אור ברסלב
עט סופר חלק ג עט סופר חלק ג כלל עט חתיכה ראוי להתכבד

עט סופר חלק ג· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ג כלל עט חתיכה ראוי להתכבד

עט סופר חלק ג כלל עח בריה

פרט א':

חולין דף ק' חתיכה של נבילה וכו' ותבטל ברובא וכו' שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני אורחיה תוס' וא"ת א"כ אמאי אמר ביבמות דחתיכה של חטאת טמאה בטהורה תעלה, וכ"ת שאני חתיכה נבילה דראוי:

להתכבד לפני אורחין עכו"ם אבל של חטאת טמאה אסור בהנאה דהא חתיכת בב"ח דלא בטלה אע"ג דאסור בהנאה וי"ל דכל דבר הראוי להתכבד אם הי' מבטל חשוב ולא בטיל אבל בחטאת התם אינה ראוי אלא לכהנים ולא חשיבי דכהנים אין מחזיקין טובה זה לזה שכולן שוין דלכל בני אהרן תהי' איש כאחיו כתיב אבל חטאת בחולין קאמר התם דלא תעלה וא"ת דמשמע הכא דנבילה לא בטלה ובע"ז דף ע"ד משמע דבטלה דפריך האי תנא מאי קא חשוב וכו' ומשני דתרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וי"ל דהתם לא קאמר אלא דלא איירי בהו תנא דמתני' דהתם ולא משום דסבר דבטלי ע"ב וכ"כ רשב"א:

פרי תאר סי' ק"א כתב ומסתברא לי דלא אמרו תוס' דלא חשוב אלא בחטאת דכתיב ביה לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו כמו שדייקו התוס' אבל שאר קדשים בתר דזכו כל כהן וכהן בחלקו קפדי וקפדו וחשיב החתיכה ראוי להתכבד כגון חתיכת בכור וזרוע בשלה או בשר קדשים קלים דאינו מותר לכל ישראל אלא לטהורים שבהם הגם שאינו מותר לכל אם נתערב בהם חתיכות טמאת דיינין בה חה"ל עכ"ל:

רשב"א כתב שלא אמרו חתיכה ר"ל לא בטלו אלא בשאסורה מחמת עצמה כנבילה אבל חתיכת היתר שקבלה טעם מאיסר ונאסרה אפי' למ"ד ח"ע נעשה נבילה בטלה בששים שהרי האיסור שהוא מתבטל אינו חשוב ואע"פ שאמרו בב"ח שאינה בטילה שאני התם כיון שנתבשלו זה בזה חזר הכל כגוף אחד של איסור, ורי"ף ז"ל לא הביא משנתינו נראה דסובר שמשנתינו חולקת אמשנת דע"ז ע"ב:

ריטב"א בריה שאני כשם שחשוב לענין מלקות שלוקין עליו בכ"ש כך חשוב לענין איסור שאוסר בכ"ש במינו, עוד כתב בשם רא"ה שלא אמרו חתיכה ראוי להתכבד לא בטיל אלא כשאיסור מחמת עצמה משא"כ חתיכה של היתר שבלעה איסור בטלה וחתיכת חטאת טמאה שאיסורו מחמת טומאה לא עדיפא מחתיכה שנאסרה מחמת טעם האיסור:

כ"ס יו"ד סי' ס"ג כתב הנה תוס' בחולין כתב תחילה דנבילה ראוי להתכבד לפני עכו"ם ושוב הקשה מבב"ח דאסור בהנאה, והעלה דראויה להתכבד אחר שנתבטל והנה משום שראויה להתכבד אח"כ בודאי חומרא גדולה היא דעל זה אנו דנין שלא יתבטל מפני חשיבתו והרי עכשיו אינו חשוב ונ"ל שלא החמירו כ"כ רק משום שאסור בהנאה ואיכא תרתי שאסור בהנאה וגם איכא קצת חשיבות שיהי' ראויה להתכבד אח"כ בצירף שניהם החמירו בו כמו בדבר שאין אסור רק באכילה דחשוב ראויה להתכבד לפני נכרים, אבל איסר אכילה שאין ראויה לכבד עכשיו רק אחר הביטול לא החמירו בו משום חשיבות שיהי' לו אחר הביטול ע"ש שמישב שיטת רי"ף ובסי' ס"ה כתב דאפשר דלא החמיר כ"כ לילך בתר שנתבטל רק בב"ח דחתיכה זו הי' ראוי לכבד קודם שנעשה בב"ח וע"י שנעשה בב"ח בטלה חשיבותה כיון שעכשיו נתערב ותחזור לקדמותה כמות שהי' חשבי' לה כאלו ראויה להתכבד עכשיו ולא בטלה וכן בחטאת טהורה או טמאה שנתערבה בחתיכות של חולין כיון דחתיכות דעלמא כיוצא בה ראויה להתכבד ואח"כ תהי' ראויה החמירו אבל כל שאין כמוה ראויה להתכבד רק אחר הביטול תהי' ראויה להתכבד אפשר כה"ג לא החמירו ויש לעיין עכ"ל בדברי רבינו ז"ל נראה לישב מה שפלתי בסי' ק"י ס"ק כ"ב ד"ה באופן אחר כתב דתוס' דייק איברי תמימים בבעלי מומין אינם עולין למה לא בטילו וכתב כבר כתבו שחר"ל אף שעכשיו אסיר בהנאה כיון שיתבטלו יהי' חר"ל ולא בטיל וכן הדבר בעולין אם יתבטל יהי' הכל בחזקת תמימין וירצו למזבח אף עכשיו קרוים עולין ע"ש בהנ"ל יש הבדל גדול כי בחתיכה של איסר היא ראוי לכבד רק האיסר גורם וכיון לאחר הביטל נסתלק האיסר והי' ראוי לכבד כמקדם אבל באיברי מומין מעולם לא הי' ראוין למזבח ולא נקרא עולין ורק לאחר הביטל יהי' עולין, בזה לא אמרינן שלא יהי' בטיל בעבור לאחר הביטול תהי' ראוין לעולין ועי' במחנה חיים ח"ג על או"ח סי' ה' באופן אחר:

יבמות דף פ"א תניא חתיכה של חטאת טמאה שנתערב' במאה חתיכות של חטאות טהורה וכן פרוסה של לחם הפנים טמאה שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות תעלה ר' יודא אמר לא תעלה אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טהור שנתערבה במאה פרוסות של חולין טהורות ד"ה לא תעלה וכו':

תוס' ד"ה לא תעלה נראה לפרש דטעמא דסיפא שנתערב' בשל חולין משום דלאחר שנתבטלה ראוי להתכבד בה לפיכך לד"ה לא בטלה אבל רישא שנתערבה בחתיכות טהורות של חטאת דכי נמי תעלה אין ראויה להתכבד בה דלא שייך כיבוד לפני כהנים במקדש ולהכי לת"ק תעלה דהוי כל שדרכו וכו' וק"ק אמאי לא נקט טמאה בשל חולין ד"ה לא תעלה וכו'. פי' רש"י ד"ה לא תעלה ת"ק מודה הואיל ואפשר למכרן לכהן בהפסד מועט וחתיכה ופרוסה דרכן לימנת משום הפסד מועט לא מבטלין איסורא דאוריי' וכו' ורישא תעלה דאין להם תקנה אלא שריפה ואיכא הפסד קדשים:

ערוך לנר כתב לפי המבואר במל"מ לכל השטות שאסור לאכול חולין בעזרה א"כ האיך כתב רש"י דבסיפא לא תעלה משום דאיכא הפסד מועט שיכול הכהן לאכול התערבות בהיתר הא בעזרה ע"כ לא יכול לאכול דאסור:

לאכול חולין בפנים וע"כ צריך להוציא לחוץ וא"כ גם לכהן נפסל החטאת ביוצא ולא מותר רק מטעם בטול וכמו כן יהי' מותר לישראל וצ"ע: רשב"א כתב אי קשיא לך והא ס"ל לר"י דחתיכה בחתיכות עולה אלמא אף בראוי' לכבד בה בפני אורחים בטלה למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו י"ל דלא חשבינן ראוי להתכבד דאינו ראוי להתכבד אפי' בפני עכו"ם כיון חטאת טמאה אסורה בהנאה וא"ת והלא בב"ח אסור בהנאה ואפ"ה לא בטילא, י"ל דהתם אילו בטילה הי' ראוין בפני אורחים אבל חתיכות חטאת טמאה שנתערבה בטהורה אפי' לאחר בטיל' אינה ראוי לכבד בפני אורחין אע"פ שראויות לכהנים שאינו מאותו משמר מ"מ אסורה לעכו"ם ולישראלים ולנשי כהנים והלכך לא חשיבו, וכבר כתבתי בע"ז דמשמע מרש"י ורי"ף דחתיכות נבילה אפי' בראוי להתכבד בטלה כיון דלאו מאיסורי הנאה היא דלא כמתני' דגיד הנשה:

ריטב"א כתב חתיכת של חטאת וכו' כל מאי דשקלי וטרו בשמעתי' בהא דחתיכה היינו משום דבר שבמנין ויש מקשים ותיפק ליה משום חתיכה הראוי להתכבד בפני אורחים ויש שפי' שלא אמרו אלא בחתיכה שכיוצא בזה ראויה להתכבד בהו דאלו היא גופא אסורה היא כבו"ח וע"ז דאסור הנאה אלא ודאי ר"ל שכיוצא בזה חתיכה דהיתירא מתכבדים בה בפני אורחים וק"ל א"כ הכא בין ברישא בין בסיפא לא תעלה לפיכך פי' דחתיכה הראוי לכבד אם תתבטל קאמר וכו' ואינו מחוור לר"א ז"ל אלא פי' שזו החתיכה היא עצמה ראויה להתכבד בה בפני אורחים ישראלים אלו הי' מותרת ובריתא דהכא י"ל דמיירי כשאינה מבושלת א"נ דאפי' מבושלת כיון דרישא אינה אסורה מחמת עצמה אלא מחמת טומאה אינה נעשה חתיכה ראויה ע"ב ובחולין כתב ההיא דחתיכת חטאת טמאה שנתערבה שאיסורו מחמת טומאה לא עדיפא מחתיכה שנאסרה מחמת טעם האיסור עכ"ל ורמב"ם מאבה"ט פי"ט פסק ככר טמא שנתערב במאה ככרות טהורות כולן טמאין ושושנת עמקים כלל י"ד כתב ע"כ בדבר חשוב מייר' דאל"כ בטל ברוב ע"ש ולפי סברת ריטב"א צ"ע:

זבחים דף ע' כל הזבחים שנתערבו וכו' וניבטלה ברוב וכ"ת חשובי ולא בטלי הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו לימנות מאי איכא למימר:

תוס' אלא למ"ד את שדרכו למנות תימא מי גרע שור גדול מאת שדרכו למנות הא אפי' חתיכא בעלמא חשיבא להתכבד בפני אורחים וכו' ואע"ג דאיסורי הנאה נינהו חשוב ראוי להתכבד כיון דאי הי' בטילה הי' ראוי להתכבד הילכך לא בטלי, והא דאמרי' ביבמות דחתיכה של חטאת טמאה במאה של חטאת טהורות תעלה התם אפי' תתבטל לא חשוב ראוי להתכבד בפני אורחים כהנים דאין מחזיקין טובה זה לזה שכולן שוין כדכתיב לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו אבל של חטאת בשל חולין קאמר התם דלא תעלה דלאו דוקא טהורה בשל חולין דה"ה טמאה בשל חולין ובקונטרס פי' ביבמות דטמאה בטהורה תעלה משום דלהפסד מרובה חששו אבל טהורה בשל חולין הפסד מועט דחזיא לכהנים וזו תימא דכמה איסורי הנאה לא בטלי ולא חיישינן:

רע"ק מוסיף אף ככרות של בעה"ב תוס' אבל של נחתום לא שהם קטנות, והא דמשמע ביבמות דף פ"א דחתיכה של לחם הפנים בשל חולין לא בטלי שאני לחה"פ דסמידא טפי וראוי להתכבד בחתיכא ועי' תוס' יבמות ופ"מ ח"ר סי' צ"ח:

פרט ב':

ע"ז דף ע"ד אלו אסורין ואוסרן בכ"ש יי"נ וכו' ובב"ח וכו' תנא מאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכות נבילה אי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח א"ר חיי בר אבא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וכו' הרי אלו למעוטי מאי למעוט דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה א"נ למעוטי איסורי הנאה ולא דבר שבמנין:

תוס' הא תנא ליה התם הראוי לערל' וא"ת לעיל פריך וליתני חתיכת נבילה, הי' לו לתרץ משום דהא תנא ליה בחולין דף צ"ו חתיכת של נבלה שנתערב באלף כולן אסורות וי"ל גבי חתיכת נבילה ליכא לשניי הכי דאע"ג דתנא ליה התם בחולין מ"מ הדר איבעי ליה למתנייא הכא כקתני בו"ח ע"ש והקשה הפלתי דלמא קמ"ל דלא תימא דלא דמיא בב"ח לנבילה דנבילה ראוי לכבד לפני אורחים עכו"ם משא"כ בב"ח אסור בהנאה ע"ש ועי' ישו"י: רי"ף כתב ואלו אסורין וכו' וליתי' להאי כללא דקי"ל דחמץ בפסח אסור ואוסר בכ"ש ור"ן כתב מיהו דוקא בשאר איסר הנאה דאין אסורין משום לתא דע"ז הוא דבעינן שיהא אסור דבר שבמנין אבל באותן שאסורין משום לתא דע"ז דהיינו יי"נ וע"ז אע"פ שאין דבר שבמנין אוסרין תערובתן בהנאה לפי שאסור להינות מאיסור הנאה וזה שלא כדברי רש"י שפי' יי"נ חביות באלף חביות וע"ז צורה שעבדהו ונתערבה באלף צורות דמשמע דס"ל אפי' בע"ז וכו' וה"מ כשהאיסור עומד בעיני אלא שאינו ניכר בהן אבל אם נמוח אינו אוסר אלא בששים שכל שנמוח לאו דבר שבמנין הוא אבל באסורי ע"ז דלא בעינן דבר שבמנין אפי' נימוחו אוסרין תערובתן במשהו בהנאה: האי תנא תרתי אית ליה הך מתני' פליגי אמתני' ג"ה דתנן חתיכת נבלה וכו' כולן אסורות וכו' ואפשר:

שזה כוונת רי"ף שלא כתב אותה משנה בפרק גי"ה וכתב כאן דליתי' להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח מכלל דס"ל דבשארה איתיה וראב"ד מקיים שניהם ואומר מתני' דהכא ודהתם לא פליגי דהכא ה"ק החי תנא ס"ל דאין איסר הנאה אוסרין תערובתן בהנאה אא"כ הי' דבר שבמנין מש"ה לא קתני חמץ דכיון דלא הוי דבר שבמנין ונהי שאוסר תערובתו באכילה במשהו אפ"ה בהנאה אינו אוסר אבל לעולם דבר שבמנין שבאסור אכילה אוסר תערובתו במשהו באכילה, אבל נראה שאין כן דעת רי"ף וכבר תפס עליו ראב"ד מנין לו לרב ז"ל דחמץ אוסר תערובתו במשהו בהנאה וכו' ואינו ברור בעיני לומר שאסור בהנאה שאינו דבר שבמנין יאסור תערובתו באכילה ולא בהנאה וכי אסור זה נתבטל או לא נתבטל, א"ת לא נתבטל יאסר בהנאה וא"ת נתבטל עד שהותר אסור הנאה שבו האיך נשתייר בו איסור אכילה וכי מי חלקו לאסור זה שמקצתו נתבטל ומקצתו לא נתבטל ואולי לומר דכיון מדאוריי' חד בתרי בטיל כל היכי' דליכא טעמא נהי דבדאיכא טעמא אסור מדאוריי' דהא קי"ל טעמו וממשו אסור ולוקין עליו ה"מ לענין אכילה דשייך בה טעמא אבל לענין הנאה כיון דלא שייך בה טעמא חד בתרי בטיל ע"ש ועי' אמרי בינה פסחים דף כ"ט באריכות:

רמב"ם פט"ז ממ"א ה"ו וכן חתיכה של נבלה אד של בשר הטמאין שנתערבה בכמה אלפים חתיכות הכל אסור עד שיגביה אותו חתיכה ואח"כ ישער השאר בששים שאם לא הגביה הרי הדבר האסור עומד ולא נשתנה והחתיכה חשובה אצלו שהרי מתכבד בה לפני האורחין וה"ד בחתיכה של בו"ח או של חולין שנשחט בעזרה שהרי הן אסורים מדבריהן בהנייה אוסרין בכ"ש עד שיגביה אותן:

פט"ו הלכה י"ד הערלה וכ"כ עולין באחד ומאתיים וכו' נפלה לפחות ממאתיים הכל אסור בהנייה וכתב ראב"ד אינו כן שאין לך דבר שאוסר ערובו בהנאה אא"כ הוא דבר שבמנין חוץ מאיסורי ע"ז וי"נ:

הלכה י"ג פרוסה של לחם הפנים לתוך פרוסות של חולין עולין באחד ומאה כתב הכ"מ איכא למידק בפ"ו מפמ"ק פסק פרוסה של לחם הפנים הטהור במאה פרוסות של חולין לא יעלה זה סותר מה שכתב כאן וי"ל דהכא מיירי בפרוסה הטמא ולזה עולה מפני שאילו אמרו אינה עולה הי' מתחייב שריפות הכל לפי שא"א לאכול אפי' לכהנים אבל כשפרוסה טהור לא תעלה שאין הפסד שהכל יאכלו לכהנים ע"ב:

פ"ו מפסולי מקדשין הלכה כ"ב, חתיכות ק"ק שנתערבו בחתיכות קדשים קלים או הנאכלין ליום אחד בנאכלין לשני ימים אכל כחמור שבהם חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורה וכן פרוסה של לחם הפנים שנטמא שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים הטהור ה"ז תעלה אבל חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין וכן פרוסה של לחם הפנים הטהור שנתערב' במאה פרוסות של חולין הרי אלו לא יעלה אלא יאכל הכל לכהנים ככל המדומעת:

פרט ג':

תרומת הדשן סי' ק"ג. שאלה בני אדם הדליקו בבית אחד ונתערבה נר חנוכה אחת בין שתי נרות שהן שמשין וכולן מניחין ודולקין ולא ידעינן איזה מן הנרו' נר חנוכה שרי ע"י ביטול ברוב ומותר ליהנות משלשתן או לאו. תשובה יראה דלא בטיל אע"ג דקיימ"ל דכל איסורין מן התורה בדברי יבש חד בתרי בטל ומותר בכל התערבו' כולן הכי הו' דבר שבמנין שהרי מדליקין אותו במנין כל לילה ודבר שבמנין אפי' שהיא איסור מדרבנן לא בטיל כדפסק בספ' התרומ' אההי' דליטרא קציעות וכ"ת לא מקרי דבר שבמנין אלא דבר שמודדין אותו בשוק במנין ולא במשקל ובאומד ובהכי ניכר שהוא דבר חשוב ולכך לא בטיל אבל הני נרות נהי נמי דמדליקין אותן במנין מכ"מ אם היו נמכרים מן החנות ממקום שמוכרין רוב דברי' במשקל כמו בארץ לועז היו נמכרין במשקל לצורך תשמיש ולהכי לא הוו מדברים החשובים ובטל ברוב והדלקה במנין זהו מטעם חובת המצות שכך מצותו נראה לומר אעפ"כ הואיל ונתערבו לאחר שהודלקו למצות והשתא הן דברים שבמנין במלתייהו אע"ג דלענין חול וכי האי גוונא לא הוי דבר שבמנין מקרי שפיר דבר שבמנין וכסברה זו אשכחן אפי' לקולא בתוספת ובאשירי פרק גיד הנשה וכן בתוספות פרק הערל דמקשה אהא דאמרינן חתיכה הראוייה להתכבד לא בטלה וא"ת אמאי חתיכה חטאת טמאה שנתערבה בחתיכת חטאת טהורות בטלה ומתרצינן דשאני חתיכת קדשים דלא מיקרי ראוייה להתכבד הואיל ואינה ראוייה אלא לכהנים והם אינם מחזיקין טובה זה לזה דכתיב ולכל בני אהרן תהי' ורגילין היו לאכול זה עם זה אף על פי שהיו חולקים במשמרות כדי שלא יבאו הקדשים לידי נותר באחזינן הכא דאף על גב דחתיכת חול כי האי גוונא הוי ראוייה להתכבד האי דחטאת הואיל ובמילתייהו כמו שהן עתה לא חשיבי ראויין להתכבד אזלינן בתר קולא ולא כל שכן איפכא לחומרא וק"ל עכ"ל:

ט"ז סי' תרע"ג כתב תמהני על גברא רבה זה אדרבה משם ראיה להיפך דכתבו תוס' דאזלי' בתר מה שיהי' אחר הביטול מש"ה בחטאת שנתערבה בחולין לא תעלה משום דלאחר שמתבטל ראוי להתכבד בה, אבל ברישא שנתערבה בחתיכות טהורה של חטאת דכי נמי תעלה אין ראויה לכבד:

דלא שייך כבוד כהנים במקדש הלכך תעלה דה"ל כל שדרכו למנות עכ"ל פי' ואנן קי"ל דוקא את שדרכו למנות וכאן בחנוכה אם נאמר שיבטל הנר חנוכה ברוב של חול לא יהי' דבר שבמנין דהא בחול אין משתמשין בו במנין ודמי לרישא אם נתערבה חתיכה טמאה בין טהורות דשפיר בטיל עכ"ל:

בהגהות מברוך טעם כתב המעיין בתה"ד יבין דבריו לאשורו והוא דהי' פשוט לתה"ד דהיכא שיש לאיסור חשיבות דבר שבמנין כשיתבטל לא יהי' דבר שבמנין אמרי' דלא בטיל מצד חשיבתו ונשאר באיסורו וחשיבתו ולא עלה על דעת תה"ד להיות מסתפק, רק אם נר חנוכה נחשב לדבר שבמנין דאפשר לומר אף דבר מצוה הוי דבר שבמנין דמצותו מ"מ כיון דסתם כל הנרות אינם דבר שבמנין גם חנוכה לא הוי דבר שבמנין אף מחמת שהוקצה לנר חנוכה יש לו שם מנין לא מקרי דבר שבמנין לענין מניעת ביטולו דאזלינן בתר שאר נרות דחול שאינם דבר שבמנין כך הי' ס"ד לומר לזה מביא תה"ד ראיה מדברי תוס' כמו כלן דאזלינן בתר עצמות איסור גבי חר"ל ה"ה הכא בנר חנוכה אזלי' בתר עצמות הנר שנתערב שהוא דבר שבמנין עכ"ל:

בתשובת פ"מ ח"ר סי' צ"ח כתב דברי תה"ד ברירין בטעמא דהא דכתבו תוס' דאזלי' לחומרא גבי חתיכה נבילה אף דנבילה לא חשיבא לישראל מ"מ כיון דאם הי' מתבטל הי' ראוי' להתכבד משא"כ בחתיכות טמאות דקודם הביטול אינו ראוי להתכבד וגם לאחר הביטול אינו ראוי מטעם דכהנים אינם מחזיקים טובה זה לזה ולכך אזלי' לקולא אבל דבר שהוא חשוב קודם ביטול ואף לאחר שיתבטל יבטל חשיבתו מ"מ לא בטיל והביא ראיה לזה מחתיכות חטאת טמאה אע"ג דבעלמא הוי ראוי להתכבד מ"מ בתר השתא אזלי' ר"ל קודם הביטול אינו ראוי להתכבד וגם לאחר הביטול אינו ראוי אזלינן לקולא ק"ו כאן לחומרא ר"ל בנר חנוכה, דלענין מצוה הוי דבר שבמנין אף דלגבי חול לא הוי דבר שבמנין אזלי' בתר השתא שהי' חשוב בשעת שנתערב באיסורא קאי וראיה מפורשת מפרוסה של לחה"פ שנתערבה במאה פרוסות של חולין דלא בטיל וכתבו תוס' אע"ג דבעלמא אמרי' דוקא ככרות של ב"ה חשיבי אבל לא פרוסות מ"מ לחם הפנים חמור טפי וראוי לכבדו כמו ככרות של בה"ב וע"כ צריכין לומר דאין חשיבתן מחמת סולת נקי דא"ר ליתני תנא דלפעמים פרוסות נמי דבר חשוב היכא שהן מסולת נקייה אלא ע"כ בחולין לא הוי חשיבי אלא ככרות שלימות אלא בלחם הפנים מחמת חומרא דקדשים הוי חשיבי ולא בטלו ואף כשיבטלו לא יהי' ראוי להתכבד אפ"ה אזלי' בתר מעיקרא ודבר חשוב מקרי ולא בטלי ה"ה בנר חנוכה כיון דקודם ביטול הי' דבר שבמנין עכ"ל עי' תוס' זבחים דף ע"ב ד"ה ככרות של בה"ב: ישו"י כתב דברי תה"ד נכונים דבאמת כשהדבר חשוב בעצמו א"א שתתבטל מחמת חשיבתו ואף שאחר שתתבטל יתבטל חשיבתו כיון דבעת תערובות לא נתבטל אימת יגיע זמן ביטלו אבל אם אינו ראוי מחמת איסורו וע"י כן נימא שיהי' בטיל כיון דאינו דבר חשוב בזה אמרי' שפיר כיון דבעצם החתיכה זו חשובה וראוי להתכבד לפני אורחים אלא שמחמת איסורה בטל חשיבותה אמרי' אדרבה מפני ביטול איסורה חזרה להיות ראוי להתכבד כמו שהוא בעצמותה ראוי דכיון דבטל איסורה חזרה לכמות שהיתה קודם וא"כ איך נימא דבטילה אבל בזה דבר פשוט דחשובה מפני שנר חנוכה הוא דבר חשוב ואינה בטלה ועל זה לא צריך התה"ד לשום ראיה כלל כי הדבר מובן מעצמו אלא דלא נימא כיון דנרות האלו מצד עצמותן אינן חשובים אלא שמצותן מחשבין ולאיש אחר שאין צריך למצוה לא חשיבי נימא דהדבר אינו תלוי במה שהם כעת חשובין ויתבטלו שאין הדבר תלוי רק במה שהן בעצמן חשובים או אינם חשובין לזה הביא התה"ד דברי תוס' דאף לקולא לא אזלינן רק בערך מה שהם ראוים כעת ולא אזלינן בתר כמותן לומר שחתיכה גדולה כזאת חשובה ולא בטלה רק אמרי' כיון שהיא של חטאת תעלה מטעם שכתבו התוס' כ"ש לחומרא דלא אזלי' אחר כמות הדבר רק אחר איכותו ואינו בטל וזה ברור ואמת בדעת תה"ד עכ"ל:

ח"ס סי' צ"ו ביו"ד כתב דברי תה"ד נכונים מאוד ואין ספק דכל שהוא דבר חשוב בין מעיקרא ובין אחר הביטול לעולם לא בטיל דהשתא טהורות בחולין דלא הוי דבר חשוב עד אחר הביטול אפ"ה לא בטיל מכ"ש אם הי' חשוב קודם הביטול דלא יתבטל ולא משכחת ביטול אלא טמאות בטהרות דאינו חשוב כלל לא בתחלה ולא השתא ומזה לא מיירי תה"ד כלל, ואי נניח למוחלט דנר חנכה הוי דבר שבמנין אע"ג דלאחר הביטול לא יהי' דשב"מ מ"מ פשוט דלא בטיל מק"ו דטהורות בחולין כנ"ל אך על זה גופיה צריכין לדין כיון דנרות אינו דשב"מ כל השנה ולא עתה אצל כל אנשי העולם אינן נמנין רק האיש הזה שייחדן לנרות חנוכה הוא החשיבם עכשיו בימים אלו מאן לימא לן דכל כמיניה לעשותם דבר חשוב הואיל וחשובים לו זמן מה על זה מביא ראיה מטמאות וטהורות דלא הוי ד"ח מפני שכהנים אינם מחזיקים טובה אע"ג שחתיכות בשר הוי ד"ח כל השנה אצל כל עולם וגם הכהנים בחולין מחזיקים טובה רק השתא במשמר שלו בשר קודש אינם מחזקי' טובה ומ"מ לא הוי ד"ח והשתא לקולא אמרי' הכי דלבטל חשיבותא מכ"ש לחומרא להחשיב נרות חנוכה לפי הזמן והאדם עכ"ל ועי' תשובת רעק"א ח"ב סי' קנ"א: על ראיה שמביא פ"מ מלחם הפנים כתב פמג"ד בסי' ק"א קשיא לי אהא דתניא ביבמות חטאת טמאה בטהורה:

בטילה ופירשו כולן דהשתא לאו ר"ל ולכשתתבטל נמי לכהנים לאו ר"ל משא"כ טהורה בחולין א"כ איך קאמר התם לחם הפנים טמא בטהור בטל וטהור בחולין אין בטל ופסק כן רמב"ם פ"ו מפסולי מקדשין ממנ"פ אי לחה"פ חשיב משום קדושתו וחביבתו א"כ טמא בטהור אמאי בטל והלא כשתבטל תהי' ראוי ואי לא חשיבא טהור בחולין אין ר"ל בין אי בתר מעיקרא ובין אי בתר לבסוף וע"כ כרש"י שם דכיון דמצי לאכול לכהנים לאו הפסד מיקרי וכ"כ הקרית ספר שם א"כ אין ראיה כלל ועי' בספר שבילי דוד שמישב: הפלתי מביא ראי' לתה"ד מפסחים דף פ"ט בחמשה שנמצא פסול אחד מפסחים דאמרי' דא"א לכל חבורה להתנות דיהי' פסח או שלמים משום חזה ושוק דא"א לכהן לאכלו דהא איכא פסח שלא למנויו ולזר א"א לאוכלו דאיכא חזה ושוק דאסור לזרים וקשה הא כאן חמשה זבחים וארבע חזה ושוק שייך לכהן ומותר בו ואחד שהוא חמישי היותו פסח אסור לכהן וכיון שלא נודע איזהו ה"ל חד בתרי בטיל ואין כאן מבטלין איסור דלא נתכוון לבטל רק לעשות פסחו כהוגן וצ"ל דהוי חזה ושיק חה"ל ולא בטיל ע"ש באריכות וחו"ד משיג דלא שייך ביטול ברוב רק במקום שספק נולד מכח התערובות ואם לא הי' רק אחד לא הי' ספק רק מכח התערובות נולד הספק שייך ביטול ברוב דומי' דסנהדרין שיש רוב מזכין ואלו לא הי' רק המזכין או המחייבין לא הי' ספק רק מפני ששניהם לפנינו נולד הספק משא"כ בדבר שאפי' אם לא רק אחד ג"כ הי' ספק כמו הכא א"כ כל חד וחד אסור מד"ת לא שייך ביטול, וראיה דמקשה לר"מ האיך אכיל בישרא ומאי קושיא ע"כ ר"מ לא פליג אביטול ברוב אלא ודאי כיין דאפי' לא הי' רק בהמה אחת הי' ספק בה ולא מצד התערובות לא שייך ביטול ובית אפרים סי' ע' משיג ברוב דליתא קמן לא שייך ביטול ופמג"ד בפתיחה לתערובות פ"א ר"מ מודה בביטל ברובא דאיתא קמן ע"ש:

לדעתי הקלושה לישב קושי' הפלתי שמסיים שאין זה מבטל איסר דלא נתכווין לבטל ונראה בשארי איסורים כיון שאין מכוין לבטל אין זה מבטל איסור וכ"כ ר"ן בע"ז ל"ג שמותר להגעיל האיסר ואין זה מבטל, אבל בקדשים שמצוה לשמור כאמור ושמרתם את משמרת תרומתי כידוע סברת אב"מ בתשובותיו סי' ח"י בקדשים לכ"ע אין מבטלין מדאוריי' יען דכתיב ושמרתם אנו מוזהרין שלא נפסדנה א"כ גם אם אין מכוין לבטל איסור בכ"ז לא קיים ושמרתם על כן אסור לבטל ומוסבר ג"כ סברת ריטב"א שמחדש לישב קושי' תוס' חולין דף ה' ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה הקשה תוס' מאי ארי' ברי לי דהא עזרה ר"ה וספק טומאה בר"ה ספיקו טהור ותי' שאני ספק דגבי שמירת מוקדשים דכיון דבעי למעבד בהו שימור ואפי' היסח הדעת פוסל בהם לא שרינן בהו ספק שימור עכ"ל ומוסבר בהנ"ל וינ"פ הרבני החריף מו"ה שלמה אונגאר ני' אמר בזה לישב סתירת המחבר שפסק בסי' צ"ט שמותר להוסיף לבטל איסר דרבנן ובנר חנוכה פסק שאסור להוסיף יען שסברה שמותר להוסיף אין זה מבטל איסר לכתחילה כי מוסיף רק להציל את ההיתר שנפל איסר לתוכו ואין כאן ששים לבטל ויהי' ההיתר ג"כ אסור על כן מוסיף לבטלו ואינו מכוין לבטל האיסר הא תינח בכל איסורים שייך לאמור שאינו מכוין לבטלו אבל בנר חנוכה שעשאו חכמים כנר של קודש כמנורה עי' ר"ן א"כ צריך לשמרו כמו שארי קדשים גם שנתערב אבל כיון דחכמים אומרים שאינו בטיל פחות מששים הוא אסור להוסיף בידים כי לא שייך לאמור בקדשים דבר שאין מיכוין ודו"ק:

המחבר ק"א פסק הא דבריה וחתיכה ראוי להתכבד לא בטלי דוקא שלימים וכו' ורמ"א כתב ואין חילק בין נתערבה במינם או שלא במינם וכתב הפלתי הד"מ השיג על או"ה דכתב דוקא במינו ואחרונים כתבו דמינו לאו דוקא ולא שמו עין במ"ש רמב"ם בפי' משנה ערלה פ"ב משנה ז' כל הדברים באלו דינים בזה הענין שכל דבר אסור שלא נתנו בו חכמים שיעור אלא נאמר בו אוסר בכ"ש כמו יי"נ ומה שמנו מן הדברים במינו כ"ש שלא במינו בנ"ט עכ"ל ונתכוון לאותן שמנו חכמים במס' ע"ז ע"ב:

שו"מ חלק ששי סי' ח' מאריך על רמב"ם, וכתב מצאתי דבר נפלא בירושלמי פ"ד דתרומות בסופו דאמרו שם דבלול מעלה ושאינו בלול אינו מעלה וכן הוא בתוספתא תרומות פ"א דר"י ס"ל דבלול תעלה בשאינו בלול לא תעלה ומעתה לפ"ז בקמח שנתערב שפיר תעלה אף בלחה"פ ולכך פט"ו ממ"א דביאר רמב"ם בהדיא דמיירי בסאה קמח שנפל שפיר אף בלחם הפנים תעלה אבל באינו בלול שפיר מחלק בפ"ו מפהמ"ק דאינו עולה בחולין ובלחה"פ טמא עם הטהור שפיר עולה כנלענ"ד דבר חדש בדברי רבינו עכ"ל:

רדב"ז ח"ר סי' רס"ז בהמות שנשחטו ונבדקו יחד ואח"כ חתכם לחתיכות הראויות להתכבד ושוב נמצאת אחת מהן טריפה מהו אי אזלינן בתר זמן העירוב ובאותה שעה לא היו ראויות להתכבד ובטל או דילמא אזלינן בתר השתא ואינה בטילה הדבר ברור דלא אזלינן אלא בתר השתא שהרי עתה שנמצאת הטריפה אתה בא לבטלה ובאותה שעה כבר נעשו כולם חתיכות הראויות להתכבד לפני האורחים ולא ביטילו עכ"ל:

פרט ד':

בני הבחור החריף ר' שמואל בנימין ני' רצה להביא ראיה:

לתה"ד ולישב קושי' פמג"ד [עי' פרט ג'] אשר הקשה מלחם הפנים כי רמב"ם פ"ו מפמ"ק צ"ב מאוד, שכתב חתיכה של חטאת שנתערבה וכו' ולא טהורה, ואח"כ כתב פרוסה של לחם הפנים הטהור ובפט"ו ממ"א הלכה י"ג כתב פרוסה של לחה"פ וס' ועי' הטיב שיש דקדוקים הרבה ואמר בני ני' לישב הכל על נכון עפ"י סברת תוס' שאנו דנין אם יהי' אחר הביטול ראוי להתכבד ומוסבר לעיל מרבינו הקדוש כ"ס ז"ל דוקא אם הי' ראוי להתכבד מצד עצמה ורק האיסור גורם כבו"ח ונבילה שלא תהי' ראוי להתכבד בזה כתב תוס' אם לאחר הביטול שפקע האיסור ומצד עצמה היא ראוי להתכבד אבל אם מעיקרא לא הי' ראוי להתכבד ורק לאחר הביטול תהי' ראוי לכבד בזה אין אנו הולכין אחר הביטול ודו"ק כי נכון מאוד בסברה, והנה חשיבות פרוסת של לחה"פ רק הקדושה שבו אבל לעצמו פרוסת לחם אין ראוי לכבד, א"כ אם נטמא פקע הקדושה ולא שייך לומר ע"י ביטול תהי' ראוי לכבד כיון בעצמתו לא הי' ראוי לכבד, ומיושב קושי' פמג"ד בלחם הטמא לא שייך לאמור אחר הביטול תהי' ראוי לכבד, וכך סידור של רמב"ם, חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחטאת טהורה תעלה כסברת תוס' שכהנים אין מחזיקים טובה גם אחר הביטול אינה ראוי לכבד, אבל חתיכה של חטאת הן טהור הן טמא בחולין לא יעלה כי אזלי' בתר ביטול תהי' ראוי לכבד, כי חתיכה בעצמה ראוי לכבד רק האיסור גורם ממילא לאחר שפקע האיסור חשוב ולא יעלה, אבל פרוסה של לחה"פ הטהור דייק דוקא טהור אז חשוב שנתערבה לא יעלה כי אזלי' בתר מעיקרא שהי' חשוב מחמת קדושה ראיה לתה"ד ובהלכה י"ג פרוסה של לחה"פ טמא ואין בו קדושה עולין ולא אזלי' בתר ביטול כיון דאין בו חשיבות קודם הביטול ולא צריך מש"כ כ"מ מחמת הפסד מרובה או מועט ודו"ק הטיב ב"ה חכם בני ישמח לבי גם אני:

ישו"י סי' קנ"ו כתב טעם דר"י דסובר מין במינו לא בטיל משום דיליף מדם הפר ודם השעיר דאינו בטיל ברובא וכתב ר"ן בנדרים דרבנן סברי דדם הפר ודם השעיר דשניהם עולין לגבי מזבח הוי כמו היתר בהיתר וגם שמן שוה בעצם הוי מב"מ בכל הצדדים אבל איסור שנתערב בהיתר אף דשוה בעצם בשמא מ"מ בצד השני אין שמם שוה דזה מקרי איסור וזה מיקרי היתר וע"כ לר"י ג"כ מחלקינן בין היכי דאפשר למבטל להיות כבטל או להיפך ע"ש ואמרתי דטעמא דר"י דחשוב מין במינו אף בהיתר ואיסר עפ"י תוס' חולין דף ק' לענין חר"ל דאי נימא שתתבטל א"כ תהי' ראוי לכבד וכו' וה"ה בזה לענין מין במינו טעמי' דר"י דאינו בטל משום דאי נימא דתתבטל ונעשה האיסור והיתר שוין בכל צד ואינו בטל ורבנן סברי כיון דבשעת תערובות זה היתר וזה איסור מתבטלים והדבר ברור כשמש שזהו טעמא דר"י עכ"ל: המחבר סי' ק"א חה"ל אפי' באלף לא בטיל אפי' היא אסורה בהנאה כיון שאם תתבטל הי' מותרת וראוי להתכבד כתב פרי תואר דוקא בהיכא דאם תתבטל תהי' מותרת באכילה אבל אם תתבטל לא תהי' מותרת באכילה כגון חתיכת בב"ח שנתערבה בשתי חתיכות של נבילה שמותרים בהנאה כי לא עשו רבנן גזירות חר"ל דלא בטלה אלא שאם תתבטל תהי' מותרת באכילה חיל בתר טעמא דגזור הח"ל והצדיק הדברים ועוד כיון דאין אנו באים להתיר אלא ההנאה אין בדמים חה"ל ותהוי החתיכה קימא באיסורא כיון דלאו באכילה אנו מתירין. ופלתי כתב לפי רמב"ם פ"א מאבה"ט דס"ל חה"ל לענין טומאה לא בטיל ש"מ עשהו ליתד שלא תמוט שלא יתבטל ולא חלקו בשום דבר א"כ ה"ה לענין איסורי הנאה ולכן יש להחמיר ועי' פמג"ד וחו"ד: פמג"ד סי' ק"ב מביא חו"י סי' קל"ג כתב בהמה שנתערבו באחרות ושחט לברתה דמותר לשחוט מתערובות דדשיל"מ לא הוה כמ"ש רמ"א וה"ה חשיבות דב"ח עכ"ל, ואמת שאו"ה כלל ז' כ"כ ע"ש ומשמע ה"ה כל דברים חשובים כן כל שלא נודע איסורין תחילה אף שהי' בעולם לבדן אפ"ה בטילין שפיר מיהו מהא דמעילה קשיא באומר פרוטה בכיס זה הקדש דמטבע לא בטיל אמאי הא לא הוכר באיסור מעולם דומיא דחתיכה שלא מלחה ועי' פלתי, ועי' במקנה כלל ל"ח פרט ט' מזה:

בספר תיו יהושע מביא תוס' זבחים דף ע"ב כתבו דחשיבות חתיכה הראוי להתכבד היא מטעם דעי"ז מיקרי את שדרכו למנות והוה עליה החשיבות דדבר שבמנין ע"ש, ורשב"א ביבמות דף פ"א מסיק דחתיכה ראוי להתכבד לאו משום חשיבות מנין לא בטלה אלא משום חשיבות כיבוד שבה לא בטלה ע"ש ובספר בית הלוי כתב לפי רשב"א אין חילק בין מינה ובין שלא במינה ולפי טעם תוס' יש חילק דוקא במינה לא בטלה אבל שלא במינה בטלה ע"ש: שו"מ ח"ג סי' קנ"ה מביא קושי' מה שפמג"ד ק"ב העלה בשם פרישה דדבר שבמנין וכל דברים החשובים ל"ש בדבר שיל"מ דלא מקרי איסור קבוע דהא למחר יהי' מותר ע"ש וקשה מביצה דף יו"ד הקשה תוס' דלבטיל ברובא וכתבו דבע"ח חשיבי ולא בטלו ולדבריו כיון שלמחר יהי' מותר לא אסרו דבר חשוב עכ"ל:

בספר שערי צדק או"ח סי' צ"ג כתב לישב קושי' ב"מ דף ו' קפץ דלבטל ברובא וכו' מה שהתורה צותה למנות מהסברא היא דהוי דבר חשוב מה"ת ולא שייך ביטול ע"ב:

תשובת יעב"ץ סי' קנ"ח מחדש שדבר חשוב אינו בטיל מדאוריי' ביטול ברוב למדנו מכתוב אחרי רבים להטות ומרישיה דקרא דלא תענה על ריב לנטות אחרי רבים דרשינן בדיני נפשות מתחילין מן הצד דקרי ביה לא תענה על רב שלא יאמר הרב דעתו בתחלה והרוב יחלוקו עליו והורה לנו שאע"פ שבכ"מ דעת היחיד בטלה נתנה התורה חשיבות לפעמים לדעת הגדול שאינה מקבלת הביטול ע"ש באריכות מש"ה לא בטיל פרוטה של הקדש וכו':

תוכן העניינים

עט סופר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה