אור ברסלב
עט סופר חלק ד עט סופר חלק ד כלל פה רבוצה

עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ד כלל פה רבוצה

עט סופר חלק ד כלל פד טבילה בזמנה

פרט א':

עי' במקנה כלל ה' סוגי' דרבוצה:

ירושלמי כלאים פ"ז הלכה ג' המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו. ר"י ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אר"י מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני רע"ק ואמר אין אדם מקדש דשא"ש:

גמרא הנעבד אית תנייא תני בין שלו בין של אחרים אסור, אית תני שלו אסור של אחרים מותר הוון בעיין מימר, מאן דאמר בין שלו בין של אחרים אסור ר"מ ור' יודא, [דאינהו ת"ק דמתני' וס"ל אדם אוסר דשא"ש] מאן דאמר שלו אסור של אחרים מותר ר' יוסי ור"ש, ר"י בשם רבי אילא דברי הכל היא כמה דתימר תמן דבר שיש בו רוח חיים אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותי' דבר שאינו שלך אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה, [כתב ח"ס ירושלמי ס"ל דנעבד לגבוה נאסר של חברו בלא מעשה ופסקו רמב"ם פ"ד מאיסר מזבח]:

יבמות דף פ"ג, המסכך גפנו ע"ג תבואותו של חבירו ה"ז קדש דברי ר"מ, ר"י ור"ש אומרי' אין אאד"ש שלו וכו' אר"ב הונא א"ר אין הלכה כר"י וכו', תוס' וא"ת מ"ש מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר, ואר"י בדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחוה לבהמת חברו דאפי' עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא מ"ד דלא אסרה ואיסר כלאים נמי תלוי' במחשבה וכו':

ר"ש בכלאים כתב אע"ג דשאר איסורין כגון בו"ח אוסר אין לדמות איסורין התלוין בנתינת טעם, מיהו:

קשה מכלאי בגדים ורובע ונרבע דלגבוה ויש מחלקין בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורים, דכלאים תלוין בניחותא דבעלים והיינו טעמא גבי עובד עכו"ם דאינו אוסר דבר שאינו שלו שתלו במחשבה שמחשבתו לעבודת כוכבים, ולא יתכן דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אלמא אוסר אע"ג דתלוי במחשבה כדאשכחן ב"מ דף ל' הכניסה לרבקה ודשה כשירה משום דלא ניחא ליה, אלא כל הני היינו טעמא גבי עכו"ם לאו שמיה תקרובת עכו"ם כיון שאינו שלו וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא דעשה מלאכה דכתיב גבי עגלה ערופה עבד וקרינן עובד וגבי כלאים ה"ט דכתיב לא תזרע מה זורע דניחא ליה וכו':

רמב"ם בפי' משניות פסק אין הלכה כר"י ולא כר"ש, ובפ"ה כלאים הלכה ח' פסק ואין אדם מקדש דבר שאינו שלי, לפיכך המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו קדש גפנו ולא נתקדשה התבואה, סכך גפן חבירו על תבואתו קדש תבואה ולא קדש גפן חבירו סכך גפן חבירו על תבואת חבירו לא קדש אחד מהן ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קדש, ח"ס כתב צ"ע איך אפשר זה כיון שגפנו נאסר שוב תאסר התבואה מיניקת גפן האסור ע"י תערובות דלא תלוי במחשבה כמו מטיל חלב לקדירת חבירו ונ"ל זה כוונת בדה"ב סוף בית א' שער א' שכתב ואפ"ה דאין אדם אוסר דבר שא"ש מחיצת הכרם שנפרץ אוסרת בתבואה ע"ב, [ועי' בספר ערוך לנר ביבמות דף פ"ג]:

הלכה ט' הרואה כלאים בכרם חבירו וקיימן, הרי זה הרואה אסור בהנאתן וכל אדם מותרין בהם, האנס שזרע כלאים בכרם חבירו אם נשתקעו הבעלים אע"פ שלא נתיאשו ה"ז קדש מן התורה, ואם לא נשתקעו הבעלים אע"פ שנתייאשו אינו מקדש אלא מד"ס:

רבוצה לפני ע"ז, פרש"י לח מבעיא וכו' וחר"ן פי' כוונת רש"י דלא למקני קנין גמור נתכוין רש"י דהרי אינה קונה אלא כגזלן אלא אפ"ה רבותא טפי איכא דה"א כיון שעכ"פ קנאו לענין קבלת אחריות מש"ה תיהני מעשיו לצרף לאסרו קמ"ל דאפי' בלא צירף קנין אחריות נמי וכתב ח"ס בחידושים ויש להסביר דברי ר"ן עפ"י האמור בסנהדרין דף ע"ג אלקים אמרה רב אפי' נטל דהא יש לו דמיה ונאנסו חייב אלמא ברשותייהו קיימו וכו' נמצא לרב הגבהת הגנב הוה כעין קנין ואע"ג דליכא למימר דקנאו ממש מ"מ ס"ל אם יצורף לזה עוד חיוב מיתה דמחתרת קנאו לגמרי וכן עוד לר"ה אמר רב ב"ק ק' אלקים אמרו אפי' פקדון ע"ש נמצא לר"ה ורב ע"י גניבתו מצטרף לחיוב מיתה ושבועת שוא שלו למיקני לגמרי, וה"נ הגבהה ע"מ לגזלו יועיל שע"י מעשה יהי' כשלו לאסור של חבירו אבל זולת הגבהה לא קמ"ל אפי' במעשה שינוי לחוד נמי עם צירוף איסור נעשה כשלו לאסרו, הג"ה במר"ם שיף גיטין נ"ב מישב קוש' תוס' על רש"י ממנסך דהכי פריך אמאי במזיד חייב כיון דאין אדש"ש א"כ הא דאסור היין היינו משום דהגביה מקודם א"כ הגבה צורך ניסך ופטור משום דקילד"מ אלא ודאי א"א דש"ש והגבהה לאו צורך ניסוך הוא ע"ש ומר"ם מינץ סי' י"ב מתפלא כי גם בלא הגבהה חייב מיתה כי הוא עע"ז א"כ לא הוי הגבה צורך ניסך: המחבר סימן ה' שנים ששחטו וכו' במה דברים אמורים כשהי' לו בה שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה וכו' ועי' ש"ך ס"ק יו"ד לעיל בסי' ד' מביא דעת רא"ש, דאפי' יש לו שותפות אינו אוסר ע"ב, וח"ס כתב דגוף הסברה לצעורי לחברו צ"ע דקי"ל דברים שבלב אינם דברים א"כ זה ששחט לפנינו ואומר ששוחט לע"ז אינו נאמר שבלבו הי' לצעורי וכו' ונראה כיון דבהמה אינה שלו וא"א לאסור מה שאינה שלו רק ע"י מעשה נקנית לו ונעשית כשלו כמ"ש לעיל א"כ לא סגי בדבורו שעושה לשם ע"ז דהא בעי גם מחשבתו לקנות ואם הי' במחשבתו שלא לקנות כדי שלא תיאסר ורק לצעורי הרי לא קנה וממילא אינה תקרובת א"כ כיון שאין דבורו ומעשיו מורים לחלוטין לאיסורא אפשר לאמור מחשבתו הי' לצעורי, ותינח כשאין לו שותפות, אם שלו מעורב בו ולשלו לא צריך קנין וא"כ אפי' יהי' מחשבתו לצעורי דברים שבלב אינה דברים כר"ש, ורמב"ם, עי' ש"ך ה' ס"ק יו"ד נראה לישב, לכאורה אפי' הוא צווח לא נתכוונתי לצעורי מ"מ אין ע"א נאמן לאסור של חבירו מה שהוא בחזקת היתר אך אם יש לו שותפות מתוך שנאמן על שלו נאמן על חברו, אך כל זה בכשר לעדות אבל במומר השוחט לע"ז אם כן לדבריך עע"ז אתם ופסול לעדות אינה נאמן אפי' אית ליה שותפות אך כל זה בשוחט לע"ז דסי' ד' אבל בשוחט לקדשים דאינו נעשה פסול עדות מהימן על שלו ועל חבירו בשותפות וק"ל עכ"ל: בספר משנת חכמים דף ע"ט אות ל"ט, כתב לישב סתירת ש"ע עפ"י תוס' למ"ד מנסך ממש פריך וא"ת מאי קא משני בדאית ליה שותפות א"נ היינו מדמע וי"ל מ"מ קמ"ל אע"ג דחייב מיתה לא אמרי' קילד"מ דמעידנא דאגביה קני, הנה זה פשוט דאף דאי אין אאדש"ל אפ"ה חייב בנפשו אי שחוט לע"ז כמו משתחוה להר אבל אי נימא לצעורי קמכוין א"כ אין דעתו כלל לע"ז א"כ אין כאן חיוב מיתה כלל, לפי הוצעה זו כהך לישנא דאמרי' אין אדם אוסר שפיר אוקי הש"ס דאיירי דאיה ליה שותפות ונאסר חלק חברו גפנו שמעורב בשלו, ולא קשה א"כ היינו:

מדמע, דקמ"ל דלא אמרי' קילד"מ, אבל למה דאמרי' אף דאדם אוסר אבל ישראל לצעורי מכווין והקשה על זה ממנסך דע"כ דיכול לאסור, ואין מקום לומר דאיירי באית ליה שותפות א"כ חלק חבירו מעורב בשלו, א"כ הדרי קושי' לדוכתי' מנסך היינו מערב, וליכא לשנויי דאשמעי' דלא אמרי' קילד"מ, דהא עיקר חיוב מיתה על חלקו, ועל חלק חברו אמרי' לצעורי, והוא חייב מיתה על חלק שלו, ותשלומין על חלק חבירו ועל חלק זה לאו בר קטלא הוא, ולא שייך קילד"מ כלל, אבל לדינא דין אמת במנסך באית ליה שותפות חייב לשלם מפני תערובות ופסק בח"מ כן בשותפות במנסך חייב, ול"ק דה"ל לש"ס לאוקמי בהכי א"כ הוי נשאר הקושי' דהיינו מדמע ע"ש:

בדף קמה כתיב עוד לישב עפ"י פ"י בגיטין דף נ"ג מסביר טעם לצעורי קמכוין ואינו נאמן שעע"ז כי דקי"ל א"א משים עצמו רשע, והנה ר"ן כתובות ע"ב מביא ראב"ד לענין ממון אשה נאמנת על עצמה שהאכילה לבעלה טבל ולא אמרי' אא"מ עצמו רשע, א"כ א"ש דאף דלענין איסור יש שני דיעות אי נאמן לאסור בשותפות אפ"ה לענין תשלומין פסק שפיר שחייב לשלם כי לענין ממון נאמן, ומישב ש"ע סי' ה' שהקשה ב"י על הטור שלא הביא דעת רא"ש שם בשוחט לשם קדשים לא שייך אין אדם מע"ר דסובר דמצוה קעביד גם רא"ש מודו בשותפות יכול לאסור, אבל באין לו שותפות לא שייך לאמור מצוה קעביד דהא אין ארם מקדש דבר שאינו שלו שפיר אמרי' אין כוונתו אלא לצעורי ע"ב, [עש"כ לענין ממון נאמן כמו שכתב ראב"ד יש חילק גדול ביניהם אי אמרי' לענין איסור אינו נאמן ממילא אין כאן חיוב ממון אבל האשה שהאכילה איסור לבעלה נאמנות להפסיד כתובתה]: פרט ב'. רמב"ם:

פח מעכו"ם, כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע"פ שנעבד ה"ז מותר בהנאה לפיכך העכו"ם העובדים את ההרים וכו' ואת הבהמה הרי אלו מותרין בהנאה ומותר לאכול וכו' ואין צריך לומר הבהמה שהוקצה לעכו"ם שהיא מותרה באכילה וכו' בד"א שאין הבהמה נאסרת בשלא עשה בה מעשה לשם עכו"ם, אבל עשה בה מעשה כ"ש אסרה כיצד כגון ששחט בה סימן לעכו"ם וכו' בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם או החליפה לא נאסרה שאין א"א דש"ש:

וראב"ד כתב א"א אינו כן אלא א"א דש"ש על ידי מעשה כדר"ה ובהכי קי"ל שמעתא בעכו"ם אליבא דהלכתא מיהו דוקא בעכו"ם או בישראל מומר אבל בישראל אחר אמרי' לצעוריה קא מכוין, וכתב הכ"מ יש לתמוה למה לא חילק רמב"ם בישראל בין אית ליה שותפות בגוה ללית ליה, וצריך לומר שסמך על מש"כ בהלכות שחיטה:

ולח"מ הקשה על ראב"ד דאיהו פסק כרב, א"כ איך כתב בעכו"ם או בישראל מומר דוקא הא זו היא סברת רב נחמן, דר"ה אפי' בישראל קאמר אדם אוסר: פ"ב הלכות שחיטה, שנים אוחזין בסכין שוחטין אחד מתכוין לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה, והשני לא היתה לו כוונה כלל ואפי' נתכוון לשם דבר המותר להתכווין לו הרי זו פסולה, בד"א כשהי' לו בה שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דש"ש שאין כוונתו אלא לצעורי, וכתב הלח"מ מדכתב כן רבינו משמע אפי' אחד מתכוין לשם ע"ז ואחד לשם דבר היתר פסולה הוי אבל אינה אסורה בהנאה ונראה לתת טעם מפני שכיון דיש אחר שמתכוין להיתר מסתייא דאסרינן באכילה ולא בהנאה אבל לא ידעתי מניין לו כן שהרי בדף מ"א גבי השוחט לשם עולה אמרו זה וכן גבי שוחט לשם הר אמרו דשחיטתו פסולה ואינה אסורה בהנאה אבל בדבר שאסור בהנאה אפי' אחד מתכוין לדבר אסור ואחד לדבר מותר אסורה בהנאה:

איסור מזבח פ"ד, הלכה ה' הרובע ונרבע בין שהי' הבהמה שלו בין שהי' של חבירו בין באונס בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדשה בין לאחר הקדשה הרי זו אסורה למזבח, אבל המוקצה אם היא שלו והוקצה קידם שיקדש נפסל, הקצה של חבירו או שהקצה שלו אחר שהקדישו הרי זה מיתר שאין אדם מקצה דבר שאינו שלי. הלכה ו' הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצה בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש הרי זו אסור, וירעה עד שיפול בו מום קבוע ויפדה בו כמו שביארנו: ראב"ד כתב א"א במס' ע"ז דף נ"ד אוקמיה של חבירו בשעשה בה מעשה, וכתב הכ"מ לדעת רבינו יש לומר דהתם לאסרה להדיוט אבל לגבוה אע"פ שלא עשה בה מעשה נאסרה, וכתב הלח"מ מש"כ הכ"מ דאיירי להדיוט אי אפשר לומר כן דלחזקיה הא דנעבד שלו אסור של חבירו מותר דאוקמי בדלא עביד מעשה ע"כ לגבוה איירי דאי להדיוט אם כן היכי קאמר נעבד שלו אסור הא אפי' שלו מותר מדאסרי' רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, גם על ראב"ד קשה מגמרא זבחים קי"ד אמרו בשלומא רובע משכחת לה דאקדשינהו והדר רבעו אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דש"ש אמאי לא משני דעביד מעשה וכו' וי"ל לדעתו ז"ל דאפי' בנעבד לא משמע ליה לגמרא לאסור במעשה אחר הקדש דאע"ג דבשל חבירו מהני מעשה לאסור בשל הקדש שהוא של גבוה לא מהני עכ"ל, ופלא מאוד כאשר אחי מורי הגאון נ"י בספר בני נפתלי מתקשה א"כ מה:

פריך ר"ג על ר"ה משוחט בשבת וכו' שם גבוה של הקדש לא נאסר אפי' במעשה, ורצה לישב בסברה שרק במוקצה ונעבד אי אמרי' שלא יוכל לאסור גבוה יהי' הקדש וראוי לגבוה אחר כך, אבל שם בשוחט לא יהי' עוד ראוי לגבוה יוכל לאסור ע"ב אבל פלא מכלי אחז נלמד אפי' בגבוה נאסר וצ"ע:

ברוך טעם כתב לישב קושי' לח"מ דגמרא לא הוי מצי לשנויי שמשכחת מוקצה ונעבד אחר שאקדשינהו וכגון דעבד בה מעשה, דאי בכה"ג דעבד מעשה הרי אסורה גם להדיוט, וכיון שכן כבר פקע קדושתה ומה"ת יהי' ס"ד לחייב בשחיטה משום שחיטה חוץ וקרא למה לי ע"ש באריכות:

ביאת מקדש פ"ט הלכה י"ד, מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנו לשם אינו כבית ע"ז ואעפ"כ כל כהן ששימש בבית כזה לא ישמש בקדש לעולם, וכן כלים שנשתמשו בהן שם לא ישתמשו בהן במקדש לעולם אלא יגנזו:

שגגות פ"ד, השוחט בהמת קדשים בחוץ בשבת לע"ז חייב שלש חטאת משום שוחט קדשים בחוץ, ומשום מחלל שבת, ומשום עובד ע"ז שהרי שלשת האיסורין באין כאחת, בד"א באומר בגמר זביחה הוא עובד אותה, אבל אם לא הי' כונותו לכך מששחט בה מעט לשם ע"ז תאסר, ואינו חייב משום שחיט' חוץ עד ששחט שנים או רוב שנים ונמצא כשגמר השחיטה שחט בהמה האסורה לקרבן שאינו חייב עליה משום שחוטי חוץ, היתה חטאת עוף והי' חצי קנה שלה פגום והוסיף בו כ"ש בשבת לשם ע"ז חייב שלש חטאת שהרי שלשת האיסורין באים כאחת, וכתב הלח"מ אע"ג דרבינו ז"ל פסק כר"נ דאין א"א דש"ש, של חטאת דבר שלו מקרא משום דכיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמי, ומרכבת כתב אין צורך לזה דהא הכא לא שייך לצעורי קא מכוין עי' כסף נבחר:

טומאת מת פ"י הלכה ה', החורש את הקבר בשדה שאינו שלו אינו עושה בית הפרס שאין א"א דש"ש אפי' שותף או אריס, חרש קבר בשדה שלו של חבירו כאחד שלו עושה בית הפרס של חבירו אינו עושה בית הפרס, כתב המרכבה בשם רלב"ח הטעם דהכא אינו אוסר השותף כיון דאפשר לחלקו כל זמן שאינו נחלק לאו שלו קרי משא"כ בבהמת שותפין קי"ל דשותף אוסר וכה"ג בהמת שותפין ביו"ט ואסור לאפות ביו"ט עיסת השותפין דאפשר למפלגה בלישה עכ"ל, וכתב הכס"נ מה יענו למנסך דמוקי הש"ס בדאית ליה שותפות עי' יד שאול סי' רכ"ו שהקשה ג"כ ממנסך, וגם מקשה למה בחצר השותפין למה לא יוכל לאסור על חבירו, ומחלק אף למ"ד דאדם יוכל לאסור של חבירו אבל בנדר בודאי אין יכול לאסור פירות חבירו על חבירו התורה לא נתנה רשות לנדור רק על עצמו או דבר שלו על אחרים וכו' ובסי' רכ"ה כתב המחבר האוסר פירות של פלוני על חבירו אינו כלום וכתב הבאר הגולה מקורו מימרא דר"נ ורב עמרם חולין דף מ' ופלא מה ענין לנדר וזה לכ"ע ע"ב: חובל ומזיק פ"ז הלכה ו', המנסך יין חבירו לע"ז לא נאסר היין. שאין אדם מישראל אוסר דש"ש ואם הי' לו בו שותפות או שהי' מומר שהרי הוא כעובד כוכבים או שהתרו בו וקבל התראה שהרי הוא מומר, הרי זה אוסר היין וחייב לשלם, והאיך יתחייב זה לשלם והרי הוא מתחייב בנפשו, מפני שמעת שהגביהו נתחייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו עד שינסך:

פ"ג מאיסורי מזבח הלכה ו' וכן הרובע ונרבע והמוקצה לע"ז והנעבד אע"פ שהן מותרין באכילה הרי הן פסולין לגבי מזבח ע"ש הנה מלשונו של רמב"ם משמע אפי' מוקצה או נעבד במעשה ג"כ רק אסור לגבוה ולא להדיוט, וחידש וח"ס בחידושיו כתב מבואר מרמב"ם פ"ח מע"ז דמוקצה לע"ז נאסר גם להדיוט ע"י מעשה בגופה דאע"ג דכל מוקצה לא נאסר אפי' לגבוה בלי מעשה שגזזו הכומרים גיזה לע"ז כמ"ש פ"ד מאיסר מזבח ומ"מ לא נאסרה להדיוט היינו במעשה כנ"ל כגון גיזה אבל מעשה ושינוי בגופה ממש נאסרה אפי' להדיוט כך משמע לכל מעיין בלשונו פ"ח מע"ז עכ"ל. מחנה לוי הקשה לפי תוס' ב"ק דף ע"א כתבו הא דפריך מחתך בעפר היינו כיון דנאסרה בשחיטה פורטי' תו לא חזי לפתח אוהל מועד, א"כ מה משני באומר בגמר זביחה עובדה הא משעה שעשה מעשה כל דהו ששחט פורטא תיכף נאסרה לגבוה דהא בתחלת שחיטה מיד הקצה אותו הבהמה לע"ז על גמר זביחה ומבואר המורה דף כ"ח דמוקצה לע"ז אסור לגבוה וא"כ מיד אינו ראוי עוד לפתח אוהל מועד ואמאי מתחייב משום שחוטי חוץ וכו', מזה ראיה לרמב"ם דאם הקצה בהמה שלו לאחר שהקדישו אפי' עשה מעשה אינו יכול לאסור דאין אדם מקצה דבר שאינו שלו ע"ש משמע ג"כ נגד ח"ס:

כלים פכ"ד הלכה ז', אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינן שלו ואם נתייאשו בעלים טמא שו"מ ח"ר סימן קל"ז כתב דבר חדש תוס' הקשה ביבמות פ"ג א"כ שהפיל חלב בקדירה לא יאסר וכתבו דדוקא דבר התלוי במחשבה הוא דאין א"א דש"ש, לפ"ז דכיון דמשכבו דחבירו דאינו מטמא הוא לפי שאינו שלו א"כ לכאורה צ"ב דמה בכך והא הוא מטמא בידים והנה כאלו מפיל חלב לקדירה של חבירו, וצ"ל דכיון דמה דמטמא משכב ומושב במדרס אף אלף משכבות ע"ג הוא מטמא אף שלא נגע כלל וא"כ זה אינו רק דבר התלוי במחשבה לבד ולכך במשכבו של חבירו אינו מטמא אבל בנגיעת גופו הוא מטמא אף שאינו שלו כאלו הפיל חלב, בזה מיושב רמב"ם שכתב דאם נתייאשו הבעלים טמא ולח"מ הקשה דהא פסק דיאוש לא קני, לפ"ז אתי שפיר דניהו דיאוש לא קני עכ"פ לענין שתהי' נחשב אינו שלו כל דבעלים נתייאשו שוב יוכל זה לאסרו ע"ש:

בית הבחירה פ"א הלכה ט"ו, אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין ואין להם פדיון אלא נגנזים, כתב כ"מ תוספתא פ"ב דמגלה, ומל"מ כתב יש להכריח דין זה מגמרא ע"ז דף כ"ב, אבני מזבח ששקצו אנשי יון גנזו משום לאו ארח ארעא להשתמש בו הדיוט, הרי מבואר דאף שיצאו לחולין אפ"ה אסור להשתמש להדיוט, וליכא למימר דשאני התם שיצאו לחולין בלתי פדיון ומש"ה אסור להדיוט להשתמש בהם אבל כל שנפדה שכבר נכנס דבר אחר במקום ההקדש מותר להדיוט להשתמש הא ליתא דכיון דמן הדין כבר יצאו לחולין מה לי אם יצא ע"י פדיון או בלא פדיון, ועוד דאם איתא תיקשי דאמאי גנזום יפדו אותם עכ"ל, והקשה ינ"פ החריף מו"ה שלומה אונגאר נ"י שם יצאו לחולין ע' באו פריצים וחללוה, והאיך יכול עוד לפדות שאין כאן עוד הקדש:

פרט ג'. אסדר הקנוי' בסוגי':

א' ח"ס בחידושיו הקשה ביבמות אר"ה אין הלכה כר"י ור"ש דס"ל אין אאד"ש שלו אלא כר"מ דאדם אדש"ש, והתם מיירי בלא מעשה דסיכך גפנו לא הוה מעשה בשל חבירו כ"כ הר"ש בכלאים בשם ירושלמי, לפי"ז כיון דר"ה ס"ל דהתם כר"מ דאפי' בלי מעשה אוסר כ"ש ע"י מעשה א"כ מה הי' צורך לומר הי' בהמת חבירו רבוצה וכו' וס"ל כעולא, הלא אפי' בלי מעשה כלל אוסר וצע"ג, ונלענ"ד דהנה תוס' שם החליטו הטעם דכל תלוי במחשבה אין יכול לאסור של חברו ור"ש מפקפק ממכניס פרה לרבקה וכו' וע"כ העלה הוא דאין אדם מקריב תקרובת שאינו שלו כמו אין אדם מקדש לגבוה מה שאינה שלו ע"ש והנה טעמו מספיק להקרובות ומוקצה לע"ז אבל לנעבד לא שייך זה דאפי' למיכאל שר הגדול משתחוים ואין צריך להיות של עצמו וע"כ כטעם התוס' וקושי' רש מפרה ע"מ שתינק ותדוש, י"ל התם עיקר קפידא הוא שלא יעלה על הפרה עול בו"ד, וכל שהפרה עשית לרצונה אין כאן עול בו"ד, וכל שאדם רוצה במלאכתה הוי עול בו"ד מה לי בעליו חי אדם אחר ואין זה דבר תלוי במחשבה שנאמר אין אדם אוסר דבר שאינה שלו אלא שאינה נקרא עול אא"כ משועבדת הפרה לאדם, והבן זה, לפ"ז י"ל הא דאר"ה אין הלכה כר"י אלא אדם אוסר דבר שא"ש היינו בכלאים ה"ה בנעבד ובכיוצא בו דלית ליה סברת תוס' דדבר התלוי במחשבה נמי יכול לאסור, אבל בתקרובת ובמוקצה מידה שאינה יכול לאסור שאינה שלו כסברת ר"ש דאין אדם מקריב מה שאינו שלו, ואהא קאמר בשמעתין דע"י מעשה מיהו אוסר ע"ב באריכות, עולא נקיט משתחוה היינו נעבד ור"ה בתקרובות השוחט:

ב הקשה הפלתי כיון דר"כ דאמר אא"א דש"ש פי' מטעם לצעורי אבל זולת זה מודה לר"ה דאוסר אפי' במעשה זוטרא, א"כ מה דמקשה ר"נ לר"ה מברייתא השוחט בשבת בחוץ לע"ז ליקשי לנפשיה דהא לא שייך לצעורי הא בשלו קשחיט ולמי יצער שבא לב"ד ישאל כמה חטאת נתחייב, ובתה"ב משמע דאמת מתחילה הי' דעת ר"נ אפי' במעשה אפי' מומר לא אסור, ולבסוף הדר ביה וס"ל דאוסר במקום דלא שייך לצעורי, אבל לא כן פשוטה דסוגי' וביחוד דברי תוס' ד"ה ר"נ וכו':

ג' עוד הקשה בע"ז אמרי' מנלן דאוסר שאינו שלו וילפינן מאחז וכו' ובדף נ"ב כתבו תוס' להדי' דלא אסרו כלים דאחז רק מדרבנן א"כ קשה מה פריך לר"ה משוחט חטאת כיון דשחט פורתא אסרה ואיך יתחייב משום שחוטי חוץ הא דס"ל לר"ה אוסר היינו מדרבנן ולענין שחוטי חוץ כיון מהתורה אינו אוסר וראוי לבא בפנים קרינן ביה וחייב משום שחוטי חוץ וכו': ד' גם הקשה לפי תוס' בע"ז דילפי' הואיל מעשה זוטא לגבוה ש"מ מעשה רבה להדיוט א"כ איך אמרי' בשמעתין אי לאו דאמר עולא מעשה זוטא לא הוי הך ברייתא דהכא קשיא דדלמא מה מעשה מעשה רבה, וקשה מעשה רבה מנלן דאוסר וצ"ל דילפי' מאחז וקשה קושי' תוס' הא כלים הקדש הוי וצ"ל תי' תוס' דנחית דרגא בהקדש אפי' במעשה זוטרא אסור א"כ עדיין קשה מהך ברייתא דחטאת דהקדש הוא דעכ"פ במעשה זוטרא אין ראוי לבא בפנים ואיך יחרב משום שחיטה חוץ על קושי' הפלתי באות ד' במעשה זוטרא אסור לגבוה דילפי' מאחז א"כ עשה גם לר"כ ונראה להסביר עפ"י תוספתא מובא במג"א סימן קמ"ז אם שימש דבר להדיוט אסיר לגבוה ועי' במקנה כלל ה' פרט ב' על כן במעשה זוטא כיון ששימש הדיוט לאו אורח ארעא להשתמש לגבוה, אבל כאן בשוחט בשוגג לע"ז שסבר שמותר לעבוד ע"ז כמבואר ברמב"ם יש הלכות ע"ז שטעו בו שחשבו שזה כבוד לשי"ת, א"כ לא שימש להדיוט על כן שפיר הקשה רק על ר"ה:

ה' עוד הקשה מה פריך מברייתא השוחט חטאת וכו' דילמא איירי בשוחט לע"ז להר א"כ חייב:

בשוגג חטאת אבל אין כאן תקרובת ע"ז שיאסר הבהמה ופשיטא שחייב משום שחוטי חוץ:

ו' תב"ש ס"ק ט' כתב בלבוש כתב דהא דאדם אוסר שאינו שלו ע"י מעשה היינו מדרבנן, והקשה מה פריך משוחט חטאת וכו' ואם איתא דמדאורייתא לא נאסרה, מאי פריך אטו משום דאסור מדרבנן לא מחייב משום שחוטי חוץ הא מדאוריי' מתקבל בפנים הוא ע"ב ועי' במקנה כלל ה' מה שהבאתי מכ"ס ז"ל, ונראה כי כ"פ מצינו כל מה שעשו דרבנן כמו דאורייתא, ורק אחרונים הניחו כלל גדול בזה אם תקנו ועשו כמו דאורייתא למשל קנין מעמד שלשתן שלא יוכל למחול ממילא אם מקדש אשה מקודשת מדאוריי' כי הקנין כמו קנין דאורייתא, אבל מכירת שטרות מדרבנן ע"כ יוכל למחול, א"כ לא עשו הקנין כדאוריית' כי אם הי' מכירת שטרות מדאוריי' לא הי' יכול למחול ממילא הקנין רק מדרבנן ועי' במקנה כלל כ' פרט י"ג על רמב"ן באריכות, ועי' כעין זה בתוס' ב"ק דף ע"ב ד"ה דאי ס"ד דאוריי', חילק בין קרובת ע"ז לחולין בעזרה ודו"ק הא תינח אם יוכל לאסור במעשה להדיוט כאשר סבר ר"ה א"כ איסור דרבנן כעין דאוריית', אבל אם לא יוכל לאסור להדיוט רק לגבוה, א"כ אין זה כעין דאורייתא, ולא יוכל לפעול איסור דרבנן שלא יהי' ראוי לפנים מדאוריי', ומיושב קושי' פלתי באות ג', ד' לר"ה שפיר הקשה משוחט חטאת שאין ראוי בפנים יען כח דרבנן כדאוריי', אבל לר"נ אם מודה לגבוה אסור עדיין ראוי בפנים מדאוריי' כקושי' תב"ש, כיון דסובר להדיוט אינה אסור אין כח איסור דרבנן לפעול על דאוריי':

ז קושי' תוס' על רש"י שפי' לא מבעיא עומדת דמשהגביה קני' וכו' ומשנת חכמים דף קמ"א מישב רש"י כי לכאור' צ"ע מה דאמרי' לצעורי קמכוין, מה צער יש כאן הא מחייב לשלם דמי בהמתו ולא יפסיד מידי, ונראה כיון דהשוחט לע"ז הוא מחייבי מיתת שוגגין דקי"ל דפטור מתשלומין וא"כ יפסיד בהמתו, לפ"ז הא דפרש"י דאם הרביצה הוי כשלו לא לענין כשלו ממש קאמר דא"כ קשה קושי' תוס', אבל ה"פ כיון דבהגבה קניא עכ"פ להתחייב באונסין, תו ליכא מיתה ותשלומין כאחד ומחויב לשלם לחבירו בכה"ג אף ר"נ מודה דאדם אוסר דש"של דליכא לצעורי בכה"ג, אלא אפי' רבוצה ואז חיוב מיתה ותשלומין כאחד ויש כאן סברה לצעורי כדס"ל ר"נ באמת, אפ"ה ס"ל לר"ה דאוסרה, דר"ה פליג אדר"נ ולא ס"ל סברא לצעורי ע"ב שמאריך בסוגי':

ח בדה"ב שער רביעי דף י"ג מביא מורי רבינו משה ז"ל, דישראל מומר לע"ז אין שחיטתו נבילה דמ"מ ישראל הוא ולא אמרי' נבלה אלא בשחיטת נכרי וכיון דמהני ההוא שחיטה לטהרה מידי נבילה דינא הוא דמחייב באותו ובנו למ"ד שחיטה שאינה ראוי שמה שחיטה, ומשמרת הבית הקשה א"כ מה מותיב ר"כ לר"ה משוחט בשבת בחוץ וכו' הא בשחוטי חוץ לכ"ע שחיטה שאינה ראוי שמה שחיטה, א"כ אף בשוחט לע"ז חייב אפי' בבהמה דשחיטה היא ולא מחתך עפר, וח"ס כתב במומר ששוחט את שלו לע"ז הוי רק טריפה רק דהוי תקרובת ע"ז אבל שוחט את שאינה שלו והי' ראוי שתהי' תקרובת ע"ז והא דלא נאסר בהנאה משום שאינו אוסר את שאינו שלו א"כ אנו מסלקין מעשיו והי' כלא הי' וה"ל כסכין שנפלה מאליה, דא"א לתפוס החבל בב' ראשין לומר שמעשיו לתקרובת כמאן דליתא ולענין שחיטה כמאן דאיתי' זה לא אמרי' וכו' נמצא השוחט את שלו לע"ז נעשה תקרובת ע"ז ואסור בהנאה אבל אינו מטמא מן התורה כנבילה אע"ג דנעשה מומר בשחיטה זו מ"מ מטהרה מידי נבילה והשוחט את שאינו שלו לע"ז לא נעשה תקרובת דאין א"א שאינו שלו אך אי הי' מזיד ונעשה מומר והוה שחיטה קלישתא הוה כמתה מאליה וכנותר ומטמא במשא מן התורה ע"ש:

ט משמרת הקשה על רא"ה דף ט' שכתב אם כיון לצעורי אבל אסור באכילה, והקשה במשמרת זה שאומר ששחט לע"ז אינו אומר אלא לצער ומותרת לכ"ע באכילה, לק"מ דקי"ל, כל ספק בשחיטה פסול עד שיודענו במה נשחטה, בהמה בחיה בחזקת איסור עומדת, והשתא זה שחט לע"ז את שאינו שלו ואנו מסופקים אם כוונתו לצעורי ומותרת באכילה או לע"ז ונהי שאינו אוסר שא"ש מ"מ ה"ל כנפלה סכין מאליה נמצא ה"ל כבהמה שחוטה לפנינו ולא ידענו אם נפל סכין מאליו או הפילו אדם ה"ז אסורה עד שיודע לך במה נשחטה ע"ב:

י ב"י בסי' ה' הקשה ב' אוחזין בסכין ושחט אחד לשם אלו וכו' מוקמי' בישראל מומר א"כ למה צריך לשחוט לשם אחד מכל אלו גם בלא זה שחיטת מומר פסולה ע"ב, ובאמת תוס' חולין דף י"ד הקשה כן ותי' בפעם ראשון לא נעשה מומר, וכוונה אפי' בפעם שני כי כאן כבר הי' מומר ומכל ראשונים משמע רק באותו שחיטה שנעשה מומר לא נפסל השחיטה אבל מכאן ואילך כבר דין מומר יש לו, עי' מל"מ פ"ג משגגות שמאריך בזה ותשובת מהר"יא סי' כ"א. הבאר יעקב סי' ד' כתב מהרש"ל פ"ק סי' ז' דדעת רש"י אם ישראל ופסול אוחזין בסכין ושוחטין כשרה וטעם דלא דמי לשנים ששוחטין ואחד שוחט לשום דבר פסול התם מחשבת השוחט פסלה אבל הכא בסתם עכו"ם או מומר דלא אסור אלא משום דלאו בני שחיטה א"כ כשיש אחד זולתו דיו וכשר, וכיון שכן אין הוכחה דאי לא הי' שוחט לשם אחד מאלו הי' כשר אע"ג שהוא מומר כיון שיש אחד כשר זולת המומר, אכן דעת תוס' כרשב"א שמדמה האי דינא לאחד ששחט לשום דבר פסול וכן דעת הטור א"כ שפיר הוכיחו:

בפ"א לא נעשה מומר דאל"כ למה איצטרך למימר ששחט לשם אחד מאלו: יא פלתי בסי' כ"א לר"א בר אהבה, דס"ל דבעי בעוף דוקא ושט בשחיטה ולא קנה, קושי' גמרא במקומו עומדת מכי עביד בה מעשה אוסרה וצריך לומר תי' הגמרא בחצי קנה פגום, וצע"ג:

יב ב"י סימן ד' הקשה אמאי אוקמי בישראל מומר ולא בנכרי ע"ש, וקצה"ח סי' שפ"ה כתב ליישב בעירובין דף ס"ב אר"י ב"נ נהרג על פמש"פ ולא ניתן להשבון פרש"י משום דאזהרתן זו מיתתן וקילד"מ מש"ה לא ניתן להשבון א"כ הכא במנסך כיון דטעמא דחייב אינו אלא משום דכי אגביה קניה, וב"כ בהגבהתו נמי קילד"מ ע"ב:

יג הפמג"ד בפתיחה להלכות שבת ומנ"ח במלאכת הדש הקשו למה השוחט חטאת וכו' חייב ג' חטאות ולא ד' כי עובר משום מפרק אף שאין צריך לדם רמב"ם פסק מלאכה שאצל"ג חייב, ועי' פנ"י ביצה דף י"ב:

יד קושי' עולם מובא בצרור החיים, דמאי משנה הש"ס בחטאת העוף וחצי קנה פגום לדעת רבינו שמעון שהובא בתוס' לעיל דף דאי אמרי' א"א לצמצם, הא דמותר חצי קנה פגום הוא מטעם ס"ס, דלמא אינו אפי' מחצה ועוד דלמא הוא מחצה והוי ס"ס להיתירו, והקשו הא תינח שמה אבל הכא גבי חטאת אדרבה הוי ס"ס לאיסורא דלמא יותר הוא ממחצה ועוד דילמא הוא פחות ממחצה והוי מחתך בעפר ועי' בספר מנחת עני חולין דף כ"ח: טו יריעת שלמה סי' ד' כתב פלא גדול על כל אחרונים שטרחו הרבה למצוא ישוב על שיטת הרא"ה מסוגיא שני חטאת ולא חלו ולא הרגיש דהוא נגד כמה משניות, מחולין פ"א השוחט לע"ז חייב משום או"ב לרבנן דסברי שחיטה שאינה ראוי שמה שחוטה ולדברי רא"ה כל שוחט לע"ז הוי כנותר ובנותר פטור באו"ב, ודף פ"ה השוחט לע"ז חייב לכסות ובנותר פטור מלכסות, וב"ק ע"א השוחט לע"ז חייב דו"ה, ומברייתא גופא דקתני חייב שלש חטאת נהי דאיירי בחצי קנה פגום והוסיף כ"ש מ"מ מה שהוסיף עליו כ"ש שיהי' חייב עליו משום שחוטי חוץ הוי כנותר לפי סברת הרא"ה, ומשמרת משיג על רא"ה מקושי' הגמרא ולא השיב בקיצר מברייתא גופא ע"ב, ועי' בצרור החיים שכתב קושי' עצומה מאוד, לדעתי הקלושה, עי' זבחים דף ס"ט אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבילה, בודאי אם הוא שוחט שלו לע"ז מהני השחיטה לטהרה מנבילה כאשר כתב הרא"ה סוף שער ד' שחיטת מומר מטהר מידי נבילה, גם השוחט לע"ז אינה נבילה רק מצד קרובת ע"ז אסור, ורא"ה מחדש רק אם אין אדם אש"ש ונסתלק מעשיו כלא הי' וה"ל כסכין שנפלה מאליה ומיושב הכל, ב"ה כעת שנדפס חדושי' מח"ס מצאתי סברה הנ"ל ג"כ:

טז פלתי הקשה לר"נ דפריך לר"ה דס"ל א"א דש"ש מברייתא, וקשה לדידיה דאם אין אאדש"ש לא נאסר כלל משום ע"ז א"כ מה חידש אשמעינן הברייתא בזה דחייב ג' חטאת כיון דלא נאסר כלל וכל עיקר כוונת הברייתא לאשמעי' חידש כמ"ש תוס' ע"ש:

טוב מנ"ח סימן רצ"ח מביא קושי' מפלתי על משנה מכות יש חורש תלם אחד וחייב שמונה לאוין החורש בשו"ח וכלאים בכרם ומקשה הש"ס ולחשוב נמי זורע ביו"ט, מאי מקשה דיתחייב ביו"ט הא כלאים בכרם אסור בהנאה א"כ הוי מקלקל ומקלקלין פטורין, ותירץ דמבואר דהזורע כרמו בשביעית לא נאסר דאין אדם אדש"ש א"כ במשנה מבואר דמיירי בשביעית א"כ אין נאסרין משום כ"כ ואינו מקלקל ומקשה שפיר, ומנ"ח כתב הקושיא מעיקר' ליתא, דנראה רק אם הוא דרך קלקול והשחתה כמנהג של עולם כחובל וא"צ לדם ומבעיר וא"צ לעפר או קורע בגד ושובר כלים אבל מה שמתקן עפ"י מנהגו של עולם אף דאיסורא רביע עליו מ"מ לא נקרא מקלקל ע"ש באריכות: חי' ברוד טעם הקשה ב"ק דף ע"א מקשה ר"מ אמאי חייב שוחט לע"ז כיון דשחט פורטא אסרה וכתב תוס' הך סוגיא אתיא כמ"ד א"א דש"ש, הא מ"ד שסובר א"א דש"ש יליף לה מכלאים אשר הזניח אחז, ור"מ סובר בקידושין דף נ"ד דהקדש במזיד מתחלל ליכא למשמע דאדם אוסר דש"ש דהא אחז מעל בהכלים בשימוש לצרכו לע"ז ויצאו לחולין והוי כשלו דקנאו בהפקירא שפיר הי' יכול לאסרן ע"ש:

יט מתני' שנים אוחזין בסכין כתב תוי"ט הא דמסיק רע"ב פ"ז דכלאים דאין א"א דש"ש הא איכא הכא בגמרא תרי אוקמתא חדא דהכא ביש לו בה שותפות, וחדא בישראל מומר א"נ שהתרה בו, ותוס' רע"ק הקשה לפי מה דנקט הקושיא מכלאים דקי"ל דאין א"א דבר שאינו שלו מה מהני בזה מומר דלא מהני רק אם אמרו דאדם אוסר דבר שאינו שלו אלא דאמרי' לצעורי קמכוין בזה מהני מומר:

כ' בספר בנין אריאל הקשה האיך אמרו בב"ב דף קי"ט דמספקא להו אי א"י מוחזקת או לא וקשה דא"כ בביטל בעלמא סגי ליה דלא יכלו לאסור לא העכו"ם וגם הישראלים לא יכלו לאסור משום דניחא להו דעדיין לא הי' שלהם, ושו"מ מהדורא רביעאה סי' כ"ד מחדש דבר שאינו שלו אבל בודאי יהי' שלו אח"כ יכול לאסור, עפ"י שמ"ק ב"ק דף ל"ג באקדיש ניזק הקש' היאך יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו, וי"ל דאחר שגבאו ובא:

ברשותו אנו רואין כאלו מעיקרא כשהקדשו הי' כבר בא ברשותו וכן בהקדיש הנגזל ואח"כ העמיד הגזל בדין וב"ד הוציאו מידו הכי נמי דקדיש והא דאר"י שניהם לא יוכל לקדוש היכא שלא הוציאו בב"ד עכ"ל, לפ"ז ה"ה דיכול לאסור דבר שאינו שלו בדבר שבודאי יבא אח"כ לרשותו, ומיושב קושי' הנ"ל כי ישראל בטוחים הי' שבודאי יבאו לא"י ויכלו לאסור למפרע, לדעתי הקלושה יש חילק גדול אם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אבל אם יבא אח"כ לרשותו חל ההקדש, אבל בע"ז לא נאסר בדיבר רק אם נעשה ע"ז או קרובות ע"ז וכעת שאינו שלו לא נעשה ע"ז ולא קרובות ואח"כ כאשר בא לידו לא עבד ע"ז, ועי' רא"ש נדרים דף ל"ד בשם ר"א ממיץ במונח ככר של הפקר ויכול לזכות בו יכול להקדיש, וכי יכול לעשות ע"ז בהפקר או קרובות ע"ז בהפקר רק אם קנהו כמבואר ברש"י ע"ז נ"ד ועי' במקנה כלל ה' פרט ב':

כא ח"ס מביא קושי' מרבו הגאון רבי נתן אדלער זצ"ל מש"פ רש"י הקדשנום בשמן המשחה משבועות דף ט"ו דלדורות בשירות ולא במשיחה וכן פסק רמב"ם רפ"א מכלי מקדש ועי' מל"מ:

כב ח"ס יו"ד קכ"ז מביא רמב"ן בע"ז הקשה אהא דקאמר אשיריהם תשרפון באש הא אא"א דש"ש דלמא ע"י מעשה אסור, ותי' א"כ תו הו"ל ע"ז של גוי בעל המעשה ויש לו ביטול, ומקשים מאי קשיא לרמב"ן הא אפי' עשה בו מעשה מ"מ אינו ע"ז שעבדו ישראל רק גוי עבדו ומן התורה יש לה ביטול והכא אדאורייתא קיימא ע"ש:

כג לכאורה צ"ע מה הקשה למ"ד אא"א דש"ל משוחט חטאת וכו' אמאי לא נחשוב הקרבן שלו לאסור מצד הואיל וא"ב מיתשל והוי' כדידי' ועי' בתשובת נחלת בנימין סי' קכ"ז באריכות:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה