עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ד כלל פו מצות כותי
פרט א':
גיטין דף י' מתני' כל גט שיש עליו עד כותי פסול פירש"י דחשידי אעדות שקר, וכתב הפנ"י נראה שכתב כן למאי דמסקינן דמתני' כר"א דכותים חשידי לגמרי לעבור על כל המצות אלא דאפ"ה כשר בגיטין כדמסקי' דודאי כותי חבר הוא משא"כ אליבא דרשב"ג דבהוחזק ולא הוחזק תליא מילתא, א"כ א"א לפרש דחשידי אעדות שקר לענין שטרות, דא"כ פסול נמי לענין גיטין דהא ה"ל רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד ומי עדיף מישראל דקי"ל דבחשוד לעדות ממון פסול לכל העדות שבעולם יעב:
פלס חיים כתב לישב, בשלומא בישראל שמאמין בכל התורה רק חשוד בעבור תאות ממון לעבור על לאו ה"ה חשוד אפי' על עבירה חמורה, אבל הכותי כך דרכו מה שהוא מקובל אצלו שזה הוא כוונת התורה אז לא יעבור בכל זהב וכסף פי ה', ומה שאינו מקובל אצלו למצוה לא נחשב בעיניו לעבירה כלל, וא"כ אם לא הוחזקה על עדות ממון וסברו שאינו עבירה, ועל עדות עריות הוחזקה שמאמין שציוה ה', אז בודאי לא שייך לאמור מי שחשוד על ממון הקל חשוד על החמור עריות יען בעיניו לא הוה אפי' איסור קל, וז"כ ירושלמי שהביא פנ"י על ממון נחשדו על עריות לא נחשדו ע"ב, ובמחנה חיים ח"ר סימן ל"ד, ועי' כעין סברה זו ברדב"ז חלק ב' בסוף, ומובא ג"כ בתשובת שמ"ק סי' ג':
גמרא מתני' לא ת"ק ולא ר"א ולא רשב"ג, דתניא מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ר"א אוסר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות, רשב"ג אומר כל מצות שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל, מני אי ת"ק אפי' שאר שטרות נמי, אי ר"א אפי' גט אשה נמי לא ואי רשב"ג אי דאחזוק אפי' שאר שטרות נמי אי דלא אחזוק אפי' גט אשה נמי לא וכו':
פרש"י מצת כותי מותרת בפסח לאכילה ולא חיישינן שמא החמיצה, וצ"ב לשון בפסח, אולי דוקא בפסח מותרת לאכול ולא חיישי' על חמץ כי לא יעבור על בל יראה כאשר כתב הפלא"ה, אבל בערב פסח במצה מבושלת שמותר לאכול בע"פ, חיישינן כי אז אינו עובר על בל יראה:
אי ת"ק אפי' שאר שטרות נמי, כתב פנ"י משמע דפשיט' ליה דמילי דגיטין ומילי דשטרות מיקרי כתיבי, תינח לר"מ דדרש מקרא דוכתב וחתם דאעידי חתימה קאי הוי שפיר מן התורה, אבל לר"א דס"ל ע"מ כרתי ולדידיה קרא דוכתב בספר וחתם היינו עצה טובה א"כ עידי חתימה לא כתיבי באורייתא וכו' וכ"ש לרמב"ם דענין שטרות לא מהני כלל מדאוריית', אמאי פשיטא לתלמודא הכא דמקרי כתיבי לענין כותים, ותי' כיון שכותים יודעין שב"ד מוציאין ממון עפ"י עדותם בשטר חשוב שפיר כתיבא, דמקרא מלא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס מש"ה לא חשידי לחתום שקר, אבל מ"מ קשיא לר"א דאמר ע"מ כרתי, ואמרי' בדף ד' דלא בעינן חתימה לשמה רק כתיבה לשמה אמאי כשירי' לגיטי נשים הא לא חתמו לשמה ע"ב ופלס חיים כתב בחתימה סתמא לשמה ע"ב שמאריך בזה:
וכ"ת רשב"ג היא ודאחזוק בהא ולא אחזוק בהא:
א"ה מאי איריא חד אפי' תרי נמי, וכתב פנ"י לכאו' הסוגי' תמוה מאוד דאגופא דמתנ' ה"מ לאקשוי הכי מאי שנא חד ומ"ש תרי:
לעולם ר"א וכגון דחתים ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוה לא מחתים ליה מקמא א"ה שאר שטרות נמי אלא אמרי' רווחא שבק למאן דקשש מיניה, ה"נ רווחא שבק למאן דקשש מיניה:
תוס' אי לאו דכותי חבר הוא לא הוה מחתים ליה מקמיה תימא א"כ כולי' שטר מתקיים אפומא דחד ישראל דחתים לבסוף, וי"ל דאין לחוש כיון דהאי כותי כשר מדאורייתא דגרי אמת הן:
רשב"א כתב נראה לתרץ לפי מה שפרשתי למעלה דלא הכשר ר"א משום עדותו של ישראל אלא בדאתחזק דהכא לא עדות הוא דהא כולהו כותאי אחזוקי מחזקי בהא אלא דחשו להן לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות מצוה וכיון דישראל זה מחתימו מקמיה איגלאי מילתא דהאי מדקדק הוא וגלוי מילתא בעלמא ש"ד ודמי להאי דאמרי' יבמות שם ואשתמודענוה וכו' ע"ש, וקרבן נתנאל הקשה לרשב"א שצריך לר"א לאוקמי באתחזוקי אז מהני מה שישראל חתים לבסוף, א"כ קשה מאי מקשה א"ה שאר שטרות נמי, דלמא אחזקי בהא ולא אחזקי בשטרות ע"ב:
רמב"ם פ"ו מהלכות עבדים הלכה ו' כל שטר שיש עליו אפי' עד אחד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שהן כשרים בעד אחד ישראל ועד אחד כותי והוא שיהיה כותי חבר, וכתב הלח"מ קשה דבגמרא אמרו דחתים ישראל לבסוף כבר משני דעדי גט אין חותמין אלא זה בפני זה ואי לאו דהוה חבר לא הוה מחתום ליה מקמיה וא"כ למה רבינו לא ביאר זה עכ"ל, [למה לא כשר אפי' שני כותים, וגם למה פסול בשטרות צע"ג] בימי נעורי אמרתי לישב ע"ד חידוד, עפ"י קצה"ח בסי' ז' מביא מרדכי בשם שר מקיצי אמר הטעם שאין עד נעשה דיין משום דבעינן עדות שיוכל להזימה, וקי"ל אין העדים נהרגין ומשלמין עד שיזומו אחר שנגמר הדין אבל הוזמו קודם גמ"ד אין נענשים וכיון דקי"ל עד זומם למפרע נפסל א"כ אם יזומון הרי נפסלין מאותו שעה וא"כ נגמר הדין לפני פסולין וה"ל כמי שלא נגמר הדין ואין נענשין ע"ב, א"כ לכאורה קשה כאן שישראל חתם בסוף מעיד על הכותי שכשר הוא, ואם מזמין העדים א"כ שקר ענה על הכותי ואין זה חבר ואין זה עדות וא"א להזימם, אבל זה טעות כיון שמה"ת כותי כשר יוכל לעשות כאשר זמם, ומיושב קושי' רשב"א שהקשה למה לא מוקמי' כרשב"ג ולא אחזיק רק שחתום ישראל בסוף ע"ב, בהנ"ל ניחא אם לא אחזיק אז מד"ת פסול רק בעבור שחתום ישראל בסיף מעיד שהוא חבר, א"כ א"א להזימם [הגאון שבילי דוד ז"ל פלפל עמי כיון שכותי גר אמת רק חיישינן למשקר יוכל לעשות כאשר זמם וק"ל] הא תינח אם הגט כשר מד"ת, שפיר עדות יוכל להזימם, ולא חיישי' בעבור דרבנן, אבל אם הגט פסול מד"ת ורק כשר מדרבנן א"כ בודאי אם עדים פסולי' מדרבנן גם הגט פסול, כי ממנ"פ מד"ת אין כאן גט ומדרבנן אין כאן עדות, עי' ב"ש קמ"א ס"ק מ"ו כתב לרמב"ם דס"ל עדים החתומים מד"ת הוי מפי כתבם אלא חכז"ל תקנו דמקבלין עדותן אפי' בגיטין לכן כל שאינו כתקנות חכז"ל הגט בטל עכ"ל, א"כ רמב"ם לשיטתו לא מהני עדות ישראל על הכותי כי א"א להזימם ע"כ כתב שיהי' חבר ודו"ק, ורק צ"ע בסוגי' שר"א סובר עידי מסירה א"כ עדי חתימה ג"כ רק מדרבנן, ועי' ר"ן במגרש שכתב שע"ח מעידין שנמסר לה ודו"ק הקב"ה שמח בפלפולי דאורייתא. כתב סופר על גיטין כתב רמב"ן מביא ירושלמי דס"ל למ"ד דאין עידי הגט חותמין זה בלא זה גם כשחתם ישראל תחלה אמרי' אי לאו דכותי חבר לא הי' חותם עמו, ומישב בזה רמב"ם שלא כתב שחתם ישראל בסיף ע"ש:
תוס' מצות כיתי מותרת, וא"ת הלא גזרו על פתן, ואר"ת דמיירי בעיסת ישראל שעשה כותי מצה ממנה, [ותוס' קידושין דף ע"ו כתב בלשון אחר, וי"ל היינו דוקא פת שהכותי לש ועושה בביתו אבל העיסה שכותי עושה בביתו של ישראל מותר,] וא"ת אמאי יוצא בה ידי חובה דילמא לא שמרה לשם מצה דחשידי אלפני עור, וי"ל כגון דקים לן דאין לכותי מצה אחרת שיוכל לצאת בה ידי חובתו כדמשמע בחולין קוטע ראשו של אחת מהן ונותנו לו אכלו מותר לאכול משחיטתו:
מהרש"ל כתב אבל לא מקשה למה אינו אסור משום חמץ דפשיטא דירא הכותי שלא יתן לו הישראל ממנו לאכול וא"א שלא יאכל שהרי הוא עשה לו עכ"ל, הפלא"ה כתב פי' דבריו ז"ל דאין צריך שיתן לו לאכול כמו שכתב תוס' מההוא דקוטע ראשו אלא כיון דכותי מתירא שמא יתן לו לאכול נזהר ע"ב, ואולי שם יש חזקת איסור וכאן העיסה הי' חזקת היתר:
ומהרש"א כתב וארישא מצות כותי מותרת ודאי דל"ק להו הכי דכיון דעיסת ישראל הוא מסתמא הכיר בה דלא החמיצה שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו דאפי' בצקות של גוים שרי בכה"ג כדאמרי' ס"פ כל שעה: פנ"י כתב לכאורה דבריו תמוהין דאתי בפשיטות דרישא אתי שפיר כגון בחותך כדת מן המצה ונותן לו כמש"כ מהרש"ל, אלא דברי מהרש"א מוכרחין מצד אחר:
אמאי מותרת אף אם אכל ממנו הכותי שמא הוא שיאור דרבנן ואינהו בדרבנן לא משגחי לסברת הת"ק דדוקא כתיבא בעינן אע"כ כמהרש"א שלא ראה סימן חימוץ, אלא לפ"ז קשה אמאי אוסר ר"א ע"ב שמביא פלוגתי' רש"י ותוס' חולין דף כ"ג אם יש שיאור דרבנן:
ובחולין דף ד' אמר מר מצת כותי מותרת ואדם יוצא י"ח פשיטא פרש"י פשיטא דיוצא בה כיון דמותרת והקשה ראש יוסף דמרישא לא שמעינן זה דהא דמותר לישראל לאכול הימנו במכירו שלא החמיץ כמש"כ מהרש"א ע"ש, וינ"פ הרבני החריף מו"ה יצחק מאיר צאבל נ"י אמר לישב כי לכאורה אם מכירו שלא החמיץ מה חידש שמותרת מאי קמ"ל ברישא בזה, בע"כ כמש"כ תוס' זו אף זו, הא תינח אם נקוט גם סיפא שיוצא י"ח בפסח שייך זו אף זו, אבל בחולין שם מקשה למה נקוט שיוצא י"ח בפסח פשיטא כפרש"י, ואז א"א לאוקמי רישא מצת כותי מותרת בהכיר בו שלא נחמץ א"כ מאי קמ"ל שמותרת בע"כ בלא הכיר בו וכותי נאמן שפיר הקשה פשיטא כיון שנאמן ותי' מהו דתימא לא בקיאי בשימור קמ"ל:
הפלא"ה קידושין דף ע"ו כתב שלא קשה מרישא כי לא יעבור על בל יראה אפי' בעיסה של ישראל עובר כיון שהוא שומר וחייב באחריות ע"ש שמאריך בנפלאות דילמא שאור הוא, ולא זכיתי להבין כי ברגע שהוא פושע ונעשה חמץ פקע אחריות על איסר הנאה לא שייך אחריות, עי' צל"ח פסחים דף ה' נגד באר הגולה שסובר שחייב גם הנפקד, כיון שנאסר בהנאה פסק אחריות ע"ש, גם צ"ע מה הקשה אדם יוצא י"ח פשיטא, הא מרישא לא ידעי' שנאמן רק בחמץ שאינו עובר על בל יראה:
פלס חיים בסוף הספר בהשמטות כתב בקונטרס שלי חדשתי דכותי חשוד על לפ"ע רק באיסור לאו דלא ציוה התורה כפרה על שוגג לכן סובר הכותי דאין עושה עבירה במה שאומר שהוא היתר אבל באיסור כרת או מיתת ב"ד דבא קרבן על שוגג אז הכותי אינו חשוד להכשיל והוא פלא דלא מצינו דכותי חשוד רק באיסור לאו או עשה ומיושב קושי' מהרש"א מחמץ עכ"ל, ועי' במחנה חיים ח"ר סי' ל"ד באריכות [לכאורה צ"ע מנדה דף נ"ו שנאמן בבכורה והקשה שם, וי"ל]:
על קושי' אחרונים שמא שיאור שאסור מדרבנן יתן לו, וגם מה שהקשה פנ"י אם חתימה בשטרות רק דרבנן, עי' מחהש"ק סי' כ' שמביא ח"ץ סי' ט"ל כ' להכשיל את ישראל במקום דאין הגוי נהנה לא חיישי' דמאי מהני לגוי החליפין אי עושה רק להכעיס את ישראל דהא לפי טעות הגוי לא יקבל ישראל עונש על הדבר דהא לפי אמונת הגוי אין בו איסור אלא שעושה להכעיס את ישראל שלא נעשה רצונו וכיון שאין הישראל יודע שהחליפו אין בזה להכעיס עכ"ל, א"כ גם הכותי רק מכשיל בדבר שיש עבירה הוא עושה להתנקם אבל בדבר לפי אמונתו אין כאן עבירה וישראל לא ידע מזה אין עושה כן:
בקובץ על רמב"ם פ"ח מחמץ ומצה הלכה י"ג כתב לישב קושי' מהרש"ל עפ"י ירושלמי פ"ג דערלה הלכה א' לא יאכל חמץ לעשות את המאכל כאוכל, א"כ מלבד דין לפ"ע יש כאן עוד איסור מפורש מפשיטא דקרא לא יאכל וכותים נזהרים להאכיל חמץ לאחרים:
פרט ב'. פסק:
רמב"ם פ"ד משחיטה, הלכה ט"ז, אלו הצדוקין והבייתוסין ותלמידיהון וכל הטועים אחריהן שאינן מאמינים בתורה שבעל פה שחיטתן אסורה ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו והם אינן מאמינין בתורת שחיטה לפיכך אינן נאמנין לומר לא קלקלנו:
טור סימן ב', וכותי האידנא דינו כגוי וצדוקי ובייתוסי כתב רמב"ם שחיטתו אסורה ואם שחט בפנינו מותרת שאינם כגוי אלא שאין נאמנים לומר לא קלקלנו, ורשב"א כתב אם שחט בינו לבין עצמו אפי' אם חותך כזית בשר ונותן לו אסורה שכל מצוה שאינה כתובה בתורה אפי' החזיקו בו אין סומכין עליהם, ועי' ש"ך ס"ק כ"ד ונב"י ח"ר יו"ד סי' ג':
תה"ב כתב אנן קי"ל דשחיטת כותי אסורה אפי' ישראל עומד ע"ג לפי שעשאום נכרים גמורים לפי שבדקו ומצאו שקלקלו כולם מעשיהם ונעשו נכרים גמורים כדגרסי' בירושלמי ע"ז כותאי דקסרין בעו מר' אבוה אבותיכם הי' מסתפקין משלנו אתם מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו, א"ל אבותיכם לא קלקלו מעשיהם ואתם קלקלתם מעשיכם ע"ב:
פלתי סימן ב' כתב קראים בזמן הזה שהם אינם צדוקים רק המרו פי ב"ד בימי ר"י גאון ע"י ענן ימ"ש וראיתי כתבם שכתבו שאינם צדוקים כלל ודברו סרה על צדוקים לכן בחנם האריך בזה הש"ך כי מי יעיד דאתחזק אצלם וברוך המקום שנאבדו מתוך קהל ה' ואין מצוי כלל כת ההוא ימ"ש כי המה כופרים בהשארת הנפש ותחה"מ ואינם בכלל בני מקרא כלל עי' רמב"ם באבות על משנה אל תהיו כעבדים:
פ"ב משכב ומושב, הלכה יו"ד, נמצאת למד שזובו של כותי עכו"ם ודם נדה או דם זיבה ולידי של כותית והכותי וכותות ועכו"ם עצמן אע"פ שהם נקיים מן התורה:
מדם הזב ורוק העכו"ם ומימי רגליהן ומרכבן כל אלו אב הטומאה מד"ס ע"ש עי' עצי אלמוגים סי' שפ"ה שמישב רמב"ם שלא יהי' סותר עצמו ממתני': פ"ו מעבדים, הלכה ו', בזמן הזה שהכותים כעובד כוכבים לכל דבריהם אנו למדין מהן לצדוקים, שהצדוקין בזמן הזה כמו כותי באותו הזמן קודם שיגזרו עליהם שיהי' כעכו"ם לכל דבריהם עי' ש"ך רס"ז ס"ק נ"ט קראים בזמן הזה פסולי' לעדות:
פי' משניות פ"ק דחולין, מתנאי הג' שמותר לאכול משחיטתו הוא שלא יהי' צדוקי או בייתוסי והן שני כתות שהתחילו להכחיש בדברי קבלה כמו שבארתי באבות עד ששב האמת אצלם שקר ונתיבי האור חשך ואפלה ע"ש: פי' משניות קידושין דף ע"ד, כל איסורין לבא בקהל, האסורין לבא בקהל הם עמוני ומואבי וממזר שתוקי וכותי בזמן שלא הי' הכותי אצלם כנכרים אבל היום בארנו שהם כנכרים לכל דבריהם:
פי' משנית נדה דף כ"ו כל הכתמים וכו' אמנם היום הנה הכותי עצמו אם מת לא יטמא באוהל לפי שהם נכרים אין מטמאין באוהל ועי' רע"ב שכתב כבר נפסק הלכה בזמן הזה גזרו על כותים להיות כנכרים לכל דבריהם וכתמיהן טהורים ככתמי עכי"ם, ותויו"ט כתב אע"ג דלעיל פי' דגירי אמת הן ולחשבו ישראלים דאע"ג דחטא ישראל הוא, אבל הם אמרו דכתם לטמו והם אמרו דבכותים של עכשיו לא מטמא, נדה נ"ז כתב ערוך לנר, רמב"ם בפי"מ כתב האידנא הכותי עצמו שמת לא יטמא באוהל דנעשים נכרים גמורים ותויו"ט הקשה הואיל וגרי אמת הם למה לא יטמא ועי' תוס"ח, ובלא"ה ק"ל האיך אפשר לומר דס"ל להלכה גרי אריות הם דלפי נראה בחולין דף ח' ר"י ורב אמי הי' אוכלים משחיטת כותים אבל נראה שדעת רמב"ם דלגמרי עשאום כנכרים ואפי' להקל, ואע"ג דב"י סימן מ"ד הביא עובדא אצרכו גיטא לכותי שקדש וכו' ראיתי בב"ש שם שהוכיח מיבמות דף י"ז כותי שקדש בזה"ז אין חוששין שמא מעשרת שבטים הוא ואינו מקודשת אלמא דעשאום כנכרים אפי' לקולא ע"ש לא זכיתי להבין דשם איירי באותם שדרים בארץ כותים לחלח וחבור ואילו ודאי לא נתגייר ועי' ש"ך קנ"ט ע"ש, ובהגהות על ש"ע מח"ס מובא בליקוטי חבר חלק שמיני כתב נלפענ"ד שיש כח בכלל ישראל להוציא המורדים מכלל האומה ויחזרו לגוים גמורים אף להקל וזכר לדבר ראה ויתר גוים שהתיר להם ז' מצות וכו' ומצינו בעזרא יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה משמע שהוציאם מכלל ישראל:
טור א"ע סי' מ"ד, כותי הוה עובדא ואצרכיה גט וכתב ב"י ואע"ג דאמרי' בחולין דעשאום כגוים גמורים לכל דבריהם משמע להני רבוותא דהיינו דוקא לענין שלא נסמך עליהם באיסר והיתר אבל להפקיע קדושיהם לא, וב"ש ס"ק י"ג כתב אע"ג ביבמות ט"ו אמר שמואל עכו"ם כותי שקידש בזה"ז לא חיישי' שמא מעשרת שבטים הוא אפי' במקומות אשר הם שכיחים משום דעשאם כנכרי גמורים אפי' לקולא, צ"ל שם פ"ק דחולין אתמר לענין שאר איסורים י"ל לקולא לא אמרי' ואם קידש חיישי' לקדושין, אבל ביבמות אמר שמואל דינו לענין קידושין ש"מ דעשאו אותם לנכרים גמורים אפי' לקולא, [א"ה לא זכיתי להבין האיך מיושב הקושיא]:
טור בסי' ד' כתב כל אלו הספיקות כגון ספק ממזר ואסופי ושתוקי וכותי אסורים זה בזה, כתב ב"י כבר כתב רמב"ם כותי היום כעכו"ם ומטעם זה לא הזכיר כותי כלל בא"ב, ודעת רבינו שלא עשאום כגוים אלא להחמיר עליהם ולא להקל להכשיר פיסולם ולזה הדעת נוטה, מצאתי כתוב שהשיב ר' שמעון על הקראים שאסור להתחתן בהם לפי שנשיהם מקודשת להם בכסף או בביאה ומגרשין נשותיהם שלא כדת ומשכין ממטבע שטבעו חכמים בגיטין ונשאות לאחרים בחיי בעלים נמצאו הבנים ממזרים מא"א עכ"ל ע"ש ורמ"א, בית הלל כתב ב"י השמיט כאן כותי, ולקמן מ"ד פסק דצריך גט ע"ב, ומר"ם שיק: מחבר יו"ד קנ"ט כותים יש להם דין מומר לעכו"ם, הקראים אין להם דין מומר ואסור להלוות ברבית, וכתב הש"ך כותים יש להם דין מומר משמע דאסור להלות מהן ברבית וצ"ע דקי"ל בכמה מקומות שגזרו על הכותים ועשאום כעכו"ם גמורים ודוחק לומר דוקא לחומר' ולא להקל, דכיון שעשאום כעכו"ם גמורים משמע דלגמרי עשאום כעכו"ם, ועוד דודאי אף להחמיר חומרא דאתי לידי קולא הוא ממקום אחר, וכן בסי' רס"ז סעיף מ"ז כתבו רי"ף ומחבר שגיטי נשים ושחרורי עבדים פסולים בזמן הזה בעד כותי משום דקי"ל דעשאום כעכו"ם אע"פ שהוא קולא שאם יקדשה אחר לא תהא מקודשת ולא תצטרך ממנו גט, ושם סעיף פ' כתב שכותי בזה"ז דינו כעכו"ם לענין מוכר עבדו דיוצא לחירות והוי קולא דמותר בבת חורין אלא ודאי הם כעכו"ם גמורים ומותר להלות מהן ברבית ע"ש שמאריך על קראים: ותאומי צביה בסמין מ"ד, כתב ראיה שמביא הש"ך מסי' רס"ז יש לדחות דהתם נמי לא הוי גט כ"א לחומרא, גם מה שמביא ראיה מנמכר עבד לכותי, יש לדחות דהא אפי' אם נמכר לנכרי אים מותר בבת חורין עד שכותב לו גט שחרור ע"ש ועי' מר"ם שיק יו"ד סי' ת"ג ת"ד:
עירובין דף ס"ב, הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב ה"ז אוסר עליו, אר"ג:
מעשה בצדוקי אחד שהי' דר עמנו במבוי בירושלים ואמר לנו אבא מהרו והוציא הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסר עליכם, [פרש"י קסבר ר"ג צדוקי אינו כנכרי ולא דמי לכותי דגירי אריות הן ואינם גרים גמורים אבל צדוקי ישראל הוא הנהפך לרשע ואינו מודה בתורה על פה כיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות]:
דף ס"ט, אר"ג מעשה בצדוקי, צדוקי מאן דכר שמיה, חסורי מחסרא והכי קתני צדוקי הרי הוא כנכרי ור"ג אומר אינו כנכרי ע"ש ברא"ש שמאריך אם הלכה צדוקי כנכרי וכו', וטור סי' שפ"ה כתב צדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות וכותי הרי הוא כגוי וצריך לשכור ע"ש בב"י:
המחבר שפ"ה פסק צדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות, כתב ט"ז בסעיף ב' שמחלל שבת בפרהסי' הוה מומר אפי' במידי דרבנן, מ"מ צדוקים דהאידנא לא חשיבי מומרים אע"פ שעוברים בפרהסי' אמילי דרבנן דמזיד דידהו כאונס דמי דמעשה אבותיהם בידם וה"ל כתינק הנשבה בין העכו"ם, עי' יד אליה סימן י"ב:
רמב"ם פ"א ברכות אם הי' המברך גוי או מין או כותי אין עונין אחריהם אמן וב"י סימן רט"ו כתב אע"ג בכותי משמע במתני' דהא דאין עונין אחריו אמן דוקא בשלא שמע כל הברכה אבל אם שמע כל הברכה עונין אחריו אמן, י"ל דהא דמפליג בגמרא בין שמע כל הברכה ללא שמע היינו דוקא קודם שגזרו עליהם אבל אחר שגזרו אפי' שמע כל הברכה אין עונין אחריו: פרט ג':
כותים צדוקים קראים:
חולין דף ג', רב אשי לא אמר כתרווייהו קסבר כותים גרי אריות הן. תוס' שחיטתן פסולה כמו של עכו"ם לקמן י"ג מוזבחת מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר אותו שהוא בר זביחה, לאפוקי עכו"ם ואוכל נבילות להכעיס אע"ג דאמר ביבמות דף כ"ד אחד גרי אריות ואחד גרי חלומות כולם גרים גמורים היינו כשמתגייר לגמרי מפחד אריות אבל כותים לא נתגיירו לגמרי כדכתיב במלכים ב', ז' את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים ומאן דאמר גרי אמת הן קסבר דשוב נתגיירו לגמרי:
ת"ר שחיטת כותי מותרת בד"א כשישראל עומד ע"ג אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו, עי' ראש יוסף ופמג"ד סימן ס"ב למל"מ שאכילה פשטות הקרא בכ"ש למה צריך ליתן לו כזית, ועי' ח"ס בחידושים: דף ה', א"ר יעקב בר אידי איר ישב"ל משום בר קפרא, ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרה וכו' מ"ט גזרו בהו רבנן כי הא דר"ש בן אלעזר שדריה ר"מ לאתוי' חמרא מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא, א"ל ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה הלך רשב"א וספר דברים לפני ר"מ וגזרו עליהן, מ"ט אר"נ בר יצחק דמות יונה מצא להם בראש הר גריזים שהיו עובדין אותה ור"מ לטעמי' דחייש למיעוטא וגזור רובא אטו מיעוטא ור"ג וב"ד נמי כר"מ ס"ל וכו' עשאום כעכו"ם גמורים למאי אר"נ בר יצחק לבטל רשות וליתן רשות ע"ש, והקשה חו"ד בסי' קנ"ט לש"ך שם דסובר אפי' לקולא דינם כעכו"ם, א"כ מה מקשה למאי, הא עשאום כעכו"ם גמורים לקולא קידושין אינם קידושין וכדומה ועי' שבילי דוד שם:
רי"ף פ"ק דגיטין, כל גט שיש עליו גט כותי פסול חוק מגיטי נשים וש"ע והאידנא כל עד כותי פסול בין בגיטי נשים בין בשאר שטרות דגרסי' בחולין לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים בין לשחיטה בין ליין נסך ואפי' ליטול רשות ולבטל רשות דינן כגוי וכ"ש לעדות דדינו כגוי, ושלט"ג כתב נראה בעיני שראוי לומר בזמן הזה על הצדוקים כדרך שאמרו על הכותים מתחלה, שהרי הצדוקים אין להם מדרשי חכמים ואין מחזיקין בתורת גיטין וקדושין כישראל:
רמב"ם פ"א הלכות פרה אדומה, הי"ד הצדוקין הי' אומרים שאין מעשה הפרה כשר אלא במעורבי שמש לפיכך הי' ב"ד בבית שני מטמאין את הכהן השורף הפרה בשרץ וכיוצא בו וטובל ואח"כ עוסק בה כדי לבטל דברי אלו הזדים שמורים מהעולה על רוחם לא מן הקבלהע"ש:
ע"ז דף כ"א, תניא רשב"א אומר לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי זה עושה בו מלאכה בחש"מ וכו' וכותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך ע"ש:
נדה דף ל"ב, בנות כותים נדות מעריסתן וכו' ה"ד אי דקא חזיין אפי' דידן נמי ואי לא קחזיין דידהו נמי לא, אמר רבא בריה דרב אחא בר ר"ה א"ר ששת, הכא במ"ע בסתמא דכיון דאיכא מיעוטא דחזיין חיישינן, ומאן תנא דחייש למיעוטא ר"מ היא דתניא קטן וקטנה וכו':
תוס' וא"ת לר"מ דחייש למיעט וקסבר כותי' גרי אמת הן א"כ נדות מעריסתן מן התורה ולמה מנו לה מי"ח דבר, וי"ל דמסתמא לא ראתה מיד אחר ההולדה רגע אחד א"כ אוקמי בחזקת שלא ראתה וסמוך רובא דלא חזו לחזקה שלא ראתה והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא ולא מטמו מדאוריית' אלא מדרבנן הוא דגזרו עליהם מי"ח דבר, וכתב מהרש"א וליכא לאקשויי דאכתי תקשי לן אימר דשמעי' ליה לר"מ בחד מיעוטא אבל במיעוטא דמיעוטא מי שמעת ליה, דמשמע ליה לתלמוד כיון דבחד מיעוטא:
דשכיח חייש מדאורייתא אית לן למימר נמי במיעוטא דמיעוטא כיון דשכיח הוא לחוש מיהת מדרבנן אבל במיעוטא דלא שכיח אפי' מדרבנן אינו חושש ר"מ טפי מרבנן דפליגי עליה:
לישב קושי' תוס' אפשר לומר שפתיחת המקור נחשב למעשה, ושעה"ת ח"ג כלל ט"ו אות ט' כתב אם רוב לא תלי' במעשה ומיעט תלי' במעשה גם ר"מ מודה דלא חייש למיעט ומה שהקשה ר"מ האיך אכל בישרא דלמא במקום נקב קשחיט אין כוונת הש"ס שנעשה נקב בבהמה לאחר לידתה רק שמא הי' בתולדתה דבכה"ג לא הוי תלוי' במעשה ועי' ג"וו כלל כ"א, על כן גם לר"מ צריך לגזירת חי דברי' וק"ל, ומה דאמרי' מאן תנא ר"מ בלא זה צריך לישב כ"כ מהרש"א:
דף נ"ו, מתני' כל הכתמין וכו' ורבנן אי דישראל מטהרו דמאן מטמא חסורי מחסרא והכי קתני מבין ישראל טמא מבין הכותים ר"מ מטמא דכותים גרי אמת הן וחכמים מטהרין דכותים גרי אריות הן וכו': מתני' כל הכתמים הנמצאים בכ"מ טהורין וכו' נאמנים לומר על הבהמה אם בכרה אם לא בכרה נאמנים על ציון קברות ואין נאמנים על הסככות ולא על הפרעות וכו' פרש"י סככות ופרעות בגמרא מפרש להו וספק נינהו ומדרבנן וכותים לית להו:
גמרא, אלו הן הסככות אילן המיסך על הארץ, פרעות דתנן אבנים פרעות יוצאות מן הגדר פרש"י גדולות ובולטות מן הגדר וקברו תחת אחת מהן ואין אנו יודעין תחת איזה מהן ובא כותי והעיד על מקצתן שהן טהורות אינו נאמן משום דלספיקא לא חייש ותולה הספק באחרות, וערוך לנר כתב אין להקשות אם אינו חושש לספק היאך מאמינים לו באמר לא קברנו ואוכל שם תרומה דלמא מסופק ולא חש על הספק, ולדידן טמא, די"ל דרק הכא בסככות ופרעות לא חש כיון מדאוריי' טהור כדין ספק טומאה בר"ה ורק הכא רבנן גזרו וכמו שכתבו התוס' ולזה לא חש הכותי אבל ודאי לשאר ספקי דאוריי' חש כישראל ע"ש, ומי נדה הקשה מחולין גבי קטע ראשו של אחד מהן מנ"ל דכולן שחוטין דלמא מקצת מהם שחוטין וכותי לא חייש על ספיקו ומחלק בהמה בחזקת איסור חזקה מעיקרא לכך חייש הכותי, אבל בסככות דליכא חזקה מעיקרא לא חייש ע"ב וע' בספר תפארת ישראל בק"א: ב"ק דף ל"ח, ת"ר שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור של כותי שנגח שור של ישראל תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם ר"מ אומר שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור ושל כותי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, למימרא דסבר ר"מ כותים גירי אריות הן ורמינהו כל הכתמים הבאים מרקם וכו' מבין הכותים ר"מ מטמא וחכמים מטהרין שלא נחשדו על כתמיהן אלמא קסבר ר"מ גירי אמת הן, והקשה בשמ"ק אמאי לא פריך נמי לרבנן דאמרי שיר של ישראל שנגח שור של כותים פטור, והכא אמרי גרי אמת טפי מר"מ שלא נחשדו על כתמיהן ומצניעין אותם ע"ש ועי' מר"ם שיק סי' ת"ד שמישב. מגיני שלמה ריש אלו נערות כתב לישב קושי' שמ"ק דרבנן אף דס"ל גרי אריות הן מ"מ גרים הם כדברי האומר הלכה כולן גרים ומ"מ אין מחזיקין אותם לישראל גמו' כמ"ש רמב"ם לא דוחין אותו וכו' דמחזיקין אותן לספק גרים עד שידעו ולכן ישראל פטור דה"מ עליו הראיה והוא חייב ח"נ ממ"נ אפי' אם ישראל הוא, אבל ר"מ דמחייב אותם נ"ש א"כ מחזיק אותם לודאי גוים והתם מטמא כתמיהן אלמא ודאי ישראלי' הן דאי ספק לא הי' רבנן מחמירין בכתמיהן שהוא חומרא דרבנן מספק כנודע ע"ש, ובהשמטות לפנ"י כתובות:
מס' ידים פ"ד אומרים צדוקים קובלין אנו עליכם פרושים ע"ש ברע"ב המכחישין תורה שבע"פ נקראים צדוקים על שם צדוק וביתוס שהתחילו בקלקלה זו תחילה נתחברו עמהם כתות מישראל ועד היום הזה נשארו פלטים במצרים בדמשק ובקוסטאניא והם לשיכים בעינינו ולצנים בצידנו ואנו קוראים להם קראים לפי שאין להם אלא מקרא בלבד:
נדה דף ל"ד, ת"ר מעשה בצדוקי אחד שספר עם כה"ג בשוק ונתזה צנורא מפיו ונפלה לכה"ג על בגדיו והוריקו פניו וקדם אצל אשתו אמרה לו אע"פ שנשי צדוקים הן מתיראות מן הפרושים ומראת דם לחכמים ע"ש:
בשו"מ חלק רביעי סי' ק"ל מביא קושי' בע"ז דף כ"א ארשב"ג לא ישכור וכו' אבל לכותי שרי וכו, למה לא נחוש גם בבית שיעשה מלאכה ביו"ט שלנו ולפי חשבונו אינו יו"ט ורו"ק, עי' עט סופר כלל ע"ו פרט ד': קושי' מהגאון רבי אברהם ברודא ז"ל, חגיגה דף י"ז כתבו תוס' ד"ה ואצטרך דרבה בר שמואל לסתור דברי צדוקים, דהא שם כתבו תוס' איך ס"ד מה חג המצות אסור בעשיית מלאכה, הא מלאכת חוה"מ אינו אלא דרבנן ותי' דס"ד בשביעי יהי' אסור מדאוריי', והשתא ע"כ מוכח דליתא לדברי הצדוקים דאי עצרת אחר שבת א"כ תקשי דראב"י ל"ל ואי לאשמעי' דמותר בעשית מלאכה קשה קושי' תוס' הא בחג המצות גופא מותר בעשיית מלאכה ואי לשביעי קשה לדברי צדוקים שביעי בשבת בלא"ה אסור במלאכה אלא ע"כ דליתא לדברי צדוקים וקשה ל"ל דרשה דרבה בר שמואל ודו"ק:
פי' משניות ברכות פ"ח ובכאן אפרש לך ענין הכותי' העם שהביא סנחריב מכותה והושיבם בערי שומרון העיד הכתוב בהם את ה' היו יראים ואת אלדיהם הי' עובדים (מלכים ב' י"ז) אבל באורך הימים למדו התורה וקבלוה על פשוטה והמצוה אשר החזיקו בהן היו מקפידים עליהם וישימו לבם אליהם מאד והוחזקו שהי' מאמינים בדתינו ומיחדים ולא יעבדו ע"א עד אשר חקרו עליהם חכמים ומצאום מכבדי' הר גריזים וחקרו על הדבר ההוא ומצאו להם בהר ההוא דמות יונה וידעו שהם עובדי' ע"א אז החזיקום בחזקת כושיים גמורים לכל דבריהם, וכל מה שתמצא במשנה מן הדברים מענין הכותיים אשר תבין מהם שהכותי' נכבדי' מן הכושיי' ופחות מישראל כמו שאמרו מזמנין עם הכותי וכותי המברך וזולתו לא אמרו זה אלא קודם שחקרו עליהם אבל מעת שחקרו עליהם ומצאו אשר זכרנו הם פחותים מן הכושיים מאד, ועל כן דע אותו ול נצטרך לשנות לך זה העקר בכל מקים שנזכר כותי:
שביעית פ"ח מ"י ועוד אמרו לפניו אומר הי' רבי אליעזר האוכל פת כתים כאוכל בשר חזיר, ע"ש בתוי"ט באר כות:
תשובה מאהבה ח"א סי' ק' כ' צל"ע הנה מצינו כמה משניות שסתם התנא כמ"ד גירי אמת הן (ברכות פ"ז מ"א) אכל דמאי כו' והכיתי מזמנין עליהם ועי' בפי' הרע"ב שם ועיי"ש בגמ' מ"ז ע"ב ועיי"ש פ"ח סוף מ"ח ועיין דמאי פ"ה מ"ט ועיין כתובות פ"ג מ"א ועל הכותית עיי"ש לשיטת תוס', ועיין נדה נ"ו ע"ב א"כ מה גם דרב אשי לעצמו ס"ל כותים גרי אריות הן מ"מ הו' לי' לאוקמי סתם מתניתין בכותי כאביי ורבא אחרי דרבי סתם כמה משניות כמ"ד גירי אמת הן ויש ליישב:
רמב"ם הלכות תשובה פ"ג כתב שלשה הן הכופרים בתור' וכו' וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבע"פ והמכחיש מגידיה כגון צדוק וביתוס וכו', ובספר ב"ש אחרון סי' ד' ביו"ד כתב יש להקשות דברי רמב"ם דסותר אהדדי, היכי פסק צדוקין ובייתוסין שחיטתן כשרה באם אחר עומד ע"ג, דהא כבר הוכחתי מדברי רמב"ם דמי שאין מאמין בדברי חכז"ל הוי כעכו"ם וכן פסק בש"ע סי' קי"ט, ונראה לישב דרמב"ם במתק לשונו בהלכות תשובה כתב כגון צדוק ובייתוס לשון יחיד, ובהלכות שחיטה כתב צדוקין ובייתוסין לשון רבים עי' תוס' חולין דף י"ג ד"ה שחיטת מין נראה אעפ"י ישראל עובד ע"ז שחיטתו אסורה ועכו"ם כיון דמעשה אבותיהם בידם עע"ז לא הוי שחיטתו שחיטת ע"ז, וי"ל כשם שבעובד ע"ז יש חילוק בין אוחזין מעשה אבותיהן בידיהם או לא, כך י"ל דהא דכופר בדברי חז"ל לחשוב כעכו"ם היינו אם האבות שלו לא הי' כופרין והוא התחיל לכפור בדברי חז"ל הוי כמומר לכל התורה לכך דקדק בהלכות תשובה כגון צדוק ובייתוס היו כופרים ראשונים ואין מעשה אבותיהם בידם, ובהלכות שחיטה כתב צדוקים בייתוסים והמה הקראים שמעשה אבותיהם בידם לכך שחיטתן כשירה אם אחר עומד ע"ג. הנה מצאתי כדברי ב"ש ברמב"ם הלכות ממרים פ"ג מי שאינו מודה בתורה שבע"פ וכו' אינו בכלל ישראל וכו', בד"א באיש שכפר בתירה שבע"פ במחשבתו ובדברים שנראה לו והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבע"פ תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצית שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ שהוא יהודי וכו' לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ע"ש:
פר"ח במים חיים על רמב"ם הלכות עבודת יוכ"פ הלכה ז' היו משביעין אותו וכו' וא"ת ומה מהני להשביעם והא לפי דעתם היו טועים הפרושים והם אנוסים בדעתם ואפשר שהיו נשבעים לשקר כדי לקיים מצות הקטרת לפני ולפנים כתקנה והרי הוא צדוקי כדמייתי הש"ס הך עובדא שנעשה כ"ג ועשה כסברתו ע"ש, לענ"ד כיון שרק שליח ב"ד הוא כאמרו אתה שלוחינו ועל אופן אחר לא נעשה שליח ולא עשה המצוה, ועי' ח"ס או"ח קע"ו: מרם שיק סי' ת"ט כתב אם נשבע הצדוקי דשחט שפיר הי' מותר לסמוך עליו כדאיתא ביומא דף ח"י שהשביעו לכה"ג וכו' וילקוט הגרשוני אות כותים מביא מפלתי אין אנו אחראין לחקור מצפונים אם קיבל על עצמו הרי הוא בחזקת כשרות ע"ש:
נב"י ח"ב או"ח סי' צ"ז, אשר הקשה על ר"ן בפרק כירה שכתב שדעת רי"ף להחם חמין ביו"ט לצורך רחיצת כל הגוף מותר מה"ת ואסור רק מדרבנן, א"כ איך קאמר בע"ז דף כ"א כותי אימתי עביד בחוה"מ וכו' הא כותי לא נזהר בדברי סופרים ועביד ביו"ט מה שאסור לדידן, לא קשה מידי כי מפשוטו של מקרא אסור להחם ביו"ט לצורך רחיצה שהרי כתיב אשר יאכל לכל נפש, ורי"ף סובר דהלכה כב"ה דאמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' והא ודאי שהכותי' אינם זזים מפשטי' דקרא ולא אמרי' מתוך ולדידהו הבערה שלא לצורך אוכל נפש כתוב בתורה לאסור ובודאי זהירי בה: סנהדרין דף נ"ב אין אישות לכותים עי' מרם שיק סי' ת"ז. אמירה לנכרי לדידהו אסור מצד שליחות כי הדרש מה אתם בני ברית בודאי אינם דורשים עי' במקנה כלל ל"א פרט ב':
הוריות דף ד', אר"י אמר שמואל אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו אבל בדבר שצדוקין מודין בו פטורין מ"ט זיל קרי בי רב הוא, ד' מינים אתרוג ולולב לית להו, מנ"ח סי' תצ"ו, ח"ס חלק ששי סי' צ"ח מביא הג"מ פכ"ז שבת, וז"ל כתב הסמ"ג המינין אומרים אל יצא איש ממקומו כמשמעו והשיב רבינו משולם בר קלומינוס להקהות שיניהם מנבואות ישעי' ויחזקאל שכתוב בישעיה ובאוכל בשר להשתחות לפני וביחזקאל כתיב והשתחוו עם הארץ פתח שער ההוא בשבתות וכו' ואם אסור לזוז ממקומו איך יבאו כל בשר להשתחוות בבהמ"ק עכ"ל:
תוספתא מובא בר"ש פ"ד דידים, לדידהו בת יורשת כמו בן, לענין בישול כותים עי' שאילתות פ' דברים פסיקתא זוטרתא סוף פ' פנחס, לדעתם מ"ת לא הי' בעצרת, סנהדרין נ"ב צדוקין שורפין בת כהן שזינתה בחבילי זמורות, מ"ת פ' וישב אין מקבלין גרים מהם:
ירושלמי יבמות פ"ק, ב"ש מתירין את הצרות לאחים וכו' טעמן דב"ש לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר, החיצונה לא תהי' לאיש זר, אתיא דב"ש כאלין כותאי דהן מייבמין את ארוסות ומוציאין את הנשואות דאינון דורשין חוצה החיצונה וכו' א"ל ר' יוסי לא יחסדוך כותאי דאת מקיים דרשיהון. תני ר' שמעון בן אלעזר נומיתי לסופרי כותיים מי גרם לכם לטעות דלית אתון דרשין כר' נחמיה, דתני כל דבר שהוא צריך ל' בתחלתו ולא נתן תן לו ה"א בסופו כגון לחוץ חוצה, לשעיר שעירה, לסוכות סוכותה, מתיבין לר' נחמיה, ישובו רשעים לשאולה לדיוטי התחתונה של שאול:
ילקוט מלכים סימן י"ז, עלה עזרא מבבל וזרובבל בן שלתיאל ובאו עליהם השמרונים ק"פ אלף התחילו בונים בהיכל באדין קמו זרובבל בן שלתיאל וכי שמרונים היו והלא כותיים היו על שם העיר נקראו שמרונים ואז נדו את הכותיים ושלא יגייר אדם מהם, ועוד שבקשו להרוג את נחמי' במרמה שנאמר לכו ונועדה יחדיו עד שבטלו מלאכת ה' שתי שנים והות בטילא וגו' מה עשו עזרא וזרובבל ויהושע בן יהוצדק קבצו את כל הקהל אל היכל ה' והביאו שלש מאות כהנים ושלש מאות תינוקות ושלש מאות ספרי תורות בידם ושלש מאות כהנים ושופרות בידם והיו תוקעין והלוים משוררין ומזמרין ונדו את הכותיים בסוד שם המפורש ובכתב הנכתב על הלוחות ובחרם בית דין התחתון ובחרם ב"ד העליון שלא יאכל אדם מישראל פת כותי מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאלו אוכל בשר חזיר ואל יגייר אדם מישראל כותי ואל יהא להם חלק בתחיית המתים וחלק ונחלה וזכרון בישראל ושלחו את החרם אצל ישראל שבבבל והם הוסיפו עליהם חרם על חרם והמלך כורש קבע עליהם חרם על חרם שנאמר ואלדא די שכין שמיה תמן ע"ש ועי' תוס' חולין דף ד':
מגילה דף כ"ה, נתנו על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך הקראים [שמבזין מדרש חכמים והולכין אחר המשמע כמשמען בין עיניך ממש ועל ידך ממש ע"ש]:
ברכות דף יוד, אמר ליה ההוא צדוקי לר"א וכו', א"ל אתון לא דרשי' סמוכין ע"ש:
נב"י ח"ר א"ע סי' ה' אחד שנשא בת קראי, בא"ע סי' ד' החליט רמ"א לאסור כולם משום ספק ממזרות אמנם נוכל לאמור דע"כ לא אסר אלא באתרא דקביעי' אבל אם פירש אחת מהם אמרי' כל דפריש מרובה פריש וכו' אבל אם היא בעצמה הי' במקום קבוע בהיותה כבר גדולה הלכה משם ובאה לכאן לא שייך כל דפריש, כשם שהוא מוזהר עליה גם היא מוזהרת ולדידה לא חשיב פירוש שהרי היא ידעה בעצמה פרישתה ומקרי פירוש בפנינו ע"ש: מר"ם שיק א"ע סי' כ' הב"י יו"ד קנ"ט כתב דהקראים אין להם דין מומרים וטעם מדברי רמב"ם שהם רק כתינק הנשבה בין גוים וכאנוסים דמי וא"כ למה כתב כאן דאין למול בן של קראים ע"כ צ"ל בקראים לאו מדינא קאמר רק מפני דהן עם בפ"ע ואין הב"ד שלנו נקרא ב"ד שלהן ולא קרי' בהו המול לכם דילפי' מיניה דהחיוב על ב"ד למול וכיון שטוב להתרחק מהם אין עלינו חיוב לתווך בזה להם והחיוב עליהן לבקש להן מוהל מכת שלהן דהיינו מבין הקראים ע"ש:
פר"ח סימן קי"ב ס"ק ב', לענין פת של קראים יש להחמיר ולאסור פתם דומי דגוים שהרי הם ג"כ אינן אוכלין פת שלנו, ובתשובת מביט ח"ב סי' ל"ח הביא בשם תשוב' הר"ש ואלו הקראים המחללין את מועדות כאילו מחללין את שבתות וכאילו כופרי' בכל התורה כולה ע"ש ועי' תשובת מהרי"א י"ד סי' ל"א: