אור ברסלב
עט סופר חלק ג עט סופר חלק ג כלל סט התראת ספק

עט סופר חלק ג· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ג כלל סט התראת ספק

עט סופר חלק ג כלל סח לאו הניתק לעשה

פרט א':

מכות ט"ו תני ביטלו, ורשב"ל אומר קיימו ולא קיימו במאי קא מיפלגי בהתראת ספק ק"מ, מ"ס התראת ספק שמיה התראה ומ"ס ה"ס לא שמיה התראה וכו':

תוס' ר"י אית ליה שמה התראה, ורל"ק אית ליה לא שמה התראה פי' לכך לא תני רל"ק בטלו חייב כגון שלקח האם מעל בנים ושחטה דלא לקי משום דהוי ה"ס ושמא לא יבטל העשה וכל אימת דלא ביטל העשה פטור ולא לקי והוי משכחת ליה התראת ודאי כגון שהתרו בו בשעה שמבטל, תי' רש"י דלעולם בעינן התראה בשעה שעובר על אזהרתו ואפי' היא תלוי בדבר כדאמרי' בשבועות דף כ"ח בשבועה של אוכל ככר זו וכו', ולכך לא מצי אמר רשב"ל ביטלו ולא ביטלו ולכך אמר קיימו פטור לא קיימו חייב, וא"ת לא קיים שילוח האם כשב"ד הזהירו לו לא לילקי, דבשעה שעבר התראת ספק היא דשמא יקיים העשה וישלחו תכף לאחר שנטלה, וי"ל דהשתא מיהא עובר בלא תקח האם דהא לא קרי מחוסר מעשה, וא"כ יש לנו לומר שלא יקיימנה אם הוא עושה לעולם מה שהוא עושה עתה שלא משלחה שעובר בלאו ואינו מקיים העשה דהכי נמי אמרי' בנזיר שהי' שותה דלוקה על כל אחת לקמן דף כ"א דלא הוי ה"ס משום דשמא ישאל על נזירותו משום דכיון שהוא עומד הוא עובר ויש לנו לומר שמעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו ולא ישאל לחכם לעולם והלכך לקי כל כמה דלא שאל ושפיר הוי התראת ודאי, הכא נמי יש לנו לומר לעולם דלעולם לא יקיים העשה דהוי התראת ודאי אבל לר"י דתלי מלקות בביטול העשה הו"ל מחוסר מעשה דכל אימת דלא עשה שום דבר ולא ביטול שום דבר לא ילקה ופ"ה קשה להבין, והשתא לא מפרש הש"ס טעמא אמאי לא אר"י קיימו ולא קיימו כרל"ק דודאי בטלו ולא ביטלו מסתברא טפי ולא הוצרך לומר טעמא אלא רשב"ל אמאי לא אמר כר"י עכ"ל: עי' במחנה חיים על א"ע ח"ג סי' מ"ז שהקשתי האיך מצינו חזקה על עתיד, כל חזקות רק שלא נשתנה ממה שהי' מקדמת דנא, אבל שלא ישתנה לעתיד לא מצינו חזקה על כן שמא מת לא חיישי' שמא ימות חיישינן ונב"י מסביר שעונה סמוך לוסת דאוריי' גם אם וסת דרבנן כידוע, ותירץ אם ישאל על נזירתו החכם עוקר נדר מעיקרו ולא הוה נזיר גם עכשיו אנו אומרים בהיפך אוקמי אחזקתו ולא חיישי' שיבא בעתיד דבר אשר יעקור למפרע, וה"ה לא חיישי' שישלח גט ויבטל ויעקר האישות למפרע ע"ש וצ"ע בכאן כמובן, ועי' מנחת חינוך סי' ר"ח במוסר זרעו למולך אינו חייב אלא במקצת זרעו ולא כולו, א"כ הו"ל התראת ספק דילמא יעבור יותר ותי' בהנ"ל דאוקמי אחזקה וצ"ע:

ואזדו לטעמייהו, דאיתמר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה ר"י אמר אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ר"ל אמר אינו לוקה משום דהוי התראת ספק וכו':

תוס' ולא אכלה רשב"ל אומר פטור משום ה"ס וא"ת למאי דפרישית דאי עומד לעולם כאשר הוא עושה עכשיו עובר ולא הוי ה"ס א"כ הכא נמי לא הוי ה"ס וי"ל מ"מ אינו מתחייב עדיין סמוך להתראה לעבור דדוקא גבי נזיר ששתה יין מיד ועובר אמרי' דיש לנו לומר שלא נשאל כאשר אינו נשאל עכשיו: חולין פ"ב, אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים ר' יודא אומר אינו סופג אלא ארבעים, היכי דמי וכו' והאי תנא סבר לה כאידך תנא דר' יודא דאמר ה"ס שמה התראה דתניא לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו דברי ר' יודא, ר' יעקב אמר לא מן השם הוא זה אלא משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה וכו':

שבת דף ד' בעי רב ביבי הדבק פת בתנור התירו לו לרדותו קודם שיבא לידי חיוב חטאת וכו' אלא אמר ר' אשי קודם שיבא לידי איסור סקילה, תוס' וא"ת והיכי אתי לחיוב סקילה והא התראת ספק הוא דבשעה שהדביק פת שמא הי' בדעתו לרדותה קודם שיבא לאיסר סקילה ומה שלא רדה שמא שכח התראה, ותי' ריב"א כיון שהדביק תוך כ"ד של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה לאו התראת ספק הוא דודאי לא הי' בדעתו לרדות קודם אפייה ולא הוי ה"ס אלא בלוקח אם על הבנים למ"ד בטלו ולא בטלו דשמא לא ישבור כנפים או לא ישחטנה ועכשיו שמשבר כנפים אין יכולין להתרותו דלא הוי התראה אלא על הלאו והלאו כבר עבר וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכליה לאיסורא והדר אכליה לתנאיה כשמתרין בו בשעת אכילת איסור עדיין מחוסר מעשה אכילה של תנאי קודם שיתחייב מלקות אבל הכא כשמדביק פת בתנור אין אפייה מחוסרת מעשה:

שבועות ל"ז, הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו, תוס' פרש"י דבשבועות העדות ליכא למיבעי הך בעיא משום דאין התראת ודאי בשבועת העדות ומי יודע שהם יודעים לו עדות ואין נראה דלא חשוב ספק כיון דלמותרה אין ספק דהא בעדים זוממים אי הוי צריכין התראה הוה מתרינן בהו אע"ג דהמתרין בהם אין יודעים אם הם משקרים והא דלא בעי בשבועת עדות משום דאי אפשר לידע לעולם אם הם מזידין שיוכלין לאמור שכחנו:

כתובות דף ל"ג ר"א אומר עדים זוממים ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו, אמר רבא תדע ניתרו בהו אימת ניתרו בהו מעיקרא אמרי אשתלין ניתרו בהו בשעת מעשה פרש"י ולא מסהדי, תוס' וא"ת תיפק ליה דהוי התראת ספק דאין אנו יודעין אם מעידין שקר דהתראת ספק לא הוי אלא כגון אל תותר שאף למותרה עצמו הוא ספק שסבור שעדיין יש שהות ביום אבל הכא המותרין יודעין שמעידין שקר:

פסחים ס"ג, אמר רשב"ל לעולם אינו חייב עד שיהא חמץ לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה ועד שיהא עמו בעזרה, בהתראת ספק קמפלגי [דמלקות ליתא אלא בהתראה וכי מתרינן ביה לא תשחט על חמץ אי חזינן חמץ גביה ומתרין ביה הוי התראת ודאי ואי לא התראת ספק היא ואפי' אשתכח דהוי ליה בביתו כיון דאנן לא הוי ידעינן לאו התראה היא ור"י סבר ה"ס שמה התראה ואי אשתכח דהוי ליה מיחייב]:

תוס' התראת ספק לא שמה התראה, מתוך פ"ה משמע דלא הוי התראה משום כיון דלא ידעינן לאו התרא' היא, ולא נהירא לר"י דמה לנו אם ספק למתרה אלא שיהא ודאי למותרה דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ולשון הקונטרס נמי יש לישב דה"ק כיון דאנן לא הוה ידעינן לאו התראה היא שיכול המותרה להכחישנו ולומר שוגג הייתי:

סנהדרין ע"ט, דתניא ר"ש אומר עד שיאמר לפלוני אני מתכווין, מ"ט דר"ש אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן אמרי דבי רבי ינאי פרט לזורק אבן לגו, ה"ד אילימא דאיכא תשעה כותים ואחד ישראל ביניהן תיפק ליה דרובא כותים נינהו, א"נ פלגא פלגא ספק נפשות להקל וכו' תוס' א"נ פלגי ופלגי, תימא אליבא דמאן קא מסיק הכי אי אליבא דמ"ד ה"ס לא שמה התראה, בלאו טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מטעמא דלאו שמה התראה, אפי' ס"ל דספיקא להחמיר ואי אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה היכי פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג, הא מחייבינן ליה בהכה זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הי' ובנותר שאמר לו אל תותיר, וי"ל דשאני התם שידוע בברור שיבא לידי ודאי איסור אם יותיר או אם יכה שניהם משום הכי שמה התראה אבל הכא בזורק אבן לגו אינו יודע שיבא לידי ודאי איסור שאינו יודע את מי יכה, ועי' תוס' ב"ק דף מ"ד ותוס' כתובות דף ט"ו:

גיטין דף ל"ג תוס' הקשה רבינו שמואל היכי מחייבין לעולם מיתה א"א שזינתה הא הוי ה"ס שמא שלח לה גט ויבטלנו, ואומר ר"ת דלא הוי ה"ס דאזלי' בתר רובא ורוב אינן מגרשין וכששולחין גט אין מבטלין, ועוד דאוקמי אחזקה שהיא עכשיו נשואה וכו' דאל"כ אמאי לוקה אם אמרו לנזיר אל תשת אל תשת חייב על כל אחת ואחת ע"ש, עי' מהרש"א שהקשה למה הוכיח תוס' ממשנה אל תשת אל תשת ולא בפשיטות האיך מלקות שייך בנזיר, והומי' סי' ע"ג סק"ו תי' עפ"י רשב"א בתשובה בחיר על דעת רבים אם עבר פעם אחד נשאלין דרבים ניחא להו מובא במל"מ פ"ו משבועות ע"ש באריכות: חולין י"א, תוס' קשה לי מאי קאמר דבדקינן ליה הא מ"מ הו"ל ה"ס אי לא אזלי' בתר רובא ושמא קסבר דשמה התראה, [עי' רש"י שבועות ל"ז, וחולין פ"ב מוכח דרב כהנא סובר לא שמה התראה, כסף נבחר]:

שמ"ק כתובות דף ג' כתב דלא אמרי' ה"ס לא שמיה התראה אלא היכא שביד המותרה לתקן הדבר כגון מותיר בטהור או דלא אוכל זה אם אוכל זה, אבל בדבר שאין ביד המותרה לתקן ה"ס שמיה התראה א"נ דלא מקרי ה"ס אלא במילתא דשכיח הפטור כמו החיוב אבל בכל דלא שכיח הפטור כמו החיוב התראת ודאי היא, א"נ כיון דליתא לספקא קמן לא מקרי ה"ס אלא כגון ב' גידין אחד של ימין ואחד של שמאל ואכל חד מינייהו ואתרו ביה דאיתא לספיקא קמן ועוד איכא למימר דה"ס לא הוי כיון דהשתא א"א גמורה ועדיין לא עשה בה מעשה זה עכ"ל:

יבמות ק"א, ת"ר הכה זה וחזר והכה את זה, רי"א בב"א חייב, תוס' ואין להקשות הא דארל"ק בזבחים ע"ח הפגול ונותר וטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ודייק התם דהתראת ספק לא שמיה התראה, ומ"ש מהכא שניהם בבת אחת, לא דמי דהכא יודע הוא דעובר על לאו ומיתה דמכה אביו בבירור, אבל התם אינו יודע איזה מין הרבה על חבירו אם עובר משום פגול או משום נותר עכ"ל וע"ש עוד:

חולין פ"א, א"ר המנונא אומר הי' ר"ש אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים כיון דכמה דלא זריק דם לא משתרי בשר מעידנא דקא שחיט הוי ה"ס, וה"ס לא שמיה התראה, ועי' רש"י דף פ' בתיש הבא על הצבי וכו' אבל מלקות ליכא דשמא אין חוששין לזרע אב ואפי' מקצת שה ליכא, הילכך הוי לה ה"ס ולא שמיה התראה [וצ"ע הא אפי' למ"ד שמיה התראה נמי אין לוקין על הספק ולא שייך דין זה להתראת ספק דהא אף כשעבר ושחט אין אנו יודעין אי עבר הלאו או לא כסף נבחר]:

שמ"ק כתובות ט"ו, כתב ואם תשאל השתא דאמרי' דהכא כ"ע מודו דה"ס לא שמיה התראה נחזור לקושין דמעיקרא, ל"ל טעמא דספק נפשות להקל, תשובתך אלו אמרת ספק נפשות להחמיר אין לחלק הך דהכא מהכה זה וחזר והכה, דהכא נמי הכנסתו לבית הספק של נפשות היינו נמי איסורא, וה"ל כהכה זה וחזר והכה את זה דבודאי יבא:

לידי איסור ומשום דספק נפשות להקל הוא דאמרי' דלאו שמה התראה כלל, והר"ר אליעזר מגרמיזא פי' אבל הכא כשזורק אבן לגו היינו משום ספק נפשות להקל נחשב כאילו אינו יודע דאי ספקא לחומרא חשיב כאלו יודע שיזרוק לישראל ורשב"א כתב ולי נראה דלא שייך בכי הא ה"ס דכל רובא כודאי משוינן ליה וכו' וזה לשון שיטה ישינה, וא"ת תיפק ליה ה"ס, וי"ל אין זו ה"ס שהרי אנו יכולין להתרות בו בברי שאם יזרוק לישראל זה יתחייב משא"כ הכא דלא ידעו' אבוה מאן שיתחייב בהתראתו, וא"ת למ"ד ה"ס שמיה התראה היכי פטרי' הכא משום ספק נפשות, וי"ל התם הוי התראה כיון דחזינן דהאי גברא כוונתו לעבור שהרי אחר שהכה זה חזר והכה זה בקבלת התראה והשלים העברה אבל הכא מתחלה כשהוא זורק סבור דילמא לכותי אזרוק ואינו מתכוין לודאי עברה, וז"ל תלמידי רשב"א, וא"ת למ"ד התראת ספק שמה התראה אמאי מחייב הא אמרי' ס"נ להקל ולמ"ד לאו שמה התראה תיפוק ליה משום ס"נ להקל ואפשר לומר דלא אמרי' ס"נ להקל אלא כשאנו מסופקים אם נתכוין להרוג חברו אם לאו כגון שזרק אבן לגו ולא ידענו אם נתכוין להרוג ישראל או כותי אבל היכא שאנו רואין אותו מכוין להרוג חברו מן הדין לא הי' צריך התראה אלא שהתורה הקילה עליו, ולמ"ד ה"ס שמיה התראה ס"ל דמדאוריי' סגי ליה בהתראה ספק כי האי מדחזינן דנתכוין למקטליה ע"ש:

שבועות דף ד' תוס' ד"ה אבל, וא"ת היכי דייק מהכא דלאו שאב"מ אין לוקין עליו דלמא טעמא משום דהוי ה"ס וי"ל דמשמע ליה דפטר אפי' נשבע על הככר וזרקו לים והתרו בו בשעת זריקה, ומיהו הא נמי חשוב ה"ס למ"ד בטלו ולא בטלו דחשיב ה"ס אפי' שיבר כנפיה וכו':

ירושלמי שבועות פ"ג ה"ז שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ואכלה ר"י ורל"ק תרוויהון אמרין פטור לא טעמא דאהן טעמא דאהן טעמא דר"י משום שאינו ראוי לקבל התראה, טעמא דרל"ק משום שהוא בלא תעשה שאין בו מעשה, מה מפקה מביניהון שרפה והשליכה לים, ואין תימר משום שאינו ראוי לקבל התרייה פטור, ואין תימר משום שהוא בל"ת שאב"מ הרי יש בה מעשה, ועי' בספר בנין שלום בית י"ט שמאריך בו, שיש לירושלמי היפך גירסי ר"י ורל"ק מגמרא דידן:

על תוס' שבת דף ד' שהקשה והא הוי ה"ס שמא הי' בדעתו לרדותה קודם שיאפה, הקשה מהרש"א אמאי לא הקשו כן בפשיטות אמתני' דכלל גדול דחשיב אופה בכלל ל"ט מלאכות ואמאי הא לא אתו לידי חיוב סקילה דה"ס הוא ע"ב והרב הגדול מו"ה מרדכי לאון זצ"ל הקשה שפלא דברי מהרש"א במתני' קאי לענין חיוב חטאת ולענין קרבן לא שייך התראה ספק:

פרט ב':

יבמות דף פ' אתמר אכל חלב מבן שתים עשרה עד בן שמנה עשרה ונולדו לו סימני סריס ולאחר מכאן הביא שתי שערות רב אמר נעשה סריס למפרע ושמואל אמר קטן הי' באותה שעה, תוס' נעשה סריס למפרע, ולקי על חלב שאכל דלא חשוב התראת ספק אע"ג בשעת התראה הי' ספק שמא יבא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי למפרע שהי' גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וחזר והכא זה, דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידוע איזה אביו, וש"ש ש"א פ"ג הקשה לרמב"ם דספק מותר מה"ת א"כ היכא משכחת לה למלקות כיון דעכשיו ספק הוא ומותר לאכול חלב מה"ת וזכאי ורשאי באכילתו א"כ נהי דאח"כ איגלאי מלתא שהי' גדול למפרע כיון דבדין לא אכל חלב למה ילקה, [אולי עפ"י סברת שעה"מ מיושב ועי' בית אפרים א"ע סי' מ"ב מביא תשובה משג"א בזה]:

סנהדרין דף ס"ט, בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה וכו' ואם בא עליה אחד מכל עריות מומתין עליה, ואמאי אימא איילנות היא ואדעתא דהכי לא קדיש אלא לאו דאמרי' זיל בתר רובא ורוב נשים לאו איילנות נינהו, והקשה מהרש"א בקידושין דף יו"ד ד"ה וחייבין עליה וס' מאי פריך בסנהדרין דילמא בזינתה בקטנותה חייבים עליה משום א"א אח"כ לכי גדלה שרואין בה שאינה איילונית, וי"ל דמ"מ בקטנותה הוי התראת ספק ואיכא למ"ד דלא שמיה התראה וכ"כ מרי"ט בחידושיו, ושעה"מ פ"ב מאישות מתמיה איך אישתמיט מנייהו תוס' ביבמות הנ"ל שאיגלאי למפרע ולא חשוב התראת ספק ומרי"ט קידושין דף ס"ג בתוס' ד"ה בני זה שמביא פי' ר"י דמיירי שאביו העיד שכבר עבר שנה שאכל בנו חלב הקשה איך התרו בו מעיקרא הא הו"ל ה"ס, דהשתא מיהא איגלאי מילתא למפרע שהי' גדול בשעת התראה כמש"כ תוס' ביבמות, ופלא שסותר עצמו, וגם רמב"ם סובר כתוס' ממ"ש פ"ז מהלכו' ממרים טומטום שנקרע ונמצא זכור אינו נעשה בן סורר שנאמר כי יהי' לאיש בן עד שיהי' בן בשעת התראה, והשתא קשה למ"ד דה"ס ל"ש התרא' למה לי קרא תיפק ליה דבשעת התראה ספק הוי דשמא הוא בת אלא משמע כגון דא לא חשוב ה"ס דלמפרע איגלאי מילתא שהי' בן:

נדה מ"ו, הקדיש ואכלו אחרים, רב כהנא אמר אין לוקין ר"י ור"ל אמרו תרווייהו לוקין, תוס' וא"ת והא סבר רל"ק ה"ס לא שמה התראה בזבחים גבי נותר ופגול שבללן זה בזה, והכא התראת ספק הוא דשמא לא יביא ב' שערות עד ב' או ג' שנים ונמצא דאכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש וכו' וי"ל דאזלי' בתר רובא שמביאין ב' שערות בזמנן:

דהיינו בני י"ג ויום אחד, וכתב המל"מ פט"ז מסנהדרין, שתוס' לא ס"ל החילק שכתבו ביבמות, ושעה"מ מביא תירץ דשאני ההיא דיבמות דאכל איסור בודאי אלא לא ידעינן אי גברא בר עונשין או לא, אבל גבי האי דנדה הספק הוא בעיקר החפץ אי הוי איסור או לא דאי אינו מופלא אינו נדר כלל והוא חילק נאה, ובהכי יש ליישב דברי מרי"ט ומהרש"א, דהכא נמי הספק הוא בעיקר החפץ דשמא אילונית היא והו"ל פנויה ואין כאן איסור כלל ע"ב, וכ"כ פנ"י בק"א קידושין דף ס"ג ועי' תשובת רעק"א ק"ז בהגה: מחנה לוי נדה דף מ"ו כתב לרמב"ם פ"ה משבועות כשאין הלאו מפורש בתורה לכ"ע ה"ס לא מהני א"כ קשה קושי' תוס' לכ"ע נהי מופלא סמוך לאיש דאוריי' מ"מ אינה מפורש בתורה, גם הקשה למל"מ נזירות פ"ב נסתפק בקטן שהגיע לעונות נדרים אם הוא בתורת שאלה א"כ אכתי תקשה דאמאי ס"ל לרל"ק דהקדיש ואכלו אחרים לוקין נימא דהוי ה"ס שמא כשיגדל ישאל, דהא תוס' במכות ט"ו הקשו נזיר ששותה יין אמאי לוקה דהוי ה"ס שמא ישאל ותי' דאמרי' כמו שלא שאל עד עתה כן לא ישאל לעולם, משא"כ הכא בעודו קטן אין לו תורת שאלה א"כ שמא כשיגדל ישאל על נדרו ע"ש:

פנ"י קידושין בק"א סי' צ"ג, כתב לישב דמה שכתבו ביבמות דהוי שפיר התראה היינו לפי שאין הספק בגוף האיסור וא"כ הרי הותרה בו בודאי אל תאכל חלב ואע"ג שאין ידוע להם אם הוא בר עונשין או לאו אין זה ענין לעיקר התראה כלל דהא לא אישתמיט בשום דוכתא בתלמודא דעידי התראה צריכין שיעידו בבירור שהמותרה הוא בר עונשין אלא סנהדרין חוקרים על זה וא"כ שפיר כתבו דהוי גילוי מילתא בעלמא משא"כ בסוגי' דנדה במופלא הסמוך לאיש יפה הקשה תוס' אמאי לוקה הא הו"ל התראת ספק בגוף האיסור שהרי אם הדיין לא הי' מופלא סמוך לאיש ודאי בשעה שהקדיש ממילא דאין הקדישו כלום ואין כאן איסור כלל, אלא עדיין צ"ע מיבמות ל"א הוה מייתי התם מידי מההיא דהכה זה וחזר והכה זה, ועי' תשובת אבני צדק ח"מ סי' ו':

ח"ס בחידושיו על חולין דף י"א כתב, וכ"ת דבדקי' ליה הקשו תוס' אי לא אזלינן בתר רובא ה"ל התראת ספק, משמע אי אזלינן ב"ר תו לא הו' התראת ספק אע"ג שאין סופו להתגלות אי טריפה הי' או לא דהרי לא בדקי' ליה כלל ויש מקום עיון בזה בתוס' יבמות פ' ע"א ד"ה נעשה וכו' דהשתא מיהא איגלאי למפרע ע"ש ואעתיק מ"ש שם על הגליון ח"ל שם דליכא למימר משום רוב המתאחרים מלהביא ב' שערות אחר י"ג שנים אותם יולדו להם סי' סריס בסוף וכמ"ש תוס' נדה מ"ו ע"ב דע"י רוב הו' התראת ודאי דזה אינו מספיק דא"כ בהכה זא"ז והכה השני תחלה ואח"כ הראשון ה"ל התראת ודאי דרוב נשים לט' יולדות כביבמות ל"ט ע"א אע"כ האי טעמא דרובא אינו מספיק בלא צירוף טעמא שסופו לאיגלאי, ומיהו בהך דסופו לאיגלאי לחוד נמי לא סגי כדמוכח ר"פ בן סורר ומורה דיליף דאזלינן בת"ר בד"כ מקטנה שמא תמצא אילונית ומאי קושי' דלמא חובשי' אותו וע"כ משום דעכ"פ ה"ל התראת ס' וכ"כ מהרש"א בקידושין יו"ד ע"א ע"ש ואע"ג שאם תהי' אילונית סופה לאיגלאי מ"מ אי לאו דאזלינן בתר רובא בד"נ לא הו' התראת ודאי ש"מ דתרוי' בעי' ובעל משנה למלך לא עמד במה שכתבתי ועוד נ"ל דבעי' רובא שלא ע"י מעשה אבל רוב ע"י מעשה לא מהני לשווי' התראת ודאי דכן מוכח מחולין פ"א גבי אותו ואת בנו והתם סופו לגלאי ע"י זריקה וגם רוב דמים נזרקים ומ"מ מיחשב ספק הואיל והוא ע"י מעשה של כהן ע"כ לשוני שם על הגליון ועיין ודו"ק, ועי' שם ביבמות ד"פ בהגהותיו מביא ירושלמי יבמות פי"א פליגו ר"י ורל"ק בעושה מלאכה בי"ט של גליות ומסיק שם לרל"ק עבידא לאיגלוי הוה התראה ונתבאר בפני משה במראה פנים פ"ג דשבועות הלכה ז' עכ"ל, ועי' ירושלמי סוף פ"י יבמות ויתיר בו שמא יבא שתי שערות כמאן דמר אין מקבלין התראה על הספק, לכאורה נגד סברת התוס', אבל מראה פנים כתב דנתרו בו מספק למיקטלי לא שייך איגלאי מילתא למפרע ועי' שו"מ ח"ג שצ"ח:

פרט ג'. רמב"ם:

רמב"ם פט"ז מסנהדרין, עבר על לאו שנתק לעשה והתרו בו וא"ל אל תעשה דבר זה שאם תעשנה ולא תקיים העשה שבו תלקה ועבר ולא קיים העשה ה"ז לוקה אע"פ שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר ה"ס התראה היא:

פ"ה משבועות, מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפי' הי' בניו או אשתו אינו חייב בשבועות בטוי, שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל, ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא"כ הי' לאו שבו מפורש בתורה וכתב הכ"מ צריך לדעת מנין לו לרבינו חילק זה ועי' לח"מ, ונב"י ח"ב א"ע סי' ע"ז מה שתולה ביד אחרים לכ"ע לא שמיה התראה רק אם הזהירה התורה עיקר הלאו על הספק והקשה איך אפשר שיחייב שמאי הזקן מיתת ב"ד באומר לשלוחו צא והרג הנפש הרי ספק הוא ותלוי ביד אחרים אם ירצה השליח לא ישמע לו וגם פלוגתי' ר"י ורל"ק רק במלקות ולא במיתה לכ"ע לא שמיה התראה: לח"מ שבועות פ"ד הלכה י"ז כתב נראה כוונת רבינו ז"ל דעתו לחלק בין לאו דשבוע דהכא בעת שנשבע לא עשה שום איסור שהרי אפשר שיקיימהו וגם אין כאן לאו כלל לאסור השבוע אלא כשעבר אותה אבל גבי נותר מיד עבר על לאו לא תותירו וכן בגזל מיד עבר על לאו לא תגזל אע"פ שאח"כ נתק לעשה מ"מ הרי יש בו לאו לאיסר בשעת עשיה ולהכי לוקה שם אע"פ שהיא ה"ס ע"ש:

תשובת מנחם עזריה סי' כ"ו, ק"ל כר"י דאמר ה"ס שמה התראה ופרק כסוי הדם תנן חש"ו ששחטו בינן לבין עצמן אסור לשחוט אחריהם ואם שחטו אינו סופג את ארבעים ובפרש"י ור"ן משום דהתראת ספק הוא, והוא גופה קשיא דקי"ל שמה התראה, וי"ל דכל היכא דליכא לברורי ספקא בההיא דאותו ואת בנו דליכא למיקם עלה דמלתא אי הני חש"ו שחטו שפיר או לא אין לוקין עליה אבל אם אפשר לברורי כגון ה"ס דלא תקח האם שאם קיים עשה שבה ושלחה פטור לא קיים חייב אע"ג דבשעת התראה ספקא הוי הויא התראה ולוקה, ועם זה יובן מש"כ רמב"ם שאין לוקין על ה"ס אא"כ הי' לאו שבו מפורש בתורה ופי' דבריו בהלכו' סנהדרין שחייב מלקות על ה"ס דשלוח הקן לפי שהלאו שבספק הוא מפורש אבל הלאו שבספק שחיטה אחר חש"ו אינו מפורש דדילמא קמייתא לאו שחיטה היא, והכא נמי כיון שהתרו בו שלא ישן היום שמא ישן למחר ואיכא לברורי ספקה של התראה כשישן למחר הרי זה לוקה שהוא לאו מפורש בתורה ולא תשבעו בשמי לשקר והיא אזהרת לשבוע בטוי שהשבועה והנדר שוין לדין זה ועי' תשובת ר"ן סוף סי' כ"א, ויש ה"ס בגוונא אחרינא ששמה התראה והיא התראה על אסור ידוע שיש בו מיתת ב"ד אבל לא התרו על איזה מיתה וראיה ממקושש כי לא פורש מה יעשה לו וכשם לדעת ר' יודא דסבר אם לא התרו בו למיתה ידוע אינה התראה צריך לישב דגבי מקושש הוראת שעה הי' כך מוכרחים אנו לומר גבי מקלל אליבא דרבנן הוראת שעה הי' דאפי' למיתה סתם לא התרו בו, אבל ה"ס אם החיוב הוא משם זה או משם אחר כגון שעשה מלאכה בשבת ולא ידע תולדה דמאי היא לאי שמה התראה שכן ב' אבות לגבי שבת שוין לב' שמות משאר איסורין דהכא תרתי מחייב והכא תרתי מחייב, ולפי שיטת תוס' בפ' התערובת אם התרו בו משום שניהם כגון שאמרו לו זית זה שאתה אוכל ספק פגול ספק נותר ואין בית מנוס לו ששניהם במלקות ועל אחד מהם אתה לוקה שפיר הוי התראה עכ"ל:

שג"א המובא בבית אפרים א"ע סי' מ"ב, כתב על תוס' יבמות דף פ' שכתבו אע"פ בשעת התראה הוי ספק שמא יביא שערות דהשתא מיהא אגלי למפרע ע"ש ואיני יודע מה יאמרו בהך דנותר ובשבועה שאוכל ככר זה היום דחשיב ליה ה"ס והרי לאחר שעבר הלילה גבי נותר והיום גבי שבועה ידע העובר שעבר עבירה ובמה עבר אפ"ה חשיב ליה ה"ס, והמחוור דכל כה"ג אפי' למ"ד ה"ס שמיה התראה אינו חייב, והא דאכל חלב דאמר רב נעשה סריס למפרע איכא לאוקמי בשוגג איירי לענין חטאת ולא לענין מלקות ובמזיד ע"ב, אולי יש לחלוק עפ"י נמ"י פ' החולץ דחליצת מעוברת לאו שמה חליצה ואע"ג דהפילה לבסוף לא אמר איגלא מלתא למפרע שהעבור לאו כלום הוא, ואע"פ בהרבה מקומות קי"ל איגלא מילתא למפרע אמרינן, שאני הכא שאם בשעה שהחליץ הי' ודאי שלא הי' ראוי לבא לכלל לידה אין הכי נמי דההוא עבור כמאן דליתיה דמי וחליצה שחלץ בה כשירה אלא שאינו כן דאיהו חייש דילמא באותה שעה ראוי הי' לילד ולד גמור אלא שאחר כן גרם לה איזה דבר להפיל נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוה עכ"ל וזה סברת תוס' בסריס איגלאי למפרע, אבל בנותר שתלוי בדעתו ואולי בשעת התראה חשוב שלא יותר ואח"כ התיר וכן בשבועה וכדומה שהי' בידו לא שייך איגלא מילתא למפרע:

שג"א בסי' ע"ז הקשה משוחט פסח על החמץ דהוי ה"ס דילמא ביטלו בלב מת"כ מחדש שיש חמץ שקיבל אחריות על זה לא מהני ביטול, ומקו"ח תל"א משיג וכתב כיון דצריך שיתיר עצמו למיתה כיון שהעדים מתרין בו שיבטל חמצו והוא אומר שרוצה ללקות ואין רוצה לבטל שוב א"י לומר שביטל בלב ע"ב, ועדיין צ"ע כי השוחט פסח על חמץ שיש לאחד בחבורה חייב השוחט ודלמא זה החבר ביטול בלב, ועי' לח"מ פ"א מקרבן פסח:

ירושלמי יבמות פי"א בסופו, הכה זה וחזר והכה את זה פטור רבי חנינא בעי לית הדא פליגי על ר' יוחנן דאיתפלגון בשני ימים טובים של גליות ר' יוחנן אמר מקבלין התרייה על הספק רשבל"ק אמר אין מקבלין התרייה על הספק, אמר ר' חנינא אמר רבי לית היא פליגא תמן איפשר לך לעמוד עליו [שאני יו"ט דאפשר לחקור אצל ב"ד בא"י איזה יום שקבעו יו"ט דבשעת מעשה לא אתיידע לן מ"מ איתגלי מלתא למפרע דהתראה ודאית היא] הכא א"א לך לעמוד עליו, הכה שניהם כאחת חייב ר' יודא פוטר ר' יוחנן בעי מחלפה שיטתיה דר' יודא דתנן אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים ר' יודא אמר אינו סופג אלא ארבעים א"ר קרוספי אינה מוחלפת תמן עיקר לאוין ספק [בגיד הנשה עיקר הלאו ספק הוא באיזה נוהג ואם לא ילקה בכה"ג נמצא שאין לוקין על לאו זה לכך מלקין אותו] ברם הכא ודאי היה ונסתפק לו, [אבל כאן אלו שהתה אמו ג' חדשים הי' ודאי הלכך אין לוקין על הספק] ר' יודא בעי מעתה נבילה שביטלה בשחוטה מאחר שודאי הי' ונסתפק לו אכל ממנה יהא פטור, א"ר יוסי מודה ר' יודא בשאר כל הספיקות:

שחייב ברם הכי קריי דרש אביו ודאי ולא ספק עכ"ל מובא בח"ס יו"ד סי' ט' וכתב ומ"מ נ"ל דתוס' ביבמות ובנדה דבעי רוב תרווייהו אהדדי אתמר, דברובא לחוד לא סגי דא"כ בהכה השני תחילה ואח"כ הראשון הו"ל ודאי דרוב נשים לט' ולדות אלא ע"כ בעי נמי איגלאי מלתא למפרע ובאגלאי נמי לא סגי בסנהדרין בעי למילף דאזלינן בתר רוב משמא תמצא איילונית, דלמא חובשין אותו ולכשיתגלה שלא היתה איילנית נדון אותו אלא ע"כ דבעי נמי רוב, וה"נ רוב המתאחרים להביא שערות אחר זמן הראוי רובם סריסים הם וסברה זו כתב ב"ש סי' קנ"ה, עוד נ"ל דוקא רוב דאתי' מעלמא אבל רוב שע"י מעשה אדם לא הוה התראת ודאי דאל"כ תיקשה בחולין פ"א ע"א ע"ש הא סופו לזרוק הדם ורובם נזרקים אלא כיון דתלה במעשה אדם ה"ל ספק עכ"ל:

ח"ס חלק ששי סי' ס"ב, מביא קושיא בחולין פ"א אמר רבא שחט חולין ואח"כ קדשים אים לוקה משום או"ב דס"ל ה"ס אינה שמה התראה ורבא אמר אונס שגירש מחזיר ואינו לוקה ולשיטת רש"י במכות ט"ו ס"ל ע"כ ה"ס שמיה התראה, גם רמב"ם פ"ה משבועות דפסק הנשבע שיעשה פלוני דבר זה ולא עשאו פלוני אינו לוקה משום שבועת שקר דה"ל ה"ס ובפ' י"ו מסנהדרין פסח שמיה התראה, ותירץ, דהחלוק בין המגרש ומדיר דעובר עכ"פ על לאו המפורש בתורה לא יוכל לשלחו ולא תותירו אלא שעכ"פ אינו לוקה משום דכל זמן שלא ביטל התיקון שלו אינה לוקה ומש"ה מקרי ה"ס שהרי עיקור המלקות בא על ביטול העשה כמו שהוכיח הריטב"א במכות וזה הוא ספק אם יבטלנו או לא אבל מ"מ עבירות הלאו אין בו ספק שהרי עשה מה שהזהירו התורה ממנו בפירש משא"כ בנשבע שלא יעשו אחרים כך ובך הרי בשעה שנשבע לא עבר עמ"ש בתורה בפירש שבתורה כתיב שבועת שוא ושקר וזה כשנשבע הי' הדבר שקול אם יהי' שקר או אמת והדבר מתהפך ע"י מעשיו של פלוני ואז אם לא יעשה פלוני כך נמצא הי' שבועתו לשקר כזה הוה ה"ס דלא שמיה התרא' ומזה המין הוא הך דרבא למ"ד שחיטה ש"ר לא שמ"ה שחיטה וה"ל כנוחר ומעקר נמצא כששחט קדשים לא שמיה שחיטה ואינו עובר על או"ב לא תשחטו שהרי לא שחט דלא מקרי שחיטה אלא דבר המכשרת לאכילה דילפי' מטבוח טבח והכן אלא שאפשר שיתהפך ויקרא שחיטה ע"י שיזרק הדם ויהי' שחיטה למפרע זה הוא ה"ס כי אין כאן עבירה בודאי וסברא זו נכונה ומכוונת בלשון רמב"ם בשני המקומות ויצא לו כן מרבא דחולין פ"א עכ"ל ועי' תפארת ישראל בסנהדרין פ"ט משנה ב' שמאריך בנפלאות: מכות דף ט"ו שבועה שאוכל ככר זה היום וכ' וכן בנותר וכו' הקשה חותני מורי הגאון בעל תשובת ריב"א ז"ל, הא הלכה פסוקה התראה צריכה תוך כדי דיבור לעבירה עי' רמב"ם פי"ב מסנהדרין כתובות דף ל"ג, קשה לפ"ז כאן אימתי הי' התראה אי הי' ביום באופן שהי' שעות הרבה לאכול הככר, בלא התראת ספק פטור דיכול לאמור אישתלי התראה, ואי הי' בסוף היום שרק זמן לאכול ככר, הא בכה"ג הוי התראת ודאי, דאי לא עכשיו אימתי יאכל וצע"ג:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה