עט סופר חלק ג· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ג כלל עג פרוטה דרבי יוסף
פרט א':
סיכה דף כ"ה, מתני' שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה כתב רשב"א פי' משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, וא"ל דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשא"א לקיים שניהם כי בעודו בסוכה או שמניח:
תפילין או שמתעטף בציצית או שישים מזוזה בפתחו אין לפטור מכל המצות ומה שאמרו בשומר אבידה שפטור מלתת פרוטה לעני היינו בשעה שמנערה ומטפל בה, והיינו דאמרי' פרוטה דר"י לא שכיח וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במלוה זו למה לי קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת, וי"ל דהא קמ"ל דאפי' בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו סד"א איפטרי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי הוא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות, ועוד למדנו הכתוב דאע"ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי כגון ק"ש ושחיטת פסח וקודם לכן באת לו מצוה אחרת שנבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה רשאי הוא להתחיל בזו שבא לידו עכשיו ואם יבטל מן האחרת יבטל ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה שאין חיוב המצוה עליו עד שיגיע זמנה וראשונה קודמת עכ"ל:
ר"ן כתב איכא למידק אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין אטו מי שיש לו ציצי' בבגדו ותפילין בראשו מי מפטר משאר מצות הא ודאי לא כדמוכח בנדרים דאמרי' פדר"י לא שכיח ואי כל זמן שאבידה בידו מפטר מליתן לעני הא ודאי שכיח וכו' לפיכך העלו בתוס' דלא פטירי אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותיהן, ולא נ"ל וכו' תניא המשמר את המת פטור מק"ש ומכל מצות אע"פ שאינו מתו והא משמר ודאי אפשר לקיים כמה מצות ולמה אמרו פטור לפיכך נ"ל דעוסק במצוה פטור אע"פ שיוכל לקיים את שתיהן וההיא דנדרים לא מוכח מידי דודאי בשעה שאבידה משומרת בתיבת לא מפטר דעוסק במצוה אמרי' ולא מקיים מצוה ומי שאבידה אצלו אע"פ שמקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערר לצרכה ובהאי שעתא ודאי פטור למיתב לעני אע"פ שאפשר לקיים וכו' ילפי' כל שהוא עוסק במלאכתו של מקו' לא חייבתו תורה לטרוח מלקיים מצית אחרות אע"פ שאפשר ע"ש: נדרים דף ל"ג מחזיר לו אבידתו, פליגי בה ר' אמי ור' אסי ח"א לא שנו אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה דכי מהדר ליה מידעם דנפשיה קא מהדר ליה, אבל נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא קא מהדר ליה דקא מהני ליה פרוטה דר"י וח"א אפי' נכסי בעל אבידה אסורי' על מחזיר מהדר ליה ומשום פרוטה דר"י לא שכיחי, פי' ר"ן לא שכיח שיבא עני לשאול ממנו באותה שעה דנימא לא מהדר משום דמהני ליה מידי דכי ה"ג כיון דלא שכיח לא הוי בכלל איסור הנאה ומיהו כיון דאפשר דאתי ומיתהני מיניה שומר שכר הוא עליה וחייב בגניבה ואבידה, ורש"י כתב דלא שכיח כה"ג דליהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעני בשביל אותה מצוה ולא מתהני מיניה כלל לפיכך מחזיר לו אבידה, ועי' תוי"ט כאן:
תוס' דמהני ליה פדר"י, פי' בשעה שעסק במצות אבידה, וא"ת ישיב לו הנאה להקדש אותה פרוטה במקום שנוטלין עליה שכר, וי"ל דלא מצי הדיין לדעת כמה פעמים פטור הוא על ידה ממיתב ריפתא לעני, וא"ת והא מברית ארי בעלמא הוא שמבריח מעליו העני דאפי' גבי פורע חוב חשבינן ליה מבריח ארי, משים דמצי למימר מפייסיה ליה לפיכך לא ברי היזקא כ"ש הכא גבי פרוטה שאינה מצויה כ"כ והא דלא חשוב הנאה, וי"ל דפורע חובו היינו אותו שפורע חובו עבורו מבריח ארי מעליו הלכך לאו ברי היזיקא ולכך הוי כמבריח ארי אבל הכא המחזיר עצמו כמבריח ארי מעל עצמו ע"י שמתעסק באבידה והרי הוא כאילו נוטל מכיסו של בעל אבידה ונותנה לעני ה"נ גבי פורע חובו אם הבע"ח נוטל מעות מזה לפטור חובו כמו כן היה אסור ורשב"א כתב כללא דהני מילי המדיר יכול לגרום הנאה והוא שלא תבא הנאה ממש מזה לזה והיינו פורע חובו ושוקל שקלו וכו' ואם יש מצוה בדבר כגון מלמדו משנה ומבקרו בחליו אע"ג שמגיע הנאה מותר ומחזיר אבידה אע"פ שהנאה בא מזה לזה ממש משום דחשבינן ליה כמתעסק בדנפשיה ונמצא זה נהנה ממילא ע"ש:
ריטב"א כתב, ח"א לא שנה אלא בשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר, והא קמ"ל דאע"ג דמתהני מחזיר בהשבה זו כפרוטה דר"י דכל כמה דמיטפל באבדה זו מיפטר מלמיתב פרוטה לעני שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, אפ"ה שרי ולא חיישי' להנאה זו דלאו משום הנאה זו מחזיר אלא לקיים מצותו ואלו פרוטה דר"י לא שכיח כלומר דהא לא מיפטר מפרוטה דעני אלא בעוד שמטפל בגוף האבדה להחזירה או לנערה ולא שכיח דאתי מעליא בההיא שעתה דמיפטר אמטו להכי הא אילו הוי מיפטר מלמיתב פרוטה לעניי כל זמן שהאבדה היא ברשותו ואפי' שאינו מיטפל בה הא ודאי שכיח ושכיח אלא ודאי כדאמרן וכו' יש סוברים כיון דאמרי' בהדיא בשמעתין פדר"י לא שכיח, א"כ שומרי אבידה שומרי חנם ולא עבדי' ליה שומר שכר משום פדר"י דלא שכיח ומסתברא דהא ליתא דהכא לכ"ע שומר אבדה הוי שומר שכיר מדר"י כיון דאיפשר בשום צד דמתהני בשמירה זו ואע"ג דלא שכיח, אבל הכא משום דאיכא מצות השבה מש"ה אמרי' דאי הוי שכיח פדר"י הוה מפטרי ליה מהשבה דנדרים חלין על דבר מצוה אבל השתא דפדר"י לא שכיח משום מילתא דלא שכיח ליכא למיפטריה מסתמא ממצוה דהשב תשיבם וכן עיקר:
ח"ס בחידושיו כתב, צ"ע למאן דחייש לפרוטה דר"י אמאי פוטרו ממצות השבה מפני נדרו נימא ליה דיחזר וגם יתן פרוטה לעני ע"ב:
רמב"ם נדרים פ"ז פסק שנים שנאסרה הנאה כל אחד מהן על חבירו הרי אלו מותרין להחזיר אבידה זה לזה מפני שהוא מצוה, וכתב הלח"מ וקשה כיון דפסק דבין בשנכסי בעל אבידה אסורי' על המחזיר בין משנכסי המחזיר אסורי' על בעל אבידה, א"כ לא חייש לפרוטה דר"י דבנכסי בעל אבידה אסורי' על המחזיר אמר בנדרים דף ל"ג דמותר להחזיר משום פדר"י לא שכיח וא"כ האיך פסק בפי"ג מגזילה דשומר אבידה הוי כשומר שכר משום פדר"י דהיינו טעמא שעשאו שם רב יוסף דהוי כשומר שכר משום פדר"י וי"ל דהך פרוטה דהכא דהוי בשעה שמוליך האבידה לביתו דאתי עני ולא יהיב ליה פרוטה לא שכיח דבאותה שעה פורתא לא שכיח דאתיא עני, אבל כל זמן שהאבידה בביתו דהוי זמן רב שכיח דיבא עני כ"פ והוא נפטר מן הפרוטה ולכך חשוב כשומר שכיר עכ"ל אולי סובר רמב"ם כפי' רש"י פדר"י לא שכיח שלא יתן פרוטה לעני. ורמב"ם בפי"ג מגזילה לא כתב פדר"י כלל וכך כתב הכריז או הודיע ולא באו בעלים תהי' המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו ובכל זמן שהאבדה אצלו אם נגנבה אבדה חייב באחריות ואם נאנס' פטור ששומר אבדה כשומר שכיר הוא מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה, משמע ג"כ יען במשך הזמן פטור מכמה מצות עשה, אבל על שמשיב אבדה זמן מועט לא שייך טעם זה ודו"ק: ב"ק דף נ"ו, איתמר שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם דמי ור' יוסף אמר כש"ש דמי רבה אמר כשומר חנם דמי מאי הנאה קא מטי ליה, רב יוסף אמר כש"ש דמי, בההיא הנאה דלא בעי למיתבי ליה ריפתא לענייא הוי כש"ש איכא דמפרשי הכי, רק יוסף אמר כש"ש דמי כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה הילכך כש"ש דמי, וריטב"א שבועות דף מ"ב כתב וא"ת אפי' שומר חנם חייב לנערה ומיפטר ליתן פרוטה לעני א"כ לרב יוסף יהי' שומר שכר וי"ל דשאני שומר דכי מנערה לאו למצוה הוא אלא מדין שמירתו שקבל בפירש ולא חשוב עוסק במצוה לפוטרו מפרוטה:
תוס' בההיא הנאה, משום דעוסק במצוה, ודוקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה או משום עסק שצריך לה לאבידה אבל בשביל שאבידה בביתו לא יפטר מלמיתב רפתא לעניא כיון שיכול לקיים שתיהם כדמוכח בסוכה דלא נפקא לן מקרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דוקא היכא שאינו יכול לקיים שתיהם וסברא הוא דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתח ביתו יפטר מן המצות, ועוד בנדרים אמר פדר"י לא שכיח ואי פטרת ליה כל זמן שאבידה בביתו שכיח ושכיח הוא, פסק ר"ח וה"ג דהלכה כר"י משום דאמרי' בנדרים דכ"ע אית להו פדר"י, ואפי' מאן דשרי ומודר להחזיר אבידה לא שרי אלא משום דפרוטה דר"י לא שכיח ואור"י דאינה ראיה כלל דגם רבה מודה לר"י דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דס"ל דלא נעשה ש"ש בכך ומ"מ הוא נהנה לכך אסור למודר אבל לא הוה ש"ש: רי"ף כתב רב יוסף אמר כשומר שכיר דמי בההיא הנאה דלא בעי מיתב רפתא לעניא דאמר מר כל העוסק במצוה פטור מן המצוה הוי עלה ש"ש וקי"ל בהא כר"י דאמרי' בפרק האומנין ובשבועת הדיינים דכ"ע אית להו דר"י אלמא הלכתא כוותיה ושלט"ג כתב השומר אבדת חבירו הרי הוא כשומר חנם וכו' ויש פוסקים כשומר שכיר וכו':
ונמ"י כתב לדעת רבה דאע"ג דודאי מודה דעוסק במצוה פטור מן המצוה מ"מ לא חשיב ליה האי ש"ש דמילתא דלא שכיח הוא כיון דלא מיפטר אלא בשעה שהוא עוסק במצות כל זמן שעוסק לנערה לצרכה אבל כשאינו עוסק בה אינו פוטרתו משאר מצות שלא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשא"א לקיים שתיהם אבל אפשר לקיים שתיהם חייב בשתיהן והכי מסתברא דאי לאו הכי אלא כל זמן שהיא אצלו הוא פטור א"כ מי שיש לו מזוזות וציצית יהי' פטור מכל מצות אלא ודאי כדאמרן וכן משמע מנדרים דאמרי' פדר"י לא שכיח ואלו הי' פטור כל זמן שהיא אצלו ודאי הוה שכיח ושכיחה: בפרק האומנין מביא נמ"י ראב"ד הקשה היכי דמי הלואה שנעשית מצות' משעה שהלוה לשומר אבדה שעושה המצוה כל זמן השמירה, ופריק ז"ל דהכא נמי הוה ש"ש כל שעתא מפני שממתין ליה ואינו מוכר המשכון ליפרע ממנו, ועל זה כתב רשב"א ז"ל למדנו מדברי ראב"ד דבר זה שהוא פטור מפרוטה לעני כל זמן המשך המשכון בידו ע"ש, א"כ קשה מי שיש לו ציצית ומזוזה יהי' פטור מכל מצות ואחי מורי הגאון ב"מ מחנה חיים ז"ל תי' ב"י או"ח סי' ח' כתב דלא שייך עובר לעשיתן אם מניח תפילין וציצית בלילה כשהאיר היום יברך יען כל רגע ורגע מצוה בפני עצמו הוא והוה תמיד עובר לעשייתן ע"ש, ונמ"י ב"מ דף ל' הקשה למה לי קרא שכהן אסור לטמא להשיב אבידה תיפוק ליה דלא הוי בעידנא ותי' באבידה כאשר הוא מגביה החפץ מתחיל המצוה וגומר בשעה שמשיב לבעלים מבואר מזה דבאבידה כל זמן שהוא בידו עוסק במצוה אחת נמצא דשניה לא חלה עליו כאשר כתב רשב"א בסוכה בתוך הזמן אבל במזוזה ותפילין דכל רגע הוא מצוה בפני עצמה נמצא שניהם בא ביחד וחייב בשניהם ועי' תוס' ב"מ כ"ט ד"ה והוי שואל: יש"ש ב"ק פ"ו סי' ט' כתב רי"ף ורמב"ם ורא"ש פסקי כר"י וראייתם מנדרים דהלכה כר"י ואומר ר"י דאין ראיה כלל גם רבה מודה לר"י רק שסבר שלא נעשה בעבור כך ש"ש ואני תמה על ראיית הגאונים, דהא בכל תלמוד רגילין לפסוק כאיכא דאמרי דהוא לישנא בתרא וא"ד דהכא סבר דאף רב יוסף לא חש להך פרוטה כי בעבור הפרוטה לא נעשה שומר שכר והך סוגי' דנדרים דמסיק דכ"ע אית להו דר"י אזלא אליבא דלישנא קמא וא"כ לפי האמת דהיינו דלישנא בתרא דאף ר"י לא חש להך פרוטת, בע"כ מוכרחים אנו לחלק כמו שחילק ר"י דהתם הוא דפליג דס"ס הנאה מנר לידיה אבל הכא בשביל מתנה מעוטת לכ"ע לא נעשה ש"ש בכך ואף ר"י מודה בזה רק טעמא דיליה משום שעבוד רחמנא בע"כ וכו' ועוד קשה לפי דבריהם דפרוטה דר"י חשבינן ליה הנאה ממש, א"כ הא דמסקינן דמכסין בעפר של עיר נדחת דמצוה ללה"נ ואף בשופר שרי וכן לולב של אשירה אי לאו משום כתותי מכתת שיעורא ואמאי הא נהנה פדר"י אלא האי פרוטה לא שכיח ולא חשבינן הנאה ק"ו לחושבו כשומר שכר ומאחר דהלכה כרבה הא דקי"ל בפרק אלו מציאות דף כ"ט כר"ט דאמר משתמש בהם וחייב באחריותן היינו לחייב בגניבה ואבידה ולא כמו שכתב רמב"ם להתחייב באונסין לפי שס"ל כר' יוסף, דבלא"ה ש"ש וחייב בגניבה ואבידה ובעבור היתר תשמיש נתחייב באונסים אלא העיקר כמו שפי' דכבר הוא ש"ח ובהיתר תשמיש המעות נעשה ש"ש ופטור מאונסין הילכך שומר אבידה כש"ח ע"ש עי' ח"מ רס"ז:
ואמרי בינה דיני הלואה סי' ס"ח כתב, למה שכתב רשב"א ור"ן במס' סוכה אע"ג דמתהנה בעשית מצוה שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב כל שאינו נהנה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממ"א אין הנאה מן האיסור דלא חשוב כנהנה באיסור הנאה אלא כשנהנה מגופו של איסור, ויקשה למה צריך לשומר אבידה שיהי' שו"ש משום פדר"י תפ"ל משום דמרויח דמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב ואי דשכר זה לא בא לו מיד בעל אבידה זה אינה דהא גם הרוחת פדר"י ג"כ לא בא לו מבעל אבידה, וצ"ל דכיון כל השומרים אינם חייבים רק מטעם שהתורה ירדה לסוף דעתן של בני אדם דרוצים להתחייב למה שכתב בפרשה כמש"כ תוס' כתובות דף נ"ו ובשומר אבידה ג"כ כיון דמרויח פדר"י אוקמי התורה ברשותו להתחייב בגניבה ואבידה כמו כל ש"ש אם מקבלים שכר נפרד מן פעולת השמירה אבל בעד שכר מצוה אינו ראוי לומר שיהי' כש"ש כיון דאינו נוטל האבידה מרצונו רק מוכרח לקיים מצות התורה ול"ש לחייבו בשביל זה כשו"ש רק מטעם דמרויח בזה מצד אחר דמשתכר פדר"י ע"ש ועי' שמ"ק ב"מ פ"ב שכתב מצוה דעביד אליבא דרע"ק למיהוי עלה ש"ש לאו מצות הלואה היא כדמשמע לכאורה, דהא ליתי דמצות לאו להינות נתנו ובשומר אבידה לא עשאוהו ש"ש מאותו טעם אלא מצוה דהכא היינו דבעי למטרח במשכון ע"ש:
הנה מתוס' ב"מ דף פ"ב משמע לר' יוסף לא הוי ש"ש רק בדשוי אבל בלא שוי אינו חייב כש"ש וכ"ר מהרש"א ב"ק דף נ"ו וצריך להבין מאוד הטעם ועי' תומים ע"ב ס"ק ז' ואמרי בינה כתב ר"ח פי' מלוה צריך למשכון דל"ה מלוה בלא משכון ותוס' הקשה הא עכ"פ מצוה עביד ושמ"ק כתב וז"ל כיון שכן משכון זה עיקר המצוה לפיכך נעשה ש"ש עליו שהוא הגורם לפוטרו לתת פרוטה, ור"א סבר המשכון לאו מצוה עביד אלא עיקר המצוה במלוה תלוי ולא במשכון והמשכון אינו פוטרו אלא המלו' לפיכך אינו נעש' ש"ש ביאר דבריו אף דנהנה מן פדר"י מ"מ זה השכר אינו בא מכח הלוה רק דהוא הגורם לזה ועיקר השכר על ידי הלואתו ולכך י"ל דכ"ע סוברים כר"י ואעפ"כ לא נעשה ש"ש בשביל הנאה זאת שלא בא לו מכח הלוה וכו' ועי' תוס' ב"מ דף פ' ד"ה דקא תפיס ליה אאגריה הוי ש"ש, הקשה גם במלוה על המשכון לימא טעמא דבהאי הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי ש"ש, ותי' דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא הי' מלוה ולא הי' לו משכון ע"ב, א"כ גם אם במלוה על המשכון לא גרם לו המשכון פדר"י רק הלואה, מ"מ שוב יהי' ש"ש בשביל הנאה דתפיס אזוזי כיון דעכ"פ מרויח יותר במה שהלוה אם לא הי' מלוה כמו מלוה פירות דהוי ש"ש וכו' א"כ זה דוקא בדשויה דלא רצה להלות רק שיהי' בטוח במעותיו אבל בדלא שויה דנראה דאינו מקפיד על זה שיהי' בטוח במעותיו אף דמצוה עביד מ"מ בשביל דמרויח פדר"י בלבד לא הוי ש"ש דלא בא רק בהגרמת הלוה ע"ש באריכות ועי' כ"ס על ח"מ סי' יו"ד קונטרס נפלא בסוגי':
פרט ב'. הנאה פמש"פ:
כתב ר"ן בתשובה סי' י"ט, ראובן שהשאיל ספר לשמעון ובאו שודדים ושללו דאין שמעון חייב באונס וכתב ש"ך ע"ב ס"ק כ"ט הטעם כתב ר"ן דשואל ספר המשאיל מצוה קעביד וא"כ אין כל הנאה של שואל דטעמא דשואל חייב באונסים מפני שכל הנאה שלו משא"כ הכא אף המשאיל נהנה בפדר"י ור"ן לטעמו אזל דפסק כר"י וא"כ לפוסקים כרבה הוי שואל גמור וחייב באונסין וא"כ לדידן הוה ספיקא דדינא ע"ש וקצה"ח כתב דאפשר לחלק אע"ג דלרבה לא הוי ש"ש משום פדר"י מודה דהוי הנאה עכ"פ אלא דאינו ש"פ כיון דלא שכיח, וש"ש לא הוי כי אם שכרו בפרוטה כמ"ש ש"ך ש"ג, אבל במודר הנאה כיון דהנאה מיהא הוי אפי' פחות מש"פ מש"ה אסור במודר הנאה להחזיר, וא"כ כיון:
דגבי שואל אפי' אית ליה למשאיל הנאה פמש"פ נמי תו לא הוי כל הנאה של שואל וא"כ בשואל ספר לכ"ע לא הוי שואל אך קשה כיון דסובר הר"ן דמצוה קאעביד ע"כ משום פרוטה דפטור בשעה שמשאיל ולא כשיטות האומר משום שטוח ונעור וא"כ בהלואה בלא משכון פשיטא דאיכא מצוה ומשתכר פרוטה לעני א"כ הא דאמרי' קידושין דף מ"ז אמינא להו לאונסין כ"ע לא פליגי דברשות ליה קיימא מ"ט לא גרע משאלה מה שאלה דהדרא בעינא חייב באונסין מלוה לא כ"ש ע"ש, והיכי קאמר לאונסין כ"ע לא פליגי דלא גרע משאלה הא בשאלה נמי היכא דאין כל הנאה שלו אינו חייב באונסין ומלוה ודאי מצוה קאעביד דהא עיקר פדר"י שנאמרה במשכון הוי משום הלואות כספו ולא הוי ש"ש כמו בשואל ספר וכו' עוד נראה דשואל ספר אינו בדין שואל כיון דקי"ל מצוה ללה"נ ולית ליה הנאה מזה ועי' ב"מ דף צ"ו שאלה לראות בה דפטור ע"ש ונתיבות משיג מט"ז יו"ד רכ"א ס"ק מ"ג כתב ת"ת להינות נתנו ע"ש ועי' מג"א סי' רכ"ג שאין מברכין שהחיינו בספרים חדשים שקונה כי מצוה ללה"נ, ועי' קצה"ח סי' ש"מ לגבי משאיל סגי הנאה פחות מש"פ, ובסי' שמ"ב מביא ר"ן הנ"ל ומח"א הלכות שאלה סי' ג' כתב על ר"ן דמשאיל אין עושה מצוה בשעה שמשאיל הספר אלא בשעה שלומד חבירו בספרו אית ליה מצוה לבעלים ובאותה שעה ודאי חייב ליתן לעני ע"ב ובהלכות נדרים סי' כ"ד מסופק מי ששאל שופר מחבירו ונאנס מה דינו מי אמרי' כיון דלא חשיב הנאתו הנאת ממון לא מתחייב כשואל דפרק השואל משמע השואל לא מתחייב אלא אם יש לו הנאת ממון שוי' פרוטה. על קושי' מקידושין, כתבתי במקנה כלל מ"ג פרט ה' עפ"י דברי אחי מורי הגאון מחנה חיים ז"ל שכתב לישב קושי' פנ"י האיך מדמה פדר"י באבידה למלוה, באבידה החפץ גורם המצוה, אבל במלוה בודאי בלי משכון יש לו המצוה ויש לו פדר"י ומאיזה טעם יהי' ש"ש על המשכון ע"ב ואמר לישב דהנה קשה אי אמרי' מלוה ברשות בעלים בחזרה עד שיוצא המעות נמצא המלוה נעשה אז בשעה שמוציא הלוה, וראשונים כתבו דאינו נפטר מפרוטה רק אם עוסק אז במצוה לפ"ז ברגע שמלוה לו לא הוי מלוה ובשעה שלוה יוציא המעות הוא אינו עוסק במצוה וצ"ע, וי"ל בסי' ל"ט מבואר אם לקח משכון א"א לו לחזור נמצא בשעה שהלוה לו נעשה המצוה ויש לו פדר"י, א"כ המשכון גורם המצוה ומיושב קושי' פנ"י ממילא מיושב קושי' קצה"ח כיון שיוכל לחזור לא נעשה מצוה וחייב הלוה כי אין למלוה הנאת פדר"י: בחידושי מרי"ם סי' ע"ב כתב לישב קושי' מקידושין בפשיטות דהטעם כאן דאין כל הנאה שלו אף דמה איכפת ליה מה שיש הנאה גם למשאיל י"ל דהטעם דצריך שיהי' כל הנאות שיש למשאיל יהי' אצל השואל ולכך הוא כבעלים וחייב באונסין אבל כאן הנאה זו שיש למשאיל שמשתכר פדר"י במה שמשאילו הנאה זו אינה להשואל דהוא אינו יכול להשאילו ולהשתכר פרוטה זו דהא אין השואל רשאי להשאיל ולכך אין כל הנאה שלו ושפיר כנ"ל אבל התם אף דמלוה ברשות בעלים לחזרה מ"מ הא גם הנאה זו של פדר"י שיש למלוה יש גם ללוה שהרי יש ללוה ג"כ דהא גם הוא יכול להלות זה המעות ולהשתכר ג"כ פדר"י ושפיר הוי כל הנאה שלו עכ"ל:
פרט ג'. אם הברכה חשוב כשכר:
שלטי גבורים פרק הגוזל כתב ראיתי בהגהת מרדכי שנסתפק אי הברכה חשוב שכירות או לא ונראה מדהביא תלמוד דפטור כי הוי אומן בחינם דאם כן לא חשיב לברכה שכירות בענין זה ובודאי דידע התלמוד דאיכא לברכה ערך ודמים כדאיתא בפרק החובל ואין לומר הכא לא חשוב הברכה שכירות משום דאין כאן מצוה דשחיטה אינו מצוה דזה אינו דאעפ"כ הרי יש לברכה ערך יו"ד זהובים אפי' כשאין שם המצוה רק הברכה גם אין לומר דאין כאן שייכו' לשכירות הברכה כיון שהברכה אזל לה מכיון שנטרפה דגם זה אינו שהרי הטור סי' ש"ו חשוב שכירות מה שלוקח הכרכשת אע"פ שמזאת הטריפה אינו ליקח והכא נמי הי' לנו להחשב כאן שכירות הברכה אע"פ שנטרפה עכ"ל, ומעד"מ כתב דלא חשיב הברכה לשכירות כיון דניבלה אין לו שכר ברכה אע"ג דקי"ל דהיכא דנוטל שכר על הכשירות נמי הוי ש"ש לא דמי דהתם כשנטרפה אין לו שכר אבל הפסד אין לו וכיון כשניבלה הפסד הוא לו שמוציא שם שמים לבטלה ואף דאונס הוא לגבי שמים חשבינן ליה כפושע עכ"ל וקצה"ח סי' ש"ו כתב אע"ג דברכה הוא מערך עשרה זהובים אפ"ה לא חשוב שכר לגבי ש"ש ותדע דהא בשומר אבידה פליגי רבה ור' יוסף וטעמא דר"י משום דמרויח פרוטה ותיפק ליה משום מצוה לחודי בלא ברכה נמי הוי עשרה זהובים וכבר נתקיים מצותו כהוגן בשעה שהגביה האבידה ונטלה תוך ביתו והרי הוא עשרה זהובים אלא ודאי דאין זה שכר לש"ש ומשום דמצוה ללה"נ ומה"ט מכסין בעפר איסר הנאה אע"ג דשכר מצוה שוה עשרה זהובים ודברי חיים דיני שומרים סי' י"ט כתב דכוונת מעד"מ לרב יוסף דחשיב ש"ש בעבור פרוטה דלא צריך למיתב לעני גם הכא בעת הברכה פטור מליתן פרוטה לעני ונחשב זה כשכר לכך כתב כשניבלה יש לו הפסד שהוציא שם שמים מפיו לבטלה, ואמרי בינה בנו הגאון ז"ל כתב לכאורה יש להשיב לפי נתיבות ס"ק י"ט מחדש בגבאי צדקה שנטלו משכון נראה דלא שייך פדר"י רק במקום שעוסק במצוה שהוא מצות עשה ומוטל עליו בחיוב ואסור:
לקבל עליו שכר כגון בהלואה או בהשבת אבידה אבל צדקה חיוב מוטל על כל אדם ליתן צדקה, אבל אין חיוב ומ"ע מוטל על שום אדם להיות גבאי צדקה דאם הי' מ"ע להיות גבאי הי' כל ישראל מחוייבים להיות גבאים רק החיוב על ב"ד לכוף את ישראל על הצדקה ולהעמיד ממונים על זה ורשאים לקבל שכר על זה, לא שייך משום פדר"י וראיה לזה מב"מ דף נ"ח דשוכר את הפועל לשמור פרה וזרעים דאם אין נותנין שכר שבת לא הוי אלא ש"ח ולא הוי ש"ש משום פדר"י וע"כ הוא הטעם דאין עליו מ"ע להיות שומר לפרה ויכול ליטל שכר והא דכתב רשב"א דאפוטרפוס דהוה ש"ש משום פדר"י נראה דביתומים שאין יכולין לפקח נכסיהם יורדין לטמיון כשלא ימצא מי שיפקח כל אדם מחויב להציל נכסיהם משום השבת אבידה וחשוב משיב אבידה ממש ואפטרופוס דיכול ליטל שכר היינו כשעוסק להרויח להם ע"ש, א"כ הכי נמי וכי מוטל עליו לשחוט לחברו ול"ש בזה פדר"י, ועי' תוס' שבועות דף מ"ב ד"ה ש"ח מבואר נגד הנתיבות לעולם הוי ש"ש משום פדר"י אף במצוה שאינה מוטלת עליו ע"ב וכן מסוכה דף כ"ה כותבי תפילין מזוזות פטורים וכן המשמר מת אפי' אינו מת מוטל עליו פטור מזה ראיה נגד הנתיבות לדעתי הקלושה שפיר כתב דברי חיים כי הברכה מצוה הוא ופטור מפדר"י באותו רגע ואין דמיון לגבאי שנוטל משכון אינו מחויב ליטל המשכון אם אין רוצה אבל כיון ששוחט בהמה אז מחויב לעשות ברכה ממילא פטור מפדר"י: פרט ד'. עוסק במצוה פטור ממצוה:
ברכות דף יו"ד, בש"א בערב כל אדם יטה ויקרא ובבוקר יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך ובה"א כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך וכו' גמרא ב"ש האי ובלכתך בדרך מאי עביד להו, ההוא מבעי להו לכדתניא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן [ואע"ג דחתן נמי עוסק במצוה הוא אי לאו קרא יתירא לא נפקא לן מקרא קמא דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך ומעטי' מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טרדא אבל חתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא שמחשב על עסק בתולים אי לאו קרא יתירא לא אתמעוט]:
מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת אלמנה חייב מאי משמע אר"פ כי דרך רשות אף כל רשות מי לא עסקינן דקא אזיל לדבר מצוה ואפ"ה אמר רחמנא ליקרי א"כ לכתוב רחמנא בשבת ובלכת מאי בשבתך ובלכתך. בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייב הא דמצוה פטורת:
ב"ש האי בלכתך מאי עביד ליה, כתב פנ"י תמיה לי טובא דאכתי הא תרי זמנו כתיב ובלכתך בדרך חד בשמע וחד דפ' והי' אם שמוע לכאורה נראה דהאי פ' והי' אם שמוע כיון דמסקינן בדף כ"א דבדברי תורה כתיב תו לא שייך למדרשי מבלכתך בדרך דרשה דב"ה דמתני' ולא שייך נמי למדרש למעוטי עוסק מצוה וחתן דפטורים מת"ת דמלתא דפשיטא היא כיון שאם הי' עוסק תחלה בת"ת צריך לבטל לימודו ולעסוק במצות דכיון שת"ת אין לה הפסק יומם ולילה א"כ כל המצות מה תהא עליהן לפ"ז אתי לדרשא אחריתי אלא לפ"ז קשיא לי איפכא דלר"י דאמר דף כ"א דק"ש דרבנן ומסיק אביי דבשכבך ובקומך נמי בד"ת כתיב, א"כ מנ"ל להנך אמוראי הא דפשיטא לן בכולהו תלמודא דעוסק במצוה פטור מן המצוה דהא ילפי' מהאי קרא בלכתך בדרך דכולהו קרא בד"ת א"כ ממילא לא שייך הך דרשה לענין עוסק במצוה או טרדת ע"ש:
דף י"ט ת"ש ולאחותו מת"ל הרי שהי' הילך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמר' לא יטמא [הואיל ועונת שחיטת הפסח היא וחל עליו חובת הפסח שהוא בכרת אם יטמא בטל מלעשות פסח ולמול בנו נמי מצות כרת היא] יכול שאינו מטמא למת מצוה ת"ל לאחותו וכו' צ"ע למה יהי' הו"מ שיחזור לטמא כיון שעוסק במצוה:
דף כ"א, א"ר יודא ספק קרא ק"ש אינו חוזר, ספק אמר אמת ויצב חוזר ואומר מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויצב דאוריי', מתיב ר' יוסף ובשכבך ובקומך א"ל אביי ההוא בדברי תורה כתיב, תוס' והא דאמרי' לעיל בערב משום דכתיב ובשכבך אסמכתא בעלמא הוא:
אר"י אמר שמואל ספק וכו' רבינו יונה כתב דס"ל דק"ש דרבנן אע"פ שכתב בתורה ובשכבך ובקומך ס"ל לשמואל שלא אמרה תורה דוקא ק"ש אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קוראין זאת הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן לפיכך ס"ל אינו חתר וקורא:
פנ"י כתב קשה לי היאך אפשר לומר דדרשה דבשכבך אסמכתא בעלמא היא דהא פשיטא לן בכל ש"ס דעוסק במצוה פטור מן המצות מק"ש ילפי' וא"כ למ"ד ק"ש דרבנן מנ"ל, דליכא למימר דאי נמי קרא בד"ת כתיב כדמסיק הכא אפ"ה שייך למעט עוסק במצוה דפטור מד"ת דהא ליתא דלהא לא צריך קרא דהא אפי' בעוסק בד"ת מעיקרא צריך להפסיק לק"ש וכו' לכאורה י"ל דהא דמפסיקן בד"ת בשביל מצוה היינו בשכבר קרא בתורה מיהא אותו היום פרשה או פסוק אקת וכו' מיהו לפי רבינו יונה דלמאי דאמרי' קרא בד"ת כתיב היינו שצריך לקרות פ' ק"ש או פ' אחרת מד"ת והכל בזמן השכיבה או קימה, א"כ לפ"ז הוי א"ש דק"ש וד"ת חדא מילתא היא, אלא דתוס' כאן לא נחתו לסברא זו ע"ש: מי:
מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש מן התפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, רבינו יונה כתב פטור מק"ש מן תפילה ותפילין כך היא הגירסא, ויש מפרשים דכיון שלא שנינו במשנה בפירש שפטור מכל המצוות האמורות בתורה אינו פטור אלא מאילו שלשה בלבד אבל בכל השאר חייב, ומביאין ראיה מסוכה דף כ"ה חתן פטור מכל מצות ותנא שילא חייב ומשמע דהלכתא כשילא וכו' ואין נראה למורי שאותה הברייתא דסוכה דמביאין ראיה שחייב בכל שאר מצות כבר תי' רש"י ואמר דלא ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצות, אבל אנן דקי"ל העוסק במצוה פטור מן המצות ודאי פטור, על כן נראה לפרש אעפ"י שלא שנה במשנה אלא אלו שלשה בלבד ה"ד דפטור מכל שאר מצות אלא דתנא אלו שהם חמורות שיש בהם קבלת מלכות עול שמים וכ"ש בשאר מצות ע"ב ופנ"י כתב האי ק"ו פריכי הוא דאיכא למימר הא דפטור מהני תלת היינו משום דתליה בכוונה משא"כ בשאר מצות שאין תלוי בכוונה א"ל דחייב ועוד קשיא לי האיך מצינו למילף כל מצות שבתורה מהנך תלת דילמא דוקא בהנך שהן מצות שז"ג ונשים פוטרות א"כ הוי ליה מ"ע שאין שוה בכל מש"ה העוסק במצוה פטור מהם משא"כ כל מצות שאין הז"ג מנ"ל דפטורי ואף דקושיא זו לאו עלה דרבינו יונה רמי דאהא דפשיטא לן בכולהו תלמודא דעוסק במצוה פטור מכל מצות ומייתי בסוכה כ"ה מק"ש ומפסח דתרווייהו זמן גרמא שייך נמי להקשות כן דאכתי מ"ע שלא הז"ג מנ"ל וצ"ע ועי' צל"ח דף י"ז שמשיג פסח גם נשים חייבת ועי' תשובת מהרי"א יו"ד סי' ש"י:
רי"ף כתב מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש מתפלה ומן תפילין ולא גריס מכל מצות שבתורה, ואח"כ כתב המשמר המת אע"פ שאינו מתו פטור מק"ש מתפלה מתפילין ומכל מצות האמורות בתורה:
תוס' פטור מק"ש בירושלמי מפרש טעמי' א"ר בון כתיב למען תזכר עד כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים וכתב הפנ"י לכאורה למה לא יליף מבלכתך בדרך היינו משום ר' בון סבר כר"י לקמן דק"ש דרבנן וקרא בדברי תורה כתיב וא"כ תי ליכא למילף מיניה דעוסק במצוה פטור מש"ה יליף מיציאת מצרים או משום הך קושיא דמק"ש ומפסח לא שייך למילף אלא מצות התלוי בזמן מש"ה יליף מיציאת מצרים ע"ב: מלא רועים כתב דעד כאן לא אמרי' דעוסק במצוה פטור ממצוה אלא היכא דחיוב המצוה שעסוק בה בא לפניו קודם אבל היכא דחיוב מצוה זו מקודם א"כ התחיל באיסור כגון שהתחיל במצוה אחר שהגיע זמן ק"ש אינה נדחת מפני מצוה שעוסק בה והנה ת"ת חיובה תדיר א"כ חיובה קודם התחלת עשיית המצוה ונילף מינה ע"ב:
ב"ק דף נ"ו שומר אבידה רבה אמר כש"ח רי"א כש"ש בההיא הנאה דלא בעי למיתבי ליה ריפתא לעניי [דעוסק במצוה פטור מן המצוה מולכתך בדרך נפקא לן] ומלא רועים מתקשה בו דמה לו להזכיר הילפותא ועוד מולכתך בדרך פרט לחתן ע"ש:
שבת דף י"ט רבי ורשב"ג ס"ל דלדבר מצוה מותר להפליג בספינה פחות מג"י קודם שבת ס"ל עוסק במצוה פטור ממצוה לטעם הרי"ף שם שמפרש משום ביטול עונג שבת עי' במלוא רועים אות ה':
פרט ה'. שלוחי מצוה:
ת"ר החתן ושושביניו וכל בני חופה פטורין מתפלה ותפילין וחייבין בק"ש משום ר' שילא אמרו החתן פטור והשושבינין וכל בני חופה חייבין, הני תנאי אית להו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא ת"ק מחייב להו בק"ש משום דעיקר כוונת הקריאה היא בפסוק ראשון ובקל יוכל לכוין ור' שילא סבר דחתן א"א לכוין דעתו כלל, ר' שילא לא קאמר דשושבינין ובני חופה חייבין אלא בק"ש אבל בתפילה ותפילין מודי דפטורין ולא משום דעסוקי במצות נינהו דא"כ אפי' מק"ש נמי ניפטרי אלא ודאי לא מיקרו עוסקים במצות והא דפטירי מתפילה משום דשכיחי בחופה קלות ראש והלכה כר' שילא דחתן פטור מק"ש [עיי' תרג"י ואתחנן ע"פ ושננתם לבניך וכו' ותהוון הגיין בהון במותביכון בזמן מיעסוקכון בחיתונכון וכו' ופלא]: ריטב"א כתב וכ"ת כיון דכתיב ובלכתך שנפטר בלכתו לדבר מצוה ממילא שמעי' עוסק במצוה ממש ולמה לי בשבתך, י"ל דאלו לא כתיב אלא בלכתך מוקמי' ליה כשהמצוה היא בהליכה עצמה שהוא עוסק במצוה ממש כגון ההולך להוצאת המת ולהכנסת כלה ועולה לרגל אבל הולך לדבר מצוה שאין הליכה גופה של מצוה לא מפטר מק"ש ושאר מצות אבל השתא דכתיב בשבתך לעוסק במצוה אייתר ובלכתך לפטור הולך למצוה:
המחבר סי' ל"ח, פסק כותבי תפילין ומזוזות הם ותגיריהם וכל העוסקים במלאכת שמים פטורין מתפילין כל היום זולת בשעת ק"ש ותפלה, הג"ה ואם הי' צריכין לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפלה אז פטורין מק"ש ומתפלה ומתפילין דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן עכ"ל, וכתב מג"א מתגריהם פרש"י הלוקחים כדי להוציאן למכור למי שצריך להם עכ"ל משמע דאם עושה כדי להשתכר בו לא מקרי עוסק במצוה וצ"ע בנדרים ל"ג משמע דמחזיר אבידה הוי:
עוסק במצוה אע"פ שנוטל שכר ע"ב אולי יש לחלק במצוה שחיוב עליו לעשות כאבידה שמחויב להשיב אז השכר מותר כי זה כמו א"א ולא קאמכוין אבל כותבי תפילין ותגריהן אין חיוב עליו השכר אסור ועיי' כ"ס או"ח סי' קי"ט באריכות בזה:
שלט"ג כתב וכן העוסק בתורה אינה יכול לפטור עצמו מן תפילין אא"כ גורם לו להתבטל מלמודו עכ"ל, לא זכיתי להבין כי חיוב ללמוד תורה יומם ולילה ולא יקיים שום מצוה ועי' מלא רועים:
זבחים דף י"ט, כהנים בעבודתן ולוים בדוכנם פטורין מתפילה ותפילין פרש"י דקי"ל עוסק במצוה פטורין מן מצוה ובערכין דף ג' הכל חייבין בתפילין כהנים איצטרך ליה סד"א הואיל וליתנהו במצוה דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין בשרו אימא במצוה דראש נמי לא ליחייבו קמ"ל דלא מעכבי אהדדי לכאורה יש סתירה להנ"ל עי' ישועת יעקב סי' ל"ח, עי' בית יצחק תפילין סי' ה' האין אכלו כהנים בעזרה בחג הסוכות כי לא הי' שם סוכה ואם אכילת קדשים נחשב עבודה עי' פסחים ע"ג ויומא ס"ט ע"ש ומטעם עוסק במצוה פטור מן המצוה ליכא למיפטרינהו כיון שיכול לקיים שניהם ועי' עירובין דף ג' הכל חייבים בסוכה כהנים לוים וישראלים דנראה מבואר דלא הי' סוכה בעזרה עי' תשובת ארץ צבי יו"ד סי' כ"א:
ט"ז סי' ק"ח מביא דרישה שפסק המתעסק בצרכי ציבור ועבר זמן תפילה שפטור מלהתפלל שתים לתשלומין כמו באבל ומשיג עליו ע"ש ואם עוסק במצוה פטור ממצוה אין זה כאונס שהי' בר חיוב ודו"ק:
סוכה כ"ה שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה תוס' שלוחי מצוה הולכי בדבר מצוה כגון ללמוד תורה או להקבל פני רבו ולפדות שבויין פטורין ואפי' בשעת חנייתן כך פי' רש"י ותימא אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות אלא ודאי לא מיפטר אלא בשעה שעוסק בה כגון טלית של אבידה ושוטחה לצורכה ע"ב, ורשב"א ור"ן הבאתי בפרט א' ע"ש:
והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים אשר הי' טמאים לנפש אדם אותם אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף דברי רי"ג רעק"א מישאל ואלצפן היו שהי' עוסקין בנדב ואביהו ד' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר אם מישאל ואלצפן היו יכולין הי' ליטהר אלא עוסקין במת מצוה הי' שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח שנאמר ולא יוכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות [שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח ואע"פ שטומא' זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבא] צריכא דאי אשמעינן התם משום דלא מטא זמן חיובא דפסח אבל הכא דמטא זמן ק"ש אימא לא צריכא ואי אשמעי' הכא משום דליכא כרת אבל התם דאיכא כרת אימא לא צריכא:
תוס' משום דלא מטא זמן חיובא, ואין להקשות מזבחי' דף ק' דהולך לשחוט פסחו מטמא למת מצוה מולאחותו אפי' לאחר חצות, דמת מצוה שאני, אבל קשה לרבא דאמר התם אידי ואידי לאחר חצות אלמא מטמא לקרובים אפי' היכא דמטא זמן חיובא ואין לומר דהיא גופא ילפי' מחתן דפטור מק"ש דדלמא שאני ק"ש דלית ביה כרת כדקאמר הכא ולא אתי מיניה פסח דאיכא כרת ומטיא זמן חיובא:
ת"ר חתן והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבין בק"ש משום ר' שילא אמרו חתן פטור והשושבינין וכל בני חופה חייבין [ולית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה]:
תניא אר"ח בן עקיבא כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן וכו' פטורין מק"ש וכו' ומכל מצות האמורות בתורה לקיים דברי ריה"ג שהי' אומר העוסק במצוה פטור מן המצוה רמב"ם השמיט דין כותבי ספרים וכו' ומגן גבירים סי' ל"ח כ' שמצא ירושלמי בכורים פ"ג תנא כותבי סתו"מ מפסיקין לק"ש ע"ש:
ת"ר הולכי דרכים ביום פטורין מסוכה ביום וחייבין בלילה וכו' הולכין לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה [אעפ"י שאין הולכין אלא ביום ומשים דטרידי ודואגים במחשב' המצוה ובתיקוניה פטורין מן המצוה] כי הא דר"ח ורבה בר ר"ה כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא הוו גנ' ארקתא דסורא אמרי אנן שלוחי מצוה אנן ופטורי, [שלוחי מצוה אנן שבאנו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ראש גלותא]:
רא"ש שלוחי מצווה פטורין מסוכה פרש"י הולכין בדרך מצוה פטורין בין ביום בין בלילה ומשמע אע"פ שאין הולכין אלא ביום ותימא וכו' וצריך לומר דהכא נמי איירי בכה"ג שם יש לו לחזור אחר סוכה לצורך הלילה ובטל ממצותו ביום:
הג"א כתב בא"ז חילק דכל העוסק במצות בידיו או ברגליו שמשקה בהמת אבידה או מאכילה מיפטר בההיא שעתא למיתב פרוטה לעני אע"ג דאיפשר לקיים שניהם וכן לובש תפילין פטור בשעה שהוא לובש אבל אחר שהשקה או לבש תפילין חייב ואין זה קרי עוסק במצוה וכן רב חסדא ורבה דגנו ארקתא אע"פ שהי' יכולין ללכת לסוכה פטורים:
משום דהואיל שהיו הולכים לדבר מצוה ועדיין לא הגיעו לשם הוי כמוליך אבדת בהמה להשקות דפטור. ערוך לנר סוכה כ"ה כ' שמעתי להקשות על או"ז מנדרים ל"א למה נענש מש"ר הרי עסק במצות הקב"ה לילך למצרים והכא אמרי' עוסק במצוה פטור ממצוה אף בשעת חנייתן ע"ש:
פרט ו'. רמב"ם:
פ"ב מק"ש הי' עוסק בצרכי רבים לא יפסוק וכו' פ"ד מי שהי' לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל מצות ומק"ש לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מק"שו כו' וכתב כ"מ סובר רבינו דה"ה שפטור מכל מצות:
פ"ו מסוכה, שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה, [ואם השליח מקבל שכר בעבור שליחתו עי' בכ"ס קי"ט באריכות]:
פי"ג מאבדה, שומר אבידה כשומר שכר מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה וכו' ועי' ש"ך ח"מ סי' רס"ז: פט"ו מאישות האיש מצווה על פ"ו וכו' ואם הי' עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות בעבור אשתו ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"ש ת"ת מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושונה בה כבן עזאי ודבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהי' יצרו מתגבר עליו אבל אם הי' יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה ואפי' הי' לו בנים שמא יבא לידי הרהור: בפי' משניות אבות פ"ב כתב והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מצות עשה לא התבאר שכר כל אחת מהן מה היא אצל השי"ת וכל זה כדי שלא נודע איזה מצוה צריך מאד לשמרה ואיזה מצוה למטה הימנה אבל צוה לעשות ענין פלוני ופלוני ולא הודיע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל השי"ת מפני זה צריך להזהר עליהם כלם ומפני זה העיקר אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה מבלתי הקשה בין המצות אשר הוא מתעסק בה ובין האחרת אשר תבצר ממנו ולזה ג"כ אמרו אין מעבירין על המצות ר"ל כשיזדמן לך מעשה מצוה לא תעבירהו ותניחהו לעשות מצוה אחרת עכ"ל:
עי' קול סופר סוכה אות שצ"ד נסתפקתי אם מניח מצוה ראשונה ועושה השנית אם יצא ידי מצוה דכיון דהדין הוא שפטור ממצוה ומחויב במצוה ראשונה א"כ אם עושה המצוה השנית הוה מצוה הבא בעבירה שע"י שהניח הראשונה קיים השנית ולא עשה מצוה כלל וצ"ע:
אמרי בינה או"ח סי' י"ג כתב ויש להסתפק היכא דעוסק בספק מ"ע דחייב לעשות מן הספק אם פטור ג"כ מן המצות או די"ל אין ספק מוציא מידי ודאי, אולם מה דדעת פוסקים לפסוק כר"י דשומר אבידה כש"ש בההוא הנאה דפטור למיתב לעני כמבואר בסי' רס"ז, ולא אישתמיט אחד מפוסקים לומר זה דוקא ביודע בבירר שהוא אבידת ישראל וכו' אלא ודאי כיון מ"מ מספק רמייא עליו המצוה דלמא של ישראל הוא ממילא פטור ממצוה ע"ב: שמעתי קושי' עולם האיך פטור מצדקה הא יש ג"כ לאו ועוסק במצוה אינה דוחה לאו, ותי' כיון שפטור מפתוח תפתח את ידך לו, לא חל הלאו לא תקפץ ידך כמובן:
מחבר ריש ע"ב המלוה על המשכון וכו' ה"ז ש"ש וכתב הש"ך משום משתכר בפדר"י נעשה ש"ש כל ימי היותו אצלו עד שיחזרנו לבעליו אפי' אחר שפרעו ועי' קצה"ח ס"ק ד' ועי' מבי"ט פ"י הלכות שכירות כתב המלוה את חבירו על המשכון בכל גוונא הוי ש"ש משום פדר"י דמצוה קא עביד דהלוה לחבירו וכו' להכי הוי ש"ש דכיון דבשעת הלואה נשכר בפדר"י נמצא שהוא ש"שכר עליו לעולם וראב"ד כתב דכל שעתא נמי הוי שומר שכר מפני שממתין לו ואינו מוכר המשכון ליפרע ממנו דמשמע שהוא פטור מפרד"י כל זמן המשך המשכן בידו ע"ש אבל משמע לאחר שפרעו חייב ליתן לעני ואינו עוד ש"ש אבל מטעם שעשה מצוה בשעת הלואה ונשכר בפרוטה שומר שכר עליו לעולם משמע גם אם פרעו לו:
מחבר סי' רס"ז כל זמן שאבידה אצלו חייב באחריות כש"ש וי"א דשומר אבידה אינו אלא שומר חינם וכתב הנתיבות עי' ש"ך הטעם משום דלא שכיח ונראה דאף אם באמת כבר נפטר פ"א מפדר"י דלא נעשה ש"ש והטעם כיון דתחילת קבלת לעצמו לא הי' בשכרו כדי שיהי' ש"ש כיון דלא שכיח אף שהגיע לידו הנאה ש"פ ממילא לא הוי ש"ש ע"ש:
בספר מנחת עני נדרים דף ל"ד, אבל נכסי מחזור איסורין על בעל אבידה לא מהדר דמהני ליה, וליכא להקשות דנימא דעשה דאבידה לידחי הל"ת ועשה דנדר משום דאפשר בשאלה לשיטת רשב"א דף ט"ז, משים דלא דחינן איסור מקמי ממון יעי' ב"מ דף ל' וכוונת הש"ס שם פי' ר"ן לכתובות דף מ' משום דעשה דהשבת אבידה תלוי בדעת בעל אבידה שיוכל למחול ממון שלו וממילא לא יהי' עשה כלל מהשבת אבידה יע"ש:
מחבר או"ח ל"ח פסק כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם וכל עוסקים במלאכת שמים פטורין מתפילין כל היום זולת ק"ש ותפילה ואם הי' צריכין לעשות מלאכתן:
בשעת ק"ש ותפילה אז פטורין מק"ש ותפילה ותפילין דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן וכתב מג"א פרש"י ותגריהם הלוקחים כדי להמציאן למכור למי שצריך להם עכ"ל משמע דאם עושה כדי להשתכר בו לא מקרי עוסק במצוה וצ"ע דבנדרים דף ל"ג משמע דמחזיר אבידה הוי עוסק במצוה אע"פ שנוטל שכר וי"ל דהתם אינו נוטל אלא שכר בטלתו אי נמי התם עיקר כוונתו להשיב אבידה אבל הכא עיקר כוונתו להשתכר עי' תל"ג עכ"ל ועי' מחהש"ק, ומגן גבורים כתב בפסחים דף נ' ת"ר כותבי סת"מ וכו' אינם רואין סימן ברכה ובפר"ח סי' תס"ח מביא פוסקים דאיכא איסור ומיושב קושי' מג"א מנדרים משום דאם עשה להשתכר איכא איסורא א"כ פשיטא דלא מקרי עוסק במצוה משא"כ באבידה ע"ש שמאריך שכותבי סת"מ שפטורין צ"ע כי אין זה המצוה רק הכנה למי שיצטרך המצוה ומיושב רמב"ם שלא הביא דין זה ועי' כ"ס או"ח סי' קי"ט: מה שכתבתי לעיל מדברי חיים בעבור ברכת השחיטה יש לו פדר"י צ"ע אי אמרי' במצוה דרבנן ידחה מצות עשה דאוריי' וראיה דלא אמרי' כי שער אפרים סי' ל"ח מאריך אם מותר להדליק נר חנוכה בב"ח כי מצוה ללה"נ הא יש לו הנאה פדר"י בע"כ בדרבנן לא אמרי' כן וכל ברכות רק דרבנן ומצאתי בחתן סופר ח"ב מביא מס' שנות חיים ראיה דעוסק במלוה דרבנן פטור מפדר"י מנדרים דף ל"ד וקי"ל סימנים דרבנן מה"ת אין צריך להחזיר וחתנ"ס משיג שמחויב להחזיר מדאוריי' מפני ספק, ופלא כי פנ"י כתובות י"ב הקשה למה צריך התורה לסימני' הא ברי ושמא בריא עדיף ותי' שיש רוב דעלמא נגד ברי שלו יע"ש, עוד מביא ראיה כי תומים ס"י הקשה מב"מ נ"ז השומר זרעים אין נותנין לו שכר שבת לפי' אין אחריות עליו אכתי יהי' ש"ש מצד פדר"י בהנ"ל מיושב אי אמרי' במצוה דרבנן חייב בפדר"י ועי' תשובת מהרי"א יו"ד ש"י מביא גמרא סוטה דף מ"ד פליגי כה"ג, ופמג"ד או"ח סי' רמ"ח ועי' ערוך לנר סוכה דף כ"ה עי' בדמש"א סוף דברים ערך פסח אות כ"ט שייך לכאן:
ישו"י סוף הלכות ר"ה כתב קושי' תוס' שבועות דף מ"ד קשה גם לרבה דסבר דשומר אבידה הוי ש"ח לפי רדב"ז ח"א תקי"ט כתב דמודה רבה שאם נאבדה או נגנבה בשעה שהוא מתעסק בה חייב שהרי באותה שעה פטור הי' מלמיתב לעני ריפתא בשביל כך נעשה ש"ש ונמצא שאין מחלוקתם אלא בזמן שהאבידה בבית ואינו מתעסק בה עכ"ל וא"כ גם לרבה יקשה אמאי מותר לתקוע תקיעה של מצוה הרי יש לו הנאת הגוף שפטור למיתב ריפתא לעני וצריכין אנו לתרץ כמ"ש תוס' לר' יוסף דיכול ליזהר ולכוין לתקוע בשעה שלא בא עני, וכיון שכן בשופר של עולה דהך אם תקע מיירי בשוגג במזיד אין בה מעילה, וכיון שלא ידע אם הוא קודש וחשב שהוא חולין מאין הי' יודע ליזהר לתקוע בשעה שאין עני לבא ע"ש באריכות:
בספר נחלת בנימין קכ"ח כ' בשבת כ"א אמרי' שמן וכו' מדליקין בחנוכה, והקשה פנ"י בשמן שריפה אסור בהנאה לישראל, ותי' דמצללה"נ, וכאן קשה קושי' תוס' הא נהנה מפדר"י כאשר כתב ערוך לנר סוכה כ"ה דאף בעוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה ד"ת, ולא שייך תי' תוס' שיוכל לילך במקום שאין שם עני, הא נר חנוכה צריך להדליק בחוץ במקום שבני אדם מצויים ותי' רק הנאה של כילוי אסור בת"ט אבל שארי הנאות מותר בתרומה ע"ש ועי' חתנ"ס ח"ב:
בילקוט הרועים אות העוסק במצוה כתב בשם ערוגת הבושם סי' כ"ח דדוקא במצוה שכיוצא בה אבל העוסק במצוה שבין אדם למקום אינו פוטר ממצוה שבין אדם לחבירו ע"ש:
ב"מ דף כ"ט פנ"י כתב לימא תהי' השיבתא דר"י, יש לדקדק לפמ"ש תוס' כאן דהא דס"ל לר"י דהיה ש"ש משום דעוסק במצוה בשעה שמתעסק לצורכה א"כ מאי מקשה הכא אמתני' דאיירי שכבר מכר אבידה ונשאר אצלו דמי האבידה דתו לא שייך ביה שום טירחא והתעסקות וא"כ נראה דבכה"ג תו לא שייך פדר"י דלא יהי' אלא ש"ש גופא שקיבל שכרותו לזמן ידוע וכו' ונראה דקרי ליה מתעסק במצוה במה שמתעסק בשמירת אבידה גופא כיון דלא קיבל עליו זו השמירה מדעתו אלא כמקיים גזירת המלך שציוה המקום לא תוכל להתעלם ואספת אל ביתך ע"ש שהאריך וזה שייך אפי' במעות אבידה ע"ב, עי' תוס' וראשונים לקמן דף מ"ג בהנאת תשמש רק שומר שכר וכאן חייב כשואל, חותני מורי הגאון ב"מ תשובת ריב"א זצ"ל מישב עפ"י נמ"י במפקיד חביות ושולח יד חייב באחריות הקשה שאין כל הנאה שלו כי נשמר בבית השומר ותי' כיון דמשתמש בענין שבעלי' מקפידים כלתה שמירתו ואין לבעלים שום הנאה ע"ב לכאורה למה הקשה כן בשליחות יד ולא בכל שואל שחייב באחריות הא אין כל הנאה שלו שנשמר בביתו אבל זה טעות כי גם בבית בעלים הי' משומר רק השואל ביקש שיעשה לו טובה להשאיל לו אבל אם הוא ניתן פקדון יען שלא נשמר בביתו שפיר הקשה אין כל הנאה שלו ומיושב הכל בשלומא אם נותן מעות צרורין ומותר להשתמש הוא רק שומר שכר ולא חייב כשואל יען שאין כל הנאה שלו כיון שנתן לו לשמור מעותיו יש לבעלים ג"כ הנאה אבל כאן באבידה שאוכלת והוא מכר ומשתמש במעות נעשה כשואל לחייב באחריות, כי אין הנאה לבעלים שמשומר המעות, כיון גם קודם שמכר אבידה נעשה:
ש"ש מצד פדר"י א"כ כבר משומר הוא למה שמכר ומשתמש במעות על כן נעשה כשואל ומחייב באחריות ודו"ק כי נפלא הוא:
תוס' שבועות דף מ"ד וא"ת המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו והמודר הנאה ממעיין מותר לטבול טבילה של מצוה ואמאי הא מתהנה לר' יוסף וי"ל דשאני שומר אבידה ומשכון דכ"פ שיתעסק בה לשוטחה לצורכה יפטר מליתן לו אבל התם יכול לכוין לתקוע ולטבול במקום שלא יבא שם עני באותה שעה ויש"ש הקשה משופר של ע"ז עי' לעיל ולי צ"ע בכל הסוגי' כי אי אפשר ולא קאמכוין מותר וגם בפסיק רישא כתב ר"ן בחולין בהנאה פ"ר מותר א"כ הוא אינה מכוין כלל להרויח רק לקיים המצוה והנאה בא ממילא למה יהי' אסור ה' יאיר עיני בתוה"ק, ועי' טעה"מ פ"ז מלולב לשיטת רשב"א נדרים ט"ו דהנאת הגוף בהדי מצוה מותר לא קשה קושי' תוס' ועי' באחרונים למה לא הקשה תוס' משופר של עולה ומשופר של ע"ז וכדומה, עי' בספר דרכי תשובה סי' יו"ד סק"ו שאסור לשחוט בסכין של ע"ז בשעה שעני עומד לפניו כיון דפטור ליתן פרוטה לעני ע"ש ומלא רועים ערך מצלה"נ אות ח' עי' במקנה כלל כ"ב פרט י"ב:
מה שהקשה תוס' בנדרים הא בפרוע חובו אמרי' שמבריח ארי הוא אולי י"ל עפ"י ש"ך ח"מ סי' רל"ב וקצה"ח סי' ק"ד ס"ק ב' כתבו שפריעת בע"ח רק כשתובע אפי' נשבע לפרוע אינו עובר אלא כשתובע ע"ש א"כ יש חילק רב בין פורע חובו שעדיין לא חל החיוב בין שומר אבידה שעני עומד ומבקש ומחויב ליתן לו די מחסורו: