אסור דאפי' בזה"ז שאין אסור אלא מדרבנן כדאי' בבכורות דף ל"ה, התם משום חומרא דקדשי' הוא ולא גמרי' מינה ע"ש ועי' נמ"י:

עירובין דף ס"ז, ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר להו רבא נייתו ליה חמימי מיגו ביתאי, א"ל אביי והא לא ערבינן, א"ל נסמוך אשיתוף, א"ל הא לא שתפינן נימרו ליה לעכו"ם ליתי ליה וכו' א"ל מאי בעית לאותבי למר א"ל דתניא הזאה שבות ואמירה לעכו"ם שבות, מה הזאה שבות ואינו דוחה את השבת אף אמירה לעכו"ם שבות ואינו דוחה את השבת, א"ל ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה, דהא מר לא אמר לעכו"ם זיל אחים:

תוס' וא"ת דבהאי יונקא לקמן דאמר להו רבא נשיילה לאימיה אי צריכה ניחיימוה ליה אגב אמו כי לא צריכה נמי וכי לא הי' עכו"ם בכל העיר שיאמרו לו שיחם בשביל הקטן למולו:

דברי שאול סי' ש"ז הקשה על סמ"ג שכתב לכך לא שחטו הטמאים הפסח וזרקו עליהם משום גדרה הזאה היא חמורה והי' גם בימי משה א"כ מאי מקשה כאן מהזאה לשבות דעכו"ם והא הזאה חמורה עי' אמרי אש או"ח סי' כ"ב: הקשה בעל תאומי צביה, לרמב"ם פ"ו מק"פ דטעם הזאה שלא עקרו ד"ת בזה רק דגרמו שלא יהא ראוי לקיים מ"ע דפסח א"כ מ"פ הכא מהזאה:

ריטב"א מביא בשם רב החסיד ז"ל שמפרש דכל שאנו עושין ע"י עכו"ם בדבר שמתחדש שום תקון בגופו של דבר נקרא דבר שיש בו מעשה בין שהוא של תורה או של דבריהם כמו חמום מים או בישול ואפיה ובזה החמירו לומר לעכו"ם עשה, אבל בדבר שאין מתחדש שום תקון אלא הבאה ממקום למקום בזה התירו אמירה לעכו"ם אפי' במלאכה של תורה ע"ש ועי' רשב"א שבת דף ק"ל שכתב היכא דקא מתקן ומחדש מידי בגוף הדבר משום דהוי טפי עובדין דחול אבל בשבות שאין בו מעשה בגופו של דבר כגון הוצאה מרשות לרשות אינה נראה כעובדין דחול ולא החמירו באמירתו ע"ב:

רבינו יונתן אצל רי"ף כתב ולא שניא לך בין שבית דאית ביה מעשה כלומר בהזאה דין הוא שנחמר בו לאסור משום שבות שהרי יש בטלטולו מעשה בידים ואפשר שיעבר איסורי דאוריי' אם יוליך השפופרת של מי חטאת ד' אמות בר"ה, אבל באמירה לגוי לא עביד באמירתו מעשה אלא דיבור בעלמא הוא ולעולם לא יבא לידי איסורא דאוריי', לפיכך זה האומר לגוי אפי' הי' אומר לו עשה מלאכה זו בשבת כלומר שיאמר לו זיל אחים עליו לעולם לא יבא לידי איסורא דאוריי' לפיכך דין הוא שנקל בו עכ"ל וחדא"ש מתקשה בו שסותר דברי רי"ף, ועי' תשובת כנסת יחזקאל או"ח סי' ט"ז שמישב הרי"ף:

ר"ן פי' חבית כתב אהא דאמרי' כתובות ד' ס' צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו במקום פסידא לא גזור רבנן, וא"ת א"כ למה אסרו לכבות דליקה בשבת והא מלאכה:

שאצל"ג שלא לפחמין הוא צריך אלא להציל ביתו ולא מיתסר אלא מדרבנן דודאי כיבוי דליקה מתסר אפי' לר"ש ע"י גוי דתנן פרק כל כתבי וכו' י"ל שאני כיבוי דכיון דאם הי' צריך לגופי הי' אסור מה"ת ואין הכל בקיאין לחלק בין מלאכה צריכה לגופה לשאינה צריכה לגופה מש"ה אסרו רבנן אפי' במקום פסידא אפי' ע"י גוי אסרו לפי שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י גוי אתו לכבויי איהו גופיה, א"נ שאני הכא שהוא שבות כלאחר יד ממעכן ברגלו וחמיר טפי שבות דשבת הנעשה כדרכו ע"י גוי מובא בב"י של"ד:

שבת קכ"א, נכרי שבא לכבות אין אומרי' לו כבה, פרש"י רבנן גזרו על אמירה לעכו"ם משום שבות, תוס' כתבו אפי' איסור דרבנן אמירה לעכו"ם שבות כדאמרי' דף ק"נ לא יאמר אדם לחברו שכור לי פועלים דמוקי לה בחברו עכו"ם וכן מוכח גבי נייתי חמימי מגו ביתי, משמע דאמירה באיסור תורה מדאוריי' אסור עי' דברי ירמיה:

דף ק"ן לא ישכור אדם פועלים בשבת [דכתיב ממציא חפצך] ולא יאמר אדם לחברו לשכור לו פועלים. גמרא פשיטא מ"ש הוא מ"ש חברו אר"פ חבר עכו"ם מתקיף לה רב אשי, אמירה לעכו"ם שבות וכו' ר' יהושיע בן קרחה אומר אומר אדם לחברו הנראה שתעמוד עמי לערב וכו' מ"ט דריב"ק דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר, דיבור אסור הרהור מותר וכו' ודיבר מי אסיר והא רב חסדא ורב המנונא אמרי תרווייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבון בשבת וכו' אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר חפציך אסור חפצי שמים מותרין, [צ"ע מאי מקשה אמירה לנכרי שבות דוקא באיסר דאוריי' עי' חו"י]: תוס' ודיבר מי אסור, פי' מן התורה דהא משרינן דבור של מצוה מכלל דמדאוריי' שרי, פמג"ד סי' ש"ז סק"א כתב כוונתם דודאי דבור אסור כמה משניות שם לא ישכור פועלים פרש"י ממצוא חפציך, והל"ל ורימנהי ע"כ פי' מ"ה מקרא וסובר דהוי מה"ת ופריך א"כ מצוה למה שרי ומשני בפי' התירה חפציך אסורי' ושמים מותרין בין בעסק בין בדיבור וא"ת אמירה לעכו"ם לעשות לו מלאכה שבות דרבנן הא מ"ה אסור מקרא ודבר דבר, י"ל אפי' אומר לו להדליק נר ללמד אצלו דהוה חפצי שמים אסור לומר לעכו"ם אף למצוה עכ"ל, ראה זה דבר חדש, אבל חו"י נ"ג ג"כ הקשה מה אסרו אמירה לגוי אם כבר למדנו דדבור אסור, נ"ל דלא אסרה תורה רק מדבר דבר שהיא דרך בני אדם במשא ומתן למצוא חפציהם והוא השכירות ואחר שנאסר זה מעתה גם האמירה לגוי לעשות זה הוי אמירה לעכו"ם אע"פ דקרא סתמא אמר ודבר דבר מ"מ מדהקדים ממצוא חפציך לא נילף מינה רק דיבור שהוא דרך משא ומתן, ואמירה לגוי לאמור לגוי אחר אכתי לא נפשטה אפי' אם גוי השני עושה מלאכה דאוריי' בשבת ע"ש:

דף קנ"ג מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לעכו"ם, פרש"י מבעוד יום, ורא"ש כתב לא נהירי לי וכו' ונראה לפרש נותן כיסו משתחשך והשתא ניחא מאי דפריך בגמרא מ"ט שרו ליה רבנן למיתב כיסו לנכרי ואי מבעוד יום איירי מאי קמבעי' מ"ט והא ב"ה מתירין בכולן עם השמש וע"י קציצת שכר מותר, ובית מאיר סי' ה' כתב דרש"י סבר דלא כרא"ש דאלו בשבת דיש איסור אמירה לא התירוה מטעם אין אדם מעמיד:

מ"ט שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לעכו"ם קים להו רבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא שרית ליה אתו לאיתויי ד' אמות בר"ה, פרש"י מ"ט שרי ליה והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת:

בית מאיר כתב הפנ"י תשובה סי' ג' ביו"ד הקשה לרש"י פרק א"נ דקים לן יש שליחות לעכו"ם לחומרא מה מיבעי אם יש איסור אמירה לעכו"ם שבות בחייבי לאוין ת"ל מטעם שליחות דחשוב כעושה בעצמו וכו' רציתי לומר דבאיסור שבת לא שייך כלל בעכו"ם צד שליחות לדבר עבירה דדוקא בעבירה שהמעשה מצד עצמו מתועב למקום ב"ה דומ' דסירוס וכו' שייך שפיר שליח לד"ע דהעבירה מ"מ נעשה, אבל שבת דאיסור מלאכה למען ינוח ישראל והמלאכה מצד עצמותה י"ל דאינו כלל עבירה, נמצא עכו"ם העושה בשליחות ישראל ל"ש כלל יש שליח לד"ע דהא עבירה לא נעשתה דהא ישראל נח וכו', אבל עיינתי ברש"י במי שהחשיך פי' הרי הוא שלוחא הרי פי' מצד שליחות ולחומרא יש שליחות, וקושי' פנ"י לק"מ דודאי איסור שליחות לחומרא גבי שבת דחמור הוא פשיטא כמו כן בריבית חמור איסורא עובר חמשה לאוין אבל לאיסור לאו הי' פשוט לש"ס דל"ש לא חמור מצד שליחות לחומרא זולת מטעם איסור אמירה שבות דחמור הוא דמבע' ליה ע"ש עי' ח"ס או"ח סי' פ"ד וסי' ר"א מזה:

פרט ב':

בספר משנת חכמים דף קמ"ו, הפנ"י הקשה קושי חמורה מאי קמבעי לש"ס לרבינא דס"ל דהיכא דשליח לא בר חיובא יש שליח לדב"ע ומחייב שלחו לפ"ז גבי עכו"ם דלאו בר חיובא ודאי מחייב שלחו וקשה לפוסקים הסוברים ביו"ד קס"ט דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, ונ"ל בב"מ דף ע"א ת"ר ישראל שלוה מעות מעכו"ם וכו' ומשני רבינא דוקא שליחות לית ליה לעכו"ם אבל זכיה אית ליה וכתב שם השמ"ק לפ"ז י"ל דרבינא אית ליה דאף לחומרא: נמי אין שליחות לעכו"ם, א"כ שפיר בעי הש"ס לרבינא אם יש שבות באיסר לאו:

המחבר א"ע סימן ה', אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו ועי' ב"ש, ועי' חו"י סימן מ"ט אם מותר לאמור לעכו"ם שיאמר לחברו עכו"ם לעשות מלאכה, עי' ברכ"י סי' ש"ז:

שעה"מ פ"ה מלוה ולוה, הקשה על טור שכתב שדעת הרא"ש כדעת ר"ת דמותר להלות בריבית ע"י גוי, ממ"ש רא"ש באבעי אי שרי למימר חסום פרתי כתב בפשיטות דאיפסיקא בעיין וקי"ל דאמירה לנכרי שבות אפי' באיסור לאו, והשתא קשה דאיך כתב הכא דשרי להלות ברבית ע"י גוי מטעמא דאין שליחות לגוי הא ת"ל דאסור משום אמירה לגוי שבות:

המחבר בסי' רצ"ז פסק מותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאי זרעים, והקשה הט"ז בסירוס בא"ע סי' ה' פסק שאסור ע"י עכו"ם, ואפשר דס"ל לרמב"ם כל מה דאסור אפי' בח"ל הוי חובת הגוף בזה אסור אפי' אמירה לעכו"ם משא"כ בכלאי זרעים דאין איסור אלא בא"י לא הוי חובת הגוף ומותר אמירה לעכו"ם:

ח"ס או"ח ר"א כתב האומר בע"ש לגוי לעשות לו מלאכה או אפי' עשה ממילא בשבת לדעת ישראל איכא רק שבות וישראל האומר בשבת לגוי או לחברו לעשות לו מלאכה למחר ליכא שבות אבל איכא עשה דדברי קבלה ודבר דבר, ואומר בשבת לעשות לו מלאכה בשבת איכא תרתי ודבר דבר וגם שבות: ירושלמי פ"ב דמועד קטן ה"ד, רבי יהושע בן לוי שאל לרשב"ל מהו ליקח בתים מן העכו"ם א"ל אימת ר' שאל בשבת ותני בשבת מותר כיצד הוא עושה מראה לו כיסין של דינרין והעכו"ם חותם ומעלה לארכיים שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב כה תעשה ששת ימים וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וכתיב עד רדתה אפי' בשבת:

אמירה לנכרי בה"ש עי' מג"א רס"א ס"ק ז', אמירה לנכרי בפסיק רישא עי' מג"א רנ"ג ס"ק ח"י וס"ק מ"א ומחהש"ק ועי' תשובת ריב"א סימן ד' שמאריך בנפלאות אם קיבל שבת החיך מותר לצוות לאחר לעשות מלאכה הא אסור לו מצד לדבר דבר למצוא חפצו ע"ש:

תשובת ריב"א סי' י"ז כתב אני נבוך לרמב"ם דוקא השחתת אילן איכא איסור דאוריי' ולא דבר אחר אינו אלא בל תשחית דרבנן, ופר"ח או"ח תס"ח כתב דמותר אמירה לגוי לעשות מלאכה בע"פ דדוקא בשבת אסור שבות דשבות, וכן במשבצות סי' ש"ז כתב דמותר בע"פ אחר שש לומר לגוי שיקנה לו יי"ש דאחר שש אינו אלא עשה תשביתו ובעשה ל"ש אמירה לגוי, וא"כ מותר לומר לגוי שישחית דבר חוץ מאילן, וקשה מחולין דף זי"ן בכודנייתא דר' דאמר קטילנא להו איכא בל תשחית, והלא אפשר ע"י גוי וצ"ע עכ"ל, ועי' בשדי חמד מערכת אלף כללים אות קע"ג אמירה לנכרי באיסר דרבנן באריכות:

פרט ג'. שיטת רי"ף ובה"ג:

פי"ט בשבת כתב הרי"ף, אשכחן בהלכות גדולות כתיבי והיכא דאייתי איזמל במעלי שבתא לשבתא ואיגנב או איפגם מקמי מילה שרי ליה למימר לגוי לצבותיה או לאייתויי אזמל אחרינא כההוא דאשתפיך חמימיה אמר להו רבה לייתו מגו ביתאי וכו' וכמה מרבוותא טעו בהאי פירושא דהאי מימרא דקסברי דהאי דאמר ליה ולא שני ליה למר בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה אשבות דהזאה קאמר ליה דשבות דהזאה שבית דאית ביה מעשה ושבות דאמירה לית ביה מעשה בידים דדיבורא בעלמא הוא, ואקשו בה הכי ואמרי הואיל ואמירה לגוי שבות דלית ביה מעשה מה לי אמר ליה אייתו ליה מגו ביתאי ומה לי אמר ליה זיל אחים ליה תרווייהו שבות דלית בהו מעשה נינהו דדיבורא בעלמא הוא שרי, ואטעו לכולהו נסחאי דגמרא דקסברי דליכא בגמרא דהא מר לא אמר זיל אחים ליה, אלא טעותא דנסחי הוא ולא כדקא סברי הוא ונוסחא לית בהו טעות אלא נסחי מעלייא נינהו ולא פירושיה כדקאי סברי להו, אלא האיך דאמר ליה ולא שני ליה למר בין שבית דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה לאו אשבות דהזאה קאמר ליה, אלא הכי קאמר ליה הא דאמרת אמירה לגוי שבות וקא מדמיתו לה לשבות דהזאה דאסירא לא שני לך בשבות דאמירה גופא בין שבות דאית ביה מלאכה לשבות דלית ביה מלאכה דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי דאית ביה מלאכה אלא אייתי לי מגו ביתי קאמר ליה דטלטל בעלמא הוא דלית ביה מלאכה דשמעת מינה דכי אמרי' אמירה לגוי שבית בדבר שהוא מלאכה אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרי' ביה אמירה לגוי שבות וכו' וכבר נתברר לך דאסור למימר לגוי לצבותיה או לאיתויי דרך רשות רבים והאי דכתב בה"ג טעותא הוא ולא תסמוך עלויה עי' רשב"א שבת ק"ל יש מקשים על רי"ף דאמרי' הלוקח בא"י כותבין אפי' בשבת אע"ג דאיכא אמירה לעכו"ם בדבר שיש בו מלאכה גמורה, וי"ל משום ישוב א"י לא גזרו רבנן ע"ש: ר"ן כתב דעת רב בה"ג ז"ל שמתירין אמירה לגוי אפי' בדבר שיש בו מלאכה גמורה גבי מכשירי מילה לפי שהוא מפרש הא דאמרי' גבי ההוא ינוקא דאשתפוך חמימי:

דאמרי' לא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דכל שבות שנעשה ע"י ישראל כגון הזאה קרינן שבות דאית ביה מעשה ולפי' אע"פ שאין בהם אלא משום שבות העמידו דבריהם במקום כרת, אבל אמירה לגוי אפי' במלאכה גמורה קרינן שבות דלית ביה מעשה כיון דלא עביד ישראל מעשה כלל, לפ"ז לא גרסי' התם דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי שלפי שטתו ז"ל אפי' להחם ליה שרי, ונמצא פסקן של דברים לפי שיטה זו שמתירין אמירה לגוי אפי' במלאכה גמורה לגבי מכשירי מילה ואם באנו להשוות שאר מצות למכשירי מילה אף בכל המצות נתיר אמירה לגוי אפי' במלאכה גמורה ונראה שזהו דעת הרב בעל עטור שהתיר לומר לגוי להדליק נר לסעודת שבת, אבל דעת אלפסי ז"ל אינו כן שהוא סובר דלא שרי אמירה לגוי במכשירי מילה אלא בדבר שאפי' ע"י ישראל אינו אלא משום שבות, וכן דעת רמב"ם והוא ז"ל התיר שבות דשבות דהיינו אמירה לגוי בדבר שהוא משים שבות כמכשירי לולב ושופר, אבל רמב"ן ז"ל סובר דבכה"ג נמי לא שרי אלא במילה בלבד לפי שניתנה שבת לידחת אצלה אבל בשאר מצות אין דוחין שבות כלל כדאשכחן דלא דחינן שבות במקום פסידא וזו היא ששנינו נכרי שבא לכבות אין אומרי' לו כבה ואע"ג דהוי שבות דמלאכה שאצל"ג, ועי' ראש דף קל"ד באריכות:

תוס' ב"ק דף פ"א לבה"ג הוי ליה למשרי לקבור מת בשבת אלא לפי שהיא מכוער ומגונה ומתבייש שנקבר בשבת שנעשה בו איסור שבת אפי' ע"י עכו"ם וכו' ועיי' מנחת כהן:

פרט ד'. רמב"ם:

פ"ו משבת הלכה א', אסור לומר לעכו"ם לעשות לנו מלאכה בשבת אע"פ שאינו מצוה על השבת ואע"פ שאמר לו מקודם השבת ואע"פ שאינו צריך לאותו מלאכה אלא לאחר השבת, ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהי' שבת קלה בעיניהן ויבאו לעשות בעצמן, [דברי ירמיה כתב הנה קודם שבת לא שייך דבר דבר והי' נראה הטעם מצד שליחות לחומרא א"כ יקשה להסוברים דלא אמרי' שליחות לחומרא רק בריבית ולא בשאר איסורים א"כ מ"ט לאסור בע"ש, אמנם מלשון רבינו נראה דגם בע"ש הטעם שמא יבא לעשות בעצמן בשבת]:

הלכה ח' ישראל שאמר לעכו"ם לעשות לו מלאכה זו בשבת אע"פ שעבר ומכין אותו מכות מרדות מותר לו להינות באותה מלאכה לערב אחר שימתין בכדי שתעשה:

הלכה ט', דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לעכו"ם לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה, כיצד אומר ישראל לעכו"ם בשבת לעלות באילן או לשוט על פני מים כדי להביא לו שופר או סכין למילה או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה, [עי' מנחת כהן משמרת שבת פרק א' שמאריך מהיכן למד רמב"ם שמותר לומר לעכו"ם שיעשה דבר אסור משום שבית בשביל שצריך לדבר צורך הרבה אע"פ שאין שם מצוה או צער]:

מר"א ששון סימן קנ"ז, כתב מה שצריך רמב"ם צורך מצוה ומה שאסרו תוס' אפי' בצורך מצוה זהו דוקא לומר לגוי בשבת לעשות בשבת דבר אפי' שאין איסורו אלא מדרבנן אבל לומר לגוי מע"ש לעשות דבר בשבת שאין יסורו אלא מדרבנן לעולם לא שמעינן לא מדברי רמב"ם ולא מדברי תוס' ז"ל, ומל"מ פ"ו משבת:

הלכה י"א, הלוקח בית בא"י מן עכו"ם מותר לו לומר לעכו"ם לכתוב לו שטר בשבת שאמירה לעכו"ם בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב א"י לא גזרו בדבר זה וכן הלוקח בית מהם בסוריא שסוריא כא"י לדבר זה:

הלכה כ"ב, מי שהי' בא בדרך וקדש עליו היום והי' עמו מעות נותן לעכו"ם, במה דברים אמורים בכיסו אבל מציאה לא יתן לעכו"ם אלא מוליכה בפחות פחות מד"א, וכ"מ כתב יש לתמוה אמאי התי' להוליכה פחות מד"א דעביד טלטול דהוי שבות שיש בו מעשה ובהזאה לא התירו שבות כזה ודחינו פסח ואסור אמירה לעכו"ם דהוא שבות דאמירה מוטב שיאמר לעכו"ם דלא עביד כ"א אמירה מלהוליכה דקעביד טלטול ואיכא למגזר שמא יוליכה ד"א ואיכא שני איסורים דרבנן וצ"ע ע"ש, אולי י"ל כאשר הבאתי בשם רבינו יונתן בהזאה דין הוא שנחמר שאפשר שיעבר איסור דאוריי' אם יוליך כלי של מי חטאת ד"א בר"ה עי' לעיל, א"כ בהזאה לא התירו אבל כאן בכיס שמותר להולך פחות מד"א ואם יטעה ויולך יותר מזה לא בא לאיסר דאוריי' כיון שעקירה ראשונה לא הי' רק על פחות מד"א [עי' כלל ס"ב פרט ו'], עוד נ"ל עפ"י פנ"י על כן גזרו בשופר ובלולב יען שסובר בעבור מצוה מותר לעבור עי' כלל ח' פרט א', וכן בהזאה כן, אבל במציאה לא חיישינן לזה:

המחבר בסי' ש"ו, מותר לקנות בית בא"י מן עכו"ם בשבת וחותם ומעלה בערכאות הגוי בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב א"י לא גזרו והקשה המג"א דהא ברייתא ס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש וא"כ אסור ליתן להם חניה בקרקע מלאו לא תחנם לכן מותר לעבור איסור דרבנן אבל כיון דרמב"ם פסק ריש:

תרומות דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן וביותר קשה דהא מסקי' ביו"ד קל"א דאפי' לכתחילה מוכרין בתים לעכו"ם בסוריא וק"ו שלא לקנות מהם בשבת וצ"ע, ואפשר דס"ל דעל כל פנים איכא קצת מצוה בקניית בתים, עי' כ"ס בגיטין:

רמב"ם פי"ג מהלכות שכירות, הלכה ג' אמר לעכו"ם חסום פרתי ודש בה אסור ואינו לוקה, מל"מ מביא סמ"ג לאוין קפ"ד, אמר לעכו"ם חסום פרתי ודש בההיא בעיא ולא איפשטא הלכך אסור ואינו לוקה עכ"ל, והם דברים תמוהים בעיני דלדידיה דלא איפשטא אמאי אסור הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא דעיקר איסור שבות דרבנן היא ע"ב, עי' בספר מאה שערים שער כ' שמישב הסמ"ג, עי' שבת קל"ט ר' משרשי' יהיב ליה פרוטה לתינק נכרי וזרע וכו' וכתב הר"ן יש ללמוד שמותר לאמור לגוי לזרוע לו כלאים ורמב"ם פ"א מכלאים כתב מותר לאמור לגוי לזרוע לו כלאי זרעים, ולא נהירא דהא אפי' מקיים אסור וכ"ש לומר לו לזרוע, ועוד אמירה לגוי בכל איסורין שבתורה בעיא ולא איפשטא בפ' השוכר דף צ' ונקטינן לחומרא ע"ש: פכ"ד משבת, יש דברים שהן אסורין בשבת אע"פ שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה ומפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפי' לדבר בהן מה ימכר למחר וכו' שנאמר ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר וכו' מותר לרוץ לדבר מצוה ופוסקין צדקה לעניים והולכין לפקוח על עסקי רבים ע"ש וכתב ה"ה ודע שלא הותר שום שבות בשביל עסקי רבים לא אמירה לעכו"ם ולא שבות אחר ע"י ישראל ודאי לא ע"ב:

רמב"ם פט"ז מאיסר ביאה, אסור לאמור לעכו"ם לסרס בהמה שלנו וכתב ה"ה ואע"ג דלא קי"ל כמ"ד בן נח מצוה על הסירוס אסור לומר לעכו"ם לסרס דבכל המצוות איכא שבות דאמירה לעכו"ם:

פ"ב מילה, שכחו ולא הביאו סכין מע"ש אומר לגוי להביא סכין בשבת ובלבד שלא יביא אותו דרך ר"ה כללו של דבר כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום שבות מותר לנו לומר לגוי לעשות אותן כדי לעשות מצוה בזמנה, ודבר שעשייתו אסורה עלינו משום מלאכה אסור לנו לומר לגוי לעשותו בשבת, [עי' מג"א של"א ס"ק ה' במילה יש לסמוך אפי' במלאכה]: סמ"ג הלכות יו"ט סי' ע', תניא במכלתיה פ' בא, כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתיך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת דאוריי' אבל אם מסר לו ישראל המלאכה מע"ש מותר ובלבד שיהי' בביתו של גוי, אמנם נ"ל שהיא אסמכתא בעלמא שאם הי' מן התורה לא הי' מתירין חכמים לעשותו אף בביתו של גוי ואף מסרה מע"ש, ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהוא דרשה גמורה עכ"ל, מובא בב"י סוף רמ"ד, [בפועל שידו כיד בעה"ב בודאי אסור מדאורייתא עיי' דברי ירמיה אות ו']:

טור של"ח, כתב עוד שמותר לומר לגוי לגנן בכלי שיר בחופות דאמירה לנכרי במקום מצוה שרי ואין שמחה חתן וכלה בלא כלי שיר וכו' אני כתבתי למעלה בסי' ש"ז שאין להתיר אמירה לגוי אלא בדבר שהוא בעצמו דוחה שבת כגון מילה, ועי' הג"א סוף ביצה:

ט"ז סוף סי' רס"א מי ששכח להדליק נר של יצ"ט מותר לומר לעכו"ם בה"ש שידליק ועי' סי' רס"א וסי' ש"ז, עי' מר"ם א"ש ח"ר סי' ל' שמותר לתקן עירוב שנתקלקל בשבת ע"י נכרי להציל רבים ועי' כ"ס בחידושיו ועי' מג"א תרנ"ה אם מותר לשלוח לולב ע"י עכו"ם בשבת לחברו:

כ"ס בחידושיו בגיטין כתב, ב"י סי' רמ"ד הביא מכילתא כל מלאכה לא יעשה בו לא ע"י נכרי והוא רק אסמכתא עי' ט"ז רמ"ג, והנה בר"ה דף ל"ב אין עולין באילן מ"ט דיו"ט עשה ול"ת, וכתב ר"ן דרבנן חזקו והעמידו דבריהם כמו עשה ול"ת, ונ"ל במלאכה שע"י נכרי שהוא משום שליחות להחמיר י"ל דלא אמרי' רק שיש בו ל"ת דלא יעשה מלאכה דאם הי' שליחות לנכרי הי' שייך שליחות בל"ת אבל בעשה דשבות או למען ינוח דלא שייך ביה שליחות דמ"מ גופו של ישראל ונח שבת לא גזרו אומר שיהי' כשעשה ע"י נכרי כיון דלא שייך ביה שליחות כנ"ל נכון מאוד, ואחר כל זה אומר חלוקים רבים בין שבות הנעשה ע"י ישראל יש בו עשה ול"ת דרבנן, אבל הנעשה ע"י נכרי עבר רק על ל"ת מדרבנן. אבל ליכא עשה דשבת ונח, לכן ביותר יש להתיר במקום מצוה ע"י נכרי מע"י ישראל והן הן הדברים שאמר רבה ול"ש לך בין שבות דאית ביה מעשה ע"י ישראל ללית ביה מעשה רק ע"י נכרי כנ"ל עכ"ל ועי' תשובת כ"ס יו"ד ח"ב סי' קכ"ו:

נתיבות סי' שמ"ח כתב בתוס' שבועות דף ג' ד"ה על הזקן משמע דלמאן דס"ל דכשהשליח אינו בר חיובא חייב המשלח אפי' בשליח עכו"ם חייב לכאור' קשה לפ"ז אמירה לעכו"ם בשבת יהי' דאוריית', לכך נראה דדוקא עבירה שנעשה בישראל שהוא מצווה עליו המשלח חייב כשליח אינו בר חיובא ככהן שאמר לישראל קדש לי גרושה שע"י השליחות נתקדש הגרושה לכהן, אבל באומר לעכו"ם בשל לי בשבת שעכו"ם מותר לבשל בשבת ולא נעשה עבירה כלל ע"ש:

תוס' שבת סי' רמ"ג אות יו"ד, כתב אם מותר לומר לעכו"ם בבה"ש שיעשה דבר שהוא משום שבות שלא לצורך מצוה דבר זה לא מצינו מפורש בשום מקים אכן יש ראיה לאסור דמבואר בסי' רע"ט נר שכבה בשבת אסור לטלטלו ע"י עכו"ם מחמה לצל, ונר שכבה עיקר איסורו אינו אלא משום דכיון דאיתקצי לבה"ש איתקצי לכולי יומא ואיסר מוקצה אינו אלא מדרבנן ואי ס"ד דשרי לטלטל מוקצה בבה"ש ע"י עכו"ם ודאי פשיטא דתו לא שייך למיתסר בשבת ע"י עכו"ם מטעם הואיל ואיתקצי לבה"ש כיון דבבה"ש גופא שרי ע"י עכו"ם אלא ע"כ דגם בבה"ש אין היתר בזה:

באות י"א מביא פלוגתי' חו"י עם בעל הגרשוני לומר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר שיעשה מלאכה בשבת אף דהוי שבות דשבות דלית בהו מעשה, ועל קושי' למה הוצרכו חז"ל לאסור אמירה לעכו"ם דת"ל דאסור משום ודבר דבר, תי' משום ודבר דבר שרי לצורך מצוה וחז"ל אסרו בם בזה, או אפי' לומר לעכו"ם קודם שבת שיעשה בשבת ג"כ אסור משום אמירה לעכו"ם אף דלא שייך בהא איסורא ודבר דבר: ריב"ש סי' שפ"ז כתב בשם רמב"ן דאף לדעת בה"ג המתיר מלאכה ע"י נכרי משום מצוה ה"מ עשיית שופר לולב אבל להנות אסור וכו' שאם אתה אומר כן נתיר התבשיל שנתבשל בשבת ע"י גוי אפי' לצורך ישראל לסעודת מצוה ע"ש:

ב"י ש"ז מביא ראבי"ה דאמירה לנכרי אף בדאורייתא לא אסור אלא בדבר שא"א למצוא תקנה ע"י ישראל לעשות כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשות תקנה ע"י ישראל כגון ברה"ר דיכול להביא ע"י מחיצות בני אדם מותר אמירה לנכרי ועי' מג"א ס"ק י"ב, וכן ראב"ן דף ס"ט כתב בור ברה"ר אסור לישראל למלאות ממנו שבור רה"י ומייתי לר"ה אבל אם מילא גוי לצרכו וכו' ויש מתירין לומר לגוי מלא לי הואיל דיכול לירד ולשתות יכול לומר דלה לי, ואמרי בינה הלכות שבת סימן י"ב מסביר מטעם שכתב רמב"ם שלא יבא ישראל לעשות בעצמו אסרו אמירה לעכו"ם, זה דוקא היכא דא"א לעשות בהיתר בזה חששו חכמים וגזרו אבל היכא דיש לו שיכול להשיג חפצו להינות בהיתר לא גזרו ע"ש:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה