עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ד כלל פז פתיחה לפתח פתוח
פרט א':
בתולה נשאת ליום הרביעי וכו' שאם הי' לו טענת בתולים הי' משכים לב"ד [שמא היא זינתה תחתיו ונאסרה עליו ומתוך שיבא לב"ד יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים]:
תוס' וא"ת תינח אשת כהן או פחותה מבת ג' שנים דליכא אלא חד ספיקא אבל בשאר נשים דאיכא ס"ס אמאי תנשא ליום רביעי, ואומר ר"ת דלא פלוג משום אשת כהן ופחות מג' שנים תקנו בכל נשים, ורש"י פי' מת"כ יתברר הדבר ויבאו עדים שזינתה ברצין, וקשה דאמרי' דף ט' אמר אביי תנינא דאומר פ"פ נאמן לאסרה וכו' והשתא היכי מייתי ראיה לפ"ה הא אע"ג דאינו נאמן מ"מ ישכים נב"ד מת"כ יבאו עדים ויתברר, וי"ל דלא מייתי אביי ראיה לר"א אלא שהוא בקי דאם אינו בקי לא יצא קול ולא יבא לידי בירור כי יאמרו שטעה וסבור שמצא פ"פ, וא"ת דהכא משמע משום חששא דזנות תקנו שניסת ברביעי ובדף י"ז איכא מ"ד משום בת אחותו לא חיישינן דזנות לא שכיח וי"ל דהתם קאמר דזנות דאתי לידי מיתה דהיינו בהתראה ובעדים דלא שכיח, א"נ הכא שלא תשב עמו באיסור כל ימיו חשו אפי' לזנות אע"ג דלא שכיח:
בילקוט גרשוני סוף חלק שלישי אות ס"ס מביא בשם הרב הגאון מו"ה יעקב טענענבוים ב"מ נהרי אפרסמון זצ"ל לישב קושי' תוס' על רש"י, דהנה פנ"י הקשה מאי פריך בגמרא והא ס"ס הלא ספק סוטה לא מהני ס"ס כל ספק שאתה יכול לרבות אפי' עד מאה ברה"י טמא וספק זונה ילפי' מסוטה, ותירץ דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר שקינא לה ע"ש, ומר"ם מינץ הקשה לפי בעל הלכות גדולות שאין לאסור אשה לבעלה עד שראו עדים כמכחול בשפופרת וזה לא שכיח והאיך עשו חכמים תקנה בשביל מילתא דלא שכיחא, אמנם א"ש באמת האומר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה רק קשה בשאר נשים יש ס"ס לכן כתב רש"י שיתברר ויבאו עדים שראו כדרך המנאפין ומיד כשיעידו שראו כדרך המנאפים שוב עכ"פ רגלים לדבר יהי' וממילא שוב לא מהני ס"ס ושפיר נאמן לאסרה, ומיושב קושי' תוס' האיך מייתי אביי ראיה ממתני' לר"א הא אע"ג דאינו נאמן וכו' דבאמת עיקר כוונת רש"י רק שע"י עדים שראו כדרך מנאפין יהי' נאמן לאסרה עליו מצד פתח פתוח ועי' כי דבר נחמד הוא:
בתשובת אמרי אש א"ע סי' נ"ה בנו הגאון מר"ם ז"ל מדקדק מה שתוס' מוסיף על לשון רש"י שעדים יעידו שזינתה ברצין, לכאורה כיון דאין אנו מתירין אותה רק אם יש כאן ס"ס ואם יאמרו עדים רק שזינתה תחתיו ג"כ היא אסורה לבעלה דלא נשאר רק ספק אחד, ורצה לישב כי ח"ס הקשה לשיטת הסוברים דבס"ס אף אם יכולין לברר לא צריך לברר עי' ש"ך ק"י ס"ק ס"ו ולדעת רש"י דעיקר התקנה שמא יבאו עדים ויתברר הדבר, והנה כיון דאיכא ס"ס ואם לא הי' תקנה ויבא הבעל לשאל אם צריך לברר היינו אומרים לו דאינו צריך לברר ולמה לנו זאת התקנה כדי שיבורר הלא מצד הדין אינו צריך לברר, לכאורה ראי' כרשב"א דגם בס"ס צריך לברר, ונב"י מחדש דהא דאמרי' דצריך לברר היינו אם כל שני ספיקות יכולין להתברר אמנם אם נשאר ספק אחד אז אין צריכין לברר, לכך כתבו תוס' דיעידו עדים שזינתה ברצון ויבורר כל ספיקות ע"ש, ועי' עט סופר כלל ל"ט פרט ב' אות ט"ו כתבתי שלא זכיתי להבין קושי' ח"ס כי בלא תקנה הי' זנות שכיח ואונס ספק גרוע וצריך לברר ע"ש:
לישב קושי' תוס' למה כאן חיישי' לזנות ולקמן אמרי' זנות לא שכיח, וגם לישב קיוי' ח"ס הנ"ל למה צריך לברר, עפ"י הכלל אשר הניחו אחרונים ישו"י תצ"ה באו"ח, ואמרי בינה דיני שבת סי' ל"א ונב"י ח"ב א"ע סי' י"ט ודג"מ יו"ד סי' ט"ו, לחלק בין הנושאים, בא"ע קס"ד ס"ז יבמה שנולדה ולד ומת תוך ל' יום ונשאה כהן סמכינן שרוב ולדות בר קיימי' ולא צריכה חליצה. ובעגל שנשחט תוך ז' ימים חיישי' שנפל הוא, דהיכי דאנו דנין על דבר פרטיי סמכי' על רוב ולא חיישי' על המיעוט, אבל כשאנו באין לעשות תקנה כללית צריכין לתקן גם המיעוט שלא יבא לאיסר, א"כ בעגלים אם אנו מתירין כל עגלים קודם שמונה ימים בודאי גם נפלים יבאר לכלל אכילה לכך החמירו וכן בנפל במים שאין להם סוף וכדומה בדמאי, משא"כ ביבמה שנשאה לכהן אנו דנין על דבר פרטיי סמכי' על רוב ע"ב, לפ"ז גם אם זנות רק המיעוט בכ"ז עשו חכמים תקנה בכלל על כל בנות ישראל נשאת ליום רביעי, שלא יבא מכשול איסור סוטה לשום אדם, אבל לתקן זמן בגט בעבור פרטיי אם ירצה לחפות על בת אחותי בזה אמרי' זנות לא שכיח, ומיושב גם קושי' ח"ס על כלל תקנו גם ס"ס לברר: שמ"ק מביא בשם תוס' רא"ש לישב קושי' תוס' באשה בעלה משמרה על כן זנות לא שכיח, ופלא מגמרא דף כ"ו א"כ בארוסה מודה רל"ק משום שמא יחפה, ובמקנה כלל מ"ב פרט א' הבאתי תי' מח"ס ומר"ם שיק ע"ש באריכות אם לא הי' תקנה לא הי' מתירא ואז זנות באמת שכיח:
בספר מים עמוקים הקשה על מש"כ תוס' שתקנה שלא תשב באיסר כל ימיה, מגמרא דף ט' אי למיתב לה כתובה, שוב יקשה הא זנות לא שכיח ותי' תוס' שלא תשב באיסור לא שייך כאן דהא לאיסור אינו נאמן, עי' שי"מ מ"ב ח"ד סי' מ"ב:
פנ"י הקשה למש"כ תוס' דף ט' דגם באשת כהן ובקיבל אביה קדושין, איכא ס"ס ספק מוכת עץ ורק דאם איתא דהיא מוכת עץ הי' טענת כן הא תינח אם היא באה:
לב"ד ואינה טוענת כן אבל מה צורך לתקנה הלא תמיד ס"ס ובאמת אם תבא לב"ד אפשר שטענת כן. ושוב איכא ס"ס, ושו"מ הנ"ל כתב, ח"ל ונראה דזה אינו דבאמת אם תטעון מ"ע לא יהי' ס"ס דהרי היא שוי' אנפשא ח"א דאינו טוענת שאינה תחתיו או אונס והיא אומרת מ"ע וא"כ לא הי' רק ספק אחד ואסורה מספק דאין לך לומר שמא אינה תחתיו דהרי היא אמרה שלא נבעלה כלל וא"כ שוב שייך לתקן כיון דאינו רק ספק אחד, וע"כ לא הקשה תוס' רק כמו שבא לפנינו ואינו טוענת כלל יש לפנינו ס"ס ע"ש באריכות, עוד הקשה פנ"י לשיטת רבינו יונה בשאמרה משארסתני נאנסתי נאמנת ע"ב, וחידש בעיני שלא הביא מתני' לקמן היא אומרת מ"ע אני והוא אומר דרוסת איש את רג"א ור"א נאמנת, כתב רע"ב נאמנת ולא הפסידה כתובתה מ"מ אי אשת כהן היא אסורה ומכי אמר דרוסת איש את שויתה אנפשיה חתיכה דאסורה וכו' ותיו"ט מביא ה"ה ותוס' עדיין יש ס"ס שמא מ"ע היא ותוס' כתבה דלהכי לא מספקינן במ"ע משום שאינה טוענת, א"כ הכא דהיא אומרת מ"ע ואפ"ה כתב רע"ב דאסורה ולא הוי ס"ס ע"ש, ולפי שו"מ שפיר כתב רע"ב יען שטוענת מ"ע אין כאן ס"ס ודו"ק ונב"י ח"ב א"ע סי' י"ד מתקשה בלשון רע"ב שכתב שוי' אנפשיה ח"א תמוה דהרי טענת הבעל הוא שמא ולא טענת ברי ע"ב:
ישו"י א"ע י"א ויו"ד קי"א מביא קושיא במוציא שיר שאמר לא מצא בתולים דאמרה תורה ולו תהי' לאשה ומה נעשה באשת כהן או באשת ישראל פחותה מבת ג"ש נהי שהעדים הוכחש' או הוזמו מ"מ הבעל שוי' אנפשיה חד"א, ותי' דבאמת פריך הש"ס כתובות דף מ' אמאי לא אמרי' ניתי עשה ונדחה ל"ת ומשני דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל, ופי' תו"י ושמ"ק בשם רשב"א דה"ק דכיון שהיכא דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת ולגבי דידה ליתא לעשה כלל שוב כופין אותה לומר לא בעינא ליה ע"ש, א"כ הכא שבאמת היא אמרה בתולה שלימה הייתי א"כ אין עליה שום איסור רק עליו משום דשוי' אנפשיה חד"א ובדידיה איכא עשה ודחי ל"ת ע"ש ובית יעקב מישב רמב"ם פ"ז מנערה פסק במוציא שם רע וגרשה אם כהן הוא לוקה יען שעשה דל"ת לא מחויב לגרשה ע"כ לוקה ובעט סופר כלל ב' פרט ג' אות טו"ב מש"כ לישב כיון שהוא משועבד לה לא יוכל להפקיעה ע"ש:
שו"מ ח"ר בסוף סי' קפ"ז מביא מחנה אפרים הלכות איסר ביאה בתשובה שם כתב הא דפריך דף ט' ס"ס הוא. היאך מועיל ס"ס הא היא טוענת בתולה אני וכל אומרת לא נבעלתי איך נאמן משום ס"ס דתחתיו או אונס דהו"ל כאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וה"ה הכא היא מודית דלא באונס הי', ותי' הטעם כל אומר לא לויתי משום הודאת בע"ד כמאה עדים וכאן מה מועיל הודאתה דאיכא ס"ס ושרי' לו שוב משועבדת לו ואיך תוכל להפקיע שעבודו ע"ב:
חידושי הרי"ם כתב אמאי מיאנו התוס' באמת בסברת רש"י דתיקנו משום שמא יתברר ע"י עדים ונראה דפנ"י כתב דהך סברא דשמא יתברר הוא שיתברר הדבר שזינתה תחתיו וברצון, אבל אם גם אחר הבירור ישאר חד ספק לא שייך לעשות תקנה בשביל זה כיון שאח"כ ג"כ לא תאסר רק מספק ע"ש, רש להקשות דלכאורה נראה דזה הספק שמא אין תחתיו זינתה לא יוכל להתברר כלל דאף אם יבואו עדים שזינתה תחתיו מ"מ ישאר עדיין ספק שמא זינתה אין תחתיו כיון דקי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לא הוי קידושין כלל א"כ אף הזנות שזינתה תחתיו עדיין הוא אין תחתיו כיון דלא הוי קידושין והיא מותרת אף שזינתה תחתיו כיון שזינתה אף אין תחתיו א"כ אף אם יבואו עדים שזינתה תחתיו וברצון ישאר חד ספק שמא אין תחתיו וא"כ לא שייך לתקן משום שמא יתברר ע"י עדים כיון שלא יתברר לגמרי ע"ש:
בספר דעת סופר כתב לישב רש"י מקושי' תוס' מה מייתי ראיה ממתני', כי שיטת בה"ג שעדים צריכים לראות כמכחול בשפופרת וזה לא שכיח על מה עשו תקנה, אך באמת לא קשה דבה"ג לא קאמר אלא דוקא בעדים שמעידים על זנות ולולי עדותם לא ידעינן כלל שזינתה בכה"ג צריכין להעיד כמכחול בשפופרת, אבל הכא הא ידעינן שזינתה ע"פ הבעל רק שלא ידעינן אם תחתיו וברצון לזה לא צריך כמכחול ושכיח שיתברר על ידי עדים כל זה ניחא אם הוא נאמן פ"פ אבל אם אינו בקי רק שיתברר ע"י עדים על זה לא עשו תקנה דהא צריכין לראות כמכחול בשפופרת וזה לא שכיח ושפיר מייתי ראיה ממתני':
בספר בית יעקב מחו"ד כתב לישב רש"י בסי' ק"י מביא ש"ך מחלוקת הפוסקים אי איכא ס"ס אי צריך לבררו ונראה דאפי' למדס"ל דצריך לברר היינו דוקא במקום שיש ריעותא ברורה לפנינו אבל כשיש ספק אי יש ריעותא ודאי לכ"ע אינו צריך לברר כמו דלא בעינן לברר בסירכא תלוי כתב רשב"א מ"ו משום דהוי ספק בריעותא וכן ספק מחט בחלל הגוף, לפ"ז הש"ס הוכיח דע"כ נאמן לאסרה עליו דקים ליה דאי אינו רק ספק קים ליה והרי יש ספק אי יש רעותא כלל א"כ אפי' בא וטען פ"פ ויבא לישאל אי צריך לברורי היינו פוסקים לו שאין צריך לברר בשלמא אי ודאי קים ליה אף דאיכא ס"ס כי דריעותא היא:
ודאי צריך לברר ומוכיח שפיר דקים ליה ושפיר כתב רש"י דתיקנו כדי שיתברר ע"ב, ועי' ר"ן ריש כתובות ג"כ כעין זה:
אעתק דבר נפלא מח"ס א"ע ח"ר סי' פ' כתב כי לא מצאתי מן התורה אלא ב' מיני חזקה, א' חזקת מנהג כאשה שבנה מורכב עליה, ב' דראינו וידענו בדבר אחד שהי' כך אמרי' לעולם נשאר כך בחזקתו וילפי' מויצא הכהן ומזה הענין הוא חזקת מרא קמא בממון כיון שידענו בודאי שמטלטלין זה הי' של פלוני שעה אחת שוב אינו יוצא מחזקתו. אך חזקת מה שביד אדם הוא שלו לא ידעתי לה מקום ושום סברא וכו' אלא אין שום אדם יכול להוציאו מידו אלא בראיה ברורה וכו' לענ"ד מש"כ תוס' בסוגי' פ"פ דמוציאין ממון בס"ס אין כוונתם כשיש לנו ס"ס נוציא ממון מזה, ז"א דאפי' ע"י רוב אין מוציאין אך הסברה הוא נהי כשהמוחזק טוען שמא מ"מ עדיין א"א להוציא מידו אבל בשחזקתו גרוע כל כך שהוא עצמו מסופק בשני שמא אם הוא שלו א"כ אין לו להניח ברי של חבירו ולתפוס ממון בספק עצום של עצמו, מש"ה אחז"ל אין להתיר עגונה על סי' כליו דחיישי' לשאלה ועמדו אחרונים דנימא חזקה מה שביד אדם שלו, ולק"מ כי אין כאן חזקה כלל ע"ש, [עי' מרי"ט ח"ר סי' קל"ח כתב חזקה כל מה שביד אדם שלו והצמידים בחזקת הנערה ע"ש]:
מר"ם ברבי כתב ריטב"א הביא בשם י"א הא דכתב רש"י מתוך שיבא לב"ד יצא קול ויתברר הדבר הכי פי' דוקא באשת ישראל שצריכין לבא לב"ד הוא דחיישי' לאקרורי דעתא אבל הנך שאין צריכין ב"ד כגון אשת כהן או קדשה פחות וכו' שנאמן על עצמו לא חיישינן לאקרורי דעתא ולא תקנו חכמים בהם כלל זמן נשואין עכ"ד, וקשה טובא מהא דאמרי' דף ב' ולדרוש להו דאונס שרי ומשני איכא נמי כהנות, ומאי משני הלא גבי כהנות לא תקנו חכמים זמן נשואין כלל וליכא סכנה גבייהו דהא משום ספיקא לא אתי הגמון ע"ש וצ"ע עכ"ל:
סנהדרין דף ב' מתני' המוציא שם רע בשלשה דברי ר' מאיר וח"א כ"ג, גמרא דף ח', וכי יש בו דיני נפשות מאי הוה אמר עולא בחוששין ללעז קמיפלגי וכו':
תוס' מוציא ש"ר פי' רש"י שבעל טוען פ"פ מצאתי להפסידה כתובה שמעתי מהר"ף דלר"מ דאית ליה כתובה דאוריית' בכתובות דף כ"ו אינו נאמן להפסידה כתובה דדוקא למ"ד כתובה דרבנן נאמן כדמוכח בכתובות דאמר ר"נ חכמים תקנו לבנות ישראל והם האמינהו ע"ש:
בישו"י יו"ד קי"א בקונטרס מבנו הגאון ז"ל, כתב לישב קושי' תוס' דרמב"ן כתב גם אם כתובה דאורייתא הי' לו להיות נאמן משום דיכול לומר קיים תנאך רק ר"ן כתב משום שלא יהי' בנות ישראל כהפקר, אבל לפי מאי דמסיק רבא דיש כאן חזקה דאא"ט בסעודה, א"כ לא שייך עוד שיתעולל בה שלא ירצה להפסיד סעודה שוב נאמן הבעל אף אם כתובה דאורייתא שכיון שכינסה על תנאי שתהא בתולה עליה להביא ראיה ולכך שפיר פי' רש"י דמוציא ש"ר מיירי בטוען פ"פ ונאמן אף לר"מ דסובר כתובה דאוריי' ע"ש: פנ"י בפתיחה לכתובות כתב ירושלמי סוף גיטין מקשה על ב"ש למה איצטרך קרא דלא יוכל בעלה ראשון לשוב לקחתה ת"ל בלא"ה אסורה לו משום סוטה, ותי' לעבור בשני לאוין, לפי שיטת תלמודא דידן הי' נראה דאין צורך לאוקמי לעבור בשני לאוין, דנהי דב"ש ס"ל דאין לגרש אא"כ מצא ערות דבר, הא קי"ל דפ"פ כשני עדים, וא"כ שפיר איכא לאוקמי קרא בהכי כדמשמע לכאורה להדיא דבהכי איירי פשטא דקרא כדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה וכו' האי ובעלה היינו ביאה ראשונה ולא מצאה חן בעיניו משום דמצא ערות דבר ע"י שמצא פ"פ וצריך ליתן גט דקי"ל שנאמן לאסרה עליו, ואיצטרך קרא למימר שאם הי' לאיש אחר ואמר שמצא בתולה שלימה וא"כ סד"א שמותרת לחזור לראשון דאגלאי מילתא דראשון לא הי' בקי בפ"פ איצטרך קרא אפ"ה אסורה לחזור לראשון נהי דאיסור סוטה ליכא איסר מחזיר גרושתו איכא ע"ש:
שו"מ חלק ששי סי' מ"ח כתב הא דכתב רשב"א חולין נ"ז גבי על ארי דס"ס צריך לברר שם חזקת איסר ספק בשחיטה ומיושב קושי' ש"ך ברואה דם שמותר לשני ולא צריך לברר ע"י שפופרת שם לא איתחזק איסר לשני וכן בסתם כלי של עכו"ם שהקשה נב"י ח"ר סימן כ"ז שמותר מצד ס"ס ולא צריך לברר שם לא איתחזק איסר, ומישב רש"י במתני' שהקשה תוס' מאי ראיה דפ"פ מצאתי וכו' לפי הנ"ל אתי שפיר באמת הקשו תוס' דה"ל ס"ס לכן פרש"י שמא יתברר הדבר וכל דאיכא לברורי מבררינן, לפ"ז דוקא כשטען טענת דמים דקים ליה וא"כ יצאת מחזקת בתולה וע"י ס"ס אתה בא להוציאה מחזקת בתולה ולומר דמ"מ כשרה א"כ צריך לברר הס"ס אבל בטענת פ"פ אי נימא דלא נאמן דלא קים ליה בגוה א"כ אדרבה היא בחזקת בתולה וס"ס אין בא להוציא מחזקת כשרותה וע"י ס"ס אנו אומרין שהיא באמת כשרה וא"כ על כל פנים לא הי' צריך לברר עכ"ל:
פרט ב'. פתח פתוח:
כתובות דף ט', אר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה עליו פרש"י וטענת דמים אין לו כגון שהיא:
ממשפחת דורקטי שאין להם דם בתולים או שנאבדה ממנו מפה ולא ידע אם הי' דם או לאו אבל זאת ברורה לו שפתח פתוח מצא, נאמן לאסרה עליו ואע"פ שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו, לגבי נפשיה הוי מהימן לשוייה עליה חתיכה דאסורי אבל להפסידה כתובתה לא מהימן:
תוס' ור"ח פי' דבוגרת ומכ"ע אין להם דמים אבל אין פתחן פתוח ויכול לטעון טענת פ"פ, ושמ"ק כתב עמש"כ טענת דמים אין לו דהא י"ל דיש לה דמים ומ"מ כשטוען פ"פ אמרי' שנבעלה ומ"ד לילות הוא דם ועי' בהפלאה: שמ"ק כתב ונראה מרש"י שכל היכא שמצא דם הדמים ראיה ואינו נאמן בפ"פ שהדמים ראיה ומכחשים אותו ושקורי משקר או לא הוה קים ליה בפ"פ לפ"ז כי אמרי' לקמן ופ"פ כשני עדים דמי היינו כשלא מצא דם, אבל יש שפירשו דקים ליה דפ"פ כעדים דמי ואפי' כשיוציא דם נאמן לאסרה עליו דהא אמר בריא לי דהאי פ"פ ושהיא חתיכא דאיסורא ואין הדם ראיה דדילמא דם ציפור הוא שהכניסה שם, מיהו להפסידה כתובתה לכ"ע אינו נאמן כשמצא דם ע"ש, אבל רמב"ם כתב דאף אם מצא דם אפ"ה אסורה אם מצא פ"פ דאפשר שהביאה דם אחר, וכן להיפך אם לא מצא דם אע"ג שהפתח סתום אפ"ה אסורה עי' פנ"י:
כתב פנ"י מדנקט לאוסרה עליו משמע דלכהן אחר שריא אם מת הבעל הראשון: אחרונים מקשים על קושי' תוס', נימא שר"א ס"ל כר' אליעזר יבמות דף נ"ט דפנוי הבא על הפנוי עשאה זונה וליתא לחזקת היתר לכהונה אף שנבעלה קודם לכן אסורה לכהן. מזה ראיה מש"כ במל"מ פ"ב מאיסור ביאה דרק אם נבעלה ברצין נעשה זונה ולא באונס ושפיר הקשה תוס' נוקמי בחזקת היתר לכהונה שנבעלה קידם לכן באונס עי' בספר נהרי אפרסמון: ואמאי ס"ס הוא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון [ספק תחתיו משנתארסה זינתה ספק אין תחתיו אלא קודם שנתארסה זינתה], וכתב בשמ"ק ספק אין תחתיו וא"ת ומאי פריך והא חזקת הגוף עדיפא ואית לן למימר השתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהי' בתולה וכו' וי"ל דעכשיו הרי היא נשואה לפנינו וכלה בחופתה דהיינו אחר שנשאת ודאי דלא זינתה ומעתה אדרבה אית לן למימר כיון דעכשיו לאחר שנשאת פשיטא דלא זינתה העמידנה על חזקה זו ולא זיכתה אלא קודם שנתארסה וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הר ליה ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואפשר שלזה כתב רש"י ספק תחתיו משנתארסה זינתה ספק אין תחתיו אלא קודם שנתארסה ע"ב:
הנה בעט סופר כלל ה' פרט ח' כתבתי להסביר עם סברת רשב"א שפסק בהמה שנטרפה ע"י סירכה או הוגלד פי מכה שא"א לאמור שנטרפה כעת קודם שחיטה אלא איזה זמן מקודם ממילא אמרי' שכבר נטרפה וכל גבינה שנעשה מחלבה טריפה כידוע, וכן כאן כיון שנבעלה מקודם נשואין אמרי' שנבעלה קודם אירוסין אבל באמת יש לחלק כי בבהמה שנטרפה מעולם לא הי' חזקת גוף חזקה עצמיי כאשר כתב תוס' שזה חזקה שלא נתבררה בשום פעם, רק חזקה מצד רוב בהמות כשירה שפיר י"ל כיון מכבר יצאה מרוב לכה"פ ג' ימים בהוגלד פי מכה או סרכה, וכיון שיצאה מרוב אמרי' מכבר יצאה כעין סברת תב"ש במים במוח כידוע, אבל כאן באשה שהי' לה חזקת הגוף חזקה עצמיי נוכל להעמיד על חזקה עד יום אחרון קודם נשואין ולא קודם אירוסין, ופנ"י מתקשה מש"כ תוס' דהשתא נבעלה דאוקמי אחזקת הגוף, הרי בעולה לפניך כיון דהיא עכשיו בעולה כמו כן היתה קודם שנתארסה כדאיתא בריש נדה ע"ב להנ"ל י"ל במקוה אין לה חזקת הגוף כי המים לא נשתנה רק חסר עי' ש"ש ש"א וכן בבוגרת אין זה חזקה עצמיי באותו יום אבל כאן חזקת הגוף בתקפו עד יום אחרון ולא מקודם נבעלה, ועי' פנ"י גיטין י"ז בתוס' ד"ה משום:
פנ"י כתב מה מקשה ספק ספיקא הוא ואלו בספק טומאה דילפי' מסוטה לא מהני ס"ס כדאיתא במשנה בטהרות כל ספק שאתה יכול לרבות אפי' עד מאה בר"י טמא ע"ב, ושמ"ק כתב דה"מ כשהוחזקה שם טומאה אבל אם לא הוחזקה שם טומאה כלל בס"ס אין אוסרין:
הטעם שס"ס מותר, כתבו אחרונים לרמב"ם דסובר ס"ד לקולא ורק מדרבנן אסיר, א"כ ספק אחד עושה שמדאוריי' מותר ורק נשאר איסור דרבנן וע"י ספק שני גם זה מותר כי ספק דרבנן לקולא, או הטעם שכתב רשב"א בתשובה סי' ל' שספק אחד עושה מחצה וספק שני מצטרף למחצה ונעשה רוב, לזה הטעם הרעיש הפנ"י למה מוציא ממון בס"ס כיון שאין הולכין בממון אחר רוב, ואחרונים כתבו יען רוב וחזקה עדיף מחזקת ממון, וכ"כ פנ"י בעצמו בדף ט"ז בתוס' ד"ה כיון, וע"י ש"ש ש"א פ"כ, וב"ש סי' נ"ג ס"ק י"ג, וסי' ס"ח ס"ק י"ד:
הפלא"ה הקשה לשיטת ר"ח שביאת עכו"ם אינה אוסרת א"כ גם אם קיבל אביה קידושין פחות משלש שנים יש ס"ס, ספק אונס את"ל ברצון דילמא לעכו"ם נבעלה ותי' דהוי ספק אחד בגוף ספק אונס הוא בגוף הזנות וספק לעכו"ם הוא בתערובות ממי זינתה:
לא צריכה באשת כהן, תוס' וא"ת ונוקמה אחזקה שהיא כשירה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה, וי"ל דאדרבה:
אית לן למימר השתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהי' בתולה:
הפלא"ה הקשה לרש"י שנאמן לאסרה ולא להפסיד כתובה א"כ קשה קושי' תוס' גם באשת כהן או בפחות משלש שנים יש ס"ס ספק מ"ע ואין לומר כתירוצם מדלא טענה מ"ע אם תטעון מ"ע אין לה אלא מנה דרי"ל לקמן כר"א לכך אינה טוענת מ"ע ושפיר איכא ס"ס ומותרת לכהן:
ואב"א באשת ישראל דקביל אביה קידושין פחות מבת ג' שנים ויום אחד, תוס' וא"ת אכתי איכא ס"ס ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא, וי"ל דשם אונס חד, וא"ת ונוקמה בחזקת היתר לבעלה, וי"ל דאונס קלא אית לה והשתא דליכא קלא הוי ליה רצון רובא ומיעוט אונס ורובא וחזקה רובא עדיף, וא"ת א"כ בס"ס נמי תיאסר דספק אונס כמאן דליתא דמי ולא נשאר אלא חד ספיקא ספק תחתיו ואומר ר"י דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא הוי מדרבנן והילכך במקום ס"ס שרי ובמקום חד ספיקא חשבי רבנן רצון לגבי אונס רובא, וא"ת אכתי באשת כהן ובקיבל אביה וכו' איכא ס"ס ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש וכו' וי"ל דאם איתא דמ"ע היא הוי טוענת דאין גנאי בכך כמו בביאה אונס ומדלא טענה אין להסתפק בכך, ועי' עט סופר כלל ה' פרט ח' שהבאתי מגאון דנייטרא ז"ל להסביר למה מיעוט אונס לא מצטרף למחצה ויהי' רוב ע"ש:
על מש"כ שיש ס"ס ספק מכ"ע כתב פנ"י נראה לתוס' לא צריכה בס"ס להתהפך כי אם יתחיל ספק זינתה תחתיו או אינה תחתיו תו לא מצי למימר את"ל תחתיו שמא מוכת עץ, ושמ"ק מביא שיטת ראשונים בזה, אבל מכאן אין ראיה שתוס' סברה שלא צריך להתהפך, כי מתחלה צריך לידע אם יש כאן זנות ספק מ"ע או זנות, ואת"ל זנות שמא אין תחתיו, כאשר כתב ש"ך ק"י בספק דרוסה צריך להתחיל ספק אם על כידוע:
מהרש"א הקשה לתוס' אמאי אמר ר"א נאמן לאסרה להימנא לדידה במגו שהי' טוענת מ"ע וגם באיסר אמרי' מגו בראהו מדברת, ופנ"י מישב דהכא לא שייך מגו כיון שהיא אמרה בתולה הייתי והוא יודע שמשקרת בזה א"כ שוי' נפשיה חתיכה דאיסורי והו"ל כמגו במקום עדים:
מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה וכו' נב"י ח"ב יו"ד סי' ל"ח מביא קושי' לרמב"ם ס"ד לקולא רק מדרבנן, א"כ מאי ראיה מאיסור תורה לאיסור דרבנן דאף דמוקמי' באשת כהן או בקידשה אביה פחותה מג"ש מ"מ ספק אחד יש תמיד וקמ"ל ר"א דאפי' בדרבנן נאמן לאוסרה ושוי' אנפשי' חתיכא דאסורה ונוב"י מחדש ספק אשת איש שזינתה מקרי ספק סוטה ובסוטה התורה עשאה ספק כודאי ע"ש, ושיבת ציון סי' ע"ח מביא קושי' לפי נב"י מה מקשה ואמאי ס"ס הוא הלא ספק טומאה ברה"י דטמא ילפי' מסוטה וס"ס טמא ע"ש: ח"ס א"ע ח"ר סי' ע"ח כתב אמרו קדמונים דהך שוי' ח"א הוא מטעם נדר ועי' שעה"מ פ"ט מאישות ונ"ל הענין שאיננו כקונם דהרי המתפיס בדבר אסור אינו חל אלא מטעם קבלה שקבל על עצמו שיהי' זה עליו כשבועת הר סיני וקבלה דאורייתא היא ונפקא מבפיך זו צדקה וכיון שקיבל עליו כשבועת הר סיני אין לו היתר ע"י חרטה מש"ה לא מצי הדר ביה אם לא יתן אמתלא שמעיקרא לא הי' פיו ולבו שוין ע"ש:
פנ"י כתב קשה לי טובא על קושי' תוס' האיך אפשר להתיר באשת כהן משום חזקת היתר ותיפק ליה דאיכא תרי ספיקי לאיסורא חדא שמא זינתה תחתיו ואת"ל אינה תחתיו ואפ"ה שמא זינתה לפסול לה שפסלה לכהונה, בשלמא לשיטת רמב"ם ורמב"ן דהא דקי"ל ס"ד לחומרא היינו מדרבנן, א"כ איכא למימר דנהי דאמרי' ס"ס לקולא היינו משום דה"ל ספיקא דרבנן דמדאורייתא בחד ספיקא נמי שרי וא"כ הספק השני הוי ספיקא דרבנן דלקולא, אבל להחמיר לא אמרי' ס"ס, דמדאורייתא אין לחלק בין חדא ספיקא לכמה ספיקי, אלא תוס' ורש"י ס"ל דספיקא מדאוריי' לחומרא מדאוריי' א"כ הדרא הקושי' לדוכתיה כיון דאמרי' ס"ס לקולא כ"ש להחמיר יש לאסור בתרי ספיקא, ונראה דתוס' סברו דלעולם לא אמרי' ס"ס היכא שהוא נגד חזקה בין לקולא בין לחומרא כיון דחזקה דאורייתא תו לא מקרי ספק כלל כשיטת משאת בנימן הביאו ש"ך וט"ז ק"י ע"ב:
שעה"מ פי"ט מא"ב מביא רשד"ם א"ע רל"ה כתב עפ"י ריב"ש סי' צ"ד שכהנים שבדורינו שאין כתב יחס ע"ש א"כ בשבויה אינו אלא איסר דרבנן ויש ס"ס מתהפך ספק כהן ספק מותר ספק אסור ע"ש והקשה השעה"מ כל ס"ס בתרי גופים לא אמרי' ע"ש:
תוס' אי למיתב לה כתובה וכו' משמע אם בא לב"ד הי' נאמן להפסידה וכו' וקשה דאמאי מפסידה כתובה והא הוה ס"ס וכו' ובפנ"י מרעיש מאוד בק"א מאריך בו כיון שאין הולכין בממון בתר רוב מכ"ש בס"ס אין מוציאין ממון וש"ש ש"א פרק כ"ד מביא מרדכי בכתובה כמוחזקת היא ומוציא עפ"י רוב וגם ס"ס:
איתמר אר"נ אמר שמואל משום רשב"א חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ואלמנה מנה:
והם האמינוהו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, והקשה רמב"ן ת"ל אפי' הוי כתובה דאוריי' אפי' בלא חזקה אין אדם טורח בסעודה אפ"ה יש להאמין לבעל מעיקר הדין כיון שהוא מוחזק וטוען ברי עי' בר"ן, פנ"י כתב אם כתובה דאוריי' ואי לאו טעמא דחזקה דאין אדם טורח הי' בדין שהאשה נאמנת דקי"ל כר"ה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ולאו דוקא לענין גרשתני אלא לכל מילי ועי' מרי"ק ע"ב שכתב דוקא היכא שתפקיע עצמה מיד בעלה אבל היכא דיתבא תחתיו לא, אמנם עי' רמב"ם פכ"ב מאישות במצא מעות טמונים והיא אומרת שלי הן דנאמנת דחזקה אין אשה מעיזה עי' בקונטרס אחרון:
א"ר יוסף מקמ"ל, שמ"ק הקשה אמאי לא פשט ליה ממתני' הגיורת ושפחה יש להן טענת בתולים לאוסרה עליו ליכא לפרושי שהרי אינה אסורה עליו אלא באשת כהן או באשת ישראל וקבלה אביה קידושין וגר שנתגייר כקטן שנולד ואין אביה יכול לקבל קידושין ותי' דחכמים תקון ליה שיוכל לקבל קידושין וצ"ע ועי' שו"מ מהדורא ב' חלק ג' סי' מ"ב:
ר"ן כתב נאמן להפסיד כתובה והכא בשותקת מיירי או במכחשתו וכיון דאיהו נמי קא טעין בריא איהו נאמן, וכ"ת בכי האי גוונא נמי תהא נאמנת מגו דאי בעיא אמרה נאנסתי תחתיך או מכ"ע אני תחתיך, י"ל דכיון דחזקה הוא דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כל בריא ובריא לא אמרי' ביה מגו לאפוקי ממונא, א"כ דלא מגו מעלי' היא דבטענת נאנסתי ומ"ע נמי מפגמה וכי אמרה בתולה שלימה נבעלתי לא מפגמה כלל, ומביא רשב"א כתב דמשמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן דהא ליכא חזקה וחזקה דגופא עדיפא מחזקת ממון אפי' בבריא ובריא דהולכים אחר הרוב דבתולות נשאת וחזקה דגופא ועי' ה"ה פי"א מאישות הלכה י"ד:
מרי"ט בחידושיו על כתובות כתב על קושי' רמב"ן יש לנו לתרץ דהא דאמר ליה לבעל תנאה קיים תנאך וחות לדינא לאו אכל מילי הוא אלא בתנאי שהוא מתקיים בקום ועשה אמרי' ליה אייתי ראיה שקיימת תנאך במעשה כדכתב ר"ן בפ' מי שאחזו, אבל זו סתמא אחזקתה וארוב נשים בתולות הם והבא להוציאה מחזקתה זו עליו להביא ראיה כ"ש שכבר נתחייב בשעת אירוסין ובא עכשיו להפטר בטענת שלא מצאה בתולים לא כל הימנו להפקיע חיובו דהך כי היכי דלא מצי למטען טענת פרעון או מחילה עכ"ל עי' בית מאיר ס"ח:
ריטב"א ורא"ה תירצו דס"ד נהמין לדידה מצד מגו דאי בעיא אמרה מ"ע אני תחתיך אבל השתא הוי מגו במקום חזקה:
הפלא"ה בק"א סי' ח' ס"ק יו"ד אם היא אשת ישראל וכו' נלענ"ד דמיירי הכא כשאין שהות אחר החופה לחוש שזינתה אח"כ אבל אם יש שהות למאי דקי"ל כרבא כתובות ע"ה דאמרי' כאן נמצא כ"ה. א"כ אפי' באשת ישראל אסורה דלא עדיפא חזקת היתר דידה נגד חזקת הגוף וחזקה דכנכ"ה, והא דלא משני הש"ס דמקשה והא ס"ס הוא דמיירי ביש שהות אחר החופה היינו משום דהתם קאי לר"א דס"ל בכתובות ע"ה דלא כרבא ולית ליה חזקה כנכ"ה ע"ב, עי' ד"מ בסי' ס"ח שמביא ר"ן במומין מזה:
מר"ם ברבי כתב קשה לי רא"ה כתב באשת כהן לא שייך ס"ס ספק מוכת עץ ספק אינו תחתיו דאף שלא הי' תחתיו מ"מ דלמא נבעלה לפסול לה וליכא אלא חדא ספיקא ספק מ"ע עכ"ד, וקשה דאף בחדא ספיקא נימא דאוקי בחזקת היתר לבעלה ובחזקת שאינו מזנות ונימא דמ"ע היא וצ"ע עכ"ל:
פרישה הקשה האיך אמרי' חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה הא קי"ל ארוסה יש לה כתובה וא"כ ניחוש דילמא שנאה הוא ואי מגרשה הי' צריך ליתן לה כתובה ומשום הא טרח בסעודה כדי להפסיד כתובה, ותי' דודאי אם הי' יודע לו בבירור שיפסיד את כתובתה אמרי' אפשר מכח זה טרח בסעודה אבל אפשר שטוענת תחתיו זינתה באונס ונאמנת כר"ג ור"א ואז אין מפסיד כתובתה לכן מספיקא אינו טורח בסעודה, ועי' מרם ברבי שמישב בזה הרי"ף:
פרט ג'. פסק:
רי"ף כתב אר"א האומר פ"פ מצאתי וכו' וה"מ באשת כהן פירוש דליכא אלא חד ספקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ולא מצית אמרת את"ל תחתיו ספק מו"ע ספק דרוסת איש דמ"ע פתחה סתום, א"נ באשת ישראל והוא שקבל אביה קדושין פחותה משלש שנים ויום אחד דהוה ליה חד ספיקא ספק באונס ספק ברצון וספק דאוריי' לחומרא אבל אשת ישראל שנתקדשה יתירה על בת שלש שנים ויום אחד מותרת דהוויין ליה תרי ספיקות ותרי ספיקי דאורייתא לקולא, [מה שמסיים תרי ספיקי דאוריי' לקולא, אולי הכוונה נגד הסברה שס"ס מצד ספק שני מדרבנן לקולא כדעת רמב"ם]:
ר"ן כתב מש"כ מ"ע פתחה סתום לא נהירא בגמרא אמרי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום רביעי מאי לאו דקא טעין טענת פ"פ ודחינא לי' דקא טעין:
טענת דמים ובטענת דמים ודאי הא איכא למתלי במוכת עץ אלא י"ל דמ"ע מילתא דלא שכיח היא ולא חיישי' לה:
ב"ש וט"ז הקשו למה אמרי' כאן דאחר שמצא דם שוב אין לו טענה הא יש לחוש שמא זינתה קודם לבעילת הבעל והדם שראה ממנה הוא עדיין מדם מכת הבתולים שנשארה אחר זנות:
שו"מ ח"ר בסוף סי' קפ"ח כתב יש להקשות אף דנימא דלא בעינן ס"ס המתהפך היינו כשני הספיקות שווין ואף בלא הספק אחר הי' עכ"פ ספק אחד אבל כאן דספק באונס כל דליכא ספק אחר כתבי תוס' שרובא ברצון רק בשתי ספיקות לא הי' רוב וא"כ זה הספק מצד עצמו לא הי' ספק רק בשביל הספק אחר א"כ בכה"ג ודאי לא מקרי ס"ס דאינו מתהפך כלל ומיושב דברי רי"ף דלענין טענת דמים שוב לא מקרי ס"ס דהא אינו מתהפך ומיושב קושי' תוס' דלענין כתיבה לא מקרי ס"ס, משא"כ במשארסתני נאנסתי דהוא מתהפך ע"ש: רש"י כתב נאמן לאסרה אבל להפסיד כתובתה לא מהימן, והקשו מלקמן דפריך אי למיתב לה כתובה הרי אף דאינו נאמן לאסרה מ"מ להפסידה כתובתה נאמן א"כ ר"א דס"ל דנאמן לאסרה מכ"ש דנאמן להפסיד כתובתה, ובספר אהבת ציון על מסכת זה כתב דבר שכליי ואעתק שכתב לרש"י ז"ל דס"ל לר"א אינו נאמן להפסיד כתובה והוא מטעם דלית ליה לר"א חזקה דא"א טורח סעודה ומפסידה, ובאמת הקשה רמב"ן למה לי הך חזקה וכו' ותי' פנ"י לפי תוס' לקמן הקשו תהי' נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמו"ע אני תחתיך ותי' דהוי מגו במקום חזקה דאאט"ב א"כ שפיר צריך לטעם חזקה דאל"כ יש לה מגו, אכן לשיט' ראשונים דס"ל דמו"ע לא שכיח לא קשה קושי' תוס' א"כ אכתי קשה קושי' רמב"ן. אמנם הש"ך פ"ב הקשה אמאי נאמן החזרתי במגו דנאנסה הא נאנסה לא שכיח, וסמ"ע ק"ח תי' דהיכי הטענה שהיא טוען עכשיו יש לה ריעותא שהוא מעוז בטענה זו והטענה שיוכל לטעון אינו מעיז מגו כזה אמרי' אף דלא שכיח ע"ש, ותומים הוכיח שרא"ש ע"כ לא ס"ל הכי מדתי' כאן בסוגיין על הקושי' שתהא נאמנת בתולה הייתי במגו דמו"ע דמו"ע לא שכיח, והרי כאן דטענת בתולה הייתי היא העזה דמעיזה נגדו ומכיר בשיקרה ואעפ"כ תי' דא"נ משום דמו"ע ל"ש, אכן רש"י ס"ל דהא תליא אם קים ליה בפתח פתוח והיא מעת כנגדו לומר בתולה הייתי ובטענת מו"ע אין כאן העזה א"כ שפיר יש לה מגו אף דלא שכיח כסברת סמ"ע ותומים, אכן אם לא קים ליה א"כ אף בטענת בתולה הייתי אין כאן העזה כלל כיון דאינו מכיר בשיקרא א"כ אינה נאמנת במגו דמו"ע הואיל ולא שכיח, א"כ לפ"ז א"ש בגמרא לקמן אי למיתב לה כתובה אף דאין יכול לאסרה הטעם משום דלא קים ליה בפ"פ וכיון דלא קי"ל א"כ לית לה מגו דמו"ע ל"ש כיון שאף בטענת בתולה הייתי אינה מעיזה כיון דלא קים ליה וכיון דלית לה מגו אף דלית ליה חזקה דאאט"ב יכיל להפסידה מטעם ברי כקושי' רמב"ן, אכן ר"א דס"ל דנאמן לאסרה עליו משום דס"ל דקים ליה בפ"פ א"כ בטענת בתולה היא מעיזה וא"כ שפיר יש לה מגו דמו"ע אף דל"ש, על כן לא יכיל להפסידה כתובתה כיון דלית ליה לר"א חזקה דאאט"ב ודו"ק ע"ש:
רא"ש כתב והא דאמר נאמן לאסרה עליו היינו במכחשתו ואומרת שבתולה היתה או בשותקת אבל אם אמרה אמת שפתחה פתיח ונאנסה תחתיו באשת ישראל נאמנת ומותרת לו מפני שהיא טוענת טענת ברי והוא טוען טענת שמא שאינו יודע אם באונס אם ברצון וברי ושמא ברי עדיף, מצאתי כתוב זה בשם הר"ר יונה ז"ל וטעו תלמידיו לכותבו בשמו כי לא אמרה מעולם דכיון דליכא אלא חד ספיקא אזלינן לחומרא ובדיבורה לא מהימנא דהא אמרינן לקמן דקי"ל כר"נ דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אפי' היכי דהברי הוא טוב והשמא הוא גרוע כ"ש הכא דהברי גרוע שיודעת שאינו יכיל להכחישה, והא דקי"ל כר"ג דאמר ברי ושמא ברי עדיף היינו דוקא היכא דאיכא חזקה כדלקמן שהיתה בחזקת בתולה ואוקמי אחזקתה ותחתיו נבעלה, אבל הכא ליכא חזקה שתחתיו נבעלה שהרי קיבל אביה קידושין פחות משלש שנים, ואין לומר הא דלא אמרי' ברי עדיף היינו כנגד חזקה לאפוקי ממונא מחזקתיה אבל היכא דליכא חזקה להגרע כח הברי אלא אדרבא יש חזקה עם הברי דאוקי איתתא בחזקת התר וצדקת ונאנסה ואמרי' ברי עדיף, ולא היא דאיכא הכא כנגד הברי רוב רצון דאונס לא שכיח ויש קול לאונס ורובא עדיף מחזקה הילכך לא סמכינן אברי דידה ואסורה, ומיהו נראה לי לקיים דבריהם מההיא דהיתה מעוברת דף י"ג דאלים ליה לרשב"ג ברי ומכשיר העובר ואע"ג דלית ליה חזקת כשרת ואפי' ברוב פסולין וכן בההיא דמשארסתני נאנסתי אע"ג דחזקת ממון מסייע לרוב דרצון אפ"ה אלים ליה ברי ומהימנא עכ"ל, עי' ח"ס א"ע ח"ר קל"א ועי' נב"י ח"ב א"ע סי' י"ד שכתב דברי רא"ש הם תמוהים שכתב שכאן ליכא מגו שהמגו זו עצמה שהי' לה לטעון מכ"ע אני דלא מיפסלא מכהונה שייך ג"כ כאן, וכתב רבינו יונה ובדברי רא"ש ור"ן לא נזכר היתר זה אלא באומרת משארסתני נאנסתי או מ"ע אני אבל לא נזכר בדבריהם באשת כהן שאמרה עד שלא ארסתני נבעלתי כי יש חזקת הגוף נגד חזקת היתר ולא שייך חזקת צנועות אולי נאנסה וחזקת היתר לחוד בצירוף הברי לא מהני כי היכי דלא מהני בשבויה ע"ש שמביא מר"ם אלשקר דהא באמרה נאנסתי נאמנת היינו באמרה סתם ולא הזכירה מי:
הוא הנואף אבל אם איתא נואף קמן ומכחישה מחשב לגבי בעל ברי וברי, עי' בשבילי דוד סי' ס"ח מש"כ לישב רא"ש, ותומים כללי מגו ס"ק מ"ו: נב"י ח"ב א"ע סי' י"ט מחדש עד כאן לא הוכיחו תוס' דרובה עדיף מחזקה אלא כגון טמא מת שהוזה עליו אפר פרה שרובה וחזקה סתרי אהדדי המעשה הזאה נעשה אלא אנו מסופקים אם הי' המעשה כשר או פסיל בזה רובה עדיף מחזקה, וכן בדינו של רבינו יונה באומרת נאנסתני שבודאי נבעלה תחת בעלה אלא אנו מסופקים אם נעשה המעשה באופן שאינה מוציאה מחזקת היתר דהיינו באונס או אם נעשה המעשה באופן המוציאה מחזקת היתר דהיינו ברצין אמרי' רובה עדיף מחזקה ורובה ברצון, אבל בנדון דידן שאנו מסופקים אם נבעלה לאחר כלל וע"י הולד אנו רוצים לאמור שמא בר קיימא וזינתה תחת בעלה או שמא נפל היא ומאישה נתעברה אף שרובה של ולדות בני קיימא הן, צריך אתה לומר שנעשה מעשה לא אמרי' רוב עדיף מחזקה אפי' החולקים על רבינו יונה באמרה נאנסתי יודו כאן שנאמנת לומר מבעלי העובר וטהורה אני ע"ש, ובהגה' מבנו הגאון ז"ל מתקשה מקדושין דף פ' תנוק נמצא בצד עיסה שהיא טמא דאף שיש לעיסה חזקת היתר רובא עדיף ור"ת מפרש שם שרוב תנוקות מטפחין היינו שמטפחין בעיסה הרי מבואר דאף שמחוסר מעשה דהא אפשר שלא נגע כלל בבצק ואפ"ה ס"ל דרובא עדיף מחזקה ע"ש, ובמכ"ת יש לחלק הנב"י קאי על רוב אשר לא תלוי בעצם המעשה כמו רוב רצון, ונפל במים, המעשה לבדו ורוב לעצמו ורק מתיך הרוב יתחדש שנעשה מעשה זנות בזה לא אמרי' רוב עדיף מחזקה, אבל בתינק נמצא בעיסה אמרי' הרוב הוא שעושה התינק המעשה ממילא נסתר חזקת טהרה מן עיסה ודו"ק הטיב:
רמב"ם:
פי"ח מא"ב הלכה יו"ד כהן שקידש גדולה או קטנה ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש נאסרה עליו מספק שמא קודם הקידושין נבעלה או אחר קידושין, אבל ישראל שטען טענה זו לא נאסרה עליו שיש כאן שתי ספיקות שמא קודם קידושין שמא אחר קידושין ואפי' נאמר לאחר קידושין שמא באונס שמא ברצון שהאנוסה מותרת לישראל כמו שביארנו:
הלכה י"א לפיכך אם קדשה אביה לישראל והיא פחותה משלש שנים ויום אחד וטען שמצאה דרוסת איש נאסרה עליו מספק שאין כאן אלא ספק אחד שמא באונס שמא ברצון וספק איסור של תורה לחומרא:
ה"ה כתב רבינו כתב דרוסת איש ולא הזכיר פתוח והטעם שכבר נתבאר פי"א מאישות ששני סימנין הם לבתולה האחד דמים, והשני פ"פ וסבור רבינו דבכל אחד מהן הדין כן וכן מתבאר בגמרא, והוא סבור שאפי' מצא דם יכיל לטעון טענת פ"פ כנזכר שם ולפיכך כתב סתם דרוסת איש, ושם נתבאר שהבוגרת אין טוענין עליה פ"פ שכלן פתחן פתוח, ודע ששם נתבאר שהאשה נאמנת לומר מ"ע אני או משארסתני נאנסתי לענין ממון הכתובה, ויש מן המפרשים סבורים שהוא הדין להיותה נאסרת עליו שאם טענה בברי דבר המתירה שהיא מותרת ולא אמרו נאמן לאסרה עליו אלא במכחשת וטוענת בתולה שלימה נבעלתי א"נ בשיתק אבל במודה וטוענת שנאנסה קודם שנתארסה בכהן, אי נמי שנאנסה אח"כ באשת ישראל או טענת בשתיהן מ"ע אני נאמנת וכו' וכבר שאלו למה אמרו שאין כאן אלא ספק אחד והלא שמא מ"ע היא ויש כאן ב' ספיקות ותירצו שמ"ע דבר שאינו הוא ואין חוששין לו, ועי' מל"מ שמביא ירושלמי וגם ר"ן מביא ירושלמי שמשמע אפי' ס"ס אסור, דסובר דספקו כמו ספק סוטה ועי' תשובת אמרי אש א"ע סי' נ"ה, ונב"י חיב א"ע סי' י"ד לכאורה יפלא על ה"ה שכתב באשת כהן אם אמרה נאנסה קודם אירוסין נאמנת למה נקט נאנסה בעודה פנויה אין חילק בין אונס לרצון אפי' נבעלה ברצון מותרת מטעם ברי ושמא ברי עדיף אלא ודאי עיקר הטעם משום דאוקמי בחזקת כשרות וכשמודת שנבעלה ברצון אבדה חזקת כשרות שלה ואינה נאמנת כלל ע"ש:
פי"א מאישות הלכה ט', מה היא טענת בתולים זה שנשא אשה שחזקתה שהיא בתולה וטוען ואומר לא מצאתיה בתולה, שני סימנין הן לבתולה האחד דמים ששותתין ממנה בסוף ביאה ראשונה, והשני הדוחק שימצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש:
הלכה יו"ד, הנושא הבתולה וטען ואמר לא מצאתיה בתולה שואלין אותה אם אמרה אמת היא לא מצאני בתולה מפני שנפלתי והכני עץ או קרקע והלנו בתולי הרי זו נאמנת וכו' אמרה היא אמת שלא מצאני בתולה ואיש בא עלי באונס אחר שנתארסה לו הרי זו נאמנת וכתובתה מאתיים, והלכה י"ב אע"פ שמצא דוחק בעת תשמיש הואיל ולא יצא דם אין כאן בתולים וכו' שכל נערה בתולה פתחה סתום הוא ואע"פ שיצא הדם הואיל ומצא פ"פ אין כאן בתולים ע"ש, ה"ה כתב רבינו כתב אע"פ שיצא דם הואיל פ"פ אין כאן בתולים ואין כן דעת הרבה מפרשים, אלא כל שמצא דם אינו יכול לטעון טענת פ"פ ומה שאמרו בגמרא בפתח פתוח שנאמן להפסידה כתובה דוקא בשנאבדה המפה או כיוצא בזה אבל בידוע שמצא דם לא:
פ"ג מא"ב הלכה ב' הבא על הקטנה אם קידשה אביה נאסרה על בעלה וכו' וראב"ד משיג הא פתוי קטנה אונס הוא, וה"ה כתב שרבינו אם איתא קטנה שזינתה מותרת אכתי ס"ס הוא ומפרשים דחי דחדא ספיקא הוא דקטנה מותרת משום דאונס הוא. והקשו א"כ קבל אביה קידושין כבר שית ושבע תתסר דחד ספק הוא, ותירצו דקודם שנתארסו אי אתה צריך לטענת אונס כלל דאפי' את"ל דפתוי דקטנה רצון הוא אפ"ה שרי: