עט סופר חלק ג· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ג כלל סח לאו הניתק לעשה
פרט א':
מכות דף ט"ו, אר"י כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו [והא אתא לאשמעינן דאפי' למ"ד לאו שניתק לעשה אין לוקין כדתניא לא תותירו והנותר תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו שנתק הכתוב את העשה להיות עונשו של לאו ותקונו לומר לא תעשה כך ואם עשית עשה זאת והפטר ואשמועינן ר"י ה"מ בעשה שבא אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא לאחר עבירת הלאו אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתק הלאו ואפי' תקיימנו אחר עבירת הלאו לא נפטרת מן המלקות] תוס' תימא דהא לאו דגזילה שקדמו עשה והשיב הגזילה אשר גזל ואפ"ה אין לוקין עליו וי"ל דשאני גבי לאו דגזילה שאין לקיים העשה אלא לאחר שגזלה והילכך לאו שניתק מעליו הוא אבל קודמו דקאמר הכא לאו דוקא קדמו אלא היינו דשייך העשה קודם שעבר הלאו:
אמרו לו אמרת א"ל לא, אמר רבה אלקים אמרה וכתיבא ותנינא, כתיבא וישלחו מן המחנה ולא יטמא את מחניהם, ותנינא הבא למקדש טמא תוס' לוקה משום דלא הוי לאו הניתק לעשה לפי שקדמו עשה ללאו, וא"ת דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוי, ולא אתי חד עשה ועוקר תרי לאוי וי"ל דלא דמי דשאני התם דתרי לאוי סמוכין להדדי לא יחליפנו ולא ימיר אותו אבל הכא דאינן סמוכין אי איתא דקדמו עשה הוי ניתק:
אלא מ"ט קא הדר ביה משום דקשיא ליה אונס, דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם כהן הוא לוק' ואינו מחזיר אם ישראל היא מחזיר ואינו לוקה אמאי ל"ת שקדמו עשה הוא ולילקי, וכתב מהרשש"ך, הא דמסיים סיפא דברייתא והוא לא מקשה כ"א מרישא, משום דאי לאו הסיפא, ה"א דלא מוכח מידי מרישא דה"א דטעם מחזיר ואינו לוקה הוא משום דגירושין דידיה לאו גירושין נינהו דלא יוכל לשלחה כל ימיה אמר רחמנא דע"כ לא יוכל לשלחה והתורה ביטלה לגט דידיה אבל מסיפא ודאי מוכח דאינו כן דא"כ למה הכהן לוק' ואינו מחזיר אחר גירושין אינן גירושין עכ"ל:
מר"מ כתב לאו לגמרי הדר ביה אלא ממאי דקאמר כל ל"ת שקדמו עשה וכו' מהאי כללא הדר ביה דלאו כללא הוא דאשכחן אונס אע"ג שקדמו עשה לא לקי, וטעמא כדמפרש ואזיל, אבל בעלמא ל"ת שקדמו עשה לקי, דאל"כ קשיא לר"י מתני' דהכא הבא למקדש טמא לוקה דרל"ק מתורץ שפיר כתירצו תוס' לקמן בד"ה הניחא אבל לר"י קשיא עכ"ל, וחילק בין הבא למקדש טמא לאונס, כי הבא למקדש טמא היא עבירה נמשכת וכל עוד שעומד שם באיסור עומד והעשה לא בא לנתק על מה שעבר רק כדי שלא יוסיף בעבירה, אבל באונס או שלוח קן כשעבר עבירה לא נמשכת עוד ובא העשה לנתק העונש עי' שעה"מ חמץ פ"א בשם רמב"ן באריכות:
פנ"י כתב יש לתמוה טובא מאי ראיה מייתי מהא דמחייבין מלקות בהבא למקדש טמא לעולם איכא למימר דאין לחלק כלל בין קודם לאו לעשה או עשה ללאו וכו' אבל בטמא הבא למקדש לא שייך כלל לומר דעשה הוי תיקונו של לאו כיון דעבר על איסור כרת מה מהני מה שמשתלח אח"כ מן המחנה סוף סוף איסור דעבד עביד וכו' נלע"ד לפרש דעיקר מימרא דר"י דקאמר כל ל"ת שקדמו עשה לוקין היינו דאיצטרך לאשמעינן כי היכא דלא נימא דהך מלתא דלאו הניתק לעשה לאו מסברא אמרי' לה הכי דמהיכי תיתי דלפטור אדרבה הא חמיר איסורא טפי, אע"כ גזה"כ הוא משום דבעינן דוקא דומיה דלאו דחסימה דליכא אלא לאו גרידא מש"ה איצטרך ר"י לאשמעינן דלאו גזה"כ הוא אלא מסברא אמרי' הכי' מש"ה לעולם אזלינן בתר סברא ויש לחלק בין קדום לאו לעשה או עשה ללאו וכה"ג בין אפשר לקיים העשה קודם ללאו או לא כפרש"י, ועל זה קאמר רבה שפיר תנינא הבא:
למקדש טמא, וא"כ אי ס"ד דגזה"כ הוא דכל לאו דלא דמי ללאו דחסימה לא מלקינן ליה דאע"ג דחמיר איסורא דאיכא לאו ועשה אפ"ה פטרו רחמנא מגזה"כ [ואפשר דטעמא נמי איכא דאדרבה כיון דחמיר איסורי טפי לא סגי במלקות כדמשמע גבי הרגו אין נהרגין] א"כ תקשה הך מתני' דהבא למקדש טמא חייב מלקות ואמאי הא לא דמי ללאו דחסימה דלית ביה כרת והו"ל למימר דפטור מגזה"כ אע"כ מדחייבין ליה שמעינן שפיר דלא בעינן דומי' דחסימה היכא דחמיר איסורי אטו מגרע גרע ע"ב:
ריטב"א כתב איכא למידק ר"י דהדר ביה ור"פ היכי לא קשייא ליה הא מתניתין, הר"ז הלוי ז"ל תירץ שאני מתני' דחייב כרת הוא דחמיר ולא דמי ללאו דחסימה לנתוקי לעשה, ובתוס' תירצו דסברי דמתני' לאו משום דקדמו עשה אלא משום דאיכא תרי לאוין, כדאמרי' בתמורה ואע"ג דהתם תרי לאוין מקורבין והכא מרוחקין לא שני להו במילתא אבל רבה סובר דשאני התם דהוי מקורבין אבל מרוחקין אפי' תרי לאוין עוקר וטעמא דהכא משום דקודמו עשה, עוד אמרו בתוס' דר"י ורב פפא סברו דטעמא דלוקין בטומאה לאו משום דקדמו עשה אלא משום דאין העשה הבאה אחר עקירת הלאו מתקן כלום למפרע בעבירות הלאו כי מה שנטמא המקדש כבר בכניסתו שם לא נתקן בו כלום למפרע בשלוחו דלאחר כך אלא שאמרה כן התורה כדי שלא יוסיף טומאה על טומאתו והו"ל כלאו שניתק לעשה שביטל עשה שבו שלוקין עליו אבל באונס שגירש תיקון יש באשה לחזרה שלא הועיל מעשיו שנסתלק בזיונה דלמפרע ע"ש אבל עשה הכתוב' אחר הלאו וא"א לקיימו כ"א אחר עבירת הלאו אף שאין מתקן הלאו מנתק כנותר עי' שושנת עמקים כלל כ':
תוס' אם הוא כהן אינו מחזיר, וליכא למימר דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל, דהא אי אמרה לא בעינא ליה ליכא עשה כלל, לכאורה צ"ע הא עשה דפשיעה הוא שגירשה אבל כבר כתבתי במקנה כלל נ"ו אם אי אפשר לקיים העשה בלא פשיעה, אז דוחה, וגם כאן העשה לא יוכל לשלחה כל ימיו רק לאחר שפשע וגירשה אז העשה כל ימיו עמד והחזיר, ומש"כ אי אמרה לא בעינא ליה, עי' במחנה חיים ח"ר סי' ס"ב, שאיסר עליה רק אם איסור עליו כאמור ביבמות כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת, וכיון שהוא אינו מוזהר שעשה דל"ת היא אינו מוזהרת ע"ש באריכות:
הניחא למ"ד ביטלו ולא ביטלו אלא למ"ד קיימו ולא קיימו מא"ל, [הא דאמרת כל ימיו עמוד והחזיר קאי עשיתו לאו שניתק לעשה והרחבת לו זמן לקיום העשה כל ימיו ולדבריך הא דתניא מחזיר ואינו לוקה לעולם קאמר כל זמן שיוכל לאמור אני מחזיר אין ב"ד מלקין אותו, הניחא למ"ד לקמן בלאו הניתק לעשה בטיל את העשה חייב על הלאו, לא בטל את העשה פטור שהלאו תלוי בביטול העשה ואינו נגמר עד שיבטל את העשה בידים ביטול העולם שלא יוכל להתקיים עוד, איכא למימר כל ימיו יש לו תקנה בחזרה שאינו מבטל את העשה אא"כ מדירה כו' אלא למ"ד קיים את העשה פטור לא קיימו חייב שהעשה תיקונו של לאו היא ואין הלאו תלוי בביטל העשה שמשעה שעבר הלאו נגמר אבל העשה ניתן לעקור המלקות ולכשיבא לב"ד או יקיים העשה ויפטור או ילקה ליכא למימר כל ימיו בעמוד והחזיר כדקאמרת שאם לא יחזירנה מיד כשיבא לב"ד ילקוהו דהא ליכא למימר יקיים לאחר זמן דא"כ לא קיים היכי דמי לעולם הוא יכול לומר אני מקיים]: תני ביטלו ולא בטלו, ורשב"ל אמר קיימו ולא קיימו, במאי קא מיפלגי בהתראות ספק קא מיפלגי [ר"י סבר ה"ס שמה התראה, ואע"ג דכל ל"ת שניתק לעשה לדבריו ה"ס היא שהרי כשעובר על הלאו צריך להתרות בו והוא אמר שגמר הלאו בביטל העשה תלוי וכשמתרין בו אל תגרש ספק הוא שמא לא יבטל את העשה להדירה בהנאה ולכשידירה ויבטלנו קאמר דלקי אלמא ה"ס שמה התראה, ורל"ק סבר ה"ס לא שמה התראה הילכך אם הי' גמר הלאו תלוי בביטל העשה לא הי' לוקה עליו, אלא הלאו משגירש גמר והוי לה התראת ודאי והעשה ניתן להיות תחת המלקות לכשיבא לב"ד או יקיים או ילקה, ואי קשיא לר' יוחנן נמ' איכא למימר בהתראות ודאי ויתרו בו כשבא לבטל את העשה שהיא עקירת הלאו ולעולם התראה בשעה שעובר על אזהרתו בעינן, ואפי' היא תלויה בדבר אחר, כדאמרי' בשבועות דף כ"ח שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו, אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה התראות ודאי היא אכליה לאיסוריה והדר אכילה לתנאי הויא התראת ספק, אלמא התראה בשעת איסור בעינו ואע"פ שאין הלאו נגמר עד שיאכל את של תנאי] זו שיטת רש"י ר"י סובר ביטלו ולא ביטלו ורל"ק סבר קיימו ולא קיימו: ריטב"א מביא שיטת ראשונים רי"ס קיימו ולא קיימו ורל"ק תני בטלו ולא בטלו וקא מיפלגי בה"ס ולמאן דתני קיימו ולא קיימו הוי התראה בשעת עברת הלאו והוי התראת ספק דיכול לאמור ולקיים העשה, אבל למ"ד בטלו ולא בטלו הוי התראת ודאי דמתראה ביה בשעת ביטול העשה שאם יבטל יתחייב מלקות על הלאו למפרע דהשתא הוא דמטא זמן חיוביה וק"ל לרש"י דבעי התראה בשעה שעובר על הלאו, ואקשה לההיא דלא אוכל זו אם אוכל זו, לא דמי כלל דהתם אין בככר התנאי שום חלק איסור של הלאו אבל ביטל העשה שניתק בו ל"ת ונתלה בו מלקותו של ל"ת מגופו של ל"ת הוא חשוב לענין התראה כי עקרו של לאו זה הכתוב תלאו בעשה זה למלקות וזה ברור, ומביא ראיה מדקאמר אי:
קטליה קילד"מ משמע בהדיה דלמ"ד בטלו חיוב המלקות בשעת ביטולה עשה הוא נגמר ובא עליו לאו שיהא נדון למפרע על שעת עבירת הלאו דאל"כ האיך אמרי' קילד"מ דהא אין המלקות ומיתה באין כאחד ע"ש:
רי"ף כתב תני קיימי ולא קיימו, כלומר אע"פ שלא בטלו לעשה כיון שלא קיימו לוקה על לא תעשה, וכתב הר"ן פי' בהלכות כלומר אע"פ שלא בטלה לעשה כיון שלא קיים לוקה על ל"ת, ורש"י גורס בדברי ר"י תני בטלו ולא בטלו, דכל זמן שלא בטל העשה אע"פ שהתרו בו ב"ד לקיימו ולא קיימו עדיין יש לו תקנה לתקן הלאו אבל לרי"ף ז"ל מיד כשהתרו בו ב"ד לתקן הלאו ולא תיקן שוב אין לו תקנה לתקן אותו ולוקה, ור"ן סוף חולין כתב לרש"י דמאן דתני קיימו ולא קיימו, ה"ק שאם התרו בו אל תקח האם ולקחה ושלחה תוך כדי דיבור פטור שאע"פ שעבר לאו דלא תקח נתקו הכתוב לעשה לומר אם עברת על אזהרה זו עשה כן ותפטר ואם לא קיים עשה שבה תוך כ"ד אפי' שלחה לאחר זמן חייב ולמאן דתני בטלו ולא בטלו אינו לוקה עד שישחטנה שבטלו עשה בידים אבל אחרים פירשו למ"ד קיימו ולא קיימו קיים העשה כגון ששלח האם לאחר זמן פטור לא קיימו ולא בטלו כגון שמתה מאליה חייב, ולמ"ד בטלו ולא בטלו בטל עשה כגון ששחט חייב לא בטלו ולא קיימו כגון שמתה מאליה פטור, וקי"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו לפי' כל שמתה או שברחה מידו לוקה ע"ש:
בעל המאור מחדש לגירס' רי"ף ורמב"ם דלר"י קיימו ולא קיימו כל זמן שיכול לקיים העשה אינו לוקה אבל כשא"א לקיים אף שבטל מאליה לוקה, ופי' הניחא למ"ד וכו' ומסיק פיאה אבל אונס לא אף שמשכחת ליה במתה מאליה מ"מ לר"י גופא לא מחייב בלא קיימו אלא היכא שמשכחת בביטולו ע"ש ורמב"ן במלחמות הקשה עליו דא"כ מה קאמר הניחה למ"ד קיימו ולדידיה מי ניחא הא לא משכחת בביטלו וכל שלא משכחת בביטלו ליתא בלא קיימו ע"ש וראיתי בספר תבואות השדה אות י"ב להסביר סברת בעה"מ, כי לכאורה אי נימא דהאיסר אינו נגמר רק כשנא יקיים העשה אמאי ילקה הא במה שאינו מקיים העשה הוי לאו שאב"מ ור"י ס"ל לאו שאב"מ אין לוקין, אמנם יש לתרץ עפ"י סברת ה"ה פי"ג משכירות דכל היכי דמשכחת שיעבור האיסור ע"י מעשה לוקין אפי' בלא עשה מעשה, וזה סברת בעה"מ דלא מחייב ר"י בלא קיימו רק אם משכחת בביטל ע"י מעשה ע"ב באריכות, ועי' בתשובת אבני צדק יו"ד סי' קי"ח:
פרט ב'. אסדר הקושי':
א' תוס' אי דקטלה קלד"מ, וא"ת דילמא מיירי דקטלה בשוגג, וי"ל דא"כ היינו כמו מתה מאליה כיון דהרגה שלא במתכוין, מהרש"ל כתב פי' ונאמר דחייבי מיתות שוגגים חייבים מלקות עכ"ל, וכתב מהרש"א אין דבריו מובנים מהא מסיק בפ' אלו נערות דחייבי מיתות שוגגין וד"א לכ"ע פטורין, מיהו הכא לא שייך למימר הכא דהא דלוקה הכא לאו אמה שהרגה דהא שוגג היה אלא כיון שהרגה ונתבטל העשה חייב מלקות משום שגירשה ודו"ק וג"וו כלל כ"ב כתב ולא הבינותי דזה דוקא מיתה וממון ולא מלקות וממון ועי' רמב"ם סנהדרין דכן הלכה דמיתה וממון פטור בשוגג ומיתה ומלקות חייב בהי' שוגג על המיתה כו' ומדברי מהרש"א אנו למדין דבר חדש דבכה"ג לא שייך לומר דפטור דהמלקות על מה שעבר ומ"מ במזיד לא יע"ש הטיב עכ"ל ודרכו בקודש לקצר, בל"ס כוונתו לפי מהרש"א מה קאמר בגמרא אי דקטלה קלד"מ, כיון שמלקות חייב על גירושין, בע"כ לחלק בין הרגה בשוגג להרגה במזיד, וקצת כ"ל להסביר אם הרגה בשוגג א"א לאמור שחייב מלקות בעבור שהרגה ומבטל בידים כיון ששוגג הי' בע"כ צריך לאמור שחייב מלקות על שגירש למפרע ורק שהי' בידו לנתק בעשה וכיון שהרגה א"א לתקן עוד וחייב למפרע אבל בהרגה במזיד נוכל לאמור כסברת ריטב"א הבאתי [פרט א'] כעת עושה ונגמר עבירה ממילא שפיר הקשה קילד"מ:
ב' אחי מורי הגאון מו"ה יעקב שלום זצק"ל, הקשה דלמא טריפה הי' והרגה ופטור ממיתה ובמקנה ח"ר בהקדמה הבאתי מאדמ"ו הגאון מר"ם שיק זצק"ל שכתב לישב, בקצה"ח סי' ת"י וברמב"ם פ"י מנזקי ממון נראה דפטור גם מחיוב ממון שאין צריך לשלם ליורשין, והג"א ב"ק ל"ט סובר שחייב, ובמנ"ח פ' יתרו כתב דאפי' אי נימא דאין חייב לשלם ממון מלקות מיהו חייב כמו חבלה שאין בו ש"פ, וא"כ כיון דחייב ממון ולענין חבלה קי"ל ממון משלם מלקי לא לקי וכיון דעל הקטלה חייב ממון או מלקות שוב אינו חייב משום לא יוכל לשלחה דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו גמר הלאו הוא בשעת ביטול כמש"פ רש"י במכות דף ט"ו ע"ש באריכות, וחותני מורי הגאון ז"ל עי' תשובת ריב"א סי' קנ"ח כתב מה שהבאת מגאון דהוסט דלדעת הג"א דהורג טריפה חייב בדמים א"כ חיובא דממון פוטר המלקות שבא עמו על צד המקרה, הדין עמו שכ"כ רמב"ם וש"ע החובל ביוכ"פ אף אם התרה בו פטור ממלקות אמנם מנ"ל דין זה דאף דבחבלה גלי' קרא דממונא משלם מלקי לא לקי היינו לדחות המלקות של חבלה אבל לדחות לאו אחר הבא עמה לא מצינו וכו' [עי' בהפלאה דף ל"ב ד"ה אי ממון לקולא] אבל מש"כ הגאון דלסברת מנ"ח כיון דעל הקטלה חייב מלקות שוב אינו חייב משום לא יוכל לשלחו, לא הבנתי וכי לא מצינו שלוקה שמונים עכ"ל ומורי מר"מ שיק ז"ל השיב לי, ונ"ל מה שהערת בשם חמיך הגאון הדין עמו ועיקר השגגה הוא ששם נאמר' בקיצר, דודאי:
משכחת לה כ"פ מלקות ל"מ בחר איסור אלא אפי' בכמה איסורים והיינו בבא בב"א, אבל אם בא בזה אחר זה קי"ל אין איסור חל על איסור אם אינו כולל או מוסיף או איסור בב"א, כמבואר ביבמות דף ל"ג, ובנדון שאנו דנין דאסור להרוג את הטריפה והוא איסור דחל עליו משעה שנולד אבל המלקות של לא יוכל לשלחה דנגמרת למ"ד ביטלו ולא ביטלו כשהרגה כמו שהוכיח הריטב"א, מהא דאמרי' אי קטלה קלד"מ מוכח דהאיסור והמכות באים בשעת ביטול זה הלאו בא אח"כ וא"א לחול לאיסור מלקות השני על איסור הראשון, וכעת מצאתי כיוצא בזה בס' ערוך לנר שם על קושי' אחרת דאפשר ביטול ע"י שיעשה עצמו כרות שפכה, וכיוצא בזה אמרתי על קושי' שמקשה בנב"י ח"ב צ"א דמשכחת ביטלו גם בחמץ כשאכלו בפסח ובזה בוודאי לא מקיים העשה אלא ביטלו, ואמרתי ג"כ דא"א שיחול לחייל לאו והמלקות דלא יראה בשעת הביטול על אכילת חמץ שכבר כן אפ"ל קושייתי, אלא שנשמט שם בהעתקה עכ"ל ואני כתבתי שם למורי ז"ל שפטור מממון יען שהוא רודף כמש"כ רשב"א ב"ק דף כ"ב בהדליק הגדיש ועבד כפות שפטור מלשלם מצד שנעשה כרודף ועדיין קושי' אחי ז"ל צ"ע אבל ינ"פ הרב הגאון החריף מו"ה משה פוקס אבדק"ק ג"וו ני' כתב לי שאני סובר שרודף יש לו דין של חייבי מיתה שוגגין שפטור מממון וחייב מלקות כמבואר ברש"י סנהדרין דף ע"ב ודף ע"ג ורמב"ם פ"ד מחובל, לפ"ז קשה קושי' אחי ז"ל, והאריך בראיות שרודף יש לו דין מזיד ופטור גם ממלקות ומיושב קושי' אחי ז"ל, ועי' בהקדמה לפנ"י על נשים שרודף פטור ממלקות ועי' פנ"י מכות דף י"ג ד"ה שם בגמרא ולרע"ק:
ג' הקשה בהגהות רע"ק על ש"ס, דלמא הרגה במזיד רק לא קיבל התראה ואינו חייב מיתה, ונראה לישב לכאורה הקשתי האיך מצינו עדות לכל רוצח לפי הג"א שצריך לשלם ליורשים ומבואר בסנהדרין דף מ"א שהקשה עדי נערה מאורסה יכולין לאמור לאוסרה על בעלה באנו ע"ש א"כ יכולין עדים לאמור לחייבו ממון באנו ולא להרגו, אבל זה טעות אם רק לחייבו ממון למה התרו אותו גם בלא התראה יכולין לחייבו ממון, [רק אם חבר לא צריך התראה עדיין צ"ע] ומיושב קושי' הנ"ל אם יעידו שהרגה ולא קיבל התראה א"כ אין לחייבו מלקות כי עדים יכולין לאמור לחייבו ממון באו ועי' קצה"ח סי' ל"ח יש דין הזמה בעדות ממון ע"י תפיסה ודו"ק:
ד' ג"וו כלל כ"ב כתב, קשה אמאי לא מוקי שהרגה במזיד ובלא אתרו ביה למיתה אלא על הלאו שעבר דלר"י אף בכה"ג חייב כדמסיק בחולין דלא אתרי ביה משמע שהי' במזיד אלא דלא אתרו:
ה' יש מקשים דלמא היא הרגה בשוגג לאחד ובעלה הי' גואל הדם ולמ"ד דרשות לגואל הדם להרגה כי יחם לבבו, ואינו חייב מיתה ולוקה כי מבטל בידים ושמעתי בשם הגאון הצדיק מו"ה משה פאלאק אבדק"ק באנהרד ז"ל כי יש לו דין רודף ופטור ממלקות:
ו' מרם מינץ סי' כ"ז מביא קושיא הא שפיר משכחת ביטול באונס בכה"ג שסרס את עצמו ואז אסור להחזירה משום לא יבא בקהל ובזה ל"ש דחיות הש"ס קילד"מ כיון דאין כאן כי אם לאו זה:
ז' חזות קשות הקשה הא משכחת דהי' הבעל טריפה והרגה במזיד דפטור ממיתה כמבואר בסנהדרין טריפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור משום דהו"ל עדות שאאי"ל ולכן שפיר לוקה על לאו לא ישלחנה שביטל העשה:
ח' מחנה לוי הקשה לרשב"ם ב"ב דף קכ"ט דהא דקאמר הלכתא תכ"ד כדיבור דמי חוץ ממגרש וכו' היינו מדרבנן, א"כ הא דקתני אם ישראל מחזיר ואינו לוקה היינו שמחזירו תכ"ד לגירושין לשיטת רש"י, א"כ אמאי קתני אם כהן הוא לוקה הא כיון דמחזיר בישראל היינו תכ"ד דוקא א"כ גם בכהן איכא הך תקנתא לחזור תכ"ד מגירושין ובטל הגירושין ולא עבר למפרע על לאו דלא יוכל לשלחה:
ט' במקנה כלל נ"ב הבאתי קהלת יעקב שכתב ונראה פשוט דלמאי דקי"ל בכל התורה כולה תכ"ד כדיבור דמי העובר על איזה מלאוין וחזר בו תכ"ד כגון מי שקנה חמץ בפסח ותיכף שמשכו וחזר בו תכ"ד, ובטל הקנין חשוב כאלו לא קנה כלל ופטור, וראיתי לרש"י למ"ד קיימו ולא קימו לאו שניתק לעשה אם קיים תכ"ד אבל אם קיים אחר כ"ד לוקה, ותימא א"כ מאי אולמיה לאו הניתק לעשה דאין לוקין עליו הלא בכל הלאוין כן אף דליכא עשה, ע"ש, ונראה תכ"ד מבטל הדיבר אבל לא המעשה, א"כ הלאוין שעבר במעשה א"א לבטל בתכ"ד רק יען שניתק לעשה, ואם עבר על לאוין שאין בו מעשה כמו נותר בודאי לא שייך תכ"ד לתקן מה שעבר כי החיוב הי' עליו שיעשה מעשה לשרוף חמץ והוא לא שרף וכדומה בזה לא שייך תכ"ד יהי' חשוב כמו שעשה המעשה למפרע ודו"ק היטיב:
י' בתשובת מהר"א הלוי סי' קנ"ח מביא קושיא דמשכחת לה דהעיד האונס על אנוסתו שעברה עבירה ונתחייבה סקילה ודחפו אותה עדים מבית הסקילה ומתה ואח"כ החם וקי"ל הרגו אין נהרגין מש"ה לוקה על ביטל עשה בידים, ותי' שחייב מיתה מצד רוצח [א"ה לפי הג"א ממון חייב לשלם]:
י"א עוד מביא קושי' דמשכחת במקדש אשה לאחר ל' יום ובא אחר וקידשה תוך ל' יום דמקודשת לשני ואם גירש השני תוך ל' מקודשת לראשון, א"כ משכחת שאנס נערה שנתקדש לאחר ל' יום וכנסה וגרשה בסוף ל' דהראשון: א"כ ביטל העשה בידים דמיד בתחלת הגירושין חלין קידושין הראשון וא"א להחזירה ע"ש:
י"ב אב"מ בסי' כ"ח הקשה לרשב"א בנדרים דף ט"ו כתב קשה לי באומר הנאת תשמישך עלי דהא מצוה הוא במצות עונה ומצוה ללה"נ וי"ל דמצוה אינו אלא מחמתה ולא מחמתו ומשום דאשתעבד לה וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שעבודה מיניה אין כאן מצוה המחייבתו ע"ש, א"כ גבי אונס דכתיב ולו תהי' לאשה משמע דהוא מצוה דיליה ממש, א"כ היכי משכחת לה שהדירה ברבים ע"ב, וכתב לי הרב המאור הגדול מו"ה נתנאל פריד ני' לישב עפ"י סברה ששמע מרבו הגאון הגדול מו"ה אברהם ליב אבדק"ק בערעגסאס ז"ל, בעשה שבא לנתק הלאו לפטור מעליו מלקות, בעשה כזה כ"ע ס"ל דמצות להינות ניתנו, א"כ מיושב קושי' הנ"ל כי עשה לו תהי' לאשה מנתק המלקות על לאו שעבר ונדר חל שפיר ונכון הוא, אבל יש פלפול כ"ש לרשב"א דסובר שגם הנאת הגוף אצל מצוה מותר ואני הסברתי כיון שצריך לעשות מצוה כמצות השי"ת אז זה כאי אפשר ולא קמכוין שמותר עי' במקנה כלל כ"ב פרט ה', ועי' פרט י"ב שכתבתי שלא זכיתי להבין אב"מ כי תוס' כתב שהדירה ברבים שאמר קונם תשמישך עלי' ולא שאמר הנאת תשמישך אז בודאי אסור להחזירה:
י"ג ברית אברהם חאו"ח סי' כ"ט הק' ע"ד מל"מ פ"א הל' יו"ט דר"מ מודה בלאוין שאין בהם מלקות דלא חיישי' למיעוטא א"כ מאי מקשה הגמ' ר"מ האיך אכל בישרא דלמא ס"ל כריה"ג ביומא ל"ו דלאו דנבילה הוי ניתק לעשה ואין לוקין ע"ש, ועי' נב"י מה"ת חיו"ד סי' ע"ח דבעשה לא חייש ר"מ למיעוטא:
פרט ג'. לאו שקדמה עשה:
חולין דף קמ"א, הנוטל אם על בנים, רי"א לוקה ואינו משלח, וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה, בעי ר' אבא ב"מ טעמא דר"י משום דסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו, או דלמא בעלמא סבר לאו שנ"ל אין לוקין והכא ה"ט משום דקסבר שלח מעיקרא משמע ת"ש גנב וגזלן בכלל מלקות דברי ר' יודא והא הכא לאו שניתק לעשה הוא דרחמנא אמר לא תגזל והשיב את הגזילה ש"מ טעמא דר"י משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו לכאורה צ"ע לפי תוס' כתובות דף ל"ב כתב נראה לר"י לפרש שלא השם המביאה לידי מכות כלומר התשלומין לא נכתבו בסמוך למלקות, דאם הי' כתוב באותו פסוק עצמו לא תענה ואם ענה ועשיתם לו כאשר זמם, אז ודאי ה"א דה"ל לאו שניתק לעשה ולא ילקה עליו, אבל עתה שנכתב רחוק זה מזה לא הוי ניתק לעשה, ולא דמי ללאו דגזילה דחשיב ליה ניתק לעשה אע"ג דעשה והשיב את הגזילה לא כתיב אצל לאו דלא תגזול, דהתם ודאי ע"כ הוא ניתק לעשה שהרי עוקר הגזילה מתחת ידו. אבל קרא ועשיתם לו כאשר זמם אינו עוקר הלאו דלא תענה דע"י שאנו עושין לו כאשר זמם אינו נעקר עדותו אלא ע"י שהוזם, הילכך לא חשבינן ליה ניתק לעשה כיון שלא נכתב אחריו סמוך לו עכ"ל, וזה כלל חדש שעשה צריך להיות סמוך א"כ מה ראיה מגנב וגזלן שסובר ר"י שלוקין יען שאינו סמוך אבל בשילוח הקן סמוך לו גם ר"י מודה לאו שניתק לעשה כזה אין לוקין אלא דסובר שלח מעיקרא משמע ה' יאיר בתוה"ק:
שו"מ קכ"ו בחיר מביא קושי' אכתי קשה לר"י אמאי לוקה הא הוי לאו ניתן לתשלומין ע"ב:
פי' משניות במכות כתב הנוטל אם על בנים רי"א לוקה, ר"י סבר שלאו הניתק לעשה לוקין עליו ואין הלכה אבל העקר מה שהזכרתי לך שאין לוקין אלא אם לא קיים העשה שבה, ופלא שמסקי' בגמרא שר"י סבר שלח מעיקרא משמע עי' באחרונים:
פסחים דף פ"ד, בשלומא מותר בטהור, דתניא לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקה, פרש"י בא הכתוב כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו דמשמע זו היא תקנתו אם תעבור על הלאו עשה זאת והינצל, ועוד דלא דמי ללאו דחסימה שהמלקות נסמך לו, מה שמוסיף רש"י ועוד דלא דמי עי' בברוך טעם, ונב"י ח"ב א"ע סי' קכ"ט באריכות:
צל"ח בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאינה לוקה נלע"ד שאין זה דומה לתמורה שכתב רמב"ם דלוקה משום שלאו אינה שוה בכל וא"כ גם כאן העשה של שריפת הנותר הוא שז"ג שאינו נוהג בלילה וא"כ אינו נוהג בנשים, זה טעות דכיון דאתרבו נשים למצות פסח איתרבו לכל פרטי דפסח ע"ש, עי' בעט סופר כלל מ"ט פרט ב' כתבתי לענ"ד לחדש שנשים פטורות במ"ע שזמן גרמא רק במצוה שחיוב על אדם פרטיי לעשות כך כתפילין וכדומה, אבל מצוה שחיוב על כל עולם שיעשה ולא דוקא האיש פרטי כמו שריפת קדשים מוטל על כל עולם גם נשים חייבות:
יומא ל"ו, במאי קא מיפלגי א"ר ירמיה, בלאו נבילה קא מיפלגי [דכתיב עשה אחריו לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, ומיהו על כרחך אין זה ניתק לעשה דהא נתינתה לגר א"א לאחר שעבר על לא תעשה של אכילה וע"כ עשה מעיקרא משמע לא תאכלו כל נבילה אלא לגר תתננה ולא תאכלוה] ע"ש בתוס' בטריפה מצות עשה להשליך לכלב ולפ"ז האוכל טריפה עובר בלאו ועשה ועי' מנ"ח סי' ע"ג:
חולין דף פ' רבי זירא אמר הנח למחוסר זמן דהכתוב ניתקו לעשה מ"ט דאמר קרא מיום השמיני והלאה:
ירצה מיום השמיני אין מעיקרא לא, לאו הבא מכלל עשה עשה, תוס' פרש"י דלא דמי לעשה דשילוח דהוי מעיקרא אבל האי עשה ע"כ אחר הלאו הוא דהלאו תוך שבעה והעשה אח"כ, משמע שרוצה לפרש כמו שאר ניתק לעשה בש"ס, ותימא דלא דמי לנותר וגזלה דהתם אחר שעבר הלאו בא העשה לתקן מה שעבר, אבל כי ההיא דהכא לא מצינו מיהו מצינו כה"ג ביומא דא"ר ירמי' בלאו נבילה קמיפלגי אי הוי ניתק לעשה ע"ש:
פרט ד'. אין עשה מנתק תרי לאוין:
תמורה דף ב', הכל ממירין א' אנשים וא' נשים לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג ארבעים, תוס' וא"ת אמאי לא תני שמונים דהא כתיב לא יחליפנו לא ימיר אותו וי"ל דלא נחית למנין מלקות, ועוד י"ל דלעולם לא לקי אלא ארבעים ותרי לאוי צריכין חד בקרבן שלו וחד בקרבן חבירו כדלקמן דף ט' וכתב בבה"ז נראה דהני ב' תירוצים תלו בשני גירסאות שבדף ד' דפריך והא מימר דלאו שניתק לעשה, ומשני ה"ל ב' לאוי וחד עשה לפי גרסא זו סובר רב דימי דהני ב' לאוי הוי בחד עניינא דאי חד בשלו וחד בשל חבירו א"כ כשהמיר בשלו אמאי לוקה הא לא הוי אלא חד לאו בשלו וכבר נתקו לעשה אלא בע"כ ס"ל דהוי ב' לאוי בחד עניינא ולפיכך סופג שמונים דהוי ב' לאוי אבל לפי גירסא שהביא שם רש"י והרע"ב דהוי לאו ששוה בכל, ולפי' אפי' חד לאו הוי סגי דהוא שוה בכל ובע"כ הלאו השני צריך לשל חבירו וא"כ אינו לוקה אתמורה שלו כי אם מ' וכן על של חבירו מ' לחוד ולא לקי לעולם על תמורה שלו פ' ולפ"ז הא דפריך בדף ט' ולכתוב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר היינו לפי הגירסא דלאו השוה בכל ולא יחליפנו קאי על של חבירו א"כ שלו הוא כ"ש, אבל לפי הגירסא דהוי ב' לאוי לא פריך מידי דהא לדידיה בעינן משום ב' לאוין ולא מצריכינן כלל לשל חבירו ודו"ק, ומיושב מה שהקשה בלח"מ אמ"ש תוס' בתירץ דלקי פ' הא לקמן בברייתא מצריכנן לשל חבירו לפי מ"ש א"ש, וכל זה נמי דלא כמ"ש מהרש"א בפ"ק דחולין דלא דק, ועי' לח"מ תמורה פ"א ומעין חכמה דף קט"ו:
תוס' חולין דף ב', וא"ת הול"ל סופג שמונים, וי"ל דחד בשלו וחד בחבירו, וכתב מהרש"א ולמאי דאמרי' בפ"ק דתמורה דמ"מ לא הוה אלו שנתק לעשה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר דהו"ל תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי אין מקום לקישתם דאהנך תרי לאוי לא לקי אלא חד זימנא משום דאי לא הוי אלא חד לאו לא לקי כלל כיון שניתק לעשה וראש יוסף כתב כוונתו דהני תרי לאוין איצטרכו דאי לא הוי כתיב אלא חדא לא הוה לקי כלל דהוה ניתק לעשה, משא"כ השתא דכתיבי תרווייהו לא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי, וכיון דאיצטרך כתבינהו, מנ"ל לומר דלטפוי לאוין הוא דאתא ואין לוקה אלא מ', אבל הא לא קשיא ליה דלא אתא חד עשה ועקר תרי לאוין אבל חדא מיהא עוקר ולא נשאר אלא חדא, דז"א דמנלן זאת דאימא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין כלל וכלל ולקי על שניהם אלא דהכי קשיא ליה כיון דצריכא תרווייהו ממילא אין לוקה אלא חדא, אלא לפ"ז הי' לו להקשות הא דאמרי' בתמורה דף ט' ולכתוב לא יחלפנו ולא בעי ולא ימיר, ומאי קושיא והא צריכי תרווייהו דאי הוי כתיב חדא לא הוי לקי כלל דהוי ניתק לעשה, ונראה דאף אי הוה כתיב לא יחלפנו ואם המר ימיר הי' לקי כיון דהלאו בלשון חילוף והעשה בלשון תמורה בכה"ג לא חשוב ניתק לעשה כמש"כ מהרש"א ב"מ דף ס"א ע"ש:
עי' שושנת עמקים כלל כ' בזה צ"ע אי ב' עשין ינתקו ב' לאוין או ל"ד חד עשה אלא כל דאיכא ב' לאוין אף אלף עשין אין ניתוק מתוס' זבחים קי"ד מבואר היכא דאיכא ב' עשה דוחה תרי לאוין ובמכות דף ט"ו ד"ה תנינא לא חלקו בזה, ותשובה מאהבה ח"ר סי' קפ"ב רצה לחדש שרמב"ם סובר היכא דתרי לאוין סמוכים כי האי דתמורה אז לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין ונשאר לאו אחד ובמקום שאין הלאוין סמוכים כההוא דחמץ אין חד עשה עקר שום אחד מהלאוין ונשארו שניהם בתוקפם וצריך תלמוד בכמה מקומות עכ"ל:
תוס' חונין פ"א, הר"ר שמואל מוורדון פי' כיון דאית נמי לאו דלא תעשון לילקו דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין, וא"א לומר כן דהיינו דוקא היכא דשני לאוין סמוכין זה לזה וכו' ועוד נראה הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההיא דתמורה דלא הוי ניתק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דוהיה קדש לאו עשייה היא דמאליו קדוש, דאם הי' אומר הכתוב ואם ימיר יקריב אז הוי ניתק לעשה ע"ש:
ש"ש משמן רוקח שער ט' אות כ"ט כתב לריב"א בחולין קמ"א בהא דאמרי' לא אתי עשה ועקר ל"ת ועשה עכ"פ העשה עוקר הלאו ולא נשאר רק עשה, א"כ ה"ה בתרי לאוי עקר חדא ונשאר רק חדא כדעת מהרש"א, אבל לדעת תוס' שם דס"ל דאין בכח עשה לעבור כלל ה"ה בתרי לאוי שניהם בתקפן כסברת לח"מ פ"א מתרומה, ודע הא דאמרי' חד עשה לא עקר תרי לאוי היינו דוקא היכי דלא הוי ניתק גמור כהאי דתמורה אבל בניתק גמור עקר תרי לאוי: תמורה דף ד, איתמר הקדים תמורה לבכורים ר"א ור"י בר חנינא ח"א לוקה וח"א אינו לוקה וכו' מ"ש מימר דלקי משום דבדיבורא עשה מעשה מקדים תרומה לביכורים נמי לילקו משום דבדיבורו עשה מעשה, א"ר אבין: שאני התם דלאו שניתק לעשה הוא, א"ל אביי וכל לאו שניתק לעשה לא לקי הא מימר דלאו שניתק לעשה הוא ולקי וכו' הוי להו תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי והרי אונס דחד לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר לאו דתני' אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן לוקה ואינו מחזיר כהנים קאמרת כהנים טעמא אחרינא הוא דרבי רחמנא קדושה יתירה [פרש"י דכתיב אמור אל הכהנים לנפש לא יטמא וכיון דחמיר קדושיה החמיר עלייהו טפי מישראל דילקה אפי' אלאו שניתק לעשה אע"ג דישראל לא לקי]:
ג"וו כלל כ"ב כתב על רש"י חידש גדול בעיני שמשמע מלשונו שכהן לקי אלאו הניתק לעשה בכל התורה כולה, ולא מצאתי מן המחברים שיאמר כן, אף שיש לומר דודאי אונס בכהן לא שייך ניתק לעשה אלא דפריך כיון שניתק למקצתו יהא ניתק לכולו כפי' התוס' ואהא משני שאני כהנים דלדידהו לא אמרי' הואיל וניתק למקצתו יהא ניתק לכולו דריבה בהן מצות יתירות אבל היכא דהוה ניתק גמור אף כהן לא לקי עליה מסתימת לשון רש"י לא משמע כן ואם היינו אומרים דכהן לקי אף בלאו הניתק לעשה הוי א"ש מש"כ רמב"ם פ"א מקרבן פסח הלכה ז' דמותר אימורי הפסח אין לוקה דהוה לאו שאין בו מעשה ולא כתב דהוי ניתק לעשה ומל"מ פה"מ פי"ח הלכה ט' כתב דאכילת אדם מאכילת מזבח לא יליף, לכאורה אף אי ילפי' מ"מ לאו דמותיר באימורין אכהנים הוא דרמיא ובכהן לקי על הלאו הניתק לעשה מש"ה כתב לאו שאין בו מעשה ע"ש:
תוס' וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין והרי מימר, וא"ת וכי תעלה על דעתיך דאביי לומר על לאו הניתק לעשה דלקי והרי שילוח הקן דמשנה שלימה היא אם לקח אם על בנים אינה לוקה וכן בנותר וכו', ואור"י דפשיט ליה לאביי בשילח קן ובנותר ואונס דסמיכי עשה דידהו אלאו דלא לקי, אלא שהי' תמיה אלאו דמעשר דלא סמוך, מש"ה הכי פריך והרי מימר, ואע"ג דסמך העשה אחר הלאו, מיהו מדמה מילתא למילתי דכי היכי דגבי תמורה לקי בלאו הניתק לעשה משום דאינו מקיים העשה בידים, ה"נ הי' לן למימר מכל מעשרותיכם תרימו אע"ג דמקיים העשה בידים, מיהו כיון דלא סמיך לא הי' לנו להחזיקו ללאו הניתק לעשה, ואע"ג דוהשיב הגזילה אשר גזל לא סמיך ללאו מ"מ ניתק גמור הוא דא"א לעשות השבה אלא לאחר הלאו, אבל מכל מעשרותיכם איפשר לקיימו אפי' אם לא עבר על הלאו ומ"מ מדמה לה למימר:
הרי אונס דחד לאו וכו' פירושו לדידך דאמרת דמכל מעשרותיכם תרימו דלא איירי אלא בהקדמת תרומה למעשר ואפ"ה הוי ניתק להקדמה דבכורים למעשר אלמא אית לך דלאו שניתק למקצתו אמרי' דניתק כולו והרי אונס דלאו דידיה ניתק לגבי ישראל ולא אמרי' דניתק לגבי כהן אלמא דהיכא דניתק מקצתו לא ניתק כולו:
ורבי יעקב האי והנותר מאי עביד ליה, וא"ת הא איצטרך להורות לנו דין שריפה, וי"ל דמן הסמיכות קפריך למאי הילכתא כתביה הכא סמיך ללאו אי לאו לנתיקי אתא ליכתביה במקום אחר, וג"וו כלל כ"ב כתב קשה לי הא לנתוקי נמי לא צריך דנותר ודאי דומה לגזילה שא"א לקיים העשה כ"א אחר עבירות הלאו בשום אופן וכו' אמנם בתוס' כתובות דף ל"ב כתבו הא דלא חשיב עדים זוממין לניתק לעשה דלא סמיך עשה ללאו ושאני גזילה דעוקר הגזילה מתחת ידו משא"כ עדים זוממין דאין עדות מתבטל מחמת שמשלמין ע"ש וא"כ לא קשיא מנותר דמש"ה צריך לסמוך העשה ללאו דאי לא"ה לא הוי ניתק דבמה ששורף לא מיעקר הלאו שהותיר ע"ש:
פרט ה'. עשה סמוך ללאו:
ב"מ דף ס"א, אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו בריבית לאו בגזל לאו באונאה וכו' אלא לאו בגזל ל"ל וכו', ושאילת שלום על שאילתות אות יו"ד הקשה הלא שפיר איצטרך למאי דקי"ל בסנהדרין דף נ"ו דב"כ נצטוו על שבע מצות וחד מינייהו גזל, וקי"ל דף נ"ט כל מצוה שנאמר לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרו כלומר גם עכשיו אסורין, והשתא כדי שיהי' איסור גזל נאמרה לב"נ מקרא אכל תאכל ולא גזל אצטרך לאו דלא תגזול בפ' קדושים כדי שיהי' נשנית בסיני ויאסור גם עכשיו אחר מתן תורה לב"נ, ולילא דנשנית ה"ל איסור גזל רק נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני דדינו קבוע דלישראל נאמרה ולא לב"נ, ואל ימהר הנבהל להשיב דעכ"פ מכח דילפי' איסור גזל מריבית ואונאה גבי ישראל לכן הוי כנאמרה ונשנית, אך טעות לומר כך ואחוי לך דוגמתו ממש בתוס' ע"ז ה', ותוס' זבחים ס"ח ע"ש ד"ה ושנסמת דמקשו ל"ל מן העוף למעוטי מחוסר אבר וכו' ודאי לדעת ראשונה של תוס' ב"מ דף ע' ד"ה תשיך דב"נ היו מוזהרין על ריבית אתי שפיר דרבית ואונאה נאמרה ונשנית ע"ב באריכות:
אמרי הכי נמי אלא לאו בגזל ל"ל לכובש שכר שכיר, כובש שכר שכיר בהדיא כתיב ביה לא תעשוק, שכר עני ואביון לעבור עליו בשני לאוין: תוס' אמרי הכי נמי, וא"ת והא אין מזהירן מה"ד, וי"ל דגזל לאו הניתק לעשה היא, ומטעם דאין מזהירן מה"ד הוי מצי למימר לעיל דלא ילפינן מהדדי אלא דעדיפא קאמר:
תוס' לעבור עליו בשני לאוין וא"ת ולוקמי בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו:
דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו עניין לקי שפיר, וג"וו כלל כ"ו כתב הן אמת שיש לראות בהא דאכתי נפ"מ באם ביטול העשה בידים דלוקה שמונים דמן התורה צריך לחזור גוף הגזילה שגזל ויותר הי' להם לומר דמש"ה לא לקי דהוה לאו שניתן לתשלומים דאין לוקין עליהם אלא דזה קשה גם בעושק ולשיטת רמב"ם יקשה קושי' התוס' אימא אגזל:
מהרש"א כתב מה שמקשין מאי קאמר בגמרא ולוקמה בריבית ואונאה ולעבור עליו בשני לאוין הא אין לוקין על לאוי דריבית ואונאה כמ"ש רמב"ם וטור גבי אונאה וכובש שכר שכיר הרי חייב לשלם, אין כאן קושיא לדברי תוס' דאע"ג דקי"ל בריבית דיוצא בדיינים וכן באונאה מחזיר אונאה וכן בכובש שכר שכיר אין זה מקרי ניתק לעשה כמו שמוכח מדבריהם דלעיל בד"ה אמרי ה"כ וכו' מיהו מה שהקשו דהא לאו דלא תעשוק ניתק לעשה כמו לאו דגזל דכתיב את העושק צ"ע, וי"ל בדוחק כיון דהעשה בלשון עושק והלאו בלשון אחר דהיינו לא תגזל ובאא"ע לגזל אתא לכובש שכר שכיר לא מיקרי לאו ניתק לעשה, ומר"מ א"ש סי' כ"ו כתב לישב בכובש אף שמשלם אח"כ שכרו כיון שעבר על ביומו תתן שכרו אין זה תיקונו של לאו ולא דמי לגזל שמתקן הלאו, וכיון שנכתבו רחוקים זה מזה לא הוי ניתק לעשה כמש"כ כתובות ל"ב בעדים זוממין:
ובתשובת מוצל מאש סי' כ' כתב בשם מהר"י בירב ז"ל תירץ דאף שיש עשה דוהשיב את העשק אינו אלא ללאו המיוחד לו דלא תעשוק, אבל ללאו דלא תגזול דאתי לשכר שכיר באם אינו ענין אין כאן ניתק לעשה דלעולם והשיב את הגזילה קאי לגזילה דאצטרך ליה עשה דהשבת אע"ג דהלאו אתי מריבית ואונאה ובזה צדקו יחדיו דברי תוס' דלגזילה גופה אינו לוקה משום דאם לאו דלא תגזול קאי אגזילה הו"ל לאו הניתק לעשה אבל כי מוקמת ליה אשכר שכיר באם אינו ענין כלומר אין כאן עשה לזה הלאו דלא ניתק אלא הלאו דלא תעשוק אבל הלאו דלא תגזול לא ניתק, והרב שבתי אלפאנדרי ז"ל תירץ עפ"י תוס' במכות ט"ו דשני לאוין הסמוכין אהדדי אפי' שהם הניתק לעשה דלוקין עליהם כמו יחליפנו ולא ימיר, א"כ בכאן ג"כ אי לאו דלא תגזול אתי לעושק שכר שכיר אף שהוא ניתק לעשה כיון שהם שני לאוין הסמוכין דהיינו לא תעשוק ולא תגזול לקי שפיר, ועי' בפנ"י בהשמטות בב"מ ושעה"מ פ"א מחמץ שג"א סי' פ"ב ומוצל מאש תי' דודאי לא הוי לאו דלא תעשוק לאו הניתק לעשה משום שהוא לאו שקדמו עשה דביומו תתן שכרו וכל לאו שקדמו עשה לא קריא בי' לאו הניתק לעשה וס"ל לתוס' דהלכה כר"י כדמוכח בפסחים דף כ"ה בד"ה לא תוציא מן הבית:
ב"מ דף ה' תוס' ד"ה בלא דמי משמע, וא"ת תיפוק ליה מלא תגזול וי"ל לעבור בשני לאוין לכאורה סתירה לכאן ועי' יד מלאכי אות ל' ומר"ם א"ש ח"ר סי' כ"ו, ובית יעקב קי"ג:
תוס' זבחים דף קי"ד ד"ה אלמה א"ר זירא, מחדש כלל חדש דדוקא אם סמיך תרי לאוין אצל עשה, שכתב אשכחן גזילה דאיכא תרי לאוין דלא תעשוק ולא תגזל וב"מ דף קי"א אמר רבא זה עושק זה גזל וחשבו ליה ניתק לעשה במכות י"ז ובחולין פ"א, הלכך צריך לחלק בההיא דתמורה דלכך סמך תרי לאוין אצל העשה לומר שאין העשה מנתקם ע"ש:
אור חדש פ' תולדות כתב הקשה מהרש"א גם בכובש ש"ש הוי ניתק לעשה יע"ש, וכל ימי הייתי משתומם על זה דהא בכובש ש"ש איכא שני לאווין ולא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין, משא"כ אי הוה מוקמית אגזל גופא ולעבור בשני לאוין אז הי' שפיר ניתק לעשה דהא ליכא כ"א חד לאו המפורש בו ואותו איסור דילפי' מריבית ואונאה בלא"ה לא לקי עליו דאין עונשין מה"ד כמ"ש תוס' שם ע"ש, פ' בהר מביא לח"מ פ"ט ממ"א כתב שרמב"ם פסק הנהנה מבו"ח אינה לוקה משום דהוה לאו דאתי באם אין ענין דהא עיקר קרא נאמר על בישל דרק באם אין ענין אבישל מוקמינן על הנאה, וס"ל רבינו על לאו דאתי באם אין ענין אין לוקין עליו, ומסיים כ"נ מתוס' באיזה נשך, ופלא שמבואר מתוס' להיפך וכן הקשה בספר פאר הלכה ע"ש, לדעתי הקלושה אם כבר יש לאו מפורש שלוקין עליו אז שפיר לוקין על לאי השני דאתי באם אין ענין ושפיר כתב תוס' כי מוקמי' באם אין ענין אכובש שכר שכיר לעבור בשני לאוין שפיר לקי אבל על הנאה שנלמד רק מאם אין ענין שפיר כתב הלח"מ דאין לוקין:
אעתיק מה שאמרתי בימי נעורי לישב קושי' מהרש"א שגם בכובש ש"ש הוי ניתק לעשה, עפ"י מהרש"א ריש חולין דלא אתי עשה ודוחה תרי לאוין אבל חד לאו דוחה א"כ על לאו דמפורש גזל אין לוקין שנדחה, ועל לאו דילפי' מרבית אונאה אין לוקין כי אין מזהירן מה"ד, אבל כי מוקמי' על לאו דעושק שניהם מפורשים, ואתי עשה והשיב העושק ודוחה חד לאו, ולוקין על לאו אחר ומיושב קושי' שמביא יד מלאכי על תוס' ב"מ דף ה' לא תחמוד ולא תגזל שניהם מפורשים ולוקין על חד ואין כאן סתירה:
וע"ד חידד אולי לישב רמב"ם שפסק בקונה חמץ בפסח לוקין לפי מהרש"א אם העש' בלשון אחר אין נדחה הלאו, ובתור' כתובה העשה בשאור ולא בחמץ גם בגמרא פסחים צ"ה נקוט שאור, ורמב"ם נקיט חמץ, לכאורה לפ"ז קשה מאי מקשה בביצה דף ז' לב"ש לא יכתב שאור וילמד מחמץ, א"כ לא יהא: העשה שנכתב בלשון שאור דוחה לאו דשאור, אבל ניחא אם לא כתוב שאור אין לוקין על שאור שנלמד מחמץ כי אין מזהירין מה"ד, הקב"ה חדי בפלפולי דאוריי':
בשב שמעתתא משמן רוקח שער ט' אות כ"ח, כתב לישב רמב"ם בקונה חמץ בפסח דסובר דעשה תשביתו הוא דוקא ביום הראשון דהיינו ע"פ אלא דהאי ברייתא אתיא כמ"ד ביומא דף ל"ו דגם לאו דנבילה אינו לאו מעליא דחשיב ג"כ ניתק לעשה ואף דא"א לקיים העשה דלגר אשר בשעריך תתנו אלא קודם עבירות הלאו אפ"ה חשוב לאו הניתק לעשה ע"ש ברש"י א"כ אף דעשה דתשביתו הוא קודם פסח אפ"ה חשוב לאו ניתק לעשה, אבל לדידן דקי"ל כרע"ק ביומא דלאו דנבילה לא חשוב ניתק לעשה וה"נ בל יראה חשיב לאו מעליא ע"ש, ועי' נב"י ח"ר סי' כ', וח"ב סי' ס' וס"א בענין זה, ומר"ם שי"ק מצוה ט':
פרט ו'. אם הלאו כולל יותר מעשה:
רמב"ם תמורה פ"א, כל המימר לוקה וכו' ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהי' קדש, מפני שיש בה עשה ושני לאוין ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו לח"מ כתב בתמורה פ"ק א"ל אביי וכל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו והרי מימר ותירצו היי ליה תרי לאוין וחד עשה, ורש"י הביא גירסא אחרת שאני מימר דהוי לאו שוה בכל, פי' דמימר לאו שלו שוה בכל בציבור ושותפין אבל העשה אינו שוה בצבור שותפין, ולכך לא אתי העשה הגרוע ודחי הלאו ע"ש, ועי' שג"א סי' פ"ב שמאריך אם ב"י ניתק לעשה כיון שנשים פטורות מעשה תשביתו וכבר הבאתי הקושי' ותירוצים מאחרונים במקנה כלל ט' פרט ב':
אעתיק מש"כ בספר כריתות אות קס"ד לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, וניתק הוי בשני פנים האחד שאינה עוקר הלאו אבל הוא כתיב אחריו כמו גבי נותר לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר באש ישרף, פליגי תנאי אי חשוב ניתק אי לאו מהא דמייתי שבועות דף ג' ושרפת את הנותר באש בא הכתוב ליתן עשה וכו' ופליג עלי' וקאמר לא מן השם הוא, ומפרש בתמורה דף ד' דפליגו אי חשיב ניתק היכא דלא עקר ללאו ושם פליגי בזה אמוראי, אבל היכא דהעשה דוחה קמן הלאו ולא עקר הכל מודים דלא הוי ניתק, וכן היכא דהעשה קודם ללאו היכא דלא עקר הכל מודים דלא הוי ניתק, והיכא דהעשה עוקר הלאו והעשה אחרון אע"פ שהעשה אינו סמוך ללאו חשוב ניתק ולא לקי כמו לא תגזל והשיב תשיב או והשיב את הגזילה כדאיתא בתמורה דף ד' בשיטת פלוגתא דאביי ורבא בכל מלתא דאמר רחמנא ל"ת דרושים שם, וכן עשה ולאו הניתק מתרי לאוין כמו גבי תמורה דיש עשה ואם המיר ימיר ותרי לאוין לא יחליפנו ולא ימיר אותו וסופג ארבעים, וכן מתרץ בתמורה דף ד' ואע"ג דתרי לאוין דרשינן חד בשלו וחד בשל חבירו, והטעם כיון דאין עשה מנתק תרי לאוין הכא נמי אע"ג דלא שייכי בחד ענייני לא מנתק חד מנייהו דאין בריר' ושלו' דאין עשה דוחה תרי לאוי עכ"ל:
ל"א חולין דף א' כתב על רמב"ם לכאורה יש להבין בגמרא לא נאמר רק טעם משום דהוי תרי לאוין וחד עשה, ולמה מוסיף רמב"ם טעם מדעתו ואם הי' טעם הגון למה לא נאמר זה בגמרא, לענ"ד דהך דינו דכתב דצבור ושותפין לקי אע"ג דאין עושין תמורה אינו מוסכם אליבא דכ"ע, דלרבא דאמר כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, שפיר י"ל דצבור ושותפין ג"כ אע"ג דלא אהני מעשיהם דאינם עושים תמורה אפ"ה לקו עכ"פ, אבל לאביי דאמר כ"מ דא"ר ל"ת מהני דאי לא מהני אמאי לקי, א"כ בציבור ובשותפין ג"כ ודאי לא לקי כיון דלא אהני מעשיהם, לפ"ז צדקו דברי רמב"ם, דהתם בגמרא אביי הוא דפריך והרי מימר דלאו הניתק לעשה ולקי ולא מצי הגמרא לשנויי לדידיה רק טעם האחד משום דהוי תרי לאוין דטעם השני דלאו כולל יותר לא מצי לשנויי לאביי דלדידיה באמת צבור ושותפין אינם לוקין, אבל לדידן דקי"ל כרבא ולדידיה צבור ושותפין ג"כ לוקין אע"ג דאין עושין תמורה ולזה יש להוסיף עוד טעם דלא הוי לאו ניתק לעשה משום דלאו כולל יותר מעשה ע"ב באריכות: מל"מ מלוה ולוה פ"ג כתב אני תמיה בדין זה, האיך כתב דאינו לוקה משום דניתק לעשה דהא לא ניתק אלא לגבי עני דכתיב ואם איש עני הוא, ובלאו ולא תבא אל ביתו כולל יחד עשיר ואביון וכו' א"כ תינח היכא דמשכן עני דאינו לוקה משום דאית ביה עשה דחזרה אבל משכון עשיר אמאי אינו לוקה כיון דליכא ביה חזרה, וסבור הייתי לומר דכיון דלאו זה הוא כולל עני ועשיר ומקצת הלאו ניתק לעשה דהיינו היכא דמשכן לעני מיקלש קליש לאו זה ואינו לוקה אף היכא דמשכון עשיר דליכא ניתק שוב ראיתי להיפך ממש"כ רבינו בתמורה דאם לאו כולל ועשה פרטי שלוקה על הלאו אף על הפרט שניתק לעשה כיון שיש בלאו פרט אחד שלא ניתק לעשה, לפ"ז הכי נמי ילקה אף הממשכן את העני אף שניתק לעשה ועי' תוס' יומא דף ל"ו ע"ש: שואל ומשיב בח"ר סי' קכ"ו מביא קושי' בהא דנסתפק בחולין קמ"א אם טעמא דר' יודא משום לאו הניתק לעשה, הרי ר"י ס"ל דסומא פטור ממצות ושיטת מכריע:
דדוקא מעשה פטור ולא מל"ת וא"כ שוב הלאו כולל יותר מעשה ובכה"ג לא מקרי לאו הניתק לעשה ע"ב:
שושנת עמקים כלל י"ט כתב דע דרמב"ם נתן טעם בממיר דלא הוי ניתק לעשה וכו' משמע דלאו שלא ניתק למקצתו לא ניתק הכל וא"כ אונס שלא ניתק לכהן, ללקי בישראל, וי"ל בתמורה שהעשה קיל ואין שוה בכל מקרי בציבור ושותפין ולא מיעקרא ללאו ששוה בכל לנתוקי משא"כ עשה דלו תהי' באונס שייך בכהן וישראל ועשה ששוה בכל מנתק ללאו, ואף דהניתק מכל ימיו לא מלו תהי' דהוה קדמו עשה מ"מ עיקר העשה שוה בכל, או י"ל בע"א דממיר אין העשה תיקון הלאו ממש משא"כ אונס על מה שהזהירה התורה שלא יגרשנה עולמית הוא מתקן ומחזירה משא"כ ממיר וכאמור:
ג"וו כלל כ"ג, עוד אבאר לך דבר אחד והוא כלל גדול להא דלאו הניתק לעשה דאם בשעה שעובר על הלאו הי' בדעתו לקיים העשה אז אף איסורא לא עשה כלל, דבר זה מבואר בתוס' פסחים דף כ"ט דהמשהה חמץ ודעתו לבער אין עובר עליו והיינו אף איסורא ליכא ע"ש לענ"ד צ"ע כי השג"א הקשה על תוס' דא"כ בכל לאו הניתק לעשה כגזל ומשכון ואונס יה' מותר לעבור על הלאו כשדעתו לקיים העשה ומק"ח סי' ת"ל, כתב לחלק בין לאו שקדמו עשה שיש קיום המצוה אף כשלא עבר עדיין על הלאו מ"מ יש חייב מצוה עליו, יש לומר דרחמנא אמר תשביתו ולא יראה לך אם לא תרצה להשביתו ע"כ אם משהה לשרפו ורוצה במצוה אינו עובר אבל בלאו הניתק לעשה דא"א לקיים העשה בלא עבירת הלאו ודאי אי אפשר לומר דיש מצוה לעבור על הלאו כדי לקיים העשה דא"כ ה"ל לכתוב גזל והשיב ע"ב:
פי' משניות ריש תמורה, כבר בארנו שלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו ותמורה לאו שניתק לעשה ומה שחייבו ללקות עליו היות הלאו כולל לכל בני אדם והוא שנאמר לא ימירנו ועשה שבה והי' הוא ותמורתו יהי' קודש אינו כולל הכל כמו הלאו לפי ששותפין וצבור אינם עושין תמורה ולפי שלא השוה לאו שבה לעשה שבה לא היה דינו כדין לאו שנתק לעשה לפי שכל המימר לוקה ואין כל מימר עושין תמורה עכ"ל וינ"פ החריף מו"ה שלמה אונגאר ני' אמר שנראה כוונת רמב"ם אם הלאו כולל כל בני אדם ועשה אינו כולל כלם אז לא שייך שלאו ניתק לעשה כי יש קצת בני אדם כציבור ושותפין דלא שייך העשה בהם, אולם אם החסרון אינו בבני אדם רק בחפץ דלא שייך בו העשה כמו חמץ באחריות וכדומה, שפיר ניתק לעשה בשאר דברים דשייך בו העשה ודפח"ח כי מיושב כל קושית:
תוס' קידושין דף ל"ד הקשה במה דאמרי' שם איזה מ"ע שלא הזמן גרמא מעקה שליח הקן וכו' הקשה גם אם יהי' זמן גרמא מ"מ בכל הני כתיב לאו בהדיא ונשים חייבות ע"ש וצ"ע לפי כלל של רמב"ם א"כ אם מחוייבין נשים רק מצד לאו ולא מצד מ"ע א"כ הלאו כולל יותר מעשה ולא הוי שילוח קן לאו הניתק לעשה, עי' נחלת בנימין סי' צ"ט:
פרט ז'. רמבם:
פ"א מחו"מ הלכה ג', אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם הי' לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה, מפני שלא עשה בה מעשה ומכין אותו ומכת מרדות ומל"מ כתב ודע שראיתי לתוס' פסחים כ"ט שהמשה חמץ לפסח ודעתו לבערו אינו עובר דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר"י הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה ר"י דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע"כ, ומש"כ תוס' ודעתו לבערו לאו למימר שאם אין דעתו לבערו דלוקה שהרי כל לאו הניתק לעשה אף בדעתו לקיים העשה אינו לוקה כל זמן שהוא באפשרות שיקיים העשה, אלא כוונתם היא דנהי דאינו לוקה מ"מ איסורא קא עביד במה שאינו מקיים העשה ועובר על הלאו כיון שאין בדעתו לקיים העשה וכל שבדעתו לקיים העשה אפי' איסורא ליכא אבל לענין מלקות אין חילק דאפי' אין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה, ועי' פסחים דף צ"ה דאמרי' התם דהו"ל לאו הניתק לעשה ויש לתמוה על רבינו שכתב אם קנה חמץ דילקי ולפי סוגי' זו מוכח דאינו לוקה משום דניתק לעשה, ידבר שמואל סי' ל"ח תי' דמיירי שחל ז' של פסח בשבת וקנה חמץ שא"א לקיים מצות שריפה ע"ב באריכות עי' תשובה מאהבה ח"ר סי' קפ"ב ושאגת ארי' סי' פ"ב מאריך אם נשים חייבת בעשה תשביתו שלא יהי' לאו כולל יותר מעשה:
ח"צ סי' מ"ב כתב דלא קשיא שרמב"ם פסק בסנהדרין פט"ז אם לא קיים עשה שבו ה"ז לוקה והכא נמי לוקה בלא קיים עשה של השבתה בתוך פסח והשההו עד לאחר פסח ע"ב:
השעה"מ מאריך לישב דלא אתא חד עשה ודחה תרי לאוין וכו' או שזה לאו שקדמו עשה, או שרבינו סובר נגד תוס' שהמשה חמץ אף שדעתו לבערו ומבער אחר כך מ"מ באותה שהייה פורתא כבר עבר על ב"י ואע"פ שמחויב לבערו אחר כך היינו כדי שלא יהא מוסיף על איסורו אבל איסורו דעבד עבד: וקובץ על יד אצל רמב"ם כתב אי אמרי' דעובר על ב"י בי"ד אז יש מקום לומר דהוי לאו שניתק:
לעשה משא"כ אי אמרי' דאין עובר בב"י כ"א בפסח ובי"ד רק עשה תשביתו אין סברא כלל לומר דעשה זו בא לתקן הלאו דהרי בי"ד אינו אלא עשה ואין זה דומה לשאר לאו נל"ע, והוכיח רבינו זאת מביצה דף ז' דמחלוקת ב"ש וב"ה לענין ב"י וסובר רבינו דב"י איכא בח"ש וקשה ליה מנפ"מ במחלוקתם אלא ודאי לענין מלקות נפ"מ דלא הוי לאו הנל"ע ומשכחת לה דלוקה ע"ש:
ג"וו כלל כ"א כתב דרבינו פסק כר"י דוקא ביטל ולא ביטלו ופסק כחכמים מפרר וזורה לרוח א"כ לאיזה צורך הלאו ב"י כיון דאין לוקה ואי בטלו בידים הא לא משכחת בחמץ דאי זרק לים זהו ביעורו ואי שהה עד אחר פסח לא מיקרי ביטלו בידים אלא ע"כ ב"י לא הוה ניתק לעשה, וסוגי' פסחים צ"ה אליביה דר"ל דקיימו ולא קיימו ומיד כשהתרו בו ולא קיים לוקה ושפיר אצטרך הלאו, אלא לאחר עיון ליתא דרמב"ם פסק קיימו ולא קיימו לר"י ע"ב:
הלכות נערה ובתולה פ"א, אע"פ שנאמר באונס לא יוכל לשלחה כיון שקדמו עשה שנאמר ולו תהי' לאשה, הרי זה נתקו לעשה ונמצאת זו מצות ל"ת שנתקה לעשה שאין לוקין עליה אלא אם לא קיים עשה שבה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין, לפיכך האונס שעבר וגרש כופין אותו להחזיר ואינה לוקה, מתה גרושתו קידם שיחזרנה או נתקדשה לאחר או שהיה כהן שאסור בגרושה ה"ז לוקה שהרי עבר על לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבה, וכתב הכ"מ נלמד ממה שאמרו תני קיימו ולא קיימו כך היא גירסת הרי"ף כלומר אע"פ שלא ביטלו לעשה כיון שלא קיימו לוקה על ל"ת ופי' נמ"י דוקא אם לא קיימו חייב דמיד שהתרו בו ב"ד לתקן הלאו ולא תיקן שוב אין לו תקנה לתקן אותו ולוקה:
פסולי מוקדשין פי"ח אסור להותיר מבשר קדשים לאחר זמן אכילתן שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בוקר וה"ד לשאר קדשים כולם המותיר אינה לוקה שהרי ניתקו הכתוב לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו, מל"מ כתב כ"כ רבינו פ"י מקרבן פסח אך פ"א כתב המניח אימורין אינה לוקה לפי שאין בו מעשה ולא נקיט טעם שניתק לעשה לפי שלא מצינו באכילת מזבח ניתק לעשה ואכילת מזבח לא יליף מאכילת אדם אך קשה למה לן באכילת אדם טעמא דפטור ממלקות משום דניתקו הכתוב לעשה תיפוק ליה משום דהוי לאו שאין בו מעשה, שהרי היכי דאינו יכול לקיים העשה לוקה עליו כמ"ש פ"א מנו"נ ופי"ג משחיטה הגע בעצמך שאבד הנותר אין לו עוד תקון ללאו והי' מן הדין שילקה לולי מן הטעם שאין בו מעשה א"כ הו"ל למנקט טעמא דאין בו מעשה ע"ש:
קרבן פסח פ"א המניח אימרים ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה ה"ז עובר בל"ת שנאמר לא ילין חלב חגי עד בוקר ואע"פ שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה:
פ"י צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מפסח עד בקר וכו' ואם השאיר ממנו עבר בל"ת ואונו לוקה על לאו זה שהרי ניתק לעשה שנאמר והנותר ממנו באש תשרופו, עי' ברוך טעם:
הלכות שחיטה פי"ג הלכה א' הלוקח אם על הבנים ושחטה הבשר מותר באכילה ולוקה על שחיטת האם שנאמר לא תקח האם על הבנים וכן מתה קודם שישלחנה לוקה ואם שלחה אחר שלקחה פטור וכן כל מצות ל"ת שניתקה לעשה חייב לקיים עשה שבה ואם לא קיימו לוקה:
הלכה י"ט אסור ליטול אם על בנים ואפי' לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה ואם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ועשה ול"ת דוחה עשה:
מתנות עניים פ"א, הקוצר את שדהו וכו' עבר וקצר וכו' לוקח מעט ממה שקצר ונותנו לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם, אבד כל הקצור או נשרף קודם שנתן הפאה ה"ז לוקה שהרי עבר על מצות לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו:
מלוה ולוה פ"ב, אלמנה בין שהיה עניה בין שהיא עשירה אין ממשכין אותה ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו אבד המשכון או נשרף קודם שיחזור לוקה, המלות את חבירו לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש וכו' ואם חבל מחזיר בע"כ ואם אבד המשכון או נשרף קודם שיחזור לוקה לח"מ כתב רבינו פסק כמ"ד קיימו ולא קיימו לכך כתב דאע"ג דאבד המשכון מאליו ולא אבדו בידים לקי ובגמרא משמע דמאן דאית ליה הכי סבור דהתראת ספק לא שמיה התראה ואע"ג דרבינו פסק בסנהדרין ה"ס שמיה התראה שם ביארתי טעמו ע"ב:
פ"ג המלוה את חבירו אחד עני ואחד עשיר לא ימשכנו אלא בב"ד וכו' עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו שחטף המשכון מידו בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השיב תשיב לו כבא השמש ואם לא קיים עשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכן ותובע השאר בדין, וראב"ד משיג זה שבוש אלא מפני שנתחייב באחריות:
ה"ה כתב בהשגות א"א שבוש הוא זה מפני שנתחייב באונסיו, הר"א ז"ל מדמה לאו זה ללאו דלא תגזול הכתוב ביה והשיב את הגזילה ואפי' אין הגזילה בעין כיון שהוא חייב באונסין ה"ז לאו שניתק לתשלומי ממון ואין לוקין עליו ואף זה כיון שהוא חייב בתשלומין אם נאנס פטור הוא מן המלקות ודעת רבינו הוא שאין זה לאו שנתן לתשלומין שהרי לא אסרה תורה זה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי:
נוטלו בחובו ואין זה לא גנב ולא גזלן אלא גזה"כ היתה שלא לעשות כל אדם דין לעצמו ואין זה לאו ניתן לתשלומין שהרי הלוה ומלוה אין מחלוקתן עכשיו בממון אבל הוא לאו שנתק לעשה ואם לא קיים העשה שבו לוקה, וא"ת האיך לוקה ומשלם, נראה לי שדעתו ז"ל הוא שלאו הוא בשעת נטילת המשכון ובאותה שעה לא הי' מתכוין לגזלו אלא ליטלו במשכון בחובו וכשנאבד נפקע חובו בכדי שווי שהרי לכך נטלו כל זה הי' נראה לדעת רבינו ע"ש מעין חכמה דף קצ"ו כתב הדבר מוכרח כן שהרי ברכב ורחים אמרי' ב"מ קט"ו להדי' דלוקה ובענין אחר לא משכחת מלקות כ"א בנאבד או נשרף וגם שם בודאי הדין שמנכה מחובו כפי שווי הכלי ומוכח דל"ש בכה"ג אין לוקה ומשלם ע"ש:
סנהדרין פט"ז, עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו לו אל תעשה דבר זה שאם תעשנו ולא תתקיים עשה שבו תלקה ועבר ולא קיים העשה הרי זה לוקה, אע"פ שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא עי' כ"מ לפי גירסת רי"ף פסק כר"י:
פי"ח הלכה ב' כל לאו שניתק לתשלומין כגון לא תגזל ולא תגנב אין לוקין עליו, כ"מ כתב קשה לי דהא בכתובות דף ל"ה אר"י דכל דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם וצריך עיון ועי' תוס' מכות דף ט"ז בתוס' ד"ה התם ועשרה מאמרות מאמר חקור הדין פרק י"ז כתב לישב דכל היכא דאיכא ממון דלאו קנסא הוא צריך לשלם לרצות חבירו להשיב גזילה שגזל וכיון דמשלם אינו לוקה, משא"כ בקנסא דלא מידי חסריה לחבירו הלכך מלקי לקי ולא משלם וכ"כ פנ"י ב"מ דף ס"א הבאתי בעט סופר כלל מ"א פרט י"ג, ועי' שו"מ ח"ר קכ"ו באריכות ומביא בשם גאון אחד שאמר לחלק דהא דניתק לתשלומין לא מועיל לענין שיהי' מקיים המצוה דמ"מ לא השיב הגזילה בעצמה אבל מ"מ ביטלו ל"ש בזה דהרי מ"מ משלם, בזה מיושב קושי' ראב"ד פ"ג על רמב"ם דרמב"ם פסק קיימו ולא קיימו וכך פסק דחייב במלקות ותשלומין דל"ש קיימו במה שמשלם המשכון והש"ס קאי למ"ד בטלו ולא בטלו:
רמב"ם שם וכל לאו שניתק לעשה כגון לא תקח האם לא תכלה פאת שדך אין לוקין עליו אלא אם לא קיים עשה שבהן [ולא חילק בין קדמו עשה ללא קדמו ובפרק י"ט מנה הלאוין טמא שנכנס למקדש לוקין עי' שעה"מ]: גזילה ואבדה פ"א, כל הגוזל חברו ש"פ עובר בל"ת שנאמר לא תגזל אין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזילה אשר גזל זו מצות עשה ואפי' שרף הגזלה אינה לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו: פ"א מגניבה, כל הגונב ממון מש"פ ולמעלה עובר על ל"ת שנאמר לא תגנוב ואין לוקין על לאו זה, שהרי ניתן לתשלומין שהגנב חייבתו תורה לשלם, על סיום שתורה חייבתו לשלם, עי' שואל ומשיב ח"ר סי' קכ"ו:
פי"ב משכירות הלכה ג' פועל שהילוך בידו וכו' ואין לוקין על ב' לאוין אן אם אכל או הוליך חייב לשלם, ובפרק י"א הלכה א' מצוה עשה ליתן שכר השכיר בזמנו ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל"ת ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם, ועי' שעה"מ חמץ פ"א הלכה ג' הקשה תיפק ליה לאו שאין בו מעשה:
פי"ח מסנהדרין כל לאו שא"ב מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל, והקשו מפרשים זה דלא כר"י דאמור בדבורו עביד מעשה. ונב"י ח"ב יו"ד סי' קס"ח כתב שיליף לה מזבחים דף כ"ט מחשב בקדשים לאו שאין בו מעשה דלא אמרי' עקימת שפתיו הוי מעשה ע"ש, ומנחת חינך סי' שנ"ב כתב עי' באחרונים תי' דלשיטת הר"מ ניחא דצבור ושותפים ס"ל דאין עושה תמורה ולוקין א"כ ל"ש בדיבורו עביד מעשה ע"כ כתב מפי השמועה ורא"ה הרכיב שני טעמים:
רא"ה סוף פ' מטות כתב דאין לוקין על קונמות משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ופד"ר דרך מצותיך משיג דאמרי' בשביעות דף כ"ב דלוקין ועי' מל"מ:
פרט ח'. לאו שאין בו מעשה:
שבועות דף ג' שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה ר"י אמר אינה לוקה משום דהוה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ורל"ק אמר אינה לוקה התראת ספק הוא והתראת ספק לא שמה התראה תוס' התראות ספק אבל משום דלאו שאין בו מעשה לא מיפטר דקסבר ר"ל דלוקין עליו, ותימא בסנהדרין דף ס"ה פטר ר"ל חסמה והנהיגה בקול דעקימת שפתיו לא הוי מעשה, וי"ל דהתם אליבא דרבנן ע"ב:
מכות דף י"ג, אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי לעשות כתיב לאו שניתק לעשה נמי דומי דלאו דחסימה [שהוא כתיב אצל פרשת מלקות]:
דף ט"ו ר"י משם ר"י הגלילי כל ל"ת שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מן הנשבע, מומר, והמקלל חבירו בשם, עי' תוס' שבועות דף כ"א תימא והא ר"י אית ליה ב"מ דף צ"ו גבי חסמה בקול עקימת פיו הוי מעשה, וי"ל דשאני התם דבדיבור עושה מעשה שהבהמה נמנעת מלאכול והוי כמו מימר דא"ל ר"י דבדיבר קעביד מעשה ע"ש:
תמורה ג' אר"י א"ר כל ל"ת שבתורה עשה בה מעשה חייב לא עשה מעשה פטור, כללא הוא דלאו שאין בו מעשה פטור והרי מימר דלאו שאין בו מעשה הוא ולקי דתנן לא שהוא רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג ארבעים א"ל הא מני ר' יודא הוא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו: תוס' והרי מימר, וא"ת אמאי לא פריך הכי נמי ממוצא ש"ר ועדים זוממין דלאו דאין בו מעשה ולקי, וי"ל דלא בעי למפרק מהני דכתיב בהו מלקות בתורה, וא"ת כי פריך והרי מימר, דלאו שאין בו מעשה לימא בדיבוריה איתעביד מעשה וי"ל דאה"נ הוי מצי לתרוצי:
א"ל ר"י לתנא לא תתני ומימר משום דבדיבורו עשה מעשה:
סנהדרין דף ס"ג אר"א על כולן אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמו ומקיים בשמו מ"ש אהנך וכו' הני נמי לאו שאין ב"מ נינהו, כר"י דאמר לאו שא"ב מעשה לוקין עליו ע"ש:
ב"מ דף צ' ת"ר החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור ואינו לוקה אלא דש ומנהיג דלבד איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול, ר"י אמר חייב ר"ל אמר פטור, רי"א חייב עקימת פיו הוי מעשה, רל"א פטור קלא לא הוי מעשה תוס' רלק"א פטור, וא"ת במכות דף י"ג אמרי' הא דבעינן לאו שיש בה מעשה משום דכולהו לאוין גמרי' מלאו דחסימה משום דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף וחסימה יש בה מעשה, והשתא לרל"ק דחסמה בקול לית בה מעשה נימא דלקי ונילף בכולהו דילקי אלאו שאין בו מעשה ואמאי פטר הכא בחסומה גופיה כי אין בה מעשה וי"ל דסבר רל"ק דעיקר קרא לא איירי אלא בסתם חסימה דאית בה מעשה ע"ב:
תוס' רי"א חייב עקימת פיו הוי מעשה תימא בשביעות אר"י כל לאוין אין לוקין חוץ מימר נשבע ומקלל, והלא ר"י קאמר הכא דעקימת שפתיו הוי מעשה א"כ נשבע ומימר אמאי מחשיב אותן לאו שאין שאין בו מעשה וי"ל דלא קאמר ר"י דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא משום דבדיבוריה קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה אבל נשבע לא עביד מעשה ע"ש:
סנהדרין דף ס"ה, מתיב ר' זירא יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה ואמאי הא ליתנהו בלב אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול, וקול לר' יוחנן לאו מעשה הוא והא איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה, רל"ק אמר פטור עקימת פיו לא הוה מעשה אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה, ועי' כריתות דף ד': אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנה בלב, וכתב בחר"ן פי' בודאי עקיצת שפתיו הוי מעשה כמו כפיפות קומתו לרבנן אלא דמ"ה לא מחייב חטאת במגדף מפני שפעמים הוא מגדף בלא מעשה זה של עקיצת שפתי' אלא בלבו ואף שהוא חייב לשמים כאלו מגדף בפיו מפני שעל מחשבה הוא חייב כדכתיב למען תפוש בנ"י בלבם וכיון שאין חיוב חטאת במגדף בלבו לפי שאין עושה מעשה, אף כשעושה מעשה ויגדף בשפתיו פטור שאל"כ נמצא המגדף פעמים מביא חטאת ופעמים שאינו מביא חטאת ורחמנא אמרה תורה אחת בעושה בשגגה וכאן לא יהי' שוין השוגגין כשעשה מעשה יהי' חייב וכשלא יעשה מעשה יהי' פטורין ולפיכך כל מגדף פטור מקרבן עכ"ל ואולי זה סברת הרא"ה סי' רמ"א העובר על לא תקום אין לוקין אע"פ שעשה מעשה כיון שאפשר לעבור בלא מעשה כי תורה אחת אמרה רחמנא:
שמ"ק רי"א חייב קשיא לי והא אפשר לקול בלא עקימת פיו וכיון דאפשר בקול בלא עקימת פיו לא הוי מעשה אע"ג דאיכא נמי עקימת פיו כדאמרי' לענין מגדף הואיל וישנו בלבו ולענין עדים זוממין הואיל וישנן בראיה אלמא כיון דאפשר בלא עקימת שפתים אע"ג דאיכא עקימת שפתים לא חשוב מעשה והכא נמי הואיל ואפשר בקול בלא עקימת פיו ואמאי חשיב ליה מעשה ע"ש:
יבמות דף ק"ד לא קראה חליצה כשירה ככה יעשה דבר שהוא מעש' מעכב תוס' וא"ת למ"ד דעקימת פיו הוי מעשה היכי ממעטין קריאה ע"ש וערוך לנר כתב לפי מש"כ תוס' ב"מ צ' עקימת פיו הוי מעשה היכי בדבורי איתעבד מעשה כמו תמורה שמועיל להיות הקדש א"כ מה קושיא כאן לא איתעביד מעשה ע"ש: רמב"ם שכירות פי"ג אחד החוסם אותה בשעת מלאכה וכו' אפי' חסמה בקול לוקה ה"ה כתב מחלוקת דר"י ורל"ק ופסק כר"י, והטעם דעקימת שפתיו הוי מעשה, והקשו מפרשים ממה. שנאמרו כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל אלמא דעקימת שפתים לא הויא מעשה והרב כך כתב פי"ח מסנהדרין ותימא איך פסק שתיהן והעיקר שמה שאמרו כאן דעקימת שפתים דחסימה הוא מעשה מפני שדבירו בא לכלל מעשה שע"י קולו היא נחסמת, אבל דבריו שאינו בא לכלל מעשה לא ומימר דומה הוא לחסימה ולא שיש בה מעשה הוא שהרי ע"י דבורו נתפסת הבהמה בקדושה כו' ואפשר הי' לי לומד שכל לאו שא"א בו מעשה אלא דבור שאין הדבור קרוי מעשה, אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה:
ועי' מל"מ פ"ד ממלוה, אם עדים שחתמו שטר שיש בו ריבית לוקין אם חשוב מעשה, וכתב ועוד אני אומר דאף שלא חתמו בשטר אפשר שלוקין אע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה משום כיון דמשכחת לאו זה ע"י מעשה כאשר כתב ה"ה והקשה עליו בעל לח"מ דא"כ מאי פריך בגמרא מעדים:
זוממין לחסימה הא בעדים זוממין לא משכחת מעשה, ותירץ שיוכלו להעיד בכתב, א"כ גבי עדי ריבית נמי כיון דמשכחת לה ע"י מעשה כגון בחתימה אף שלא חתמו לוקין וכו' עי' שם אם לפני עיור לאו שאין בו מעשה הוא, ורא"ה סי' רל"ב כתב השיא חבירו לדעת עצה שאינה הוגנת לו אם סייע לו בדבר עבירה כגון המושיט כוס יין לנזיר וכל כיוצא בזה עבר על לאו ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה אבל רבינו יונה בשער התשובה כתב לפ"ע מקרי לאו שיש בו מעשה:
רא"ה פ' בהר סי' שמ"ה, שלא נמכר ע"ע כדרך שמוכרין ע"כ בהכרזה על אבן וכו' ועובר על זה עבר על לאו שאין בו חיוב מלקות לפי שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה סי' שמ"ו, שלא נעבוד בע"ע בעבודת פרך וכו' ואין לחייב מלקות עליה לפי שאפשר לעבור עליה בדיבור לבד מבלי מעשה, סימן שפ"ז כתב כל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע"פ שעשה בו מעשה אין לוקין עליו, בסי' קי"ג כתב הנהנה מבו"ח כגון שנתנו או מכרו אינו לוקה לפי שאפשר להנאה בלי מעשה וכל שאין בו מעשה אין לוקין עליו, בסי' רמ"א כתב העובר על לא תקום אין לוקין לפי שא"ב מעשה שאע"פ שעשה בו מעשה אינו לוקה עליו מכיון שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה ותזכר דין זה בכולן כי דבר ברור הוא:
השעה"מ פ"א מחמץ כתב דוקא היכא שאפשר לעבור על הלאו בכל שעה בלתי מעשה כגון לאו דלא ימכרו ממכרת עבד וכו' אבל בלאו בל יראה אע"פ שכשיש לו חמץ בערב פסח בביתו ולא מבער עובר על ב"י בלי מעשה כיון שלא נשאר חמץ בביתו א"א לעבור על לאו ב"י בתוך פסח אא"כ קנה או מחמץ בידים לאו שיש בו מעשה מקרי כיון שבשעה זו א"א לעבור עליו אלא ע"י מעשה ע"ש ומנ"ח קי"ג מדמה לסך בבב"ח שם יוכל להינות בלי מעשה וצ"ע: מכות דף כ' תני קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה אמר ליה מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי דאמר לך מני' ר' יודא היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, רב אשי אמר במסייע ודברי הכל כתב ריטב"א יפה פי' ר"מ ז"ל, דאף ר"ח מודה שהניקף עובר בלאו וכדכתיב לא תקיפו, ולא קשיא ליה אלא במאי דקתני שגם הניקף לוקה, והיינו דנקיט בלישניה מאן דאכול תמרי לקי והיינו נמי דקאמר דא"ל מני ר"י דאמר לאו שב"מ לוקין עליו דאלמא לא קשיא לן אלא מלקות משום דלית ביה מעשה והיינו דאמר רב אשי במסייע ודברי הכל דכיון דמסייע הא עביד מעשה אבל לענין לאו בלא מלקות אפי' בלא מסייע נמי עובר בלאו:
במסייע פרש"י שמזמין לו השערות, איכא דקשיא ליה הא אמרי' בביצה לענין מכחל כותי לישראל ביו"ט וישראל עמין ופתח דמסייע אין בו ממש ולא קשיא שאין כל מסייען שוין וכו' וכ"ש לפי' ר"מ ז"ל שכתבנו לעיל דבלאו מסייע יש בו לאו ולא בעינן סיוע אלא כדי שיהא בו מעשה ללקות עליו דבמעשה כל דהוא סגי להא כדאמרי' בעלמא עקימת פיו הוי מעשה, [עי' נקהכ"ס קצ"ח וט"ז באו"ח שכ"ח]:
נב"י ח"ב או"ח סי' ע"ו מביא קושי' רמב"ם פי"ב מעכו"ם פסק שאין איש מתגלח לוקה אלא א"כ מסייע, ולדברי ה"ה כיון דמשכחת מעשה היינו מסייע א"כ גם בלא סייע יהי' חייב ותי' אם לא סייע לא די שאינו לוקה אלא אפי' לא עבר כלל על לא תעשה, ואין זה דומה לחוסם בקול שאע"פ שאין עקימת שפתיו מחשב מעשה לענין מלקות מ"מ חשוב איסור לאו שהרי עכ"פ הוא חוסם הבהמה בקולו ורחמנא אמר לא תחסום ולכן כיון שעכ"פ עובר על ל"ת סובר הה"מ דשוב לוקה כיון דמשכחת בו מעשה גמור עוד הקשה שרמב"ם פסק בקנה חמץ בפסח לוקה אבל אם הי' לו חמץ ולא ביערו אע"פ שעובר אינו לוקה, לדברי ה"ה כיון משכחת מעשה חייב, ותי' דה"ה אמר אם יכיל לעבור עתה לאו זה במעשה, אבל המשהה חמץ, על חמץ זה א"א לעבור במעשה וכו' עוד כתב ה"ה לא קאמר אלא דחסימה בקול היא כמעשה כיון שהקול ג"כ עכ"פ קצת מעשה, אבל מתגלח ומשהה חמץ אין שם שום מעשה כלל לא מהני מה דמשכחת לו ע"י מעשה [ע' בסדר משנה פ"ו הלכות דעות הלכה יו"ד על לאו אלמנה ויתום לא תענון באריכות בזה] עוד הקשה במכות דף ב' הקשה גמרא תיפוק ליה מלא תענה משים דהוי לאו שא"ב מעשה וכל לאו שאין ב"מ אין לוקין, וריטב"א כתב איכא דקשיא ליה למ"ד דעקימת פיו הוי מעשה מא"ל, י"ל דאפי' נאמר כן מ"מ אינו מעשה גמור ע"ש, והקשה לפי' ה"ה קשה אפי' למ"ד עקימת שפתיו לא הוי מעשה, שהרי אפשר להעיד בכתב וזה מעשה גמור ע"ש:
שבועות דף ד', אבל אוכל ולא אכל לא לקי, תוס' וא"ת היכי דייק מהכא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין דלמא טעמא משום דהוי ה"ס, וי"ל דמשמע ליה דפטר אפי' נשבע על הככר וזרקו לים והתרו בו בשעת זריקה ע"ש, וג"וו כלל כ"ב כתב ויש לחקור חקירה וגדולה היא אלי בלאו הניתק לעשה דקי"ל אם ביטל העשה בידים דלוקה, אי מתרמי ללאו שאין בו מעשה מי מחייב בביטול העשה או לא, אם נימא כיון דעיקר הלאו אין בו מעשה, תו אף כשביטל אח"כ העשה לא לקי או דלמא כיון דעיקר הלאו תלוי בביטול העשה וא"כ כשביטל העשה הו"ל לאו שיש בו מעשה ולוקה עליו כמו נותר שהותיר ושוב אח"כ זרקו לים הוי יש בו מעשה וכו' ומדברי תוס' שבועות דף ד' שתי' שזרק לים יע"ש, ויש להקשות א"כ הוה נמי לאו שיש בו מעשה אלמא כיון דעיקר הלאו לא הוה מעשה, דהלאו היא במה שאינו אוכל הככר תו לא הוה מעשה, לא דמי:
לנדון דידן, דהתם בשעה שהשליך לים עדיין הי' שהות ביום לאכול ומודינא בנותר כה"ג שהתרו בו קודם אור יום והשליך לים דלא הוי מעשה כיון דההיא שעתא לא מטי חיובא עדיין ולא חל עליו עבירת הלאו, ומכי מטי זימנא שב וא"ת הוא משא"כ כאן דהותיר ואח"כ ביטל העשה בידים דהלאו נגמר בביטול עשה והוה יש בו מעשה ע"ש באריכות ועי' במל"מ פ"ג מביאת מקדש הלכה כ"א באריכות בכלאים ובנזיר אם תחילת המעשה הי' בהיתר ואח"כ השיהה באיסור אם חשוב כמעשה ועי' תיו"ט מכות פ"ג משנה ח', הי' לבוש כלאים כל היום וכו' אע"פ שאינו עושה מעשה כיון שמתחלה עשה מעשה כשלבש ע"ש:
וארעא דרבנן אות קכ"ב כתב צ"ע על מרן ב"י בסי' שע"א הביא בשם הכלבו שאם שהה הכהן באוהל המת כדי השתחואה לוקה וכתב דהאי לוקה לאו מדאוריי' הוא דהא לאו שאין בו מעשה הוא ע"כ, ודבריו תמוהים שזה הדין עצמו שהביא רמב"ם פ"ג מאבל וכתב ה"ז לוקה:
פרט ט'. לקוטים:
זבחים כ"ט, א"ר ינאי מניין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב, א"ל רב אשי לרב מרי לאו שא"ב מעשה הוא וכל לאו שאב"מ אין לוקין עליו א"ל ר"י היא דאמר לאו שאב"מ לוקין, ורמב"ם פרק ח"י פסולי מוקדשין כתב כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים ה"ז עובר בל"ת שהרי הוא אומר לא יחשב מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים ואעפ"כ אינו לוקה שאין המחשבה מעשה, בהלכה ט' כתב המותיר מקדשים אינו לוקה שהרי ניתקו לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו ועי' מל"מ שם:
תשובת ריב"א סי' ל"ט כתב מה שהקשה מעלתו על רמב"ם דפסק פי"ח פסולי מקדשין, המחשב אינו לוקה דהוי לאו שא"ב מעשה ופסק בחוסם בקול דלוקה אלמא דבמה שבדיבורו עושה מעשה הוי כמעשה, על רמב"ם לא קשה דכתב בהלכות תמורה דמימר הוה לאו שא"ב מעשה ומ"מ לוקה מהלכה אלמא דלא ס"ל עקימת שפתיו הוה מעשה והא דלוקה בחוסם בקול כתב ה"ה כיון דאפשר לעבור ע"י מעשה גם בלא עשה מעשה נלקה, אבל הו"ל להקשות על הגמרא דמקשה ר"מ על ר' ינאי דמחשב לוקה והא לאו שאין בו מעשה הוא, דלמא סובר ר' ינאי כתלמידו דאמר לא תתני מימר, אבל נ"ל דל"ק דלא דמי למימר דעקימת שפתיו עשה מעשה שהוא רצה שיעשה שאמר שהתמורה תהי' קדוש, וכן נעשה ע"י דבורו כאשר אמר, אבל כאן במחשב שיוקטר חוץ לזמנו אטו נעשה כן שמותר לכהן להקטיר חוץ לזמנו אלא שתפסל והוא לא אמר שיופסל אלא אמר שיוקטרו האימורין או יאכל הבשר חוץ לזמנו וכן לא יעשה כנ"ל:
במי נדה דף מ"ו ד"ה לאותן שמוזהרין עליו, קשה האיך ס"ד שילקו על זה דהוי לאו שאין בו מעשה ועי' מל"מ סוף מ"א:
אם בלאו שאין בו מעשה יש מכות מדרבנן עי' קה"י אות ל' שאין ראיה מתוס' סנהדרין דף פ"ט, הכובש נבואה לוקה, לית ביה לאו ועוד דאין בו מעשה אלא מכין אותו עד שתצא נפשו כמו עשה סוכה ואינו עושה: עי' מרי"ק סי' קל"ד שהקשה שלמה דחק הש"ס לפרש שמנ"ל לר"י דלאו שאב"מ שלוקין עלי', לימא דמהכא יליף ר"י מדניתק הכתוב ללאו דלא תותירו לעשה מוכח דחייב מלקות בלאו שאין בו מעשה דאל"כ למה לי לקרא לניתק כמו שפריך הש"ס בתמורה דף ד' ע"ש:
פמג"ד בפתיחה כוללות חלק ב' אות י"ד, סוג נשים השוה הכתוב לעונשין שבתורה, והנה אם נשים מצווין על לאוין שאין בהן מעשה איכא לעי' כי בקרא במדבר ה' כתיב איש או אשה כי יעשו, ורש"י קידושין ל"ה ד"ה לכל עונשין ולאוין עונש מלקות משמע לאו שאין מעשה פטורות ע"ש ובמנחת חינך סי' ח' מאריך בו ועי' תשב"ץ ח"ר סי' ג' שחקר בזה, ועי' רש"י תמורה דף ב' ע"ב, ורמב"ם פי"ד ממע"ק פסק אחד א"ש ואחד אשה עוברים על בל תאחר ע"ש ובמנ"ח סי' ח' כתב בל"ת שזמ"ג אפשר דלא עדיף ל"ת ממ"ע שהז"ג ויהי' נשים פטורים ע"ש:
במדבר קדמות מערכת ת' אות טו"ב, הרב נחלת בנימן חקר דקי"ל לאו הניתק לעשה אין לוקין א"כ כל הלאוין שבתורה לא יהי' בהם עונש מלקות ומיתה דהכל ניתק לעשה דתשובה כמש"כ רמב"ם דתשובה היא מצות עשה ואפי' לא עשה עדיין תשובה כיון דהיא לאו הניתק לעשה אף שלא קיים העשה אין לוקין על הלאו וכ"ש מיתה, ותירץ דקי"ל אין לוקין על לאו שבכללות וטעמא שכיון שכולל דברים הרבה לא הוי לאו חמור ללקות עליו ומינה גמרי' לעשה הדוחה הלאו הנתק לעשה, ה"ד בעשה פרטיי אבל עשה דתשובה הוא כללי לכל ל"ת שבתורה אין בי כח לפוטרו מעונש מיתה ומלקות מטעם ניתק לעשה עכ"ל, ופלא וכי מהני תשובה לב"ד של מטה לאלקים המשפט: בספר ילקוט גרשוני אות הקדש ע"י שליח, כתב מרי"ט שא"א לעשות שליח להקדיש כי מילי לא ממסרן לשליח ותרומה שאני דמחשבת תרומה חשוב כמעשה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם, ומח"א הקשה הלא גבי הקדש נמי חשוב מעשה כמ"ש תוס' פ"ג דשבועות דהקדש מהני במחשבה דכתיב כל נדיב לב עולות, ורב הגאון מו"ה אברהם יהודא רב בק"ק בערעגסאס ז"ל אמר כוונת מרי"ט דאי לאו דגלי:
תורה ונחשב לכם תרומתכם ה"א דאסור לאכול עד שיפריש במעשה, א"כ כיון דגלי רחמנא ונחשב לכם ממילא המחשבה כמעשה הפרשה, אבל בהקדש דגם אי לא כתבה התורה כל נדיב לב ליכא מעשה רק דיבור בעלמא, א"כ אף דגלי קרא דמהני במחשבה מ"מ אינו כמעשה רק מילי בעלמא, גם מה שהקשה מח"א מנדרים ע"ב שיוכל להפיר ע"י שליח עי' כב"י ח"ב קמ"ז, תירץ הנ"ל עפ"י סברת ראשונים בכ"מ דסגי במחשבת הלב שם לא אמרי' עקימת שפתיו הוה מעשה, עי' ישו"י או"ח ס"ב, ואמרי בינה בסוגי' מצות צ"כ א"כ כיון דהקדש מהני בלבו גם אם מקדיש בדיבור לא חשיב הדיבר מעשה דהא הדיבר שלא לצורך לגוף ההקדש ובכה"ג לא אמרי' עקימת שפתיו הוי מעשה, אבל בהפרה דלא מהני בלב א"כ כח הפרה מצד הדיבור וחשוב הדיבור כמעשה ולא הוי מילי ע"ש:
מכות כ"א הלובש כלאים וכו' רב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב, וריטב"א כתב קשיא לרבינו מאיר ז"ל היאך לוקה הא לא עבד מעשה תי' בתוס' דכיון שיוכל לפשוט ואינו פושט ועומד במלבושו זה חשוב מעשה, ומביא ראיה מנזיר שנכנס לבית הקרבות בשידה תיבה ומגדל ופרעו עליו המעזיבה שהוא חייב על כל שהיי' ושהיי' ואע"ג דלא עביד מעשה כיון דבכניסה או בפריעה עביד מעשה והוא שוהה שם במזיד ע"ש, ועי' כ"מ כלאים סוף פ"י, בספר יבין שמועה דף א' כתב הנה המל"מ פ"ג מביאת מקדש מסתפק אם תחילת הכניסה בהיתר אי נימא כיון דתחילה בא ע"י מעשה חייב אח"כ או אינו חשוב מעשה כ"א כשעשה תחילה מעשה באיסור וכו' נ"ל להביא ראיה ברורה דהיכא דעשה תחילת מעשה בהיתר לא חשיב השהי' אח"כ למעשה, דרמב"ם פ"ה ממלכים הלכה ח' כתב אסור להשתקע בארץ מצרים ואין לוקין על לאו זה לפי שתחילת ההכניסה הי' בהיתר כלומר שמותר לחזור לפרקמטיא וכו' ואם אח"כ חשוב להשתקע שם לא חשוב שהי' מעשה וכו' וכתב דאם קנה חמץ קודם פסח לא חשוב השהי' בביתו כמעשה שיהי' לוקה משום ב"י אבל אם קנה בפסח אף שקנה בשוגג חשוב שהי' כמעשה ובנותן מים לקמח חשיב מעשה אף שנתחמץ מאיליו אח"כ וצ"ע ועי' רמ"א שע"ב כהן ששוכב ערום וכו' משמע גם שנכנס בהיתר בתחילה שהי' חי בעת ההוא וכו' ועי' ילקוט גרשוני אות לאו הניתק לעשה בזה: