עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ד כלל פח סוגיה טבעת של עבודה זרה
פרט א':
זבחים דף ע"ד, אר"נ אמר רבה בר אביה אמר רבא טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולן דאמרי' חד דנפל היינו דאיסורא:
תוס' הותרו כולן משום דמדאוריי' ברובא בטיל הקילו כאן, ודווקא נפלה ממילא אבל הפילו אפי' שוגג קנסינן אטו מזיד, ודווקא לים הגדול שאינה בעין אבל פירש לא כדמוכח בההיא ופרשו ארבעים למקום אחד דלא מהניא כרישתה להתיר השאר וכו', ועי' טהרת הקודש שכתב הא דלא הוכיחו בפשיטות דאם איתא דאפי' פירוש לחוד סגיא לענין מה נקט רב ונפלה מהן לים ליתנו פירוש לחודא ע"ב, ורא"ש פג"ה כתב שמותר ע"י ס"ס דאמרת דילמא דאיסורא נפיל ואת"ל דלא נפיל דאיסורא כיון דלא אכיל כולן כאחד אמרי' הנשאר היא האסור ע"ב:
מנחת כהן חלק ג' פרק שביעי כתב ויש מחלוקת בין הפוסקים אם מה שמותרת התערובת לאחר שנאבד האחד היינו לבד בהנאה כמו בטבעת ע"ז אבל בדברים של מאכל אסור לאכול הנשארים או דילמא ל"ש ורוב הפוסקים שמותרים באכילה, והנה בכאן הקושי' מבואר למה לא אמרי' גם כן בזה כל דפריש מרובא פריש וזה שנאבד הי' של היתר והאיסור נשאר באחרים שהם הרוב כמו שאמרנו למעלה שפירש אחד מעצמו אלא אנו אומרין להיפך שאותו שנאבד הוא האיסור והותרו האחרים, וכתב על זה רשב"א בתה"ב בית רביעי שער ב' טעמא דמילתא דכל דפירשה למקום אחר וישנה בעין ואתה צריך לדון עליה ועל השאר מפני מה נאמר בזו האחת שהיא אסורה אדרבא יש לנו לומר שהאיסור נשאר בתוך רוב, אבל כשנאכל אחת מהן או שנאבדה ואין אתה צריך לדון על אותה שכבר הלכה ואינה בפנינו לדון אלא על אלו אנו אומרים שאותה שנאבדה היא האסורה והעיקר לכל זה שכבר נתבטל ברוב היתר מן התירה וכל בדרבנן יכולים אנו לתלות ולומר הך דאיסורא נפל והני דהיתרא נינהו כנ"ל עכ"ל וכן כתבו תוס' דף ע"ג ד"ה אלא אמר רבא דמשמע נמי דבאחד ברבוי ומת חד מינייהו אמרי' דאיסורא מת והשאר מותרין ואמאי אדרבא הי' לנו לומר דהיתרא נפל ומית אלא היינו טעמא דהקילו משום דמדאוריי' ברובא בטיל עכ"ל, וכתב נראה לי שצריך שיפול לים אחד מתערובת עצמה קודם שפירש למקום אחר אבל אם אחד פירש מתערובת למקום אחר ואח"כ נפל לים או נשרף נראה לי שלא הותרו האחרים שהרי מיד שפירש אנו מתירין אותו מטעמא דכל דפריש מרובא פריש ואיסורא בגו רובא אשתאר וא"כ אם אח"כ נאבד איך נאמר שהאיסור חלף והלך לו ושהותרו הנשארים שכבר אסרנו אותם ע"ב, ומנחת יעקב כלל מ"ה ס"ק י"ב חולק על זה כיון דעכשיו כבר נאבד ולא צריך לדון עליה תלינן דאיסר הוי ושעה"ת ח"ג דף ל"ו מאריך בו:
לישב מה שהקשו למה לא אמרי' בנפל לים שמרובא פריש נראה עי' בכלל א' בפתיחה לקבוע אות ו' הבאתי שחתן סיפר מביא קושי' מביאור מרדכי על דין באו"ח סי' י"ב בנפסקו שני חיטין פסול שיש לחוש החוט הנפסק הוא מאותו החוט הנפסק מקודם וחסר חוט אחד שלם והקשה הגז"ל אמאי לא נימא כל דפריש ונפסק מחוט אחר ותי' דלא אמרי' כל דפריש אלא כשאנו דנין על הפרוש אם זה מרוב או ממיעט, אבל אם אין לדון על הפירוש רק על מה שנשאר להתיר הקבוע ע"ש, א"כ כיון שנפל לים אין אנו דנין עליו רק על מה שנשאר בקבוע ולא שייך כל דפריש מרובא פריש ונשאר הקבוע מחצה על מחצה ומדא ריי' בטיל רק מדרבנן אסור ותולין להקל:
איתיבא רבא לר"נ אפי' אחת ברובא ימותו כולן אמאי נימא דמית איסורא מית א"ל רב דאמר כר"א, הקשה פלתי ק"י ס"ק כ"ב, לכאורה קשה על דמשני דרב כר"א דשמותי הוא לימא מתני' ר' יודא דס"ל אפי' ס"ס אסור וא"כ הך דינא דרב בנפל ליתא דכל הטעם כמש"כ תוס' משום ס"ס שמא האיסור נפל ואת"ל ההיתר דלמא לא זו האיסור לפ"ז לר"י גם זה אסור, ועוד לפי בה"ז דימותו ממילא וזה אינו בידו וקודם שמת אחד מהן כולן איסורין לימא מתני' כתנא דס"ל ב"ח נידחין ואין חוזר ונראה ע"ב:
בס"ק כ"א כתב נראה דאם בישל בכלי ונאכל וכלים עדיין קיימים אסור דהא אנו באין לדון מה טיבן של כלים אם בעי הגעלה ושבירה ואי קשה מה פריך אמאי ימותו כולן, אף על בהמה שמתה צריכין אנו לדין מה טיבו של העור והעפר אי אסורה בהנאה וכיון שאנו צריכין לדון:
הכל בכלל ספק, לא קשיא דהא נתערבה אסורה בהנאה כקדשים וגם קדשים שמתה הוי כשור הנסקל וכולן אסורין בהנאה ככל קדשים שמתו ואין אתה צריכין לדון כלל עליו:
צאן קדשים כתב יש מקשים מאי פריך דילמא טעמא דמתני' משום דב"ח נידחים מש"ה אינה ראוי להקרבה, ונ"ל דהך ימותו כולן במתני' היינו שהורגים בידים שלא יבאו לידי מעילה כ"כ תוס' בריש פרקין לפ"ז פריך שפיר דאם יש להם תקנה במיתת אחד מהם ויש בידו לתקן להמית אחד מהם וכל שיש בידו לתקן אפי' נראה ונדחה לא הוי דיחוי ולמה ימתו כולן, ואע"ג דגבי טבעת בעינא דוקא נפל ממילא לים אבל הפילו לא לפ"ז אין בידו לתקן להמית אחד מ"מ כיון שמצוה להרגן הוי כממילא ויש בידו לתקן:
א"ל רב אמר כר"א לפ"ז ע"כ צ"ל דמתני' דהכא דלא כר"א, אבל אפשר לפרש דכוונת ר"נ דמשני רב דאמר כר"א פירש דאמר אם קירב הראש של אחר דהיינו בשוגג אבל לכתחילה להקריב ראש של אחד כדי להתיר את כולן לא אמרי' מש"ה בטבעת ס"ל לרב נמי דאם נפלה בשוגג הותרו כולן אבל במתני' כיון דממית בידים אע"ג דמצוה להמית לא הותרו הנותרים והוי אין בידו לתקן ונידחים מש"ה פסק רמב"ם במתני' דהכא וכרב בטבעת ואינו מן הצורך ליכנס ליישב רמב"ם כפי מה שכתב מ"ו הבה"ז עכ"ל:
תוס' רב דאמר כר"א, תימא הא טעמא דר"א משום דכתיב מום בם הוא דלא ירצה הא ע"י תערובת ירצו, אבל בעלמא לא וי"ל דהא דאיצטרך קרא לא לחד בתרי איצטרך דבלא"ה ברובא בטיל אלא לחד בחד איצטרך, ופלתי ס"ק כ"ב כתב זה דחוק לדעת רוב הפוסקים דחד בחד לא מיקרי תערובת כלל, אבל י"ל דתערובת בעלמא חד בתרי לאדם אחד בב"א אסור כמו דאמרו נבילה בשחוטה במגע לא מטמא דאין נוגע וחזר ונוגע אבל במשא מטמא דנושאין כאחד ומ"ה לאדם אחד ובפעם אחד הוה כמו משא דהוה כפעם אחת וא"כ כתבה התורה מום בם הא ע"י תערובות ירצו להקריבן על מזבח בפ"א ומזבח קרוי אדם אחד מ"מ גילה לנו התורה דירצו וא"ש עכ"ל:
אלא אם פירשו ארבעים כולן למקום אחד אין אוסרות פרש"י דאמרי' איסורי בששים איתיה ונהי דהנך עצמם אם לא נתערבו באחרות אסורות לעולם דאפי' ר"א לא אמר תולין את האיסור אלא בדבר האבד אבל לא לתלותו בששים ולהתיר את ארבעים דאין ביטול ברוב לעכו"ם והוה כולהו ספק עכו"ם אבל כי נתערבו באחרות הוו להו ספק ספיקא של עכו"ם, עי' טה"ק שמאריך מש"כ רש"י דאין ביטול ברוב לע"ז דנראה מלשונו שכמו שאינו יכול להתבטל ברוב כמו כן אין אומרים בו כל דפריש מרובא פריש ובאמת זה אינו שהרי בכל דברים חשובים שאין בטלין ברוב ואפ"ה אמרי' בהו כל דפריש מרובא פריש ע"ב:
הנה מבואר ברש"י שארבעים לעצמן אסורים אבל רשב"א בתשובה סי' שכ"ה כתב אתה מתיר את הארבעים לפי שפרשו כלן ממקומן ופרשו המעוט לצד אחד והרב לצד אחר שאני אומר כל דפריש מרובא פריש ועדיין האיסור בתוך הרב נשאר ע"ב וגם בבדה"ב כתב כן בשם רשב"א, ועי' ב"י ק"י שמאריך בזה: א"ר אושעי' חביות של תרומה שנתערבה במאה וחמשים חביות ונפתחו מאה מהן נוטל הימנה כדי דימועה ושותה ושאר איסורין עד שיפתחו לא אמרי' איסורא ברובא איתיה, וטעמא דמלתא דלא אמרי' איסורא ברובא איתא כתב מהרי"א בהגהת ש"ד הובא בט"ז סי' ק"א משום די"ל אדרבה כל שנשתנה מקדמותו הוא מן הרוב, וכתב ט"ז על זה דבלא"ה א"ל מטעם כל קבוע כמחע"מ משום דכאן יש לפניך ב' קביעות החלק הנחתך והשני שלא נחתך וא"כ טפי הי' לומר שהאיסר בחלק שנחתך כי חלק זה הרוב נגד קבוע הב' עכ"ל ועי' טה"ק:
מל"מ פי"ט שאר אבות הטומאות כתב הא דאמרי' שאם נפלה אחד לים הגדול או שנאכלה הותרה התערובות דהיינו דוקא בשנפל או נאכל קידם שנודע הספק אבל אם נודע הספק וכבר נאסרו כולן מדרבנן כי נפל או נאכל אחד מהם לא הותרה ע"ש, ושושנת עמקים כלל י"א כתב לא מצאתי אחד מפוסקים יאמרו כן והיפך מצאתי ביו"ד ק"י בדבר חשוב נאבד או נאכל בשוגג הותרו כולן ומדהוצרך לומר בשוגג ע"כ לאחר שנודע התערובת דאל"כ ל"ש שוגג ומזיד ע"ש:
ברה"ז הקשה מ"פ לימות חד הא הוי נפילה בידים, ועי' דברי שאול ק"י וילקוט גרשוני אות טבעת מביא בית מאיר כתב טעם דנפל מותר משום דקביע חידש הוא ואין לך בו אלא כשיש שם ודאי איסור משא"כ כשנפל אפשר שאין שם עוד איסור אין נידון בקבוע ואזלינן בתר רובא, א"כ יכבישנהו דניידי ויהי' מותר ולא שייך שמא יקח מקבוע כי אין כאן עוד קבוע כיון שמת אחד ע"ש שמישב בזה רמב"ם:
פרט ב'. רמב"ם:
פ"ז מעכו"ם, הלכה יו"ד, ספק עכו"ם אסור, ס"ס מותר כיצד כוס של עכו"ם שנפל באוצר מלא כוסות כולן אסורות מפני שעכו"ם וכל משמשיה אוסרין בכל שהן, פי' כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין טבעת של עכו"ם שנתערבה בכמה טבעות ונפלו שתים מהן:
לים הגדול הותרו כולן שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל שתים, נתערבה במאה ונתחלקו ארבעים למקום אחד וששים למקום אחר ונפלו הארבעים כולן לטבעות אחרות כולן מותרת שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא, נפלו הששים לטבעות אחרות כולן אסורות, עי' שעה"מ שמאריך אם מהני הושלכת הנאה לים המלח:
פט"ז ממ"א הלכה יו"ד, נפל רמון אחד מן התערובת הזאת לשני רמונים אחרים מרמוני בדן ונפל מן השלשה רמון אחד לרמונים אחרים הרי אלו האחרים מותרין שהרי הרמון של תערובות הראשונה בטל ברוב, ואם נפל מן התערובות הראשונה רמון לאלף כולן אסורין לא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ס"ס שאם יפול מן התערובות השנייה למקום אחר אינו אוסר וכן כל כיוצא בזה, וכ"מ הקשה למה מצריך שלשה תערובות ובע"ז הספיק בשתי תערובות: פ"ו מפסולי המוקדשין, כל הזבחים שנתערב בהן אחד מחטאות המתות או שור הנסקל אפי' אחד ברבוא כולן ימותו לפי שבעלי חיים חשובין הן ואינם בטלין, הלכה כ"א אברי של בעלי מומין שנתערב באברי קדשים אפי' אבר באלף אברים יצאו הכל לבית השריפה ואפי' קרבו כולן חוץ מאחד מן התערובות ה"ז ישרף בעזרה במקום ששורפין פסולי המוקדשין:
פט"ו מתרומות, חבית סתומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהם לים הגדול הותרו כולן ואומרין של תרומה היא שנפלה מה שאין כן בתאנה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול אלא צריך להפריש אחת לפי שהחבית נפילתה ניכרת ותאנה וכיוצא בה אין נפילתה ניכרת:
פי' משניות רא"א אם קרב ראש אחד וכו' דעת ר"א במה שאמר ראש אחד זוג ר"ל אם הקריב שני ראשים מן הראשים המעורבים אומר שחל הספק בשניהן יחד לפי שנאמר ראש בעל מום האחד משניהם ולא נדע איזה משניהן וכבר נקרבו שניהן והנשארים כשרים, וחכ"א אפי' נקרבו כולן ולא נשאר אלא אחד אפשר שזה הנשאר הוא של בעל מום לפיכך יצא לבית השריפה והלכה כחכמים:
לח"מ כתב נראה רבינו מפרש לא התיר ר"א אלא שנים רוצה לומר שנקרבו שני ראשים כבר אבל במה שמקריב אפי' אחת אחת מותר, ויש לי על רבינו קושי' חזקות דבגמרא אמרו דרב דאמר הכי סבר כר"א דאמר קרב ראש אחד מהם יקרבו כולם ודלא כחכמים דאמרו אפי' קרבו כולם חוץ מאחד מהם יצא לבית השריפה ואוקמי מתני' כחכמים וא"כ קשיא רבינו דידיה אדידיה שפסק כאן כרב דסבר כר"א ובפ"ו מהלכות פמ"ק פסק כחכמים דאחת ברבוא ימותו כולן. ועוד קשה דכיון שהוא מפרש כאן תרתי תרתי קאמינא ר"ל שנפלו שנים לים ובפט"ו מתרומות חבית סתומה שנתערבה במאה ונפל אחד לים הגדול הותרו כולן הי' לו לומר ונפלו שנים ע"ב:
כ"מ הקשה כאן בע"ז הספיק בשתי תערובות ובפט"ז ממ"א ברמין שנפל וכו' מצריך שלשה תערובות, ש"ך ק"י ס"ק נ"ב מביא בשם הגאון ר' מרדכי אשכנזי דקשיא ליה לרמב"ם דבכולה סוגיא קאמר התם גבי כוס וטבעת של ע"ז דתערובת ב' מותר ובתר הכי ברמון בדן קאמר ר"ש בן יודא לרבוא אסורי' מרבוא לשלשה משלשה למקום אחר מותרי' וניחא ליה ע"כ לא בעי ר"ש ג' תערובות אלא ברמוני בדן להתיר באכילה אבל בהנאה בב' תערובת שרי והלכך בכוס ובטבעת של עכו"ם בב' תערובות שרי, ובתורת חטאת כלל מ"ג ס"ו הקשה מנחת יעקב צ"ע לפ"ז מאי מקשה הש"ס שם שמואל דאמר כמאן אי כר' יודא אפי' בשאר איסורים אסור דלמא לעולם כר' יודא ועד כאן לא קאמר ר' יודא דאסור בשאר איסורים היינו דוקא ברימוני בדן ולענין אכילה, משא"כ לענין היתר הנאה סובר כשמואל דמתיר ס"ס ע"ש. וטה"ק מקשה א"כ מאי מקשה הש"ס ממתניתין דהא קי"ל אפי' לא אסיר אלא מדרבנן לא הוי ממשקה לישראל א"כ לענין אכילה אסור להדיוט דל"מ ס"ס א"כ לא הוי ממשקה לישראל:
בפלתי בהקדמה נדפס מבנו ז"ל, לכאורה יש להקשות לפי הנ"ל מאי פריך לרב ממתני' הא תוס' ורא"ש כתבו דטעמא דנפל לים שרי מטעם ס"ס לפ"ז בטבעת דהוא איסר הנאה סמכינן אס"ס אמנם בזבחים קרבת מזבח כמו אכילת אדם עי' בפר"ח לא סגי בס"ס וצ"ל דכי אמרי' באסורי אכילה לא מהני ס"ס היינו אם רוצה לאכלו כסתמא דמלתא רמוני בדן אבל אם רוצה למוכרן ולהנות ממנו רק הנאה ודאי סגי בס"ס כמו טבעת מה יזיק מה דמותר באכילה לענין הנאה וא"כ י"ל קושי' הש"ס קאי לרב דמשמע בבכורות לחד אוקימתא דס"ל דפודין קדשים להאכילן לכלבים וא"כ שפיר פריך ונימא הך דמית אסורא מית והיינו לכנוס חד לכיפה עד שימות כמ"ש בה"ז ושאר ירעו עד שיסתאבו ואז יפדו להאכיל לכלבים כי לא יהי' רק איסר הנאה לבד ומהני ס"ס, וא"ש, אמנם רמב"ם דפסק אין פודין קדשים וכו' לפ"ז מעיקרא לק"מ לשיטתו וכפי שהעמיד הש"ך סברתו לרמב"ם עכ"ל:
שו"מ חלק ששי סימן ח' מביא קושי' הא דאמרו כל זבחים שנתערבו בחטאת המתות ימותו ואמאי והא חטאת המתות הם אותן חמש חטאות שמתות כמ"ש רש"י שם והרי בתמורה דף י"ד דיש אחד בהם שהוא ספק אם מתה וא"כ לשיטת ר"ת בספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות מיקרי ס"ס וא"כ כאן דבחטאות המתות יש אחת דרעי' ולר"נ ד' לרעי' כדאמרו בתמורה שם וא"כ אמאי ימותו כולן הא הו"ל ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות:
שעה"ת ח"ג דף ל"ו הקשה לסברת תוס' דלא אמרי' שמרובה דהיתרא פריש יען שבטל ברוב והנה דעת רש"י יבמות פ"א מבואר דסובר ר"י אפי' ביבש מין במינו לא בטיל, ורב סובר כר' יודא דמב"מ לא בטיל א"כ קשה אמאי סובר רב בטבעת דאמרי' דאיסורא נפל אדרבא נימא כל דפריש מרובא דהיתרא פריש ואיסורא ברובא איתא ונסתר טעם תוס' כיון מדאוריי' ברובא בטיל כיון מב"מ אפי' ביבש לא בטיל ע"ש שמאריך, לחומר הקושי' אמרתי בחפזי אולי רש"י סובר כריטב"א בע"ז דף ע"ג שכתב רב ושמואל סברי כרבנן וכי אמרו רבנן חד בתרי בטיל ה"מ בדאוריי' ולאפוקי מר"י דאמר אף מדאוריי' לא בטיל מב"מ אבל מדרבנן אף רבנן מודו במב"מ לא בטיל ע"ש. אבל נכדי הבחור החריץ כה' בישל כישער נ"י הראה לי רש"י חולין ק"ט כתב דקי"ל כר' יודא דמב"מ לא בטיל דרב ושמואל בשיטתיה קיימי דאמרו מב"מ לא בטיל ע"ש אולי י"ל עפ"י ריטב"א בע"ז דף ע"ג ומובא בישו"י קכ"ג מצאתי בראב"ד שכתב לכאורה לר"י דסובר מב"מ ל"ב א"כ כל תקנת חכז"ל דיי"נ במשהו וכן בדשיל"מ ללא צורך הוא דהרי בכל התורה מב"מ ל"ב, וכתב דר"י סובר מב"מ ל"ב רק לענין איסר אכילה ולא לענין הנאה כיון דחידוש הוא ולא ילפי' מדם הפר ודם השעיר עכ"ל ובטבעת שנפלה קאי לענין הנאה בודאי בטיל מדאוריי' וחידש בעיני שישו"י מביא זאת על ר' יודא שריטב"א כתב זאת על רב ושמואל דסברו מב"מ לא בטיל רק מדרבנן כמש"כ ריטב"א שם, ויש חילק בין אכילה להנאה, אבל לר"י דסובר מב"מ מדאורייתא לא בטיל אין חילק וכ"כ אמרי בינה פסחים כ"ט:
בתשובת מהרי"א יו"ד סי' שפ"א מביא קושיא נפלאה מח"ס, בחולין דף פ"ד אר"י א"ר ואבר עצמו אסור וכו' הא רב לטעמיה בביצה דף ל"ז ס"ל תחומין ינקי מהדדי וס"ל מב"מ לא בטיל א"כ עובר אמאי מותר בהחזירה ע"ש: פרט ג'. ס"ס:
אם ספק דאוריי' לחומרא או לקולא עי' כלל ה' פרט ה' ס"ס בשני גופים, פרט ו', ספק דרבנן לקולא ע"ש פרט ז' ס"ס אם צריך לברר פרט ר' אין לעשות ס"ס בידים פרט ט'. פמג"ד בסי' תל"ג וסי' שד"מ כתב הא דספק מה"ת לחומרא בל"ת דיליף מספק ממזר הא עשה דקיל מל"ת ספיקו לכ"ע י"ל מדרבנן, ועי' רשב"א סוכה מ"ו בספק שמיני מדאוריי' לחומרא, אולי לחלק אם בודאי הוא בר חיוב אז בעשה חמור כסברת חו"ד, אבל אם הספק אם הוא בר חיוב אז עשה קיל ודו"ק ועי' פנ"י ברכות י"ז דהא דק"יל דס"ד לחומרא היינו כדי שלא יפגע בספק באיסר דאוריי' בקום עשה אבל לא בשוא"ת, ועי' תשובת מרי"א או"ח סי' קע"ב, ובספר תיבת גומא פ' בשלח, בלאו שאין לוקין עליו לכ"ע ספק רק מדרבנן אסור, ספק חסרון ידיעה לכל עולם עי' בסדרי טהרה סוף צ"ק:
תה"ב דף ע"ג [דפוס וויען] רבינו יעקב לא גריס נתערבו באחרים ואחרים באחרים שלא מצינו מאן דאית ליה ס"ס אסור אלא ר' יודא בלבד מיהו אמרו משמו של רבינו יצחק הזקן דלא אמרו ס"ס להקל אלא בשתי ספיקות הבאות מכח שתי תערובות כגון טבעת של ע"ז שנפלה לריבוא ומריבוא לריבוא דכל חדא וחדא שבתערובת שניה איכא תרי ספיקי דבכל חדא והדא איכא למימר לא זו היא שנפלה כאן ואת"ל זו היא שנפל' כאן שמא לא זו היא שנפל' לרבוא ראשון אבל בעלמא שאינו בא מכח שתי תערובת לא וכו' ולדידי קשיא לי מאומר פ"פ מצאתי וכו' ואקשי' אמאי ס"ס הוא והתם אין הספק באות מכח התערובת ואפ"ה אתה דן בספק ספיקא להקל, וי"ל דהתם שאני שא"א לזו לבא לפניך חלא בשתי ספיקות ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר דהיאך נתיר וכבר אסרתה כמו שאתה אומר בספק נולד ביו"ט שמיד עמדה עלינו באיסר ואח"כ נתערבה באחרות וניתוסף בתערובת ספק זה השני, וכיוצא בזה בספק טריפה ואח"כ נתערבה היאך נאמר שמא לא זו היא ואת"ל זו היא שמא לא טרפה היתה והלא כבר אסרתה משעה שנולד בה ספק טריפה והאיך נתיר מה שאסרנו מפני שנתערב באחרות ונאמר מה שאסרנו מותר היה, ורבינו יעקב פי' דאודאי קאי דליכא אלא חדא ספיקא אבל ספק נולדה וכו' אם נתערב כולן מותרין דכל ס"ס מותר, ומדבריו נלמד דכל ס"ס אפי' בדשיל"מ מותר וכו' ואני תמה באותה שמועה בפרק התערובות דמהתם משמע דוקא בשנפל איסור לרוב ומאותו רוב למקום אחר הוא שאמרו ס"ס להקל מפני שכבר נתבטל מדאוריי' הא לאו הכי לא וקשיא לי כי ליכא רוב נמי הא איכא בכל חד וחד שבתערובות שני ס"ס ושמא לא אמרו ס"ס להקל אלא ע"י ב' תערובות וזה כדעת הר"י ע"ש באריכות:
בדה"ב כתב דאין הטעם של רבינו יצחק כמ"ש רשב"א אלא דטעמא דלא אמרי' ס"ס שרי בדאוריית' אלא היכא דבספק הראשון שרי מדאוריי' אלא מדרבנן חסור כגון הא דתערובת הלכך הוו ליה ספיקא שני ספק דרבנן, אבל כל היכא דבספק ראשון מתסר מדאורייתא ספק שני אסור מדרבנן דלא חשוב אלא חד ספיקא לפיכך הוא מפרש נתערב באלף אספיקא קאי לומר שאפי' ספק נולדה ביו"ט נתערבה באחרות אסורות משום דספק ראשון איסור תורה: דהכא איכא משום הכנה דרבה דאיסר תורה, ובפתח פתוח, התם נמי מספק ראשון מותרת מה"ת דמוקמי' לה אחזקה דהיתרה, לישנא אחרינא אליבי' דר' יצחק ז"ל דכל ס"ס בגופו של איסר מותר וכל ס"ס בתערובת כגון שני תערובת מותר אבל חד ספיקא בגופו כיון דמתסר בדאורייתא לא משתרי בספק שני דתערובות משום טעמא דספק ע"ש:
דף ע"ז מביא דעת רבינו שמשון ז"ל שכל שנאסר שעה אחת מחמת קביעתן שוב אינן נתרין אפי' פירשו מעצמן והביא ראיה מדאמרי' כוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות פירש אחד לריבוי ומריבוי מותרין ופרשו מעצמן משמע ואפ"ה משמע דוקא כשפירשו ונתערבו באחרים אבל פירשו מאליהן והרי הם עומדין בפני עצמן אסורין וטעמא כדאמרן דכל שנאסרו מחמת קביעותן אע"פ שפירשו באיסורין הן עומדים גזרה שמא יקח מן קבוע, ונראה לי שאין ראית הרב ז"ל מחוור דהתם כשפירש לפנינו מן הקבוע הרי זה כלוקח מן הקבוע ואסור ואפ"ה אם חזר אותו שפירש לפנינו ונפל להיתר מרובה מותר שאני אומר איסורא לתוך רובא אישתר דהו"ל ס"ס ומותר אבל כשפירש שלא בפנינו מותר ע"ש:
בסי' ק"י כתב המחבר הטעם כיון דספק ראשון הי' בגופו אין להתיר מס"ס, ורמ"א כתב וי"א הטעם דאסור הואיל וספק הוא איסור דאוריי' ולא נוכל לאמור עוד שאין כאן איסור רק שנתערב באחרים לא מקרי ס"ס וכתב הש"ך בשם או"ה דטעמא משום דאין הספיקות מענין אחד דספק ראשון מחמת עצמו שמא אינו טריפה והשני מטעם התערובת ועוד דאין הב' ספיקות בגוף אחד, את"ל טרפה שמא אין זאת והיינו שני גופים אבל היכא דהוי הב' ספיקות בגוף אחד כגון בספק תחתיו וכן באיש ואשה שעשו צרכיהם וס' ע"ש: רשב"א בתשובה ת"א כתב אפי' בדאתחזק איסורא מתירין ס"ס תדע לך דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים היתרו יותר מרוב' דהא ר' יהושע לגבי יוחסין פסיל בחד רובא ומכשיר ס"ס וכיון שכן כי היכי דאזלינן בתר רובא להתיר בכל איסורין שבתורה ואפי' בדאתחזק איסור כגון חתיכה איסור שנתערב בשתים של היתר ה"ה בתרי ספקא דשרי' אפי' בדאתחזק איסורא ע"ש [כס"נ כתב מזה רצו האחרונים לדון כיון דס"ס מטעם רוב א"כ בממון לא אזלינן בתר ס"ס כמו דלא אזלינן בתר רובא, ועוד רצו לצדד דלר"מ דחייש למיעט לא אזיל בתר ס"ס, ואני אומר דאע"פ דס"ס לא עדיף מרוב מ"מ הוי כמו רובא דאיתא קמן ובהא אפי' ר"מ מודה כמו שאמר ר' יוחנן בנדה דף נ"ט דר"מ מתיר בס"ס]:
תוס' כריתות דף י"ז כתבו היכא דאקבע איסורא אפי' בס"ס מביא אשם תלוי ע"ש:
על מש"כ רמ"א אפי' הי' לו חזקת איסר וכו' כתב הש"ך הרב לא קאמר דמתירין ס"ס בחזקת איסור אלא כגון בנשבר הגף דוקא שאין החזקה סותר לס"ס אבל ס"ס בשחיטה ודאי אין להתיר כיון דהוי ליה חזקת איסר ממש והחזקה סותרת לס"ס, וכ"כ הט"ז דמהני ס"ס להתיר אם אינו סותר את החזקה עצמו כההיא דספק בשחיטה דאם מועיל בה ס"ס תסתור החזקה שהיה בחזקת שאינו שחוט ודומה לזה האשה שהיא בחזקת אשת איש ונולדו אח"כ ספיקות במיתת הבעל אפי' הוי כמה ס"ס לא יועיל כיון שאתה בא להוציאה מכלל אשת איש שהיתה תחילה ואתה בא לסתרה ממש אבל בשאר חזקת איסר שנולדו ספיקות להתיר מצד אחר ודאי מועילין ס"ס להוציא מן האיסר דמתחילה דאין כאן דבר הסותר זה את זה, ופר"ח מסיק כיון דס"ס הוי כרוב ואפשר יותר מרוב ואמרי' בחולין רוב מצוין אצל שחיטה מומחין אלמא אע"ג דאתחזק איסורא אתי רוב ומפקע ליה ה"ה ס"ס:
בס"ס שאינו יכול להפוך כתב הש"ך בשם מנחם עזריה, אם מתחילה צריך אתה לדון על דבר אחד אם נעשה כך או לא לא בעינן מתהפך, למשל בנמצא צפורן של ארי יושבת לו בגבו וספק אם נכנס הארי או לא מותר מטעם ס"ס, ספק לא נכנס ואת"ל נכנס שמא צפורן זה לא מיד הארי אלא בכותל נתחכך כמש"כ ב"י נ"ז דמתחלה צריך אתה לדון אם נכנס כלל או לא ואת"ל נכנס שמא לא דרס ואף שלא תוכל להפכו מקרי ס"ס דהאיך נאמר בתחלה שמא ציפורן זה מיד ארי א"כ תתפוס שבודאי נכנס ע"ש ועי' דג"מ אם אמרי' ס"ד לקולא רק חכמים החמירו א"כ יש להקל אף שאינו מתהפך:
ס"ס משם אחד לא הוי ס"ס, פלתי תמה דהא רוב ס"ס הן משם אחד כגון ספק מחט בחלל הגוף דמתירין מטעם ס"ס, וכן בספק על דחשוב ס"ס דאימר לא על ואימר לא דרס הא שם אחד הוא, וכן נשבר הגף עיקר הספק אם ניקבה הריאה וכו' וחו"ד כתב לא קשיא מידי, דכל היכא דלא חיישינן כלל להספק טריפה רק אם נמצא ריעותא ולא מצינן כלל לומר ספק טריפה עד דאמרי' הריעותא ואיכא ספק בהריעותא ס"ס גמור הוא ואין צריך שום תנאי לזה כמו בספק מחט בחלל הגוף דאין לנו לומר שמא ניקבו איברים הפנימים דמה"ת ניחוש לזה רק מחמת הריעותא, וכיון דבריעותא גופא איכא ספק וכן בשבירת גף ודכוותי', אבל במקום דאיכא ריעותא ברורה כגון בפתח פתוח שהריעותא ברורה שלא נמצא לה בתולים, רק שיש שני עניני מתירין ויכולין לומר כל ספק וספק לבדו ואין ספק תלוי בחבירו כגון ספק אונס ספק קטנה בעינן שני המתירין משני שמות ולא משם אחד ע"ש:
רמב"ם פי"א מעשר שני הלכה י"ג הוליך חיטין לטוחן עכו"ם הרי הם דמאי שמא החליפין בחטים של ע"ה, וכתב ראב"ד הלא הוא ס"ס, וכתב כ"מ טעמו לומר דהוי ספק שמא החליפין שמא לא החליפין ואת"ל החליפין שמא אותו ע"ה עשר ותרם פירותיו, ואני אומר דמאחר דקי"ל רוב ע"ה מעשרין ואפ"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו למיחש בהו לס"ס:
ס"ס אי מהני נגד רוב כתב בשערי תורה ח"ג דתלוי' בזה אם רוב הוא מטעם ודאי לא מהני ס"ס נגד רוב אבל אם רוב לא הוי מטעם ודאי עי' שטמ"ק ב"מ מהני ס"ס נגד רוב ועי' פמג"ד או"ח סי' קע"ג אם ס"ס מהני בסכנתא, למ"ד ס"ס כרובא או עדיף מינה, י"ל דמהני ס"ס בסכנה כמו באיסורא: ילקוט הרועים מביא תשובת רעק"א העלה דלמ"ד סמוך מיעוטא לחזקה ל"מ ס"ס במקום חזקה דס"ס דמהני דהו"ל כרוב וכיון דאמרי' סמוך מיעוט לחזקה לא מהני הרוב:
המבי"ט הלכות שאר אבות הטומאת פי"ח כתב ס"ס נראה דטהור מה"ת אפי' ברשות יחיד דספק טומאה גומרת לה מסוטה והתם ליכא אלא חד ספיקא ועי' תוס' ב"ב נ"ה ד"ה ר"א ופלא ועי' שושנת עמקים כלל י"א:
חו"ד סוף בית הספק מחדש בדבר שבערוה לא מהני ס"ס להתיר כיון דבר שבערוה דבר דבר מממון ילפי' כמו דלא מהני ס"ס להוציא ממון כינו כן לא מהני ס"ס להתיר ערוה, וגם מיגו לא מהני לומר גרושה אני כיון דלא מהני מגו להוציא ממון אם לא שהגט בידה ויש לה מגו כה"ג ג"כ מהני מגו להוציא כשיש שטר בידו ע"ש:
שו"מ ח"ב סי' מ"ה מחדש בדבר תורה רק שעכשיו אין עליו רק ספק דרבנן יותר יוכל להיות כשר באיתחזק איסור ממה שגוף האיסור אינו רק דרבנן וחילי דילי ממש"כ ר"ש פ"ב דטבול יום בספק מים שאובין דהיכא דמן התורה יצא מחזקת טמא אף שמדרבנן עדיין ספק טמא עכ"פ א"א לאוקמי אחזקת טמא שכבר יצא מן החזקה מן התורה, ולפ"ז ה"ה בספק דרבנן שאתחזק אסיר תורה רק שכבר אין עליו איסור תורה המשל בזה כגון ספק שהייה במיעוט בתרא דמה"ת כבר יצאת מחזקת איסור שכבר כשר מה"ת, א"כ לעניין הספק דרבנן שוב אין לאוקמא אחזקתא, משא"כ במה שעיקרו דרבנן יש להחמיר טפי דכל שהוא ספק נוכל לאוקמא בחזקתו עכ"ל:
תשובת ריב"א סי' קי"ד כתב בנזיר י"ב בעשה שליח לקדש אשה הקשו דיאסרו כל יתומות אם הי' אז חי שאפשר שקיבל קידושין משליח, וקשה מאי קושי' וכי בכל אותן לא מת פנויה אחת ושרי כולהון מחמת ס"ס דילמא מתה הנתקדשה ודלמא לא זו היא, ואם תרצה לומר דל"מ ס"ס דתערובת רק משום דמה"ת בטל ובאדם לא שייך ביטול עדיין קשה לבתר דתרצו דקבוע שאינו ניכר לא הוי קבוע דאוריי' למה להו לומר דרק משום קנס דקנסוהו משום שלא פירש, הא אף מדינא היא כמו בתערובות בהמות ונמצא אחד טריפה מכ"מ אם נאבד אחד הותרו כולן הה"נ משא"כ חששא דגמרא דלמשלח אסורות כולן מחשש קרובות אשתו כיון דאין ברור לנו דמתו כל בנות משפחה אחת דזי"ן קרובות אסר לן רחמנא, ולפי הנ"ל ניחא כיון דגם אם מתה המתקדשת מכ"מ צריכין לדון על קרובותי' אם הן מותרים להמשלח אף דנגד זה המקדש אין שום נפ"מ בהמתה מכ"מ כיון דאיכא ס' בעולם ע"י המתה תו אמרי' איסורא ברובא אשתאר עכ"ל: