אור ברסלב
עט סופר חלק ג עט סופר חלק ג כלל סז פתיחה לסוגיה

עט סופר חלק ג· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ג כלל סז פתיחה לסוגיה

עט סופר חלק ג כלל סו סריס ואיילנות

שלא כדרך הנאתן

פרט א'. פסחים דף כ"א, אמר חזקיה, מנין לחמץ בפסח שאסרה בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהי' בו היתר אכילה ופליגי דר"א דאמר ר"א כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסר אכילה ואחד איסר הנאה עד שיפרט לך הכתוב בדרך שפרט לך בנבילה:

תוס' א"ת יהי' נהנה מחמץ בכרת דהא כתיב כי כל:

אוכל ונכרתה ע"ש והקשה הג"ה במל"מ פי"ג משגגות בחולין ק"כ ארל"ק נפש לרבות את השותה ואי נהנה חייב כרת למה לי קרא לרבות השותה ת"ל שהרי נהנה מחמץ בפסח, ועי' עט סופר כלל נ"ד מה שתי' השעה"מ:

ח"ס בחידושיו כתב תוס' דף ק"כ ד"ה אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיב ביה, אע"ג דהוא אסור בהנאה, הנאת חמץ לית ביה כרת אלא לאו ע"ש, האמת כי דבריהם צ"ב לכאורה מה קושיא הא כיון שנמחה ונעשה משקה ומותר לשתותו מה"ת תהי' הנאת אסור, אלא כוונתם דעכ"פ הממחה חמץ לשתותו נהנה מחמץ טרם נמחה שהרי צריך הוא לו לשתותו ואין לך הנאה גדולה מזו ואה"נ למסקנא איצטרך הנפש לחמץ מחוי מכבר קודם פסח בשעה שהי' מותר בהנאה ועתה בפסח כבר הוא משקה ה"א שיהי' מותר איצטרך הנפש לרבית השותה, אבל מ"מ מקשי' תוס' אהמקשן דפריך אלא חמץ אכילה כתיב ביה מאי קושי' דלמא מיירי שהמחה בפסח ונמצא נהנה מחמץ, ועל זה תי' דפשיטא ליה להמקשן דאין כרת על הנאת חמץ והיינו מטעם שכתב תוס' פסחים כ"א ע"ב ד"ה כל מקום יע"ש וראיתי במל"מ שכתב דקושי' תוס' יהי' הנאת חמץ בכרת מתורצת מדאיצטרך הנחש ובמחכ"ת לא דק דהנפש איצטרך לחמץ שנמחה קידם זמן איסורו ע"ש:

לא זכיתי להבין מה שהקשה על תוס' כיון שמותר לשתותו מה"ה תהי' הנאה אסור, הלא כתב בח"ס סי' קי"ד לישב קושי' מורי מדם שיק לרמב"ם שמשקים היוצאים מהקדש אסורי' רק מדרבנן ולמה צריך מריקה ושטיפה ומחלק בטוב טעם הרוטב דבמילתייהו קאי וכגוף האיסור ולא הותר אלא לשתותו לא מצד פחיתות וקלישת האיסר עצמו אלא מצד הפועל שאינו אכלו ע"ב היטיב הבאתי באריכות בעט סופר כלל נ"ז פרט ז', א"כ עדיין חמץ הוא ואם נקרש ונקפו ואוכל חייב, שפיר הקשה תוס' שאסור בהנאה. גם מה שתי' שנהנ' מחמץ טרם שממחה כי צריך הוא לשתותו, א"כ האיך משכחת שנהנה שלא כדה"נ אם זה חשוב הנאה שצריך להינות שלא כדה"נ, ה' יאיר עיני:

ואמרי בינה בפסחים כתב לישב קושי' מל"מ לפמ"ש תוס' בשם ר"ש דהא דפריך מכלאי כרם אע"ג דלא כתיב אכילה היינו משום דאינו אוכל גוף הפרי אלא המשקה היוצא ממנו ואינו דומה להמחה חלב וחמץ דאוכל ממש האיסר אלא שנמחה לכך אי לאו דכתיב אכילה לא הוי צריך קרא, אבל משקין היוצא מפרי אין לנו לאסור אע"ג דלא כתיב אכילה מבואר מדבריהם דאע"ג דכלאי כרם אסור בהנאה אפ"ה ראוי להתיר משקין היוצאין מהן, ועי' מהרש"א שכתב דע"כ הנפש דכתיב גבי הנך מרבי גם למשקין היוצאין מהן דהרי בעי למילף מיניה, לפ"ז דברי תוס' מבוארים דודאי לעיל דפריך על המחה את החמץ וגמעו דאמאי חייב הא אכילה כתיב ביה אם הי' נהנה בכרת לא הוי פריך מידי דכיון דממחה עצמו של חמץ ודאי ראוי לחייבו משום נהנה, אבל תוס' בפסחים שפיר הקשו דיהי' נהנה בכרת לר"א ולא שייך לדחות א"כ נפש למה לי דהא אצטרך לרבות משקין היוצא מהן שיהי' כמותן וזה ברור עכ"ל:

מלא הרועים כתב לישב דעיקר סברת התוס' דנהנה יהא בכרת הוא דוקא לר' אבוהו אליבא דר"מ דיליף מנבילה דכ"מ שנאמר אכילה גם הנאה במשמע א"כ גם לענין כרת דכתיב כי כל אוכל אף הנאה בכלל, אבל לר"א אליבא דר"י דיליף מאותו דטריפה אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה אין מכאן ראיה רק על האיסור ולא על מלקות וכ"ש על כרת, והנה בפסחים כ"ב מבואר דזה תלוי אי חשנ"ב דאוריי', דמ"ד חשנ"ב דאוריי' ס"ל דאותו אתי למעט חשנ"ב ומ"ד חנש"ב לאו דאוריי' יליף מאותו כל איסורין שבתורה, והנה רל"ק ס"ל חשנ"ב לאו דאוריי' עי' ערך חשנ"ב א"כ יליף כל איסורין דאסורין בהנאה מאותו וממילא אין ראיה מכאן על מלקות ועל כרת ובזה מיושב קושיא הנ"ל דהתם בחולין ר"ל קאמר נפש לרבית שותה לחייב כרת ורל"ק לשיטתו דס"ל חשנ"ב ל"ד ויליף מאותו לכל איסורין א"כ אין לוקין על הנאה וכ"ש דליכא כרת ושפיר איצטרך נפש לרבות שותה לחייב כרת ע"ש ערך הנאה עי' במקנה כלל ל"ב פרט ב' הבאתי עוד כמה תירוצים, ועט סופר כלל נ"ד שייך לכאן:

ט"א סוף מגילה באבני מילואים, ביצה דף י"ב המבשל גה"נ וכו' הקשו בתוס' מה צורך איכא וכו' ותי' שיוכל לאכול מה"ת שלא כדה"נ, ר"י חולין דף קט"ו סובר בב"ח מקרא מבשל דגבי פסח ואכילה כתיב ואין לוקין אלא דרך אכילה ע"ב, ועטרת חכמים בפסחים מחדש שרמב"ם נקוט דבר מר זה שלכד"ה באיסורי אכילה שאין הנאה לחיך אבל באיסר הנאה כחמץ וערלה נקוט רק רטיה ומלוגמא כי בדבר מר אם אוכל גם שאין אכילה אבל יש הנאה במילוי הכרס ואסור מה"ת, ואין סתירה מש"כ פי"ד ממ"א בעירב דבר מר ביין נסך, דשם לענין חיוב מלקות קאי ורמב"ם לשיטתו באיסר הנאה ליכא מלקות, ולאו שמיה אכילה כי ליכא הנאת גרון, וראיה מר"ע ביצה דף כ"ד אפי' יכול לאכול כזית בשר חי מבית טביחה, וקשה לכאורה אכילת בשר חי שלא כד"א ומנ"ל לרע"ק שהותרה מלאכת י"ט שלא כדרך אכילה, אבל להנ"ל ניחא מ"מ הנאה יש במילוי הכרס ולצורך הנאת הגוף מותר לעשות מלאכה ביו"ט, ולפי הנ"ל נסתרה דברי ט"א דאף למ"ד דבב"ח ליכא לאו באכילה כשאכל שלא כד"א מ"מ אסור מצד הנאה שבמעיו ע"ב באריכות, בספר גורן דוד סי' מ"ג הקשה מפסחים ע"א קאמר הש"ס שעירי רגלים נאכלין חי: והאיך שרי לאכול חי ולבטל עשה דאכילת קדשים, ומחדש במליחה בשר חי ראוי לאכילה ומישב הרבה בזה ומגן אבות דף ל"א כתב לענין מלאכה ביו"ט ודאי גם שלכד"ה מקרי הנאה כמ"ש תוס' פסחים דף ה' דרק הנאת אחר הביער לא מקרי לכם עכ"ל ועי' תשובת מהרי"א יו"ד סי' ק"כ קכ"ז:

ילקוט הרועים אות כלאים מביא או"ח קידושין דף י"ב כתב דשמואל ס"ל דאפי' בכ"כ אין לוקין שלכד"א, ושעה"מ כתב דרבא ס"ל גם בכ"כ פטור שלכד"ה, ובספר מקור מים חיים, דרבה בר אבוה ס"ל דפטור בכלאים בשלכ"א אף דלא כתיב אכילה, ובאמרי בינה לגאון מרם א"ש גיטין דף כ' כתב דר' אשי ס"ל דפטור בכ"כ ובב"ח שלכד"א, ובאר יעקב כתב דירושלמי ס"ל דפטור בכלאים בשלכד"א:

פמג"ד בפתיחה להלכות פסח פ"ג אות ג' כתב יש לעיין הא דנקברין עפרן אסור מה"ת הוא כמשמעות התוס' תמורה ל"ג, ואף למ"ד כל איסורין שלכ"א ליכא איסר תורה עי' פסחים כ"ט ד"ה אין פודין, שאני הנאה דשלכ"ה חמיר טפי משלכ"א דקיל:

מל"מ שבועות פ"ה, כתב כי היכי דלדידן בכזית איכא מלקות ובחצי שיער איכא איסר תורה וליכא מלקות ושלא כדה"נ ליכא איסר תורה כי אם מדרבנן, הכי נמי למאן דאית ליה בח"ש איכא מלקות בשלא כדה"נ נחות דרגא ומלקות ליכא אבל איסור תורה איכא ע"ש:

ישו"י סי' פ"ז כתב עפ"י מהרש"ל לר"ש כ"ש אסור ה"ד שלכדה"נ אסור, אבל לר"י דח"ש אסור מצד חזי לאיצטרופי ובשלא כדה"נ מותר דלא שייך חזי לאיצטרופי כידוע, ותוס' ביומא הקשה למה לי חצי לאיצטרופי הא מקרא דכל חלב מרבי' מיניה ח"ש, ותי' הרא"ם דבחלב יש באמת קרא לח"ש ולא יליף מיניה לשאר איסורין משום דחלב חמיר דהוא בכרת ולא הי' לו שעת הכושר ולכך בעינן חזי לאיצטרו' בשאר איסורין, א"כ בחלב דילפי' ח"ש מקרא מכל חלב ולא מטעם חזי לאיצטרופי' א"כ גם שלא כדה"נ אסור לכך אין חל איסר בב"ח על חלב דשניהם אסורי' מה"ת שלכה"נ אבל בנבלה שבישלה בחלב מראוי' שיחול איסור בב"ח על נבילה משום שחל שלכדה"נ: שבועות דף כ"ג כתב תוס' דמצי לאוקמי שלכדה"נ, וכתב מהרש"ל וריב"ל לר"ש דאמר כ"ש למכות ה"ה שלוקה שלא כדה"נ ומהרש"א כתב איכא לר"י דח"ש אסור ושלכדה"נ מותר מד"ת, ושעה"מ בית"ת כתב בשלומא לר"ש דס"ל דלוקין על ח"ש איכא למימר ה"ד שלכדה"נ אבל לר"י דח"ש אסור מצד חזי לאיצטרופי א"כ דוקא גבי ח"ש דחזי לאיצטרופי ואתי לאיסר לאו אבל שלכדה"נ דלעולם לא אתי לידי' איסר לאו מש"ה אינו אסור ע"ב: פרט ב'. הסוגי':

פסחים דף כ"ד, אר"א א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן למעוטי מאי א"ר שימי בר אשי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור א"ד אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דמן הנאתן למעוטי מאי, אר"ש בר אשי למעוטי אם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטור:

או"ח כתב מלשון זה משמע דלישנא קמא דוקא של"כ אכילה הוא דפטור אבל שלא כד"ה חייב ואע"ג דבוודאי אכילה חמור מהנאה ואיך מעלה על הדעת להחמיר בהנאה יותר מבאכילה, זה אינו דבשלמא כי אכל חלב חי הרי אכילה זו לגבי האוכל נמי לאו אכילה חשובה ולית ליה הנאה מנייהו כלל מש"ה פטור, משא"כ אם הניח חלב של ש"ה ע"ג מכתו הרי עכ"פ הוא נהנה מרפואה זו מש"ה לל"ק חייב, רק לל"ב גם בזה פטור דבעינן דווקא דרך הנאה לב"א וחילק זה מבואר במל"מ מיס"ת ע"ש:

פנ"י כתב, עיקר טעמא דר"א דמדאפקי' רחמנא להנאה בלשון אכילה שמעינן דכי היכא דלענין אכילה בעינא דוקא דרך אכילה דשלכ"א לא מיקרי אכילה כלל, ה"נ לענין הנאה שלא כדה"נ פטור אע"ג דמתהני מיניה, מיהו נראה דבכל זה ר"א לטעמי' דלא שני ליה בין לא יאכל ובין לא יאכל, משא"כ אליבא דחזקיה דאמר לעיל דבחמץ ושור הנסקל ילפי' מלא יאכל ופי' רש"י שם לא יאכל משמע לא יהי' בו היתר המביא לידי שום אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל ולפ"ז לא שייך לחלק כלל בשור הנסקל בין דרך הנאה לשלא כדרך הנאה דסוף סוף הנאה הבא לידי מאכל הוא כמו שהקשה תוס' באמת בקידושין דף נ"ו ע"ש, ואו"ח מביא ירושלמי במקומו שר"א בשמיה ר"י דריש כחזקיה מלא יאכל בצירי על איסר הנאה ע"ב:

בספר פרי החג כלל נ"ח, כתב יל"ד האיך אמר כל איסורין שבתורה וכו' הא בחולין ק"כ, אמרי' המחהו חמץ וחלב ח"ב נפש לרבות השותה ואין לך שלא כדרה"נ גדול מזה, ונראה להביא ראיה לצל"ח בדף כ"ד מחדש כאשר האיסור הוא עתה לפנינו צריך שיאכל או יהנה דרך הנאתו כפי שהוא עכשיו, לכן האוכל חלב חי פטור שהרי בידו לבשלו שהוא יותר טוב. וכן אם הניח חלב חי של שור הנסקל ע"ג מכתו שהרי הי' בידו למשוח לעורות או להבערו דרך הנאתו, אבל משקה היוצא מאיסר וכבר נעשה המשקה אפי' תימא שעקר הנאתו לאכילה, מ"מ הרי כבר נעשה משקה ולפי מה שהוא עתה הנאתו היותר חשובה היא השתיה ומקרי דרך הנאתו:

ע"ש, א"כ גם בהמחהו וגמעו דאחר שהמחהו כבר נעשה משקה ותו לא הוי שלכ"ה, אלא דהי' לפטור משום דלאו אכילה הוא ורבי רחמנא מהנפש לרבות השותה ע"ב:

אמר אביי הכל מודים בכלאי כרם שלוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן מ"ט משום דלא כתיב בהו אכילה, והקשה או"ח לפמ"ש תוס' בדף כ"ח בד"ה ותנן דגבי עכו"ם לוקין שלא כדה"נ מדלא כתיב אכילה קשה אמאי לא קאמר אביי הכל מודים בע"ז דלוקין שלכד"ה ע"ב, ונראה בע"ז שעובר בכ"ש מלאו לא ידבק עי' רמב"ם א"כ לסברת מהרש"ל אם כ"ש אסור גם שלכדה"נ אסור אין כאן חידש אבל בכ"כ השיער בכזית חידש לנו שאסור שלא כדה"נ:

ח"ס בחידושיו כתב הא דפשיטא למל"מ פי"ד מאבל דמה אסור בהנאה שלכד"ה אע"ג שהדין עמו משום דלא כתיב אכילה בגופי דמת ואנן קי"ל דן מיניה ואוקי באתרא מ"מ למ"ד דן מיניה ומיניה אין לוקין על מת אלא כד"ה ומש"ה לא אמר אביי הכל מודים במת וע"ז והקדש ובב"ח ופסח שלא למנויו משום דתלי' בפלוגתיה הנ"ל ע"ש:

תוס' הכל מודים בכ"כ, הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב בהו אכילה דמוזבחת ואכלת נפקא לן, והא דלא קאמר הכל מודים בב"ח שמא משום דאין מזהירין מן הדין, וכתב מהרש"א יש לדקדק דהא לאביי קיימינן הכא ואביי קאמר לקמן דלוקין על בב"ח אפי' שלא כדה"נ משום דלא כתיב אכילה בגופיה, וי"ל דלענין איסור אכילה בב"ח לא מן הדין אתי אלא מג"ש מנבילה שפיר לוקין אפי' שלא כדה"א כיון דלא כתיב אכילה בגופו, אבל הכא קאמר אביי בכ"כ דלוקין אף על ההנאה שלא כדה"נ שפיר קאמרי דבב"ח אין מזהירין מה"ד דאיסר הנאה לא אתי אלא מק"ו דערלה עכ"ל, אבל לרמב"ם בע"כ אביי קאי על אכילה והדרא קושי' לדוכתא עי' מל"מ:

פנ"י הקשה מש"כ תוס' הא דלא קאמר מחולין שנשחט בעזרה הלא באוכל מחולין שנשחט בעזרה ליכא מלקות כלל כדאיתא במשנה פרק אותו ואת בנו חולין בעזרה אין סופגין ארבעין, ועל מש"כ תוס' אין מזהירין מה"ד הקשה דהא בדבור הקודם כתבו דאיסור הנאת בב"ח בג"ש אתיא והך ק"ו אלא גילוי מילתא וא"כ לא שייך הכא אין מזהירין מה"ד, נב"י ח"ב ח"מ סי' ס':

במקור חיים בסופו נדפס מאביו הגאון ז"ל על מס' כריתות וכתב בריש הפרק המהרש"א בסנהדרין דף ס"ד כתב טעם דהא דאין עונשין מה"ד דכיון דעבירה חמורה הוא, יש לומר דאין מתכפר בעונש קל, ובספר משנה לחם הקשה עליו מתוס' שתירץ משום אין מזהירין מה"ד, ולפי טעם המהרש"א קשה כיון דמתכפר בעונש מלקות באכילת בב"ח כ"ש בהנאה ע"ש, ולק"מ דיש לחלק בין עונש לאזהרה דהא במכות דף י"ז אמרי' אפי' מאן דס"ל עונשין מה"ד מ"מ אין מזהירין מהדין ומאן דס"ל עונשין ע"כ לא ס"ל טעם שכתב מהרש"א ואפ"ה ס"ל אין מזהירין, והכא בב"ח באזהרה קיימינן והיינו דאין עונשין מן הדין אא"כ מזהירין דהיינו דבעינן שיכתב לאו בתורה לאזהרה ואין מזהירין מן הדין אף דיש להענישו מן הדין והוא פשוט עכ"ל:

דף כ"ו, אמרו על ריב"ז שהי' יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר ומיכוין ושרי, ורבא אמר שאני היכל דלתוכו עשוי: תוס' פ"ה ואין הנאת צילו נאסרת שאין זה דרך הנאה, וא"ת והא לא כתיב אכילה ואפי' שלא כדה"נ יהא אסור, וי"ל דמעילה ילפי' חט חט מתרומה ובתרומה כתיב אכילה, והא דאסר בע"ז דף מ"ח לישב תחת אשירה, משום דאשירה לצל עשויה והאי דרך הנאה, ועוד דגבי עכו"ם לא כתיב אכילה, ועי' תוס' ע"ז מ"ח, ד"ה אלא בוורד, ואפי' לא הוי עיקרייהו לריחא שמא יש לאסור דאמרי' כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן מ"מ איסורא איכא ושמא בעכו"ם אפי' ללקות נמי לקי מידי דהוה אכלאי כרם דלוקין עליהם אף שלא כדה"נ משום דלא כתיב בהו אכילה ובעכו"ם נמי לא כתיב בהו אכילה בדאורייתא ע"ש ועי' שג"א סי' ע"ו באשם מעילות חייב אף שלכדה"נ משום דלא כתיב אכילה בגופיה אף דאפי' בג"ש חט חט מתרומה ע"ש ומתוס' סנהדרין דף פ' משמע בהקדש שלכד"ה אסור עי' שעה"מ, ומנ"ח סי' רפ"א הקשה אם תרומה דינו ככל איסורים דאינו חייב שלכד"ה דכתיב ביה אכילה, ותוס' כתב דמעילה ילפי' חט מתרומה וביומא דף פ' דזר שאכל אכילה גסה פטור דכי יאכל פרט למזיק, אמאי צריך לאשמעי' הא זה נכלל בכלל כל איסורים שפטור שלכדה"נ, עי' צל"ח ברכות דף ל"ח: אמרי בינה בחידושיו כתב צריך להבין במה דאמר ר"י דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילתן או דרך הנאתן, ר"מ דסובר נט"ל אסור דנבילה שאין ראוי לגר למעוטי סרוח מעיקרא אבל שאינו ראוי לגר באינו סרוח מעיקרא אסור והוא בכלל לא תאכלו כל נבילה, והרי אין שלא כד"ה גדול מזה ואפ"ה אסור, וכ"ת אה"נ לר"מ אסור א"כ מאי פריך לאביי דאמר הכל מודין בכ"כ וכו' מאיסי בן יודא דילמא איסי כר"מ ס"ל וכו' ואולם יש לומר דלעולם כמו שעתה שהיא נסרחה ואין אכילה אחרת רק כמות שהיא סרוחה לא מקריא שלא כד"א ולא פוטר ר"י רק באוכל חלב חי דיכול לבשל זה ודאי שלא כד"א ע"ב:

תוס' פרט לאוכל חלב חי, והא דאכל צפור טהורה בחייה בכ"ש שאני עוף שהוא רך וחזי לאומצא, פמג"ד סי' ס"ב כתב ודע דכל איסורין אין לוקין אלא דרך אכילה וה"ה:

אבמה"ח ולא תימא כיון גידים ועצמות לית בהו טעם הרי חייבה התורה שלכ"א הא ליתא אף ג"ה דאין בו טעם אין לוקה כ"א ד"א לאפוקי עירב לענה ורוש או אכלו חי, וראיה מרמב"ם שכתב כל אוכלין אין חייב עד שיאכל דרך הנאה חוץ מבב"ח וכ"כ הרי לא הוציא מכלל אבמ"ח וג"ה, ומסתברא דנהי דחייבה תורה שלכד"א גידים ועצמות מ"מ מדכתיב אכיל' בעינן דרך אכילה ע"ש, וחידש שלא הביא מקושי' תוס' כשמע שגם אבמה"ח שלכד"א פטור, ועי' אור חדש, ומרם שיק או"ח רנ"ח:

חולין דף ק"כ, ואלא חלב חיה להדיוט נבילה נמי אשתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים, ע"ד חידוד לכאורה מליקה דחטאת לא אשתרי אלא עשה דאכילת קדשים דוחה לאו דנבילה, ונראה במנחות דף מ"ה כל נבילה וטריפ' לא יאכלו הכהנים הא ישראל אכלו, א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדרשה, רבינא אמר כהנים איצטרך ליה ס"ד הואיל ואשתרי מליקה גבייהו אשתרי נמי נבילה וטריפה קמ"ל ותוס' הקשו א"כ גבי כלאים נמי נימא דהותר לכהנים הואיל ואשתרי לה בגדי כהונה, ונב"י בדורש לציון דרוש א' הקשה מנ"ל דאישתרו נבילה גבייהו דילמא עשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת. אלא דאפשר לקיים שניהם שיאכלו כהנים רבים כל אחד פחות מכזית וח"ש מותר מן התורה, מדלא קפדינן בהא ש"מ דהותרה, ומיושב קושי' תוס' בכלאים הטעם משום עשה דל"ת, אבל ר' יוחנן לשיטתו דח"ש אסור מה"ת א"כ מליקה וכלאים שוים דהטעם משום עשה דל"ת על כן אמר פרשה זו אליהו עתיד לדרשה, ועי' בהערות לספר מוצל מאש סי' נ"א באריכות, וכאן רל"ק לשיטתו שפיר אמר מליקה אשתרי דחטאת העוף לכהנים ודו"ק:

ג"וו כלל נ"ז הקשה דאמר רב שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב ברשותו ואלו הן חמץ ובור, ופי' שאסור באכילה ובהנאה ואין שלו והכתוב אומר לא יראה לך שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים אפ"ה עשאו הכתוב כשלו, ואמאי אינו כשלו והא יכול להינות שלא כדה"נ א"כ הוי שלו ממש, משמע מכאן שלא כדה"נ איסור תורה אית ביה מכ"ש שקשה לפי כ"ס סי' קי"א כתב בח"ש שלא כדה"נ בודאי מותר א"כ יוכל להינות ושלו הוא, ועי' בפתיחה כוללות לפסח פ"ג אות ד' ג"כ מזה:

קהלת יעקב אות ל"ט כתב יש לחקור בהא דקי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדה"נ אי הך דינא נמי לענין נדרים אם אסר ככר בקונם מותר להינות שלא כדה"נ ע"ש:

עוד כתב פסחים דף כ"ט האוכל חמץ של הקדש במועד מעל י"א דלא מעל ובפלוגתי' דר"י הגלילי ורבנן קא מפלגי, פרש"י דמ"ד מעל ה"ט כר"י הגלילי דאמר אף תוך זמנו מותר בהנאה הלכך חזי להסיקו תחת תבשילו, ומ"ד לא מעל כרבנן דחמץ בפסח אסור בהנאה ע"ש ואם שלא כדה"נ מותר מן התורה, אמאי לא מעל לרבנן שהרי לא אסור מה"ת לרבנן נמי חזי להסיקו תחת תבשילו ע"ש:

עוד הקשה משבת דף כ"ה אמר קרא הנה נתתי לך משמרת תרומתי לך תהי' להסיקה תחת תבשילך, אמאי איצטרך קרא להתיר להסיק תחת תבשילו. שלכד"ה מיתר מן התורה ע"ש:

א"ר יעקב אר"י בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה, ה"ד אי איכא סכנה אפי' עצי אשירה נמי, אי ליכא סכנה אפי' כל איסורין שבתורה נמי לא ע"ש, צ"ע דלמא בליכא סכנה ואמר בכל מתרפאין בשלא כדה"נ, אבל בע"ז אסור שלא כדה"נ אין מתרפאין בו:

סוכה דף ל"ה, תוס' וא"ת אתרוג של ערלה תיפק ליה דמכתת שיעוריה דמצותו בשריפה, וכתב פנ"י לא ידענו מה פשיטא להו דכתותי מכתת שיעוריה דהא חזי להנות שלא כדה"נ א"כ לא שייך לומר כמאן דליתי דמי, ע"ש, וערוך לנר הקשה מתוס' פסחים כ"ו גם באשירה מותר שלכדה"נ אעפ"כ אמרי' כיתותי וכו' ומישב קושי' תוס' עפ"י רי"ט אלגזי מסופק מי שנתערב לו אתרוג של ערלה באתרוג של היתר ונטלן בזה אחר זה אי יוצא או לא, לע"ד הסברא נותנת כיון תערובות חד בחד אסור א"כ בכל אחד ואחד לא קרינן ביה לכם שראוי לכם ולכך אינו יוצא, התינח אם הטעם משום היתר אכילה ודין ממון אבל אי הטעם משום מיכתת שיעורא דלשריפה קאי כיון דממנ"פ באחת בהם אין מצוה לשרפו לכן אף שאינו ידוע לו איזהו מכ"מ לא מיכתת שיעורא ויוצא באחד מהם ממנ"פ:

פרט ג'. אם לוקין על הנאה:

רמב"ם פ"ח ממ"א הלכה ט"ו, כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל לא תאכלו לא יאכלו לא יאכל אחד איסר אכילה ואחד איסר הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה וכו':

הלכה ט"ז, כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או שנתן לעכו"ם או לכלבים אינו לוקה וכו' כתב ה"ה פסחים דף כ"ד כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן, וכל דבר הראוי באכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו ואפי' סיכה שהיא קרובה לשתייה אמרו רבינא שהי' סך בתו בפרי של ערלה במקום חולי שאין בו סכנה דלאו דרך הנאתן הוא ולפי זה הרי איסור הנאה כדין ח"ש שאסור מה"ת ואין לוקין עליו עכ"ל, והנה נראה מסידר של רבינו שמתחיל כ"מ שנאמר לא תאכל אחד:

אכילה ואחד הנאה במשמע, על זה קאי שכתב דאין לוקין כוונה באיסר הנאה אשר מרומז בלא תאכל כי אין זה דרך הנאתו. אבל איסר הנאה אשר יצא מכתוב בלא לשון אכילה אולי סובר ג"כ שלוקין על הנאה, וגם שנקט כל מאכל משמע אבל איה"נ שאינו מאכל כמו עצי אשירה או גיה"נ למ"ד שאסור בהנאה ג"כ מודה שלוקין:

פר"ח סי' תמ"ג מביא רמב"ם פי"א ממ"א יי"נ אסור בהנאה והשותה ממנו כ"ש לוקה מה"ת ואלו בהנאה לא הזכיר מלקות ע"ש וראיתי בח"ת של הגאון הגדול מו"ה דוד ביסטריץ זצ"ל שמתפלא כי פ"ז מהלכות ע"ז כתב הנהנה מע"ז לוקה ע"ש:

מל"מ ביס"ת כתב אף שדברי רבינו ז"ל שלא חייב מלקות בנהנה מבו"ח הם תמוהים, נראה שיש להכריח סברתו מכריתות דף י"ג יש אוכל אכילה אחת וחייב ד' חטאות וביארו בגמרא דאף דקי"ל דאין איסור חל על איסר מ"מ שאני הכא דאיסור מוסיף הוא דכיון דאקדשיה ונתוסף בו איסור הנאה ע"ש ויש לתמוה בחולין קי"ג אמרי' המבשל חלב בחלב וכו' ומתבאר בסוגי' דלכ"ע אין איסור בב"ח חל על חלב, ולפי סוגי' דכריתות יש לתמוה דהא איסור מוסיף הוא דהשתא נאסר בהנאה וא"כ אמאי לא חל איסור בב"ח על איסור חלב, ולסברת רבינו ניחא דע"כ לא חשוב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלוקה על הנאה וכגון ההיא דמוקדשין דמגו דלוקה על הנאה לוקה ג"כ על אכילה אבל בב"ח דליכא מלקות בהנאה לא שייך ביה איסור מוסיף ע"ש ואו"ח כתב אנכי תמה עליו דאכתי למה לא יחול איסור בב"ח על איסור חלב הא הוי איסור מוסיף דמעיקרא לא הוה לקי עליו כי אם בדרך אכילתן כדין כל איסור שבתורה ועכשיו שנעשה בב"ח נאסר אף שלא כד"א ומלקין אף שלא כד"א וכ"פ רמב"ם שלוקין בב"ח שלא כדה"נ ורמב"ם פסק פ"ט דמבשל חלב בחלב אינו חייב אלא אחת ע"ב, לענ"ד שאיסור מוסיף רק אם עוד איסור ראשון בתקפו ורק איסור השני מוסיף עליו אבל אם איסור ראשון נסתלק אז חל איסור החדש אין זה איסור מוסיף וכיון שלא כדה"נ איסור חלב נסתלק וחל איסור בב"ח אין זה מוסיף, ומיושב גם קושי' שג"א סי' ע"ו שמחדש ביוכ"פ שלא כדה"א חייב מקשה למה לא חל איסור יוכ"פ על נבילה ע"ב בהנ"ל מיושב כיון שנסתלק איסור נבילה אז חל איסור יוכ"פ שלא כדהנ"א אין זה מוסיף ודו"ק:

רמב"ם פסק מכירה ונתינה הוי שלא כד"ה ופטור, ושלט"ג מביא בשם ריא"ז דכל איסור הנאה שמכרן או שהאכילן לכלבו הוי דרך הנאה ולוקה, וכן דעת תוס' חולין ק"כ, ופסחים כ"א, שהוצרכו לתת טעם למה לא יהנה בחמץ כרת ש"מ דלוקה:

מל"מ הקשה לרמב"ם דסובר בכל איסורי הנאה אין לוקין על הנאה אף שהוא כדרכה וכן בב"ח אין לוקין על הנאה, א"כ מאי קאמר אביי הכל מודים בכלאי כרם ע"כ הכוונה היא על האוכל כלאי כרם דוקא וא"כ אמאי לא קאמר נמי הכל מודים בב"ח, ותי' התוס' לא יועיל כלום:

ב"ק דף מ"א, מקשה גמרא אי ס"ד האי לא יאכל את בשרו איסר הנאה הוא נכתב רחמנא לא יהנה, והקשו על רמב"ם, אם כתיב לא יהנה יהי' מלקות על הנאה על כן כתיב לא יאכל ואין לוקין על הנאה, פתיחה לג"וו ושעה"מ מיס"ת:

פמג"ד סי' ס"ה, כתב דע למאן דאוסר ג"ה בהנאה והוא רשב"ן איפשר דלדידיה לוקת על הנאה ורמב"ם מודה לזה ואף שרמב"ם פוסק שאין לוקין על הנאה כתב ה"ה דכל שראוי לאכילה לא הי' הנאתו דרך הנאה אלא אכילה וא"כ ג"ה שאין בו טעם אם על אכילה לקי כ"ש על הנאה ועי' מנ"ח סי' ג' באריכות:

מל"מ אבל פי"ד מסופק אי נפסד מאוכל אדם אי אסור בהנאה כיון דהנאה מלא יאכל נפיק לר"א וכל היכא דבאכילה אין בו איסור ה"ה הנאה ופמג"ד סי' ס"ה מתקשה בו בחמץ עפרן אסור ע"ב, ואמרי בינה הלכות פסח סי' ז' הקשה מב"ק מ"א דפריך לכתוב לא יהנה, דלמא לכך כתבה רחמנא לאיסור הנאה בלשון אכילה לדעת דאם נפסל מאכילת אדם מותר גם בהנאה משא"כ אם הי' כותב בלשון איסור הנאה:

במחנה חיים ח"ר סי' כ"ב מחדש דבר נפלא להסביר מד"ס מצוה ללה"נ כי כל איסורי הנאה אסורים רק בדרך הנאה היינו שבני אדם נהנין אבל בשלא כדה"נ לא אסר הקב"ה ועי' במל"מ אפי' בע"ז ובהקדש מותר שלכד"ה א"כ פליגי אם הנאת מצוה נחשב להנאה בכדרך הנאתו ואסור לעשות מצוה באיסורי הנאה או דנימא בהיפך כיון שאין כאן הנאה רק לבר חיוב מצוה אבל למי שאין מצווה בו לא יהי' נחשב מעשה זה להנאה א"כ הוי הנאת מצוה בכלל שנהנה שלא כדה"נ, ומצאתי ב"ה בנמ"י נדרים דף ט', ח"ל אם אמר סתם דרך פלוני קונם עלי אין במשמע אלא דבר שיש בו שום הנאה והר"ז כשופר של עולה שמותר לתקוע בו משום דמצוה ללה"נ, דמסתמא לא אסר הכתוב הקדש אלא בדרך הנאה ע"ש:

מר"ם שיק או"ח סי' רנ"ח כתב בב"כ אי אסור שלכדה"נ כי לא נאמרו שיעורין לב"נ ולפי מהרש"ל כיון שכ"ש אסור גם שלכדה"נ אסור ומביא ספר חשרת מים שהקשה א"כ קשה קושי' תוס' חולין ל"ג גם לר"י מי איכא מידי לישראל שלכ"ה מותר ולב"נ אסור, ע"ש באריכות:

בספר דרוש וחידש בפסחים דף כ"ד כתב באבמה"ח שלא כד"א חייב כמו עצמות אבל בשר מה"ח שלא כד"א פטור, ומיושב מה שתמהו על רמב"ם שכתב שב"נ חייב על אבמ"ח ובשר מה"ח, דכיון דכל אבר הוא בשר גידים עצמות וממילא חייב ב"נ משום בשר מה"ח מנפ"מ במה שמצווה על אבמה"ח, לפי הנ"ל ניחא דנפ"מ באכלו שלא כדה"א דמצד בשר מה"ח אינו חייב כמו בכל איסור ומשום אבמ"ח חייב:

מק"ח סי' תמ"ב שמחבר כתב חמץ שנפסל מאכילת כלב אינו חייב לבער, משמע אם נפסל רק מאכילת אדם אסור מדאוריי', א"כ קשה אמאי לא אמר דהכל מודים בחמץ שאסור שלא כדה"נ, ונראה הא שאסור חמץ שנפסל מאכילת אדם, מכח מש"כ תוס' פסחים כ"ח ד"ה ר' שמעון דקודם זמנו אף דליכא קרא דלא יאכל מ"מ אסור מקרא דתשביתו דמשמע שלא בדרך אכילה ע"ש וכיון דאיסור אכילה מקרא תשביתו נפקא ליה ודאי אסור אפי' שלא כדרך אכילה כמו כ"כ ובב"ח ואפ"ה לא לקי עלייהו דתשביתו הוא רק עשה ומלאו דלא יאכל פטור שלא כד"א ומש"ה לא קאמר הכל מודים בחמץ בפסח כיון דלא לקי עליו ע"ב: פרט ד'. הטעם שאין לוקין על הנאה:

א' ה"ה פ"ח ממ"א כתב כל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו, לכאורה בב"ח שגם אכילה שלא כדרך אכילה חייב, בכ"ז הנאה לא חשוב כאכילה כלל ועדיין צ"ע ומל"מ הקשה למה נקט למעוטי חלב ע"ג מכה ולא נקט חלב למשוח או להבעיר דג"כ אינה לוקה:

ב' רא"ה מצוה קי"ג כתב לא תבשל גדי בחלב אמו זה הכתוב בא לאסור האכיל' והנאה בב"ח, ואל יקשה אליך א"כ למה לא נאמר לא תאכל, התשובה מפני שנתחדשה איסור אכילתו מאיסור שאר אכילות איסורין ששאר איסורין א"ח אא"כ נהנה באכילתן וכאן אפי' לא נהנה באכילה מכיון שבלעו ואפי' יבלענו חם ששורף גרונו בו וכיו"ב שאין לו הנאה מ"מ לוקה וכו' ואוכל כזית במזיד לוקה, אבל נהנה בו כגון שנתנו או מכרו אינו לוקה לפי שאפשר להנאה בלי מעשה וכל שאב"מ אין לוקין, ואפי' סך ממנו אפשר דלא לקי לפי שהוא שלכדה"נ שאינו עשוי לסוך, ויש לדון ג"כ שילקה וכתב מנ"ח נראה דסובר כרמב"ן דלוקין על הנאה, ומ"ש אפי' סך ממני לשיטתו דכל שאפשר בלי מעשה אין לוקין אפי' עשה מעשה א"כ כיון דסיכה היא הנאה והנאה משכחת לה בלי מעשה א"כ לא ילקה כלל, א"כ האיך כתב דאפשר לדון שילקה, וזה סיוע לשעה"מ הלכות חמץ דדווקא אם הנאה יכול להיות בלי מעשה מ"מ עושה מעשה לא הוסיף המעשה שום דבר כי הי' יכול לעבור בלי מעשה, אבל אם הדבר שעושה אינו יכול להיות בלי מעשה אף שיכול לעבור הלאו בלי מעשה מ"מ בד"ז שעובר עתה לא יוכל להיות בלי מעשה כגון סיכה לוקין שפיר אם עשה מעשה עכ"ל, דברי רא"ה שכתב לפי שהוא שלכד"ה לא זכיתי להבין אם לוקין על הנא' למה בב"ח אין לוקין שלכדה"נ ומש"כ מנ"ח לראיה לשעה"מ, נראה לי ששעה"מ מחדש אם אין לו חמץ מערב פסח אז א"א לעבור הלאו בל יראה רק במעשה על כן חייב אם עושה בפסח מעשה שקונה חמץ או מחמין, אבל כאן הלאו של איסור הנאה יוכל לעבור בלי מעשה, גם הסיכה מעשה, אבל הלאו יוכל גם כעת לעבור בלי מעשה, אין אנו לדון על הסיכה רק אם יוכל לעבור הלאו בלי מעשה ודו"ק:

ג' המל"מ כתב הטעם משום דהנאה לא כתיבא בהדיא כי אם מדרשא מדאיצטרך קרא להתיר נבלה בהנאה אינו לוקה, מ"מ קשה עלי בב"ח דרחמנא אמר תלת זמני לא תבשל אמאי לא ילקה על הנאה שהרי חד לא תבשל פירושא הוא כאלו כתיב לא תהנה, ורמב"ן כתב בהשגותיו בשורש שני הנהנה מבב"ח לוקה, ומל"מ סוף טומאת אוכלין כתב דכיון דפשטה דקרא לא מיירי בהכי אף דמכח יתירא דרשינן איזה דרשא אף שהוא דבר תורה אינו לוקה עליה דומיה דנהנה מבב"ח דאף דאיכא חד לא תבשל לאיסור הנאה אינו לוקה על ההנאה: ד' פנ"י כתב הטעם דא"ה נפיק מאותו לר"י והוה לאו הבא מכלל עשה: ה' פני אריה ב"ק דף מ"א כתב כוונת רמב"ם משום שפסק כר"א והו"ל לאו שבכללות כיון שכולל אכילה והנאה ואין לוקין ע"ש באריכות:

ו' שעה"מ מביא ר"ש בן רשב"ץ דרבינו סובר דדרשא דאיסר הנאה הוי מדרבנן ומש"ה אין לוקין ופלא בגמרא נפקא ליה איסור הכאה מנבילה או מאותו ע"ש:

פלתי פ"ז מביא קושי' רא"ם למה לי לא תבשל תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה, ותי' ללקות באו על לאו לא תאכל כ"ת אינו לוקה דה"ל לאו שבכללות, והקשה הפלתי לרמב"ם על הנאה אינו לוקין חד לא תבשל שקאי על הנאה קשה למה לי מלא תאכל כ"ת איסור הנאה בכלל לר"א דאמר כ"מ שנאמר ל"ת איסור הנאה נמי משמע ואי דהוי לאו בכללות הא בלא"ה אין לוקין לרמב"ם:

עי' כלל ס"ב פרט ב' הבאתי ח"ס דלרל"ק דלא בעי הנאת גרונו אלא אכילה במעיו חייב נמי שלא כדה"נ כיון שנתמלא מעיו נתמלא ע"ש הרבה בסוגיין, הבאתי טהרת הקודש לרל"ק אין חילק בין מין במינו לאינו מינו ע"ש: פרט ה'. במ"ע אם יוצא שלכד"ה:

מל"מ פ"ה מיסודי תורה כתב, יש לחקור בהא דקי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם שלכד"ה, אם נאמר ג"כ במ"ע דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח אם אכלן שלכד"ה אם יצא י"ח, ונראה דל"ש דכי היכי דבמצות ל"ת דרחמנא אמר לא תאכל אמרי' דאם אכלו שלכד"ה דפטור משום דלא מקרי אכילה, ה"נ במ"ע דרחמנא אמר תאכל אם אכלו שלכד"ה לא יצא י"ח משום דלא שמיה אכילה עכ"ל:

השעה"מ מביא ראיה דלא יצא, מרמב"ם פ"ה דשבועות הי"ח מנשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים ה"ז אסור לאכול מצה בליל פסח יע"ש והשתה אי שלכד"ה יצא י"ח יכול לאכול שלכד"ה וכו', עוד ראיה מקושי' ירושלמי מובא בתוס' קידושין דעשה דמצה ידחה ל"ת דחדש, הא איפשר לקיים שניהם אם יאכל שלכד"ה עוד ראיה מזבחים דף צ"ו דפריך ניתי עשה דאכילת קדשים ולידחי ל"ת דפסולה הא אפשר לקיים שניהם ע"ש:

הנה רבית בשנים אמרתי לישב עי' מקנה כלל עשה דל"ת כעת זכינו שנדפס ח"ס על סוגיות אעתיק לשונו הזהב, לפענ"ד אין הכרח מכ"ז דכיון דאכילה זו יוצא בה מ"ע דמצה וקדשים רחמנא אחשבי לאכילה וחייב עליו גם משום לאו דחדש או דשבועה ודאכילת פסולים אע"ג דבעלמא הוה שלכד"ה השתא דאית ביה מ"ע רחמנא אחשביה ושעה"מ בעצמו כתב סברא זו במ"א שפסק רמב"ם באוכל גי"ה של טמאה לוקה שתים אע"ג דאין בגידין נ"ט משום דרחמנא אחשבי' לאכילת גיד ללקות עליו משום גיד לוקה נמי משום שארי איסורים שיש בו וכו' ומביא ראיה שיוצא במ"ע שלכד"א ממנחות דף ק' שעיר של יוכ"פ הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי, א"כ קשה האיך יוצאין מ"ע דאכילת קדשים באכילת שעיר חי שהוא שלא כדה"נ ודוחק לומר גבי הבבליים הי' כד"א וכו' ועי' תוס' ד"ה ששונאין את הבבליים ועי' תוס' מנחות ד"ה חטא תימא יזרק דם כדי לאכלן חי וי"ל דאין זה זכות וכו' עוד מביא ראיה מפסחים מ"א ת"ר יכול אכל כזית חי יהא חייב וכו' צ"ע תיפק ליה דה"ל בשר חי שלכד"א ואפי' אכל נא ומבושל במים שלכד"א פטור מכ"ש חי דפטור הוא וי"ל לפי הנ"ל דהרי כתיב בהאי קרא כ"א צלי אש ומקשי' התם אל תאכלו לתאכלו בשעה שישנו בקים אכול צלי ישנו בבל תאכלו ממנו נא וכו' א"כ ה"א להא נמי אקשי כשם שאכילת צלי אש יי"ח אפי' שלכד"א ה"נ אל תאכלו חייב אפי' שלכד"ה אפי' חי נמי קמ"ל דחי אינו לוקה לפ"ז באוכל ממנו נא ומבושל או שלא למנוי' אפי' שלכד"א נמי חייב דאיתקש לעשה דאכילת צלי, אמנם תקשי לפ"ז היל"ל הכל מודים באוכל פסח נא ומבושל ושלא למנוי' שכד"א דלוקה ע"ש באריכות נפלא, עי' שו"מ ח"ד סי' נ"ה אי נימא ביוכ"פ שלכד"א מותר למה לא אכלו הבבלים השעיר ביוכ"פ אולי בעבור שדעתם יפה ע"ב:

ת"ח בחולין דף ק"כ כתב על קושי' תוס' על הא דאמרי' לחם עוני אמר רחמנא וליכא, הא דלא אמר נמי אכילה כתיב ביה, תי' דהא דקאמר גבי חלב וחמץ ונבילה אכילה כתיב בהו, לאו משום דהשתא מילתא אחריתי הוא דהא שתיה בכלל אכילה כמש"כ תוס' אלא משום דכשהמחה את החלב גרועי גרעי ואין דרך הנאתו בכך דדרך הנאתו הוא לאכלו כמו שהוא בעין וקי"ל בכל איסורי' אינו חייב עליהן אלא כשאכלן דרך הנאתן ולכך קאמר בשלומא הקפה את הדם ואכלו אע"ג דשנה לי' מכמות שהי' מ"מ חייב דהא אדרבה אשבוחי אשבחי, אלא המחה את החלב וגמעו כיון דגרועי גרעו אמאי חייב והא אכילה כתיב בית ונימא שלא חייב רחמנא אלא כשאכלו דרך הנאתו, אבל גבי מצה דלאו בהנאה תלי' מילתא דמצות לאו להינות ניתנו דאפי' בלע מצה יצא אע"ג דלא נהנה ממנו הלכך אי לאו דלחם עוני כתיב אם המחה וגמעו יוצא אע"ג דאכילה כתיב ביה יע"ש א"כ נראה דפשיטא ליה דיוצא בכל המצית שלא כדהנ"א:

בס' הורה גבר בהריות בדף ל"א כ' דתליא בפלוגתא דר"ל ור"י דל"ר יוחנן אין יוצאין במ"ע שלכ"א ולר"ל יוצאין במ"ע שלכ"א. ועי' תשובה נפלאה בדברי חיים או"ח סי' כ"ד בענין זה:

כ"ס או"ח סי' צ"ו כתב יש לו קצת ראיה לת"ח מחולין ר"פ ג"ה דמקשה מוקדשין פשיטא והקשה הש"א תיתי עשה ודוחה ל"ת ולת"ח לק"מ דאפשר שיקיים שניהם לקיים מ"ע ואיסור גיד ליכא והיינו לפי דס"ל לסתם מתני' יש בגידין נ"ט דלמ"ד אין בגידין נ"ט יש לעיי' אפשר דשלא כדה"נ ג"כ אסור דבלא"ה אין בו טעם דען היא ורחמנא אחשביה לאכילתו וה"נ שלא כדה"נ אבל יש לי ראיה דאין יוצאין שלא כדה"נ מנזיר כ"ט דמקשה לרל"ק וכי אכלו כהן מליקה, והלא איפשר שיאכלו שלא כדה"נ ואיסור מליקה ליכא ע"כ דלא מקיים עשה קדשים שלא כדה"נ ויש לדחות עפ"י פמג"ד בפתיתה להלכות שחיטה דבאיסור עשה וזבחת ואכלת ליכא חילק בין ח"ש לכזית דלא כתיב אכילה בלשון צווי אלא רשות כשתזבח תאכל, ונ"ל לפ"ז גם שלא כדה"נ אינו ממועט מואכלת ומ"ש כ"ש דממועט מאכילה בכ"מ דאינו ממועט מואכלת ה"ה שלא כדה"נ דבכ"מ דלא כתיב אכילה שלא כדה"נ אסור והה"נ דכתיב וזבחת לעשה ואכלת רשות דאיכא עשה שלא כדה"נ ג"כ והא"ש דמקשה דכהנים אכלו מליקה באיסור דגם אם יאכלו שלא כדה"נ איכא מיהת איסור עשה דוזבחת ומיושב קושי' תוס' משום טריפה לק"מ מעיקרא די"ל דלאכליה: שלכדה"נ ועוד מביא ראי' מתוס' מנחות מ"ח שכתבו שאין זה זכות שאוכלי' חי, וצ"ב ונראה דאכילת חי הוא שלא כדה"נ גם לאנשי אלכסנדריא ואין יוצא ידי מצות אכילת קדשים, והא דאכלו חי כדי לבערו קודם שיעשה נותר, אבל ידי מצוה לא יצאו, ואפשר לדחות ראיות אלו דאכילת קדשים שאני דכתיב למשחה בהם דצריך לאכול כדרך שגדולי' אוכלים, אבל שארי מצות אפשר דלא הקפידה הורה שיהי' אוכל כדרך הנאתן דוקא, אמנם מצאתי ראיה ממה שתוס' בסוכה הקשה ל"ל היקש דלא יצא במצה של טבל תיפק ליה שהוא מצהב"ע ואי יוצא שלא כדה"נ אפשר שיאכל מצה של טבל שלא כדה"נ משום טבל ליכא וכו' ונראה אפי' לת"ח דיוצא דוקא כשיורד למעיו דיש עכ"פ מילוי כרס וכו' וגם נ"ל דאכילת שבת ויו"ט אינו יוצא שלא כדה"נ שאין זה עונג ע"ש, ועי' ט"א בסוף אבני מלואים שכתב על תוס' ביצה הקשה מה צורך במבשל גיד בחלב, כיון שיוכל לאכול שלא כד"ה ועי' כלל ח"ש באריכות:

עי' תפארת ישראל מנחות פי"א משנה ז' דרק במתנות כהונה נצטוו לאכלן כדרך שמלכים אוכלין דרך תענוג משא"כ בשאר בשר קרבן שכולו לכהנים כתוס' זבחים ע"ה ד"ה בכור שיכלו לאכלו כמו שירצו ובספר וידבר משה פ' תצוה כתב נוראות נפלאתי כל הרואה שם יראה דתוס' כתב כן על תמורת בכור שנאכל לבעלים אבל בשר חטאת ואשם ומנחות חשיב לה בחולין קל"ג בתוך מתנות כהונה:

לדעתי הקלושה להסביר חקירת מל"מ ולישב כל הקושי' עפ"י מנ"ח סי' רפ"א מישב רמב"ם פ"ח ממ"א פסק האוכל גי"ה של טמאה פטור לפי שאינו נוהג בטמאה ואינו כאוכל משאר גופה שאין הגידין בנ"ט, ואח"ז פסק דאוכל גי"ה של נבילה חייב שתים משום גיד ומשום נבילה, ותמהו הראשונים כיון דאין בגידין בנ"ט היאך מחייב משום נבלה ולעיל פסק שאינו חייב משום טמאה משום אין בגידין בנ"ט, ותי' לכאורה קשה אמאי אין חייב בכל איסורין שלכד"א אמאי לא נימא אחשביה מדחזינן דאוכל בדרך זה ע"כ חשוב אצלו אכילה, אמנם י"ל עפ"י סברת לח"מ פ"ה משבועות שמביא ר"ן דחילק בין נשבע להבא לבין כשבע לשעבר, דבאמת אדם האוכל דבר שא"ר בודאי חשוב הוא אצלו ע"כ אם אמר שבוע' שאוכל ואכל דברים שא"ר יצא ידי שבועה שהרי אכל ונחשב אצלו דאי לא נחשב אצלו למה אכל, וכן כשאכל ואח"ז נשבע שאכל והאכילה הקודמת הי' דברים שא"ר לא נשבע לשקר כי אז כשאכל ודאי נחשב אצלו ונשבע באמת, אבל אם נשבע להבא שלא אוכל ואוכל דברים שא"ר אמרי' אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקין לעבור על שבועה ע"כ אמרי' על כן אכל דבאמת לא אחשבי' כדי שלא לעשות איסור ואלו הי' נחשב אצלו לא הי' אוכל כדי שלא לעבור על השבועה ולעשות עבירה ע"ש, א"כ ניחא בכל איסורי תורה אם אכלן שלא כדה"נ פטור דלא שמה אכילה ולא אמרי' אחשביה דאדרבה אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ואלו הי' נחשב אצלו לא הו' אוכל, וידוע סברת רשב"א גבי אין א"ע בעילת זנות הטעם דלא מחזקינן לרשע אבל אם בא על הנדה דחזינן דהיא רשע לא אמרי' אא"ע ב"ז, א"כ נכונים דברי רמב"ם דאם אוכל גיד של טמאה אינו חייב דלא נחשב אכילה אף דהוא אוכל לא מחזקינן לרשע, ואינו חייב מטעם גיד מגזה"כ דכל שבשרו מותר, אבל באוכל גיד של נבילה אף שאינו ראוי לאכילה מ"מ כיון שהוא אוכל אחשביה ולא אמרי' דלא מחזקינן לרשע אפי' לא אחשביה רשע הוא דהא חייב משום גיד דעץ הוא ותורה אסרה, ממילא חייב ג"כ משום נבילה ע"ב כי מתוק מדבש, ומחדש מי שאוכל ביוכ"פ איסר שלכד"ה חייב על האיסור כיון דאכל אחשביה ולא אמרי' דלא נחזיק לרשע כיון שהיא רשע מחמת שאכל ביוכ"פ שחייב אף שלא כדה"נ כמש"כ שג"א, ועי' בספר ילקוט גרשוני אות אחשביה בהנ"ל מובן חקירת מל"מ אי אמרי' במ"ע אחשביה לאכילה כדי לקיים העשה, אבל אם באכילה זו יש בו איסר בודאי לא מחשביה אכילה אצלו כדי שלא לעבור על ל"ת ומיושב כל הקושי':

בספר קובץ על רמב"ם מביא ספר הורה גבר כתב על מל"מ אנכי מצאתי כמעט מפורש תוס' בנזיר דף כ"ג ד"ה פסח וק' ע"ש, והשתא אס"ד דס' התוס' אף דאין לוקין במאכלי איסורי' שלכה"נ אפ"ה יוצא ידי קיום מ"ע באכלו שלכה"נ, א"כ לא הקשה תוס' מידי דלענין איסור דאסור לאכול ביוכ"פ לא מקרי' אכילה ולענין מ"ע דפסח מקרי אכילה א"ו אין לחלק ע"ב, גם מביא מחנה לוי רצה לפשוט מנזיר דף ד' דמקשה קדושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא דלמא שותה הכוס שלכה"נ ע"ש גם מביא תורת חיים וכתב למדנו מת"ח מראיה שהביא מהא דקי"ל בלע מצה יצא דס"ל לת"ח דבלוע מיקרי שלא כדה"נ, ונפ"מ לכל איסורי תורה היכא דבלען ליכא איסור תורה ראה זה דבר חדש הוא, ובנב"י ח"ר יו"ד סי' ל"ה הקשה עליו מחולין ק"ג דלא משכח לרשב"ל דלקי משום אבמה"ח רק בגרמותא זעירתא שבלעה כולה ע"ש עוד האריך מיבמות דף מ' דפריך מאכילה גסה ביוכ"פ ע"ש, ועי' מר"ם שיק או"ח סי' רנ"ח מזה:

ילקוט הרועים דף א' הקש' מפסחים פ"ט חמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד דקאמר ליתי כולהו חד פסח נמצא נאכל שלא למנויו, וקשה הרי יוכלו לאכול שלכד"א דמי שכבר יצא א"ע משום שלא למנויו דהוי שלכד"ה ואלו שלא יצאו עדיין יוצאין בשלכד"א, וגם מביצה י"ט אין מביאין תודה בפסח מפני חמץ ופריך פשיטא וקשה אדרבא הרי יוכל להביא ולאכול שלכד"א דיוצא המצוה ולא הוי איסור:

בשלכד"א ע"ש, ואולי בקדשים אשר כתיב למשחה צריך לאכול כדרך אכילה ועי' כ"ם צ"ו ומ"ח ח"ר סי' ל"ב:

פרט ו'. אם יוצא במ"ע באכילה גסה:

המל"מ ביס"ת כתב נסתפקתי באוכל דבר איסור אכילה גסה כגון שהי' שבע הרבה אם חייב ויראה דאינו חייב דקי"ל כל איסורין אין לוקין אלא כדרך הנאתן ופשיטא דאכילה גסה הוי שלא כדה"נ, מיהו יש לחלק בין היכא שמאכל מצד עצמו לא הוי כדרך הנאתו כגון שערב דבר מר או אכלו חם, להיכא שאכלו אכילה גסה דהמאכל מצד עצמו הוי כדרך הנאתו אלא שהשינוי בא מצד האוכל שהי' קץ במזונו, אך ביומא דף פ' ארל"ק האוכל אכילה גסה ביוכ"פ פטור מ"ט אשר לא תעונה פרט למזיק הרי מבואר דאכילה גסה לא שמיה אכילה, מיהו גם זה יש לדחות דשאני התם דלא תלה האיסר באכילה כ"א קרא כתיב אשר לא תעונה דביתובי דעתא תלה רחמנא ומש"ה בעינן ככותבת וקים להו לרבנן דאכילה גסה לא מייתבא דעתיה אבל לעולם דאכילה גסה אכילה מקרי וכו' ובנזיר דף כ"ג אמרי' פושעים יכשלו בם זה שאכלו אכילה גסה ופריך הא רשע קרית ליה פסח מיהא קא עביד, והקשו תוס' דמשמע דאכילה גסה שמה אכילה ע"ש ובתוס' יוכ"פ וכפ"ת דף י"ב, הרי מבואר דבפסח דכתיב ואכלו את הבשר אם אכלו אכילה גסה לא יצא י"ח, ועי' יבמות דף מ' הקשו גמרא בפשיטות אכילה גסה נמי שמה אכילה, וב"ק דף ק"ו, הרי מבואר דכ"מ שכתב אכילה ממעיטנן אכילה גסה מיהו נ"ל בב"ח וכ"כ חייב אף אם אכלן אכילה גסה דכי היכי דלוקה עליהן אף שלא כדה"נ משום דלא כתיב אכילה ה"נ לוקה אם אכלן אכילה גסה, ועי' תוס' ע"ז דף י"ב מדבריהם יש ללמוד דמלבד דאוכל אכילה גסה דאינו חייב איסורא נמי ליכא וזה הוא דבר תימה ע"ש, וכ"ס סי' קי"א:

שעה"ת ח"ג כלל כ"ב אות מ"ב, רבא סובר בפסחים דף מ' אכלו נא לוקה עי' רמב"ם פ"ח מק"פ ע"כ צ"ל בפסח גלי קרא שלוקין שלא כדה"א, לפ"ז נפ"מ בק"פ דחזינן דתורה אמרה אפי' שלכד"ה עובר אל תאכל ממנו נא, דהוי אכילה ה"ה אפי' נצלה כל צרכו ואכל שלא כד"ה קיים מצות אכילת קרבן פסח ע"ש באריכות:

עי' שג"א סי' צ"ו לר"ש שכ"ש אסור וחייב מלקות ה"ה דיוצא בכ"ש במצה ע"ש וברוך טעם כלל עשה דל"ת פ"ג מאריך בו:

פרט ז'. פסק:

רמב"ם פ"ה מיס"ת הלכה ח"י בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורן אלא במקום סכנה בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או ביו"כפ אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי שאין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפי' שלא במקום סכנה חוץ מכ"כ ובב"ח שהן אסורין אפי' שלכדה"נ לפיכך אין מתרפאין בהן אפי' שלא כדה"נ, אלא במקום סכנה יש לדקדק מדברים שאיסורין בהנאה נקוט שלא כד"ה שעושה רטיה ולא נקיט שמערב דבר מר באיסר הנאה ואוכל, ע"כ אמרי בינה הלכות פסח סי' ז' מחדש באיסר הנאה שאוכל עם דבר מר ואין הנאה לחיך מ"מ הנאה יש שמילא כריסו ושבר רעבון מעיו ואסור מדאוריי' ע"כ נקט רק מלוגמא ורטיה, וכ"כ עטרת חכמים פסחים בסוגי' תרומת חמץ בסופו:

וכ"מ כתב פסחים מר בר רב אשי וכו' א"ד מידי דרך הנאתן קא עבדינא כלומר כיון שאינו דרך הנאתן לא מיתסר מדאוריי', ובאיסורין דרבנן י"א דכיון דלא מיתסר אלא מדרבנן שרי אפי' דרך הנאתן וי"א דאפשר דקיל טפי איסורי הורה שלא כדה"נ מאסורין של דבריהם כדרך הנאתן ועי' ר"ן במקומו:

מל"מ מאריך אם סובר רמב"ם שלכד"ה אסור מדאוריי' או מדרבנן, אבל מתוס' קידושין דף נ"ו שהקשה אמאי מקדש בערלה אינה מקודשת הא שרי להינות ממנו שלא כדה"נ, משמע שרי לגמרי, וריטב"א שם הקשה הא אסור מדרבנן, וכ"כ ר"ן שם כיון דאסור מדרבנן אינה מקודשת וב"ש כ"ח ס"ק נ"ד כתב שתוכל למכור לחולה שאין בו סכנה פלא הא מכירה הנאה ואסור עי' במקנה, ומרדכי כתב בשם ראבי"ה דכל איסורין שבתורה שרי לאוכלן שלכד"ה או ליהנות שלכ"ה אך בכ"כ ובב"ח וכו' בשאר איסורין מותרין אפי' באכיל' דהכי אר"י שאם הניח חלב של שור נסקל שפטור וכ"ש אוכל חלב חי והא דנקט פטור לאו דוקא אלא פטור ומותר דלאו מפטורי שבת הוא דפטור אבל אסור ע"ש, ועי' מחבר סי' פ"ד שרץ שרוף מותר לאכלו משום רפואה, ועי' דברי יוסף סי' תקנ"ד באריכות:

ואחרונים הקשו אם שלא כדה"נ מותר לגמרי ממתני' לא יסיק בו תנור וכריים הלא אין לך שלכד"ה יותר מזה להסיק חמץ בתנור, וגם מתוס' דף ה' שכתבו כיון דמתחלת הבערה אינו יכול להנות ממנו אע"ג שיהא לו הנאה ממנו אח"כ אסור, ולמה לא יוכל להינות מתחילה כיון שלא כדה"נ מותר וראיתי בספר תקון שלמה שכתב י"ל בפשיטות, בחמץ דהוא מצוה של תורה שאמרה שמחויב עתה לשרוף ולא באופן אחר לאובד את החמץ ודאי אם נהנה עתה בשעת שריפה זו דרך הנאתו השתא כי אין לו מקום אחר כלל ואסור שפיר מדאוריי' ע"ב:

פי"ד ממ"א הלכה יו"ד, כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבב"ח וכ"כ לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתו בלשון אחרת בלשון בישול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפי' שלא בדרך הנייה, כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי או שערב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואוכלן כשהן מרין או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור ואם ערב דבר מר בתוך קדרה של בב"ח או בין כ"כ ואכלו חייב:

מל"מ כתב נסתפקתי אם כרך דבר איסור בסיד שיהי' פטור כי היכי במצות עשה דרחמנא אמר תאכל אמרי' אם כרכו מצה בסיד לא יצא דלא הוי אכילה לפי שלא נגעה בגרונו ה"נ באיסורין ע"ש כ"ס סי' צ"ז:

בהג"מ שם בחולה נכפה אם מותר להתרפאות בדברים איסורין, אם רפואה ידוע מותר ואם אין רפואה ידוע אסור ע"ש באריכות ועי' ט"ז סי' פ"ד וח"ס סי' ע"ו אוסר ליתן לבית חולאים אם צריך לאכול טריפות, ועי' תשובת גנת ורדים יו"ד כלל א' סי' ד', ה':

הנה מלשון רמב"ם שמסיים בכ"כ ובב"ח אם ערב דבר מר ואכלו חייב ולא נקוט כמו שכתב לעיל בשאר איסורים שהסריח והבאיש חייב, מחדש חו"ד סי' ק"ג וכתב הפלתי סי' פ"ז יצא לידון בדבר חדש דבב"ח אסור נטל"פ כיון שלוקין אפי' שלא כדה"נ ע"ש, והא ודאי ליתא דהא בכ"כ ג"כ לקי שלכד"ה ונטל"פ מותר כדמוכח בע"ז דף ס"ח וכן בע"ז נטל"פ מותר, אלא ודאי דנבילה שא"ר לגר ושלא כדה"נ תרי עניני הן, שלא כדה"נ היינו שעירב דבר מר או אכלו חי, גוף האיסר לא הותר ואם חזר ותיקן להאיסור כגון שבישלו או שנטל הדבר מר מתוכו חזר לאיסורו, רק כשאכלו כך בלא תיקון אינו לוקה משום דאכלו שלכדה"נ, ולהכי בב"ח וכ"כ ובע"ז דלא כתיב ביה אכילה לקי, אבל כשנסרח גוף האיסור פקע שם איסור מכל ואפי' חזר ותקנו בדברים המתבלים שרי דכבר פרח האיסור מיניה ואינו חוזר לאיסורו, ואף דבנותן טעם לפגם אסור בפוגם ולבסוף השביח היינו משום דאינו רק פגם כל דהוא ולא יצא איסור מאיסורו וכו' אבל כשגוף האיסור נפגום לגמרי, ורמב"ם מסיים רק בכ"כ ובב"ח דבר מר ולא אם הבאיש ונסרח דזה אפי' בב"ח וכ"כ מותר:

פ"י ממ"א הלכה כ"ב, הטבל והקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהן אסורין כמותן ואין לוקין עליהן חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי כרם שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזתים וענבין שלהן, וכ"מ כתב בחולין ק"כ, ואע"ג דיליף להו התם מקראי משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא כדתנן תרומות אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזתים ומן ענבים, ועי' ח"ס יו"ד קי"ד שמסביר בטוב טעם: רמב"ם מעילה פ"א כל המועל בזדון לוקה ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' בין קדשי מזבח בין מקדשי בדה"ב אם נהנה בהן שוה פרוטה לוקה, וכתב מל"מ אני תמיה מ"ש אם נהנה לוקה כיון דמקרא דלא תוכל לאכול נפיק מלקות זו מנ"ל להלקות בהנאה, ומש"כ לח"מ פי"א מקרבנות דטעמא משום דקי"ל כר"א דכל אכילה האמורה בתורה הוי אפי' הנאה ע"ש היינו לאיסורא בעלמא אבל מלקות ליכא בהנאה כמבואר פ"ח ממ"א:

בכורות דף ו' חלב טהורה מנלן דשריא אילמא מדאסר רחמנא בב"ח הא חלב לחודיה שרי ע"ש, ג"וו כלל נ"ח תקשה דאבמה"ח אין אסור או מלקות שלא כדה"נ חוץ מבשר וחלב, א"כ מש"ה אסור בב"ח:

סה"מ מצוה קפ"ז הזהירנו מאכול בשר בחלב והוא אמרו ג"כ לא תבשל וגו' פעם שניה ר"ל אסור אכילה ובחולין (דף קי"ד) אמרו בשר בחלב לוקה על בישולו ולוקה על אכילתו ובגמ' מכות (דף כ"א ע"ב) אמר המבשל גיד הנשה בי"ט בחלב ואכלו לוקה ה' מלקיות לוקה משום אוכל ומבשל ומשום מבשל בשר בחלב ומשום הבערה ושם אמרו אפיק הבערה ועייל עצי הקדש ואזהרתיה מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם ובגמ' חולץ (דף קי"ד) אמרו אפקיה רחמנא לאכילה בלשון בישול דכי היכי דאי בשיל לקה אאכילה נמי לוקה ובג' מפסחים (דף כ"ה) אמרו להכי לא כתב רחמנא בבשר בחלב אכילה להדיא לומר שלוקים עליו אפי' שלא כדרך הנאתו וזכור זה. ובכאן ראוי לי שארמוז על שרש גדול שלא קדם לי זכרו וזה שאמרו לא תבשל גדי נכפל בתורה ג' פעמים ואמר מלמד שכל לאו מהם לענין אמרו א' לאכילה וא' לבשול וא' להנאה ולמקשה שיקשה ויאמר לאיזה דבר מנית אסור אכילתו ובשולו ב' מצות לא תמני אסור הנאתו מצוה בפני עצמו ידע המקשה כי אסור הנאה אין ראוי למנותו מצוה בפני עצמו מפני שהוא ואכילה ענין א' כי האכילה מין ממיני הנאה ואמרו בדבר שהוא לא יאכל אמנם הוא דמיון מדמיוני הנאה והכונה שהוא לא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו והוא אמרם כל מקים שנאמר לא תאכלו לא יאכל א' אסור אכילה וא' אסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה שבאר בה הכתוב התועלת בה והוא אמרו לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ולפי זה השרש אין ראוי למנותו אסיר אכילה והנאה ב' מצות ואלו מנינו ב' מצות בבשר בחלב הי' ראוי כמו כן בחמץ ובערלה ובכלאי הכרם שיהי' בכל א' מאלו ב' מצות אם אסור הנאה מצוה בפני עצמה ומצד שנפל מאלו ולא מנה זולת הלאו שבא באכילתה לבד ובכלל זה אסור הנאה שהנחנו:

כמו כן יפול בבשר בחלב. ונשאר בכאן שאלה א' לבד והיא כי יש לאומר שיאמר אחר שאסור הנאה יגיע מאסור אכילה לאיזה דבר הי' צריך הכתוב אל לאו בבשר בחלב לאסור הנאתי כמו שביארנו, הנה תשובת זה שהוא הוצרך אל זה מפני שלא כתב לא תאכל ממנו שמענו יאסרו האכילה וההנאה לפיכך הוצרך לאו א' לאסור הנאה וכבר זכרנו הסבה שבעבורה לא כתב אכילת בשר בחלב שכל מה שנזכר אכילה אינו חייב עד שיהנה בגרונו אמנם אם פתח פיו ובלע מן האסור והוא חם עד שישרוף גרונו פטור חוץ מבשר בחלב שהוא חייב על אכילתו ואפי' לא יהנה כמו שזכרנו וכמו כן כלאי הכרם כמו שנבאר אחר זה והבן כל אלו השרשים וזכרם וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפ"ח מחולין:

ספרי נשא מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בה אכילת צער שהי' בדין ומה אם יוכ"פ חמור פטר בו אכילת צער נזיר הקל לא כ"ש שיפטר בו אכילת צער ת"ל מחרצנים עד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בו אכילת צער עכ"ל, לכאורה מזה צ"ע על שג"א שכתב ביוכ"פ חייב שלא כדה"נ, ואולי אכילת צער כוונה אכילה גסה שפטור ביוכ"פ יומא דף פ"ה, אבל מל"מ ביס"ת כתב סברה להיפך שאכילה גסה שמאכל מצד עצמו הוי בדרך הנאתו רק השינוי מצד אוכל ע"ש, ועי' תוס' שבועות כ"ב ד"ה אהתירא קמשתבע בנזיר שלא כדה"נ מותר בע"כ כוונת ספרי על אכילה גסה כסברת מל"מ שגרע שלא כדה"נ מאכילה גסה:

פרט ח':

העתקה מקונטרס של גאון מו"ה דוד ביסטריץ זצ"ל:

רמ"א בסי' קנ"ה כתב י"א דכל איסורי דרבנן מותר להתרפאות בהן אפי' חולה שאין בו סכנה לעשות מרחץ מיין נסך בזה"ז אעפ"י שהוא בדרך הנאתן ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור הואיל ואין בו סכנה, וכתב הש"ך ס"ק י"ד והיינו דוקא כדרך אכילתן אבל שלא כדרך אכילתן כתב מרדכי ר"פ כ"ש בשם ראבי"ה דמותר וכתב עוד המרדכי שם דמה"ט מותר לאכול חלב חי, ומיהו אדם בריא יזהר ע"כ, ושושנת עמקים כלל ט' תמה עליו דמשמע רק זהירות בעלמא וצ"ע דשלכ"א עכ"פ איסור דרבנן או איסור תורה וכבר קדמו בזה בשו"ת ש"א סי' ע"ד במה שש"ך העתיק לראבי"ה להלכה ולא שת אל דברי הפוסקים החולקים דס"ל האי פטור אבל אסור, אמנם במח"כ לא דקדקו היטב בש"ך ס"ק י"ג הביא בעצמו דשלכ"א אסור שלא לצורך רפואה, וא"כ סותר א"ע מיניה ביה, אלא פשוט דס"ל לש"ך דהראשונים לא פליגי על ראבי"ה דע"כ לא אסרו אלא שלא כדרך הנאתן באיסר הנאה אבל שלא כדרך אכילתן באיסורי אכילה הוי כמזיק ולא גזרו ואסרו חכמים, והיינו שכתב הש"ך בס"ק י"ג ומסיים והיינו באיסורי הנאה אבל באיסורי אכילה שרי, אין כוונתו להינות באיסורי אכילה אפי' כדרך הנאתן זיל קרי בי רב היא, אלא ע"כ לאכול שלא כדרך אכילתן, ועי' בפנ"י בסוף פסק חדש בהשגתו על לח"מ כתב ועוד נ"ל ברור דאף ראבי"ה ז"ל לא התיר אלא בשלא כדרך הנאתן לגמרי כגון באוכל חלב דבטלה דעתו אצל כל אדם ולא מקרי אכילה כלל וגם אין הגוף נהנה ממנו משא"כ במשקין היוצא מפירות כמו זר נחשב בעיני לומר דאיכא מאן דשרי ע"ש מבואר דהבין ג"כ טעמו של ראבי"ה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ ליכא תפיסה על הש"ך מהני הראשונים שלא דברו אלא משלא כדרך הנאתן אבל שלא כדרך אכילתן באיסור אכילה אפי' איסור דרבנן ליכא, דהרי עיקר ראי' ראשונים שאסרו שלכה"נ מרבינא דלא התיר אלא במקום חולה והרי אכילה שלא כדרך גריעא טובא מנהנה שלא כדרך כדמוכח מסוגי' דאמר כ"ש אוכל חלב חי וכאשר ביאר המל"מ דאוכל חלב חי לא נהנה כלל כי מזיק ליה לאפוקי בנהנה שלא כדה"נ דנהנה אלא שאינו עומדת לכך ע"ש וא"כ י"ל ממעשה דרבינא אינו מוכח אלא בנהנה שלא כדה"נ דאסור שלא במקום חולה, אבל באוכל חלב חי דגרוע טובא דמזיק ליה אפשר דלא גזרו חכז"ל ומותר, ולהכי שפיר העתיק הש"ך לראבי"ה להלכתא דאדם בריא רק יזהר אבל איסור מדינא ליכא עכ"ל:

מבני הבחור החריף מו"ה שמואל בנימין ני':

רמב"ם פ"ח מה' מא"ס פסק גה"נ מותר בהנאה והק' עליו חכמי לוניל דהא פסק שאין בגידין בנ"ט ובסוגי' דפסחים כ"ב דאם אין בגבנ"ט לא הותרה גה"נ בכלל נבילה, וכבר נאמרו ונשנו עליו תירוצים שונים ולי הקטן כ' דהנה רש"י ס"פ גה"נ פי' שחלקו בחוץ פטור דכיון דאמה"ח חידוש הוא שמצטרפין בשר גוע"צ לכזית אין לך בו אלא חדושו שאכילה כזית משמע והפמ"ג סי' ס"ה העלה דבר זה גם גבי גה"נ למ"ד אין בגבנ"ט דמכ"ש דחידוש הוא וחקר שם לענין ח"ש יע"ש ולפ"ז נ"ל שכון שסברא החיצונית שלשון אכילה מורה על אכילה ולא על הנאה ורק מדפרט לך הכתוב בנבילה אכילה גם הנאה במשמע א"כ י"ל דגבי גה"נ דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ורק אכילתו אסרה תורה ולא הנאתו. אולם לפ"ז ק"ל דמאי מקשה הגמ' למ"ד דס"ל אין בגבנ"ט הא גם אם אבגבנ"ט גה"נ מותר בהנאה דחידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו, ע"כ נ"ל הא דגה"נ חידוש הוא רק אם שלכ"ה בכ"מ מותר אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות ולדידי' בכ"מ שלכ"ה אסור וכידוע ממהרש"ל א"כ גה"נ לא הוי חידוש שהרי בכ"מ לדידי' כי"ב (ועי' פרמ"ג ס"ב שר"ל למ"ד אבגבנ"ט: גם שלכ"ה אסור הגיד) וע"כ לר"ש לשיטתו ע"כ צ"ל דגה"נ אסור בהנאה וליכא לתרץ כנ"ל, ולפ"ז מיושב קו' פלתי סי' ס"ה דאמר מאן תנא דס"ל אבגבנ"ט ר"ש כו' הא איכא ר' יוחנן בן ברוקא דס"ל אין בגבנ"ט והא"ש דלר' יוחנן ב"ב י"ל דגה"נ חידוש הוא ובאכילה אסור ולא בהנאה ומיושב גם קו' שעה"מ שהק' על גמ' בריש פגה"נ שרוצה לאוקים מתניתין למ"ד אין בגבנ"ט והקש' הגמ' ממתניתין דירך שנתבשל וכו' וק' דלמה לא הקש' הגמ' ממתניתין דשולח אדם ירך לנכרי כו' דמוכח ממנה דיש בגבנ"ט ולפי הנ"ל י"ל דלעולם ס"ל מתניתין אבגבנ"ט וגה"נ חידוש הוא וע"כ מותר בהנאה וא"ש דברי הרמב"ם דהא לא פסק כר"ש דכ"ש למכות וע"כ כיון דפסק אין בגבנ"ט א"כ גה"נ מותר בהנאה דאין לך בו אלא חידושו כן נלע"ד ע"ד פלפול, וקצת צ"ע דא"כ מאי פריך הגמ' מאבמה"ח, וכשהעצתי דבר זה לפני הגאון בעל שו"ת נחלת בנימין זצ"ל פקפק עוד בסברא ברורה על מה שכתבתי דלר"ש לשיטתי' גה"נ ל"ה חידוש ח"ל שאני התם לר"ש דקאי על איסורי מאכלות שכבר חל עליהם שם אכילה מעיקרא וחל האיסור שפיר קאמר דע"י שלכ"ה לא פקע האיסור דמעיקרא אבל בגה"נ דעץ בעלמא הוא מתחלת הוייתי לעולם ולא הי' מעולם בכלל דבר אכילה וכו' עכ"ל:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה