אור ברסלב
עט סופר חלק ג עט סופר חלק ג כלל עו קבלנות

עט סופר חלק ג· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ג כלל עו קבלנות

עט סופר חלק ג כלל עה פתיחה לסוגיה וושט

פרט א':

מ"ק דף י"ב אמר שמואל מקבל קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר [פרש"י אסור ליתן מלאכה לעכום בקיבולת כי עבדי ליה בשבתא דידעי כ"ע ואמרו היום בשבת יהב ליה, והא דשרי בית הלל בשבת דף י"ז ליתן כלים לכובס בע"ש עם חשיכה ואפי' בתוך התחום משום דכביסה בעכו"ם מידי דלא מינכר וליכא חשדא אבל מידי דמינכר בתוך התחום אסור משום חשדא] אמר ר"פ ואפי' חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור א"ר משרשיה וכי ליכא מתא דמקרבא להתם כמי לא אמרן אלא בשבתות ויו"ט דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם אבל בחש"מ דשכיחי דאזלי ואתו להתם אסור, וע' כ"ס מ"א למה בע"ז לא וחכיר שחוץ לתחום מותר ועי' תוס' שבה שמביא ראיה לפי' משניות שרק בעבור הגוים שיאמרו שישראל מחלל שבת:

תוס' אמר שמואל הא דשרינן כלים לכובס עכו"ם פרש"י דלא מינכר שהוא של ישראל, ורבי יעקב לא הי' מחלק ואומר דשרי במועד וגם בשבת דהא רחים של מים איכא השמעת קול ושרינן בשבת דף ח"י ובע"ז דף כ"א דשרינן להשכיר שדה לעכו"ם משום דאריסותיה עביד וכ"ש קבלנות שאין הבית מתעלה בכך אלא ממהר לעשות וכו' ובשמעתין דאסר שמואל מפרש רבינו יעקב כאותו פירוש שמעמידין כולהו שמעתא באבל כדרב שישא שאמר לעיל דף י"א דברים המותרים בחש"מ אסורין בימי אבלו דהוי דאורייתא או כעין דאוריי' אבל במועד הקילו, וכ"ש שיש להן להקל בשבת דלא חיישינן כל כך דלא לזלזל ביה, ע"ש:

עי' ט"ז רמ"ד למה ח"ל מותר הא כל מה שאסרו אפי' בחדרי חדרים אסור וכ"ס מאריך בזה ומביא ר"ן פ"ק דביצה דהיכא דאם שעושה בדבר שהוא איסור באמת חיישי':

למ"ע אפי' בח"ח אבל היכי דחיישי' לטעות בני אדם שיחשדהו שעושה איסור ואינו אסור אלא שהם סבורים שדבר זה אסור לא חיישי' בחדרי חדרים ע"ש: ע"ז דף כ"א ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהוא נקרא על שמו [הרואה שמחממין בשבת אומר שהבלנים שלוחין של ישראל הן תניא רשב"ג אומר לא ישכור אדם מרחצו לעכו"ם מפני שנקרא על שמו ועכו"ם זה עושה בו מלאכה בשבתות ויו"ט אבל לכותי מאי שרי כותי אימר עביד ביה מלאכה בחה"מ, בחה"מ אנן נמי עבדינן וישו"י בא"ע סי' ה' הקשה הא יש רבותא יותר בנכרי מן כותי דבנכרי ליכא רק שבות בעלמא כיון דאין שליחות לנכרי וה"א דלא גזרינן משום מראית עין באיסר שבות ואשמעינן דמ"מ אסור משום מ"ע אבל בכותי דשייך ביה שליחות ולא שייך אין שליח לדב"ע כיון דברור שכותי יעבור על זה, בזה ודאי חיישינן למ"ע כי יש כאן איסור גמור משום שליחות ע"ש, וכ"ס או"ח סי' מ"א כתב לישב עפ"י בית מאיר סי' ה' מחדש דגם למדס"ל יש שליחות לעכו"ם לחומרא, בשבת אין שליחות כעין מצית שבגוף דלא שייך שליחות, בשבת קפיד רחמנא שגופו של ישראל ינוח ואם עושה ע"י נכרי מ"מ גופו של ישראל נח, ולק"מ לכאורה, גם דע"י כותי יש שליחות לענין איסור שבת ליכא משום שלוחו כמותו מ"מ גופו נח, שבתי וראיתי שטעות בידו דבית מאיר שפיר קאמר בעושה ע"י נכרי ל"ש שלוחו כמותו בשבת הגם דע"י נעשה מ"מ הא גופו של ישראל נח ולא נעשה ע"י המשלח נגד רצון השי"ת, אבל העושה ע"י ישראל הרי גופו של ישראל לא נח בשבת וכיון שעושה ע"י המשלח ושלוחו כמותו הוי כאילו היא עושה המלאכה ועבירה דיליה הוא שע"י נעשית כנ"ל ברור לדינא, וא"כ הקושיא קמה ונצבה עכ"ל וחידש בעיני כי מח"ס או"ח סי' ר"א נראה אפי' בישראל לא שייך במצות שעל גופו שליחות ועי' בהגהות ברוך טעם במג"א רס"ג משמע ג"כ כן. אבל מר"ן ביצה בסוגי' קמחא נאסר שמובא שם משמע כמורי כ"ס ז"ל, ועי' במקנה כלל ח"י אות יו"ד ועי' תשובת תועפות ראם או"ח סי' כ"ח:

לדעתי הקלושה יש לישב כי אין כאן רבותא, כי לכאורה צריך להבין עיקר מראות עין שיחשדהו לעבור איסור מה שבידו לעשות בהיתר כל ישראל בחזקת כשרות, ורק באיסור דרבנן ידוע סברת ה"ה בפ"א מאשות באיסר דרבנן לא שייך חזקת כשרות על כן בנכרי שפיר יחשדהו כי אין כאן איסור דאוריי' אבל בכותי שיש איסור דאוריי' הו"מ שלא יחשדהו, והי' צריך לאשמעי' אפי' לכותי לא ישכיר מרחץ, וצ"ע בכותי יהי' אסור גם בעבור שבת ויו"ט שיעשה מלאכה ע"י עכו"ם כי הוא אינה מקפיד על אמירה לנכרי שבות, ואפשר להיפך כי כותי אינו סובר הדרש מה אתם בני ברית ואין שליחות לעכו"ם, אלא סובר יש שליחות ולא יעבור על דאוריי' ועי' במקנה כלל ל"א פרט ב' באריכות:

אבל שדהו לעכו"ם מאי שרי מ"ט אריסא אריסותיה קעביד מרחץ נמי אמרי אריסא אריסותיה קעביד, אריסא דמרחץ לא עבדי אינשי תוס' אריסותי' קעביד, הקשה ר"י בשבת י"ח אמר רשב"ג נוהגין הי' של אבא שנותנין כלים לכובס עכו"ם ג' ימים קודם שבת ופליג אב"ה דאמרי שמותר עם השמש אלמא לית ליה לרשב"ג קבלני' קבלנותיה עביד, ותי' לא שסובר כן להלכה אלא מחמיר בעצמו הי' ע"ש, מהרש"א, אבל שדהו לנכרי מאי שרי אדמתני' גופיה הוי מצי למידק הכי מ"ש שדה ממרחץ ע"ב:

תניא רשב"א אומר לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראה על שמו וכותי זה עושה בו מלאכה בחש"מ אבל עכו"ם מאי שרי דאמרי אריסא אריסותיה עביד [אבל שדהו לעכו"ם שרי אע"פ שנקראת על שמו לא חשדי ליה דליהוי עכו"ם שלוחו אלא אמרי אריסא הוא וקיבלה עליו למחצה לשליש ועליו מוטלת לעשות] תוס' אבל לעכו"ם מאי שרי תימא מאי קא דייק דילמא נקט כותי וכ"ש עכו"ם וי"ל דמשמע ליה מדשבק עכו"ם דמיירי ביה רשב"ג ומתני' ונקט כותי דוקא קתני ע"ש וצ"ע מאי מקשה אבל עכו"ם שרי, דלמא להיפך בנכרי שאין איסור דאוריי' רק שבות בודאי יש חשד ואסור אבל בכותי יש שליחות ואיסר דאוריי' לא יחשד אותו והו"מ שיהי' מותר ע"כ נקוט כותי שאסור ומכ"ש בנכרי שאסור:

אלא עכו"ם מ"ט מותר דאמרי' ליה וציית כותי נמי אמרי' ליה וציית כותי לא ציית דאמר אנא גמרנא מינך אי הכי מאי איריא מפני שנקראת על שמו תיפוק ליה מפני לפני עיור ל"ת מכשיל, חדא ועוד קאמר, חדא משום לפ"ע ועוד מפני שנקראת על שמו, הקשה תוס' אמלתיה דרשב"א הי' יכול להקשות תיפוק ליה משום לפ"ע ע"ב:

ריטב"א כתב קשה היכי שביק תנא טעם לפ"ע דאוריי' ונקט טעמא מפני מראות עין בעלמא, וי"ל משום דרוב כותים צייתי במלאכה דחה"מ לפי שיש בה הרבה מקראות לדרוש שהוא מן התורה, אלא שיש מיעוט דלא ציית כיון שאין הכתוב מפורש ואנן מעיקרא כי אמרי' כותי לא צייתי קס"ד דכל כותי לא ציית כלל ולהכי פרכינן אי הכי תיפוק ליה משום לפ"ע דבשלמא לדידי כותי נמי ציית ומהדרינן חדא ועוד קאמר, חדא דלפ"ע לכותי שהוא חשוד דלא ציית ולסתם כותי דציית ליכא משום עור דמעיקרא כשמכרנו לו סמכנו על הרוב דציית וכי לא ציית לנו אנסו מיהו איכא משום שנקראת על שמו ונקט התנא הטעם שנוהג ברוב כותים וכי אמרי' לעיל כותי לא ציית הכי אמרי' דנכרי ודאי ציית אבל כותי זימנין דלא ציית וזה מה שלמד מכאן: רמב"ן ז"ל דסוגיין מוכחא דאיסור מלאכה בחה"מ דאוריי' וכל שאין בו צורך המועד אלא דבר האבד שאלמלא כן הא ודאי פשיטא דלא ציית כלל מאית בה משום לפ"ע עכ"ל ועי' כ"ס, ולישב קושי' ריטב"א למה נקט חדא ועוד עפ"י קושי' ט"א בחגיגה באבני מלואים דף י"ג מאי פריך ת"ל מפני לפ"ע, לימא נפ"מ בדאית ליה לכותי זה שדה, א"כ שיוכל לשכור שדה אחרת משום לפ"ע ליכא כיון דבלא"ה יש לו שדה, אבל משום טעמא דנקראת על שמו אפי' בכה"ג אסור וזה חדא ועוד קאמר באופן שאין לפ"ע יש מראות עין ואסור לכאורה צ"ע למה נקוט לא ישכור גם מכירה אסור בשביל לפ"ע ואולי לישב קושי' תוס' שהקשה למה לא הקשה תיכף על רשב"א מצד לפ"ע וגם קושי' תוס' דלמא נכרי בודאי אסור, ונראה לעיל לא הי' להקשות מפני לפ"ע א"כ קשה למה לא נקוט לא ימכור, ואין להקשות באמת למה לא נקוט לא למכור יען שרצה לדייק לא ישכיר לכותי אבל לעכו"ם מותר אפי' להשכיר ממילא לא קשה דלמא בנכרי ג"כ אסור א"כ למה לא נקוט לא מכר אם אין כוונתו על דיוק שנכרי מותר בשכירות, אבל כעת שמחדש שאין הטעם מצד אריסות עביד אלא דציית א"כ פשיטא שמותר להשכיר לעכו"ם ומדויק לשון גמרא מאי אירא מפני שנקרא שמו עליו זה שכירות תיפוק ליה גם מכירה אסור מפני לפ"ע ומתרץ חדא ועוד, בשכירות יש כפלים לאיסור שגם נקרא שמו עליו במקום שלא יהי' לפ"ע ג"כ אסור בשכירות מצד חשד:

בספר בית לוי הקשה לפי ר"ן בפרק הכירה שכתב לרי"ף להחם חמין לצורך רחיצת כל הגוף ביו"ט מותר מן התורה ורק מדרבנן אסור לפ"ז קשה איך קאמר בשמעתין לא ישכור וכו' כותי אימר עביד מלאכה בחה"מ וכו' לדעת ר"ן הא כותי לא נזהר בדברי סופרים ועביד ביו"ט מה שאסור לדידן ועדין קושי' הש"ס במ"ע אימר עביד מלאכה ביו"ט, ונב"י ח"ב או"ח סי' צ"ז השיב לו כי באמת מפשוטו של מקרא אסור להחם ביו"ט לצורך רחיצה שהרי כתב אך אשר יאכל לכל נפש, ורי"ף שסובר שמותר היינו מטעם דהלכה כב"ה דאמרי' מתוך והא ודאי שכותים אינם זזים מפשטיה דקרא ולא אמרי' מתוך ולדידהו הבערה שלא לצורך אוכל נפש מפורש בתורה לאיסור ובודאי זהירי בה ע"ש:

פי' משניות ואמרו על שמו כלומר על ישראל בעל המרחץ ונכרי הדר בו יחמם אותן בשבת ויכנסו בו הנכרים ואומדים רחצנו במרחץ פלוני היום, ובזה יש חילל השם למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכור אצלו לזמן קצוב בדמים ידועים וזה הי' בימיהם שהי' מנהגם כמו שזכרנו אריסות למרחץ לא עבדי אינשי, אבל בזמנינו דין המרחץ ודין השדה ושאר הקרקעות אחד הוא ומותר לבעל קרקע להשכירו וזה מפורסם לכל בני אדם עכ"ל:

כ"ס סי' מ"א כתב בחרתי לי דרך לעצמי בכוונת פי' משניות ואומר בודאי אין חה"ש כשרואה נכרי שישראל מחלל שבת כמוהו כמוהם יש הרבה שאין שומרים דתם אלא כיון שבונה עושה לעיני כל, וכל העם ראשיהם ומנהיגיה רואים את הקולות ואין קול קורא למחות על ידו, זה הוא חה"ש גדול, וכל זה בעיר או תוך התחום דשכיחי' ורגילים עוברים ושבים טובא ומסתמא קול נשמע בב"ד דיינו העיר אבל חוץ לתחום דלא נראה והבונה יושב בדד ליכא חה"ש כשיאמר זה ישראל מחלל שבת ולא קשה משמואל דמחלק בין תוך לחוץ לתחום דגם משום חה"ש דנכרי ליכא חוץ לתחום, מש"ה לא כתב רמב"ם בחבורו דבמרחץ גם חוץ לתחום אסור ודברים נכונים וקרובים למרכז האמת בכוונת רמב"ם בעזה"י:

עי' במר"ם שיק או"ח סי' צ"ז שמביא איזה הערות ממני ואעתיק לשונו הזהב חקר מעלתו ני' אם ג"כ באיסר דרבנן דהיינו שיחשדהו שעושה שבות דשבות איסר דרבנן ע"י גוי אי ג"כ חששו למראות עין והביא ראיה מהא דאסרו במרחץ בשבת ויו"ט וביו"ט לדעת רי"ף בפרק כירה אין איסור להחם ביו"ט אלא האיסור דרבנן וכן מהא דאוסר בע"ז דף כ"א להשכיר לכותי שדה משום דעושה מלאכה בחוה"מ ומלאכת חוה"מ לדעת הרבה פוסקים אינו אסור אלא מדרבנן ומכח זה הקשה על מל"מ פ"ו משבת שחקר באמת אי אסור לעשות ע"י גוי שבות דשבות ולמה לא הביא ראיה מהא דמרחץ ושדה לפענ"ד אין כאן ראיה דביו"ט נהי לרי"ף אין אסור להחם לרחוץ בו ישראל כי אם מדרבנן דמדינא שרי משום מתוך, וכל זה כשהי' ישראל רשאי לרחוץ בו ונעשה בשביל ישראל שרי מה"ת אבל עתה דאין ישראל רשאי לרחוץ בו מדרבנן וכ"ש התם בע"ז שהגוי מחמם המרחץ לצורך גוי דבפירש מיעוט לכם ולא לנכרים דבכה"ג אפי' הואיל לא אמרי' הוי החימום לישראל אסור מה"ת, וע"י גוי הוי רק חד דרבנן ולא הוי שבות דשבות ביו"ט, ומלאכת חה"מ נראה אפי' למ"ד דאסור רק מדרבנן, היינו אם אינו מפקפק בשורש התקנה אבל מאן דמפקפק וסובר שאין כח ביד ב"ד לתקן איסר זה מדרבנן, ואומר שאין העם מחויבין לשמוע אז עובר על איסור דאוריי' הנה רמב"ם הלכות ממרים פסק דמידי דרבנן עובר עליהן בלאו דלא תסור והם בלאו ועשה וחייב עליהן מיתה, ורמב"ן בספר המצות בשורש ב' הרבה להשיב עליו, ומבי"ט ולח"מ כתבו דכוונת רמב"ם מי שעובר בשאט נפש לא מחמת תאוה אלא שסובר שאין כח ביד חכז"ל לתקן לאסור ולהתיר, זה עובר בלאו יעשהו אבל העובר לתאבון ובמזיד ברוע מידות גם לרמב"ם הם רק מדרבנן והוא נכון מאוד וא"כ הכותים שהן גרי אמת ומחוייבים בכל תורה כולה אם מפקפקים בדברי רבנים כדאמר שם דאמרו אנא גמירנא טפי מינך הוא עובר על איסור דאורייתא, ולמדן אחד:

העיר אותי שבהקדמה זאת מובן ההמשך שם דפריך ות"ל משום לפ"ע, ומאי ענין קושיא זו להתם, אמנם להנ"ל א"ש דתוס' הסתפקו שם אם גם בדרבנן שייך לפ"ע, א"כ בלא זה הו"א דחה"מ דרבנן ולא הוי מצי להקשות דלמא בדרבנן לא חיישינן ללפ"ע, אבל השתא דאמר אנא גמירנא טפי מינך דהוי איסור דאוריי' פריך שפיר הא אסור משום לפ"ע, עכ"פ לפי הנ"ל איכא למימר דלעולם בשבות דשבות לא חיישי' למראות עין וחוה"מ אם עושה בשאט נפש הוא דאורייתא ובזה מיושב דברי המל"מ ע"ש באריכות:

פרט ב':

שבת י"ט ת"ר לא ישכיר אדם כלים לעכו"ם בע"ש בד' וה' מותר תוס' אין לפרש משום שביתת כלים וכב"ש דא"כ אפי' בד' וה' נמי, אלא כב"ה היא דלית ליה שביתת כלים ע"ש:

בעה"מ כתב, הא דתנו רבנן לא ישכיר כליו לעכו"ם בע"ש לא כתבה הרי"ף ז"ל, ונראה מדבריו שהי' סבור דב"ש היא דאית להו שביתת כלים, ולדידן אפי' ב"ה מודה משום שנראה כמתנה לעשות מלאכה בשבת שכן דרך השוכרים כלי אומנו' להשכיר בהן לאומנתן ובד' וה' מותר וכו' ויש שלמדין מכאן להקל אפי' בשביתת בהמה והדעת מכרעת להחמיר ע"ש ורמב"ן כתב ח"ו דאי משום שביתת כלים אפי' בראשון ושני נמי אסור וכן לשכור עבדים ובהמה אסור לעולם, אלא שביתת כלים ביד גוי לא גמירי דמלאכת גוי הוא דקא עביד ע"ש, ועי' בעה"מ בע"ז:

רא"ש כתב רי"ף לא הביא, נראה דס"ל משום שביתת כלים ואנן קי"ל כב"ה וקשה דאי טעמא משום שביתת כלים אפי' בד' וה' נמי אסור וי"מ דשביתת כלים כי האי שאין מלאכת ישראל נעשה בהם אינו אסור אלא מדרבנן הלכך לא אחמור בד' וה' וכו' ור"י פי' דמיירי בכלים דעושין בהן מלאכה משום דמיחזי דמלאכה שעושה בהן הנכרי בשבת כשלוחו של ישראל, ואע"ג דשרי ב"ה עורות לעבדן עם חשיכה דנכרי לנפשיה קאעביד כיון דקצץ לו דמים שאני התם שאין ריוח לישראל במה שנכרי עושה בשבת אבל בשכירת כלים ידוע הוא ואפי' בהבלעה אם ישכירם לו חוץ משבת לא יתן לו כל שכירות הילכך כיון שיש ריוח לישראל במה שכלים נשכרים מיחזי שמלאכה שנכרי עושה בהן בשבת כשלוחו של ישראל ע"ש, ועי' ב"ח סי' רמ"ו שכתב בקצץ, וצריך להבין כל הנ"ל בפרט לבעה"מ שגם בבהמה מותר לשכור מה מהני לענין שביתת בהמה או כלים לב"ש בקצץ בד' וה' קצת להסביר עי' ח"ס סי' ס"ב תשובה נפלאה לבית אפרים וכ"ל הדר"ג ני' חידש לנו דשביתות בהמתו אינו מצווה אלא לעשות מלאכות ישראל אבל מלאכת גוי ואין ישראל נהנה ממנו כלל לא נאסר ומסתיעא מלשון רשב"א בתשובה סי' נ"ט, ורוקח ש"י דמייתי ב"י סי' רמ"ו, ורבינו האי דמייתי ב"י סי' ש"ה ורמז עליהם ט"ז סי' רמ"ו סק"ד לפע"ד כיוון האמת ודברי אלקים חיים המה עכ"ל יע"ש ומובן כל הנ"ל ועי' תשובת ריב"א סי' ג':

ישועת יעקב סי' רמ"ד כתב רוב הפוסקים, הא דאמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור היינו משום מראות עין שיאמרו שהוא שכר יום אצל ישראל ודוקא במקום דשכיח רואים אבל חוץ לתחום דלא שכיחי רואים לא וקשה לי בהא דאמר דבחה"מ אף חוץ לתחום אסור טעמא מאי, דהרי בב"מ דף צ' מהו שיאמר לנכרי חסום פרתי ודש בה כי אמרי' אמירה לנכרי שבות ה"מ שבת דאיסר מיתה אבל באיסר לאו לא א"ד ל"ש והקשי תוס' דא"כ אף בחה"מ נימא דליכא איסור שבות כיון דכל איסורו אינו אלא מדרבנן ותירצו דגזרי' אטו שבת ויו"ט, לפ"ז כאן דמחוץ לתחום בשבת ליכא חשש מראות עין למה נימא בחה"מ אסור הרי בחה"מ בעצמו אף אם יחשדו אותו דצוה לנכרי לעשותו הרי כאן רק איסור דרבנן ובדרבנן ל"ש שבות, וביו"ט ובשבת ליכא למיחש למ"ע כיון דהוא חוץ לתחום עכ"ל עוד כתב הנה בהך דלא ישכיר אדם מרחץ וכו' לא מצינו חילק בין תוך התחום או חוץ לתחום או לכאורה דין אחד להם ולא נזכר בפוסקים רק הב"ח כתב במרחץ מותר חוץ לתחום ונראה לחלק בענינים ואבאר תחילה מש"כ סמ"ג בשם מכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם דאף ע"י נכרים אסור והנה לא נעלם מסמ"ג דאמירה לנכרי רק שבות אמנם כוונתו מבואר בספר יראים דאם המלאכה הוא בשל ישראל כגון שעובד בשדה ישראל זה אסור מה"ת אבל שאר מלאכות הנעשים ע"י עכו"ם כגון אפיה ובישל וכדומה מלאכת תלוש לצורך ישראל ואינו בדבר שהוא של ישראל רק מדרבנן. והנה נוכל לאמור הא דהתירו חכז"ל מ"ע דחוץ לתחום משום דלא שכיחו אינשי התם היינו במידי דלית ביה רק שבות דרבנן, אבל בדבר שהוא מה"ת או עכ"פ כעין דאוריי' בזה החמירו והנה במרחץ של ישראל הוא והנכרי עושה מלאכת ישראל לצורך ישראל נראה שהוא מלאכת ישראל, אבל מקבלי קבולת דהיינו שנותן לנכרי דבר קצב שיבנה לו בית וכל זמן שאין הבית נבנה הרי הוא של נכרי בזה פשיטא דאף אם מצוה לנכרי שיבנת לו בית בשבת ג"כ הנכרי בדידיה קא עביד ואין זה מלאכת ישראל וזה החילק בין מרחץ שאסור אף חוץ לתחום ע"ש עוד כתב קושיא גדולה, בא"ע מבואר דאסור ליתן בהמה לנכרי כדי לסרס משום דב"נ מצוה על הסירוס, ועובר על לפ"ע וכתב בה"ג דמותר ליתן לנכרי שאינו מסרס בעצמו רק נותן לעבדו לסרס דכיון דאינו עושה לעצמו הוי כמו לפני דלפני דקי"ל דליכא:

איסורא, א"כ מה מקשה הש"ס ותיפק ליה משום לפ"ע הא נפ"מ אם רצונו להשכיר לכותי שהוא אדון ואינו עובד בעצמו רק ע"י עבדיו דבזה ליכא למיחש לפ"ע אבל נקראת על שמו שייך בזה ע"ש שמאריך שיש שליחות לכותי ועובר כותי ראשון א"כ עובר על לפ"ע, [חידש לשון הש"ס עכו"ם זה כותי זה משמע הוא ולא אחר ועי' בתשובת נחלת בנימין סי' נ"ט]:

שביעית פ"ג מאימתי מוציאין זבלים לאשפות משיפסקו עובדי עבודה תיו"ט כתב הר"ב שלא יאמרו מעוברי עבירה הוא ירושלמי מעתה אפי' משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מ"ע שלא יהי' אומרי' לתוך שדה בית השלחין הוא מוציא יודעים הם בני עירו אם יש לו בית השלחין אם אין לו אר"י הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מ"ע תוס' חדשים כתב אע"ג בשבת חששו למ"ע לאורחים הבאים י"ל בשביעית הקילו ואין להקשות דמ"ש הא שביעית נמי הוא איסור דאוריי' כמו שבת, י"ל כיון דזיבל השדות הוא רק דרבנן הקילו, ועוד בשביעית איסור מושב כל השנה לא רצו להחמיר כ"כ משא"כ בשבת הוא רק יום אחד ועי' מג"א רמ"ד ס"ק ו':

פרט ג'. פסק:

תוס' בע"ז כ"א, פסק ר"ת הלכה כרשב"ג דאמר אריסא אריסותיה קא עביד מת"כ התיר לישראל שנתן ביתו לעשותו בקבלנות לבנות לו אפי' בשבת וק"ו נמי הוא דהשתא אריסות שדה שחלק הישראל משביח במלאכה שרי קבלנות שאין בו שבח לישראל כלל במה שממהר עכו"ם לעשות קבלנותו לא כ"ש והביא עוד ראיה משבת דף י"ז דשרי ב"ה ליתן כלים לכובס ועורות לעבדן עם השמש ואפי' מידי דבפרסי' שרו התם וכו' ולפ"ז צריך עיון במ"ק דף ל"ב דאמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר א"כ ר"ת מוקי לה לכולה הך שמעתא באבל ומפרש לה הכי אמר שמואל וכו' לפ"ז כל מה שאוסר לשם היינו באבל דוקא דבאבל החמירו יותר וכו' ור' יצחק פירש דבקבלנות דבית אסור והי' דוחה כל ראית ר"ת, דמההיא דעורות לעבדן אינה ראיה דכיון דהוא תלוש ומלאכה ביד אחרים מותר, וגם לא דמי להך דשכירות שדה דלעולם הוא רגילות לקבל שדה באריסות למחצה לשליש אבל בבנין בית רגילות לשכור מידי יום יום והרואה אינו אומר קבלנותיה עביד אלא שכירו' יום נינהו וכו' ור"ת אע"פ שהקל החמיר על עצמו לא הניח עכו"ם לבנות בשבת, ור"ם הי' נותן טעם דלהכי מותר באריסות שדה דכיון שאינו נוטל מעות בשכרו אלא נוטל בגוף הקרקע דמי לשותף אבל בקבלנות דבית שנוטל מעות בשכרו לא הוי כשותף ואסור וכו' לפ"ז יש להתיר להשכיר רחים לעכו"ם היכא שנוטל בקמח לפי חלקו ואינו נוטל מעות דהוי כמו שותפין ע"ש:

רי"ף, תניא רשב"ג אומר לא ישכור אדם מרחיצו לגוי מפני שנקראת על שמו וגו' זה עושה בה מלאכה בשבתות ויו"ט אבל שדהו לגוי מאי שרי דאמרי אריסותי' קא עביד מרחץ נמי אמרי אריסותי' קא עביד אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי:

ר"ן כתב לענין קבלנות כגון שקבל עליו הגוי לעשות כל מלאכת שדהו של ישראל בדבר ידוע אם מותר לישראל שיניחו לעשות מלאכה בשבת ויו"ט, איכא מ"ד דכיון דאמרי' באריסות דשרי בקבלנות נמי שרי דהא לא מתהני ישראל במלאכת שבת כלל אבל יש מי שאומר דקבלנות כי האי גונא אסור דלא דמי לאריס דכיון דאריס חולק בפירות לא אמרי' אינשי דשכיר יום הוא אבל כי האי גונא שהבעלים נוטלים כל הפירות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום וכן דעת רמב"ם ז"ל, ועי' ר"ן שבת דף ח"י:

בית יצחק הלכות שבת סי' ל"ב כתב הנה סמ"ג הובא בב"י סובר דמלאכה ע"י עכו"ם דאוריי' מדכתיב כל מלאכה לא יעשה בהן שלא יעשה גוי מלאכתך, וב"י הקשה עליו מ"ט מותר אם הוא בביתו של גוי, ונראה דסובר הסמ"ג מ"ה מותר בביתו של גוי דכיון דאומן קינה בשבח כלי לא הוי כלל מלאכה של ישראל אך מלאכתו ממש דע"י מלאכה קונה גוף הכלי עי' קצה"ח סי' ש"י דאומן קונה כל הכלי וזה דוקא בביתו דקני במשיכה ע"ש ובית אפרים א"ע סי' קי"ז:

רמב"ם פיו משבת הלכה י"ב פוסק אדם עם עכו"ם על המלאכה וקוצץ דמים ועכו"ם עושה לעצמו ואע"פ שעושה בשבת מותר וכו' בד"א בצנעה שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא אבל אם הי' ידוע וגלויה אסורה שהרואה את העכו"ם עוסק אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר עכו"ם לעשות לו מלאכה בשבת לפיכך הפוסק עם עכו"ם לבנות לו חצרו או כתלו או לקצור שדהו או ששכרו שנה לבנות לו חצר או ליטע לו כרם אם הי' המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחן לעשות בשבת מפני הרואים שאינם יודעים שפסק ואם הי' המלאכה חוץ לתחום מותר שאין שם ישראל שיראו את הפועלין כשהן עושין בשבת, וכן מותר להשכיר כרמו או שדהו לעכו"ם שהרואה יודע ששכורין הן או באריסות נתן להן, ודבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות אסור להשכירו לעכו"ם מפני שהעכו"ם עושה מלאכה בשבת והוא נקרא על שם הישראל בעליו:

וכתב ה"ה, יש מי שכתב שכיון שמותר להשכיר שדהו לעכו"ם לפי שהרואין תולין באריסות אף מותר לשכור עכו"ם בקבולת לחפור לו שדהו או לנטוע לו כרמו:

ואפי' תוך התחום לפי שהרואין חולין באריסות ויש מי שאוסר כדעת רבינו לפי שלא התירו אלא כשהאמת כן הוא כמו שיאמרו הרואים כלומר שהם יתלו בשכירות ואריסות וכן הוא הענין ואם יחקרו הדבר ומצאו העכו"ם נוטל פירות ודבר הנראה הוא אבל כשאין העכו"ם נוטל בפירות אלא שהישראל קוצץ עמו במלאכה אין מתירין על סמך שיתלו רואים בדבר שאינו שיאמרו שכורה היא לעכו"ם וישראל נוטל פירותיה למחר וא"ת נתיר על סמך שיאמר קבולת היא זה אינו שאם היינו דנין שהרואין חולין אותו בקבולת אפי' לבנות את הבית הי' מותר וזה ברור עכ"ל:

פ"ז מהלכות יו"ט הלכה כ"ה, עכו"ם שקיבל קיבולת מישראל אפי' הי' חוץ לתחום אינו מניחו לעשותו במועד שהכל יודעין שמלאכה זו של ישראל ויחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו במועד שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין השכיר ובין הקבלן ולפיכך אסור כ"ס כתב שרמב"ם סותר דבריו מיניה וביה דכתב תחילה שיחשדו אותו שהוא שכר את העכו"ם לעשות לו מלאכה והיינו כמ"ש בהלכות שבת שלא ידעו שפסק עמו, ומסיים שאין הכל יודעים ההפרש שיש בין הקבלן ובין השכיר וזה טעם אחר ממ"ש תחילה, ומצאתי במרי"ט להלן סי' ס"ו ע"ש:

ח"ס או"ח סי' ס' כתב החו"י סי' מ"ט דמותר לומר לנכרי אמור לנכרי פלוני שיעשה לי מלאכתי משום דהו"ל אמירה דאמירה והגאון מה"ו גרשון דחה דבריו משבת ק"נ לא יאמר אדם לחבירו נכרי לשכור לו פועלים ע"ש, והנה עדיין אני אומר דהיינו באומר לנכרי בשבת עצמו לשכור לו פועלים משום דאמירה בעצמה אית בה איסורא משום ממצוא חפצך ודבר דבר, אבל האומר כן בחול נהי דאמירה לנכרי גם בחול אסיר מ"מ אמירה דאמירה אין ראיה לאסור כולי האי ע"ש, ויש לי צ"ע לפי חו"י וח"ס, כי ט"ז רמ"ד כתב בשדה יש דרכים להיתר אבל בבנין הבית רק דרך אחד בקבלנות ע"ש להנ"ל יש ג"כ ב' דרכים להתיר שאמר לנכרי שיאומר ה' יאיר עיני בתוה"ק. עי' במקנה כלל כ"ג פרט יו"ד אם יד פועל כיד בעה"ב ועדיף משליח גם שאין שליחות בעכו"ם אבל פועל עכו"ם כיד בעלים א"כ יהי' אמירה לפועל נכרי אסור בשבת מה"ת עי' בזה ביד יוסף רמ"ד:

פרט ד':

ירושלמי שבת פ"א ה"ח, תני אומנין עכו"ם שהי' עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור ובתוך בתיהן מותר, ארשב"א במה דברים אמורים בקבלות אבל בשכר יום אסור, בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אסור ובעיר אחרת בין כך ובין כך מותר, מהו בין כך ובין כך מותר בין בתלוש ובין מחובר בין בשכיר בין בקיבולת א"ר אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת ר"ש בן ביסנא בשם רבי אומר הלכה כר"ש ב"א בשבת ואבל וע"ז עכ"ל וכתב הסמ"ג בהלכות שבת, ואע"ג דאין הלכה כרשב"א גבי מחובר של שדה אלא כרשב"ג וכסתם מתני' דע"ז דשרי להשכיר שדהו לגוי למחצה לשליש ולרביע וחורש וזורע בשבת משום דגוי בשלו הוא טורח ואריסו היה קעביד דלא אסרה סתם מתניתינין אלא דווקא מרחץ להשכיר לגוי מפני שנקראת על שמו אבל שדה לגוי שרי, אין דומה מחובר של שדה למחובר של בית דדוקא שדה שרגילות לקבלו באריסי' למחצה לשליש ולרביעי ושייך לומר גוי אריסותיה קעביד, אבל בית רגילות להשכיר פועלים שכירי יום ולא יאמרו הרואה גוי קבלנותיה קעביד, מכאן פסק רבינו שמואל שאסור לעשות כל קבלות במחובר בתוך התחום ולא מיבעיא הבניין עצמו דאסורה אלא אפי' לתקן אבנים נמי אסור אפי' רחוק מן החומה ואפי' בביתו של גוי כיון דצורך מחובר הוא דבמחובר כי האי גוונא פליגי ופסיק כר"ש בן אלעזר דאילו לעשות הבנין אפי' רבנן מודו דאסור דהא ברשות ישראל הוא דאף תלוש לא שריא אלא בביתו של נכרי עכ"ל ובספר נחלת בנימן סי' נ"ט מביא מגאון ש"ב ז"ל ראיתי בביאורי רש"ל על סמ"ג וז"ל בין כך בין כך מיתר הוא מדברי הג"מ שמפרש רשב"א הכי ור"א חולק ומפרש רשב"א בענין אחר ובלבד בקיבולת והלכה כר"א ובתוס' ואשרי אין מביאין רק ר"א לחוד עכ"ל ויש לתמוה איך אפשר שירושלמי מתיר בשכיר יום וא"כ בטלת דין אמירה לעכו"ם בע"ש שיעשה בשבת ואולי הכוונה כמש"כ ר"ן פ"א דשבת שקצב לו שכירתו ליום אלא שאינו מקפיד עמו מתי יעשה מלאכתו דכה"ג ע"ש אסור וד' וה' מותר ע"ש:

ספר הישר לר"ת סי' תקפ"ח, נ"ל דמותר ישראל להניח לנכרי המקבל קבולתו לעשותו בשבתות ובימים טובים דהא אמר בשבת נותנין כלי לבן לכובס, וא"ת ה"מ בדברים דלא מפרסמים מלתא ומשום ה"ט לא נטר אלא כגון אותן יריעות שנתנן לארוג כיוצא בהן לאו מלתא היא צא ולמד מרחיים של מים שאוסרתה ב"ש משום שביתת כלים וב"ה לית להו שביתת כלים ושרי להניח בהם חיטים והן טוחנין כל השבת וכ"ש שאם ע"י נכרי בקבלנות שהוא מותר וכו' ועוד נ"ל להתיר קבולת כדאמרי' בע"ז דמשכירין שדות אבל לא מרחץ מ"ט מפרש בגמרא דגבי שדה אמר אריס אריסתו קעביד א"כ אריסות נכרי בשדה דהוא מפורסים טובא שרי דהוה ליה קבולת, אפי' לרשב"א דפליג בגמרא ומפרש טעמא דאריס אריסתו קא עביד לית ליה ואוסר שדה משום דנקראת על שמו גם משם נמצינו למדין כלי לא היתה נקראת על שמו של ישראל אלא בתורת אריסות שהי' מותר וכל היכא דידע:

אריסתו לא צריכין לטעמא דר"ש בן אלעזר דשרי גבי נכרי משום דציית אלא משום אריסות הוה שרי ועוד שהלכה כת"ק דסתם מתניתין כוותיה ע"ש: סמ"ג סימן ע"ה כתב, תניא במכלתא, כל מלאכה לא יעשה בהן לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת דאורייתא אבל אם מסר לו ישראל המלאכה מערב שבת מותר ובלבד שיהא בביתו של גוי, אמנם י"ל שהיא אסמכתא בעלמא שאם הי' מן התורה לא היו מתירין חכמים לעשותו אף בביתו של גוי ואף שמסרה מערב שבת ולשון לא יעשה הכתוב בתורה, מוכיח קצת שהוא דרשה גמורה עכ"ל:

שו"מ חלק ששי סי' מ"ט, מביא קושי' בשם הגאון מו"ה אברהם אבלי רב"ד דק"ק ווילנא ז"ל דאמאי יהי' מותר לרשב"ג בכותי משום דבחוה"מ לדידן נמי משרי שרי ובשבתות ויו"ט גם הכותי מוזהר, והרי גם ביו"ט משכחת לה שיעשה מלאכה ביו"ט שלנו ואינו יו"ט לדידיה עד"מ הצדוקים דרשו ממחרת השבת שבת בראשית ואם יקרה הראי' באמצע השבוע יהי' יו"ט באמצע השבוע וממחרת השבת ממחרת יו"ט יהי' לדידן יו"ט ולדידהו חול ויעשה כותי מלאכה ולדידן אסור וקושיא גדולה ע"ש:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה