עט סופר חלק ג· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ג כלל פא חק תוכות
פרט א':
שבת דף ק"ד, תנא כתב אות אחת והשלימה לספר חייב מאן תנא א"ר בר ר"ה ר"א היא וכו' תנא הגיה אות אחת חייב השתא כתב אות אחת פטור הגיה אות אחת חייב, א"ר ששת הכא במ"ע כגון שנטל לגגו של חית ועשאו שני זיינין [והספר צריך לכך] רבא אמר כגון שנטלו לתגו של דלית ועשאו ריש [דלא הוי אלא הגהת אות אחת ובדבר מועט חייב הואיל וזהו תיקון הספר דאסור לשהות ספר שאינו מוגה והו"ל ככתב אות אחת והשלימה לספר דאמרן לעיל דחייב אפי' לרבנן] עי' שלט"ג מכאן ראיה למ"ד דס"ת שאין בו תגין כשר דהא באות ח' ליכא תגין ע"ש, ועי' מחהש"ק ש"מ ס"ק ז':
ר"ן כתב, וכתב ברשב"א דמיהא שמעינן דבכה"ג לא מיקרי ח"ת שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות וכן כשנטלו לגגו של דלית ועשאו ריש אינו אלא כדיו שנפל ע"ג אות ולי נראה דאין מכאן ראיה דלגבי שבת ליכא קפידא בין ח"ת לחק יריכות דכל היכא דהוי מלאכת מחשבות מחייב שהרי אפי' מוחק ע"מ לכתוב חייב אבל במידי דבעינן כתיבה כה"ג אין לנו וב"ש קכ"ה ס"ק ג' כתב אע"ג לענין שבת הוי כתב אפי' ח"ת אם נטל גובהו של חית ונשאר שני זיין חייב שאני שבת דילפי' ממשכן דהוי כתב אפי' רשימה מה שהיו רושמים על הקרשים אבל בעלמא לא:
מרדכי פ"ב דגיטין, כשרוצה לעשות מם פתוחה נדבק עוקצה השמאלית ונעשה מם סתומה וכו' ואם הוא מוחק הדבקות בתער כדי לעשות פתוחה והוא ח"ת ופסול וכו' וא"ת והלא כה"ג חק תוכות מקרי כתיבה לענין שבת כדאמר נטל לגגו של חית וכו' חייב, התם מלאכת מחשבת אסרה תורה דברים התלוין במילי דשבת וכיון דמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין שנעשה וכו' אבל במקום שנאמר וכתב צריך שיכתב גוף האותיות ולא שיהא נעשית מאליהן וגם להעביר עליו קולמוס לאחר התיקון לא יועיל לא לר' יודא ולא לרבנן דאם מועיל על האות שנכתב שלא לשמה לשווי' לשמה מ"מ לשווי' אות לא יועיל ע"ש בית מאיר כתב אילו הייתי כדי לחלוק דאפי' למ"ד דהעברת קולמוס לשמה פסול מ"מ העברת קולמוס על ח"ת מהני דזה הוי כאילו כותב על נייר חלק ע"ב ועי' מג"א ל"ב ס"ק כ"ו. ראש דף כ' כתב אם יש בו אותיות דבוקות יכול להסיר הדיו שביניהם ולהבדילם אבל אם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות:
דהו"ל חק תוכות, וג"א כתב פסק ר"י הכותב הגט ונפל דיו בתוך חלל האות כגון בית ונעשה פ"א או בחלל אות אחרת שאין עתה שמה עליה ואח"כ מחק הטיפה מתוך האות זהו ח"ת שנעשית האות ע"י מחיקת תוכה ופסול ע"ש: גיטין דף כ' ת"ר וכתב ולא חקק [בטבלא בסכין] למימרא דחקיקה לאו כתיבה ורמינהו עבד שיצא בכתב שע"ג טבלא יצא לחירות אבל לא בכתב שע"ג הכיפא ואנדוכתרי [אם רקמו עליהן אותיות הגט אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד ובראשיו תחובין] אמר עולא אר"א הא דחק תוכות [של אותיות וצידהן והאותיות בולטות אינו כתב לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהם והעץ נשאר כמו שהי' בדפוס ונעשו האותיות מאיליהם] הא דחק יריכות [של אותיות דהיינו הן ממש שישקע הכתב זו היא כתיבה], א"ל רבינא לרב אשי רושמא מחרץ חריץ או כנופיא מכניף [חותם המטבע מחריץ התוכות וסביבות של צורתו שהיא שוקעת ודוחקין תוכות וסביבות הצורות של דינר עד שעומדת צורת הדינר בולטות כמו שהיתה, ונפ"מ שאם חקק הגט בחותם וכתבו ע"ג טס לא הוי כתב דתוכות, או מכנף צורת החותם שהיתה שוקעת כשתיכותיה דוחקין את התוכות של דינר ונכנס הזהב קצת בדוחק בתוך שקיעת הצורה ונמתח מתוך דוחקו ונכנס לתוך צורה ולא ממילא הם אלא ע"י מכת הקורנס הצורה עצמה נמתחת לתוך הרושם והרי כתבה בידים] א"ל מחרץ חריץ, איתיבי לא הי' כתבו שקוע [הציץ] אלא בולט כדנרי זהב ואס"ד חריץ הא בעינא מכתבו כדינרי זהב דבולט ולא כדינרי זהב, דאלו התם מגואי והתם מאבראי [ציץ דוחק מאבראי והיא בולטת מגואי]:
ח"ס שבת ק"ד כתב, התופר אותיות על בגדים ואפי' רוקם עליהם דאע"ג לענין גט פסול בה"ג כדאיתא בגיטין כ' ומטעם שפי' רש"י ד"ה אנדוכתרי ע"ש וכוונתו כיון דכתוב ספר כריתות צריך שיהי' הספר עצמו כריתות, משא"כ כשדבק עליו הן בדיבוק או בתפירה ורקימה שיכול לסלק האותיות והספר קיים כמו שהי' נמצא כל כריתות על ספר ולא הספר בעצמו כריתות מש"ה פסול לגירושין ואולי אם באריגה ארג האותיות כשר שהספר עצמו הוא הכריתות משא"כ ע"י תפירה ורקימה ומדנקט ברייתא כיפי אנדוכתרי ולא ח"ת עכצ"ל כיפי רבותא טפי לפסול מח"ת וכיון לענין שבת ח"ת חייב והוי כתיבה מכ"ש כיפי ואנדוכתרי ולזה מתכוין מג"א ש"מ סק"י ועי' מחהש"ק: אר"א הרי אני וכו' ולא זכיתי למצוא היתר מה שפשוט בעולם בס"ת ישן הסופר מעביר בקולמוס גם בשמות הקדושים אם חסר מקצת מאות אחד גם שס"ת פסול אבל השם עדיין בקדושתו ואסור למחוק, ועין בעין נראה כאשר נוגע הסופר בקולמוס אותיות הקדושות נקלף דיו הישן וזה מחיקה גמורה בידים, ור"י אלכסנדריא מתיר רק מחיקה ע"מ לתקן אותו השם בעצמו, אבל מחיקה כדי לתקן ס"ת ולחדש ליכתב שם חדש מאין לנו ההיתר, כעין שאמרו במנחות דף מ"ח עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרי' עמוד וחטא בשבת בשביל שתזכה בחול לא אמרי' ע"ש ורדב"ז ח"ר סי' ע"ז כתב שאם נפל טפת דיו על השם מותר למוחקן שלא נתכוון אלא לתקן כל היכי דמתקן בשם עצמו מותר כל היכא דמתקן בספר אסור ואם מחק עובר בלאו ע"ש וזה רבות בשנים שאלתי את הגאון הקדוש ב"מ תשובת מרי"א ונדפס התשובה בילקוט אליעזר ח"ג בהקדמה וח"ס סי' רס"ו רצה לחדש שזה רק גרם מחיקה וג"כ מצד ע"מ לתקן ע"ש לדעתי הקלושה אין זה תיקון לשם הנכתב רק שם חדש הוא כותב ותשב"ץ או"ח סי' ב' כתב יש להביא ראיה מענין נתיצה המזבח שהיא בלאו מדכתיב ונצתם את מזבחותיהם לא תעשון כן וכו' וה"ה לסתור אבן אחת מן היכל או מן עזרה ומצינו שמותר לסתור אבנים בהן כדי לתקן ואפי' לסתור ההיכל כלו כדאשכחן לבבא בן בוטא שהשיא עצה להורדוס למסתרי' להיכלא ולמבנייה וה"ה נמי למחיקת השם שאם הוא מתכוון לתקן שהוא מותר למחוק שהרי מחיקת השם ונתיצת המזבח וההיכל בחד לאו נפקי מלא תעשון כן ע"ש ובמשנת חכמים ביבין שמיע דף י"ג משיג בעזרה והיכל כל דבר המקודש שהי' מקומו קבוע והכל מיד ה' משא"כ ס"ת יכיל לחלק היריעה או ליכתב ס"ת אחרת ביופי והידר ולא למחוק ע"מ לתקן ועי' שלטי גבורים פ"ד משבועות באריכות:
פרט ב'. רמב"ם וש"ע:
רמב"ם פ"ד מגירושין הלכה ו' וחקק הגט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת אם חפר יריכו האותיות כשר שזה כתב הוא הרי הוא אומר כתובה בעט ברזל כלומר שהוא חפרו, וכן אם חקוק הירכות מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס, אבל אם חפר תוך האות עד שיראו הירכות גבוהות מכאן ומכאן ככתב דינר זהב שהכתב בולט אינו גט שאין זה כתב, והג"מ כתב פסק ר"י שאם נפלה דיו לתוך ד' ונמשה ה' לתוך ב' ונעשה פ' או מ' פתוחה ונעשה סתומה שצריך לחזור ולכתוב גט אחר ולא יועיל למחוק הטיפה דמאחר דזה האות אין שמה עליה אלא ע"י מחיקת הטיפה זה קרוי ח"ת ופסול: טור קכ"ה כתב חקק הגט בחותם והכה בו על הטס עד שנראית כתיבת הגט בטס פסול ב"י כתב דלא מיפסל כשמתקן ע"י מחיקה אלא כשנשתנית צורת האות ע"י הדיו שנפל בה אבל כשלא נשתנית צורת האות יכול למחוק טפת הדיו דלא מיקרי ח"ת מאחר שהאות הי' ניכרת אבל:
מר"ק כתב שאם נפלה טפת דיו לתוך האות אע"פ שאות נכרת אין לתקן ע"י מחיקה וכו' תה"ד סי' רכ"ח כתב דכל ח"ת דפסלו הגאונים ע"י מחיקה לא כתבו אלא שע"י מחיקה לבדה נתקן האות מקלקולו אבל היכא שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף על המחיקה לישוויה אות בכה"ג לא נפסל משום ח"ת אך סמ"ג כתב דקודם שנגמר האות ונפלה דיו מיקרי טפי ח"ת משנפלה אחר שגמר כבר האות ועי' ב"י ורמ"א:
ב"י מביא כלבו שאם נפלה טפת דיו והוסיף לעשות יוד או משך אותה לעשותה ו' אע"פ שתחלת האות ע"י טפת דיו דליכא כתיבה כיון שגם הכתב מסייע בעשיית האות שפיר מקרי חק יריכות, וט"ז כתב תמוה לי דודאי כל גוף האות צריך להיות ע"י כתיבה ומה מועיל מעט התוספת שנתהוה ע"י הכתב ע"ב, וג"פ ס"ק ל"ד מסופק אם נפל דיו והאריך בה ועשאה ו או ן ויש בחלק שהאריך שיעור האות עשוי' חק יריכו' מהו דאפשר דלא פסול חצי אות ח"ת אלא היכא דבחלק חק יריכות בציר לה שיעורא ואותה טפה שנפלה משלמת לאות אבל היכא דהאריך באות טפי הו"ל אותה טפה שנפלה כמאן דליתי ושרי לכ"ע, ולשכת הסופר חקירה ב' כתב דפסול כי אין האות מוקף גויל מתחלתו ע"ב, לענ"ד מין במין אינו חוצץ ויש מוקף גויל למעלה מטפה:
רמב"ם פ"ט מכלי מקדש כיצד מעשה ציתצ עושה טס של זהב וכותב עליו קודש ל"ה וכו' והאותיות בולטות בפניו, כיצד חופר את האותיות מאחריו והוא מדובק על השעוה עד שבולט וראב"ד כתב א"א אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות מאחריו עד שהאותיות בולטות מלפניו, ומודבק בשעוה שאמר אינו כלום וכ"מ כתב צריך לכתוב בו האותיות, משום דכתיב ויכתבו עליו מכתב, וצריך שיחפור מאחריו, משום דכתיב ופתחת עליו פתוחי חותם, וכתב ראב"ד אינו חופר אלא מכה בדפוס, כלומר דבדרך זה בין מקום לדיבוק על השעוה, ולא נעלם מרבינו דרך זה ולא בחר בו משום דכשמכה בדפוס אינו יכול לכוון שיבא הפתוח כנגד האותיות הכתובות בכיון ממש, ועוד דפתוחי חותם אינו הכאה בדפוס וג"פ סי' קכ"ה ס"ק ט"ו כתב מש"כ רמב"ם לענין גט וכן אם חקק ירכי האותיות מאחורי הטס, לאו למימר דדוקא בכה"ג דחוקק כל אות ואות מאחורי הטס מקריא כתיבה אלא אפי' אם כתב בחותם כל הגט והכה באותו חותם שהי' אותיותיו בולטות לאחורי טס של זהב עד שבלטו כל אותיות של הגט בפני הטס כשר דבכה"ג חק יריכות הוא כיון שעושה מעשה בגוף האותיות וכו' לפ"ז הגט הנעשה בדפוס ספרים שלנו כשר דחק יריכות הוא ולא חק תוכות ואף שנעשה כולו בבת אחת כתיבה מקרי ע"ב ועי' תשובת מ"ע עי' צ"ג וסי' ל"ח וט"ז יו"ד רע"א חולק ועי' פר"ח קכ"ה ומג"א סי' רפ"ד שבדפוס כתיבה מעלייתא:
טור א"ח סי' ל"ב כתב בשם סמ"ק אם נפלה טפת דיו קודם שנגמר האות ולא הי' האות נכרת ואח"כ נטל הדיו או שלא הי' מוקפת גויל מתחלתה פסול דהוי ח"ת אבל אם כבר הי' עשויה כתקנה ונפל בה דיו יכול ליטלן, וא"א ז"ל פסל גם בזה, לבוש רצה לאמור רק כשנפלה על הדיו בעודה לחה שנתערב הדיו יחד אבל אם לאחר שנתייבש היטיב כפלה טיפת דיו ונטל הדיו מעל האות דכשר, עי' ב"ש וט"ז א"ע קכ"ה, ובי"א יו"ד סי' ס"א מאריך בו: הרדך כתב אם נוגעת אות באות בין מלמעלה בין מלמטה מועיל תיקון ולא דמי לח"ת, וכתב כלל כל שפסול מחמת צורת האות כגון נדבק רגל ההא למעלה בגגו וכדומה אסור להפריד דהוי ח"ת ומה שאין פסול בגוף צורת האות כגון שנדבק אות לאות לא הוי ח"ת ורשב"א כתב רגל הקוף הדבוק גורדין הרגל וחוזרין וכותבין ואין צריך לגרוד כל האות כי הגג כדין נכתב ועי' כס"נ:
אם מותר למחוק שמות הקדושים שנכתבו ע"י חק תוכות עי' תשובת חו"י סי' ט"ז ומ"ע ל"ו ובבני יונה וחידש על תורת גיטין שכתב נסתפקתי אם רשאי למחוק ועי' שב יעקב סי' נ"ה ובי"א סי' ס"א וביבין שמועה הלכות יסודי תורה דף י"ג:
ח"ס בחידושיו לגיטין כתב עי' פר"ח קכ"ה לשון רמב"ם וראב"ד גבי ציץ והנה בפ' פקודי כתיב ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קודש לה' מדכתיב ויכתבו עליו משמע הכתיבה עליו ולא בתוכו היינו בולט ולא שוקע וכן מצאתי בהפלאה פ' תצוה והאבנים תהי' על שמות בנ"י פי' שמות ב"י שוקעים והאבני' על שמות דאי בולטים הרי ב"י על האבנים ע"ש וא"כ הכא בציץ כתיב ויכתבו עליו ע"כ בולט ולא שוקע ואך כתיב פתוחי חותם היינו חורץ ושוקע וע"כ לקיים ב' המקראות הי' חורץ פתוחי חותם מאחריו, ועי"ז הי' בולט על פניו וס"ל לרמב"ם כל היכי דכתיב ויכתב צריך להיות בפועל כפיו ומעשי ידיו של הכותב שיהיה כל האות נכתב על ידו מעשי אצבעותיו ולא שיכה בדפוס מאחוריו ויפלוט אות מלפניו דלשון כתיבה משמע מעשי ידיו ולא ע"י דפוס ברגע אחד כל האות וכן כתב בני יונה סי' רע"א דדפוס פסול לס"ת דבעי מעשי ידיו לפע"ד גם בגט פסול ובכל שנאמר כתיבה והנה בציץ מדהי' צריך לחרוץ פתוחי חותם בפועל ידיו א"כ הי' צריך לרשום האות כדי שלא יעקם חריצתו ויצא מעוקל ודיבק שעוה ולא בדיו כיון שכתב קודש לה' א"כ בדיו יבוא אח"כ למחיקת אותיות מהשם משא"כ בשעוה הנקלף מעליו כאשר הוא בשלימתו כנלע"ד נכון בעה"י עכ"ל: מג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ג אם נטף שעוה וסילק מותר ואין זה ח"ת עי' במחהש"ק, ועי' מגן גבורים סי' ל"ב:
באלף המגן אות ל"ח כתב מיהו נראה אם נפל דבק על אות אחת באופן שהי' מועיל הגרירה בזה ודאי אף בשבת אין מוציאין אחרת דהא באות אחת אם מסלק השעוה אינו רק איסר דרבנן כמבואר לקמן ש"מ בב"ח ע"ש, ובאיסר דרבנן לא אמרי' כל שאינו ראוי לבילה כמבואר במשאת בנימין סי' ס"ב, [אולי להסביר עם סברת ה"ה באיסר דרבנן לא שייך חזקת כשרות ודו"ק]: שבילי דוד בסי' ל"ב כתב, לבאר דין ח"ת נבאר הקדמה אחת, והוא דח"ת דפסול ילפי' וכתב ולא וחקק וזה בגדר מה דדרשינן בסוכה וציצית תולמ"ה דאם חקק בגדיש ונעשה ממנו סוכה פסול דבעינן תעשה ולא דע"י החקיקה נעשה סוכה ממילא כן דרשינן וכתב ולא וחקק דע"י זה נעשה האות ממילא, וכן אמרי' אם עשאו בפיסל כגון במחובר או שלא חתכן הציצית קודם, אמנם כתב המג"א בסי' ט"ו דכל שהי' מתחלתו בכשרות לית ביה משום תולמ"ה ומחלק בזה בסי' כ"ג דזה דוקא כשפסולו מחמת ד"א הא שפסולו בגופו פסול, והנה בזה מחולקים הסמ"ק והרא"ש בטור כי הסמ"ק כתב דאם נפסל האות קודם שנגמר לא מהני תיקון ואם לאחר שנגמר מהני תקון אף דנעשה בו פסול מגופו, אבל קודם שנגמר אף דפסול מחמת דיבוק לא מהני תיקון, ורא"ש ס"ל בנפל בו דמיפסל בגופו לא מהני תיקון אפי' נפל אח"כ, ובנפסל מחמת דיבוק כשר אפי' קודם שנגמר וזה כדעת רמ"א תרכ"ו בעושה סוכה תחת הגג לא מיפסל ע"ב, ועי' בספר חכמת שלמה עם הר המור סי' י"ב שמסביר ר' יודא סובר ע"י כתב עליון מבטל תעשה ולא מן העשוי כמו בציצית ובסוכה ע"י קציצתן ומנענען ע"ב:
הנה כמו לענין שבת ח"ת לר"ן חייב כי לא גרע מרושם א"כ גם המוחק ח"ת כמו חותם באיגרת בודאי חייב ועי' מג"א סי' ש"מ ס"ק ו' בעוגות כשכתיבה היא מעצמה שרי, שנעשה בדפוס אבל אם נעשה בדבר אחר גם בדפוס שהוא ח"ת משמע שחייב, עי' מג"א תקי"ט ועי' פר"ח יו"ד קי"ח ס"ק חי, אפי' ע"י גוי אסור לפתוח איגרת, ות"י בכלכלת שבת אות ל"ג לקרוע הנייר בצד חותם ע"י עכו"ם לצורך גדול:
עי' מג"א תרצ"א במגילה ח"ת פסול:
פרט ג'. כתב ע"ג כתב:
גיטין י"ט, איתמר המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת ה"י ורל"ק דאמרי תרווייהו חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק, דיו ע"ג דיו סיקרא ע"ג סיקרא פטור, בעא מיניה רל"ק מר"י עדים שאין יודעין לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו כתב עליון כתב או אינו כתב. א"ל אינו כתב א"ל והלא למדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה [להקל אפי' לענין שבת אם בא מעשה לידינו בזמן בהמ"ק לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה]:
בית מאיר בסי' קכ"ה כתב למרדכי שמחלק בין חיוב שבת דמלאכת מחשבת אסרה הורה מה הוצרך ר"י לשנוי וכי מפני שאנו מדמין וכו' לימא ליה שבת שאני דמלאכת מחשבת חייבה וכיון דאיהו חישב לדיו ע"ג סיקרא לכתב חייב אלא ודאי דאין לחלק אף בהכי בענין מה דלא מקרי כתב מצד עצמותו והוי כמחשב לעשות דבר שאינו מאבות מלאכות:
תוס' דיו ע"ג דיו פטור תימא דהכא משמע דדיו ע"ג דיו לאו כלום הוא וה"ה לעניין גט דמדמי בסמוך לשבת ומשמע דליכא מאן דפליג ולקמן דף כ' אמרי' כתבה שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר"י ורבנן, דלר"י הוי כתב ועוד דרב אחאי מסיק דאפי' רבנן מודו גבי גט דהוי כשר ואומר רבינו יצחק דלקמן ודאי שכתב הראשון הי' שלא לשמה וכתב השני עושהו לשמה חשיב כתב לר"י ולרב אחא אפי' לרבנן חשיב כתב גבי גט. אבל הכא שכתב שני אינו מתקן כלום אפי' ר"י מודה דלא חשיב כתב, ובשבת ק"ד דתנן כתב ע"ג כתב פטור ואמר ר' חסדא מתניתין דלא כר"י לא בעי לאוקמי כשאין כתב שני מתקן כלום דאפי' ר"י מודה דאינו כתב משום דמתני' משמע ליה דבכל ענין פטור אפי' כתב גט או ס"ת שלא לשמה והעביר עליו בשבת קולמוס לשמה להכי מוקי כרבנן אבל לרב אחא בר יעקב ע"כ לא מיתוקמא מתני' בכל עניין דהא בגט אפי' רבנן מודו דהוי כתב ולדידיה אתי' מתני' נמי כר"י וכגון שאינו מתקן בכתב השני כלום: מהרש"א כתב ודמבעי' ליה רל"ק מר"י גבי גט מהו שיכתבהו בסיקרא ויחתמו היינו דלא כרב אחא דלדידיה אפי' לרבנן הוי כתב שני כתב אפי' בדיו ע"ג דיו דהא מתקן, דהשני עושה לשמה אלא כרב חסדא ס"ל ואליבא דרבנן עכ"ל:
פנ"י כתב לולי פי' מהרש"א ז"ל נראה בכוונת התוס' דאיבעיא בסמוך נמי מיתוקמי אליבא דכ"ע ולא דמי לגט שנכתב שלא לשמה, דהתם ודאי כתב האחרון עיקר כיון שאינו צריך עוד לכתב הראשון ואדרבא מכוין למוחקה משא"כ בעדים שאין יודעים לחתום א"א לנו לומר בשום ענין שהכתב האחרון עיקר כיון דא"א לו בלא כתב הראשון ועיקר הכתיבה של ראשונים הוא וכי' דאי כפי' מהרש"א ז"ל תיקשי לר' אחא מברייתא דבסמוך דמשמע דאף בגיטין לא מכשירין אלא לקרוע נייר חלק אבל לא בכתב ע"ג כתב ולשיטת מהרש"א אליבא דרב אחא לכ"ע כשר אף בכתב ע"כ כתב כיון דמתקן לענין לשמה אע"כ כדכתיבנא דבכה"ג שאין השני יכול לחתום:
לא שייך לומר דכתב השני עיקר אלא היכא שמתקן בגוף הכתב הוא דמיבעיא להו כגון דיו ע"ג סיקרא ע"ש:
תורת גיטין כתב לישב קושי' מהרש"א נראה דאף שכתבו תוס' דהוי כתב כשמתקן מ"מ לא היי רק כמתקן כתב הראשון וכתב ראשון הוא ואין כאן כתב ידן של עדים, רק כתב של ראשון, והא דמדמי הש"ס עדים לשבת הוא למאן דס"ל דחייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק וכיון דהוי מוחק כתב הראשון וכותבין כתב שני הוי כתב ידי עדים אבל במקום דלא הוי כמוחק כתב הראשון לא הוי רק כמתקן כתב הראשון עכ"ל:
לענ"ד לישב עי' [פרט ב'] על ח"ת לא מהני מעביר בקולמוס, כי כתב שני מועיל אם כתב ראשון שלא לשמה מהני ופועל שכתב ראשון יהי' לשמה, אבל אם אין כאן כתיבה כתב שני לאו יוכל לפעול שיהי' כתיבה עי' הטיב בתה"ד סי' מ"ח כתב דאפי' כשהוא מתקן כתב התחתון לעשותו לשמה מ"מ לא חשוב כתב עליון כתב אלא לענין זה שעושהו לשמה ע"ב, א"כ בעדים כתב ראשון אינו כתב מה יועיל כתב שני ומיושב ג"כ קושי' תוס' מנחות דף מ"ב ובע"ז דף כ"ז, למה צריך קרא קשרתם וכתבתם שנכרי פסול ליכתב סת"מ תיפק ליה נכרי סתמא עביד שלא לשמה ע"ש, בהנ"ל מיושב אם פסול בעבור שלא לשמה מהני להעביר קולמוס לשמה, אבל אם פסול כתיבתו שאינה בר קשירה לא מהני העברת קולמוס:
פרט ד'. רמב"ם:
פ"ג מגירושין הלכה ד' וכל גט שכתבו שלא לשמה אע"פ שהעביר עליו קולמוס לשמה אינו גט וה"ה כתב ואפי' לר"י דאמר גבי כתיבת השם מעביר עליו קולמוס ומקדשו, הכא כריתות בעינן וליכא ופלא וכ"מ כתב סובר רבינו כרב חסדא נקיטינן ולרבנן לא הוי גט ע"ש, וב"ש קל"א ס"ק ה' מ"ש ה"ה אפי' לר"י וכו' מ"מ בגט לא מהני משום דבעינן כריתות, ולא משמע בסוגי' כן יע"ש, ולמה רמב"ם פסק כר"ח לרבנן לא הוי גט כלל ומחבר מביא שני דיעות, עי' בחכמת שלמה תשובה י"ב מגאון יהודא יעלה: פ"ד הלכה ו' חקק הגט על הלוח או על טס של מתכת אם חפר ירכי האותיות כשר שזה כתב הוא הרי הוא אומר כתובה בעט ברזל כלומר שהוא חפרו, וכן אם חקק היריכות מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס אבל אם חפר תוך האות עד שיראו היריכות גבוהות מכאן ומכאן ככתב דינר זהב שהכתב בולט אינו גט שאין זה כתב:
פי"א משבת הלכה י"ג, המגיה אות אחת ועשה אותה שתים כגון שחלק גג של חית ונעשה שני זיין חייב, וה"ה כתב בגמרא תני וכו' א"ר ששת כגון שנטלו גגו של חית, רבא אמר שנטלו לתגו של ד' ועשה ח' והביא רבינו אוקמתא דרב ששת:
חיי אדם בנשמת אדם כלל ל"ח בשבת, הקשה על ר"ן שחולק על רשב"א לענין שבת חייב בחק תוכות, הא תינח בנוטל גגו של חית ועשה ב' זיין דעכ"פ הוי כותב ב' אותיות אבל לרבא בנוטל תגו של דדלית דהחיוב משוי דהוי ככתב אות אחת והשלימה לספר וא"כ כיון שעכ"פ הספר פסול למה חייב, ורמב"ם לא כתב דברי רבא וצ"ע למה לא הביא ואי משום דקשה ליה כמ"ש כיון דעדיין פסול למה חייב באמת מנ"ל דזה מקרי ח"ת כיון דרבא מחייב ועי' מים חיים מפר"ח על רמב"ם וכן פמג"ד סי' ל"ב כתב ק"ל אמ"ש בש"ע בפשיטות דלא מהני מחיקת התג ובשבת ק"ד אמר רבא שנטל תגו של דלית [אע"ג שכתב גגו ל"ד] ורשב"א כתב דלא הוי ח"ת, וי"ל לאו בס"ת קאמר אלא אסור להשהות ספר שאין מוגה בבית ולא להיות כשר לקראת בו ע"ב לישב קושי' פמג"ד ונשמת אדם מה שרמב"ם לא כתב שנטל תגו של דלית כרבא נראה לי, ואקדים גמרא מנחות דף מ' א"ר סחורה אר"ה הטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע פסולה משום תעשה ולא מן העשוי ומי אמרי' תולמ"ה ואר"ז הטיל למוטלת כשירה [שהי' בה ד' ציצית והטיל לה ד' אחרים כשרה בהני בתראי ואע"ג דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו] אמר רבא השתא בבל תוסף קאי מעשה לא הוי [לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינו להו ולא הוו מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מקרי מעשה, הילכך כי פסק לקמאי היא הוי עשייתן דבתראי עשיה, אבל שלא לצורך דבעלת ג' שאינו עובר עליהן הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויה בפסול ואיכא כשגומרה תעשה ולא מן העשוי] מתקיף רב פפא ממאי דגברא לאסופי קא מיכוין דילמא לבטולי קא מיכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא: הלכה ט"ז המעביר דיו ע"ג סקרא חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק, העביר דיו ע"ג דיו וסקרא ע"ג סקרא או סקרא ע"ג דיו פטור, כתב ה"ה, איתמר בגיטין המעביר דיו ע"ג סקרא חייב ב' וכו' סקרא ע"ג דיו א"ל חייב מוחק הוא וא"ל פטור מקלקל הוא ופסק רבינו כלישנא בתרא שלא לחייבו:
בספר בני יעקב על עיטור מאמר ו' בשמות בעלים, מביא ה"ה שכתב אפי' לר"י לא מהני אלא בס"ת אבל הכא בעינן כריתות וליכא ותמוהים דבריו מאוד, חדא דמ"ל לה"ה לאמור אפי' ר"י מודה שהרי רמב"ם פסק כרבנן: א"כ מ"ל אם מודה ר"י או לאו ועוד מאן לימא לן דהעברת קולמוס לשמה לאו כריתות הוי וע"ק גדולה מכולם דבגמרא אמרי' איפכא אפי' רבנן דפסלו התם הכא מכשירי, אחר זמן ראיתי בשמ"ק שגורס בדברי רב אחאי עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא משום דכתיב זה אלי ואנוהו אבל הכא לא ועד כאן לא קאמר ר"י התם אלא גבי ספר תורה אבל הכא בעינן כריתות וליכא, ופירש דגבי גט בעינן בשעת שכותב לשם כריתות, ועל פי זה מתפרשים שפיר דברי ה"ה והוצרך להזכיר דברי ר"י, דכוונותו לתרץ מה שהקשה רשב"א על רמב"ם דלמה פסק כרב חסדא ולא כרב אחא ולזה תירץ דכיון דבדיחוי דרב אחא אמרו ע"כ לא קאמר ר"י אלא התם אבל הכא כריתות בעיא וליכא א"כ איכא למימר להך גיסא ולהך גיסא, איכא למימר דהכא לכ"ע לא הוי גט משום דבעינן כריתות, ואיכא למימר דהכא אפי' רבנן מודו דהוי גט ולא פסל, אלא בס"ת, וכיון שכן מש"ה פסק רמב"ם כרב חסדא דכיון דלרב אחא גופי' מספקא ליה, דא"ל הכי ואל"מ הכי א"כ נקטינן כר"ח דפשיטא ליה אליבא דרבנן אינו גט ע"ש, ויד שאול סי' רע"א:
ואם כתב לבן דהיינו שממלא לוח בדיו והניח מקום פנוי בלא דיו כצורות אותיות אם חייב הראה לי נכדי הבחור המופלג כ"ה אברהם יעקב סופר ני' תוס' סנהדרין כ"א ד"ה כתב ליבונאה, י"מ כזה שהאות נעשית מן הלבן שממלאין החלק דיו והכתב נעשית מאיליו מנייר חלק, ולא נהירא דאין זה כתב דהוי ח"ת וחק יריכות דאמרי' גיטין דף כ' אין כתב לגבי גט וכי היכי דגבי גט אינו כתב גבי ס"ת נמי אינו כשר ע"ש, ואולי בשבת חייב לא גרע מרושם:
עי' רמב"ם פ"א וטור סי' יו"ד הי' לה ד' ציצית בארבע כנפות ועשה לה עוד אחרת וחתך את הראשונות כשרה באחרונות, ורמב"ם כתב הטיל ציצית על ציצית אם נתכוון לבטל הראשונה חותך הראשונה וכשר ואם נתכון להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן פסולה, וכתב ב"י א"א לומר שמפרש כפרש"י, דהא לפרש"י כשנתכוון להוסיף כשרה וכשנתכוון לבטל פסולה ולרמב"ם הוי איפכא, ונראה שהוא מפרש דהא דאמר רבא השתא בל תוסיף קאי מעשה לא הוי היינו לומר דהטלת ציצית בתראי כיון דקאי עלייהו בבל תוסיף שפיר חשוב מעשה ולא קרינן ביה מן העשויה ולא דמי להטיל לבעלת ג' דחשיב מן העשויה משום דלא עבר בה משום בל תוסיף ולישנא בתמיה הוא כלומר השתא בבל תוסיף עבר בהטלת ציצית בתראי והיכי איפשר לומר דלא הוי מעשה, ורב פפא פליג עליה דילמא איפכא הוא דכי מכוין לאסופי כיון דעבר בבל תוסיף ליכא מעשה בכשרות ושתי הציצית פסולים ואין להם תקנה ונקטינן כוותיה ע"ב ובכ"מ הנה ככר הבאתי שאחרונים כתבו ח"ת שפסול כי תעשה ולא מן עשויה, ורבא לשיטתו שסובר יען שעובר על בל תוסיף למעשה יחשב, ואין זה תעשה ולא מן עשוי, על כן גם כאן כיון שנטל גגו של דלית בשבת ועובר עליו חשב כמעשה ואין זה ח"ת אבל המחבר שקאי על ימי חול ולא חשוב כמעשה על כן שפיר פסק דלא מהני מחיקת התג, וגם רמב"ם לא הביא כי פסק בציצית דלא כרבא והטיל למוטלת פסול ודו"ק ידעתי שיש קצת לחלק בסברה דקה כי שם עושה ציצית וכאן במחיקת התג רק עובר על מלאכת שבת כרושם:
דף כ' אר"ח גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר"י ורבנן, דתניא הרי שהי' צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודא וטעה ולא הטיל בו דלת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר"י, וח"א אין השם מן המובחר, א"ר אחא בר יעקב דלמא לא היא עד כאן לא קאמרו רבנן התם דבעינא זה אלי ואנוהו וליכא, אבל הכא לא, והקשה הפנ"י למה נקיט שמתכוין ליכתב יהודא ולא נקוט בפשיטות שכתב השם ולא כתב בפירש לשמה אי מהני העברת קולמוס לשם קדושת השם או לא וכו' ותי' לרבותא נקוט אפי' נתכוין לשם יהודא אפ"ה מכשיר ר"י בהעברת קולמוס ע"ש, ובן אורי מביא מס' סופרים פ"ה, הי' צריך לכתוב השם ונתכוין וכתב יהודא ולא הטיל בו דלית מוחקו וכותב את השם, רי"א מעביר עליו קולמוס ומקדשו אמרו לו אין זה מן המובחר, מפורש להדי' לחכמים מוחק השם והיינו משום דבכוונת יהודא כתבו א"כ אין זה בגדר שם כלל דנכתב בכוונת יהודא, אבל אם כתב שם ממש שלא בקדושה ודאי אין למוחקו ומש"ה נקוט נתכוין לכתוב יהודא ועי' בני יונה רע"ו וכ"כ רדב"ז ח"ר ע"ז:
שבת ק"ד, כתב ע"ג כתב, מאן תנא א"ר חסדא דלא כר"י דתניא הרי שהי' צריך ליכתב השם ונתכוין ליכתב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר"י וחכ"א אין השם מן המובחר:
תוס' וא"ת רב אחא בר"י דקאמר בגיטין וכו' דילמא לא היא ע"כ לא קאמרי התם גבי תורה אלא משום אלי ואנוהו אבל גבי גט מודו, א"כ מתני' דהכא כמאן אתיא וי"ל דוקא בגט שהי' כתוב שלא לשמה הוי כתב עליון כתב לכ"ע שהאחרון מתקן יותר מן הראשון שעושהו לשמה וכו', ומהרש"א כתב ולא ניחא להו לאוקמא אמתני' דהכא בס"ת דמטעמא משום אלי ואנוהו לא מסתבר שיהי' פוסל מדאוריי' וא"כ לענין חיוב שבת הוי כתב מן התורה, [עי' ח"ס בסוכה וגיטין שכתב אפי' אם אנוהו בשארי מצות לאו דאוריי' מ"מ בכתיבה השם הוא דאוריי' כי כן משמע זה אלי היינו שם הקדוש ואנוהו, עי' בלשכת הסופר ריש הספר מה שמביא מאחי הגאון ז"ל], ועי' שג"א סי' ג' דהידור מצוה מדאוריי' ויבין שמועה דף י"ג משיג:
רשב"א כתב וחכמי' אומר אין השם מן המובחר פי' לדידהו אינו כתב כלל דהא תנן כתב ע"ג כתב פטור אלא לטעמיה דר"י קאמרי ליה כלומר אפי' לדידך דהוי כתב אודי מיהא לגבי כתיבת השם שאינו מן המובחר: תוס' דלרב אחב"י מתני' לא איירי בכל ענין, ובן אורי כתב נראה דגם לרב אב"י איירי מתני' בכל ענין ע"פ מה שהקשה בשעה"מ פ"ג מגירושין למה שוחט בשבת שחיטתו כשירה נימא כל מלתא דא"ר ל"ת לא מהני, ותי' כיון דא"א לתקן הלאו אף אי נימא לא מהני ע"כ מהני ע"ש לפ"ז אם ס"ת או גט שלא נכתב לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה בשבת אמרי' א"ע לא מהני וס"ת וגט פסול כמקדם וכיון דלא ניתקן ע"י כתב האחרון שוב באמת פטור על הכתיבה משום אין כתב ע"ג כתב ושפיר תנן במתני' כתב ע"ג כתב פטור היינו מכל ענין כיון דלא מהני, ומל"מ פ"ח ממלוה דדעת רמב"ם לפסוק כאביי דאמר דמהני, וי"ל רמב"ם שפסק גט שנכתב שלא לשמה ומעביר בקולמוס אינו גט והקשו הראשונים עכ"פ לחומרא הי' לו לחוש לדברי ראב"י דאמר גם רבנן מודו בגט דכשר ע"ב, לפי הנ"ל ניחא דראב"י מפרש דמתניתין דשבת כתב ע"ג כתב פטור משום דאינו מתקן כי אי עביד לא מהני, אבל רמב"ם דסובר כאביי דמהני א"א לומר כראב"י דא"כ מתניתין דשבת תקשי למה כע"כ פטור אם כתב עתה לשמה ומתקן כתב הראשון ושפיר הוכיח דהלכה לגמרי כר' חסדא, ומצאתי ג"כ במחנה חיים ח"ב על או"ח סי' ו' שהקשה על תוס' כהנ"ל:
רמב"ן בגיטין כתב אי קשיא לרב אב"י דאמר לא קאמרי רבנן אלא דבעי זה אלי ואנוהו הא דתנן בשבת כתב ע"ג כתב פטור מני, איכא למימר מוקי לה בסיקרא ע"ג דיו וד"ה, א"נ סבר איהו שאני לשמה משבת, דגבי שבת מלאכת מחשבת בעינן ולא אהנו מעשיו שכבר נכתב:
פרט ה':
אעתיק תשובה אשר קבלתי מהגאון בעל דברי ירמי' זצ"ל:
בעה"י אויהעל י' מנחם אב שנת תבר"ך:
שלו' וכ"ט סלה לכבוד ידידי הרב המאור הגדול החריף המופלג בתורה וביראה מו' זוסמאן נ"י:
מכתבו הגיע לידי בעיר אפען בעת כי העתקתי רגלי ללכת לאייזענבאהן לפנות לביתי וכו' וזה בדבר ס"ת שנכתב שם הקודש בחק תוכות, ובראשונה הביא מעכ"ת נ"י דברי הרמ"ע המובאי' בנב"י סי' ע"ח שאסור למחוק שם הנכתב בחק תוכות והביא ג"כ דברי תורת גיטין בחי' דף כ' שמסתפק בזה: והנה בשיקול הדעת נראה פשוט לאיסורא דרק בס"ת דבעינן וכתב ולא מקרי כתב בכה"ג אבל במחיקת השם משו' לא תעשון כן וכו' שייך בכל גונא, והרי בס"ת בשלא נכתב מיוחד לקדושת השם אף שנכתב לקדושת הס"ת מסתמא פסול, ולענין מחיקה אפי' שלא במקומו אסור כדאי' במס' שבת ועירכין, ובאמת יש לעיין לפ"ז בנכתב שלא בכונה המובא בהגמיי' פ"ו מיסה"ת ובב"ה סי' רע"ו שמותר למחקו, וכנראה למד כן ממאי דפסול לס"ת עומד למחיקה כמ"ש שם ובס' יראים ובסמ"ג ממס' גיטין הנ"ל, ודין זה מפורש בירושלמי בפ' הבונה ה"ה ובמס' סופרים פ"ה ה"ג ובש"ך שם שדא בי' נרגא דדוקא לצורך תיקן מותר כן ויעי' בס' שערי דיעה לאאמו"ז זצ"ל ובס' מחנה אפרים בחי' לטור יו"ד ובפי' במס' גיטין הנ"ל, והנראה לומר בזה לכאורה דבעי' בקדושת השם דוקא דומיא דמ"ע של ואבדתם בע"ז דהוי בהנעשה לע"ז וכן לא תעשון וכו' בכה"ג, אמנם בכונת הש"ך נראה שבא לפרש דברים הנאמרים דבצורך תיקן לא מקרי קלקול ואיבוד כמו בשבת כן בזה ועי"ב ולכן כשלא כתב לשם קדושה כלל מעקרא כמ"ש ז"ל יע"ש, וא"כ י"ל דהוי ע"מ לתקן במה שמוסיף אח"ז בקדושה ולא מקרי אבוד ולא תעשון וכו' אבל אם גם מעקרא נכתב בקדושת השם לא הוי ע"מ לתקן במה שמוסיף לשם קדושת ס"ת ביחוד והוי בכלל לא תעשון וכו' זה הנראה בכונת הש"ך להסר הקושי' למה נתיר מחיקה בשלא בכונה ואדרבה נדמה מה שפסול לס"ת לענין איסור מחיקה וא"ש, וא"כ לפ"ז בחק תוכות דהוי לשם ה' וקדושתו בכל גונא אסור במחיקה:
ומזה במחיקה ע"מ לתקן ג"כ היטב דיבר מעכ"ת נ"י דשאני טיפת דיו על ה' ואי' ניכר כאן שה' בקדושתו זה פשוט ונראה ברור מלשון הפוסקי' ז"ל, וביותר למ"ש דמחיקה לתיקן לא מקרי רק כשמוסיף בתיקנו כמו שם שנפל עליו דיו והוי כנמחק כבר וכ"כ כשנכתב בלי כונה והביאו לקדושה ע"י המחיקה והכתיבה אח"ז והוי מוחק ע"מ לתקן משא"כ בכה"ג, והנה האי דינא דכותב שלא בכונה דמותר למחוק והאי דטיפת דיו וכו' שניהם נאמרי' יחד בהגמיי' פ"ו מיסה"ת וב' דינים מקורם במס' סופרי' פ"ה ה"ג וה"ז ודעת הש"ך לעשות משניהם דין אחד וטעם אחת להם, ויעוי' בש"ג ס"פ שבועות העידות במוחק ע"מ לתקן שהאריך בזה:
גם חקר מענ"ת נ"י בדין להעביר בקולמוס בזה, וכ' כי הסופרי' נוהגים בספרים הישינים להעביר ה' בקולמוס ועמד על מנהגם למצוא שורש למעשיהם, דאף כמובא בש"ע או"ח סי' ל"ב סעיף כ"ז ברשומן ניכר יוכל להעברו בקולמוס ולא הוי שלא כסדרן, אבל לעזן שם קודש באי' רשומו ניכר:
ודיו ע"ג רושם יהי' בכלל מחיקה גמורה זה דעת מעכ"ת כ"י לחוש על מעשי הסופרים גם שקיל וטרי בשמות הנכתבי' בקדושה וכדינם בהעברת הקולמוס לאיסורא לכ"ע:
והנה מלשון הטור יו"ד בסי' רע"ו וא"צ להעבירו בקולמוס ומקורו ולשונו מרא"ש בשו"ת כלל ג' המובא בב"י שם נראה דלא הוי בהעברת הקולמוס איסורא דמחיקה, וכן כתב בשו"ת נב"י חלק אהע"ז סי' פ"ה דאפי' בדיו המשחיר ביותר מותר יע"ש ומשום זה אלי ואנהו הנה כמ"ש בירושלמי במס' שבת בפ' הבונה דהוי רק לכתחילה ומשני דלשיטתו של ר"י אמרו כן ולרבנן בלא"ה אסור אף בדיעבד, ובכה"ג לתקן הס"ת הוי כדיעבד, וכ"נ בכונת הטור הנ"ל וראש שכ' שא"צ להעביר וכו' דס"ד דיעביר בקולמס ול"ש זה אלי ואנוהו וכו' בדעבד בכה"ג ולכן כתב דא"צ וכו' וי"ל לפ"ז דכיון דא"צ באמת אסור משום זה אלי ואנוהו דהוי כמנומר עי"ז כמו שפי' המג"א בסי' ל"ג ס"ק ז' עיי"ש במס' גיטין נ"ד:
רק בזה לדון משום דהוי כתב ע"ג רושם אם מקרי מחיקה הנה כמ"ש בתה"ד מובא במג"א ס"ק ל"ט ולא הוי שלא כסדרן כיון שעכשיו הכתב כשר ומה שמוסיף עליו איני אלא שמשמרו שלא יתמחק יותר שרי וכו' עכ"ל, ואם נאמר ברשימה הוי הכתב ע"ג מחיקה יהי' שלא כסדרן ממש, וע"כ דגם לענין שלא יהי' שלא כסדרן צ"ל דלא הוי מחיקה וכתב הראשון כשאר קיים וכ"כ בשם הקודש נאמר ברשומו ניכר דלא מקרי מחיקה בכתב ממש ע"ג, וממנ"פ אם אי' רשומו ניכר לא הוי בכלל מחיקה, ובנזיכר הוי כמוסיף להאירו ובכ"ג אי' בכלל מחיקה:
גם הקשה מעכ"ת נ"י במס' גיטין נ"ד שר"י מאי מקשי' ולעביר ולקדשו דהוו מוחק השם נראה דאף לר"י דס"ל כתב העליון הוי כתב מ"מ בדיו ע"ג דיו לא מקרי מוחק באותו מין ודוקא ע"ג סקרא שהוא מין וצבע אחר, (גם יש לפרש שנכתבו שלא בכונה כלל וכמ"ש בהגמיי' הנ"ל) ולפמ"ש בתוס' בד"ה דיו דדוקא כשכתב שני מתקן בלשמה הוי כתב, והנה כ"ז שייך לענין כותב אבל לענין מוחק נאמר בכ"ג דהוי מוחק וע"כ דלא הוי מוחק בשום אופן רק לענין כותב ס"ל לר"י דהוי כתב ע"ג כתב ובזה שייך לחלק כמ"ש בתוס' שם:
וראיתי כי מעכ"ת נ"י כותב לחלק בין כתב ה' שלא בכונה אז כתב ה"ב מקרי מחיקה משום שהוסיף בתיקונו, ודבר זה קשה בעיני לומר כן שבשביל הוספת קדושה ותיקונו ביותר יקרא מחיקת כתב הראשון דלא שייך לומר בשביל שהועיל ביותר בה"ב משום זה הראשון כנמחק והמחיקה בלתי תלוי בתיקן כתב ה"ב, גם מ"ש לומר דרק אם כתב הא' כתב רק חסר הכונה מהני כתב הב' אבל לא כשכתב הא' לא מקרי כתב כלל כמו בחק תוכות אז לא מהני כתב הב' להשות שאינו כתב לכתב, גם זה קשה בעיני לומר כן דבכל פעם כונה בלי כתב לא מהני וע"כ צ"ל דבכתב שני הוי כתב וכונה כיון דכתב שני מקרי כתב וא"כ כתב הא' אף שאינו כנמחק מ"מ אי' מפסיד משום דכתב הב' העיקר לר"י:
גם עמד מעכ"ת נ"י על דברי הש"ך בסי' רע"ו שכ' באם כתב שלא לשמן דלא מהני העברת הקולמוס, וזה תלי' במחלוקת ר"י ורבנן ובאהע"ז בש"ע בסי' קל"א ס"ק ה' ב' דיעות בזה ועבור סתימות דברי הש"ך כר"י אמר מעכ"ת נ"י דברי הנ"ל, ולבסוף דבריו כתב כי לדעתו העברת הקולמס דלא מהני לרבנן אינו מהתורה:
הנה נראה כי לשון שאינו מהמובחר מישב למעכ"ת נ"י לומר שהוא מדרבנן אבל כמ"ש בירושלמי הנ"ל אין זה מעיקר הטעם וא"כ הו' מדאו' לרבנן, ויעוי' במג"א בסי' ל"ג ס"ק י"ז שנראה שתפס לעיקר טעמא דמנומר ויעי' בדג"מ ובנב"י ח"א סי' א' בזה, ולר"ח פסול מדאור' ולכן דעת הש"ך להחמיר וכמ"ש בדג"מ המג"א רק שם כ"כ דאי' ספק בלא"ה יע"ש, וא"כ נראה ברור דלא מהני העברת הקולמס בכה"ג בחק תוכות לדדן ובפרט לירושלמי במס' שבת יע"ש, לכ"ע לא מהני:
אמנם יש לחקור מצד אחר שהרי מתחלה הי' ה' נכתב באות ח' ואז לא הי' לו תורת שם קודש ולא הי' הני כונתו לקדשו ואח"ז כשמחק ועשה חק תוכות אם גם הי' לו אז כונה לקדשו יש לומר דעכ"פ תורת ה' עליו וכנראה לא הי' מסתמא דעת הסופר ע"ז ונוכל לישאל אותו ובמסופק יש לצדד ספיקו של הדיעות באעה"ז וספיקא דכונה והוי כאופן שכ' בדג"מ במג"א הנ"ל, ובלא כיון לקדשו אז שייך למחוק ע"מ לתקן וכמ"ש בש"ך הנ"ל:
ואחר שכתבתי חפשתי ומצאתי בס' בית אפרים שו"ת חיו"ד סי' ס"א וס"ב פלפול ארוך ועצום ואין העת מסכים עמי לעיין בדבריו ובהשקפה ראשונה ראיתי שמאריך במוחק ע"מ לתקן וגם בגורם למחוק וע"י קטן וספר הזה נמצא בלי ספק בידו או ביד חמיו הגאון נ"י, וביד ידי' הרב מו' מהר"ם נ"י נמצא כ"כ:
ולפום רהיטא חשבתי בענין גרם מחיקה די"ל דאף דאי' במס' שבת דף ק"כ דגרם מחיקה מותר י"ל דתלי' כמ"ש במ"א לחלק באיסור בין אם הדבר מצד עצמו אסור ונגד רצון התורה או רק העשיה וכמ"ש תוס' במס' תמורה דף ב' ע"ב לחלק בכל שתיעבתי לך כן יע"ש דאם האיסור רק מצד העשיה כמו כל מעשי שבת אז גורם מותר דלא הוי בכלל עושה, אבל אם הדבר מצ"ע אסור אפי' גורם אסור ובמחיקת השם י"ל דמצד לא תעשון כן וכו' הוי האיסור מצד העשייה בלבד ומותר בגורם, אבל בשם הקודש בס"ת דנכתב בו מצד מצוה וא"כ הדבר מצ"ע אסור מרצון התורה בהדבר:
והאיסור על הדבר בעצמה שלא תהי' נמחק וא"כ אף גורם אסור, אבל בנכתב בטעות ושלא כדינה י"ל דלא הוי בכלל מצוה והוי רק מצד לא תעשון כן וכו' בלבד ומותר בגורם כנלענ"ד בחפזי:
גם בהדרך לגרום הנה לכתוב ד' בתוך השם או אות אחר נראה דהוי בכלל מחיקה ואיבוד, וכמדומה כתבו כן בפירוש לאסור מ"מ אחרי המצאות שארי התירי' עם יהתר הגרע ע"י קטן יש להוסיף שמקודם יהי' הוספה בתוך ה' שמסברה קיל ממחיקה דהוי דרך בזיון ביותר, כ"ז לא כתבתי למעשה רק בצירוף וסניף לשאר התירים (כי י"ל דחק תוכות הוי כנכתב ממילא והוי כשם בלי כונה אבל הוא נגד דעת הרמ"ע הנ"ל), גם יש למצוא תיקן באופן דהוי נכתב שלא בקדושה וכמ"ש לקדור ה' אף שהחמירו והזהירו ע"ז וכמ"ש בס' בני יונה ביותר בזה כאשר בזכרוני מ"מ בכה"ג טוב ממחיקה רק לגנזו יפה (וטוב לדבקו בדבק בספר), ובענין גניזה הנה בס"ת פסול אי' לגנזו אצל ת"ח אף דיש בו הרבה שמות וכן הי' נראה בשם כזה וטוב מלקדור כי פעמים הדיו מתפשט וקשה הקידור כמ"ש ז"ל, ובאשכזי' אין המנהג הנ"ל רק כאשר שמעתי בספרדי' ככה והכלל לחוש הרבה על הגניזה וה' ישמרנו ויצילנו מעלבונה של תורה ח"ו ויראינו בכבודה הודה והדרה וכו' כאות נפשו ונפש או"נ הדש"ת:
הק' ירמי' בלאאמ"ו הגאון מו' בנימין ז"ל:
ואח"כ ראי' בשו"ת שב יעקב חיו"ד סי' נ"ד ונ"ה שכ' מנוגע לענין זה. עכ"ל הגאון ז"ל:
אעתיק קצת מפלפול שהשיב לי הגאון דבאגארדא מו"ה אברהם צבי זצ"ל בשנת תרט"ו:
עוד הקשה מעלתו נ"י ח"ל בגט פשוט סי' קכ"ד מחדש שלא יתן על גט עפרות דעפר מבטל הכתיבה ואם נתן וחזר וגרר צ"ע אי הוי כשר דדמי לח"ת דפסול ופליאה בעיני הוא דין מפורש דדוקא באזכרה פסול אם נתן זהב כי אסור למחוק אבל בשאר מותר למחוק כמבואר בא"ח סי' ל"ב עכ"ל:
תחלה אני אומר האף שהביא המחבר סי' ל"ב סעי' ג' אם העביר הזהב כשר מ"מ תמוה הוא בעיני דלכאורה יש להביא ראיה להיפך מדברי תשו' ריב"ש שהביא ב"י יו"ד סי' רע"ו וז"ל נראה שאם עבר וגררן וכתבן בדיו כשר מיהו בכל אזכרות אפי' דיעבד פסול דמחזי כמנומר וכו' עכ"ל הנה ס' תשובת ריב"ש אינו בידי אבל כפי מה שהעתיק הב"י על דברי הנימוקי שם שכתבן תחלה בדיו ואח"כ זרק עליהם זהב עיי"ש קשה אמאי הוצרך הריב"ש לומר שעבר וגררן וכתבן וכו' ואמאי לא קאמר שעבר והעביר הזהב מעליהם ועוד אפשר דבכה"ג אפי' בכל אזכרות כשר ולא הוי כמנומר דהכתיבה הראשונה כדקאי קאי ואינו מחליט זה לדינא ובדרישה ופרישה לא"ח סי' ל"ב כ' וז"ל וכ' ב"י ולי נראה וכו' אבל בשאר תיבות אין צריך לגונזן אלא מעביר זהב וחוזר לכשרותו ועי' בי"ד סי' רע"ו כתבתי בשם ריב"ש דיש לחשוש משום כתב מנומר, והנה ס' פרישה על הי"ד אינו בידי אבל עתה על מי נסמוך שהב"י הביא דברי הריב"ש שחזר וכתבן בדיו כהנ"ל, ועפ"י זה הי' נראה ראי' לס' הגט פשוט דאם לא כתבן בדיו אלא שהעביר הזהב לא מהני והו ח"ת ועיי' מ"ש אי"ה בסמוך ומ"מ בעיקר הקושי' ס' גט פשוט אינו בידי ולא אוכל לדקדק אחרי' שאותיותיו יחכמני, אבל לפענ"ד דבריו פשוטי' שכוונתו לפמ"ש באה"ע ס"ס קכ"ד שלא לתת הגט עד שתתייבש הכתיבה דהוי כתב שיוכל להזדייף מעתה ה"ט של הג"פ שאם זרק עפר כיון שכ"ז שהוא לח פסול לתנו לה וכיון דהזהב מבטל הכתיבה אם העבירו הוי ח"ת שהרי לא נגמר הכתיבה כ"ז שהוא לח, ואין זה כתב גבי גט ועיי' בח"מ שם ס"ק כ"ד שכ"ז שהוא לח הרי הוא כמשקין וכ"ז בגט משא"כ בס"ת ותפילין מלבד שי"ל דמיירי שזרק זהב לאחר שנתבייש, אלא אפי' לח"י כבר נגמר הכתיבה ולדעת הסמ"ק כל שנגמר הכתיבה לא שייך ח"ת כמבואר כ"ז בא"ח סי' ל"ב ואפי' להחולקים היינו כשנתבטל צורת האות אבל בכה"ג כ"ע מודי' דרשאי' לגררו כל שנגמר האות מקודם שוב ראיתי שהב"ש סי' קנ"ה ס"ק י"א כ' וז"ל ובלבוש כ' אם נתייבש האות ואח"כ נפל הדיו ונטל הדיו כשר וכו' ובס' מהרמ"ב פי' דברי הלבוש דכוונתו דאם נפל טיפת דיו על האות ולא נתפשט כלל אז אם האות כבר נתייבש דומה לעפרות זהב דקיי"ל דיכול לגרר הזהב עכ"ל והן הן הדברי' שכתבתי כנ"ל פשוט. והנה ס' לבוש אינו בידי אבל הש"ך יו"ד סי' רע"ו מביא שם ס"ק ו' שכ' דוקא באזכרות אבל שאר ס"ת כשר יעיי"ש שהש"ך התפלא כיון שהכתב נתבטל וכו' עיי"ש ולפענ"ד שנתכוון למ"ש והיינו משום דלפמ"ש הב"י שאם העביר הזהב כשר והוי קשי' לי' לבעל הלבוש דברי הריב"ש הנ"ל דמשמע מדבריו דהעביר לא מהני, מש"ה ס"ל להעביר לא מהני רק בשאר אותיות אבל באזכרות לא מהני, ומעתה מה שמחלק הלבוש בין אזכרות לשאר אותיות היינו בהעביר הזהב ובזה נסתלק השגת הש"ך ולבושי' כתלג חוור:
ואמינ' בטעמ' דמלת' לחלק בזה בין אזכרות לשאר אותיות היינו דס"ל לבעל הלבוש דבשאר אותיות לא הוי ח"ת כמ"ש הב"ש שם דהוי כהעביר הכיסוי מעליהם משא"כ באזכרות כיון שאסר להעביר אפי' אם העביר הוי: ח"ת ולא הוי ככסוי כיון שאסור להעביר משום מוחק השם ודו"ק, כן נראה נכון להשות דעות הפוסקי' ושלא לסתרו דברי הב"י לדברי הריב"ש כמש"ל, ודלא כבעל הפרישה דלא נחית לחלק בזה בין האזכרות לשאר אותיות כמו שהבאתי לעיל, וצ"ע לדינא באזכרות אם עבר והעביר הזהב, עכ"ל. [ועיי' בנחלת בנימין סי' כ"ג וסי' כ"ד מה שהשיב לי הגאון הנ"ל ז"ל בענינים אלו]:
פרט ו':
אעתיק אשר השבתי לפני כמה שנים לרב גדול א':
אודות השאלה שנמצא בס"ת שנכתבו כל חיתו"ן במקל בצד הימין אם צריך תיקון ואם כשר לקרוא בו קודם תיקון, אליך ה' דלפה נפשי גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך:
בקומץ דף כ"ט א"ר אשי חזינו להו לספרי דווקני דבי רב דחטרי להו לגגיה דחית ותלו ליה לכרעיה דהי חטרי לגגיה דחית כלומר חי הוא ברומו של עולם וכו', פרש"י כאשר מובא בתוס' שהגביה רגל שמאלו של ח' עד למעלה ור"ת מפרש באמצע גגו של חית גבוה מעט כמו חטרתא דגמלא דבאמצע, לפי' רש"י לא יתישב כל הך הא דאמרי' בשבת ק"ד כגון שנטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין עכ"ל וח"ס סי' רע"א כתב לכאורה קשה אדרבא לרש"י יש לומר בשבת מיירי מסתם חית שנעשו כעין ב' זיין וגג על גביהן ואתא רב אשי להעיד שראה לספרי דווקנא שהוסיפו חוטרא בראש הגג, אבל לר"ת מה חידש ר"א בשם ספרא דווקנא הא כולהי נמי הכי עבדי ולא עוד אלא שכבר הוזכר כן במתני' שם נתכוון ליכתב חית וכתב ב' זיינין, ע"ש שכתב שעיקר צורת חית כזה בקו דק מחבר מזה מיירי מתני' בשבת נתכוין ליכתב חית וכתב ב' זיין ר"ל שחיסר הקו הדק באמצע וזה מדקדק לשון רש"י במתני' שם למעיין היטיב עכ"ל, והנה לא מצינו צורת אותיות ברמב"ם, ונ"ל שסובר ג"כ כרש"י מלשונו פי"א משבת המגיה אות אחת ועשה אותה שתיים כגון שחלק גג החית ונעשה שני זיין חייב וכן כל כיוצא בזה:
וטור ל"ו כתב שיטת רש"י במקל בצד שמאל, ושיטת ר"ת גובה באמצע גגה, וב"י כתב אנו עושים כדברי שניהם והא דאמרינן באותיו' דרע"ק חי"ת מפני מה אין קושר כתר מפני שבעלי חטא יש להם בושת משמע שאין לה מקל תי' בהג"מ מקל שבצד שמאל שרגילים הסופרים אף בלא חיובא אין ידוע שהוא כתר מחויב ומשם דקדק בהגה שאין לעשות לה עוקץ בצד ימין ויהי' שמה הקרן עגול בכח זויות, עוד מביא ז"ל ר"י אסכנדרני חי"ת היא מאותיות המרובע ע"כ אין להאריך איתה בסיף שטה דאי הכי לא הוי' ב' זיינין וכן אין לעשותה כמין דלית וזיין וכתב בספר יראים יעשה כרש"י ור"ת ואין בתוס' זו קלקול לאות ואי משום הא דאמרי' באותי' דרע"ק חית אין קשור לה כתר פי' שאינו מחויב לעשות כן ובלבד שיעשנה בסוף הגג בשמאל שתהא נראה כמו ראש רגל שמאל ולא למעלה ככתר על גגה ע"ש, ומובא במג"א ל"ו, ומבואר יותר בהג"מ פ"ב כיון בתחלת רגל שמאלי כמו שרגילים סופרים לעשות אין נראה כתר ולצד ימין קאמר מפני מה אין קשור כתר כי שם אין רגילות לעשות לסופרים וגם משם יש לדקדק שאין לה עוקץ בצד ימין ע"ב, א"כ נראה מכל הנ"ל שיש קפידא שלא יהי' ימין ע"כ בודאי צריך לתקן הספר אבל אם פסל בזה נ"ל, ברוך החונן דעת שמצאתי דבר חדש במרדכי בקומץ כתב יש לדקדק מההיא דשקליה לגגו דחית ועשאו שני זיין דצורת החית אינה עגולה מן הצדדין אלא תגין אית לה מכאן ומכאן כמו זיין לצד ימין לגגה ואז כי שקלת אמצע הגג נשארו שני זיינין ואומר ר"י נהי דאין צורתה כך מ"מ לא מיפסלא בהכי וזמנין דמתרמי דעביד הכי ע"ש וגם רשב"א בשבת ק"ד וכ"ל חיתן ההי"ן וכו' וכן צריך להיות שני חטוטרות לחי"ת בגגה כגון זה ח" ותדע מתנן בפרקין נתכיון לכתוב חי"ת וכתב שני זיינן, ותניא נמי בגמרא כגון שנטלו לגג של חי"ת ועשאו שני זיינין דאלמא לשני ראשי גג יש כמין חטוטרות כצורת הזין עכ"ל וגם משמע כן מלשון הגה"מ שכתב שם, שנטלה לגגו דחית ועשאו שני זיינין והרי הזיין צריכה זיון אלמא במחיקת אמצעית החי"ת נעשית שני זיינין ותגין שלהן עכ"ל, א"כ משמע גם לצד ימין הי' תגין כאשר כתב לשני ראשי הגג, א"כ עמוד גדול לסמוך שלא לפסול ס"ת אם מצא כן שמקל בצד ימין, ואולי אם יש בצד ימין לבד נראה יותר ככתר אשר מקפיד עליו באותיות דרע"ק ועי':
ורשב"א לשיטתו תי' מוכרח לומר כן שיש בשני ראשים תגין, כי בדף ק"ד תנא הגיה אות אחת חייב השתא כתב אות אחת פטור הגיה אות אחת חייב א"ר ששת הכי' במ"ע כגון שנטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין פרש"י והספר צריך לכך, רבא אמר כגון שנטלו לתגו של דלת ועשאו ריש, פרש"י הואיל וזהו תיקון הספר דאסור לאדם לשהות ספר שאינה מוגה משים אל תשכן באהליך עולה והוה ליה נכתב אות אחת והשלימה לספר דאמרן לעיל דחייב, הנה כוונת רש"י שכתב בעבור שאסור לשהות, ולא כתב שמתקן הספר שהי' פסול בל"ס יען שספר עדיין פסול מצד חוק תוכות, רק קצת תיקון נעשה שאין עוד בביתו ספר שאינה מוגה, וגם אי אפי' שלא יהי' פסול מצד חוק תוכות עדיין פסול מצד זיין צריך לזיון ולא נעשה אות זיין כדינו ע"כ פרש"י כהנ"ל:
אבל לא כן דעת רשב"א שכתב מהא שמעינן דכה"ג לא מקרי חוק תוכות שאינו אלא כמפריד בין שני:
אותיות דבוקות וכן שנטלו תגו של ד' [תגו גירס' פמג"ד] ועשאו ריש אינה אלא כדיו שנפל ע"ג האות ומעבירו עכ"ל ואולי לא רצה לפרש כרש"י שמתקן קצת אם גם שפסל הוא, אולי סובר שמקלקל יותר ואען ואומר סברה אחת הלא מבואר בט"ז או"ח סי' ל"ב ס"ק ט"ז אם יוסיף דיו על ריש ונעשה ד' או דיו על ד' ונעשה ריש אין זה חוק תוכות כמובן כי כך דרך הכתיבה ועדיין לא נפסל גוף האות כי בידו להוסיף דיו ולעשות כרצונו, אבל בל"ס אם נעשה ריש על ידי ח"ת גם אם יוסיף אח"כ ומעבה בדיו סכ"ס כבר הריש נפסל מה יועיל אם יוסיף עליו על אות פסול ועי' הגם שמבואר בש"ע א"ע קכ"ה ועי' ב"ש סי' ק"ל ס"ק כ"ח שמביא ראיה לתה"ד שסובר אם לא נגמר האות וצריך להוסיף דיו, אין זה חוק תוכות ועי' מג"א ל"ב ס"ק כ"ג שם לא נגמר רק חצי אות, אבל כאן אני אומר אם נגמר הריש על ידי שנטל תגו של דלית ונעשה חוק תוכות ואז בודאי פסול גם אם מעבה הריש עם דיו כיון שכבר נפסל, א"כ סובר רשב"א ע"י תיקון נעשה גם קלקול אם לא נטל תגו של דלית הי' יכול להוסיף דיו לעשות ריש, וכעת שנעשה ריש ע"י ח"ת נפסל הריש ולא מהני תיקון עוד א"כ רשב"א שמוקמי הדין בספר קשה עדיין צריך הזיין זיון, ע"כ לשיטתו שיש לזיין זיון כוחות יש חטוטרות בשני ראשים, א"כ לא קשה מה שפמג"ד בסי' מתקשה לרב ששת שצריך זיין לזיין, לרש"י מיירי לא להכשיר ס"ת רק שאר ספר ולרשב"א באמת יש זין, ואחרונים הקשו על רשב"א שסותר עצמו כי בתשובה מובא בב"י סי' ל"ב פסק אם נגע אות קוף או ה' למעלה דלא מהני גרירה כי זה ח"ת ועי' בתשובת פמ"א ח"ג סי' כ' שמאריך בסתירה זו ונראה על אות ח' שנטלה גגו ומפריד ונעשה שני זיינין כמו שהי' מקודם, וכן סבר בתשובה לפרש הירושלמי אם נדבק למעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והילכך אם בא לגרור ה"ז ח"ת שלא נעשית אות מעולם ע"ש אבל בשני זיין כבר הי' אות קודם שנדבקו בחטוטרות אין זה ח"ת, אבל גם מנטלה תגו של דלית דמהני, אין קושי' כי נ"ל סברה אחת אם האות נכתב על אופן זה שלא הי' אפשר להיות צורת האות שצריך לספר, גם אם מעבה בדיו ויוסיף עליו א"א למשל שאות מ' סתומה לא יוכל להיות פתוחה א"כ כבר חל הפסול ואם יגרר אח"כ נעשה אות חדש מעצמו וזה נקרא ח"ת המו תעשה ולא מן העשוי, אבל אם מעולם לא הי' שם פסול על אות זה למשל שכתב דלית תחת ריש הלא בידו להוסיף ומעבה הקרן בדיו להיות עגולה ויהי' ריש וכשר יהי' גם אם עשה תחת שמוסיף דיו הלך ומגרר מעט מדיו ונעשה ריש סובר רשב"א אין זה חית כי האות הי' ראוי' להיות ריש אם לא הי' נותן העוקץ בסוף וגם כעת עדיין בידו להוסיף על העוקץ ועיקר האות מעולם כשר הי' אין זה ח"ת, ולמדתי זאת ממחהש"ק סי' ל"ו אם כתב דלית וזיין וחטוטרת כשר לגרור רק קצת מן דלית [עי' פמג"ד שהקשה למה כשר] ולא בעי שימחק כל הדלית כי מבואר בסי' ל"ב שבעי למחוק כל מה שנעשה בפסול, זה אינה דאין פסול בעשית הדלית דהא איבעי כשכתב דלת הי' גומר החית כדעת רש"י ע"י מקל אע"ג דהשתא עשה בצד שמאל זיין ועשה כר"ת מ"מ הדלת נכתב בהכשר ועי' עבודת גרשוני סי' פ"ב עכ"ל א"כ סובר רשב"א בודאי אם נוגע קוף או ה' ונשחת האות וחל עליו שם פסול כי א"א לתקנו ואם יגרר אח"כ נעשה בפסול ע"י ח"ת, אבל בדלת לעשות ריש כבר נעשה האות קודם שעשה העוקץ וגם כעת בידו לתקן אם יוסיף עליו אין זה ח"ת, אבל בש"ע מבואר בסי' ל"ב נגד רשב"א כי הר"ן בשבת כתב על רשב"א ול"נ דאין מכאן ראיה דלגבי שבת ליכא קפידא בין ח"ת לחק יריכות דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מחייב שהרי אפי' מוחק ע"מ לכתוב חייב, אבל במידי דבעינן כתיבה כי האי גונא אין לנו עכ"ל ומבואר יותר במרדכי פ"ב דגיטין ת"ר וכתב לה ולא חקק וכו' וא"ת והלא כה"ג ח"ת מקריי כתיבה לענין מלאכות שבת כדאמר בפרק הבונה נטל לגגו של חית ונעשה שני זיין חייב, וי"ל התם מלאכת מחשבת אסרה תורה דברים התלוין במילי דשבת וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין שנעשה רק שיהי' ע"י מעשיו ועל קרשי משכן שהי' עושין עליהן אבג"ד לדעת איזה בן זוגו ולא הי' חוששין באיזה ענין יהי' האותיות עשויות אבל במקום שנאמר וכתב צריך שיכתב גוף האותיות ולא שיהי' נעשות מאליהם וגם להעביר עליו קולמוס לאחר התיקון לא יועיל לא לר"י ולא לרבנן דאם מועיל על האות שנכתב שלא לשמה לשווייהו לשמה מ"מ לשוויי' לאות לא יועיל עכ"ל, ופמ"א ח"ר סי' ס"ו כתב ואני בער לא מבין מה דקאמר ר"ן דכל היכי דהוי מלאכת מחשבת מיחייב א"כ לדברי הכותב בשמאל נמי ליחייב משום דהוי מלאכת מחשבת אלא ע"כ משום דכיון דאין דרך כתיבה בכך בטלו דעתו ומחשבתו וכן במוחק ע"מ ליכתב שתי אותיות דחייב דזה הוי תיקונו כמו קורע ע"מ לתפור אבל במה שכותב ואינו מתקן הספר בכך אף שמכוין לזה מ"מ יהי' פטור דלא תיקון מידי [בח"ג סי' כ' כתב ודוחק לומר שלא מיירי הש"ס בס"ת אלא בשאר ספרים שלומדים בו ע"ש וכמה אחרונים השיגו עליו ולא ראו שבעצמו הרגיש בזה ודוחק לאוקמי בשאר ספרים] ועוד שהנך גאונים שהכריחו דאין התגין מעכבין מנטל גגו של חית ועשאו זיינין אף שאינם מתויגים ש"מ דכשר בדיעבד מנ"ל לומר דילמא מש"ה חייב דהוי מלאכת מחשבת שהוא חישב לעשות שני זיינין בלתי מתויגים אלא פשוט דבטלה דעתו בזה כיון דלא תיקון כלום וא"כ שפיר יליף הרשב"א אי דס"ד דזה הוי ח"ת אמאי ליחייב עכ"ל, וקשה להבין הדמיון כי כותב בשמאל אי: זה דרך כתיבה ולא נקרא מלאכה או באות שצריך זיון ולא נגמר האות עדיין בודאי לא שייך על חצי אות למימר אחשביה ומצאתי בבית אפרים סי' ס"א ובספר מלאכת השמים גם ב"ש סי' קכ"ה מביא סברת הר"ן בשבת ח"ת נקרא כתיבה ובית מאיר הקשה מגיטין י"ט שמדמה דיו ע"ג סיקרא בשבת לכתיבת עדים, דלמא בשבת חייב כי הוא מחשב לכתב ע"ב, ג"כ לא זכיתי להבין אם כתב ע"ג כתב לא נקרא כתב לא שייך אחשביה כמו אין בישול אחר בישול וכדומה, רק בח"ת שהוא באמת כותב ונעשה מלאכה רק במקום שתורה מקפיד על הכתיבה שם פסול ח"ת, אבל בשבת סובר הר"ן ומרדכי שנקרא מלאכה, אבל קושי' פמ"א על ר"ן שלא תיקון כלום קמה ונצבה לא ינוע מכל אחרונים רק שמיירי בשארי ספרים וכבר כתבתי שבעצמו הרגיש בזה ולא רצה בזה וכן מוכרח כאשר בספר מלה"ש בעצמו הקשה א"כ גם על ראשונים שמביאים ראיה שזיון אינה מעכב מנטל גגו דחית, ואי מיירי בשארי ספרים א"כ אינה ראיה לס"ת ועי' מרדכי בפרק הקומץ, וראיתי בספר יד שאול סי' רע"ג שכתב לישב הר"ן עפ"י תוס' שבת ק"ו בחובל דכל שסבר שיוכל להנות מאיסר הנאה מקרי מלאכה א"כ גם כאן שחישב בשוגג שס"ת מתוקן עי"כ שפיר נקרא מלאכה ע"ב לדעתי הקלושה יש חילק רב בחובל הוא עושה מלאכה כי חבלה מלאכה היא, רק מלאכה שאינה צריכה היא, ע"כ אם טעה וחישב שיוכל להינות מאיה"נ שפיר מלאכת מחשבת היא, אבל בנטל תגו של דלית אין באות אחת שום מלאכה, רק אם הוא באמת מתקן בו הספר אז חשוב למלאכה כמו כותב אות אחת ונשלם בו הספר עי' רש"י, אבל כיון שלא נעשה התיקון והוא לא כתב רק אות אחת, ולא עשה שום מלאכה, ועל דבר שאין שם מלאכה לא שייך יען שחישב למלאכה והבן:
ופמג"ד סי' ל"ו הקשה דתנן נתכוון לכתוב אות אחת ועלו שתים חייב והתנן פטור לא קשיא הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני פרש"י דבעי זיוני שעדיין צריכות לזיין בתגין שלהן שהזיינין צריכות ג' זיונין כדאמרינן במנחות דף כ"ט, מבואר מכאן בלא זייני שעטנז גץ לאו אות כלל, ור"ש אמר שנטל במגיה גגו דחית ועשאו ב' זיינין משמע אפי' בלא זיינין משמע דלרש"ש הא ברייתא דלא כהילכתא ע"ב וחידש בעיני שכבר הקדימו בזה השלט"ג כתב לדברי תוס' דאם נתכוין לכתוב אות אחת וכתב ב' והן אותיות דלא צריכי זיונים חייב, אבל אם הם אותיות דצריכין זיונים פטור כיון שלא עשה להם הזיונים ואינו נקרא אות שלם עד שיהי' לו התגין, מכאן ראיה למ"ד אם חסר התגין בס"ת פסול, מיהו מהאי דשקל לגגו דחית ועביד ב' זיינין יש ראיה דס"ת שאין בו תגין כשר ע"ש וכן כתב המרדכי בפ' הקומץ ע"ש, והנה שיטת רמב"ם פ"ה מתפילין התגין שעושין במזוזה שעטנז גץ, ואם לא עשה תגין לא פסל, והג"מ פ"ב כתב רבינו לא הזכיר כלום משמע שדעתו כדעת רא"מ שכתב אמר רבא שעטנז גץ צריך לזיין פי' זיונין שלא יעשה ראשו עגיל אלא משוך שיהא לכל ראש האות שלשה פינים שלא בא רבא אלא ללמדנו גוף האותיות היאך נמסרו למשה מסיני עכ"ל ושוב ראיתי שרבינו רוצה לומר דלא אמר רבא אלא אמזוזה דמתניתן דשני פרשיות שבמזוזה קאי כאשר תמצא לקמן פ"ה עכ"ל, אבל לא ביאר הטעם למה דוקא במזוזה, ומצאתי באור זרוע סי' תקנ"ד אמר רבא שבע אותיות שעטנז גץ וכו' ולהכי נקיט להו בהא סידורא ולא כמש"כ באלף בית, גז"ט, משום דסידורא דמזוזה נקיט דהכי כתיב במזוזה ש' וע' דשמע ט' דטוטפת נ' דעיניך עכ"ל, וחידש ראיתי בספר מלאה"ש הקשה על הגה"מ שעוד ב' מקומות בפ"ב ה"ח, ובפ"ז ה"ח שכתב רמב"ם התגין ולא לבד בפ"ה במזוזה ע"ב כלל כ"ה, במכ"ת כי שעטנז גץ צריכין תגין בכל מקומות, ושם כתב רמב"ם מתגים אחרים בכמה אותיות וכמה תגים והבדל רב בין תגין אלו לאלו ועי' טור או"ח ל"ו שמשיג על שמושא רבה שמערב תגין של שעטנז גץ עם שארי תגים על אותיות אחרים, והנה שמקשים על רמב"ם שלא צריך תגים א"כ האיך יפרנס הגמרא דבעי זיוני, או שצריך לפרש כפי' רא"ם שאותיות בעצמם צריכין להיות זויות אז לא נגמר האות כל זמן שלא נעשה הזויות, או דמיירי במזוזה שצריך לזיין כפרש"י, ורב ששת מיירי בס"ת ולא קשה קושי' פמג"ד הנ"ל וכן פסק רמב"ם חלק לגגו דחית ונעשה שני זיין חייב כי לא צריך זיינין למעלה, אפי' במזוזה כשר בדיעבד:
ואגב הודעהו אשר אמרתי לישב קושי' מהרש"א גיטין דף י"ט שכתב תוס' אם כתב שני פועל יותר מכתב ראשון אז כתב ע"ג כתב כשר, והקשה מהרש"א א"כ מאי מבעי מר"ח בעדים אם יכתב בסיקרא ויחתמו הלא כתב שני כתב יע"ש ונראה לפי מרדכי שכתבתי וגם מובא בהג"א שכתב ע"ג ח"ת לא מהני והסברה שכתב שני רק מתקן כתב ראשון אבל אם כתב ראשון אינה כתב רק ח"ת מה מהני לכתב הראשון כיון שאינה כתב, וכן בסיקרא כיון שאינה כתב לא מהני כתב שני לתקן הראשון ומיושב גם קושי' תוס' ע"ז דף כ"ז למה המיעוט מוקשרתם שגוי לאו בר כתיבה תיפוק ליה שכותב שלא לשמה יע"ש ונראה אם מצד שלא לשמה הי' מהני מעבור בקלמוס לשמה אבל אם לאו בר כתיבה לא מהני כתב ע"ג כתב ועי':
בענין זה אודעהו למעכ"ת ני' אשר אמרתי מכבר מה שמותר מחיקת השם ע"מ לתקן רק במתקן אותו הדבר אבל לא לתקן בעבור דבר אחר [עי' בילקוט אליעזר ח"ג תשובה מגאון מהרי"א זצק"ל] והנה ב"י רע"ו מביא ר"י אלכסנדרי שמחיקה עמ"ל מותר אם נוגע קו רגל הא כחוט:
שני החלקים בפיו ובלען בבת אחת חייב לכ"ע, ואין נראה וכו' ונראה לפרש דחלקו מבחוץ פטור ואפי' אכלו בבת אחת דבעיא שיהא מחובר בפיו ע"ש:
ח"ס או"ח ק"מ, כתב יש כאן מקום עיון, פרש"י באבמ"ח אין לך אלא חידושו צריך שיכנסו כולו בבת אחת לתוך פיו, ובזבחים דף ע' אמרי' דס"ד בבליעת עוף טהור חדוש הוא ואפי' יותר מכדא"פ ליצרף, ולפי הנ"ל הו"ל איפכא הואיל וחידש הוא בעי שיכנסו בפ"א לתוך פיו, ונראה דבהא פליגי שמעתתא דחולין ס"ל סתם אכילה בכזית והל"מ דסגי בצירף כדא"פ, ובאמ"ח וה"ה בכל מקום שהוא חידש אין לך בו אלא חידושו וצריך להכניס כלו לתוך פיו, וסוגי' דזבחים ס"ל סתם אכילה בכ"ש ואתו הל"מ דעכ"פ צריך לאכול בכא"פ כזית ובמילי דחידש הוא סגי לכה"פ בכ"ש בצירף כל היום ואפי' כזית לא ה"ל למיבעי ועכ"פ לכל הפחות ה"א דסגי לצרף המשהויי' אפי' כל היום קמ"ל, ועי' שומ"ש חלק ד' סי' קצ"ה, ומנ"ח סי' ג', קס"א:
כי אתא רבין אמר חלקו מבחוץ פטור מבפנים, ר"י אמר חייב הרי נהנה גרונו בכזית ורל"ק אמר פטור אכילה במעיו בעינן וליכא:
ארשב"ל כזית שאמרו חוץ משל בין השינים ור"י אמר אף עם בין השינים, אר"פ בשל בין שינים כ"ע לא פליגי כי פליגי בין החניכיים מ"ס הרי נהנה גרונו בכזית ומ"ס אכילה במעיו בעינן:
א"ר יוסי אר"י אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל ח"ז אחר חייב מ"ט הרי נהנה גרונו בכזית, בעי' ר' אלעזר מ"ר אסי אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו מהו וכו':
ת"ח כתב פרש"י רב אסר פליגו אדרב דימי ורבין, ודבריו תמוהים וכו' על כן נראה הא דרל"ק כזית שאמרו וכו' לאו אאבר מה"ח קאי אלא אשאר איסורים שבתורה וכו' ועי' במהרש"א:
לב אריה כתב, הפמג"ד סי' ס"ב מביא קושיא בשם ר' יעקב ז"ל על הטור שכתב דח"ש באבמ"ח אסור מה"ת, ותמה ב"י למה הוצרך לכתבה דפשיטא מ"ש מכל איסורים, וקשה להיפך מנ"ל לטור דח"ש אסור באבמ"ח לא שייך חזי לאיצטרופי, כיון דחלקו מבחוץ פטור ע"ש, ולק"מ דע"כ לא בעינן חזי לאיצטרופי אלא בשאר איסורים, אבל באבמ"ח דאסור לב"נ כ"ש כמבואר ברמב"ם לא ניתנו שיעורין לב"נ, גם לישראל אסור ח"ש מה"ת מחמת מי איכא מידי ע"ב תוס' חולין ל"ג ודו"ק. עי' כלל ס"ב הבאתי ח"ס וטהרת הקודש שייך לכאן:
רמב"ם פיה ממ"א, הלכה ג' חתך מן האבר בשר כברייתו וגידים ועצמות כזית ואכלו לוקה אע"פ שאין בו בשר אלא כ"ש, אבל אם הפריד אחר שתלשו מן החי והפריד הבשר מן הגידים ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו ואין העצמות והגידים מצטרפין בו לכזית מאחר ששנה ברייתו, וה"ה כתב מתבאר שם במה שאמרו בשם ר' יוחנן חלקו מבחוץ פטור ועי' לח"מ באריכות:
הלכה ד' חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט אם יש במה שאכל כזית בשר חייב ואם לאו פטור לקח כזית מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות ואכלו אע"פ שנחלק בפיו בפנים קודם שיבלענו חייב:
פרק י"ד ממ"א כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית אפי' אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור, ועי' כ"מ וראש יוסף:
מל"מ כתב, נסתפקתי בהא דקי"ל דאם בלע מצה יצא דלא בעינן שיטעם טעם מצה, אך אם כרך המלה בסיב דלא יצא דנהי דלא בעינן טעם מצה מ"מ בעינן שיגע המצה בגרונו כדאיתא בפסחים, אם נאמר באיסורים דאם כרך דבר איסור בסיב שיהי' פטור דכי היכי במצוה דרחמנא אמר תאכל אמרי' אם כרכו בסיב דלא הוי אכילה לפי שלא נגעה אכילה בגרונו ה"כ באיסורין ע"ש וכ"ס צ"ו:
יומא דף פ"א, אר"י זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ואכלו אחר ראשון משלם קרן וחומש שני אין משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד, תוס' ישנים הקשה דהכא משמע כשהקיאן ביטלן ולא חזו למיכל כלל אלא כמו עצים בעלמא ובג"ה אמרי' דאכל ח"ז והקיאו וחזר יבלעו חייב שהרי נהנה גרונו בכזית, וי"ל דהתם מיירי שלא בפניו, והר' חיים כהן תירץ דהכא מיירי בתרומה שנתחללה באכילת הראשון ונפקא ליה מתורת תרומה ע"ש, ועי' תוס' מנחות דף ס"ט, וכ"ס סי' צ"ו תי' בגה"נ כשחוזר ובולע המקיא אינו מאוס, אבל ביומא דאחר חוזר ובולע בודאי מאיס לאחר לאכול מה שמקיא חבירו, ועי' רמב"ם תרומות פ"י ה"ט:
בית יצחק ח"ב סי' צ"א, כתב תוס' יבמות דף ע"ג ד"ה ואסורים לזרים דקמ"ל אפי' ח"ש וכ"כ ירושלמי פ"ב דבכורים, ופני משה הקשה מאי קמ"ל בתרומה הרי בכל איסורין ח"ש אסיר מה"ת, ונראה לישב דיש לפרש טעמא דר"י דחזי לאצטרופי הוא לשיטתו דס"ל בהקיאו וחזר ואכלו חייב מש"ה ח"ש אסור דמשכחת לה דחייב בח"ש באפי נפשיה בהקיאו וחזר ואכלו, לפ"ז בתרומה ח"ש אינו אסור לשיטת רבינו חיים דבתרומה נתחללה באכילת ראשון ונפקיה ליה מתורת תרומה לפ"ז בתרומה בחצי זית והקיאו וחזר ואכלו אינו חייב לר"י וס"ד דח"ש אינו אסור מה"ת קמ"ל מ"מ אסור דפי' חזי לאצטרופי לצרף עם אחר עי' כלל ס"ב פרט א' מאמרי בינה:
מג"א סי' תע"ה, כתב לכתחילה צריך לאכול ביחד וכ"מ בחולין ספ"ז דצריך לבלוע ביחד, ועי' פמג"ד שמתקש' בו, ומחהש"ק כתב לשיטת רש"י יש קצת ראיה שכתב דסתם אכילה היא בבת אחת אלא בכל איסורי' גלי רחמנא דמצטרפין תוך כדא"פ אבל אבמ"ח חידש הוא ואין לך בו אלא חדושו וצריך לאכלו בבת אחת, וס"ל למג"א דע"כ לא שמעי' ההלכה למשה מסיני להצטרף כי אם באיסר אבל במצות עשה נשאר משמעות הקרא דכתיב בערב תאכלו מצות ואכילה בבת אחת משמע דהא אפי' באבמ"ח כיון דחידש הוא אמרי' דלא קאי עלה ההל"מ, וניהו דר"י ס"ל אם חלקו בפנים חייב דנהנה גרונו בכזית מ"מ הכא מודה לרל"ק דבעי אכילה במעיו:
רמב"ם תרומות פ"י ה"ג שתה וחזר ושתה אם יש מתחילת שתיה עד סוף שתיה כדי שתיית רביעית הרי אלו מצטרפין, ובפ"ח מאבות הטומאות פסק כדי אכ"פ וכ"מ מביא ר"י קורקס תי' דאכילת האיסורים אאכילה והנאת גרונו הוא דמיחייב ולכן אם יש כדי שתיית רביעית מצטרפת הנאתה והאכילה נמשכת הנאתה יותר ולכך מצטרפת עד כא"פ, אבל טומאת ע"ז לאו באכילה שתיה והנאה תליא מילתא דאפי' תחב לו חבירו בבית הבליעה נטמא גופו ולכך אין לחלק בין אכילה לשתיה ובתרווייהו בא"פ מצטרפין עכ"ל ובית יצחק ח"ב סי' פ"ח מאריך בו כי בכתובות דף ל' מבואר בתחב לו חבירו בבית הבליעה חייב רק פטור משום אונס ע"ש:
פרט ב'. אם יוצא במצוה בהנאת גרון:
ח"ס או"ח סי' קכ"ז, כתב בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' כ"ז מסיק מלשון רא"ש ברכות פ"ב ססי' ו' דבה"מז אכילה במעיו בעינן, נהי דבאכילה של אסורים חייב בכזית מצומצם עם של בין החניכים כמבואר פג"ה, מ"מ בבהמ"ז דכתיב ושבעת בעי שישבעו מעיו, ומבואר מדבריו דה"ה כל המצות דכתיב ביה אכילה סתם ולא שביעה סגי בכזית מצומצם, ויש להביא ראיה קצת ממש"כ תוס' דשם ירושלמי דתיתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש, ואס"ד דאיסר חדש כבר עבר בהנאת גרונו, וידי מצוה לא יצא עד שיכנס למעיו לא הוה ק"מ דבעידנא דמיעקר ללאו לא מקיים עשה, דומי' למ"ש תוס' ב"ב דף י"ג דמשעת העראה עבר ללאו ע"ש, מיהו בנמ"י פ"ב ב"מ בשם הרנב"ר לא ס"ל כסברת התוס' הנ"ל, מ"מ מסברת תוס' מוכח דלענין מצות נמי בתר גרונו אזלינן ומהרא"ש דברכות מוכיח פ"מ דהנאת מעיו בעי לבהמ"ז נמצא האוכל מצה כזית מצומצם ונשאר לו בין החניכים כבר יוצא ידי מצה ולחיוב בהמ"ז לא הגיע ופטור מנט"י ע"ש, ועי' כ"ס סי' צ"ו וסי' קי"ז שמאריך בנפלאות בזה, [מצאתי ברשב"א סוכה ל"ה ד"ה אלא מצה שכתב דמכי לעסיה קנייה ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה ע"ש משמע במצוה ג"כ צריך למעיו]:
לענין יוכ"פ כתב ח"ס סי' קכ"ז, כותבת יוכ"פ לכ"ע בעי שיעור מרובה שישאר כותבת במעיו אחר שנדבק ממנו בין החניכים דעינוי נפש כתיב וכל שלא נכנס למעיו שיעור כזה לא עבר על אשר לא תעונה וסברה זו איתא בירושלמי תרומה פ"ח ואני עשיתי סמוכים מכתובות ל"א הגונב חלבו של חבירו ולא אמר לחמו ביוכ"פ אע"כ משום דאגניבה מחייב בבית הבליעה דלא מצי להדרי ואאכילה דיוכ"פ לא חייב עד דנחית למעיו משא"כ חלב ע"ש, וכ"ס סי' צ"ו הקשה מר"ש דאמר אוכל נבילה ביו"כ פטור דאין יוכ"פ חל על איסר נבילה הא על איסר נביל' חייב כשהגיע לגרון ומשום יוכ"פ חייב על הנאת מעיו ע"ש שמאריך ובסי' קי"ז מביא רבים תמהו שח"ס כתב דסברה איתא בירושלמי שם מבואר להיפך ר"א ס"ל לועס כבלע לענין יוכ"פ ע"ש גם כ"ס מביא מח"ס מסוכה מ"ט ע"ב כי שבע אינש חמרא מגרונו לפ"ז בשתיה לכ"ע בתר גרונו אזלי' לענין יוכ"פ ע"ש, ולי צ"ע מרש"י כתובות ל"ב ביין תרומה כתב הנאת גרון ומעיו ועי' מנ"ח סי' שי"ג מאריך אם ביוכ"פ הנאת מעיו בעינן ועי' מג"א סי' ר"י ופמג"ד שם אם אכל יותר מכא"פ אם מחויב לברך בהמ"ז עי' כלל שיעורין:
אחי מורי הגאון הקדוש ני' בספרו בית אפרים דף ג' הראה שתוס' עירובין דף כ' ד"ה לא, מבואר שם שגם ביוכ"פ חייב בהנאת גרונו יע"ש, אולי כוונת תוס' שמתחיל האיסור בהנאת גרון צ"ע:
שבועות דף י"ג כרת דיממא לר' לית ליה אלמה לא משכחת לה דיאכל אומצא וחנקיה ומית, מקשי לח"ס שכתב ביוכ"פ לכ"ע הנאת מעיו בעינן, הרי מית קודם הנאת מעיו האיך חייב:
כ"ס י"ד סי' נ"ז כתב הריב"ש סי' רפ"ח העלה דטעימה באסורים מגמע ופולט אין בו איסור דאוריי' וכו' ונראה פשוט דכוונתו מגמע ופולט היינו שלא הגיע עד סמוך לבית בליעתו דאז אסור וחייב מדאוריי' דקי"ל כר"י דעל הנאת גרונו חייב, ופשוט דודאי אפי' לא בלע כלום רק אחר שבא סמוך לבית בליעסו ואפי' חוזר ומקיאו משם חייב וכו' אבל פמג"ד צ"ח במשבצות ס"ק ב' כתב בעיקר הדין טעימא במ"א אי הוה ד"ת יש לעיין בחולין ק"ג הרי נהנה גרונו כפי הנראה דחיך אוכל יטעם וע"י טעם למה דוקא כי בלע מיחייב הא חזינן דמצטרפין בין החניכים לכזית נימא אפי' נתן לפיו ופולט הרי נהנה ועי' פי"ד ממ"א ברמב"ם וצ"ע:
טהרת הקודש דף ע"ט כתב על קושי' תוס' למה לא אמרי' באיסורין רואין, די"ל דהא מילתא אם נימא מין במינו רואין תלי' בפלוגתי ר"י ורל"ק למ"ד על הנאת:
גרון א"כ מה שאסרה תורה בשא"מ עד ס' הי' הטעם משום שמרגיש טעם האסור ונהנה ממנו, לפ"ז ראוי לאמור במין במינו שאינה מרגיש דאינו צריך ס' אבל למ"ד על הנאת מעיו חייב וא"כ מאחר דבמעיו אינו מרגיש טעם האוכל א"כ ע"כ עם הדין הוא שכשמעיו נהנים בדבר שיש בו שיעור כ"כ שהחיך מרגיש אז חייב וא"כ הרגשת טעם האיסור אינו רק סימנא בעלמא דשיעור זה אינו מתבטל אבל החיוב אינו מפני הרגשת הטעם כלל ע"ש שמאריך שסוגי' קאי לרל"ק דסובר הנאת מעיו:
תשובת אמרי אש או"ח סי' י"ב כתב על ח"ס מתוס' סוכה דף כ"ט ד"ה איבעיא אכיל מוכרח דלא ס"ל הכי שהרי כתבו בהא דצריך לחזור ביו"ט אם שכח לומר יעלה ויבוא היינו בליל יו"ט ראשון של פסח וסוכות בלבד, ואם איתא גם בליל יו"ט הראשין לא הי' צריך לחזור דהרי מפני אכילת עשה דמצה וסוכה אין צריך לאכול רק כזית עם בין החניכים דאין מברכין עליו ומשם מוכרח ג"כ כדעת מג"א דאם שהה באכילת כזית יותר מכדי אכ"פ אין שם חיוב ברכה אחרונה דלא ככנה"ג ובעל פ"מ שהחזיק אחריו דאל"כ מעיקרא לא קשיא קושי' כל ראשונים דאי בעי אכיל דקאמר בסוכה דף כ"ט איכא למימר היינו בתוך אכ"פ ומצוה דמצה וה"ה של סוכה צריך שיהי' בתוך כדא"פ כמבואר להדי' בפסחים קי"ד, ומשם מוכרח דלא כפ"א וכו' ועוד יש קצת ראיה מדאמרי' לר"ש אין יוכ"פ חל על נבילה ואם הי' איסור נבילה בבליעתו ואיסר יוכ"פ רק בהגעתו לתוך מעיו דאז מתייתבא דעתי' א"כ יהי' איסור יוכ"פ חל כי חלף איסור נבילה, ועי' רש"י יבמות ל"ד: מר"ם שיק או"ח סי' ר"נ כתב מצאתי במחהש"ק תע"ה דפשיטא ליה דבמ"ע בעינן הנאת מעיו ומייתי ראיה מברכה אחרונה וכו' מדברי ריב"ש ר"פ דמביא ראיה דטועם ופולט אינו אסור באיסר מה"ת מברכה, ואי אמרי' כפנים מאירות קשה מאי ראיה, הא איסר שאני דבהנאות חיך תליא, וראיתי בפמ"ג צ"ח שהקשה על ריב"ש למה מתיר בפולט הא חיך נהנה ובאיסר בהנאת גרון חייב, לפענ"ד לא ק"מ דודאי דרך אכילה הוא לבלוע ולא לפלוט ואם פולט אינו כדרך אכילה ושלא כד"א פטור ולא מקרי אכילה ושפיר כ' ריב"ש, לפ"ז אין ראית פ"מ ראיה דלעולם איכל"מ דרא"ש סובר דגם בברכה אחרונה בהנאת גרונו תליא מ"מ אכילה ודרך אכילה בעינן ואי פולט אין זה אכילה וא"כ שיעור ברכה ואיסורן שוין ולא קשה קושי' פמג"ד ע"ש: ראיתי בספר תבואות השדה דף ע"ח, שכתב לישב רמב"ם פי"ח ממוקדשין כתב דמותיר מן מוקדשין אין לוקין דהו"ל ניתק לעשה והקשה כ"מ אמאי שביק טעמא דלאו שאב"מ, ומחדש לסברת מחהש"ק דמצוה צריך הנאת מעיו משכחת לה בנותר לאו שיש בו מעשה כגון שאכל קדשים ולאחר זמן אכילה הקיאו א"כ חייב משום נותר על כן נקוט רמב"ם שניתק לעשה יע"ש שכתב עוד אי אמרי' דסגי' בהנאת גרון שפיר י"ל כל היכי דאכל ואח"כ הקיאו כבר קיים מ"ע דאכילת קדשים תו לא מחייב משום נותר ע"ש, לא אוכל להבין במכ"ת שקפידת התורה שקדשים יהי' נאכל ולא נשאר ממנו: וכי בעבור שקיים בו העשה אין חל נותר על זה ועי':
בספר חא"ר כתב לצל"ח ברכות ל"ח שמחדש דבתרומה חייב קרן וחומש אף שלא כדה"נ, דלא פטר רחמנא רק מזיק דבי יאכל פרט למזיק כתיב אבל שלכ"א חייב א"כ גם בהנאת מעיו חייב ועי' מל"מ פי"ד מ"א:
פמג"ד סי' צ"ח למה בולע ופולט מותר דקי"ל כר"י הנאת גרון ועי' כ"ס יו"ד נ"ז שמתפלא, עי' תוס' כתובות אלו נערות רק בבית הבליעה שא"א לחזור זה הנאת גרון ועי' מר"ם שיק קמ"ד: