עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ד כלל פג טבילת כלים
פרט א':
חייב אדם לטהר עצמו ברגל:
ר"ה דף ט"ז וא"ר יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו תנ"ה ובנבלתם לא תגעו יכיל יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה, ת"ל אמור אל הכהנים בני אהרן. בני אהרן מוזהרין בנ"י אין מוזהרין, והלא דברים ק"ו ומה טומאה חמורה כהנים מוזהרין ישראלים אינן מוזהרין טומאה קלה לא כ"ש אלא מה ת"ל ובנבלתם לא תגעו ברגל:
טור אבן כתב ק"ל נהי דקרא מיירי ברגל אפ"ה לא נ"ל מיניה אלא שאסור לטמא א"ע ברגל בידים אבל אם נטמא כבר שיחייב לטהר את עצמו מנלן והרי כהנים יוכיחו שמוזהרין שלא לטמא למת ואם נטמא כבר אם רצה לעמוד בטומאתו אינו חייב לטהר וכו' וי"ל דהא ודאי הא דמוקי לקרא ברגל מ"ש רגל משאר ימות השנה בע"כ ה"ט משום חובת רגל הוא ראיי' וחגיגה שלמי שמחה שא"א לקיימן בטומאה מש"ה שדי לקרא ארגל וכ"כ רמב"ם פי"ו מהלכות ט"א כל ישראל מוזהרין להיות טהורין ברגל מפני שנכונים לכנוס למקדש ולאכול קדשים, וכיון שכן תקשה לך למה ליה קרא מלטמא ברגל הא בלא"ה הא איכא עשה בכל אחד מחובת הרגל וממילא כשמטמא את עצמו ברגל הוא מבטל כל מ"ע אלו אע"כ אם אינו ענין לטומאה שברגל תני ענין לטומאה של קודם הרגל שלא יטמא בנבלה אע"ג דאכתי לא חל עליו חובת הרגל וכו', רק קשה מיבמות דף כ"ט אשתו ארוסה לא מטמא לו פי' רש"י ותוס' דלא מטמא לו ברגל שישראל מוזהרין מנבלתם ל"ת והא ליתא דבאשה מ"ש רגל מכל השנה הא אינן מצוין בראייה וחגיגה ואי משום שלמי שמחה הניחה לר"ז דס"ל חגיגה דף ז' דאשה איתא בשמחה אבל לאביי דאמר התם אשה בעלה משמחה ואין חיוב שמחה מוטל עליה כלל הא ודאי אין צריך לטהר עצמה ברגל, דאין עליה שום חיוב להביא את בעלה לידי חיוב שישמחנה וזה פשוט ע"ש, וערוך לנר ביבמות כ"ט כתב עכ"פ מבטלת מ"ע מאחרים וכי ס"ד דאין בזה איסור והרי בכה"ג אמרי' פסחים דף פ' מדחהו אתה מחגיגתו:
לטהר עצמו ברגל, ט"א כתב ק"ל מאי לטהר ברגל דקאמר דמשמע שיטבל ויטהר א"ע בתוך הרגל והא חייב לטהר קידם הרגל בעיו"ט כדי שיהי' לו ערב שמש דאם יטבל ביו"ט אפי' ביום א' הא בטל משלמי שמחה שנוהג כל שבעה ע"ש, וכ"כ יש"ש בביצה פ"ב סי' י"ט, חל להיות אחר שבת בש"א מטבילין את הכל מלפני שבת בה"א כלי מלפני שבת ואדם בשבת, פרש"י הא דנקט לב"ה בשבת רבותא אשמעי' דאפי' בשבת שרי, ואני אומר דדוקא קתני דצריך לטבול בשבת כדי לטהר עצמו קודם כניסת הרגל, ושמן רוקח כתב ליש"ש לא יהי' הכרח ממשנתינו לאסור הטבילה ביו"ט היכא, דעבר ולא טבל, וחק יעקב תכ"ט כתב חייב אדם לטהר עצמו ברגל פי' סמוך לרגל:
רי"ף לא הביא כלל הדין שחייב לטהר ברגל יען שסובר כרמב"ם שעיקר בשביל הקרבנות ואין נוהג בזמה"ז, ורמב"ם פט"ז מטומאת אוכלין כתב כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד, ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר:
מל"מ כתב ודע שאף שכתבנו דליכא איסר כלל במי שמטמא את עצמו ואפי' כהנים לא הוזהרו כי אם ממגע מת מ"מ ברגל איכא איסורא לטמא את עצמו כדאמרי' בר"ה אר"י חייב אדם לטהר ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו ברגל, אלא שיש להסתפק אם הוא איסר תורה או אינו כי אם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, אבל מדברי רבינו שכתב אם נטמא אינו לוקה נראה דס"ל דאיכא איסור תורה במי שמטמא עצמו אלא שאינו לוקה וכו' ע"ש, שמביא: רמב"ן פ' שמיני ע"פ ובנבלתם לא תגעו מה שאמר חייב אדם לטהר עצמו ברגל מצוה מדברי סופרים ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה: צל"ח כתב לפי רמב"ם הא דחייב לטהר ברגל משום ביאת מקדש ואכילת קדשים לפ"ז אין חיוב זה אלא בשלש רגלים אבל בר"ה אין שם לא מצות ראיה וחגיגה שלמי שמחה ואין חיוב שיטהר עצמו בר"ה, אבל טור בסי' תר"ב מביא דר"ח מפקיד לרב שיאכל עכ"פ שבעה ימים בשנה חולין בטהרה והיינו מר"ה עד יוכ"פ והא דאמר לו שבעה ימים היינו שעל ר"ה לא הי' צריך להזהיר שהרי חייב לטהר ברגל יע"ש אלמא דגם ר"ה בכלל חיוב טהרה וא"כ אין הטעם כמש"כ רמב"ם משום קדשים אלא גזה"כ על כל ימים טובים: מר"ם ברבי כתב לכאורה קשה לרבא דאמר טעמא מפני שמתקן כלי וכתב השמ"ק הא דקתני נטמא ביו"ט מטבילין משום דהוי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן עיו"ט מותר ביו"ט, וקשה בשבת דף כ"א שרי אפי' אפשר לעשותן מעיו"ט, והשתא לר"א קשה וכי פליגי על ב"ש וב"ה דתרווייהו סברו אין מטבילין כלי ביו"ט היכי דנטמא בעיו"ט ואי מכשירי אוכל נפש שרי ביו"ט אף דאפשר מעיו"ט אמאי אסור טבילת כלים בי"ט וצ"ע עכ"ל עי' צלח: ט"א מגילה דף ד' כתב מש"ה נאדי ר' יוסף גבי מגילה מהא דרבה אע"ג דגבי שופר ולולב לא סגי בלא"ה משום דרבה גופי' לא גזר משום העברת ד"א בר"ה אלא מטעמא דמפרש הכל חייבים בקריאת מגילה וכו' אלמא בהלות המצוה דקא גרים למגזר שמא ישכח שהוא שבת וכהאי לישנא נקט בר"ה גבי שופר הכל חייבים וכו' אע"ג פ"ד דסוכה לא נקט רבה גופי' בהאי לשנא ולא תלה טעמא משום דהכל חייבים למימרא דבהלות המצוה גורמת לו לבא לידי העברה, לק"מ דודאי אפי' לדבר רשות גמור גזר רבה שמא יעבור דטבילת כלים לדבר רשות הוא ואפ"ה גזר, א"ו ה"ט הא גזיר' שמא יעבירנו גזירה רחוקה ובמקום מצוה לא גזרי' אי לאו משום הא גופי' כיון דמצוה היא בהולות המצוה היא היא גורמת לו לבא לידי שכחה וה"ל מילתא דשכיחא ואפי' במקום מצוה נמי ראוי לגזור וכיון דהכי הוא לדבר רשות נמי חייש רבה לשמא יעבר מה"ט מסתם לה סתומי בסוכה וקאמר גזירה שמא יטלנו ולא תלה לטעמא משום דהכל חייבים וכו' ע"ש, עי' בפנ"י סוף סוכה שכתב דוקא בלולב דאיכא ד' מינים אפשר דאין הכל בקיאין דאל"כ כל מצוה שצריך ברכה יהי' אסור לעשות בשבת או ביו"ט ועי' בשו"מ ח"ד ה':
פרט ב'. הסוגי':
ביצה דף ח"י, חל להיות אחר השבת בש"א מטבילין את הכל מלפני שבה, ובה"א כלים מלפני שבת ואדם בשבת [והא דנקט שבת רבותא אשמועי' לב"ה דאפי' בשבת שרי באדם] ויש"ש כתב דוקא לפני יו"ט צריך לטהר, שוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין, תוס' אבל לא בכלי עץ לפי שהוא מקבל טומאה מן המשקין ונמצא שהוא מטבל כלי ביו"ט, וא"ת אמאי אין מטבילין אותו הא איכא תרתי לטיבותא חדא דנטמא ביו"ט, ועוד דלא נטמא כי אם בולד הטומאה וכ"ע מודים דמטבילין וכו' וי"ל דמ"מ אין לגרום הטומאה לכלי בידים כדי שיטבלנו דדוקא כשנטמא כבר בולד הטומאה הוא דמטבילין אותו אבל אסור לטמאוהו ע"מ להטבילו ביו"ט, ועי' אב"מ תשובה סי' יו"ד, ועי' צלח שמדקדק למה נקט מתני' בשבת:
דכ"ע מיהת כלי בשבת לא מ"ט אמר רבה גזרה שמא יעברנו וכו' ודברי ירמיה פ"ד מהלכות יו"ט כתב יש לעיין לרבה דס"ל הכנה דאוריי' למה לא אמר מש"ה אין מטבילין בשבת ויו"ט משום הכנה ונראה דלא הוי בגדר הכנה משום דהוי ראוי לשבת ג"כ וצ"ע, ועי' תוס' חגיגה כ"א שכתב ובהאי דביצה דאמרי' כלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין ואקשי' והא בעי ערב שמש, הי' אומר הר"ר אלחנן דביו"ט שחל להיות בע"ש עסקי' דיו"ט מכין לשבת הילכך מטבילין אפי' ליומא אחרינא אך לישנא דמתני' לא משמע ליה אלא בכל יו"ט מיירי עכ"ל וצ"ע ע"ש, ואב"מ סי' יו"ד כתב אפשר הר"ר אלחנן סובר כהג"א פ"ב דביצה דאע"ג דאין יו"ט מכין לשבת ה"מ היכי דלא הניח עירוב תבשילין אבל אם הניח עירוב תבשילין מותר אבל ר"ן כתב דלא מהני עירוב תבשילין אלא לאוכל נפש ולא למכשירי אוכל נפש אלא נראה גם האידנא מדיחין כלים ביו"ט לצורך שבת ע"י ע"ת וצ"ע ע"ש:
פנ"י כתב הא דלא מקשה בשבת דף ל"ד קתני אין מטבילין את הכלים מ"ט נראה דהתם שפיר הוי ידע דטעמא משום מתקן דקתני התם בהדי אין מעשרין וכו' דבכולהו טעמא משום מתקן. אלא דהכי קשיא ליה בטעמא דב"ה דסברי אדם בשבת א"כ משמע דלית ליה טעמא דמתקן למאי דלא ס"ד דאדם נראה כמיקר וא"כ מקשה שפיר כלים מ"ט לא ע"ש:
תוס' נגזר השקה אטו הטבלה, והקשה לפרוך נגזר משום שמא יעבירנו ד"א בר"ה להשיקן, וי"ל דגבי הטבלת כלי צריך למיגזר שמא יעבירנו לפי שלהוט להטבילו אבל בהשקת מים אין להוט כל כך להשיקן דאפשר במים אחרים וכן בולד הטומאה לא פריך נגזר שמא יעברנו לפי שאין להוט כל כך להטבילו כיון דליכא אלא טומאה דרבנן, וכתב מהרש"א, ובהיא דמדלין בדלי לא תקשו להו דנפרך נגזר שמא יעברנו, דדרך הדלי מונח אצל הבור ולא שייך ביה שמא:
יעברו וכו' ובההיא דנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט דפריך נגזר יו"ט אטו ערב יו"ט לא תקשו להו נגזר שמא יעברנו דכיון שנטמא ביו"ט דלא הי' לו להטבילו מבעוד יום לא חשו לגזירה דשמא יעבירנו וכצ"ל נמי לרבא דטעמו משום דמחזי כמתקן דבנטמא ביו"ט לא חשו כיון דלא הי' לו להטבילו מבעוד יום:
שמ"ק כתב וא"ת מ"ש דלא גזרי' בכל צורך אוכל נפש יו"ט אטו שבת ותי' בתוס' דבאבות מלאכות שהן ברכות ובסקילה מידע ידע שלא הותרה אלא בי"ט אבל בטבילת כלי דאין איסור אלא מדרבנן יתיר אפי' בשבת:
איתיביה מדלין בדלי טמא והוא טהור וכו' [ולא דמי למטביל כלי ע"ג מימיו דמתני' דאסור דהתם כל עצמו לא בא אלא לטהר בין מים בין כלי הלכך מוכח מילתא דטבילה וטעמא דטבילה אסורה משום דנראה כמתקן כלי והאי מחזי אבל הכא אין הכל יודעים שהדלי טמא והרואה אומר לשאוב מים הי' צריך]:
מהרש"ל כתב דנראה כמתקן, אע"פ דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דמתקן כלי היינו שלא רצה לפרש דמשום תיקון כלי לחוד אסור הטבילה אבל בתר דאסרו הטבילה משום שמא יעברנו, אז אפי' היכא דליכא חשש שמא יעברנו מאחר דאין עיקר הטבילה לכלי לחוד אלא אגב מים אפ"ה אסור משום מתקן כלי שהרי שאר כלים טמאים אינם ראוין לכלום שהרי אסורים לטבול משום שמא יעברנו עכ"ל, וצ"ב מאוד, ועי' מהרש"א דלרבה לא הוצרך רש"י לפרש כך, ונראה, עי' עט סופר כלל ח' פרט א' כתבתי עפ"י פנ"י במגילה שכתב אפי' יודע שהוא שבת אתי למטעי ולומר דמצות שופר ולולב דוחין שבת דהא לקושטא דמילתא לר"א דמילה שופר וכו' מכשירין דוחין שבת, וע"י שרואה שמותר לו לעבור על שבות יעבור גם על ד' אמות, אבל אם לא מותר לו לעבור על שבות לא יבא לטעות על כן לא קשה מהשקה וקושי' מהרש"א בנטמא ביו"ט וכדומה, כיון שלא נעשה שום איסור לא יבא לכלל טעות וסובר רש"י שרבה ג"כ סובר מצד מתקן יבא לשמא יעברנו, ולא קשה למה לא נגזר בכל מלאכות יו"ט אטו שבת כיון שיודע ביו"ט מותר כל צרכי אוכל נפש לא יטעה, ולשון רמב"ם פ"ב משופר הלכה ו' שכתב אעפ"י שתקיעה משום שבות ע"ש ומובן יען שהוא שבות ע"כ אסור כי יטעה שיעבר ד"א בר"ה: ר"ב אמר גזרה שמא ישהא, תוס' פי' עד יו"ט שהוא פנוי ויבא לידי תקלה להשתמש בהן תרומה אבל אדם אין משהא עצמו מלטבול ועוד לא שייך למיחש לידי תקלה כל כך, וכ"כ רש"י שיבא לידי תקלה ואחרונים האריכו בפסחים דף כ' פלוגתי' ב"ש וב"ה אם חיישי' להקלה ע"ב, ור"ן פי' ועוד שנמצא שהוא משהה מלאכתו במועד, שמ"ק כתב שמא ישהא פי' ואיכא כמה איסורי חדא שהוא מכוון מלאכתו ליו"ט ומעכב טהרתו ונכנס מנוול לרגל, ואיפשר שיבא בהם לידי תקלה שיהא טרוד ביו"ט ולא יטהרם וכן משמע מלשון רמב"ם שכתב שישהא בטומאתו:
לכאורה צ"ע אם טבילת בזמנו מצוה אפי' על כלים כאשר כתב מהרש"א, א"כ למה חיישי' שישהא מלעשות המצוה, ואולי עפ"י ערוך לנר עי' כלל פ"ד פרט ב' בדברים שלא צריך ספירה אין כאן מצוה ועי':
כ"ס סי' ס"ט כתב קשה לי על ר"ב דאמר שמא ישהא ואפי' לשבת דזמן מועט הוא ודוחק לאמור דקאי על יו"ט דכולהי אמוראי אמרו כלים בשבת לא מ"ט וע"ז סובב הולך ר"ב ג"כ תינה לב"ש לב"ה מאי איכא למימר דלא חייש לתקלה לזמן מועט עי' פסחים דף כ' צ"ע ולא ידעתי פתר לקושיא זו ע"ש: רבא אמר שנראה שמתקן כלי, שמ"ק כתב פי' ואפי ביו"ט ובחצרו אסור ולא משום גזרה ודוקא בכלי אמרו אבל במים טמאים אין בהם משום תיקון דאין תיקון אלא בכלים ומשיקים אותם ומה שהתירו כלי שנטמא ביו"ט לפי שעשאוהו כמכשירים שא"א לעשות מעיו"ט, וכלי שנטמא בולד הטומאה כיון דאין הטומאה אלא מדרבנן לא גזרו לפי שאינו נראה כמתקן, אדם נראה כמיקר, פי' רא"ה ז"ל דטבילת גר אסורה בשבת מפני שהוא מתקן גמור, צ"ע על רבא כתב רש"י טעמא דמתני' ולא כתב כן על רב ביבי ועי' צל"ח הנה השמ"ק לא כתב למה לא שייך תיקון במים רק בכלים, ונראה הכפ"ת דף ל"ג ד"ה אין ממעטין ביו"ט והא קא מתקן כתב יש לחקור הך מתקן מנא תולדה דאיזה מלאכה היא ויראה דאפשר לומר שהיא משום מכה בפטש ע"ש וחידש בעיני הלא מבואר בה"ה פכ"ג משבת הבאתי פרט ג' שמתקן מצד מכה בפטש, ומנחת חינך מוסך שבת אות י"א מביא לבוש גם באוכלין שייך מכה בפטש, ובספר יד דוד תמה שלא מצינו באוכלין מכה בפטיש ע"ש באריכות ואולי סובר השמ"ק ג"כ באוכלין לא שייך מכה בפטיש על כן כתב דלא שייך מתקן במים, ועי' מנ"ח שם אות כ"ז שמחדש דוקא תיקון בדרך עולם, אבל בדבר שאינו מתקן בדרך העולם רק תיקון מה שנצטוינו בה כגון טבילת כלים או מילה נראה ברור דלא שייך מ"בפ אם מתקן משום מצוה רק מדרבנן אסור כמו טבילת כלים. ומגן אבות כתב דעל מילה חייב משום מ"בפ, לענ"ד ברור דל"ש מכ"בפ כיון דאינו מתקן בטבעו של עולם רק במצוה, רק אם חייב משום איזה מלאכה ה"ל מתקן דלא הוה מקלקל ע"ש, גם כתב שבת דף ע"ד אמר רבא האי מאן דעבד חביתא חייב משום שבע חטאת תטרא משום שמונה פרש"י כל מידי דהוה גמר מלאכה חייב משום:
מ"בפ אבל גבי חביות ליכא משום מכה בפטיש דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור עכ"ל והסברא לזה כי מלאכת שבת ילפי' ממשכן ובשול סממנים הוא כדרך שמעמידין באור להתבשל ונתבשל ממילא דא"י להתבשל ברגע שמעמיד אצל האור א"כ בשבת ג"כ חייב אבל מ"בפ דהי' במשכן ע"י הנאתו בפטיש נגמר המלאכה א"כ בשבת ג"כ צריך להיות דווקא בעשייתו נגמר המלאכה אבל אם אינו תיכף בשעת עשייתו רק נגמרה אח"כ מאליו אינו חייב ואינו דומה למלאכת המשכן ע"ש באריכות, לכאורה לפ"ז בטמא שטבל וצריך ערב שמש ולא נגמרה הטהרה תיכף האיך חייב משום מתקן שהוא מ"בפ ועי':
מצאתי בהקדמה לספר תשובת נטע שעשועים שכתב על רש"י שכתב בולד הטומאה דבמידי דרבנן אינו כמתקן והקשו המפרשים מדמאי אין מעשרין, ואפשר לומר מה דמפלגינן בין אב לולד הטומאה עפ"י מה שיש לכאורה לעיין דגבי טבילה איפלגי אמוראי בטעמא דרבא סבר משום מתקן ובגברא מותר משום שנראה כמיקר וגבי הזאה לא נקוט הש"ס פסחים דף ס"ט כי אם טעמא דרבה שמא יעברנה, ונלע"ד דבכל דוכתי דאסרי' משום מתקן היינו היכא שהתיקון נעשה מיד בעשייתו א"כ גבי טבילה דוקא הוא דשייך משום מתקן דהרי מיד לאחר הטבילה אינו מטמא כמו מקודם אבל גבי הזאה דלא קלישא טומאתן אחר הזאה לא שייך מתקן, כמש"כ מרכבת המשנה על רמב"ם שכתב שני טעמים לאסור תרומה ומעשר ביו"ט, דנפ"מ להפריש מעשר ראשון ולא מעשה שני שלא תיקון לא המעשר שהרי עדיין הוא טבול לתרומת מעשר ע"ש פכ"ג משבת, לפ"ז לכאורה הי' מותר להטביל אב הטומאה כיון שטעונה הערב שמש א"כ אין כאן מיד בשעת הטבילה תיקון אך זה ליתא כיון שמקודם הטבילה אסור להשתמש בו חולין ואח"כ מותר שפיר הוי תיקון, לפ"ז י"ל דזהו בעצמו החילוק בין אב הטומאה לולד הטומאה אם נאמר דגם ולד הטומאה טעון ערב שמש עי' תוס' חגיגה דאב הטומאה הוי מתקן בשעת הטבילה לחולין אבל ולד הטומאה כיון דגם אחר הטבילה טעון עדיין ערב שמש לתרומה ולחולין הרי גם קודם הטבילה שרי לכך אין כאן שום תיקון ע"ש:
פסחים דף ע' תוס' והא מדקתני סיפא חל י"ד להיות בשבת וא"ת אמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים הא ק"ל דלא מזין ולא מטבילין ע"ש ומר"ם ברבי מביא בשם שבות יעקב תי' דחיישי' שמא נטמא בולד הטומאה דמותר בשבת, והקשו אחרונים שתוס' בתגיגה כתבו דהוי ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש באריכות:
פרט ג'. רי"ף ורמב"ם:
רי"ף כתב דכ"ע מיהת כלים בשבת לא מ"ט אר"י גזרה משום סחיטה תינח כלים דבני סחיטה נינהו, כלים דלאו בני סחיטה נינהו מאכ"ל גזירה הני אטו הני רב ביבי אמר גזירה שמא ישהה, תניא כוותי' דר"ב כלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט גזירה שמא ישהה:
ר"ן כתב א"ר יוסף וכו' ודאמרי' בשבת קי"ח קערות שאכל בהן שחרית מדיחין לאכול בהן ערבית ולא גזרי' אטי כלים דבני סחיטה, התם היינו טעמא משום דבכלים דבני סחיטה לא שייך בהו הדחה אלא בכוס, רב ביבי אמר גזירה שמא ישהה אי שרית לאטבולינהו ביו"ט או בשבת משהה להו בטומאתם עד יו"ט שהוא פנוי ומת"כ אתי לידי הקלה להשתמש בהן בטומאתן ועוד שנמצא שהוא משהה מלאכתו במועד אבל טהרת גופיה כיון דחמירא לא משהה ליה וב"ש לא פליג:
ח"ס יו"ד סי' קצ"ו כתב כתב הרי"ף דפסק כר' יוסף לדידי' קשה אדם בשבת נגזר משום סחיטת שער בשלמא הש"ס לא הקשה כן ארב יוסף משום דרבה ור"י אמרו תרווייהו אין סחיטה בשער בשבת קכ"ח אך לדינא קשיא ע"ש: פ"ק דמגילה כתב רי"ף, אבל מגלה בשבת לא קרינן מ"ט אמר רבה הכל חייבין במקרא מגילה ואין הכל בקיאין במקרא מגילה גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעברנו ד"א בר"ה, וה"ט דלולב וה"ט דשופר, גרסי' במסכת סוכה מפני מה אין לולב דוחה את השבת ביו"ט ראשון והלא מצוה מן התורה ואפי' בגבולין ואוקימנא משום דלא ידעי' בקבועא דירחא ומספיקא לא דחינן שבת וה"ט דשבת וה"ט דמגלה, ור"ן כתב מה שכתב רי"ף ה"ט דמגילה אינו מחוור דכיון דמדבריהם הוא אפי' היינו בקיאין בקביע דירחא לא הי' דוחה שבת ע"ש:
בפי' משניות כתב כשהכלים הן טמאים אסור להטבילן ביו"ט ולא בשבת לפי שקודם הטבילה לא הי' ראוין להשתמש בהן באותן הדברים שמשתמשים בהם לאחר הטבילה ונראה כמתקן מנא ביו"ט וכשיהי' אדם טמא באחד מן הטומאת מותר לו לטבול בשבת לפי שנראה כמתכוין לצנן גופו בלבד:
פכ"ג משבת הלכה ח', אסור להטביל כלים טמאין בשבת מפני שהוא כמתקן כלי, אבל אדם טמא מותר לטבול מפני שנראה כמיקר ואין מזין עליו בשבת ומותר להטביל מים טמאים בשבת כיצד יעשה נותנן בכלי שאינו מקבל טומאה כגון כלי אבנים וכו':
הלכה ט', אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת מפני שנראה כמתקן דבר שלא הי' מתוקן:
הלכה י"ד, ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש ועוד מפני שהוא:
כמתקן אותן בשבת. כתב ה"ה כבר נזכר דין זה למעלה וחזר רבינו ושנאו כאן לפי שיש שתי סבות לאסורי כמ"ש והאחת הוא מענין הנזכר למעלה שהוא מפני אסור מכה בפטיש והאחרת מפני מה שנכתב כאן שהוא מפני אסור הכתיבה [מבואר כאן שמתקן אסור מפני שמכה בפטיש ואחרונים לא הביאו]: פ"ד מהלכות יו"ט הלכה י"ז כלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט גזירה שמא ישהא בטומאתו ואם הי' צריך להטביל מים שבו מטביל את הכלי במימיו ואינו חושש:
הלכה ח"י כלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט נטמא הכלי במשקין טמאין שהן ולד הטומאה מעיו"ט מטבילין ביו"ט לפי שהוא טהור מן התורה ומדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו נדה שאין לה בגדים להחליף מערמת וטובלת בבגדיה:
רלב"ח מישב רמב"ם בשבת מתקן אסור אבל ביו"ט מותר משום מכשירי אוכל נפש אע"ג דלדעת רמב"ם כל תיקון המכשירין אסיר ביו"ט כרבנן דלא כר' יודא ולכן לא חלק בשפוד שנרצף כמו שחלק רש"י פ' אין צדין דף כ"ח, עם כל זה נראה לחלק כי דוקא כשעשה מעשה בגוף הכלי אסור משום מתקן אפי' במכשירים, אמנם בטבילה כיון שאינו עושה מעשה בגוף הכלי אם הכלי ממכשירי אוכל נפש אין ראוי לגזור בו משום מתקן ומותר ומישב לשון רמב"ם בהלכות שבת אין מגביהין תו"מ מפני מתקן ואח"כ כתב עוד טעם שדמי למקח וממכר, כי לאסור בשבת די בגזרת שהוא מתקן אבל לאסור ביו"ט אינו מספיק בטעם זה כי כל דבר אוכל נפש אנו מתקנים ביו"ט לכך הוצרך הרב לומר מצד מקו"מ ואסור אפי' ביו"ט ע"ב ותוס' חגיגה דף ה' ד"ה משום סקרתה שנראה גם ביו"ט אסור להגביה תו"מ משים מתקן:
מחנה לו כתב לישב רמב"ם, לכאורה קשה לרב ביבי אמאי קתני בברייתא כלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין ביו"ט הא גם בו"הט שייך גזירה שמא ישהא, רק די"ל בודאי מחמת שמא ישהא לא הי' לנו לאסור בשבת בזמן מועט כזה לא שייך למיחש לתקלה עי' יו"ד נ"ז סעיף ח"י, אלא דרב ביבי ס"ל ג"כ טעמא דרבא משום מתקן והא דהוצרך לטעמא שמא ישהא, לענין יו"ט ביו"ט לא שייך לאסור משום מתקן דצורך יו"ט הוא, לפ"ז בולד הטומאה לא שייך שמא ישהא ביו"ט כיון דבשבת מותר לטבול דלא שייך מתקן כמש"כ רש"י ומיושב קושי' תוס' למה אדם מותר לטבול ביו"ט ולא חייש שמא ישהא, כיון דמותר אדם לטבול בשבת משום נראה כמיקר בודאי לא ישהא עד יו"ט ומיושב רמב"ם דכתב בשבת הטעם שנראה כמתקן וביו"ט שמא ישהא, עי' צל"ח, עי' ח"ס יו"ד קצ"ו, וח"ס חלק ששי סי' ל"ג:
לדעתי הקלושה לישב רמב"ם למה לא נקיט בשבת שמא יעברנו, וגם למה לא מחלק בין אב הטומאה כמו שכתב ביו"ט ושארי קושי', עי' בעט סופר כלל ח' פרט ג', הקשיתי תנן בשבת ל"ד ספק חשיכה אין מטבילין בשלומא ביו"ט אם הי' מותר ליטבל וכל ישראל חייבים לטהר אפי' כלים, א"כ כל ישראל טרוד שפיר חשש שמא יעברנו כי מי יזכור לו כיון כל אחד טרוד, אבל בשבת כל השנה אם יש לאדם פרטי, כלי לטבול למה אסור כיון שאחרים יזכרהו כמש"כ ר"ן במילה כידוע וצע"ג על כן סבר רמב"ם באמת כן בשבת לא חיישי' שמא יעברנו רק אם שבת לפני יו"ט אז כל עולם טרוד אם יהי' מותר לטבול על כן חיישי' לשמא יעברנו, ונקיט הטעם מצד מתקן וסובר אפי' בולד הטומאה שייך מתקן, ובהלכות יו"ט לא כתב שמא יעברנו כי סובר ביו"ט לא אסור ד"א בר"ה כאשר כתב הב"ל ועי' כ"ס סי' ס"ח באריכות, וסובר שמא ישהא לא כפי' רש"י בעבור מכשול שישתמש בטומאה, אלא כאשר מביא השטמ"ק שישהא ויו"ט יהי' טרוד ולא יטבול כלל ועומד ביו"ט בטומאתו וכן מבואר ברמב"ם שכתב שישהא בטומאתו, אבל בולד הטומאה אפי' נטמא מעיו"ט אין חשש כל כך אם יעמוד בטומאתו כיון שמדאוריי' טהור הוא מתקן ביו"ט מותר ומיושב ב"ה הכל:
פרט ד'. להטביל כלים חדשים:
רא"ש כתב בביצה, רב אלפס הביא טעמא דרב יוסף דאמר משום סחיטה וטעמא דר"ב דאמר גזירה שמא ישהא שביק טעמא דרבא דאמר משום גזירה שמא יעברנה ד"א בר"ה, וטעמא דרבא משום דנראה כמתקן, ותמהני למה האריך לפרש משנה זו מה שייך טבילת כלים האידנא, ועוד לפי הטעמים שכתב מותר להטבל כלים חדשים ביו"ט הלכך נראה דטעמא דרבה עיקר דהלכתא כוותיה לגבי דר' יוסף וכן מצינו זה הטעם גבי שופר ולולב ומגילה, וכן רבא בתראה הוא ומאלו ב' הטעמים חסור להטביל כלים חדשים ביו"ט:
הג"א כתב וכן אסור להגעיל קערות שאינן בני יומן ביו"ט משום בשול שלא לצורך אוכל נפש, ואפשר לעשות מערב יו"ט מש"ה אסור אבל מותר ללבן קערת בת יומא באור בי"ט כדי לאפות באותו ליבון תחתיה משום דהוי צורך אוכל נפש:
ט"ז סי' שכ"ג הקשה על ראש שכתב שכן מצינו גבי שופר ולולב. דהתם בשבת שפיר גזרינן, אבל כאן ביו"ט וס"ל לרבה גזירה יו"ט אטו שבת לא מצינו ע"ש, עי' כ"ס סי' ס"ט באריכות ופנים מאירות סי' ל':
שג'"א סי' נ"ו כתב מה שתמה על רי"ף דלמה האריך לפרש המשנה דמה שייך טבילת כלי האידנא דברי תימה הן הלא קושי' מתורצת בחברתה שכתב ועוד לפי הטעמים שכתב מותר להטביל כ"ח ביו"ט א"כ הביא ללמוד מה"ט להתיר כלי חרס ביו"ט וזה תימה שהקשה תרתי קושיין דסתרא אהדדי ע"ש באריכות שרבה הוא דס"ל דגזרי' שמא יעברנו אפי' שלא במקום מצוה אבל אינך אמוראי' ס"ל דוקא במקום מצוה הוא דבהול דגזרי' שמא יעברנו אבל שלא במקום מצוה לא ולפיכך יהבי טעם אחר בטבילת כלים ע"ש, אמנם בשמ"ק מבואר וז"ל דכיון שהוא בהול לקיים המצוה דטבילת כלים ברגל מצוה היא איכא למיחש, וכ"כ רע"ב חל להיות אחר שבת משום דחייבין ברגל לטהר אדם וכלים ועי' אב"מ בתשובה סי' יו"ד:
ה"ה פ"ד מיו"ט מביא רשב"א שאין מטבילין יו"ט כלי תשמיש הנקחין מעכו"ם אלא כעין טהרת הכלי כלומר שאם הוא כלי העשוי לדלות בו או למלאות בו מים מן המעין ממלא בו והוא טהור, ולדעת רבינו שכתב פי"ז ממ"א שטבילת כלים מדברי סופרים ונתבאר שמטבילין ולד הטומאה מפני שטומאתו מדרבנן יש לומר שמטבילין את הכלים ביו"ט, מ"מ עם כל זה אני אומר שדין רב קיים לפי שאפי' מאן דלית ליה טעמא דמחזי כמתקן כלי ה"מ גבי טבילת טומאה שאפי' קודם טבילה היה הכלי ראוי להשתמש בו בטומאה לטמא ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה ומש"ה לא חשבי הטבילה תקון וכולן שוין בטומאה של דבריהם שאין זה תיקון אבל כלי הנקחין מן עכו"ם דקודם טבילה לא חזו ודאי טבילתן מחזיא כמתקן כלי ואסורה לכ"ע:
הגהות מימונית פכ"ג הלכות שבת כתב הורה רבינו פרץ שמותר להטביל בשבת ע"י הערמה ששואב מים לשתות או לשאר צורך המים וממילא יהיו טהורים וכן איתא בביצה פ"ב שוין שמדלין בדלי טמא והוא מאליו טהור וכן ראיה מאדם דשרי משום דנראה כמיקר:
אב"מ בתשובה סי' י"א הקשה הא איכא חשש שמא ישהא בשלומא בדלי כתב השטמ"ק בדלי לא שייך שמא ישהא כיון שסמוך אצל הבור מסתמא אין משהה אבל בכל הכלים ודאי קשה ועי' מר"ם שיק סי' רע"ט, ותבואת השדה ח"ג דף ק"ג תי' דרך שאיבה מותר גם בשבת וליכא בזמן מועט שמא ישהא א"כ גם ביו"ט ליכא חשש שמא ישהא כיון שיוכל לטבול בשבת:
ב"י שכ"ג כתב לענין הלכה כיון דלרי"ף ורמב"ם משמע דשרי להטביל כלים חדשים ביו"ט הכי נקטינן ומחבר כתב מותר להטביל כ"ח הטעון טבילה ויש אוסרים וכתב רמ"א ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה, וכתב מג"א דלא יברך דאז אינו מוכח שעושה לשם טבילה, ואב"מ בתשובות סי' יו"ד הקשה דקי"ל אשה טובלת בשבת בטעם דאדם נראה כמיקר א"כ האיך תברך הרי נראה כמתקן ואפי' למ"ד טבילה בזמנה מצוה, אסור לטבול בשבת כשהוא מתקן כמש"כ תוס' שבת קי"א משום טבילת בזמנה מצוה לא הוי שרינן איסור תיקוני מנא ע"ש:
יש"ש בביצה כתב הקארו כתב דכיון לרי"ף ורמב"ם משמע דשרי לטבול כלים חדשים ביו"ט הכי נהגין, וטעה טעות גדול דהא כתב רמב"ם דאין מטבילין כלים משום דמתקן לפ"ז גם כלים חדשים נמי אסורים ע"ש וט"ז שכ"ג, ונראה לישב ואקדים מה שהקשה שג"א וצל"ח על רש"י שכתב בולד הטומאה אין כאן תיקון דמדאוריי' טהור מעליא הוא, ובשבת דף ל"ד ספק חשיכה וכו' אבל מעשרין את הדמאי והרי דמאי אינו אלא מדרבנן אפ"ה ספק חשיכה הוא דשרי אבל ודאי חשיכה אין מעשרין ורש"י פי' במשנה דהא דאין מעשרין הוא משום מתקן ע"ב, ונראה סברה אחת דמתקן אסור או משום מכה בפטיש או בונה עי' לעיל ונראה רק אם האיסר מונח על החפץ שפיר שייך דמתקן החפץ בהסתלק ממנו האיסור, אבל אם האיסר רק על גברא שהוא אסור לעשות כך ולא על החפץ לא שייך מתקן, וידוע כל איסורי דאוריי' הם איסור חפץ, אבל איסור דרבנן רק מונח על גברא, שפיר כתב רש"י באיסור דרבנן לא שייך מתקן, ועי' ש"ך ק"י ס"ק טוב, ח"י, בגבינות עכו"ם שאסרו חכמים מחמת ספק קיבת נבילה כודאי איסור הוא ולא שייך ספק דרבנן ע"ש א"כ בדמאי שחשש שטבל הוא ויש בו איסר חפץ שייך מתקן ואין מעשרין בשבת ורמב"ם נקיט אין מטבילין כלים טמאין באב הטומאה מיירי ושם מתקן, אבל בכלים חדשים שאין איסור חפץ רק חיוב על גברא שלא להשתמש בו בלא טבילה שפיר כתב הב"י שמותר ועי':
רלב"ח תשובה ט"ז כתב צ"ע לבאר אי דוקא כשבאו הכלים חדשים ליד ישראל ביום טוב מותר להטבילם לדעת רי"ף דליכא חששא שמא ישהא או אפי' כשבאו לידו קודם יו"ט ובודאי אי סברת רי"ף ז"ל שטבילת כלים מדרבנן שמותרת דבאסור דרבנן ליכא חששא דשמא ישהא כ"כ רמב"ם אבל אי סברת רי"ף שטבילת כלים מן התורה יש ספק אולי מש"כ רא"ש לרי"ף מותר להטביל כלים חדשים זה דווקא כשבאו לידו ביו"ט וליכא חששא דשמא ישהא אבל אם בא לידו קודם יו"ט אסורין כדין כלים שנטמא באב הטומאה קודם יו"ט לדעת רמב"ם ע"ש, שער אפרים סי' ט"ו כתב מש"כ ישיש לר"ב אסור להטביל כלים חדשים שמת ישהא זה אינו דדוקא גבי טבילת כלים טמאים גזרי' דאתי לידי תקלה הואיל ומותר להשתמש בתוכם חולין לכן גזרי' שמא יבא לידי תקלה ע"ש:
תיו"ט בביצה כתב בדברי רמב"ם יש לי מבוכה גדולה שבפירושו מפרש דמחזי כמתקן, ובהלכות יו"ט כתב גזירה שמא ישהה ואיכא בינייהו לענין טבילת כלים חדשים דלהשהות ליכא חששא דלא שייך תקלה לגבייהו דאין משתמשין בהן כל עיקר עד שיטבלו ואלו לתקן מנא איכא, וראיתי ביש"ש שמסיק דאף לרב ביבי אסור להטביל כלים חדשים משום שמא ישהה וישתמש בו, עי' בית אפרים סי' נ"ב:
תוס' גיטין דף ל"א ד"ה במחשבה, וא"ת כיון דשרי תרומה כשנותן עינו בצד זה אמאי אין מגביהים תו"מ בשבת דתנן שבת דף קמ"א רי"א אף מעלין המדומע ופריך בגמרא קמ"ב והא קמתקן ומשני דסבר כרשב"א דאמר נותן עיניו וכו' ולהכי לא חשוב מתקן כשמעלהו כיון דאפשר במחשבה וה"נ אפשר במחשבה, וי"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחילת תיקונה של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה ואפי' דמאי אסור לתקנו בשבת עי' שבת דף ל"ד, ועי' תוס' חולין דף ז' ע"ש, וטיב גיטין מסביר לכאורה לה"ה שמחלק בכלי טמא מדרבנן דראוי להשתמש בדברים טמאים משא"כ בטבילת כלים שאסור לכל תשמיש שבעולם שפיר מתקן אף דהוא דרבנן, א"כ בטומאה דאוריי' למה חשוב מתקן הא ראוי להשתמשות דברים טמאים, ע"כ צ"ל דיש שני מיני תיקון אחד בגוף הכלי אף שהי' ראוי לתשמיש עכ"פ הכלי שם טמא נקרא ועכשיו נטהר, ותיקין לצורך תשמיש שלנו ואמנם תיקון זה לא שייך רק בטומאה דאוריי', אבל בטומאה דרבנן לא חשוב תיקון לכלי כיון דטהור מדאוריי' לכן אנו מחשבין התיקון רק מחמת תשמשינו ולכן שפיר מחלקינן בין טומאה דרבנן לטבילת כלים דרבנן דבטומאת כלים לא שייך תיקון זה מה שראוי להשתמש בו וכו' וה"ה בהך תיקון דהפרשת תרומה יש שני מיני תיקון לגוף הטבל שתחילתו הי' אסור שם טבל ועכשיו מתוקן וגם מצד תיקון מה שמותר באכילה לצרכינו, ובתיקון גוף הטבל על זה לא שייך להתיר תיקון במעשה משום דאפשר לתקונו במחשבה דמה בכך הרי עכ"פ עתה אנו מתקנין אותו במעשה וכו' ובזה א"ש חילק התוס' במדומע אין התיקון משום עצמו שכבר נתקן ואין התיקון רק מה שבתחילה הי' אסור באכילה ועכשיו מותר שפיר מצרפינן הך סברא דאפשר ליתן עיניו אבל תחילת תקונו של טבל עיקור תיקון על הפירות עצמם אסור אף דאפשר לעשות בהיתר ע"ב: אולי מובן להבין סברת תוס' כאשר כתב בית אפרים או"ח סי' כ"ה, מש"כ תוס' שבת דף מ"ג בהא דקאמר טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן דמשמע אפי' במזיד וגבי בכור אמרי' ביצה דף כ"ז דכיון דאין רואין מומין ביו"ט אינו מבוקר, ופנ"י שם כתב לחלק בין בכור שהי' בחזקת איסור משעה שנולד ובין טבל קודם שראה פני בית לא הי' בחזקת איסור ולכן מהני תיקון בדיעבד וכוונת הדברים דדבר שהי' אסור מתחלה והיום בשבת וביו"ט עושה בו תיקון להוציא מאיסור חשוב תיקון גמור ואפי' עביד לא מהני, אבל בדבר שהי' מותר ונתחדש עליו אתה איסור והוא מתקנו מעתה שיחזור להיות מותר אין זה תיקון גמור שאינו רק מחזירו להיתר שהי' בו בתחלה לכן אף לכתחילה אין לעשות תיקון בדיעבד שרי עכ"ל על כן בטבל סובר תוס' זה נקרא אסור מתחילה [נגד פנ"י] ולא מצרפין שהי' יוכל ליטול במחשבה כיון שתיקון גמור הוא, אבל בדמאי ובמדומע שאין כאן תיקון גמור כיון שהי' מיתר מתחילה מצרפין הסברה כיון שנוטל במחשבה, ומוסבר החילק של ה"ה בין כלים חדשים שאסורים מעיקרא לכלי טמא שמתחילה הי' היתר וטהור:
צל"ח דף יו"ד כתב אם נתערב איתו ואת בנו דקי"ל דנכבשינהו דניידי ואמרי' כל דפרש מרובה פרש ביו"ט אסור לעשות כן דהרי הוא מתקן ויש לדון בזה לומר דתלי' בפלוגתי' בסי' שכ"ג יש מתירים להטביל כלי חדש בשבת לפי שסברו ט"כ חדשים רק מדרבנן וכו' ונ"ל דלא שייך כאן מתקן ע"י דנכבשינהו עדיין לא הותרו אלא אח"כ כשפירשו נגמר ההיתר וזה נעשה ממילא, ועוד נ"ל באוכל נפש עצמו לא שייך לאסור ביו"ט משום מתקן שהרי כל המלאכות מותרים ביו"ט באוכל נפש א"כ מש"כ מג"א שכ"ג ס"ק י"ד דאסור לטבל איסור בשבת או ביו"ט, לענ"ד בשבת אסור אבל ביו"ט מותר ע"ש, אני לא זכיתי להבין דברי מג"א לשיטת דלא אמרי' נהפך איסור להיתר ואסור לאכול בבת אחת רק כל אחד לעצמו מצד רוב שהוא היתר ואיסור לא נתקן כלל, עי' מ"ח או"ח ח"ב סי' כ"ז אם נפל חלב בקדירה שמבואר בסי' צ"ח שצריך לשפוך אבנים שיציף החלב למעלה אם מותר לעשות כן ביו"ט ובשבת אם אסור דהוי כמתקן:
מג"א סי' שכ"ג אסור לבטל איסור בשבת או ביו"ט דאין לך תיקון גדול מזה, ומג"א סוף סי' של"ה, אם יזוב תירש וכו' צ"ע דהא אין מבטלין איסור לכתחיל' וכתב מחהש"ק ה"ה דהמ"ל דאין מבטלין איסור בשבת דהוי מתקן כמש"כ שכ"ו, נ"ל כי מש"כ לעיל שאסור לבטל בשבת כתב תוס' שבת שם דנפ"מ לדידן כגון יבש ביבש מב"מ שנתבטל חד בתרי דמותר להוסיף עד ס' כדי לבטלו ואין זה מבטל איסור דהא השתא היתר הוא ובשבת אסור, ונראה רק אם איסור בעין ביבש ונעשה היתר שייך לאמור מתקן מנא אבל בסי' של"ה בלח שבטול הממשות אין כאן תיקון ורק מצד מבטל ודו"ק ובני הרב יוסף ליב ני' תי' באיסר חפץ שייך מתקן בסי' שכ"ג קאי לבטל איסר נבילה וטריפה וכדומה שפיר כתב מג"א שאסור משום מתקן כאן מיירי באיסר מוקצה זה רק איסר גברא לא שייך תיקון עי':
במקנה ח"ר דף קכ"ט יין לנזיר וחמץ אם זה איסר חפץ שתולה בזמן, עוד כתב לחלק בשעה שנותן המים תחת היין לא הותר עדיי' רק אח"כ כאשר נופל היין למים נעשה הביטל ממילא כאשר כתב הצלח לעיל, בסי' תק"ט כתב רמ"א אסור להגעיל כלי ביו"ט ומותר ללבן שפוד ע"ש ופמג"ד סי' שכ"ג כתב אין מגעילין ביו"ט באפשר מעיו"ט הא א"א שרי ביו"ט כמו כלים טמאים שנטמאו ביו"ט, ורדב"ז כתב אם עושה מלאכה בחימום מים הוי מכשירי אוכל נפש אסור בכל גוונא ואם צריך לחימום המים מותר בכל גוונא דליכא מתקן דראוי ביבש ול"ד לטבילת כלים דלא חזי למידי וכו' לפ"ז אשכחנא דרשאי להגעיל כלים בשבת אם יש לו מים חמים בכ"ר ע"ש, ועי' בספר יהושע סי' י"א שמביא קושי' מש"כ תוס' פסחים דף מ"ו כי איכא כהן יוכל לקרות לו שם דחזי ליה ע"י ביטול ברוב, הא מבואר בסי' שכ"ג דאין מבטלין איסר בשבת דמיחזי כמתקן וה"ה ביו"ט וא"כ לא שייך לומר דחזי ליה ע"י ביטול, ועי' מג"א תק"ו ס"ק ח' בע"פ שחל בשבת ושכח להפרש חלה בע"ש מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנו שא"א להפריש חלה ע"ש ועי' פנים מאירות ח"ר סי' ל' כתב אם איתא לדברי טו"ז סי' שכ"ג דטבילת כלים חדשים שהם מדרבנן לא חשוב תיקון כלל א"כ הא חלת ח"ל מדרבנן והא דאין מפרשין חלת ח"ל ביו"ט היינו היכי דאפשר אבל היכא דלא אפשר הי' היתר גמור להפריש וליתן לכהן קטן ע"ש:
פרט ד'. לקוטים:
מר"ם שיף הקשה להי"מ למאי צריך כלל טעמא דשמא יעברנו דאי לאב הטומאה בין נטמא בעיו"ט בין ביו"ט אין מטבילין משים דהו"ל צורך חול דבעי ערב שמש ואי לולד הטומאה ביו"ט שרי ע"כ מעיו"ט הא אין שייך בו גזירה דשמא יעברנו כמש"כ תוס' משום דאינו להוט ע"ש, והג"ה כתב לתרץ ביו"ט שחל להיות בע"ש דאז אף שנטמא באב הטומאה לא הוי טירחא לצורך חול דמצי להשתמש בו בשבת והוי מותר כי היכי דכל צרכי שבת נעשין ביו"ט כאפיה ובישל ולזה מהני גזירה דשמא יעברנו:
פנ"י כתב מאי מקשה א"ה אדם נמי דלמא הא דשרי באדם היינו משום עשה דרגל לכאורה נ"ל לישב משום עשה דרגל לא הוי שרינן לעבור בשבת כדאיתא במנחות דף מ"ח דעמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרי', אח"ז ראיתי בתוס' שבת קי"א מקשה מאי מקשה הש"ס הכא א"ה אפי' אדם נמי דלמא אתי כמ"ד דטבילה בזמנה מצוה ומתרצין משום מצוה אין להתיר טבילה דמחזי כמתקן ע"ש:
על קושי' תוס' למה לא נקוט שיוצאנו מר"הי לר"ה כתב לי בני הרב המאוה"ג מו"ה יוסף ליב ני' כבר הקשו אחרונים כעת אין לנו ר"ה למה גוזרין על שופר ולולב עי' תשובת ריב"א סי' מ"ד ורצה לחדש עפ"י כפ"ת סוכה דף מ"ג שמישב קושי' תוס' על רש"י שדוקא מלאכת הוצאה מר"הי לר"ה ילפי' ממשכן ובעי להוי דומי' דמשכן שעקירה יהי' ע"מ להוציא לר"ה, אבל העברת ד' אמות בר"ה דחייב לא ילפי' ממשכן אלא גמרא גמירי לה עי' שבת דף צ"ו הלכך סבר רש"י מעביר ד"א בר"ה אע"פ שעקירה ראשונה לא הי' להעבירן ד"א אפ"ה חייב ע"ב הבאתיו בעט סופר כלל ח' פרט א' באריכות, א"כ י"ל גם מה שצריך ר"ה שיהי' ס' רבוא בוקעין בו רק שיהי' ר"ה לענין הוצאה מר"ה לר"ה דומי' דמשכן, אבל לענין ד"א בר"ה גם אם אין ס' רבוא בו חייב כך גמירי לה, על כן נקוט רק שמא יעברנו ד"א אשר גם בזמן הזה חייב, חכם בני ישמח לבי גם אני, כעת מצאתי שכיון לתשובת מהרי"א סי' פ"ז שכתב כעין זה, וצ"ע משבת ד' אר"ה המעביר ד' אמות בר"ה מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי המדבר פרש"י, וכל מלאכות שבת ממשכן גמרינן:
תשובת ריב"א סי' מ"ד כתב על קושי' ט"א לב"ש דלית ליה מתוך וגם ביו"ט אסור להוציא לצורך מצוה א"כ לגזור שמא יעברנו גם כשחל בחול, נ"ל כיון דאיתא בסוכה דלא הי' מעמידין דבריהם לבטל מצוה ודאית רק משום דלא בקיאין בקבוע דירחא והוי ספק אם יעשה מצוה, א"כ ביו"ט לב"ש ממנ"פ אם היום יו"ט ומצוה לתקוע לא נבטל מצוה דאוריי' מגזירה דשמא יעברנו ואי לא הוי יו"ט א"כ גם חששא שמא יעברנו ליכא משא"כ בשבת דחיישינן דלמא אינו יו"ט וליכא מצוה וחששא דשמא יעברנו איכא מכח שבת עכ"ל, ועי' שעה"מ פ"ב משופר:
תוס' כתובות דף ו' ד"ה האי מסוכרייתא עוד י"ל דכל דבר שאדם עושה במזיד לא שייך למימר שמא יסחוט דסברא הוא כיון דלדעת כן הוא עושה ולהכי גבי מסננין את היין לא חיישינן שמא יסחוט ואתי שפיר האי דנדה מערמת וטובלת בבגדיה עכ"ל שעה"מ פכ"ב משבת כתב קשה טובא דא"כ גבי טבילת כלים היכי קאמר ר' יוסף דגזרי' שמא יסחט הא התם לדעת כן הוא עושה ע"ש:
עי' כלל ח' שמא יעברנו ששייך לכאן הרבה:
ח"ס או"ח סי' קמ"ז כתב הא דכתבו תוס' כתובות ה' דלא אמרי' מתוך אלא באוכל נפש עצמו ולא במכשירן, מ"מ בהוצאה כל שהיא בענין או"נ לאפוקי אבנים אפי' במכשירין הוה לענין הוצאה כאוכל נפש עצמו ואמרי' מתוך וראיה מסוגי' דפריך תינח שבת יו"ט מא"ל, וקשה הא טבילת כלים לא הוה אלא מכשירי או"נ ולא אמרי' מתוך:
ודוחק לאמור דרבה ס"ל חין ערוב והוצאה ליו"ט כלל דליתא דבתר דשמע מרב יוסף אלא מעתה לפלגו באבנים קבלה מיניה אע"כ פשיטא ליה דבהוצאה מקלינן ואמרי' אפי' במכשירין מתוך, ועי' אמרי בינה בסוגי': סוף מס' חגיגה משעבר הרגל מעבירן על טהרת עזרה עבר הרגל ליום ששי לא הי' מעבירן מפני כבוד שבת פרש"י דלא הי' מטבילין הכלים עד אחר השבת, והקשה ט"א מכדי טבילת כלים אינו משום לתא דטומאת דאוריי' אלא משום טומאת ע"ה שאינו אלא מדרבנן ואמרי' בביצה בולד הטומאה כיון דאינו אלא מדרבנן לית לן בה ע"ש ועי' אמרי בינה:
מג"א סי' שכ"ו ס"ק ח' דמומר שרי לטבול כיון דאינו מדאוריי' ומג"א תקל"א, שך יו"ד רס"ח ס"ק י"ג, ומחנה חיים או"ח חלק ב' סי' ל"ז בטבילת גר ביו"ט:
פרט ו':
למה לא גזרי' במילה בשבת לשמא יעברנו:
א' מגילה דף ד' א"ר הכל וכו' גזירה ויעברנו ד"א בר"ה, תוס' אבל מילה בשבת אין לדחות דהא חמירא שכן נכרתו עליה י"ג כריתות וגם אין אדם מל אלא א"כ הוי בקי דסכנה יש בדבר, ובספר תיקון משה כתב דבריהם צ"ב מ"מ ניחש על אבי הבן שיהי' בהול ויעברנו ד"א ברה"ר אצל בקי למולו, אבל תוס' שבת ק"ל ס"ל דחי נושא עצמו אפי' קטן בן ח', ומאירי במגילה כתב יש שואלין למה לא נאמר במילה גזירה ש"י את התינק וא"ת דחי נושא את עצמו אין כאן איסור תורה הלא בכפות מיהת לא נאמר כן ותינק בן ח' ככפות הוא ועוד ניחש שמא יעבור את האזמל עכ"ל ורשב"א ר"פ ר"א דמילה ס"ל דבקטן כזה ל"ש נושא א"ע ועי' תויו"ט שבת פי"ח משנה ב' עכ"ל: ב' ר"ן רפ"ד דר"ה תי' בשופר ובלולב שאני שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד לחבריה משא"כ במילה ואע"ג דבהזאה גזרי' בפסחים דף ס"ט ע"ש ה"ט דנהי שאין הכל טרודים בהזאה מ"מ טרודים בפסחיהם ולא מדכרי ליה וצלח פסחים דף ס"ה יש לדקדק על ר"ן א"כ אם חל מילה בע"פ שחל בשבת לא תדחה המילה שבת שמא יעבור איזמל ברה"ר ואין מי שיזכרנו שהכל טרודים בעשיית הפסח ע"ש דברים נחמדים:
ג' ט"ז תקפ"ח תי' דמילה שהתירה תורה בהדיא לדחות ביום אפי' בשבת אין כח ביד חכמים לאסור, שעה"מ פ"ב משופר הקשה דבשבת קלא אמרי' ר"א דרש יום הרועה יום אפי' בשבת ועי' עט סופר כלל ח' ובספר בן אורי על שבת דף קל"א כתב לתרץ גבי מילה אם נגזר עקרת מש"כ בתורה ביום אפי' בשבת, אבל שופר ולולב דרק במדינה גזרו ולא במקדש ולא עקרת היתר המפורש בתורה דמשכחת לה במקדש וכ"כ בתיקון משה:
ד' ריטב"א ר"פ לולב וערבה כתב הטעם הוא משום דהוא דאוריי' וידעו שפיר בקביעא דירחא שהרי יום ח' שלו ברור וכיון שהוא מחויב מן התורה מעתה לא גזרו בו לדחות מצותו מעליו משא"כ בלולב שאינו ברור מן התורה משא"כ במגילה שהיא מדבריהם ומשא"כ בהזאה שאע"פ שזמן הפסח ברור והיא מצוה של תורה כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחוייב בפסח עד שיזה לפיכך גזרו בהזאתו משום דרבה שאין אנו עכשיו עוקרין ממנו מצות פסח אלא גורמין לו שלא יתחייב בו עכ"ל:
העולם מקשים על תי' זה משבת קלה דמקשה ארשב"ג דאמר כל שלא שהה ל' יום באדם נפל מימהל היכא מהלינן ומתרץ מהלינן ממנ"פ וכו' קשה ניחש שמא יעברנו כיון דספק הוא:
כ"ס סי' נ"ח מביא תי' מח"ס עפ"י תוס' נדה דגם לרשב"ג אינו אלא מיעוט המצוי וחייש רק מדרבנן ותו לק"מ ניחוש לשמא יעבירנו במקום ספק מצוה הא מדאוריי' ודאי מצוה איכא דאזלי' בתר רוב, אבל כ"ס הקשה מברייתא דשם ספק בן ח' אין מחללין עליו שבת והקשה נמהלי' ממנ"פ, י"ל הא דאין מחללין משום שמא יעברנו כיון דספק השקול הוא גזרו וצל"ע, ועי' אמרי בינה דיני שבת סי' ל' לדעתי הקלושה לישב קושי' מורי כ"ס ז"ל מספק בן ח' כי דחשש שיטעה ויעבר ד"א בר"ה כאשר כתב פ"ג שיחשב שמותר לעבור כדס"ל לר"א דמכשירי מצוה דוחה, הא תינח אם הוא עושה מצוה בודאי כשופר ולולב הוא לא יעלה במחשבה שהיום ספק יו"ט כי עפ"י רוב אין אלול מעובר על כן שפיר חששו חכמים וגזרו מחמת ספק שאין אנו בקאין בקביע דירחא, אבל בספק נפל גם לו הספק ולא יטעה, וגם שבהול על מצוה ג"כ ליכא בספק:
עוד תי' ריטב"א וכ"ל עוד יש במילה טעם אחר נכון כיון שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה הוא ודחאה תורה לחלל בה שבת מצות מילה היאך יגזרו בה חכמים משום גזירת הוצאה דרבה, היא גופה לא דחיא מילה וגזירה דמלאכה אחריתי ידחה לה וזה ודאי א"א עכ"ל בתשובת נחלת בנימן סי' קט"ו מצא בריטב"א מרגליות להבין רמב"ם בפי' משנית פ"ד דר"ה כתב והטעם שנאסרה תק"ש בשבת גזירה שמא יעברנו, לפי שתק"ש אינה מלאכה, ובריטב"א מובן אילו הי' התקיעה מלאכה לא הי' בכח חכמים לבטלו מחשש דשמא יעברנו כמו במילה דאמרי' דהיא גופא לא דחי וגזירה דוחה, אבל תק"ש אינה מלאכה וליכא בקיום המצוה חילל מש"ה יוכלין לבטל מחשש שמא יעברנו: