עט סופר חלק ג· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ג כלל ע דבר שאין לו קצבה
פרט א':
גיטין דף מ"ח, אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון אשה והבנות מנכסים משועבדים, פרש"י לאכילת פירות הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא נגזל וגבאה עם פירותיהן מן הלוקח ואינו משלם ללוקח כי אם היציאה חוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי קרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים, ובגמרא מפרש טעמא אבל פי' משניות כתב כשגזל ראובן קרקע משמעון והי' מלאה פירות ואכל ראובן הפירות והפסיד הקרקע כגון שחפרה כשיבא שמעון לגבות מראובן הפירות שאכל ומה שהפסיד הקרקע הרי הוא גובה מה שהפסיד הקרקע מנכסי ראובן ואפי' ממשעבדי וגובה את הפירות מנכסים בני חורין וזה ענין שאמר ולא לאכילת פירות עי' תויו"ט ופנ"י:
גמרא אין מוציאין לאכילת פירות, מ"ט אמר עולא ארל"ק לפי שאין כתובין [הפירות הללו כשנכתב שטר מכירת הקרקע הגזולה עדיין לא היו ולא כתב בשטר אלא פלוני מכר קרקע פלוני באחריות הלכך דמי קרקע הוי כמלוה בשטר להחזיר אחריותו עליו אבל דמי הפירות הוי כמלוה ע"פ ולא טרפי ממשעבדי ואע"ג דכתב ליה אנא איקום ואשפ' זבינא אילין ושבחיהון ופירי דידהון אהני לאחייביה באחריות ולגבי מבני חרי אבל ממשעבדי לא דטעמא דמלוה בשטר טרפא ממשעבדי משום דאית ליה קלא אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת המכירה אין קול יוצא]:
רבי חנינא אמר לפי שאין קצובין, איבעיא להו לר"ח קצובין וכתובין בעי או דילמא קצובין ואע"פ שאין כתובין [ואית ליה דמלוה ע"פ שהיא קצובה טרפה ממשעבדי] תוס' ואין נראה דתנן ב"ב קע"ה מע"פ גובה מנכסים בני חורין, ומפרש ר"ת דהכא לא מיירי במלוה אלא בשאר מילי דקצבה כגון פסק לזון את בתה ע"ש:
מתיב ר"ה בר מנוח, מתו בנותיהן ניזונות מבני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא:
כבעלת חוב, [אלמא כיון דקייצי חמש שנים אע"ג דלא כתיבי גביא ממשעבדיא כר' חנינא וקשיא לעולא] הב"ע כשקנו מידו [וסתם קנין לכתיבה עומד]:
רשב"א כתב פרש"י וקשיא לעולא דהכא מיקץ קייצי ומכתב לא כתיבא ואפ"ה גובה ממשועבדים ואינו מחוור דמזון בת אשתו לא קייצי ולא כתיבא קרינן לה דדמי מזונות לא קייצי פעם השער מוקיר ופעם מחיל והכי מוכח בכתובות דף נ"ח מר סבר מידי דקייץ היינו מעשה ידיה אלמא מזונות מידי דלא קייץ ע"ש והא דפרקינן בשקנו מידו פרש"י דסתם קנין לכתיבה עומד גם זה תימא דא"כ למה ליה למימר בשקנו מידו לימא בשכתב ליה וכו', ונראים דברי ר"ח שפי' כאן דמזון בת אשתו לא כתיבי ולא קיצי ואכולהו פריך ושנינן בשקנו מידו דהא שעביד נפשיה ואלים כח הקנין טפי מכתיבה אחריתי ע"ב:
רי"ף כתב מ"ט ארשב"ל לפי שאינן כתובין ואע"ג דמזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי מעיקרא כי איתקנו הכי איתקן כתובין הם אצל בני חורין ואינן כתובין אצל משועבדים:
ריטב"א בכתובות הנושא אשה וכו' כתב ושמעי' ממתני' שהמתחייב עצמו בדבר שאין קצוב חייב, אבל רמב"ם כתב שאינו חייב ושאני הכא לפי שפסק בשעת נישואין ואין זה נכון דמסתיי' לרב גידל דמהנה באמירה למאי דמהני בעלמא כקנין או בשאר הקנאות אבל מאי דלא מהני בעלמא בשום קנין לא מהני הכא באמירה מדרב גידל וסבר הייתי דמודה רמב"ם במי שמקבל שכר לזמן ידוע שהוא חייב לזונם הזמן ההוא שלא אמר רבינו ז"ל אלא במחייב עצמו דרך מתנה וגמ"ח ואין זה מדבריו ז"ל דא"כ הכא הא איכא שכר שנשאת לו האשה הזאת, ע"ב ועי' מל"מ פי"א ממכירה:
פרט ב'. רמב"ם:
פי"א ממכירה, חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי:
ראב"ד כתב רבותי הורו ולא ידעתי מאין הורו שהרי בגמרא הקשו מאותה משנה לרל"ק וסייעו לר' יוחנן והיו סבורין שאינם כשטרי פסיקתא ור"ל הוא שמעמיד אותה בכך וכשתעיין יפה הכל דרך אחד עכ"ל, וכ"מ כתב אני בעניי בינותי דנפקא לן מדאמרי' דכיון דבנות לא הוו בשעת קניין אע"פ שקנו מידו לא טרפי ממשעבדי ובעי לאשכוחי בנות בשעת קניין וה"ד כגון דגרשה ואהדרה כלו' דילדה לו בת וגרשה ואהדרה ופסק עמה לזון בתו, ואם איתא דקנין מהני בדבר שאינו קצוב למה לי לאוקמי בגרשה לוקמה בילדה והתנה עמה לזונה וקנו מידו אלא ודאי משמע דקנין לא מהני שלא בשעת קידושין מפני שהוא דבר שאינו קצוב:
הלכה י"ז ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהי' זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה, וכתב בכ"מ בספר התרומות כתב שרבינו סותר דבריו שכתב פכ"ג מאישות הנושא אשה וכו' אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו מידו הרי אף שלא שלא בשעת קידושין אם קנו מידו חייב לזונה אע"פ שהוא דבר שאינו קצוב לישב נ"ל שרבינו דקדק בלשונו שכתב כאן מפני שפסק בשעת נשואין ולא כתב מפני שפסק בשעת קידושין כלומר שמ"ש שם שלא בשעת קידושין התם שאני שהכל בשעת נישואין ומהני קנין. וזה שכתב והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה, כלומר אילו הי' בשעת קידושין הי' נקנה באמירה לבד בלא קנין ע"ש:
ר"ן קידושין ס"ו, לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי שנפלו לו כשהוא גוסס, וכתב רמב"ן מהא שמעינן שאדם יכול לתת מתנה או לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא כדברי רמב"ם, ושמעתיתא מוכחא דאלו בעי למיתן ליה מתנה קני כל נכסים דנפלו לו מקודם גסיסה ואע"ג דלא ידע מאי נפל ומאי קני ולא איצטרך קרא דיכיר אלא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ומדר"מ נשמע לרבנן בדבר שבא לעולם וחיוב דבר שאינו קצוב ושעה"מ פי"א ממכירה מביא תשובת רשב"א שמביא ב"י סי' ס' שאמר הריני מתחייב לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה ה"ז קצוב, א"כ מאי קשה לר"ן ה"נ כיון דמה שנותן לו פי שנים שיפלו לו אח"כ הו"ל דבר קצוב ע"ש: רמב"ם פכ"ה הלכה י"ג ממלוה כתב, מי שלא פירש קצב הדבר שערב כגון שאמר לו כל מה שתתן תן לו ואני ערב או מכר לו ואני ערוב או הלוהו לו ואני ערב יש מן הגאונים שהורו נשתעבד הערב בכל, ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום שכיון שאינו יודע הדבר ששעבד עצמו בו לא סמכה דעתו ולא שעבד עצמו ודברים של טעם הם למבין ה"ה כתב נתבאר פי"א ממכירה שדעת רבינו שמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד ואף בכאן הלך לשיטתו ואמר שהערב אים משתעבד בדבר שאינו קצוב ע"ש ולח"מ כתב מה שלא כתב כאן רבינו ז"ל וכן הורו רבותי כמ"ש פי"א ממכירה כתב ריב"ן ל"ב דאפשר דרבותיו דאמרו שם דלא מהני הכא מודו דמהני משום דכל ענין דערב הוי אסמכתא אלא בגמרא סוף ב"ב סלקו האסמכתא משום דאמרו בההיא הנאה דקא מהימן וכו' וכיון שזה מסלק האסמכתא:
הוא הדין נמי שיסלק הך אסמכתא נמי דמחייב בדבר שאינו קצוב לכך כתב יראה לי כלומר דרבותיו לא דברו בזה:
פי"ג ממכיר' הלכה ג' האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש עליו הונאה, בד"א בסתם שאין יודע כמה הונייה יש בו כדי שימחל אבל במפרש אין לו הונייה, ושעה"מ פי"א ממכירה כתב דכיון דלא פירש שיעור האונאה הו"ל דבר שאינו קצב ואין אדם מוחל דבר שאינו קצוב כמו שאינו מתחייב בדבר שאינו קצוב, וכ"כ הטור סי' רל"ב ע"ש:
צל"ח ברכות דף מ"ח כתב כלל ישראל לא נכנסו בערבות כי אם על מצות שהן מן התירה אבל על מצות דרבנן לא נכנסו בערבות, וליתן טעם לשבח למה לא נכנסו בערבות גם על מצות דרבנן, משום דרמב"ם פסק והובא בש"ע קל"א מי שלא פירש קצב הדבר שהוא ערב אין זה ערב חייב כלום, ומעתה בשלומא תרי"ג מצות שמענו וידענו קצבם שפיר נשתעבדנו בערבות אבל מצות שעתידין חכמים לגזר זה דבר שלא הי' לו קצבה לכך לא חל ערבות ע"ש: סה"ת שער ס"ד חלק א' גרסי' בגיטין אין מוציאין לאכילת פירות ולמזון אשה ובנות מנכסים משועבדים וכו' מכאן לנו ראיה שהמחייב עצמו אף בדבר שאינו קצוב לגבי דידיה מהני ומחייב ביה וכו' אך מצינו לרמב"ם ז"ל שפסק המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא משתעבד וכו' ולא נתברר לי דבריו, ושאלתי את פי רמב"ן והשיב לי אין לנו בדברי הרב דשמעתא בנושא אשה ופסק עמה לזון בתה חמשה שנים רל"ק הוא דמוקי בשטרי פסיקתא אבל בגמרא משום דחייב אני לך מנה בשטר מפרש לה כר' יוחנן וכו' ועוד דמילתא דלא משתעבדא בעלמא בשום צד לא מהני עמדו וקדשו וכו': וגדולי תרומה הקשה לרמב"ן ז"ל סבר ר"ל דאפי' באומר חייב אני לך מנה בשטר פטור משום דכיון דאינו חייב לו כלום אינו יכול להתחייב אפי' בקנין אלמא אין לו בעלמא דרך להתחייב במה שאינו חייב, א"כ כי פריך ליה בגמרא ממתני' דהנושא את האשה ומשני בשטרי פסיקתא, דכי נמי הוי בשטרי פסיקתא מה בכך הרי כיון דבעלמא אין שום דרך הקנאה להשתעבד במה שאינו חייב ואפי' קנין או שטר לא מהני אף בפסיקתא לא מישתעבד כי היכי לרמב"ן דבר שאין לו קצבה אין לו דרך הקנאה לעולם לא מישתעבד בפסיקתא ה"כ לרל"ק בדבר שאינו חייב ונראה לחלק דבשלמא בדבר שאינו קצוב או שאינו בעולם ניחא דאי בעלמא לא משתעבד אף בפסיקתא לא משתעבד משים דהא דאחתוני אינו מתקן חסרון הקנאה דאין מקום לומר דהנאת החיתון משוה מה שאינו קצוב שיהא קצוב או מה שאינו בעולם שיהא בעולם, אבל המשתעבד במה שאינו חייב כשעושה זה מחמת החיתן איכא למימר דהאי איקרורי דעתא דמחתני משוה ליה חיוב שיראה לו דמשום דנייח דרווחא דעביד ליה אידך לאיחתנו ביה נעשה הוא חייב במה שמשתעבד ולא מיקרי מתחייב במה שאינו חייב ע"ב:
סה"ת עוד הקשה ממה שהעלה מצודתי לא קנה משום דשלב"ל מה שהעלתה מצודתי קנה ואפי' לא ידע כמה העלתה וגד"ת כתב מדקדוק לשונו של רמב"ם ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנה במתנה, כוונה כיון שהוא מתחייב על העתיד הנה אין כאן להוה שום דבר שהוא ידוע ומצוי עתה שנאמר דבר זה הוא נותן לו שאז הי' מקנה לחלוטין אע"פ שאין דמיו ידועין וקצובין מ"מ הוא יודע שכל מה שיש כאן הוא מקנה יהי' מה שיהי' רב או מעט. ובמה שהעלתה מצודתי שעתה ידוע הוא ומצוי מה שנותן לו הוא הדבר הנמצא שם אע"פ שלא ידע כמותו ושוויה ואם ירצה אתה לדעת בכוון ידעהו, אבל המתחייב על העתיד כל שאין לו קצבה אין כאן שום ידיעה ממה שיהי' כלל לפיכך לא קנה שאינו מצוי לעת כזאת שיוכל עתה לדעת אם ירצה כמה הוא הדבר שמקנה ע"ש עוד כתב לישב קושי' ממה שהעלתה מצודתי כיון דגם הלוקח שנותן דמים לא ידע מה שהוא קונה ואפשר שיהי' פחות ממה ששער בשווי הדמים שנתן ונמצא מפסיד ועכ"ז סבר וקבל גם המוכר אע"ג דאפשר שיהי' הרבה גמר ומקנה, אבל במתחייב לזון ולכסות דאע"ג שיהי' פחות ממה שחשב המקבל אינו מפסיד כלום דלעולם הוא מתהנה בחנם אז אין המתחייב גומר להקנות כשאינו יודע קצב הדבר משום דלעולם הוא נותן משלו ע"ב, וקצה"ח סי' ס' הקשה מרמב"ם פכ"א ממלוה גבי מתנה אם קיבל אחריות מתנה הבע"ח גובה את השבח, היינו משום דיש לו על מי לחזר הרי מבואר דאפי' בכדי בלא כסף ומחיר נשתעבד באחריות בדבר שאין לו קצבה: על קושי' מיכיר גם לר"מ לא מצי יהיב כתב בשער המשפט דטעמו של רמב"ם כיון שאין לו קצבה לא גמיר ומקנה ודמי לאסמכתא, וש"ך ר"ז הביא בסם הב"ח הא דאסמכתא לא קני אינו אלא מדרבנן, וא"כ פריך לר"מ קרא למה לי דהא מה"ת קני אף דבר שאינו קצוב, וכ"כ שעה"ת ח"ר כלל י"ח פ"ג אות יו"ד, [עי' מרדכי סוף פרק שור שנגח אסמכתא קונה מה"ת מאנכי אערבנו והיינו אסמכתא]:
התומים הקשה על רמב"ם מהא דתני השוכר את הפועל וכו' דאמר עד שלא יתחילו במלאכה כו' שאם אתה עושה סעודת שלמה, ומה כל החרדה הא הוי ליה דבר שאין לו קצבה, וקצה"ח כתב דודאי בפועל צריך ליתן דמים שנתחייב הן בדשלב"ל הן בדבר שאין לו קצבה דשכירות נקנה בדיבור עי' סי' של"ב, שכתב בענין יעקב עקודים נקודים דהו"ל דשלב"ל וקנה יעקב מלבן בשכירות דנקנה אפי' דשלב"ל:
המחבר ר"ז סכ"א חייב עצמו בדבר שאינו קצוב לרמב"ם לא נשתעבד וכל אחרונים חלקו עליו, ועי':
סי' ס' וכתב הסמ"ע וטעמו דאין דרך בני אדם לגמר ולשעבד נפשם בדבר שאינו יודע הקצבה ומה"ט כתב הטור ומחבר בס"ס קל"א דערב לא נשתעבד בדבר שאין לו קצבה, גם בסי' רל"ב כתב הטור ומחבר בשם רמב"ם המוכר לחבירו דבר וא"ל יש בו מום ע"מ שלא תחזור עלי מכח מומו ה"ז חוזר, וכתב הטור טעמו הוא משום דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה, ורא"ש חולק עליו כי ס"ל אדם יכול להקנות דבר שאין לו קצבה ע"ש, וצ"ע שמחבר כתב כאן כל אחרונים חלקו עליו וכ"כ בסי' ס', ובסי' קל"א ובסי' רל"ב בדין הנ"ל סתם וכתב דעת רמב"ם ולא הזכיר שם לא המחבר ולא מור"ם דעת החולקין עליו:
מל"מ פ"ח מזכיה מביא מר"ם בוטין סי' קצ"ט דש"מ שנתן דבר שאין לו קצבה שדבריו קיימים גם לרמב"ם וצ"ע דהא קי"ל מלתא דליתי בבריא ליתי' בשכ"מ:
פרט ג'. חייב אני לך מנה:
כתובות דף ק"ב, איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה, ר"י אמר חייב ורל"ק אמר פטור, ה"ד אי דאמר להו אתם עדי מ"ט דר"ל דקפטר, אי דלא אמר להו אתם עדי מ"ט דר"י דקחייב, לעולם דלא קאמר להו אתם עדיי, והב"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשטר רי"א חייב אלימא מילתא דשטרא כמאן דאמר להו א"ע דמי, רל"א פטור לא אלימא מילתא דשטרא, פרש"י אתם עדיי שאני מודה לו, ור"ת מפרש כולה סוגי' בלא הודאה שלא הי' חייב לו כלום מתחילה, והא דקאמר חייב אני לך מנה בשטר היינו בשטר גמור שחתמו היטיב שרוצה להשתעבד ולהתחייב לו מנה בשטר זה, ובהא פליגי ר"י סבר אלימא מילתא בשטרא לאקנויי ביה בשטר זה כמו שהודה בפני עדים, ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר, די"ל דהואיל וטרח למכתב שטרח גמר ומשתעבד נפשיה שהרי אפי' באמירה בעלמא יש דברים שנקנים עי' בתוס':
תנן הנושא אשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כי האי גוונא, כתב פנ"י לכאורה יש לתמוה דלמה שפרש"י דפלוגתי' ר"י ורל"ק בחייב אני לך מנה בשטר הייני אי חשיבי הודאה גמורה בכך כמאן דאמר להו א"ע לענין טענת השטאה וא"כ מאי מייתי מתניתין דנושא דלא איירי כלל מענין הודאה דהא דקתני ופסקה עמו דמשמע שחייב עצמו עכשיו בדבר שלא הי' חייב עד שמפני כך מפרש רי"ף ורא"ש פלוגתי ר"י ורל"ק נמי לאו מענין הודאה איירי אלא במי שחייב עצמו בדבר שאינו חייב אלא דאכתי לרש"י ולתוס' קשיא טובא ע"ב, עוד קשה טובא מה מקשה ממתני' דילמא מיירי בעדים או בקנין גם רל"ק מודה עי' בהפלאה:
תוס' דאי בשטר גמור מה חדוש דחייב ואע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא וצ"ע לעולם בשטר גמור, וחידש שמעינן שיוכל להתחייב בדבר שאינו קצוב:
תוס' ואע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי כתב מהרש"א יש לעיי' בזה דמשמע להו הך רישא דחייב לזונה היינו דגבי ממשעבדי, וסיפא דהיא ניזונית מנכסים משועבדים ארישא דחייב לזונה ה' שנים קאי, וא"כ מאי מקשה מינה הכא לרל"ק דהא איהו גופיה אית ליה בגיטין דכתובין בעינן ואליביה לא מתוקמא התם אלא בשקנה מידו ע"ש:
הנתיבות בסי' ס' כתב לישב קושי' מהרש"א וקושי' ראב"ד על רמב"ם שמקשה על רל"ק משמע לר"י ניחא אף בלא שטרי פסיקתא, ולרמב"ם דס"ל אין אדם מחייב בדבר שאינו קצוב כ"א בשטרי פסיקתא א"כ אף לר"י צריך לומר דמיירי בשטרי פסיקתא, וכתב דצריך להבין בדברי רמב"ם בשעת אירוסין נגמר בדיבור ובשעת נישואין דלא שייך ביה הא דרב גידל מ"מ מהני קנין או שטר ולהסביר דבריו נראה שכ"מ פי"א ממכירה כתב הטעם דאדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב נלמוד מאודיתא דאיסור גיורא והנה לפרש"י דפלוגתא דר"י ורל"ק מיירי בהודאה, ופריך הש"ס ממתניתן דהנושא את האשה וכתב מהרש"א בתוס' ד"ה אליבא ב"נ דבמתניתן הנושא דשם ג"כ מטעם הודאה הוא שמודה לה שנתחייב לה באופן המועיל, וא"כ לכ"מ דבכל מה שאדם יכול לחייב עצמו הוא מטעם כיון דאמר אני חייב לך הוי כמודה שהוא חייב לו מכבר וקני מטעם אודיתא, הרי החילק מבורר, דבחייב עצמו לזון לחבירו דשם כיון דבחבירו ליכא אופן המועיל כלל להתחייב עצמו בדבר שאינו קצב א"א לומר בו דקני מטעם אודיתא שהרי ע"כ הודאתו בשקר הוא משא"כ בהנושא את האשה ואמר לה בשעת נשואין הריני חייב לך לזון את בתך חמש שנים הרי הוא כמודה לה שנתחייב לה באופן המועיל משעת אירוסין וקני מטעם אודיתא והא דבעינן קנין או שטר שדמי לאסמכתא ע"ב באריכות לפ"ז לא קשה קושי' ראב"ד ומהרש"א דכללא הוא דבמקום שאין צריך קנין לגוף התחייבות כהלואה וכיוצא כשיש קנין מועיל הקנין להיות גובה ממשעבדי אפי' בלא שטר, משא"כ בדבר דבעינן קנין לגוף התחייבות אינו גובה מכח הקנין ממשעבדי דלא שייך לומר ביה כיון שייפה כוחו כל כך שקנו מידו כמאן דאמר להו כתבו דמי דהא הי' צריכין הקנין לגוף התחייבות ועי' סברא זו בתומים קט"ז ס"ק ה', לפ"ז נתיישבו כל הקושיות דכך הוא ריהטא דש"ס דבמתני' לא איירי בפיסקא דשעת אירוסין רק משעת נישואין כדקתני דהנושא אשה, לפ"ז אף דידע דינא דרב גידל דבשעת אירוסין מהני באמירה ובשעת נישואין מהני קנין ושטר מ"מ קשיא לרל"ק דקתני דחייב לזונה:
אפי' ממשועבדים, בשלומא לר"י דס"ל בשטר גרוע ג"כ מהני לגוף התחייבות, י"ל דס"ל דדינו אפי' בששטר גמור דמועיל אפי' בדבר שאינו קצוב כמו באתם עדי בחייב אני לך מנה וכיון דשטר מועיל לגוף התחייבות מועיל הקנין למשעבדי משא"כ לרל"ק בשטר גרוע לא מהני מידי ובעינן הקנין לגוף התחייבות אמאי גובה ממשעבדי ומשני דמיירי בשטרי פסיקתא גופייהו דהיינו בשעת אירוסין דגוף התחייבות נגמר בדיבור ומועיל הקנין לגבות ממשעבדי כנ"ל ברור בדעת רמב"ם ע"ש:
הפלאה כתב לישב קושי' ראב"ד דנראה מדברי רמב"ם דס"ל הטעם בזה משום דכל שאינו קצוב בשעת החיוב ה"ל אסמכתא כמבואר שם שכתב דין זה בתוך דיני אסמכתא ובזה ניחא הא דהקשו עליו המפורשים במה שכתב דמחייב עצמו לזון את חבירי ה' שנים הו"ל דבר שאינו קצוב ובגיטין משמע דלמ"ד מפני שאין קצובין ניחא מתני' דהכא דמחייב לזון בת אשתו דטרפא ממשעבדי משמע מזונות ה' שנים הוי דבר קצוב. לפמ"ש י"ל דלא דמי להך דדבר קצוב לענין לקוחות דהיינו שאינם יכולים להזהר כמה יניחו א"כ יכולין לשער שיניחו כ"כ להספיק בודאי לה' שנים, אבל בטעם מחייב עצמו דבר שאינו קצוב כל דבר שאינו ידוע קצבתו לא סמכה דעתו א"כ ממילא אין כאן קושי' על רמב"ם די"ל לדעת המקשה באמת אתי' מתני' כר' יוסי דס"ל אסמכתא קניא ע"ש:
השעה"מ פי"א ממכירה כתב לישב קושי' ראב"ד, דתלמודא ה"ק דבשלומא לר"י איכא לאוקמי מתני' בשכתב לה שטר ולא תקשי דה"ל דבר שאינו קצוב איכא למימר דמתני' ר"מ היא דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ומכ"ש דאדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אלא לרל"ק דלא מצי לאוקמי מתני' לרל"ק בשנתחייב בשטר ובקנין דא"כ מאי למימרא כמש"כ רש"י שם דכיון דס"ל בעלמא דאדם מקנה דשלב"ל מכ"ש דבר שאינו קצוב, אמנם לר"י ניחא דמתני' מיירי שאמר לה חייב אני לך בשטר והא קמ"ל דחייב אני לך מנה בשטר מהני ואתיא כר"מ עכ"ל:
פרט. ד' פסק:
רי"ף כתב והלכתא כר"י ומדמקשינן עליה דרל"ק ממתני' הנושא את האשה ופסקה וכו' דלית לה גביה מעיקרא ולא מידי אלא איהו חייב נפשיה במילתא דלא הוה מחייב ביה, ותוב מקשינן מהא כתב לכהן דלית לכהן מעיקרא גביה וכו' שמעי' מהני כולהי בפלוגתי' דר"י ורל"ק כמאן דקביל על נפשיה מילתא דלא הוה מיחייב בה וכיון דהלכתא כר"י דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב ואפי' לא אמר אתם עדי כ"ש אם אמר אתם עדי דבהא אפי' רל"ק מודה וכ"ש אי קנו מיניה ע"ש:
ר"ן כתב אי דאמר לשומעין אתם עדי שאני מודה לו, כ"כ רש"י ז"ל ומשמע ודאי כדבריו דמשמע דמעיקרא במודה לחבירו שקלינן, דליכא לפרושה במי שבא להתחייב עכשיו לחבירו ולומר שאם אמר אתם עדי חייב דבדברים בעלמא א"א שיתחייב אלא או בכסף או בקנין או בשטר דהא בערב נמי בעינן או קנין או מתן מעות וכו' אלא ודאי משמע מעיקרא במודה שקלינן וטרינן: והכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך מנה בשטר כלומר לאו במודה עסקינן שיהא צריך לומר אתם עדי, אלא במי שבא עכשיו להתחייב לחבירו וכתב לו בשטר חייב אני לך מנה ומסרו לו בפני עדים וגלי בהדיא דלאו הודאה הוא וכו' ובהא פליגי ר"י סבר דכי היכי דמקנו בשטר כדתנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בשטר, הכי נמי משתעבד אדם בשטר דאלימא מילתא דשטרא וכמאן דאמר להו אתם עידי דמי, כלומר כאלו הודה שהוא חייב לו ואמר לעדים אתם עידי, ורל"ק סבר דכל כה"ג לא כלום הוא שאין אדם יכול להשתעבד בשטר, ולרל"ק אפי' בשטר שחתמו בו עדים לא מהני וראיה לדבר מדפרכי' על רל"ק ממתני' ולא פרקי' כשנשתעבד בשטר בעדים ע"ב: המחבר בסי' פ"א ס"כ המודה לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ואח"כ נתברר שטעה לאו הודאה היא, וכתב הסמ"ע בחזקת שהוא חייב לו פי' דאי לא בחזקה שהוא חייב לו אע"ג דנתברר שאינו חייב לו הי' צריך לשלם לו כשהודה בהודאה גמורה לרמב"ם או א"ל אתם עידי לרא"ש דאמרי' במתנה גמורה שיעבד נפשו להתחייב לו בהודאה, וש"ך משיג מנא לוה הא אף לרמב"ם דס"ל דהודאה גמורה הוי כאתם עדי היינו שלא יוכל לאמור משטה אבל להתחייב בדבר שאינו חייב בעינן אתם עדי:
רמב"ם פי"א מכירה המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל אע"פ שלא הי' לו חייב כלום ה"ז חייב שדבר זה מתנה הוא ואינה אסמכתא כיצד האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר ה"ז כמו שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא הי' לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב וכזה הורו רוב הגאונים וכ"מ כתב נלמד זה מדאמרי' ב"ב קמ"ט ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא עי' מקנה כלל ב':
הנה יש שלשה דרכים שיוכל לחייב עצמו, א' האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, ב' או שכתב בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים כגון שהי' השטר בכתב ידו ונתנו בינו לבינו לגבות מבני חורין:
אבל אם הי' כתב ידי אחר ונתנו בינו לבינו לאו כלום הוא, ג' או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר ה"ז כמי שאמר הוו עלי עדים, אבל רמב"ן ורשב"א סברו אין שום צד שיהי' חייב אלא בשכתב לו שטר וחלוקין על המחבר בב' חלקים משלשה שכתב עי' ה"ה:
קצה"ח סי' מ' כתב האומר לחבירו חייב אני לך מנה וכו' כאמרו בזה שלשה שיטות פרש"י דמיירי בהודאה, ור"ת שרצה להשתעבד ולהתחייב מנה בשטר, ורי"ף ורמב"ם פי' דמיירי דאמר ליה כן בעל פה חייב אני לך מנה בשטר ואלימא מלתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עדי הואיל ואמר תיבת בשטר וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים שלא הי' אצלו כלום, והקשו כל אחרונים דאין מתחייב בדיבור בעלמא בלא קנין ובלא שטר ועי' ר"ן, ונראה טעמא דרמב"ם משום אודייתא דאפי' חפץ יכול להקנות באודייתא ונחזק טובה לרבינו הגדול בעל כ"מ שירד לאמיתו של דבר וכן נמ"י פ' מי שמת מביא חכמי פורבנציא דכל שמחייב עצמו בלשון הודאה אע"ג דידעינן דלא הוי מחויב ליה מעיקרא הוא מחייב ע"ש ובמקנה כלל ב' באריכות:
פרט ה'. דברים ניקנים באמירה:
דף ק"ב גופא א"ר גידל א"ר כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו קנו הן הן הדברים הנקנים באמירה וכו' א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב, [נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברי' הללו שהן בלא קנין] א"ל לא ניתנו ליכתב [דלא ליטרף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משתעבדו נכסי] וכו' ת"ש מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב, הב"ע בשקנו מידו וכו': תוס' בשקנו מידו, הוה מצי לשנויי בדכתב ליה ור"ח ור"ת מפרשים ניתנו ליכתב ניתנו לגבות ע"י כתיבה דווקא, לא ניתנו ליכתב שאף בלא כתיבה תיקנו לה קניין ע"ש:
א"ה בנות נמי בשקנו לזו ולא קנו לז, ומאי פסקה איהי דהואי בשעת קנין מהני לה קניין בנות דלא הוי בשעת קנין לא מהני להו קנין מי לא עסקינן דהואי בשעת קניין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה וכו': פנ"י כתב משמע הכא בפשיטות דאע"ג דמזון הבנות לא קייצו אפ"ה בשקנו מידו מהני לענין משועבדים אי לאו דחשש דצררי, וקשיא לי על ש"ך סי' ס' שכתב לשיטת הפוסקים דקצובין בעינן לענין משועבדים אפי' קנין לא מהני וא"כ לא הוי מקשה הכא בגמרא מידי וכו' ובלא"ה תמוהין בעיני דברי הש"ך דכיון דאיהו גופא כתב דלענין בני חורין לכ"ע היכא דקני מידו אדם מתחייב אף באינו קצוב אף למ"ד בלא קנין אין מתחייב, והטעם כ"ל דכיון שקנו מידו הרי שיעבד גופו ונכסיו לכך ומש"ה חל הקנין שפיר א"כ מה"ט גופא אמאי לא יגבה ממשעבדי ע"ש:
הכ"מ פר"א ממכירה כתב מכאן מצא רמב"ם ראיה דאין אדם מתחייב אף בקנין בדבר שאין לו קצבה והיינו מדלא אשכח הכי לומר דהוו בנות בשעת קניין אלא בגירשה ואהדרה ולא משכח לה בפשיטות שקנו מידו לאחר שכבר נולדו הבנות אע"כ דאפ"ה לא מהני לענין משועבדים מחמת הקניין כיון דלא קייצי ודוקא בגירשה ואהדרה משכח לה שפיר דה"ל שטרא פסיקתא, ועי' ש"ך סי' ס' ופנ"י כתב דרמב"ם ורבותיו מסברא דנפשייהו פשיטא להו דכל הבא להתחייב בדבר שאינו חייב כלל לא עדיף ממתנה גמורה, וכיון דבמתנה ואפי' במכר כ"ע מודו דלא מהני בדבר שאינו קצוב אפי' בקנין ה"ה למתחייב כה"ג וכל זה מורה לשון רמב"ם שכתב הרי זה כמו מתנה, משא"כ בפוסק בשעת נישואין דה"ל כמו חוב שע"מ כן נישאת שפיר כתב דמהני אף באמירה לענין בני חורין ובקנו מידו אף ממשעבדים מטעמא דנתחייב גופו ונכסי לכך, לפ"ז א"ש הא דשמעתין משכחת לה דגירשה ואהדרה דה"ל פסיקה בשעת נישואין וגביא ממשעובדים אף בדבר שאינו קצוב, בזה מיושב כמעט כל קושי' על רמב"ם אב"מ קי"ד מתפלא מש"כ פנ"י במתנה ובמכר כ"ע מודו דלא מהני בדבר שאין לו קצבה, הרי הבעה"ת הקשה על רמב"ם מיכיר לר"מ למה לי, מבואר להדי' דמי שחולק על רמב"ם ס"ל גם במתנה ומכר מהני דבר שאינה קצוב וכ"פ בסי' רמ"א וסמ"ע ס"ק י"ד:
רי"ף כתב אר"ג אמר רב וכו' הן הן דברים הנקנים באמירה א"ל רב רבינא לרב אשי, דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו לכתוב א"ל לא ניתנו ליכתב ואי' קשיא לך הא דתנן מתו בנותיו ניזונות מנכסים ב"ח והיא ניזונות מנכסים משועבדים מפני שהיא כבע"ח דשמעת מינה דניתנו ליכתב התם בשקנו מידו דסתם קנין לכתיבה עומד:
ר"ן כתב דברים הללו ניתנו ליכתב, אם נכתבו יש תורת שטר עליהן להגבות ממשעבדי או לא א"ל לא ניתנו ליכתב שאפי' נכתבו אין כתיבתן עושה שטר לגבו' מן המשועבדי' שלא עלה על דעתם להשתעבד משום הנאת איחתוני אלא אצל בני חורין ולא אצל מש עבדים כך נראה פירושו ממש"כ רי"ף פ"ק קדושין רמז תקפ"ו ע"ש:
רא"ש כתב אר"ג א"ר כמה אתה וכו' וא"ת והא דתנן לקמן דף ק"ט הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל תהא ושבת עד שתלבין ראשה וכיון שהן דברים הנקנין באמירה יוציא ממנו בב"ד מה שפסק לו וי"ל דמיירי:
בנשואין שניים, ורשב"א תי' דהכא מיירי שקדשו מיד בשעת הפסיקתא וכן משמע מדקאמר עמדו וקדשו והתם בקדשו לאחר זמן ובשעת קידושין לא הזכירו הפסיקתא, וה"ר מאיר הלוי תי' דמיירי כשאין לו מעות לפרוע הפסיקתא:
אמר רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב פרש"י נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהם בלא קנין או לא ניתנו ליכתב דלא ליטרף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי, משמע מתוך פירושו דאפי' אם רוצים שניהם ליכתב אין יכולין לכתוב, ונראה לפרש ניתנו ליכתב דכמאן דקני מידו דמי דסתם קנין לכתיבה עומד וכותבין אפי' שלא מדעת המתחייב, ורבינו חננאל ור"ת מפרשים ניתנו ליכתב כלומר ניתנו לגבות דוקא ע"י כתיבה ולא דוקא דברים הנקנין באמירה אלא לאשמועינן דלא בעי קנין, או לא ניתנו ליכתב אף בלא כתיבה קונין, א"ל לא ניתנו ליכתב ואי קשיא לך הא תנן מתו היא ניזונות מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב דמשמע מינה דניתנו ליכתב, התם כשקנו מידו דסתם קנין לכתיבה עומד עכ"ל:
קרבן נתנאל מביא ב"ח בסי' נ"א כתב דאפי' לרש"י דוקא כשבאו ליכתב בשטר גמור בסתם שפלוני נתחייב לפנינו חוב גמור, אבל אם העדים אין כותבין כי אם הדברים כהווייתן דפלוני אמר אני נותן לבני כך וכך כיון שמתוך השטר נראה שלא הי' שם קנין לא יבואו לטרוף ממשעבדי יכולין לכתוב לזכרון דבר ע"כ, ונראה לי ראיה לדבריו ממ"ק דף ח"י אלו כותבין במועד קדושי נשים ושטרי פסיקתא וקשה הא קי"ל דלא ניתנו ליכתב אלא צריך לומר דעדים כותבין הדברים כהווייתן ע"ש, שו"מ ח"ד סי' מ"ד מביא קושיא בסי' נ"א פסק עמדו וקדשו מיד, ובמ"ק משמע דלא בעי מיד כי קדושין אסור, ותי' הטעם שצריך קדשו מיד דאל"כ י"ל דלא גמרו בדעתם להקנות דהרי חזינן דלא קדשו מיד לפ"ז בחה"מ להס"ד שאסור שוב אין ראיה מזה ומועיל פסיקתא בלא עמדו וקדשו מיד:
קרבן נתנאל על מש"כ הרא"ש, כשקנו מידו סתם קנין לכתיבה עומד, יש כאן מקום עיון הלא פריך א"ה בנותיהן נמי ומסיק בבנות חייש לצררי, וא"כ הריף ורבינו למה השמיטו הך טעמא עי' א"ע קי"ב בב"ש ס"ק ט"ז, וע"ק אי קני מידו מהני משום סתם קנין לכתיבה עומד, א"כ מאי פריך א"ה בנות נמי הא לא מהני כתיבה דבנות כמ"ש רי"ף בגיטין ועי' ש"ך סי' ס' ס"ק י"ב:
בית מאיר סי' נ"א הקשה מה חדושו דר"ג הן הן דברים וכו' ת"ל הא קי"ל בסי' שט"ו דכל מה שאדם נודר לפועל מיד שעשה הפועל חייב לקיים והוא מיבמות דף ק"ו גבי חלוץ לה ע"מ שתתן ר' זוז, א"כ במה יגרע החתן שאבי הבת פוסק לו כדי שיקדש בתו וע"פ פיסוק זה עומד ומקדש מה"ת לא יתחייב לו, וכן אם היא נשאת לו בעבור זה שפסק עמה, ומחדש לענין שיקנה גוף הדבר ולא הדמים ולזה בעינן תנאי דר"ג כגון נשואים ראשונים אבל שיהא מחויב לקיים מה שנדר לא צריך לר"ג וכדייק לישנא הן הן הדברים הנקנים משא"כ בשכירות יוכל ליתן דמיו כמבואר בסי' רמ"א ס"ז, אלא דא"כ קשה דמתרץ לא בשטר פסיקתא וכדר"ג, הא בפוסק לזון אינו אלא חיוב דמה דבר בעין שייך וא"כ בלא דר"ג ת"ל כנ"ל ע"ש [עי' ר"ן בשוכר את הפועל אם פסק שכרו חיטים יכול ליתן מעות]:
קידושין דף ט' תוס' הן הן הדברים הקנים באמירה תימא תנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב וכו' וי"ל שהחתן אינו רוצה למיקם בדינא, ורשב"ם פי' דדוקא כשמתוך התנאים עמדו וקדשו אז נקנים באמירה וכו' ור"ת פי' דהא דאמר נקנים באמירה בנשואין ראשונים דוקא שאב משיא את בנו ויש לו קירוב דעת גדול אצל חתנו אבל התם מיירי בשניים וכן הי' אומר ר"ת אין נקנין באמירה אלא כשאב פוסק אבל אחיה ואמה לא: בספר דרישת ארי סי' נ"א, י"א דבעי' עמדו וקדשו מיד, שמעתי מחכם אחד שהקשה ממ"ק דף ח"י אמר שמואל מותר לארס אשה בחה"מ לימא מסייע ליה אלו כותבין במועד מאי לאו שטרי קידושין לא שטרי פסיקתא כדרב גידל וכו' ואי אמרת דבעינן קדשו מיד א"כ מה בכך דאיירי בשטרי פסיקתא מ"מ מסייע ליה דאי לא קדשה מיד האי שטרי פסיקתא לא כלום הוא, ותי' די"ל דמיירי שככר הי' הפסיקתא וקידושין קודם מועד והכתיבה היא במועד ע"ש, ועי' תוס' כתובות דף מ"ז כמה אתה נותן וכו' דה"פ בההיא הנאה שיבואו לבסוף לידי חיתון נשואין גמרי ומקנה אהדדי אף בשעת אירוסין ע"ש: המחבר בסי' נ"א אלו הדברים הנקנים באמירה והוא שיהי' הדברים מצויים ברשותם שאין אדם מקנה דשלב"ל וכתב ב"ש אע"ג דרמב"ם ס"ל דשל"ק א"י להתחייב מ"מ בשעת קדושין יכול להתחייב מ"מ בדבר שאינו ברשותו גרע טפי וא"י להתחייב אפי' בשעת קידושין ולא כפרישה בסי' קי"ד, מיהו אם מתחייב את עצמ' וגופו יכול להתחייב כמ"ש בח"ה סי' ס' ושם צריך לעשות קנין וכאן נקנה באמירה לכן מהני אפי' פסיקה נדוניא גדולה שאין בידו, ועי' ב"ש קי"ד ס"ק ח':
ב"ש סי' קי"ד ס"ק ח', הני טעמו דאיתא בנזקין דאין טורפין מן משועבדים לא אתמר אלא בבנותיו אבל בת אשתו מהני קנין סתם, והא דקי"ל דברים אלו לא ניתן ליכתב אפי' אם כתב לא טורפי' היינו אם כתב דברים כהווייתן פלוני נתחייב את עצמו כך וכך כמ"ש בסי' נ"א, אבל שטר: גמור אפי' כתבו שטר ע"כ התנאים מהני, ולשיטות תוס' שם קנין עדיף משטר א"כ אפי' בבת אשתו לא מהני שטר אלא קנין ובבנותיו לא מהני' אפי' קנין, מיהו י"ל לשיטת תוס' אע"ג שטר לא מהני מ"מ קנין סתם ע"כ התנאים מהני בבת אשתו, וכל זה איירי לשיטת רי"ף וכמה פוסקים דפסקו כמ"ד מפני שאין כתובות, אבל רמב"ם פסק כמ"ד שאין קצובין גם ס"ל המחייב עצמו נגד חבירו לזון ה' שנים הוי דבר שאין לו קצבה אפי' קנו מידו אינו חייב לשלם אפי' מב"ח, מיהו כשמתחייב לאשתו בעת הקדושין מהני לענין ב"ח אפי' בלא קנין אבל בעת נישואין לא מהני אא"כ קני מידו או כתב שטר טורפים מלקוחות ע"ש, ועי' ט"ז שם:
קה"י אות ת"ע, קצוב לא מקרי אלא בדבר דהוי קצוב למעלה וקצוב למטה אבל קצוב למעלה ולא למטה לא מקרי קצוב, תוס' כתובות דף נ' אע"פ שקצובים למעלה עד בגר כיון שאינן קצובים למטה דאפשר שתנשא קודם לא מקרי מזונות קצובים:
בספר ייטב לב פ' תולדות מחדש דאם הלוקח מחייב לו או נותן מחירו דבר שאינו קצוב מהני ע"כ בפוסק בשעת קדושין דחיבת חיתן הו"ל דבר שא"ק כדכתיב ורחוק מפנינים מכרה חשבינן ליה כאלו מקבל מאתה דשא"ק ומדייק לשון רמב"ם פכ"ג ממכירה האומר מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה במצודתי נתון לך לא קנה ובגמרא איתא בשניהן מכור לך רמב"ם אשמעי' דלא מהני משום דהו"ל דשלב"ל ושלא תקשה הא בלא"ה הו"ל דבר שאינה קצוב, ע"כ צ"ל דאיירי שזה נותן לזה מחירו דשא"ק, וז"ש בדיוק האומר מה שאירש מאבא מכור לך המוכר אמר, והלוקח אמר מה שתעלה במצודתו נתון לך זה דמיו ושייך ביה לשון נותן דמשום דשא"ק הי' מהני אלא מכח שהוא דשלב"ל לא מהני ע"ש ובתשובות אבני צדק ח"מ סי' ט"ז:
פרט ו':
רמב"ם פכ"ג מאישות הלכה י"ג, איש ואשה שהי' ביניהן שדוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך ואמרה לו וכמה אתה נותן לי או כותב לי כך וכך וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו אותן הדברים ואע"פ שלא הי' ביניהן קניין ואלו הן הדברים הנקנים באמירה בד"א בשפסק האב לבתו וכו' ובנישואין ראשונים שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואין הראשונים גמר ומקנה ליה באמירה, אבל אח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים וכן האב שפסק לבנו או לבתו בנשואין שניים לא קנו אותן הדברים עד שיקנו מידי הפוסק שיתן כך וכך:
וכ"מ מביא ריב"ש סי' שמ"ה, שצריך שיתנו כן בשעת קידושין ואפשר דה"ה בשעת נשואים אע"פ שכבר קדשו דבההוא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרובי דעתא ורב גידל נקט וקידשו לרבותא דבקידושין לחוד מהני אע"פ שלא נזכר התנאי בשעת נשואין, וכן נראה מלשון רמב"ם פי"א ממכירה שלא הזכיר שם אלא שעת נישואין, ומ"ש בנשואין ראשונים ירושלמי כתבו הרי"ף, ומשמע לי דכשפסקו האיש ואשה על עצמם אפי' בנשואין שניים לא בעי קנין:
הג"מ כתב ז"ל בעל העיטור כתבו רבותי כל תנאי שהוא בשעת קדושין נקרא פסיקתא ונקנה באמירה אע"פ שלב"ל ואע"פ שאין בידו הרי הוא כאילו הוא בידו ע"ש:
הלכה י"ז הנושא אשה ופסק עמו שיהי' זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותם שנים שקיבל על עצמו והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתב בשטר וכיוצא בו, כ"מ כתב איכא למידק בגמרא אוקימנא הא מתני' בשטרי פסיקתא כדרב גידל לרל"ק אבל לר"י לא צריך ומאחר דקי"ל כר"י למה כתב רבינו אוקמתא דאוקימנא לבר פלוגתי' ר"ל שרבינו סובר שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וטעמא דמהני גבי מזונות בת אשתו לפי שנפסקו בשעת קידושין וכיון שכן אפי' לר"י אית לן לאוקמי' מתני' בשטרי פסיקתא וה"מ למימר ולטעמך דבר שאינו קצוב הוא מ"מ קשה בדברי רבינו שכאן כתב והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו מידו או שיכתב שטר דמשמע בהדיא דכל שקנו מידו אפי' שלא בשעת קדושין חייב ופי"א ממכירה כתב המחייב לזון חבירו ה' שנים אע"פ שקנו מידו אינו חייב וי"ל כשהוא בשעת קידושין באמירה בעלמא סגי כדרב גידל וכשלא בשעת קידושין כלומר כבר עברו קידושין אבל לא נשאו עדיין צריך קנין או שטר, עי"ל שלשה חלוקים בדבר לחבירו אפי' בקנין לא מהני אבל לבת אשתו אם קבל עליו בשעת קידושין או נשואין סגי באמירה ושלא בשעת קידושין ונשואין בקנין מהני, ועי' לח"מ שם:
הלכה ח"י מתו אלו אם קנו מידן או שחייב עצמו בשטר הרי זו כבע"ח בשטר וטורפת מזונותיה מנכסיהן המשועבדים עד סוף הזמן שפסקו ואם פסקו בשעת קידושין ולא הי' שם קנין הרי הם דברים שלא נתנו ליכתב ואינה טורפת במזונותיה:
פ"ו מזכיה הלכה טו"ב, כבר ביארנו בנשואין ששנים שהי' ביניהן שדוכין ופסק זה ע"י בנו וזה ע"י בתו ואמרו כמה אתה נותן וכו' כך וכך ועמדו וקדשו קנו באמירה וצריכין שיהיו דברים שהן פוסקין מצויין ברשותו שאין אדם מקנה דשלב"ל, ודברים אילו לא ניתנו ליכתב לפיכך אינן בשטר עד שיטרף בהן, ועי' ראב"ד, וה"ה כתב הוא ז"ל מפרש:
לא ניתנו ליכתב האמור בנושא אין כתיבתן עושה שטר לגבות מן המשועבדן שלא עלה על דעתם להשתעבר באמירה שלהם משום הנאת איחתוני אלא אצל בני חורין ולא אצל משועבדין והילכך אפי' נכתב מהן שטר אינו טורף, וכן נראית דעת רי"ף ז"ל ושיטה אחרת יש הכתוב בהשגות ע"ש, עי' מקנה כלל י"ב פרט י"ב באריכות:
ריב"ש סי' שמ"ה הקשה למה צריך שיהי' מצוי בידו דמה בין זה להתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דמועיל לדעת רמב"ם בדברים הנקנה באמירה ולמה לא יועיל ג"כ בדבר שאינו ברשותו ועי' בני אהובה אשות פכ"ג באריכות: נ"ל לישב קושי' ריב"ש למה צריך מצוי בידו ולהסביר קצת סברת רמב"ם שמחלק בקידושין די באמירה אבל בנשואין צריך קנין ולמה במחייב לחבירו לא מהני בדבר שאינו קצב ולהסביר עיקר סברת רב גידל הן הן דברים הנקנה באמירה, עפ"י פנ"י ריש הזורק מחדש דבר חדש, וכ"ל עיקר המתנה נגמר ע"י שאמר לה לך חזק וקני והא דבעינן קניין היינו לענין חזרה דקודם קנין יכול לחזור בו מיהו כל כמה דלא חזר ביה נגמר הקנין משעת הדיבר ושפיר קרינן ביה ונתן עכ"ל, ומצאתי בשמ"ק נדרים דף מ"ג: ונ"ל לעולם בין במתנה בין בהפקר אם גילה דעתו בהם להוציאם מתחת רשותו ולא ישאר לו בהם רשות כגון שנתן סתם הוי מתנה גמורה והפקר גמור אע"ג דלא בא המתנה לרשות המקבל והפקר לרשות זוכה ואפי' מדברי סופרים כי לא גזרו כלל עכ"ל א"כ מכ"ש ע"י חיתן שגומר ומקנה הן הן דברים ונקנו באמירה בקנין גמור, וכבר הבאתי שבית מאיר מתקשה למה צריך לרב גידל הא חייב מצד שכירות כמו בחליצה שצריך ליתן לו המעות ע"ב, ובישו"י ג"כ, בזה מובן א"כ בשעת קידושין שהיא מרוצה להתקדש לו נקנה פסיקתא שהתחייב בדיבר לבד מצד שכירות וגם מצד חיתן, אבל בנישואין כבר קידשה אותה ולא שייך עוד שכירות בנישואין, על כן צריך קנין ולא די בדיבר ומהני קנין יען שיש עוד חיתן ודומה לדברים הנקנין באמירה כאשר כתב כ"מ אבל מתחייב לחבירו ואין כאן חיוב שכירות כלל לא מהני אפי' קנין, והנה מצד שכירות רק חיוב ממון ולא גוף החפץ ורק בעבור חיבת חיתן קונה גם גוף החפץ כאשר כתב בית מאיר אבל לכה"פ צריך להיות מצוי בידו ודו"ק רמב"ם נקוט דברים אלו קאי על חפצים ומיושב קושי' ריב"ש ודו"ק: