אור ברסלב
עט סופר חלק ג עט סופר חלק ג כלל עח בריה

עט סופר חלק ג· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ג כלל עח בריה

עט סופר חלק ג כלל עז ירך

פרט א':

חולין דף צ"ו, אר"פ כתנאי אכלו ואין בו כזית חייב, רי"א עד שיהא בו כזית מ"ט דרבנן בריה היא תוס' בריה היא ובדף ק"ב אמרי' אכל צפור טהורה בחייה כ"ש במיתתה כזית אכל צפור טמאה בין בחייה בין במיתתה בכ"ש דאבמ"ח ועוף טמא חשיבא להו בריה, וא"ת מ"ש דאבמ"ח ועוף טמא וגיד ושרץ חשיבי טפי בריה מנבלה טהורה במיתתה בכזית ולא חשיבא בריה וכן טבל לא חשיבי ליה רבנן בריה במכות דף י"ז וי"ל דה"ט דהני דכי אמר רחמנא לא תאכל גיד ולא תאכל עוף טמא וכן באבמ"ח כאילו פירוש בין גדול ובין קטן דכולהו מקרי גיד ועוף ובלבד שיהי' שלמים, אבל נבלה חתיכה נמי משמע נבלה, וכן טבל דאי הוה כתיב אל תאכל חטה של טבל אז הוה חשיב בריה וכו' וא"ת דתנן במכות י"ג כמה יאכל מן טבל ויהי' חייב רש"א כ"ש וח"א בכזית א"ל ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה כ"ש חייב אמרו לו מפני שהוא כברייתה א"ל אף חטה כברייתה ומסיק בגמרא רבנן בריית נשמה חשיבא חטה לא חשיבא והשתא קשה הרי גיד ואבמ"ח דחשיבא בריה אלמא לא תליא מילתא בנשמה ואפי' הוה נשמה בחטה לא חשיבא בריה כדפרישית דלא דמי למפרש דלא תאכל טבל כתיב ולא כתיב לא תאכל חטה של טבל ונראה לפרש דרבנן לדברי ר"ש קא מהדרי ליה לדידן אפי' הוה חטה נשמה לא חשיבי ליה בריה דלא דמי למפרש, אלא לדידך דחשבת ליה בריה אלמא לית לך טעמא דמפרש מ"מ לא דמי לנמלה דלנמלה איכא נשמה, וא"ת ור"ש דחשיב חטה בריה האיך תרומה עולה בק"א הא אמרי' דבריה לא בטלה גבי גיד וכ"ת דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו כמו גיד ושרצים ואבמ"ח ועופות טמאים אבל תרומה מותר עד שימרח [י"ג עד שיפריש] אכתי ערלה וכ"כ לא יבטלו [וצ"ע מטבל דקודם מירוח לא חל טבל קשה לי הא דנבילה לא מקרי בריה נפקא מברייתא אכל ציפור וכו' י"ל דלענין ביטול מקרי בריה דנבילה יש בו ג"כ איסר דאינו זבוח ולגבי איסור זה הוא מתחלת ברייתו דמיד יש בו איסר דא"ז וברייתא מיירי לענין ללקות בזה הוא דאמרי' לענין לאו לא הוי מתחלת ברייתו ולומר דלענין איסור עשה ליכא כלל דין בריה דסברת רז"ל דבריה לא בטל כיון דתורה אחשבי לענין ללקות עליו בכ"ש אבל לענין איסור עשה לא אחשבי קרא א"כ מה הקשו תוס' לר"ש ערלה וכ"כ לא לבטל הא לר"ש מעיקרא ליתא כלל לדין בריה לא בטל דהא לא חזינן דאחשבי דהא לר"ש ממילא כ"ש למלקות, עי' תוס' רע"ק מכות אות י"ד] וכ"כ ראש יוסף לר"ש לא קשה קושי' תוס':

דף ק' ואמאי ליבטל ברובא שאני גיד דבריה כתב רא"ש יש מן חכמים שכתבו דבריה בטילה בט' מאות וששים וכו' והא דגיד מקרי בריה וכן אבמ"ח ודג טמא ועוף טמא אבל לא עוף טהור מת דאמר לקמן ק"ב אמר רב אכל ציפור טהורה בחיה בכ"ש במיתתה בכזית וטומאה בין בחיה בין במיתתה בכ"ש, פרש"י דנבילה לא מקריא בריה דלא הי' נבילה כשנוצרה אבל גיד ועוף טמא ואבמ"ח חל איסורין משעה שנוצרה וקשה הרי חלב וערלה וכ"כ דאסורי משעת ברייתן ובטילי וי"ל דכל דבר אם יחלק ואין שמו עליו נקרא בריה דעוף טמא שלם נקרא עוף וכשאין שלם אין קוראין אותו עוף אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד נקרא חתיכת גיד וכן אבמ"ח אבל נבילה אפי' חתיכה מיקרי נבילה דכל דבר שנתנבל קרוי נבילה ואינו שם העצם וכן שור הנסקל לא מקרי בריה משום דכתיב לא יאכל בשרו דמשמע אפי' חתיכה אחת ממנו אבל הכי קאמר לא תאכל אותם בין גדול בין קטן כי על שלומתן נקראין כן וכו' וי"מ דאף רבנן בעו דבר שבא מבריית נשמה וגיד ואבמ"ח באים מדבר שיש בו נשמה:

ר"ן כתב הוי יודע דלא מקרי בריה אלא בשלשה תנאים האחד שיהא אסורה מגופו כיצד כגון גיד וכיוצא בו בו שהוא אסור מתחלת בריתו אבל צפור טהורה וכיוצא בה שהיא מותרת אע"פ שנתנבלה כיון שדבר אחר גרם לה ליאסר לאו בריה וכו' תנאי שני דהיינו ברית נשמה כגון ציפור אי נמי גיד דהוה ביה חיותא אבל היכא דלאו ברית נשמה הוא אע"פ שהוא כברייתו כגון חטה לאו בריה הוא מיהו חלב לא מיקרי בריה אע"פ שהוא ברית נשמה לפי שאין נולד במקום אחר ואינו כעין בריה שהוא מקובץ כאחד תנאי שלישי שתהא שלמה שאלו נתרסק ממנה אבר אין תורת בריה עליה אפי' אותו אבר שנתרסק אין הנשמה תלוי בו הרי היא מתבטלת כאילו אינה בריה בנזיר דף נ"א איבעיא לן כי האי גונא לגבי מלקות אי חשיבא בריה למלקות עליה בכ"ש או לא ולא איפשטא ומדלענין מלקות ספיקא לענין שתאסור תערובתה אפי' באלף נקטינן לקולא דבריה לא בטלה דרבנן הוא ובספיקא דרבנן נקיטינן לקולא:

לענין ברכה על בר"ה פחות מכזית תוס' ברכות ל"ט ויומא ע"ט מביא ירושלמי שמברך על פרידה של ענב:

ועי' ש"ע סי' ר"י, ומג"א סי' תע"ה במרור אם יוצא בבריה ועי' רדב"ז ח"ר סי' ת"ב באריכות וכ"מ ברכות פ"א:

מכות דף י"ז תוס' ורבנן בריית נשמה חשובה חיטה לא חשיבה תימא בחולין אמרי' שאני גיד דבריה היא ולא בטיל אע"ג דלית ביה נשמה, וי"ל דהכי קאמר שאני גיד דבריה היא וכיון דאתית מבריית נשמה שפיר הוי בריה ולא נראה דהא נבלה דקאתי מבריית נשמה ואעפ"כ לא הוי' בריה אלא ע"כ הטעם תלוי דכל שאובד שמו כשנחתך הוי בריה וניחא מנבילה שאינו אובדת שמה שלפעמים אף כשנחתכה קורין אותה נבילה ולכך לא הוי' בריה אבל גיד אובד שמו על ידי שנחתך:

ריטב"א כתב לענין מה שאמרו דבריה לא בטלו כל שיש בה שלשה דברים א' שיש דבר שיש בעצמו רוח חיים, ב' שהוא אסור מתחלת ברייתו כגון שרץ וכיוצא בו ולאפוקי נבלה וטריפה ודבר שכולו גוף מחובר ושאלו נחתך אין שמו עליו לאפוקי חלב שאינו במקום אחד גוף מסוים ואפי' מקצת ממנו נקרא חלב וכולן בגיד הנשה, אבל ביצה אפי' של עוף טמא לא חשיבה בריה דכי מעורה ביה פירשה בעלמא הוא וכי הוי' בריה לנפשיה אין בה רוח חיים ע"ש, אבל עי' בשמ"ק ביצה דף ג' אלא למ"ד את שדרכו וכו' וא"ת ותיפק ליה דביצה בריה היא כיון שהיא של בעלי חיים ולא בטלה, תי' ר"י דלא אמרו בריה אלא בביצת עוף טמא שהיא אסורה מתחינת ברייתה, וצל"ח כתב אפי' אם ביצת טריפה חשובה בריה היינו אם התרנגולת נטרפה עכ"פ שנים או שלשה ימים קידם שנולדה הביצה דכל דמתיילדה האידנה מאתמול גמרה לה וקודם אתמול עדיין לא נגמרה והתרנגולת כבר נטרפה קודם לזה וא"כ הביצה אסורה מתחלת ברייתה שקודם שנגמרה לא מקרי בריה ומעת שנגמרה ואז היא בריה וכבר היא אסורה ולכן ביצה כזו אפי' באלף לא בטלה ע"ש ועי' ש"ך סי' פ"ו ס"ק יו"ד כתב דטור לשיטתו דביצה חשוב בריה א"כ קשה קושי' שמ"ק:

עי' תוס' כריתות דף כ"ג ד"ה בוולדות קדשים וקסבר בהווייתן הן קדושים דאיסור חלב ואיסר מעילה בהדי הדדי קא אתו וא"ת הא איסור חלב קדים ממעי אמו דא"ר יוחנן חולין דף ע"ה תלש חלב מבן ט' חי חלבו כחלב בהמה דחדשים גרמו ולא אויר וי"ל דנהי דלא בעי אוירא דולד שיצא לחוץ אלא מ"מ בעינן אוירא דחלב שיוצא החלב לחוץ וממעי אמו לא חי"ל א"כ צ"ע מה שהקשו מחלב כיון שלא נאסר מתחילת ברייתו וצ"ל שלא נקרא חלב עד שיצא: רשב"א דף צ"ז הכא במאי עסקינן בביצת אפרח אבל טמאה לא כתב הראב"ד ז"ל מדקא פריך הכא ולא שני לה הא דאמרי' ביצה בששים לבטולי גופא קאמרינן משמע דביצה גופה חשיבה בריה ולא בטלה, ובביצה משמע דבטלה אליבא דר"י דאמר את שדרכן לימנות שנינו ואיכא למימר דאינו מקדש ובטל באלף ומאתים אבל בס' לא בטלה כיון דבריה היא וכתב עליו רמב"ן מש"כ שביצה בריה היא ולא בטלה אלא באלף ומאתים אינו כדאמרי' במכות בריית נשמה חשיבא ולא בטלה אבל ביצה כחטה ובטלה, עי' ב"י ק"י, רמב"ם פסק פט"ו ממ"א ביצה שנמצא בה אפרח שנשלקה עם ביצים צריך ס"א מפני שהוא בריה בפני עצמה עשו בה היכר ויש להסתפק אם קורא אותה בריה מפני האפרח שבה אבל אם יש בה דם ואין בה אפרח לא חשיב בריה ע"ש, ועי' ש"ך פ"ו ס"ק ט"ז כתב שביצה עצמה היא בריה ע"ש וס"ק כ"ג ופר"ח ק' ס"ק ב' ביצה שיש בה אפרח ג"כ לא מקרי בריה:

דף צ"ט בריה שאני ואי קשיא לך הא דתנן בזבחים לבטיל ברובה ומשני בעלי חיים לא בטילי אמאי לא משני בריה שאני י"ל שאין קרוי בריה אלא דבר שאיסורו מתחלת ברייתו וכו' ואי ק"ל א"כ חלב שנאסר מתחלת ברייתו יהא חייב בכ"ש תי' ר"י ז"ל דכל שיחלק שמו עליו כגון חלב דכשהוא שלם נקרא חלב וחתיכה קטנה ממנו ג"כ נקרא חלב אין זה קרוי בריה אבל דבר שאבד שמו כשנחלק זהו נקרא בריה כציפור טמאה בעדנו שלם נקרא ציפור ואם נחתך אינו קרוי אלא חתיכה של עוף טמא וכן גיד כשנחלק נקרא חתיכת גיד וכן אין קרוי בריה אלא בריית נשמה כגון ציפור או גיד שהי' חיות בעוד הבהמה חיה אבל בריה שאין לה נשמה לא מקרי בריה ע"ש:

פרט ב':

חולין דף ק"ב, א"ר אבר מה"ח צריך כזית מ"ט אכילה כתיב ביה, ת"ש דא"ר אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכ"ש וכו' פרש"י במיתתה בכזית דבנבלה אכילה כתיבה וכל אכילה בכזית בר מאבמ"ח דרבייה קרא וקפיד אאבר לחודיה טמאה בין בחייה בין במיתתה בכ"ש חייב דבריה היא ולא צריכא שיעור כדתנן באוכל נמלה כ"ש שחייב משום שהיא כברייתה אלמא בריה אסורה בכ"ש אבל לאו דנבילה ליכא לחיובא משום בריה דכשנבראת לא הי' עליה שם נבלה הלכך אלאו דנבילה לא מחייב עד כזית:

רמב"ם פ"ד ממ"א האוכל עוף טהור חי כ"ש לוקה משום אוכל נבלה ואע"פ שאין בו כזית הואיל ואכלו כולו ואם אכלו אחר שמת עד שיהי' בו כזית ואע"פ שאין בכולו בשר כזית הואיל ויש בכולי כזית חייב עליו משום נבלה וכתב ה"ה בחולין אמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית וכתב רבינו שאפי' בחייה הוא משום נבלה:

אבל רש"י פי' משום אבמה"ח וכן נראה מסוגי' ועי' לח"מ, ועי' פלתי סי' ק' אות ד' שכתב שמחבר פסק שעוף טהור שנתנבלה לא מקרי בריה למה, שרמב"ם פוסק בעוף טהור אף בחייו אסור משום נבילה א"כ הרי האיסור נבילה בתחילת ברייתו:

נזיר דף נ"א בעי רבא נמלה שחסרה מהו שיעור' גמירין לה והא חסר או בריה גמירי לה והאיכא פרש"י בריה גמירי לה דכי אכיל בריה מיחייב וכי חסרה נמי חייב דהאיכא בריה ואמרי' רובו ככולו [קצת צ"ע לפי כלל שמחדש ח"ס או"ח סי' ק"ס דאמרי' רובו מתוך כולו ולא רובו אם חסר ועי' במקנה כלל ל"ח פרט ט"ו]:

ב"ח מביא הגהות שערי דורא אם נתנבלה בשחיטה כיון דלא הי' לה שעת הכושר לאכילה חשוב נאסר מתחילת ברייתו ואינו בטל, וישו"י מסביר דאיסר שאינו זבוח חל על בהמה מתחילת ברייתו ומביא קושי' מזבחים ע"ב הקשה הש"ס יתבטלו ברוב ולמה לא קאמר שבריה היא אי נימא דנבילה ושור הנסקל חשיבי כבריה ותי' אם מתחילת ברייתו הי' עלה שם איסור אכילה ואח"ז נעשות איסור גם בהנאה פשיטא דלענין הנאה נתבטל דלא הוי בריה כיון שאין אסור בהנאה מתחילת ברייתו, א"כ שפיר פריך דיתבטל ברובא וירעה עד שיסתאב ע"ב ופלתי ס"ק ד':

פר"ח סי' ק' ס"ק ג' כתב דע דכל מידי דחשוב ולא בטיל כגון בריה, וחה"ל ובע"ח כל הני אינן אלא מדרבנן דמדאוריי' הכל בטל מדכתיב אחרי רבים להטות ועי' מרי"ל סי' ע"ו מתוס' ב"מ דף ו' ד"ה קפץ משמע דבריה לא בטלה מן התורה, וכן במעילה נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו וכו' הקשה תוס' ליבטל האי פרוטה ותירץ דמטבע חשוב ולא בטיל משמע מדאוריי' וזה דברי תימה ועי' כ"מ פ"ז ממעיל' ופלא ועי' פלתי עי' בינת אדם שער הקבוע אות כ"ב בריה לא בטיל לכל הפוסקים אינו אלא מדרבנן חוץ מהמרי"ל דס"ל דהוי דאוריי':

פלתי ק' מחדש שתולעים שקורין מילבין כל זמן שלא פירשו מותרים ואינם קרוים שרץ על ארץ א"כ אין איסר לתחילת ברייתו ואפי' בביצת אפרוח דעת הש"ך דלא אסור מתחילת ברייתו דמקדם עפרא הוא ע"ש, ואעתיק דברי דג"מ אשר נדפס כעת אצל ש"ך חדשים בסופו וכ"ל שמעתי בשם הגאון מו"ה יונתן מפראג שאלו המילווין והתולעים שגדלים במאכל עצמו בתלוש אף דפירשו בטלו בס' דלא מקרי בריה אלא מה שאסורה מתחילת ברייתו וכו' ודפח"ח וסברא נכונה היא אלא שאינו יודע אם לסמוך למעשה וצריך שקידה רבה בפוסקים ראשונים אם לא ימצא סתירה לזה נכון לסמוך אף למעשה עכ"ל והאריך שם וחו"ד משיג על פלתי דגם זה מקרי מתחלת ברייתו כמ"ש רשב"א דף ק"כ דחלב וגיד מקרי אסורין מתחלת ברייתן דאף שאין נוהגין בשליל משום דאחר ששמן חלב וגיד לא הי' להן היתר וקודם לכן לאו שמן חלב וגיד, ה"נ קודם שפירשו לא מקרי שרץ הארץ כלל וכיון דאחר ששמן שרץ הארץ לא הי' להן היתר מקרי איסורין מתחלת ברייתן ע"ב: קושיא גדולה הקשה הפלתי הא דאמרי' ביצת אפרוח הוי בריה ולא בטיל קשה במציאות דאם יש בה אפרוח ובאינך לא, הך אסור ואינך שרי ואם כולם כך בלא"ה כולם אסורים ולא יצוייר בהתערובות שלא יהי' ניכר האיסור בשום אופן ועי' חו"ד:

רא"ש יוסף כתב נסתפקתי בדבר שהוא בריה ואינו אסור אלא מדרבנן אי הוי בריה לענין ביטול או לאו אי אמרי' כל דתקין רבנן כעין דאוריי' תיקון ומה דמספקא לן הוא דכאן בהג"ה לא הגיה כלום, ולעיל סי' ק"א הגיה דחה"ל אף דלא הוה אלא מדרבנן אין בטילה ולגבי בריה לא כתב כלום ומביא או"ה כלל כ"ה דבאיסר דרבנן לא הוי בריה ומש"ך סי' פ"ו בביצה נבילה משמע דחשיב בריה ועי' בפמג"ד:

תורת חטאת כלל מ' כתב באו"ה כלל כ"ח הא דחתיכה הראוי להתכבד ובריה אינו בטילה דוקא במינן אבל שלא במינן הוה בנ"ט דומיא דשיל"מ דבטל שלא במינו עכ"ל ואינו נכון דהרי רשב"א סי' קי"ג כתב שבריה שנפלה לירקות דאינה בטילה, ומה שהביא ראיה מדשיל"מ נראה לחלק דשאני התם דאין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהי' לו היתר אח"כ לא רצו חכמים שיתבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על דבר האסור אלא על שם דבר שנתערב בו והוי כמי שאין לו מתירין עכ"ל ועי' ט"ז ק"א, ופני אריה סי' א' מאריך בו עי' פמג"ד ס"ט במ"ז אות ל"ה, ובסי' ק"ב מביא תשובת חו"י קל"ג בכל דברים חשובים אם נולד האיסר בתערובות בטיל כמו דשי"ל ועי' במקנה כלל ל"ח פרט ח'. בריה שאסורה בהנאה ונתערב ואינו מכירו כל תערובות אסור בהנאה, עי' ש"ך ופמג"ד סי' צ' אם כחל הוי בריה:

אעתיק מספר שם משמעון על מס' חולין שכתב רש"י כתב רק חד תנאי דבעי מתחלת ברייתה נ"ל כוונתו מתחילת יצורו ממש לאו מתחילת ביאתו לאויר העולם בזה מתורץ כל קושי' מטרפה מבטן ומחלב דידוע דלעובר במעי אמו דמותר בשחיטה אם מותר גם חלבו וגם טריפות דידיה ע"כ תו לא הוי איסורי מתחילת יצירתו כיון דאפשר שניתר ע"י שחיטת אמו אבל עוף טמא וכן גיד אליבא דר"מ דסובר דנוהג בשליל א"כ אסור מתחילת יצירתם אבל לר"י דסבר אינו נוהג בשליל באמת גיד אינו ברייה ובטיל וכו' ועפ"ז דגיד תלי' בפלוגתא דר"מ ור"י יבואר נמי שיטת רמב"ם ורי"ף דרמב"ם פסק כמתני' דגיד בריה היא ולא בטיל ורי"ף השמיט הך דין דמתני' לפי הנ"ל א"ש דרי"ף לשיטתו:

דפוסק כר"י בין בגיד בין בחלב דאינו נוהג בשליל ע"כ כמו חלב לאו בריה משום דאינו מתחילת יצירה גם גיד לאו בריה הוא מש"ה השמיט המתני' דלא אתיא אלא כר"מ אבל רמב"ם לשיטתי שפסק גיד בבן ח' אסור א"כ גיד שפיר מקרי בריה מתחילת יצירה ומקרי בריה ולא בטיל ע"ש שמאריך בסוגי':

פמג"ד ק"ב ס"ק ג' מביא פרישה שלא אמרו דבר שדרכו למנות אלא ששם איסור קבוע עליה ולא זה שלמחר תהי' מותרת וה"ה כל דברים החשובים כמו בע"ח וחתיכה ראוי להתכבד וכדומה לא שייכו כשחוזר להיתרו ועי' בילקוט הגרשוני אות בע"ח שכתב ביצה דף יו"ד הקשו תוס' וליבטלי ברוב וי"ל דב"ח חשיבי ולא בטלו א"נ הו"ל דשיל"מ והקשה בינה לעתים הא תי' הראשון הוא אמת א"כ מה א"כ שייך לכאן ותי' בספר טוב טעם ודעת עפ"י פמג"ד הנ"ל וזה כוונת דתוס' ממנ"פ לא בטל דבע"ח חשיבי ולא בטילי וא"ת הא בדשיל"מ לא שייך דין דבר חשוב א"כ בפשיטות לא בטל מצד זה גופא דהוי דשיל"מ ע"ש:

ט"ז סי' ק' חשיבות דברים שלא תהי' בטלים הוא מדרבנן דכיון שמן התורה יש חשיבות דלוקין על אכילתה אפי' היא פחות מכזית דהא סתמא כתיב אצל מינים טמאים לא תאכל אותם אפי הם קטנים ע"כ החמירו רבנן בתערובות שלהם אבל מה"ת היא בטילה כשאר איסורים ונפ"מ לענין ספק אי הוה בריה אי לא הוה ספיקא דרבנן ובטל אבל אי הוה בריה אלא שהאיסור ספק בזה אפי' באלף לא בטיל כגון ביצי ספק טריפה וכי"ב בתשובת פני אריה סי' ע"ז מקשה כיון דקי"ל כרב שאבמ"ח צריך כזית א"כ לא אחשבי רחמנא ראוי שלא יהא חשוב בריה לענין ביטול, ותי' ענין גזירותן כך היא דמאחר שמצאו דמה"ת אם אכל הבריה אע"פ שאינו אלא כ"ש ואין כאן שיעור הנאת אכילה חשיבא ללקות עליה החמירו בה גם הם שאם נתערב אפי' באלף אע"פ שזה ודאי אינו נהנה מן הבריה אפ"ה לא תבטל ולהכי אבמ"ח נמי אע"פ שצריך כזית מ"מ סגי במשהו בשר ועצמות הרי שלוקין על אבמ"ח אע"פ שאין בו הנאת אכילה וע"כ לומר דמשום שהוא בריה שלמה אחשביה וכו' ונראה פשוט הא דאינו בטיל דוקא ביש בו כזית בין הבשר וגידין ועצמות אבל אבמ"ח פחות מכזית בטל כשאר יבש ביבש ע"ש ועי' פר"ת ופמג"ד שמחולק:

פרט ג':

ביצים עי' עט סופר כלל ל"ב נדפס הסוגי' באריכות:

חולין ס"ד אמר מר חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהוא ביצת השרץ וכו' אמר רבא שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ [ואי לא אשמעי' שהיא ביצת השרץ אלא טמאה סתם ה"א משום עוף טמא הוא דאסירי ובעי לאתרויי ביה משום שרץ העוף ואי אתרו ביה משום שרץ הארץ לא לקי] אי הכי מאי אירי' דטמאה אפי' דטהורה נמי דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והקשה אחרונים מה מקשה מראב"י דסובר כן ורבנן סברו שאפרח שלא נפתח עיניו מותר עי' פר"ח:

ח"ס סי' ע"ח ד"ה קרא אסמכתא בעלמא משמע אפי' בתוך הקליפת אפי' יש בה חיות אינו אלא אסמכתא וכן משמע בביצה דף ז' אך ברש"י דף צ"ח פרש"י דביצת אפרוח איכא נבילה כיון דהוי בשר בעי שחיטה ואי לא הוי נבילה ולזה נתכוון בספר התרומה, ורשב"א שפך סוללה עליו וחשב דאאפרוח שיצא לאויר עולם ולא נתפתחו עינו קאי ע"ב, וכ"כ פר"ח פ"ו ס"ק כ"א: אמר חזקיהו מניין לביצת טמאה שהיא אסורה מה"ת שנאמר ואת בת היענה וכי בת יש ליענה אלא איזו זו ביצה טמאה:

תוס' שאם ריקמה ואכלה לוקה משום שרץ, וא"ת לאכילה ולמלקות ל"ל ריקמה הא קי"ל כל היוצא מן הטמא טמא, וכן בסמוך דרוש מבת היענה ל"ל וכו': ראש יוסף דף צ"ח כתב לשיטת תוס' שכל היוצא מן הטמא לוקה מה"ת דלא כרמב"ם קשה לי מה מקשין למה לי בת היענה דכל היוצא מן הטמא טמא מאי קושיא דאי מהתם לא הוי לקי עליה אלא בכזית ככל שאר איסורין שבתורה לכך פרט הכתוב ואת בת היענה בין קטן בין גדול דליחייב ע"ש: ח"ס סי' ע' מביא קושיא תוס' כתבה דס"ד כיון דביצת טהורה שרי ה"ה טמאה ולר"מ דס"ל בחולין ק"ב אבמ"ח אינו נוהג בעוף בת היענה ל"ל ותי' בשר מה"ח מודה ר"מ נוהג בעוף ואיצטרך בת היטנה דס"ד הואיל ביצת עוף הוא כציר מבשר מה"ח ואפ"ה שרי ה"ה דטמאה קמ"ל:

חר"ן כתב, וא"ת למה לי רקמה בלא"ה נמי לילקי דקי"ל דכל היוצא מטמא טמא, י"ל אין הכי נמי דאסורא אבל מילקא לא לקי עד שעת רקום אבל בתוספות אמרו שביצת השרץ שלא רקמה מדאוריי' שריא דכיון דביצה אפי' טהורה כי שריא רחמנא חדוש הוא דהוי אבמה"ח איסור טומאה נמי אישתרי לגבה בבכורות הוי ס"ד למימר הכי גבי חלב דכיון דשריא חלב טהורה ה"נ שרי חלב טמאה אלא דמיעט התם בהדי' ולהכי נקט שאם רקמה ואכלה לקי דבלא ריקום אפי' אסורא ליכא מדאוריי' דשרי איסור אבמה"ח לגבי ביצה איסור טומאה נמי שריה ביה וכו' ולא נהירא דכיון דמגלי לן קרא דביצת עוף טמא אסורא ממילא ידעינן דאיסור אבמה"ח:

הוא דשרי רחמנא גבי ביצה ולא איסור טומאה, אלא להכי נקט שאם רקמה ואכלה משום דבלא רקמה נהי דאסורא דאוריי' איכא מילקא לא לקי דבביצת שרץ מיהא לא מיחד בה לאו מיהו אה"נ שביצת עוף טמא שריקמה לוקה עליה משום שרץ העוף כי היכי דלקי בביצת השרץ משום שרץ הארץ ע"ש: רשב"א כתב שרמב"ם פסק דביצה עוף טמא שהתחיל אפרח להתרקם ואכלה לוקה משום אוכל שרץ העוף וקשיא לי האמר לקמן כל השרץ השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושין ואוקימנא אליבא דשמואל דוקא בהתליע' לאחר שנתלשה אבל התליעה באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ אלמא כל אימת דלא נפקי לאויר העולם אינן אסורין משום שרץ העוף אע"פ שעתידין לפרוח אם יצא חוצה ומסתברא לי שביצת השרץ אם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ אבל ביצת עוף טמא אינו לוקה אפי' בריקמה דלאו שרץ השורץ על הארץ הוא ולא שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם עכ"ל ועי' תה"ב ריש שער רביעי, וה"ה פ"ב ממ"א כתב אין דבריו מוכרחים דאיכא למימר שאני שרצים הגדלים בפירות דכיון שהן גדלים בקרקע לאלתר הוי שרץ ואינן קרויין שרץ העוף עד שיעופו, אבל זה שמינו כבר הוא עוף והביצה הוא מעוף טמא לאלתר שרקם הוי ליה כשרץ העוף דומי' דביצת השרץ אע"פ שלא שרץ על הארץ עכ"ל:

ח"ס סי' ע"ח כתב יש כאן ג' שיטות לתוס' אם ריקם אין חילוק בין עוף לשרץ לעולם לוקה אלא בשרץ מתרינן משום שרץ הארץ ובעוף משום שרץ העוף אך קודם ריקום קיל שרץ מעוף דעוף לוקה משום בת היענה, ושרץ מותר לגמרי מן התורה ולרשב"א נהפוך הוא דקיל עוף משרץ דלאחר ריקום לוקה אשרץ משום שורץ על הארץ ועוף אינו לוקה כלל דשרץ ארץ ליכא ושרץ עוף נמי כל זמן שאינו מעופף אינו בלאו דשרץ עוף ואבת היענה אינו לוקה אלא עשה בעלמא [עי' ראש יוסף דף צ"ח כתב לרשב"א אומר אני דביצה טמאה שיש בה אפרח גריעה מאלו לא הי' בה אפרח דאלו לא הי' בה אפרח מילקי לקי מקרא דבת היענה ואלו התחילה להתרקם או נוצר גוף העוף דעפרא בעלמא הוה ולית ביה איסור תורה כמו ביצה טהורה שיש בה אפרח וה"ה ביצת טמאה ע"ב] ולרמב"ם כל אנפי שוין קודם ריקום אמעטו מלאו מבשרם לא תאכלנו הא חלב וביצים ליכא לאו, והדר אתרבו מבת היענה לאיסורא וזה כולל כל מיני טמאים, ולאחר ריקום לוקים על זה משום שרץ עוף ולזה משום שרץ הארץ כתוספות, ולרמב"ם לא קשי' קושי' תוס' בת היענה ל"ל דמשום דכתיב מיעוטא מבשרם ולא מביצתם הוצרך לאוסרם מבת היענה. עוד כתב שבה"ג לא ניחא ליה למימר היתר טהורה מותקח לך ולא לכלביך דז"א דאפי' נימא ביצה אסורה מ"מ אפרוח היוצא ממנו מותר דאימת קא גביל א"כ הוי שפיר לך ולא אימעט אלא אפרוח טמאה דהוי לכלביך אבל ביצת טהורה אפי' יהי' הביצה אסורה מ"מ אינה לכלביך אלא לגדל אפרוחים וק"ל ועי' בפרמג"ד ג"כ, עי' בשמ"ק ב"ק דף מ"ז וביצה דף ג' דבר חדש שביצת טריפה אסור רק מדרבנן]:

ר"ן כתב וביצה טהורה דשריא אמרו דנפקא לן מדכתיב ואת הבנים תקח לך ולא לכלביך, וכ"ת ולמה לי קרא למשרייה כיון דאפרוח טהור ע"כ היא נמי טהורה דאי לא, הא קי"ל כל היוצא מטמא טמא י"ל דאפי' ביצה טמאה אפרוח מותר דאפי' אפרוח של ביצה טריפה שרינן התם בתמורה דף ל"א משום לכי מסרח וכו' ובהגהות חכמת שלמה אצל ש"ע בסי' פ"ו כתב מוכח מר"ן דאף ביצת טמאה אם נולד ממנו אפרוח טהור מותר ואינו דומה למאי דקי"ל בטמאה שילדה כמין טהורה דאסורה, דביצה שאני ומותר אם נולד ממנה אפרוח טהור אך בעיקר דברי ר"ן במה דהקשה למ"ל קרא דביצה טהורה שריא הרי בלא"ה נדע דמותרת דאם אסורה גם אפרוח אסור דכל היוצא מטמא וכו' לא ירדתי לסוף דעתו דאף אם נימא דאסורי מ"מ הוי רק איסור אבמה"ח א"כ בשלומא הביצה אין לה היתר דא"א לשחוט אבל האפרוח ניתר בשחיטה וצ"ע עכ"ל וכ"כ ח"ס סי' ע', ועי' בספר אמרי בינה דיני טריפות סי' י"א כתב ג"כ מר"ן מוכח שנולד מביצת טמאה מותר וכן מבואר בתוס' נדה דף נ' דאם הזכר אסור ע"י סימני טומאה נקיבה דיש לה סימני טהרה אין לאסרה אף למ"ד זוז"ג אסור דאפרח לא יצאה אלא מן הביצה ומעפרא קא גדול ע"ש ומקשה שם על לשון ר"ן שכתב דאפי' אפרח של ביצה טריפה שרינן אדרבה בטריפה פליגי ר"א ורבנן דרבנן מתירן אף ולד טריפה משום טריפה אסורה דאין לו חיות וכיון דולד חי מותר וכו' אולם מרמב"ם פ"ג נראה אפרוח שנולד מביצת טמאה אסור ע"ש בה"ה הבאתי בכלל ל"ב:

בהגהות בש"ע הנקרא יד אברהם כתב, אפרוח שנולד מביצת נבילה וטריפה מותר ק"ל בירושלמי סוף פ"א דערלה איתא ביצת הקדש שנעשית אפרוח כהנא אמר אסורה ופודה אותה כמו שהיא שוה עכשיו רי"א כמו שהי' שוה מעיקרא ותקשי הא נמי אימתי קא גביל לכי מסרחת וצ"ל דהקדש שאני שאף שנעשה אפר אסור וה"ה בע"ז וכן בנטל"פ וכ"מ בירושלמי פ"י דתרומות ופ"ב דמ"ש:

תוס' הלכך הויא שריא אפי' בעוף טמא ודיוקא דלך ולא לכלביך הוה אוקמיה אאפרוחים טמאים אבל בצים לישתרו וכו' וכתב מר"ם שיף לפ"ז יהי' ביצת טמאים מותרת ואפרוח ממנה אסור וכן ממש ביצה השרץ ואפרוח השרץ היפך ממש מביצת ואפרוח של טריפה וה"ט דאפרוח היוצא מביצת: טריפה מין היתר הוא האפרוח בעצמו ואי משום דיוצא מביצת אסור כמה דלא מסריח לא גבול ובעידנא דקגביל עפרא בעלמא הוא אבל אפרוח היוצא מביצים טמא אפרוח עצמו מין טמא הוא וכן מביצת השרץ שרץ בעצמותו הוא ואסרה תורה, א"ל לפי' תוס' מאי פריך למאי הלכתא לימא טמאה הא נפ"מ דביצת השרץ היא ומותרת וכ"ת לימא טהורה הא נפ"מ האפרוח היוצא ממנה אסורה ע"ש וכ"ס סי' נ' מישב:

כ"ס סי' נ' הקשה לפי מבואר בסי' צ"ח מתשובת רא"ש דב' מיני איסורים מבטלים זא"ז ומבואר באחרונים דדוקא ב' איסורים משני שמות אבל משם אחד אפי' אין שוה בטעמא אין מבטלין זא"ז לפ"ז איכא נפקותא לידע שהוא ביצת שרץ בודאי כשנתערב בתבשיל ביצת טמאה וביצת שרץ מבטלי' זא"ז אבל כששניהם ביצת עוף טמא לא יבטלו זא"ז וצע"ג:

חולין קכ"ו ת"ר הטמאים לרבות ביצת השרץ יכול אפי' לא ריקמה ת"ל השרץ מה שרץ שרקמה אף ביצה תוס' וא"ת ולרקמה ל"ל לי קרא לענין טומאה הא לענין אכילה פשיטא לן בלא קרא לעיל שאם רקמה ואכלה לוקה משום שרץ השורץ על ארץ אלמא שרץ איקרי וי"ל דודאי ריקמה שרץ איקרי אבל צב ועכבר לא איקרי א"נ מקרא דהכא קים לן באלו טריפות לענין אכילה שלוקה:

המחבר סי' פ"א פסק חלב בהמה חיה טמאה או טריפה וצירה ומי רגליה אסורים כבשרה, כתב ט"ז שהיוצא מן הטמא טמא כתב חו"ד והוא דאוריי' כדמוכח בבכורות דף ו' לכאורה תמוה לי דא"כ למה לי קרא דגמל גמל לאסור חלב טמא הא בלא"ה אסור משום כל היוצא מטמא ועוד קשה למה ציר דגים טמאין דרבנן הא יוצא מטמא לכן נ"ל דהאי כל היוצא מטמא מקרא דהטמאין לאסור צירן נפקא לן ולאו דוקא צירן רק כל היוצא מהן תדע דע"כ ליכא קרא אחרינא לאסור כל היוצא מהן דהא לא מקשה בבכורות רק מהטמאים מש"ה בדגים טמאין דליכא קרא דהטמאין דהא אפי' צירן מותר מדאוריי' אף כל היוצא מהן מותר ותמוה לי תוס' דף ו' שהקשו אהא דג טהור שנמצא במעי טמא דליתסר משום כל היוצא לפי הנ"ל לא קשיא מידי דבדגים לא שייך דכל היוצא וכו':

עוד מחדש שם דלא שייך כל היוצא מטמא טמא רק בדבר המתמצם מגופה אבל בדבר שנוצר בתוכה בריה חדשה בידי שמים לא שייך כל היוצא וראיה לזה בבכורות איצטרך קרא לפרה הנולד מגמל אף דהיוצא מטמא וגם קאמר התם דהא דתלה פרה הנולד בהא דכל היוצא לסימנא בעלמא ע"ש ברש"י כדי שלא תטעה אלמא דלא שייך בדבר הנוצר בטמא ולית ליה סימני טומאה הא דכל היוצא ומיושב קושי' תוס' למה ליה קרא בת היענה לפמ"ש לא קשה ע"ש ועי' אמרי בינה דיני טריפות סי' י"א שמשיג באריכות:

בחכמת שלמה בסי' פ"ו כתב ח"ס סי' י"ט העיר איך מותר למכור ביצים לנכרי הרי יש אבמה"ח ע"ש הרי מג"א הקשה בסי' רט"ז למה הוי חלב חידוש הרי נשתנה לדבר המותר ותי' ח"י דאי הוי ס"ד דכל חלב אסור שוב לא הוי נשתנה לדבר מותר א"כ כיון דביצים מותרין לישראל וגם לנכרים מכח מי איכא מידי לכך שוב גם מנבילות וטריפות דליכא מי איכא מידי מותרין ג"כ דהרי אינן אבמ"ח דהוי משתנין לדבר המותר וע"כ לא אמרי' דהיכי דליכא מי איכא מידי דאסורין לנכרים רק היכי דלא נשתנה לדבר המותר והוא עדיין אבמ"ח אבל לא היכי שנשתנה לדבר המותר זה ברור ונכון עכ"ל:

תוס' נדה דף נ' ד"ה תרנגלתא דאגמא הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה והאפרח מאפרא קא גדיל ונאסר ממילא ע"י סימני טומאה ע"ש ולא זכיתי להבין ח"ס סי' ע"ה שכתב אלו היינו יודעים שדג זה נולד מביצה דג טהור אפי' לא יהי' לו שום סימן טהרה הי' טהור ע"ש: המחבר בסי' פ"ו פסק ביצת עוף טמא שהתחיל העוף להתרקם בה לוקים עליה משום שרץ העוף וביצת עוף וביצת עוף טהור שהתחיל העוף להתרקם בה ואכלה מכין מכת מרדות, הקשה הפרישה דהא כתב בסי' ס"ו דאם ידוע שהוא מרוקם האפרוח חייב מה"ת ותי' שאני התם דנמצא דם בתוך הביצה וממנה יולד האפרח מש"ה אסור משא"כ כאן דכבר נתהפך הדם ונעשה גבלא ונפסקה ממנו העוף שאין עוד דם בעוף לפנינו ועוף טהור מצד עצמו אלא שעדיין לא יצא לאויר העולם ואף שעדיין אין בו חיות להיות עליו שם עוף מ"מ גבלא ועפרא הוא ואינו איסור דאוריי' ועי' ש"ך:

פני אריה סי' צ"ב כתב דרבי סבר בהמה בחייה לאו לאברים עומדת א"כ לדידיה אמה"ח אמאי הוי בריה הא אין איסורו עליו משנברא שהרי כל זמן שלא נחתך אין איסור אבמ"ה עליו אלא שפרישתו מן החי גרם לו ליאסר כמו נבילה שמיתתה גורם ליאסר וי"ל דלרבי אין על שום אבר מן הבהמה שם אבר כלל כל זמן שהוא מחובר בבהמה אלא כל האברים בחבורם יחדיו בשם בהמה יקראו עד שיופרש אחד מהם ואז יולד לו שם חדש שנקרא אבר וכיון שכן בפרישתו מן הבהמה הוי כבריה חדשה שנולד לו שם חדש ונמצא בריאתו ואיסורו באין כאחד בשעה שפורש מן החי ע"ש שמאריך בנפלאות:

פרט ד':

דף צ"ז א"ר נחמן ביצה בששים ואין ביצה מן המניין פרש"י:

ביצי של עוף טמא וראש יוסף כתב למסקנא דמסיק דביצה שיש בה אפרח ל"ש עוף טמא או טהור כמ"ש רש"י לקמן צ"ט ד"ה אפרח שהבשר נותן טעם ל"ש טהורה או טמאה, אלא בה"א גופא לא ידענו למה דווקא טמא ולא של נבילה וטריפה דבעינן ס"א לבטל ובד"ה ודע כתב לישב שרש"י רצה לישב קושי' תוס' דמאי נקוט ביצה טפי מכל איסורין, לכך אמר ביצה עוף טמא ולאפוקי מר' חלבו דאמר ס"ב בעינן וכטעם רמב"ם דבריה הוא הוסיפו עוד בשיעורא וזה שייך דוקא בעוף טמא מקרא דבת היענה דהוה כמאן דמפרש בין קטן ובין גדול הוה בריה מש"ה הוסיפו בפליטתה ס"ב אבל ביצה טריפה לא הוי' בריה לא בענין ס"ב ובמסקנא דמסיק ביצה שיש אפרח נמי א"ש דאפרח מקרי בריה, ולר"ח אר"ה בעינן ס"ב ור"ה פליג ואמר די בס"א ע"ש:

א"ל רב אידי בר אבין לאביי למימרא דיהבת טעמא והא אמרי אינשי כי מיא דביעי בעלמא א"ל הב"ע בביצה אפרח אבל טמאה לא פרש"י אפרח שהבשר נותן טעם ול"ש טמאה ול"ש טהורה דנבלה היא וכתב ראש יוסף משמע בהדיא דאפרח שלא יצא לאויר אסור מד"ת משום נבילה ואף אם שחטו דלא שייך ביה שחיטה כלל והא דאמרי' בא"ט מדרבנן וקרא אסמכתא בהא ביצת עוף טהור שריקמה היינו שהתחיל להתרקם קצת מש"ה ליכא איסור לא משום דם ולא משום נבילה אבל כשנגמר העוף בתוך הביצה אסור משום נבילה וע"ש ברשב"א בשם בעל התרומות כתב כן והוא ז"ל חלק עליו ואמר דאינו אלא מדרבנן ועי' פר"ח פ"ו ס"ק כ"א כתב כמ"ש דאם נגמר כולו אסור משום נבילה:

אתמר א"ר חלבו אר"ה ביצה ב"ס והיא אסורה בס' ואחת והיא מותרת כתב רשב"א רי"ף פסק כר' חלבו י"א מפני חשיבותיה של ביצה החמירו בה להוסיף אחת ואינו מחוור כי לא באנו כאן לבטל את הביצה אלא פליטתה וכו' ורמב"ם כתב מפני שהוא בריה בפני עצמו עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה כלומר שיש בה אפרוח שהוא בריה וכו' ורמב"ן כתב דלפי שיש בבצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת ע"ש וברא"ש:

כתב ראב"ד מדפריך למימרא דיהב טעמא ולא שנו ליה הא דאמרי' בששים לבטולי גופא קאמרינן משמע דביצה חשיבא בריה ולא בטלה ופ"ק דביצה משמע דבטלה אציבא דר"י דאמר את שדרכן שנינו ואיכא למימר דאינו מקדש ובטל באלף ומאתים אבל בששים לא בטלה כיון דבריה היא ורמב"ן כתב עליו אינו כדאמרי' במכות בריית נשמה חשיבא ולא בטלה אבל ביצה כחטה אחת ובטלה ולפי סברת רבותינו שכתבו שלא אמרו בששים אלא באיסר בלול וכו' אבל חתיכה קטנה בין חתיכות של היתר אף מדרבנן ברובא בטיל תו ליכא לאקשויי אמאי לא משני לבטולי ביצה גופה לא בעינן ששים דברובא בטיל, אבל הראב"ד ז"ל נראה שסובר אף ביבש לא בטיל חד בתרי עד דאיכא ששים עי' ברשב"א [שושנת עמקים כלל י"ד מביא מאו"ה דאינו מינו ביבש מה"ת צריך ס']:

רמב"ם פט"ו ממ"א ביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה עם ביצים המותרות אם הי' עם ששים ואחת והיא הרי הן מותרות הי' עם ששים בלבד נאסרו הכל מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו הכר בה והוסיפו בשיעורה, אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצת עוף טהור לא אסרה אותם ואם טרף אלו עם אלו או שנתערב ביצת עוף טמא או ביצת טרפה עם ביצים אחרים שיעורן בששים וכ"מ כתב מש"כ רשב"א שאינו מחוור שלא באנו לבטל הביצה אלא פליטתה נ"ל שטעם רבינו שעשו בה היכר כדי שלא יבואו לבטל אותו עצמה כשנראה שינוי זה בביטול פליטתה נדע שהיא עצמה אינה מתבטלת כלה מפני שהיא בריה ופר"ח ס"ק י"ד כתב ובין הנך תרי טעמא איכא בינייהו לענין דינא דלטעמו של רמב"ן אם נתבשל שלימה בתבשיל של היתר אין צריך אלא ס' מן התבשל לבטלה ולרמב"ם צריך ס"א מן התבשל לבטלה ובטרופה בקערה הוי איפכא דלטעמו של רמב"ן צריך ס"א ולרמב"ם סגי בס':

פמג"ד סי' פ"ו במ"ז ס"ק ט' מסופק אם נולדה ביצה ביו"ט ובישלה בקליפה עם שארי ביצים מי נימא תא דבקליפתה אין אוסרת דמיא בעלמא היינו דטעם קליש הוא ואין בו ליתן טעם ומתורת ביטול קאתינן עליה לפ"ז דשיל"מ לא מהני א"ד דמיא זיעה בעלמא ואין בו כח לצאת ואף משהו לא הוה ובדשיל"מ נמי שרי:

ביצה שאין לה אלא החלבון וחלמון אין לה כלל עי' בפר"ח ופמג"ד אם נתערב ברוב במינה יש להקל וכן ביצה שיש בה שני חלמונים לא חיישי' שמא מעוף טמא הוא ואם נמצא ביצה קטנה בתוך הגדולה עי' פר"ח פ"ו ס"ק ה' ועי' כרם שלמה שמביא נוהגין שלא לאכול ביצה בת יומא ועי' תיו יהושע הטעם:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה