עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ד כלל פד טבילה בזמנה
פרט א':
נדה דף כ"ט, תניא אשה שיצתה מלאה ובא ריקנות והביאה לפנינו שלשה שבועין טהורין ועשרה שבועות וכו' מטבילין אותה תשעים וחמש טבילות דברי ב"ש, ובה"א ל"ה ר' יוסי בר"י אומר דיה לטבילה שתהא באחרונה וכו' ש"מ טבילה בזמנה מצוה, ור"י בר"י אומר דיה לטבילה באחרונה ולא אמרי' טבילה בזמנה מצוה, תוס' כך פסק ר"ח דהלכה כב"ש וב"ה: פנ"י ביצה י"ט הקשה לב"ש דס"ל דאין טובלין בשבת, הרי יגרע מצוה טבילות ימי השבת, ותי' כיון דהטעם דאין טובלין בשבת ע"כ הוא משום מתקן דשאר הטעמים דקאמר שם לענין טבילת כלים שמא יעברנו שמא שהה שמא יסחוט לא שייכים באדם, וכיון דטבילות הללו לא מועילין לה לטהרה שהרי אסורה לשמש משום ספק א"כ ליכא כאן משום מתקן, ועי' סדרי טהרה סי' קצ"ז:
בית יצחק הלכות יו"ט סי' פ"ו אות י"א כתב לישב, דאיסור מתקן הוא משום בוכה או משום מכה בפטש ויבואר לקמן אם בא התיקון תיכף הוי משום מכה בפטש ואם לא בא תיכף הוה משום בונה, והנה בטבילת זבה לא בא התיקון תיכף דעדיין אסורה לשמש עד הלילה ולא הוה רק בונה, והנה רש"י כתובות דף ו' גבי מפיס מורסא פי' דאשכחן בנין בבע"ח כדכתיב ויבן את הצלע ע"ש בשמ"ק שרש"י בא לישב קושי' תוס' דמה פריך אשמואל והרי הוי פס"ר ומש"ה פי' דכיון דלא הוי במשכן בבע"ח רק דאשכחן בנין בבע"ח ומש"ה בעי שיכיון לבנין ואם לא יתכוין לבנין פטור אף לר"י אף בפ"ר ע"ש ואף אנו נאמר דמה דאסרו ב"ש טבילה באדם משום מתקן ולית ליה נראה כמיקר דוקא במתכוין לתיקון דמיחזי כבונה משא"כ בהך צה טבילות דעדיין אסורה מספק ורק שכונה למצות טבילה בזמנה איני אסור משים מתקן דאף בונה ממש בבע"ח אם לא מכווין לבנין פטור עכ"ל:
ביצה י"ז חל להיות אחר השבת בש"א מטבילין את הכל מלפני שבת [דקי"ל בר"ה ט"ז חייב אדם לטהר את עצמו ברגל דכתיב ובנבלתם לא תגעו ומוקים לה ברגל הלכך יטביל מע"ש דאסור להטביל בשבת ויו"ט] וערוך לנר כדה כ"ט כתבו' בין ב"ש בין ב"ה ס"ל טבילה בזמנה מצוה, אכן לא ראיתי טעם למה טבז"מ, דאין לומר דמצוה לטהר עצמו שלא להשאר בטומאתו, ז"א דרק ברגל חייב לטהר כדאמרי' בר"ה אבל בשאר ימות השנה מאי מצוה איכא, לכן פי' רש"י במתני' חייב לטהר ברגל, לכן נראה שבכל הטומאות שצריך הכתיב למנות הימים עד שיוכל לטהר בזה אמרי' שמיד שכלו הימים צריך לטבול שתהי' הטבילה סמוך להימים שמנה להיות הטהרה כדכתיב, שאף שבדיעבד אינו מעכב אם טבל אחר איזה ימים מכ"מ לא הוי הטהרה כמו שאמרה התורה שיטמא כך מספר הימים ואח"כ יטהר, לכן סוף יומא שמייתי בברייתא חייב טבילות טובלין כדרכן ביוכ"פ משום טבילה בזמנה מצוה, לא מנה רק טומאת שתלויין בימים, שהם הזב וזבה נדה וכו' שכולן צריכין למנות ימים עד שיטהרו שייך בזה טבילה בזמנה דהיינו כשיגיע הזמן שגבלה התורה לטהרה ואף שחשיב התם ג"כ בעל קרי שאינו טמא רק עד ערב מכ"מ שייך בו טבילה בזמנה כמש"כ רש"י שם מדכתיב והי' לפנות ערב ירחץ במים הרי שקבעה לו התורה העת שיטבול בו ביום לעת ערב, אבל בשאר טומאת נגיעה כגון נוגע בטמא מת או זב ומצורע או טומאת שרץ ונבילה שאינם טמאים רק עד הערב, בזה באמת לא שייך טבילה בזמנו שיכול להשהות בטומאתו עד הרגל, אמנם מטעם זה נ"ל לא בלבד באדם שייך טבילה בזמנה מצוה אלא גם בכלים שנטמאו במת שצריכים הזיה ג' וז' כיון שגם בהם כתוב שצריכין מנין הימים וטבילה לכן מצוה שתהי' הטבילה סמוך להמנין, ופנ"י בביצה כתב על מהרש"א שכתב בכלים נמי טבילה בזמנה מצוה לענ"ד במחכ"ת דליתא דדרשינן בספרא הובא ברש"י פ' שמיני על פסוקי תנור וכירים יותץ טמאים הם לכם, מלמד שאם רוצה להשהותן בטומאתן רשאי ע"ש ולפי דברינו אין ראיה, דבתנור שטומאת ערב היא לא שייך טבילה בזמנה גם באדם, אבל במקום שיש משום טבילה בזמנה מצוה באדם דהיינו שצריך למנות ימים לטהרתו שתהי' הטבילה בסוף מנין הימים גם בכלים אמרי' כן ולכן הדין עם מהרש"א עכ"ל ועי' ח"ס סי' קצ"ו ביו"ד:
דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוכ"פ, תוס' היינו דוקא להכי שטובלין טבילת מצוה בזמנה, אבל השתא שכל טבילות שנשותינו טובלות שלא בזמנה דהן סופרות ז' וקיים מספק שהן זבות אינן טובלות בט"ב וביוכ"פ וכו' ועוד אומר ר"י דבזמן הזה אין טובלין לא בט"ב ולא ביוכ"פ דדוקא הם שהי' עוסקין הי' צריך לטבול מיד כדי שלא יטמאו הטהרות אבל השתא דהטבילה אינו באה אלא לבעלה יכולה היא לרחוץ ולחוף עיוכ"פ וכן בט"ב ע"ש ותוס' נדה ס"ח ד"ה הא דאפשר:
טור תקנ"ד פסק רחיצה וסיכה אסורין, מיהו טבילה של מצוה מותרת, ובסי' תרי"ג כתב הרואה קרי ביוכ"פ יורד וטובל, ור"ם כתב כיון דקי"ל דבעל קרי אין צריך טבילה לא לתפילה ולא לתורה אף בשאר ימות השנה אזלי' לחומרא שאין לטבול ביוכ"פ וכו', ושאר חייבי טבילת כתב בה"ג שטובלין כדרכן ביו"כ ור"ת כתב שאין טובלין והא דתנן כל:
חייבי טבילות טובלין כדרכן ביוכ"פ ה"ד למ"ד דס"ל טבילה בזמנה מצוה ואנן קי"ל דלאו מצוה הלכך ימתין עד למחר:
ביו"ד סימן קצ"ז כתב ר"ח פסק טבב"ז מצוה הילכך מצוה שתטבול מיד אחר שיכלו ימי ספירתה ור"ת פסק דטבב"ז לאו מצוה ע"ש בב"י שלשון הילכך צ"ב, וי"ל דרבינו מיירי בנשי דידן ואיכא למימר דטבילה דידהו לאו בזמנה היא לכן כתב דליתא אלא כיון שאינן מהעכבות מלטבול אלא מהני תקנת חכמים כשמגיע הזמן שקבעו חכמים טבילה בזמנה מקרי ומצוה היא ע"ש:
פרט ב':
שבת דף קי"א, רבא אמר אפי' תימא מגמע ובולע כאן לפני טיבול כאן לאחר טיבול, ונימא מדלפני טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי דשמעי' לרבא דאית ליה הואיל דאמר רבא ליכא מידי דבשבת שרי וביוכ"פ אסור הוא י"ל דבשבת שרי ביוכ"פ נמי שרי, הדר ביה רבא מהך, ממאי דמהך הדר ביה דילמא מההיא הדר ביה, לא ס"ד דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוכ"פ:
תוס' וא"ת ולוקי הך ברייתא דטובלין כדרכן כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ורבא כמ"ד לאו מצוה, וי"ל משום דטבילה בזמנה מצוה לא הוי שרינן איסור תיקנו מנא, ובדף קכ"א משמע דאפי' למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה טובלין כדרכן כל חייבי טבילות דתניא התם ר"י אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול משמע דאי בעי טבול אע"ג דס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה מהרש"א הקשה לפי ס"ד השתא משום טבבז"מ שרינן איסר תיקון אמאי לא קשיא להו בפשיטות דאימא רבא לא הדר אלא מטעמא דהואיל אבל טעמא דנראה כמתקן קאי מיהו ס"ל דטובלין אף בי"ה משום דטבבז"מ ויש לישב דאי משום טבילה בז"מ לא הוי ליה לחלק בין טבילת כלים לאדם לרבא אבל הך מתני' כל חייבי טבילת וכו' שפיר מצינן לאוקמי דאפי' כלים טובלין ודו"ק עכ"ל, ועי' לעיל:
פנ"י בביצה וסדרי טהרה קצ"ז מקשים על רמ"א ופוסקים דבזמן הזה אין לטבול בליל שבת רק אם הגיע זמן טבילה אבל אם הי' יכולה לטבול מקודם אסור לטבול בשבת כאשר כתב התה"ד סי' רנ"ה הטעם בזמן הזה לא נהגו לרחוץ בשבת להקר מיחזי כמתקן לפ"ז לפי מש"כ תוס' דלא שרינן איסור תיקונו מנא משום טבילה בזמנה מצוה, ממנ"פ או דאין לטבול בזה"ז אף בזמנה כיון דמחזי כמתקן ולא שרינן משום טבילה בזמנה או דיהא מותר לטבול גם שלא בזמנה ע"ש, ובספר בן אורי כאן, תשובת שמלת בנימן יו"ד סי' חי באריכות:
ק"כ, תניא הרי שהי' שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל, ר' יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו וכו' האי גמי היכי דמי אי דמיהדק קאי הוי חציצה, אי לא מיהדק עיילו ביה מיא וכו' אלא אי איכא גמי הכי נמי, הכא במאי עסקינן לאהדורי אגמי, רבנן סברי טבילה בזמנה לאו מצוה ומהדרינן, ור' יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה ולא מהדרינן, וסבר ר"י טבילה בזמנה מצוה והתניא הזב והזבה ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו, ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול [ביום משום זמן טבילה דלאו מצוה לטבילה בזמנה] ההיא ר' יוסי בר יהודא הוא דאמר דייה טבילה באחרונה:
רמב"ם פ"ו מיס"ת אם הי' שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו, ולח"מ כתב בשבת ק"כ אפליגו רבנן ור"י דרבנן אית להו כורך עליה נמי ור"י סובר לעולם יורד וטובל כדרכו, ואמר בגמרא דפליגי לאהדורי רבנן ס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה היא, ר' יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה ולא מהדרינן, ורבינו נראה שהביא לשון ת"ק ומשמע לכאורה שפוסק טבילה בזמנה לאו מצוה היא, וקשה שרבינו פסק פ"ג משביתת עשור דכל חייבי טבילות טובלים כדרכן ובתענית דף י"ג מוכח דהיינו דוקא למ"ד טבילה בזמנה מצוה ע"ב שכתב שסובר כתוס' גם אם טבב"ז לאו מצוה מותר לטבול, ותוס' יוכ"פ סוף יומא מתפלא הא כתב רמב"ם שבעל קרי לא יטבל עי' פ"ג משביתת עשור, ועי' שעה"מ באריכות: פ"ד מא"ב הלכה ח' היתה חולה או שהי' מקום הטבילה רחוק וכו' הרי זו טובלת ביום השמיני, הג"מ כתב בירושלמי גר' עלה הדא אמרה שאסור לשהות בטומאה וכתב רבינו שמחה מכאן שאין אשה לדחות טבילתה אפי' אין בעלה בעיר וכ"ש כשבעלה בעיר ע"ש:
רא"ש סוף ר"ה מביא ירושלמי פ"ק דשבת רבי חייא רבה מפקיד לרב אי את יכול למינל כולה שתה בטהרה אכיל ואי לא אכיל שבעה ימים בשתא, ורא"ש סוף יומא נהגו לטבול בעיוכ"פ ואמר רב עמרם טובל אדם בשבע שעות ומתפלל תפלת המנחה ואמר רב סעדיה בעליתו מלטבול מברך על הטבילה ואין דבריו נראין בזה שלא מצינו בש"ס רמז לטבילה זו וכו' ואי משום דאר"י חייב אדם לטהר עצמו ברגל היינו לטהר עצמו מכל טומאות ואפי' מטומאת מת ולהזות עליו שלשי שביעי והאידנא אין לנו טהרות וכיון שאין בעלי קריין טובלין כל השנה כולה גם אין חובה לטבילה ו ואין לברך עליה אלא שנהגו העולם לטהר עצמן מקרי לתפילת יוכ"פ, ועי' שו"מ ח"ש קכ"ג שמתקשה בו, ועי':
תוספתא מובא בר"ש סוף ירים אומרים טובלי שחרות קובלנו עליכם פרושים שמזכירים את השם בשחרית בלא טבילה ע"ש:
בית יצחק או"ח סי' פ"ו כתב בענין טבילה בזמנה ראיתי במחנה לוי ביצה דף י"ח דס"ל דוקא בזמנה מצוה ע"ש, ולדעתי ז"א דלמ"ד טבז"מ ה"ה כשעבר זמנו, דאל"כ קשיא אמאי אמרי' בנדה כ"ט אשה טובלת צה טבילות והרי הו"ל מ"ע שהז"ג דזב וזבה טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה ונשים פטורות ממ"ע שז"ג, וע"כ דאף שעבר זמנה נמי מ"ע הוא מש"ה לא הוי מ"ע שז"ג דבעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה, וזהו הוכחה גדולה, מיהו לפמ"ש בט"א מגילה דהיכא שאין צריך לעשות רק פעם אחת ואם יעשה עתה לא יעשה עוד כשריפת קדשים ומילה לא הוי מ"ע שז"ג ניחא ע"ש:
יומא דף ח' דתניא אחר זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה מכל חטאת שהי' שם דברי ר"ע, ר' יוסי אומר אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי בלבד וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' והכא בהא קמיפלגי ר"מ סבר טבילה בזמנה מצוה [דכתיב וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ לא בא זה אלא על הטבילה שתהא ביום השביעי והזאה נמי מקשינן לטבילה להיות מצוה בזמנה הילכך כל יומא מזינן עליה שמא היום זמנה] ור' יוסי סבר לא אמרי' טבילה בזמנה מצוה וכו':
תוס' ר"ת פסק דטבילה בזמנה לאו מצוה אע"ג דאמר בנדה ש"מ טבילה בז"מ אין הלכה כן אלא כר' יוסי ב"ר יודא דאמר דיה טבילה אחרונה וכו' ור"ח פסק כב"ש וב"ה דסברי טבילה בז"מ ע"ש, ועי' רמב"ם פ"ג מעבודת יוכ"פ פסק דמזין עליו בשלישי ובשביעי, ובפ"ב מהלכות פרה פסק דמזין עליו כל שבעה, ועי' בלח"מ מיוס"ת שמאריך בו, אדמ"ו מר"ם שיק על תרי"ג מצות סי' קפ"ב כתב, ב"י סי' קצ"ז הביא בה"ג דהא דנשים דידן מותרין לטבול בשבת אחז"ל משום דמחזי כמיקר היינו דוקא אי טב"ז מצוה סמכי' אסברא דמיקר אבל אי אינה טבילה בזמנה לא סמכי' על סברא דמחזי כמיקר וממילא אסורה לטבול בשבת, ומדבריהם הנ"ל מוכח דגם באשה אמרי' דטב"ז מצוה, וקשה לי הרי הא דאמרי' טבז"מ ילפי' מקרא וחטאו ביום השביעי ובקידושין דף כ"ט הקשה תוס' למה לי קרא דאשה אינה חייבת למול תפ"ל דהוי מ"ע שז"ג, ותי' נהי דקודם ח' אין יכולין למול מ"מ לאחר ח' משם ואילך יכולים ומחויבים למול ע"ש, וזה שייך במילה אבל בטבילה בזמנה מצוה דווקא בזמנה מצוה אבל לאחר זמנה הוא רשות וא"כ הוי מ"ע שז"ג וראוי' להיות שנשים פטורות והאיך אמרו דאשה טובלת צה, וכן מש"כ בה"ג דדוקא אי טב"ז מצוה רשאי לטבול בשבת וצ"ע ע"ש:
ר"ה דף ט"ז אר"י חייב אדם לטהר עצמו ברגל וכו' ורמב"ן פ' שמיני כתב הוא מצוה מד"ס אבל רמב"ם פט"ז מטומאת אוכלין הלכה יו"ד נראה דהוי ד"ת שכתב כל ישראל מוזהרין להיות טהורים ברגל מפני שהם נכונים ליכנס למקדש ולאכול קדשי' ע"ש ועי' תוס' פ"ק דחולין ד"ה טמא דאסור לטמא גופי באוכלין טמאים ורש"י חולין דף ל"ה כתב דמ"ת שרי ומדרבנן הוא דאסור לטמא גופו ועי' ארעי' דרבנן אות רס"ד: