אור ברסלב
עט סופר חלק ג עט סופר חלק ג כלל סה פתיחה לכלל חזקה דרבא

עט סופר חלק ג· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ג כלל סה פתיחה לכלל חזקה דרבא

עט סופר חלק ג כלל סד פתיחה לסוגיה כבשי עצרת

פרט א':

תשובת רא"ש כלל ט"ז, ששאלת מאין לו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין אבל פחות מכן לא דע כי הל"מ הוא, והוא בכלל שיעורן חציצין ומחיצין שהן הלכה למשה מסיני, דשיער קצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה, וכן ההוא דבת שלש ביאתה ביאה פחות מכן לא, וכן בן ט' ביאתו ביאה ולא פחות וכן סריס שהוא קטן עד כ' שנה הוא אז גדול אם נולדו בו סימני סרים ואם לא נולדו בו סימני סריס הוא קטן עד ל"ו שנה כל אלו הלכה למ"מ הן עכ"ל ועי' ח"ס יו"ד שי"ז, ומחנה חיים ח"ר סי' יו"ד כתב ששואל שאל מנ"ל דלא הוי גדול קודם י"ג שנים והשיב הראש שהוא הלכה למ"מ, אבל הא דנעשה גדול בי"ג שנים זה לא שאל השואל וגם רא"ש לא השיב משמע ודאי מה שהוא גדול לאחר י"ג שנים הוא נלמד מכח איש דכתב בתורה משמע בר י"ג כמו בשמעון ולוי ולא צריך הלכה למ"מ ע"ש, בזה מיושב מה שתוס' חדשים אבות פ"ה משנה כ"א כתב רע"ב בן י"ג למצוה נלמד מבני יעקב ות"ח ציין תשובת ראש שהלכה למ"מ ודו"ק ועי' זכרון יוסף סי' ו' ותוס' יוכ"פ דף ט"ז:

שעה"ת ח"ב כלל ל' כתב ויש לחקור אם חזקה זו הוי חזקה כלל מה"ת רק חכמים עשאו לחזקה לכן לא מהני להקל שתחלץ רק להחמיר שלא תאמן, וי"ל דחזקה הוא דאוריי' והא דלא מהני לחליצה משום דקי"ל דלא סמכינן על רובא וחזקה היכי דאפשר לברורי וכ"כ רמב"ן ורשב"א פ"ק דחולין ונב"י א"ע סי' ס"א, וכן מוכח דהוי חזקה דאוריי' ר"י ורל"ק סוברים הקדיש ואכלו אחרים לוקין והקשה תוס' דהוי התראה ספק ותי' דאזלי' בתר רוב, ור"ל חזקה דרבא היינו חזקה דאתיא מכח רובא, וכ"כ בפנ"י קידושין ס"ג דהוא חזקה דאוריי' והפלאה תמה עליו דבע"כ הוא חזקה דרבנן כיון דל"מ להקל בחליצה ודבריו תמוהין ע"ש:

פ"א מקרבן פסח הלכה ח' מקטירין חלבי פסחים כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר, במה דברים אמורים כשחל י"ד להיות בשבת שהרי חלבי שבת קרבין ביו"ט אבל אם חל י"ד בחול אין מקטירן חלבי חול ביו"ט:

שו"מ מהדורא ג' ח"א סי' ת"ג מביא קושי' מהגאון ר' יעקב יוטעס במ"ש במנחות דף מ"ח גבי כבשי עצרת ואמאי לימא עמוד חטא בשביל שתזכה ומשני עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן עמוד וחטא בחול כדי שתזכה בחול לא אמרינן ועל זה הקשה דהא שייך כדי שתזכה בשבת והיינו דאל"כ הי' השחיטה למפרע באיסור כל שלא זרק הדם אבל אם יזרוק הדם יהי' השחיטה למפרע בטוב ע"ש:

וש"ש ש"ה פט"ו כתב מטור ח"מ ל"ד משמע דחזקה דרבא אינו אלא ספיקא מדכתב קטן פסול לעדות עד שיבא שערות אחר י"ג שנים וכו' ומחדש דבר נפלא לענין עדות וקידושין לא סמכינן על ספק הרגיל משום דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי קטנות ואמרו בגיטין כ"ח שמא מת לא חיישינין שמא ימות חיישי' פרש"י שמא מת לא חיישי' דאוקי ליה אחזקיה שהניחו חיי אבל זה שנתן גט ע"מ שיחול שעה אחת סמוך למיתתו לשמא ימות חיישי' דלא מרע לחזקה בהך, ומש"ה כשהגיע שנת י"ג ואנו מסופקים אם הביא שערות לא אתי חזקה דרבא ומוציא מידי ודאי קטנות והיינו אין ספק מוציא מידי ודאי אבל מופלא סמוך לאיש דאמרי' מסתמא יביא לו שערות בזמנו שפיר סמכינן על ספק הרגיל דכה"ג לא מרע לחזקה ולא שייך ביה אין ספק מוציא מידי ודאי כיון גם עכשיו קטן הוא שפיר סמכינן על חזקה דרבא ע"ש: שעה"ת פ"ב כתב יש לומר טעמא דלא מהני חזקה דרבא להקל בחליצה דהחמירו חכמים שלא לסמוך על רובא בדבר שבערוה, כמש"כ שמ"ק ב"מ דף ד' דלא מהני ס"ס בדבר שבערוה, ומרדכי בפרק מצות חליצה סי' נ"ט כתב דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה וכ"כ הג"מ פ"ב מאשות, אולם לפ"ז יצא קולא דבשאר איסורים אפי' באיסר דאוריי' מהני חזקה דרבא להקל ומפוסקים מוכח דאפי' בשאר איסורים ל"מ חזקה דרבא עי' מג"א ל"ט וסי' קצ"ט וסי' נ"ה: שאלתות פ' בחוקתי, כתבו מיפלג פליגי רב פפי ורב פפא ח"א חיישי' שמא נשרו וח"א אין חוששין שמא נשרו מאן דלא חייש דהא ליכא, ומאן דחייש כיון דרובה בזימניהו מתיין והא לא אייתי איכא למימר מהאיך מיעוטא דלא מתיין בזימניהו ואיכא למימר מהאיך מיעוטא דנתרן והוה ליה ספיקא וחיישינן, שו"מ ח"ג סי' שצ"ט כתב האיר עיניו בקדושת תורתו דיש מיעוטא דלא הביאו:

ויש מיעוטא דנשרו וא"כ יש לחוש אם זו מהמיעוט דלא הביאו או שהיא מהמיעוט דנשרו לכן חיישי' מספק:

והנה לכאורה י"ל דהך מיעוטא דנשרו עדיף טפי מהך מיעוטא דלא מייתין ולא הוה ספק השקול, וביאר הענין דהנה רשב"א יבמות קי"ט כתב דמיעט מפילות מרע הרוב ממש, כלומר שמאותו חלק הרוב שמתעברות יש מקצתן שמפילות ומן הרוב אתה מסלקו וא"כ חשוב לעמוד נגד הרוב ולכך אמרי' סמוך מיעט לחזקה, אבל המיעט שאינן מתעברות אינו ממעט ומגרע כחו של רוב רק שעומד לגמרי נגד הרוב זה אינו חשוב מיעוט ולא אמרי' סמוך מיעט לחזקה, והיא מרגניתא טבא, ובזה אני אומר שהמיעוט שנשרו מגרע כח הרוב דהיינו שמאותו הרוב שמייתי שערות יש מיעוט דנשרו וא"כ זה מיעוט חשוב שאינו עומד נגד הרוב רק מן הרוב עצמו אתה מסלקו, אבל המיעט דאינן מביאין שערית זה עומד לגמרי נגד הרוב וזה לא חשוב מיעוט וכיון שכן לא חשוב להיות ספק שקול וא"כ שוב מהראוי לחוש לשערות שמא נשרו, בזה נראה מה דאמר רבא חזקה למיאן ולא לחליצה ובעי בדיקה וכל הקדמונים נדחקו בזה, ונראה כבר נודע שמ"ק ב"מ גבי עשירי ודאי דגם רוב היא ספק והתירה תורה, אבל כל דבעי ודאי לא מהני רוב דאינו ודאי לפ"ז דמקשינן אשה לאיש א"כ בעינן שיהי' איש ואשה בודאי, א"כ ניהו דהוה חזקה דרבא היינו חזקה דאתי' מכח רובא דרובן מביאין שערות מ"מ כיון דעכ"פ מיעוט יש שאין מביאין שערות אף דאינו מיעוט חשוב דאינו מגרע כח רוב רק שעומד לנגדו ויותר יש לומר שנשרו מ"מ עכ"פ אנן ודאי איש בעינן וזה לאו ודאי איש וה"ד אשה ודאית לכך לא חלצת אבל לענין מיאן שפיר חיישי' לשמא נשרו דהא המיעט שנשרו חשוב טפי ולא הוה ספק השקול וז"ב כשמש עכ"ל:

תוס' יבמות דף ס"ח ד"ה רישא, וא"ת וספק בן ט' היאך פוסל בביאתו נוקמיה אחזקה קמייתא דהוה פחות מבן ט' ונוקי איתתא בחזקת כשרות וי"ל דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' אע"פ שהי' ספק כשבא עליה לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע ליה:

מרי"ט ח"א סי' מ"א כתב דברי תוס' צריך לעמוד עליהם א' ממקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות וכו' אי לאו טעמא דהעמד טמא על חזקתו הוי מוקמי' מקוה אחזקתיה אע"ג דחסר לפניך, ב' בפ' בכל מערבין תנן תרומה ונטמאת מחשיכה ה"ז עירוב, ואם ספק ה"ז ספק עירוב משום דאוקי תרומה אחזקתיה, אע"ג דהשתא ודאי היא טמאה לפנינו, ג' מתוספתא טהרות נגע באחד ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצא מת וכו' ומודים חכמים לר"מ אם ראהו חי בערב שהוא טהור משום דמוקמי' לה בחזקה קמייתא שהי' חי אע"ג דהוא מת לפניך, והאיך כתבו תוס' משום דהשתא הוא בן ט' איתרע לה הזקה קמייתא, וכן פנ"י בק"א קידושין סי' צ"ד מתקשה בתוס' ע"ש, לענ"ד לישב עי' יו"ד סי' ח"י שחט בסכין בדוק ונאבד קודם שיבדקנו אחר השחיטה ונמצא פגום שחיטתו כשרה הואיל ויצא בהיתר וכתב הט"ז בזה מתורץ מה שיש להקשות מסעי' ט"ו בנפל הסכין לארץ אין תולין וכאן מקילין, וניחא בכל תורה אנו הולכין אחר החזקה אא"כ הדבר לפנינו לבודקו לא סמכי' על חזקה מש"ה בסעי' ט"ו שלא נאבד הסכין ולא הי' לו שעת הכושר שום פעם עדיין ע"כ יש להחמיר בספק, משא"כ כשנאבד והי' לו אז חזקה טובא, ואלו בא אותו פעם לשאול היינו מורים לו היתר נמצא שהי' זמן להיתר על כן אמרי' דאף בנמצא אח"כ והוא פגום כיון שאפשר שנפגם אחר השחיטה וכבר הי' לו היתר אין הספק אסרו ע"ב, וכן בכל שלשה מקומות שהביא מרי"ם לא הי' לנו שום ספק בשעת מעשה כאשר הי' נוגע בערב או בשעת טבילה במקוה או בעירב בתרומה רק אח"כ למחר נולד ספק שנראה שמת או חסר תמקוה ונטמא התרומה שפיר אמרי' אוקמי על חזקה קמייתא עד כעת שנשתנה מחזקה אבל בקטן תיכף בשעת ביאה הי' הספק דלמא בן ט' הוא ופוסל אותה ע"כ אזלי' בתר השתא:

פרט ב'. הסוגי':

נדה דף מ"ו איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן, רב ור"ח דאמרי תרווייהו תוך זמן כלפני זמן, ר"י ור' יהושע ב"ל דאמרי תרווייהו תוך זמן כלאחר זמן, מתיב רב המנונא אחר זמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו וכו' הא תוך זמן כלפני זמן. א"ל רבא אימא רישא וכו' מגופא דמתני' קדייק הא לאחר זמן היכי דמי אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא אלא לאו דאייתי שתי שערות וטעמא דלאחר זמן הוא דגמרא לה למילתיה הא תוך זמן כלפני זמן וכו', והקשה מהרש"א דאימי דאיירי בלא בדקו וכיון שהגיע לכלל שנותיה אוקמה אחזקה שהביא שערות אבל היכא דאיכא שערות אפי' בתוך זמן הוי כלאחר זמן ע"ש:

ומחנה אפרים אשות סי' ב' הקשה דלמא מיירי מתני' כשנבדק ולא נמצא ב' שערות ולאחר זמן דאיכא חזקה דרבא חיישי' שמא נשרו וחל הנדר אף שאין יודע להפלות דהוי איש ובתוך זמן דליכא חזקה דרבא לא חיישי' שמא נשרו אבל אם נמצא ב' שערות בתוך זמן שפיר י"ל דהוי כלאחר זמן עי' בשעה"ת כלל ל' פרט ה':

אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא פרש"י ומופלא סמוך לאיש נמי לא הויא דהא אינו יודע לשם מי נדר וכתב:

הש"ש פי"ג ולישנא דש"ס דאמרו קטן הוא משמע דאינו כלל מופלא הסמוך לאיש ואפי' יודע לשום מי נדר ומחדש בשנ' י"ב ויו' א' מופלא הסמוך לאיש דאוריי' דאמרי' משום חזקה דרבא ודאי יביא שערות בזמנו, אבל אם הגיע לשנות י"ג ויום אחד ולא הביא שערות אין נדרו נדר כלל ולא הוי תו בדין מופלא הסמוך לאיש כיון דלא הביא שערות בזמנו תו לית' לחזקה דרבא וא"כ מנא ידעי' שיביא שערות בשנה שאחריו אפשר יביא שערות אחר ד' או ה' שנים, וניחא דכיון דהוא לאחר זמן ולא הביא שערות קטן הוא לגמרי ואינו בכלל מופלא הסמוך לאיש מי יודע מתי יביא שערות ע"ב: אמר רבא קטנה כל י"ב שנה ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת הא גופא קשיא אמרת אינה ממאנת אלמא גדולה היא אי גדולה היא תחלץ, צ"ע לשיטת שרוב לא עדיף משני חזקות, א"כ אינה ממאנת כי חזקה דרבא מטעם רוב, ורוב עדיף מחזקת קטנות שיש לה, אבל אינה חולצת כי יש שתי חזקות חזקת קטנות וחזקת איסור לשוק:

וכי תימא מספקא ליה, ומי מספקא ליה והאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים, ה"מ בסתמא אבל הכא דבדקו ולא אשכחו לא אי הכי תמאן חוששין שמא נשרו הניחא למ"ד חוששין אלא למ"ד אין חוששין מא"ל דאיתמר רב פפא אמר אין חוששין שמא נשרו, רב פפי אמר חוששין, ה"מ לענין חליצה אבל לענין מיאן חוששין, אלא לעולם דלא בדקו ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה:

והקשה בחהר"ן למיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי, י"ל דחזקה אהני לן לומר שאין ב"ד צריכין לטרוח ולבדוק אלא מסתמא אמרי' שהביאה סימנים ואין מיאונה כלום אלא שאין סומכין בכך לחליצה:

שעה"ת פרט ד' כתב איכא למידק לשיטת רי"ף ורמב"ם דרבא מיירי רק בבעל לפי מאי דאמר רב דימי בבעל אפי' נבדקה ולא נמצאו סימנים אין יכולה למאן דחיישי' שמא נשרו, א"כ האיך יוצדק הלשון שאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה, אין צריכה בדיקה דמשמע בדיקה מהני הא לא מהני בדיקה דאפי' נבדקה ואין לה סימנים חיישינן שמא נשרו וכך הול"ל קטנה שהגיע לכלל שנותיה אין יכולה לבדוק חזקה הביאה סימנים לכך אין יכולה למאן ע"ש:

א"ר דימי מנהרדעא הילכתא חוששין שמא נשרו וה"מ היכא דקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאוריי' אבל מעיקרא לא, ועי' רש"י משפ"י אבל מעיקרא לא ושעה"ת פרט ה' כתב ביבמות דף ק"ט סובר רב ששת המקדש קטנה גדלה קדושין דאוריי' בהדה, ורשב"א ונמ"י שם כתבו קידושיה תלוין עד שתהי' גדולה ואז גמרו הקדושין דהו"ל בשעה שנתן לה כסף קידושין כאילו התנה עמה הרי את מקודשת לי לאחר גדלות כאותו ששנינו הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות משום שנשאר עליה שיעבד והכא נמי הרי היא משתעבדת בכסף קדושין ע"ש א"כ לפי מ"מ פ"ז מאישות באומר לשליח צא וקדש לי אשה וקדשה בספק קדושין יש לומר דהוי שינוי בשליחות דמצי המשלח לאמור אני לא עשיתי שליח אלא בקדושין ודאי מן התירה אבל קדושי ספק לא ניחא לי ע"ש, א"כ י"ל דאומדנא דנעשה כאומר כשתגדלו ותביא בודאי סימנים תהי' מקודשת לי, משא"כ היכי שבדקו ולא מצאו סימן דחיישי' שמא נשרו והוי ספק קידושין לא ניחא ליה, ויש לדחות מש"כ ב"ש בסי' קנ"ה ס"ק ל"ב שכתב בע"כ רב דימי לית ליה דגדלה קידושין בהדה בלא בעל דאל"כ גם בלא בעל הוי ספיקא דאוריי' ואמאי לא חיישי' שמא נשרו וגדלו קדושין בהדה ע"ש לפמ"ש דבנידן דידן גם רב ששת מודה, ומיושב היטיב לשון ר' דימי אמר אבל מעיקרא לא והכוונה אם בעל חל הקידושין מעכשיו, אבל מעיקרא לא, ר"ל הקדושין שנתן לה מעיקרא לא חלין:

אולי הכוונה עי' מרי"ט פ"ק קידושין שכתב שכל ספק קדושין לחומרא אף שיש חזקה כנגד כיון דאיתרע חזקה כיון שנעשה מעשה קדושין כסברת תוס' בספק קרוב לו א"כ בשלמא כשבעל ונעשה מעשה קידושין כעת ורק ספק אם היא גדולה רו קטנה אמרי' לחומרא, אבל בלא בעל רק שגידל קידושין ולא נעשה מעשה כעת אמרי' אוקמי על חזקת פנויה, וז"כ מעיקרא על מעשה שנעשה כבר לא:

חהר"ן כתב א"ר דימי הלכתא חוששין שמא כשרו, כלומר ואינה יכולה למאן, וא"ת א"כ הא דאמרי' בודקין לחליצה ולמיאן היכי משכחת לה, ותי' רי"ף בפ' ב"ש, דנפ"מ להגיעה לכלל שנתיה וקודם תוך זמן ולא בעל לאחר זמן דהו"ל ספיקא דרבנן דלא אמרו כי גדלה גדלו קידושין בהדה וכו, ועי' תוס' ב"ב דף קנ"ו הקשה ג"כ אולי י"ל עפ"י שב"ש קנה ס"ק כ"ט מחדש אם נשארו הני שערות ולא נשרו תו לא חיישינן שמא הביאה שאר שערות ונשרו, מאחר ראינו הכי שערות שהי' בה ולא נשרו מהיכא תיתי לומר שהביאה אחרת והם נשרו עכ"ל א"כ מהני הבדיקה אם הי' בודקין לפני הפרק והי' לה שערות שומא, א"כ אם בודקין אח"כ ולא נשרו השומות לא חיישי' שהביא סימנים ונשרו ועי':

נב"י ח"ר א"ע סי' ס"א מחדש מה דאמרי' חזקה דרבא למיאן ולא לחליצה מכח קושי' הגמרא למ"ד שלא חיישי' לנשרו, אבל כיון דמסיק דהלכתא חיישינן שמא נשרו א"כ דברי רבא מתפרשים בריוח דגם לחליצה אומר חזקה שהביאה סימנים, ומה דאמר אינה חולצת ואינה ממאנת מיירי דבדקו ולא אשכחו ע"ב, ושו"מ ח"ג סי' שצ"ח מביא קושיא מדף מ"ח: דאמרו שם כי אמר רבא חזקה רק למיאן ולא לחליצה והרי שם קאי למ"ד דחייש שמא נשרו כמ"ש רש"י ד"ה נשים וא"כ שוב אף לחליצה סמכינן היכא דלא נבדק ע"ש:

בקונטרס חזקות סי' ט' כתב לרי"ף ורמב"ם דחליצה קטנה אינה פסולה רק מדרבנן, קשה דאמרי' כי אמר רבא חזקה למיאן אבל לחליצה בעי בדיקה הרי במיאן בלא בעל אזלי' לקולא משום דהוי ספיקא דרבנן והא גם בחליצה אינו רק ס"ד, וא"ל משום דהיא בחזקת זקוקה ליבם דהרי חזקה דרבא מסייע לה ונוקמי חזקה נגד חזקה ע"ש:

פרט ג':

אר"ה הקדיש ואכל לוקה פרש"י ואכל את הקדשו, ופלא מה רצה בזה, אולי כי מחנה לוי הקשה לקמן על רל"ק אמאי הקדיש ואכלו אחרים לוקה הא תוס' במכות הקשה על נזיר למה לוקה שמא ישאל על נדרו ותי' כמו שלא שאל עד עתה כן לא ישאל לעולם, ומל"מ נזירות פ"ב מסופק אם קטן שהגיע לעונות נדרים יוכל לשאול על נדרו. א"כ קשה עדיין קושי' תוס' שמא ישאל כשיגדל על נדרו, ולא שייך תי' תוס' כמו שלא שאל עד עתה, כיון קטן א"א לשאול כחקירת מל"מ, וא"כ קשה כאן האיך לקה כשאכל, על כן פרש"י שאכל הקדשו, כל מה שהקדיש אכל, ובאכלו כולו אין נשאלין אף דקי"ל אכלה כולו נשאלין עליה, כתב במי נדה היינו רק בשבועה דהוי איסר גברא אבל באיסר נדרים דהוי איסר חפיצא כיון דחפץ אינו בעולם שוב לא מהני שאלה [עי' עט סופר סוף ח"ב בהשמטות לסוגי' קטן א"נ הקשתי האיך לוקה הא אין מעידין על קטן]:

איתמר הקדיש הוא ואכלו אחרים, רב כהנא אמר אין לוקין, ר"י ורל"ק אמרו לוקין והקשה תוס' הא סבר רל"ק התראת ספק לא שמה התראה, ושמא לא יביא שערות עד ב' ג' שנים, וי"ל דאזלי' בתר רוב שמביאין ב' שערות בזמנן דהיינו בני י"ג ויום אחד, ומחנה לוי כתב לכאורה לרמב"ם שבועות פ"ה דכשאין הלאו מפורש לכ"ע ה"ס לא הוי התראה, א"כ קשה קושי' תוס' לכ"ע נהי מופלא סמוך לאיש דאוריי' מדרשא כי יפליא, מ"מ מיקרי אינה מפורש בתורה, ונראה מזה הוציא רמב"ם סברתו דבהגיע י"ג שנים ויום אחד אע"פ שלא הביא שערות נדריו קיימין ע"ב, ועי' כלל התראת ספק: דף מ"ח ת"ר כל נבדקות נבדקות עפ"י נשים וכן הי' ר"א מוסר לאשתו וכו' חדר"ן מביא רמב"ן כתב דאפשר לת"ק נשים נאמנות בין להקל בין להחמיר בין לפני פרק בין לאחר פרק משום דלאו עדות הוא אלא גלויי מלתא בעלמא הוא ובכה"ג אפי' נשים נאמנות כדאמרי' ביבמות ל"ז ואשתמודענוהו אלדין פלניא דאחוה דמהכא דמן אחוהי דאפי' ע"פ קרוב ואפי' ע"פ אשה משום דגלוי מלתא בעלמא הוא, ורי"ף כתב בטעמו של דבר משום דלאו אמלתא דאיסורא ולא אממונא קמסהדי אלא מלתא בעלמא הוא דהדין הוא גבר פלן והא נמי לההיא דמיא ועדיפי מינה משום דמלתא קמן הוא לגלויה הילכך נשים נאמנות בין להקל בין להחמיר והלכה כת"ק ע"ב, ב"י קנ"ז כתב שאין אשה וקרוב נאמן לומר זה אחיו כשמעידין בשעת מעשה אלא שאם אמרו כן קודם למעשה ועי' נב"י א"ע סי' צ"ג:

תוס' בשלמא לפני הפרק, פרש"י ולא תחלץ, והדין עמו דליכא לפרש שומא נינהו ותמאן, דהא קתני בסיפא דאינה נאמנת לומר קטנה היא ותמאן, לפי סברת הנ"ל באשתמודעונהו שיש חילוק אם תעיד בשעת מעשה אינה נאמנות, אבל קודם מעשה נאמנת, א"כ לאחר הפרק ועדות בשעת מעשה אינה נאמנת, אבל לפני הפרק נאמנת גם שיהי' קולא לאחר הפרק ודו"ק:

וא"ת אמאי פריך אלא לאחר הפרק למה לי בדיקה הא נפ"מ שאם בדקו ולא מצאו שום שערות או שמצאו אותן שערות עצמן דאינה חולצת כמו שאנו מפרשים בדיקה דלפני הפרק וכו':

ונראה לישב, עפ"י סברת נב"י הידוע שכתב ביו"ד סי' מ"ג ונ"ל דעד כאן לא קאמר רשב"א דהיכא דאפשר לברר לא סמכינן אס"ס אלא היכא שיתברר האיסור בבירור אבל היכא שיתברר ספק אחד ועדיין נשאר ספק השני אף שמשום ספק אחד אין להיתר מ"מ עתה שהוא ס"ס אין צריך בדיקה כלל שאף ע"י בדיקה אכתי ישאר ספק אחד ע"ב, והנה סברה זו ג"כ י"ל ברוב כחזקה דרבא שהוא מצד רוב על כן צריך לחליצה בדיקה לברר כמש"כ ראשונים, כעת בס"ד שגם בחליצה יש חזקה דרבא ושפיר הקשה למה בדיקה לאחר הפרק כי גם אם מברר ולא נמצא שערות יש ספק שמא נשרו וא"א לברר ב' ספיקות, אבל לפני פרק בודקין כדי לידע אם לא נמצא שערות אחרות רק אותן שהי' לפני פרק שומא הם ולא שייך לאמור עדיין ספק שמא נשרו, כסברת ב"ש כיון ששומא לא נשרו גם אחרים לא הי' נשרו בודאי לא הביאה סימנים ודו"ק בזה ג"כ מיושב קושי' חהר"ן על גמרא, בשלומא לפני פרר בעינן בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו, וא"ה כיון דס"ד השתא דחזקה דרבא מהני אפי' לחליצה אלמא כודאי חשבינן וכיון שכן היכי ניחא לן בדיקה דלפני הפרק משום דאי משתכחי לאחר הפרק שומא ננהו אדרבה כיון דאית לן חזקה דרבא אית לן למימר דודאי אחר הפרק הביאה סימנין אחרים ונשרו ע"ב, בהנ"ל ניחא כיון דיש לה שומא ולא נשרו לא אמרי' על אחרים שנשרו כסברת ב"ש:

תוס' וא"ת אמאי בודקין וכו' דליכא למיחש שמא מלפני פרק באו והוה שומא דהא דוקא כי ראו אותם לפני הפרק קאמר הכא דשומא נינהו אבל אם לא ראו אותם מקודם משמע דאין לנו לחוש, וכן משמע גבי בני ברק ב"ב קנ"ה דקאמר מהו לבודקן אלמא אי משתכחי בהו סימנים לא אמרי' דלפני הפרק באו ע"ב, ובית מאיר סי' קע"ב מתקשה לפי תי' תוס' שם בב"ב לא מוכח מידי דהא א"א מדנבדק אחר הפרק ולא היי לו ע"ב:

גיטין דף ס"ד מתיב רב חיננא וכו' האי שפחה היכי דמי אי דאתיא ב' שערות מאי בעיא גביה אלא לאו דלא אתיא ב' שערות וקתני זוכה לאחרים שאני שיתופי מבואות דרבנן, ישו"י סי' שס"ו כתב, ותמה הר"ן לשיטת רש"י דאף מאן דאית ליה זוכה לאחרים היינו מדרבנן אמאי לא הקשו לכ"ע משתופי מבואות, ונראה לכאורה קשה לפי מדקי"ל חזקה דרבא א"כ מאי הקשו הש"ס כאן אי דאייתי ב' שערות מאי בעי גביה דלמא איירי דלא אייתי ב' שערות רק שהגיע' לכלל שנתיה ופשיטא דאינה יוצאה לחירות כל זמן שלא הביא' ב' שערות ולענין לזכות לאחרים פשיטא דמהני הך הזקה אף לענין עירוב, ונראה דכיון דהספק אי יהי' מועיל הזכיה שמזכה לו ואי נימא דזכה חבירו יצא מחזקת מ"ק ואי לא זכה חבירו הרי הוא בחזקתו חזקת מרי קמא, וחזקה דרבא לא מהני היכא דאיכא חזקה אחרת דסותרות, ולכך אתי שפיר דלא מהני חזקה דרבא, והיינו למאן דס"ל דאינה זוכה לאחרים אפי' מדרבנן, אבל למאן דס"ל דאף קטן זוכה לאחרים מדרבנן א"כ אזיל לה חזקת מ"ק דהרי אף אם הוא קטן באמת על כל פנים זכיה מדרבנן יש לו בגווי' ממילא מהני חזקה דרבא להחזיקו בחזקת גדול ומועיל אף לדאוריי' וכ"ש לדרבנן, ועי' יד שאול סי' רל"ג:

פרט ד':

אי אמרי' חזקה כיון שיש לה סימנין מסתמא הגיעה לכלל שנים:

קידושין דף ס"ג, תניא כוותיה דר"ח, בני זה בן י"ג ויום אחד בתי זו בת י"ב ויום אחד נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדשות ולערכים אבל לא למכות ולעונשים:

תוס' בני זה בן י"ג שנה, פרש"י דמיירי שהביא שני שערות ואפ"ה צריכין אנו לידע שנותיו שהרי שנים בלא שערות אין מועלין עד ל"ו שנה וסימנים בלא שנים דהיינו לפני י"ג שומא נינהו, וקשה דא"כ כל הנשים הבאות לחלוץ האיך יחלצו אע"ג שיש להם סימנים כיון שאין אנו יודעין שטתיהם לא מהני שמא יבם קטן, וכן אנשים הבאים על עריות היאך הן נהרגים ואע"ג שיש להם שערות מ"מ אין אנו יודעין שנותיהן שמא הם קטנים, ואומר ר"י דאי איכא ריבויי שערות סמכינן שאין דרכם לבא קודם י"ג, אי נמי אם הם גדולים בקומה יש לסמוך על סימנים והקונה אפי' אין לו כי אם ב' שערות, עוד פי' ר"י שיטה אחרת דבמקום סימני' אין צריך עדות שנים, וא"ת א"כ מה אנו צריכין לנאמנות של אביו, וי"ל דמיירי שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים שאכל בנו חלב והי' גדול כשעשה עבירות, אבל אין אנו יודעים אם הי' לו שנים באותו הזמן או סימנים ובא לאשמעינן דהאב נאמן לאמור דאותו הזמן הי' לו סימנים או שנים דהיינו שתי שערות:

ורא"ש כתב בני זה וכו' ומיירי כשהביא ב' שערות דמעיד עליהם שבאו לכלל שנים ואי לאו הכי שומא בעלמא הוא אבל אם לא הביא ב' שערות אפי' עדים מעידים שהוא בן י"ג שנה לא הגיע למכות ולעונשין דהא לחליצה בעי בדיקה אפי' הגיע לכלל שנים כדאיתא בנדה דף מ"ו, ופנ"י כתב לא זכיתי להבין דאדרבא מסוגי' דהתם משמע דשנים לחוד מהני מד"ת האמר רבא קטנה וכו' ולחליצ' בעי בדיקה מדרבנן ולחומרא בעלמא ע"ב, עוד הקשה הא דאמרי' שנים אומרים א' בגבה ושנים אומרים א' בכריסה מיקרי חצי דבר היכי משכחת לה אי בדליכא עידי שנים אפי' שנים אומרי' שנים בגבה לא מהני כיון דליכא ריבוי שערות, לא מהני סימנים בלא עדי שנים אע"כ דאיכא עדי שנים וא"כ אמאי מיקרי חצי דבר דהא בכה"ג ודאי סגי בעידי שנים לחוד דקי"ל מדאוריי' קטנה שהגיע' לכלל שנתיה אין צריכ' בדיקה חזקה הביאה סימנים וא"כ אטו מי גרע הך בדיקה ששנים אומרים א' בגבה ולא בדקנו בכריסה משנים אומרי' ראינו א' בכריסה ולא בדקנו בגבה מהיכא דלא בדקו כלל ע"ב:

בקונטרס החזקות סי' ט' כתב מה דפשיטא למל"מ בקטנה שנסתפקו בשנותיה והביא' סימנים לא עלתה על דעת לומר שנדון אותה כגדולה ולקולא, לדידי דבריו תמוהין מתוס' קידושין הנ"ל מבואר כיון שהביאה סימנים ראיה גדולה יש דבאה לכלל שנים ע"ב:

תוס' נאמן לנדרים, ע"א נאמן באיסורין, וא"ת הא אין נאמן אלא בדבר שבידו, וי"ל כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו, ושעה"ת פרט ב' כתב הנה מרי"ט סי' מ"א כתב דחזקת קטנות לא הוי חזקה כיון שעשוי להשתנות דהשינוי הוא בכל עת ורגע גדל ואתאי, וכ"כ פנ"י בק"א סי' צ"ד, מיהו מתוס' משמע דס"ל דחזקת קטנות הוי חזקה שהקשה ע"א אין נאמן אלא בדבר שבידו, וצ"ב הא קי"ל ע"א נאמן באיסורין בספק השקול, בע"כ צריך לומר דקושי' תוס' הוא כיון דעד עתה הי' בחזקת קטן ואין ע"א נאמן נגד חזקה רק בדבר שבידו, ואולם יש לדחות דס"ל קו' תוס' הוא מכח חזקת היתר דהיכי שנדר על איזה דבר קודם לכן:

הי' אותו דבר בחזקת היתר וכן בהקדש ע"ע הי' בחזקת חולין וע"י שיחול הנדר והקדש מפקיע מחזקה זו ואומר נגד חזקה זו, ועי' תוס' יבמות ס"ח משמע להדי' דחזקת קטנות הוי חזקה ע"ש:

בספר תשובה עזרת ישראל סי' י"א מביא ראיתי בספר ת"ח לישב סתירת רא"ש בתשובה פסק כשבדקו אותו לאחר י"ג ומצאו גדול מחזיקין אותו בגדול משנת י"ג, ובקידושין גבי בני זה בן י"ג כתב דאב מעיד על המעשה שהי' כבר דבההוא שעתא הי' בן י"ג שנה וגם הביא ב' שערות ומוכח מדבריו דאע"ג דעכשיו יש לו שערות והאב מעיד שהוא מכבר בן י"ג שנה אין מחזיקין אותו בגדול למפרע וצריך שיעיד האב שהי' לו אז ב' שערות, לפ"ז סתרי דברי רא"ש אהדדי, ותי' כשיש עדים על השנים והוה בירר גמור על השנים בזה דנין דין חזקה דרבא לומר דמסתמא הביא אז גם שערות, אבל במה שהאמינה תורה לאב לומר זה בני גדול זה דוקא כשמעיד על הסימנים ושנים אבל כשאינה מעיד רק על השנים אין לדון בזה חזקה דרבא כיון דאף על השנים אין לנו בירר גמור דהא אינו נאמן להחזיקן בגדול לעונשין, כעין זה כתב ח"ס א"ע סי' ק"א לענין קידושין בעד אחד ע"ש:

שעה"ת פרט יו"ד כתב שיטת ר"י היכי שנמצאו סימנים ב' שערות איכא חזקה שבאו לכלל שנים ואין צריך עדות על שנים אפי' לד"נ וחליצה בע"כ הוא חזקה אלימא, מיהו רא"ש כתב ועוד מצינו למימר דאי איכא שערות סמכינן אסהדותא דאב אף למכות ועונשין, משמע דסובר ב' שערות לבד לא הוי חזקה שבא לכלל שנים רק כיון דאב מעיד שבא לכלל שנים מהני הסימנים שיהי' האב נאמן אף לעונשין וכו' ויש לנו בזה ארבע שיטות, א שיטת רש"י ותוס' בשי' א' שתי שערות לבד כשאין ידוע השנים לא הוי חזקה כלל שבאה לכלל שנים וצריך עדות על השנים ויש לומר שנשים וקרובים לא מיהמני על השנים, ב שיטת ר"י לפי מריט ב' שערות מהני לענין זה שאפי' נשים וקרובים נאמנים על השנים, ג דעת רשדם בהבנת דברי ר"י דשתי שערות לבד הם ראי' המוכיח שבאו לכלל שנים ואין צריך שום עדות ומהני לחליצה ועונשין, ועדיף חזקה זו מחזקה דרבא דחזקה זו מהני אפי' לקולא ואין צריך שום עדות על השנים, ד דעת בעל העטור בהבאת שתי שערות איכא חזקה שהגיעה לכלל שנים רק חזקה זו הוא כמו חזקה דרבא ולא מהני רק להחמיר ולא להקל עכ"ל:

רמב"ם פ"ב מאישות הלכה חי, הבת שהביאה ב' שערות בתוך י"ב שנה והבן שהביא בתוך י"ג שניהם שומא, אע"פ שאותן שערות במקומן הם עומדת אחר י"ג לזכר ואחר י"ב לנקבה אינו סימן בד"א כשנבדקו בתוך הזמן ונודע שהן שומא אבל אם לא נבדקו אלא אחר זמן ונמצא שם ב' שערות הרי הן בחזקת סימנין ואין אומרין שמא קודם זמן צמחו כדי שיהא שומא, וה"ה הייא רמב"ן כתב וקטנה שלא נודעה אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין לא מצינו בגמרא דינה מפורש, וי"א שמטילין אותן לחומרא כדין כל שאר ספיקות עכ"ל, וכתב המל"מ נראה לפרש דמיירי בקטנ' שלא ידעה מספר שנתיה והביאה סימנים ועכשיו היא גדולה בודאי ויש בה אותן סימנים עצמן בזמן ספק שנותיה ואי אמרי' שהי' קטנה אז הוי להו שומא ולא מהני מה שהגיעה לכלל שנותיה דאין כאן סימני גדלות ולכך נסתפק הרב דלמא חשביננן לה אז כגדולה כיון שבאו לה סימנים ושמא הגיעה לשנותיה כיון שעכשיו בודאי היא גדולה ויש לה סימנים ג"כ ולכך הוצרך לדברי יש אומרין שמטילין אותה לחומרא, אבל בקטנה שנסתפקו בשנותיה והביאה סימנים אם דנין אותה עכשיו כגדולה בודאי כד' שתחלץ להקל לא עלה על דעת הרב לומר שדנין אותה כגדולה דדלמא קטנה היא ושומא בעלמא נינהו ומי מוציאנו מידי חשש זה להקל עכ"ל, וחהר"ן בנדה מביא לענין קטנה שלא נודעה אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנים משמע דאין מיאונה מיאן אע"פ שלא בעל לאחר זמן ואפשר שאף זו בכלל בודקין למיאון לומר שאם הביאה סימנין אע"פ שלא נודע אם הגיעה לכלל שנותיה שוב אינה ממאנת ומטילין אותה לחומרא כדין הספיקות, עי' נב"י א"ע סי' ו' באריכות:

מה שאחרונים האריכו למה לא אמרי' סמוך מיעוט שאינם מביאים שערות לחזקת קטנות, נראה לענ"ד רק אם המיעט דבר לעצמו וחזקה ג"כ דבר אחר לעצמה כמו מיעט שוחטים אינם מומחים, ובהמה בחזקת איסר וכן מיעט מפילות וכדומה, אבל כאן המיעט אינם מביאים שערות והוא קטן מה היא החזקה ג"כ זאת חזקת קטנות ועדיין הוא קטן זה דבר אחד ודו"ק: פרט ה':

אם נמצא עכשיו גדול אם מחזיקין אותו גדול למפרע:

ב"ב דף קנ"ד, מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן הי' בשעת מיתה ובאו ושאלו את רע"ק מהו לבודקו א"ל אי אתם רשעים לטולו, ועוד סימנין עשוין להשתנות לאחר מיתה: תוס' וא"ת האיך יכול להיות שאם נראה קטן בחייו שיראה גדול לאחר מיתה ופי' ר"ת שבחייו הי' לבנות והי' שומא ועכשיו הושחרו לאחר מיתה וכו' ואומר ר"י דשמא בחייו לא הי' גומות ומחמת מיתה יש שם גומות, וא"ת למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנים והא אמרי' קטנה: שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים וי"ל שאחר שהי' זה גדול שהגיע לכלל שנותיו ולא הי' בו סימני גדלות ולהכי איכא לספוקי שמא קטן הי' עדיין, כתב המהרש"א כבר בגדלתו קודם המכירה בדקו אותו ולא הי' לו סימנים דהמכירה ע"כ הי' סמוך למיתתו שאם חי אחר המכירה אין בדיקתו ללקוחות ראייה שמא אח"כ הביא סימנים ועי' רמב"ן שכתב שמכר בנכסי אביו ומת, פי' מת מיד שאם חיה אין בדיקתו ללקוחות ראיה שמא אחר כן הביא סימנין והיינו דקאמרי קטן הי' בשעת מיתה עכ"ל: הנב"י א"ע סי' ס"ג, הקשה על תוס' הא רבא ל"א רק לחומרא למיאן, ש"מ דס"ל לתוס' חזקה דרבא אלימא ובחליצה לחומרא לא אזלי' בתר חזקה משום דכל דאפשר לברר ושם א"א לברר משום ניוול ומשום דמשתנות לאחר מיתה הקשה תוס' שפיר, וס"ל לתוס' דחזקה דרבא אלימא מרוב דמוציאין ממון ע"י חזקה זו ע"ש אבל כ"ס או"ח ח, ובית אפרים סי' מ"ג, מתפלאים עליו כי אין זה כוונת תוס' לסמוך על חזקה דרבא להוציא ממון כי לשון תוס' למה לנו לומר וגם מהמשך התוס' מה שכתב לעיל מבואר שכוונת התוס' על טעם דחיישי' שמא נעשה גומות לאחר מיתה על זה הקשה למה לנו לומר קטן הי' ולתלות בשינוי ביותר יש לנו לתלות דמחיים סימני גדלות היו כיון דאיכא חזקה דהביא סימנים הגם שאין להוציא ממון כל זמן שלא נראה סימנים אבל כל שנראים סימנים לפנינו מה לנו לתלות באין מצוי כל כך שנשתנו לאחר מיתה טפי הי' לנו לתלות בסימני גדלות, על זה העלה תוס' שכבר בדקנוהו ולא נמצאו שערות כלל ואזדא החזקה ע"ש, ועי' מחנה חיים ח"ר סי' יו"ד תשובה גדולה בזה, ועי' נב"י ח"ר ח"א סי' ד' שהקשה על רא"ש למה צריכה גם משניהם ע"ש ופלא שרא"ש קאי על קטן שקידש ולא הספק עליה עי' מ"ח מזה:

תשובת רא"ש כלל ל"ג, כתב יראה לי כיון שהגיע לכלל שנותיו ונמצאו לו שערות מחזיקין לו כגדול משעה שהי' בן י"ג שנה ואע"ג דמסקינן בנדה מ"ו לחליצה בעי בדיקה ולא סמכינן על חזקה, מ"מ היכי דבדקוה ונמצאת גדולה מחזיקין לה בגדולה משעה שהגיעה לכלל שנותיה וראיה מב"ב א"ל רע"ק שמא נשתנה לאחר מיתה הא מחיים אמרי' מועלת בדיקה ואמאי דילמא השתא הוא דאייתי סימנין ובשעת מכירה לא הי' לו סימנים אלא ודאי כיון שהגיע לכלל שנותיו מחזיקין ליה בגדול משהגיע לכלל שנותיו ע"ש וכן פסק בטור ח"מ סי' ל"ה, ועי' ב"ש וח"מ סי' ל"ז ס"ק ה':

ב"י א"ע סי' מ"ג מביא תשובת הרא"ש, וכתב מורי ריב"ר שה"ר דורא"ן ורשב"א חולקין על זה וכתב שצריך שיעידו עדים שו' חדשים קודם היי לה שתי שערות וכל זמן שלא יעידו על זה אפי' תהי' בת ט"ו שנים היא בספק קידושין ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם, וש"ש מאריך בזה שרמב"ן שפי' שמת מיד חולק על רא"ש ע"ש והקשה על רא"ש מיבמות ל"ד בשופעת וכו' וגם מנזיר דף כ"ט ע"ב:

פרט ו'. רמב"ם:

פי"א נדרים, קטן בן י"ב שנה ויום אחד, וקטנה בת י"א שנה ויום אחד שנשבעו או נדרו בין נדרי איסור בין נדרי הקדש בודקין אותן ושואלין אותן אם יודעים לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו ונשבעו נדריהן קיימים והקדשן הקדש, ואם לא ידעו אין בנדריהם ובדבריהם כלום, וצריכין בדיקה כל השנה כולה שהוא שנת י"ב לקטנה ושנת י"ג לקטן כיצד הרי שנדרו או הקדישו בתחלת השנה זו ושאלו אותן ונמצאו יודעין נתקיים נדרן ונדרו נדר אחר אפי' בסוף שנה זו צריכין בדיקה ואח"כ יתקיים ואין אומרין הואיל ונמצאו יודעין בתחלת השנה אין צריכין בדיקה אלא בודקין אותן את כל השנה הזו כולה וכתב הכ"מ בגמרא אמרי' היכא דבדקנא ליה ולא ידעה להפלות אימא תו לא צריך בדיקה קמ"ל, ומשמע משום דלא ידעה להפלות הא אם ידעו להפלות לא צריך תו בדיקה ע"ש, [עי' ש"ך יו"ד רל"ג שפסק מי"ג ויום אחד לזכר אע"פ שאין יודעין לשם מי נדרים נדריהם נדר אע"פ שלא הביא ב' שערות ועי' שמלת בנימן ויד שאול]:

הלכה ג', קודם הזמן הזה אע"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו אין נדריהן נדר ואין הקדשין הקדש, ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן י"ג שנה ויום אחד והבת בת י"ב שנה ויום אחד אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו דבריהן קיימין והקדשן הקדש ונדריהן נדרים ואע"פ שלא הביאו ב' שערות וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום הואיל והגיעו לשני הגדולים נדריהן קיימין אע"פ שלא הביאו סימנין ועדיין לא נעשו גדולים לכל דבר, ודבר זה מדברי תורה שהמופלא הסמוך לאיש הקדשו ונדרו נדר, אע"פ שנדריהן קיימין אם חללו נדרן או נשבעו והחליפו אינן לוקין עד שיגדילו ויביאו ב' שערות הקדישו ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו לוקה משום שנדריהם נדרים מן התורה כמו שבארנו, [עי' מקנה כלל ל' פרט ד'] [וס"ל לרמב"ם דתרי גוונא מופלא סמוך לאיש יש, א' בתוך הזמן ב' אחר הזמן עי' קה"י אות מופלא]: מל"מ הקשה על מש"כ אע"פ שלא הביאו שערות, בנדה מ"ו אההיא דתוך זמנו אי כלפני זמן דמוכח בהדיא דכל שלא הביא שערות קטן הוא ונדריו נבדקין ודברי רבינו צ"ע:

ש"ש ש"ה פי"א כתב לישב, דודאי לדידן דקי"ל תוך זמני כלפני זמן ואם הביא שערות תוך זמן אי אפשר להיות גדול ותלוי הגדלות בשנים שפיר מצינו למימר דאיש דנדרים לא בעי שערות אלא סגי לה בשנים ומופלא הסמוך לאיש נמי בשנים אע"ג דודאי לא יבא שערות אח"כ בשנות י"ג, אבל למ"ד תוך זמנו כלאחר זמנו א"כ ס"ל דאין הגדלות תלוי בשנים אלא בשערות דהא אפי' מביא שערות תוך זמנו נמי גדול הוא וא"כ ע"כ איש דנדרים לאו בשנים קאמר אלא בשערות וא"כ מופלא הסמוך לאיש נמי סמוך לשערות ומשום דודאי יביא שערות בזמנו, וא"כ למ"ד תוך זמנו כלאחר זמנו דס"ל ע"כ איש דנדרים בשערות תליא א"כ אפי' הגיע לשנים נמי קטן הוא כל שלא הביא שערות, אבל לדידן דקי"ל תוך זמנו כלפני זמנו שפיר מצינו למימר דאיש דנדרים בשנים תליא וכשהגיע לשנים אפי' בלא שערות איש מיקרי, והש"ס דפריך אי דלא אתי שערות קטן הוא היינו למ"ד תוך זמנו כלאחר זמנו א"כ ע"כ בשערות הוא דקרי איש וא"כ ממילא כל שלא הביא שערות אפי' הגיע לשנים קטן הוא ע"ש, לפי הנ"ל אמרתי להסביר קצת שיטת ר"ח שפוסק דהלכה כר"ש תוך הזמן כלפני זמן מתוך כך פסק נמי דאין הלכה כרבא דאמר חזקה הביאה סימנין, ופלא להבין האיך שייך זה בזה כאשר הקשה תוס' דף מ"ט, לכאורה מר"ה שאמר הקדיש ואכל לוקה ודורש מקרא ומי שסובר מופלא סמוך לאיש דאוריי' סבר גם אחרים לוקה, וקשה קושי' תוס' דשמא לא יביא שערות ולא הוי מופלא סמוך לאיש, בע"כ כתירץ תוס' דאזלינן בתר רוב ועי' ש"ש פי"א דחזקה דרבא כודאי, דאי לא תימא הכי היכא לוקה ע"ב, אבל אי אמרי' תוך זמנו כלפני זמנו ותלוי הגדלות בשנים ולא צריך שערות ומופלא סמוך לאיש נמי בשנים שפיר לוקה גם אם לא יביא שערות ואין ראיה דהלכה כרבא ודו"ק:

לענ"ד לישב רמב"ם, ואקדים ע"י רמב"ם פ"ב שביתת עשר בן י"ג ויום אחד שהביא ב' שערות משלים מן התורה אבל אם לא הביא ב' שערות אינה משלים רק מדרבנן וכן פסק המחבר תר"ו ועי' מג"א שם. לכאורה צ"ע למה לא אמרי' נשרו כי חזקה דרבא הולכין לחומרא ועי' בישו"י, ונראה סברה אחת, כי חזקה דרבא רק מצד רוב וכל בר ישראל מחויב לילך בתר רוב בכל דיני תורה והא תינח אם הוא גדול בודאי אז מחויב בכל התורה לילך בתר רוב, אבל אם אנו מסופקים אם הוא גדול או קטן ורק מצד אם נילך בתר רוב הוא גדול וב"ד בודאי מחויב לילך בתר רוב במיאן ובחליצה, אבל הקטן בעצמו אינו מחויב לילך בתר רוב שיהי' גדול כדי שמחויב להתענות ביוכ"פ כי עדיין הספק אם צריך לילך בתר רוב, דלמא קטן הוא ולא בר חיוב עדיין, ועי' כעין סברה זו בפנ"י קידושין דף ע"ג לכאורה קשה א"כ למה אר"ה הקדיש ואכל לוקה הא הוי ה"ס כקושי' תוס' ותי' מצד רוב מביאין הא קטן לא צריך לילך בתר רוב מכאן הוכיח הרמב"ם שגם בן י"ג ולא הביא שערות הוא מופלא סמוך לאיש ושפיר לקה:

פי"א מגירושין ה"ד, עד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה עד שתהי' נערה או עד שיודע שהיא אילונית, בד"א בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת י"ב שנה ויום אחד אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאן שחזקתה שהביאה סימנין, הרי שנבדקה ולא נמצאו לה סימנים הואיל ונבעלה אחר שהגיעה לזמן הראוי לסימנין הרי זו חוששין לה שמא הביאה ונשרו ולפיכך צריכה גט מספק, וכתב הלח"מ מדברי רבינו נראה דלאחר י"ב שנה כל זמן שלא נתברר שהביאו ב' שערות יכולה למאן ולא אמרי' חזקה שהביאה ב' שערות והא דאמרי' קטנ' שהגיעה לשנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה מוקי לה לרבינו כשבעל דהוי איסור דאוריי' א אמרי' חזקה לחומרא, אבל הטור סי' קנ"ה משמע דט"ל הא דרבא אפי' שלא בעל ע"ש:

שבועות פי"ב קטנים שנשבעו והם יודעים טעם השבועה אע"פ שאינן חייבין כופין אותן לעמוד בדבריהן כדי לחנכם וכו' וכ"מ כתב נדה דף מ"ה, וס"ט משיג אדרבה מסוגי' משמע דאפי' מטעם חינך אץ מפרישין אותן כמ"ש ב"י או"ח שמ"ג:

קהלת יעקב אות מופלא מביא מרש הלוי כתב דמ"ס לאיש דנדריו נבדקין אינו אלא לענין נדר והקדש אבל לא לשבועה אפי' מופלא ס"ל אין שבועתו שבועה מדכתב רמב"ם דאינו חייב הקטן לקיים שבועתו כי אם משום חינך ולא חילק בין קטן שהגיע לעונת נדרים או לא, אבל בפי"א נדרים משמע גם לשבועה ע"ב:

פ"ב מאישות כשבודקין הבת בין בתוך הזמן שהוא כל שנת י"ב בין קודם זמן זה בין לאחר הזמן בודקין עפ"י נשים כשרות ונאמנות ועי' לח"מ, והג"מ פי"א מגירושין מביא ה"ר אלחנן אומר הא דאמרי' לאחר הפרק נשים בודקות היינו להחזיקה בגדולה אבל להחזיקה בקטנה להקל אינה נאמנות דכיון שהגיע לכלל שנתיה חזקה הביאה סימנים ולא תמאן: וכתב בית מאיר סי' קנ"ה, והיינו ע"כ בלא בעל דאלו בבעל אפי' אנשים אין פועלים בבדיקתן קולא והמציא טעם אף שספיקא דרבנן הוא מ"מ מדהוא נגד החזקה אינם נאמנות, אבל דעת יחיד הוא ול"מ לו חבר, עי' קונטרס חזקות סי' ט' על רמב"ם:

תרומות פ"ד הלכה ה' קטן שהגיע לעונת נדרים אע"פ שלא הביא ב' שערות ולא נעשה גדול:

אם תרם תרומתו תרומה, ואפי' בתרומה של תורה הואיל ונדריהן והקדשן קיימין מן התורה:

נזיר פ"ב הלכה י"ג, קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו ואע"פ שעדיין לא הביא ב' שערות כשאר נדרים, וראב"ד כתב למאן דאמר מס"ל דרבנן היכא מייתי חטאת שהיא חולין בעזרה, ופלא שרמב"ם פסק מס"ל דאוריי' עי' מל"מ, גם חקר אם מס"ל יוכל למשאל על נדריו ע"ש:

פרט ז'. פסק:

רי"ף פרק בית שמאי, אשכחן לחד מרבות' דכתב דקי"ל כר"ש דסבר תוך זמן כלפני זמן וכיון דקי"ל כוותיה דחי חזקה דרבא ולא סמכינן עלה, ואנן לא סבירא לן הכי דהאי חזקה דרבא הלכה היא וכו' הילכך כל הנבדקות נבדקות עפ"י נשים וכו' ואיכא לאקשויה אדרבא הא דאמר שמואל בודקין למיאן היכי משכחת לה, האמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנתיה אינה צריכה בדיקה ואע"ג דבדקני לאחר זמן ולא אשכחן בה מידי הא הילכתא דחיישינן שמא כשרו, ואשכחנא פירוקא היכא דלא בעל לאחר זמן דהוה נשואין דרבנן לא אמרי' חיישינן שמא נשרו ע"ב, ועי' עוד רי"ף ביבמות ק"ט בסוגי' קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת:

מרדכי פרק מצות חליצה, דאין להכשיר את הקטן לא לחלוץ ולא ליבם בעדות קרובים שאין להביא ראיה מאישתמודעינהו התם גילוי מילתא בעלמא הוא דבלאו הכי תופסין אותו בחזקת אחיו וכו' ורבינו יואל כתב אב שמעיד על בנו שהוא בן י"ג שנה כדי שיהי' ראוי לחליצה אין נאמן וכו' דכי היכי דאין נאמן למכות ולעונשין ה"ד לחליצה דהוי דבר שבערוה ולא מהימן ע"ש:

המחבר בסי' קנ"ה, עד מתי קטנה ממאנת עד שתביא ב' שערות אחר י"ב שנה או עד שתלד וכל זמן שלא הביאה ב' שערות ולא ילדה חשובה כקטנה אפי' נולדו לה סימני איילונית אבל אם היא בת כ' ונולדו בה סימני איילונית חשובה כגדולה למפרע מזמן שהי' בת י"ב וכו' והקשה ב"ש איך היא ממאנת ומותרת לאחר ליחש שמא ימצא בה סימני איילונית והרי היא גדולה למפרע אע"ג דלא חיישי' למיעט דקי"ל כחכמים ולא כר"מ מ"מ הכא דאיכא ריעותא דלא הביאו ב' שערות למה תמאן ע"ב:

שו"מ ח"ג סי' שצ"ח מתקשה על רש"י שכתב בפסוק אם אדוניו יתן לו אשה דהיינו שפחה כנענית או אינו אלא ישראלית וכו' כיון דכתיב האשה וילדיה הרי שהי' לה ילדים ובנים הם כסימנים ויוצאת לחירות ואיך תהי' לאדוניה ועי' מזרחי:

כתב רמ"א ספק אם הגיע לי"ב שנים או לא אזלינן לחומרא, כתב ב"ש משמע אפי' לא בעל אע"ג בספק אם נשרו ולא בעיל אחר י"ב שנה אזלי' לקולא הטעם בשלומא בספק אם נשרו מאחר דליכא שערות יותר מסתברא דלא הי' כלל שערות מדהשתא ליכא שערות משא"כ בספק אם היא י"ב שנה ליכא סברא לסייע, ורשב"א כתב אפי' אם יש ס"ס שמא לא הגיע לי"ב שנה ושמא לא נשרו יש להחמיר, והא דמחמיר רשב"א אע"ג בס"ס מקילין אפי' באיסר דאוריי', צ"ל משום דהוי הכל ספק אחד אם היא גדולה או קטנה: או"ח רמ"א סי' ל"ז מש"כ המחבר חייב אביו לקנות ולחנך י"א דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום אחד ותשובת רעק"א סי' ז' כתב לא הבנתי דהא מדאוריי' חייב ואף דבדקו ולא הביא ב' שערות הא בדאוריי' חיישי' שמא נשרו, וא"כ איך שייך בזה דאביו לוקח לו תפילין דמשמע מדין חינוך וכו' ומסיים י"ל בביטל מצוה בשוא"ת לא חיישי' לנשרו וצ"ע לדינא, ועי' פרט ו' שכתבתי שקטן לא צריך לילך בתר רוב כדי שיהי' בר חיוב מיושב בזה כמה קושי' שאכתוב בסמוך, שפיר כתב המג"א שצריך לידע שהביא שערות כי מצד חזקה דרבא עדיין אינה מחויב להניח תפילין ואינה בר קשירה וכן בברהמ"ז וכדומה ומיושב רמ"א שאביו חייב לחנכו:

מג"א סי' ל"ט, נ"ל כיון דילפי' מקרא בעי שיהי' דוקא גדול ממש דהיינו שהביא ב' שערות אחר שהוא בן י"ג שנה אבל מספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן ח"י שנה, ואחרונים מתפלאים גם בן י"ח שנה צריך להביא ב' שערות שיהי' גדול ופמג"ד כתב לכאורה לא סמכינן ארובא וחזקה היכא דאיכא לברורי עי' ריש פסחים, וא"כ היכא דליכא לברורי שכתבן אחד וא"י והלך לו י"ל דסמכינן אחזקה ודוקא לענין מיתה וכדומה י"ל מדרבנן לא סמכי' אחזקה, ועי' כ"ס סי' ח' ומחנה חיים ח"ר סי' יו"ד:

פמג"ד בסי' נ"ה כתב הוי יודע אם כתב מי"ג שנים ואילך ולא בדקהו ואח"כ בדקהו בי"ח תפילין כשירים למפרע מי"ג שנים שכתב דאוקמי אחזקה שהביא מי"ג שנים ב"ש, וכן אם כתב תפילין מיג"ש ואילך ולאחר כ' נראה סימני סריס כל מה שכתב מיג"ש למפרע גדול הוא, וכ"ת בשעה שכתב ובדקוהו ולא הי' לו ב' שערות ובכלל קטן הוה והתורה אמרה וקשרתם וכתבתם ואותה שעה פטור הי' מקשירה י"ל קמיא שמיא גליא ולמפרע הוא גדול:

המחבר סי' נ"ה, אם לא הביא ב' שערות אפי' הוא גדול בשנים דינו כקטן עד שיצא רוב שנותיו וכו' רמ"א כתב ומיהו אין מדקדקין בשערות אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזיקין אותו כגדול ואומרים לענין זה מסתמא הביא ב' שערות וכתב המג"א לענין זה פי' כיון דתפילה:

היא דרבנן, וכתב הפמג"ד מבואר בפוסקים בכל איסור תורה בעי בדיקה ולא סמכי' אחזקה דרבא, והדבר צריך טעם הא קי"ל בכל מקום סמכי' ארובא וחזקה אף מדרבנן באיסר תורה, וי"ל דקי"ל כל היכא דאיכא לברורי בקל מברירין וח"י טריפות טורח גדול וכההיא ריש פסחים למאי נפ"מ לישייליה מבואר דהיכא דיש לברורי בקל לא סמכי' אחזקה ורובא, ועי' יו"ד קפ"ד סי"א דאין צריך לשאול אותה, כתב בתורת שלמים דס"ס עם חזקה אין צריך לברורי, וראיה להיפך מפסחים דאל"כ מאי פריך נישייליה הא נפ"מ טובא אי חזקה בדוק אין צריך לשיילי ש"מ דכה"ג נמי צריך ע"ב:

לדעתי הקלושה בקטן וקטנה לא סמכי' אחזקה דרבא בעבור שיש חזקת קטנות גם דחזקה דרבא הוא רוב ורובא עדיף מחזקה, זאת צריך לברר המקצת שרוב עדיף מחזקה, עי' הטיב במחהש"ק סי' ח' וסי' תל"ז למדנו הכלל, רוב לא צריך לברר כח"י טריפות רוב בהמות כשירות, חזקה צריך לברר כמו ציצית, ורוב נגד חזקה כרוב שוחטי' מומחים נגד חזקת איסר בהמה בחייה וכו' ג"כ צריך לברר ודו"ק:

המחבר קצ"ט קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה, רמ"א וי"א דאין מצטרפין אותו כלל עד שיהי' בן י"ג שנה דאז מחזיקין ליה כגדול שהביא ב' שערות וכן נוהגין ואין לשנות:

מג"א מחזיקין ליה כגדול, פי' אין צריך לבדוק אחר ב' שערות אבל אם ידעינן שלא הביא ב' שערות אין מזמנין עליו ואם הביא שערות קודם י"ג לא מהני, ונ"ל דוקא לאצטרופי אבל להוציא אחרים בעי שידעינן בודאי שהביא ב' שערות ע"י בדיקה או נתמלא זקינו, דהא ב"ה ג"כ דאוריי' הוא ולא סמכי' על חזקה:

ברכות דף מ"ז, הא גופי' קשיא אמרת הביא שתי שערות אין לא הביא לא הדר קתני אין מדקדקין בקטן והקשו אחרונים דלמא הא דקתני אין מדקדקין בקטן מיירי בהגיע לכלל שנים דאמרי' מסתמא הביא סימנים מטעם חזקה דרבא, עי' ב"י קצ"ט, ומגן גבורים סי' נ"ה:

מג"א רע"א כתב פשוט שאין הקטן מוציא אשה, ועוד נ"ל דאפי' בן י"ג שנה חיישי' שמא לא הביא ב' שערות דבמילי דאוריי' לא סמכינן אחזקה שהביא ב' שערות:

תרי"ו כתב רמ"א אפי' הוא רך וכחוש צריך להשלים שמא נשרו השערות ועי' תה"ד סי' קנ"ה שמישב רמב"ם שפסק דוקא אם הביא שערות, עי' תשובת רבינו משולם איגרא סי' ל"ד, כתב מג"א אבל שאר תעניות משמע דאין צריך להתענות אא"כ יש לו ב' שערות, ובאמת בא"ע קנ"ה איתא דהאידנא יש להחמיר שלא תמאן אחר י"ב שנים וכו' כתב הב"ש משום דקי"ל גומות אע"פ שאין שערות ואין אנו בקיאין בזה אע"ג אם לא בעל אינו אלא מדרבנן מ"מ לא הוי כספק דרבנן כיון שהוא חסרון ידיעה ע"ש וא"כ אפי' באבילות צריך להתאבל אחר י"ב שנים בנקבה וי"ג בזכר ולא הביא ב' שערות, ועי, הגהות רעק"א על מג"א:

פרט ח'. בר עונשין:

א"ה אלקים ראיתי עולים, לענין בר עונשין ואעתיק אשר מצאתי בענין זה: אבות פ"ה בן עשרים לרדוף, פי' רע"ב לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו שאין ב"ד של מעלה מענשין פחות מבן עשרים, וכתב תויו"ט במ"ר קרח, ונ"ל מדאשכחן במתי מדבר שלא נענשו בפחות מעשרים:

מ"ר קרח, א"ר ברכיה כמה קשה המחלוקות שב"ד של מעלה אין קונסים אלא מבן כ' שנה ומעלה, וב"ד של מטה מבן י"ג ובמחלוקתו של קרח תינוקות בן יומן נשרפו ונבלעו בשאול ע"ש, עי' מזרחי פ' ח"ש:

שבת דף פ"ט אמר יצחק רבש"ע כמה שניתיו של אדם ע' שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו ופרש"י שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב"ה אלא מעשרים ולמעלה ע"ש, [ופלא שח"ס יו"ד סי' קנ"ה כתב לא נמצא בש"ס רק בדרושי אגדה וכבר כתבו מזה אחרונים שאין לסמוך על זה כלל וכו' אבל האמת משנעשו בני מצוה בשנים ובסימנים מתחייבים בכל חיובי תורה בב"ד של מעלה ושלמטה דאלת"ה למ"ד יולדת ומצורע ונזיר חוטאים הם לא מייתי קרבנם קודם עשרים וישתקע הדבר עכ"ל], מירושלמי יבמות פי"ג הלכה ב' את שהוא בנשיאת עץ תורם משמע כח"ס:

ירושלמי בכורים פ"ב ימי שנותינו שבעים שנה, צא מהן עשרים שאין ב"ד של מעלה עונשין וכורתין, ופי' סוף סנהדרין ג"כ:

מש"ט משלי א' עד כמה שנים אדם נקרא נער עד עשרים שנה מעשרים שנה ומעלה מחשבין לו עונותיו כד"א מבן עשרים שנה ומעלה, פי' משניות סנהדרין נ"ד כתב מפי השמועה למדנו שהקב"ה לא יענש החייב כרת אלא אחר עשרים שנה ואין הפרש בין זכרים לנקבות עי' תוס' מ"ק דף כ"ח: פמג"ד בספר תיבת גמא פ' ח"ש כתב, עי, רא"מ בת כ' אין בת ענשין אין חייב כרת ומ"ש הר"מ פ"א מא"ב ה"ג תי' למלקות יע"ש, גם במילה עי' כ"מ פ"א ממילה ה"ב לראב"ד משיגדיל באיסר כרת ושם אין מלקות וחטאת מביא אף פחות מעשרים דבר שזדונו כרת היינו דבר עשרים אבל אשם תלוי אני מסופק לרמב"ם כל ספק מה"ת שריא ואשם תלוי ספק כרת מה"ת אסור אפשר בפחות מבן עשרים:

שאין מענשין אותו לדידיה הותר ספק ונפ"מ האידנא פחות מבן כ' אין אומר יה"ר אחר אשם תלוי וי"ל כיון דבן כ' כרת אחמור בספק אף לפחות מבן כ' עכ"ל:

בספר ארצות החיים סי' א' כתב ראיתי דבר פלא לבעל פמג"ד כתב דפחות מבן עשרים אף שבא לידו ספק חטא כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן ואכלה לא יאמר יה"ר אחר פ' אשם תלוי. דרא"ם כתב דפחות מבן עשרים אין נענש כרת, וא"כ לרמב"ם דספק מותר מה"ת והקשו עליו דאיך מביא אשם תלוי על הספק, ותי' דספק כריתות גם לרמב"ם אסור מה"ת, ואחר דפחות מבן עשרים אין נענש כרת לדידי' ספק כריתות מותר מה"ת והאוכל חתיכה ספק חלב ספק שומן אין מביא אשם תלוי עכ"ד, ואין דבריו נכונים, דא"כ מה מקשה ביבמות דף ג' ל"ל עלי' לומר דאחות אשה אין מתיבמות תיפוק ליה דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת והשתא לדעתו הא צריך קרא על פחות מבן עשרים שאין ענש כרת וה"א דמותר ליבם דלדידי' ליכא כרת ואתי עשה ודחי ל"ת, והתינח לתוס' קדושין דף ל"ד י"ל כיון שלגדול יש בו כרת גם לפחות מעשרים הלאו אלים, אבל תוס' חולין קמ"א וכן רמב"ם פ"ז מנזירות לא ס"ל הסברה הלאו אלים קשה, גם מיבמות דף ה' שהקשה מה לפסח שכן יש בו כרת לפי פמג"ד נילף מפסח של פחות מעשרים שאין בו כרת ע"כ צ"ל דאף שאין נענש כרת מ"מ באיסר כרת קאי ולענין ארבעה חלוקי כפרה שהי' ר"י דורש פ"ח יומא גם פחות מבן עשרים שעבר על כריתות תשובה תחלה ויסורין ממרקין וצריך להביא אשם תלוי להגן מן היסורין, וכן לענין ספק בדבר שיש בו כרת ספיקו אסור מה"ת:

מה שהקשה מדף ג' שעשה דוחה ל"ת בפחות מעשרים, נראה לפי רש"י יבמות דף מ"ט מבואר דהיכי דאין קדושין תופסין אפי' הי' תחילת קידושין בהיתר ואח"כ נעשה חייבי כרת פקעי קידושי ראשונים, א"כ כאשר יהי' אח"כ בר עשרים וחייב כרת פקעי קידושי ראשונים והוי כאומר היום את אשתי ולמחר אין את אשתי דלא הוי קידושין כלל עי' ר"ן נדרים כ"ט, וא"א לקנות אשה לשעה, ועי' אב"מ סי' ח"י והבן:

רבינו בחיי פ' כי תצא, כתב חיוב מלקות בב"ד של מטה לא הי' אלא מבן י"ג שנה ולמעלה כו' וכן המלקות בב"ד של מעלה אינו אלא מבן עשרים ולמעלה על כן הוא ששים שלשה פעמים עשרים ע"ש:

בפ' עקב ע"פ כימי השמים כתב לפי בעוה"ז אין ב"ד שלמעלה מענישין עד עשרים שנה ולעתיד כשתחזיר הה"א לא יהי' מענשים עד מאה שהוא חמשה פעמים עשרים שכן כתיב כי הנער בן ק' שנת ימות והחוטא בן ק' שנה יקולל וכיון שיאריכו לרשע ולא יענש עד מאה שהוא חמשה פעמים עשרים אין ספק כי הצדיק המתברך והזוכה יהי' למעיט חמשה פעמים מאה ע"ש: ח"ס קנ"ה כתב באמת בתוס' יבמות פ' גבי אכל חלב מבן י"ב עד ח"י הא הוה ה"ס וקשה אמאי לא נימא לענין חטאת ובשוגג מיירי אע"כ משום דקודם עשרים שנה לא שייך כרת וחטאת וע"כ א"א לפרשו אלא לענין מלקות ע"ש ועי' נב"י ח"ר א"ע סי' ו', ומצאתי בחו"י בהשמטות על תשובה קס"ו, שכתב מה שחייבתו תורה חטאת אף שאינו בן כף אף שאין זדונו כרת ג"כ גזה"כ בלי טעם ונגד כלל כל שאין זדונו כרת אין שגגתו חטאת, ויצא עוד מזה שכל חטאים ועונות ופשעים שעושה אדם עד היותו בן כ' בלי עדים והתראה אין צריך תשובה, והרי אבי הבן מברך ברוך שפטרני בהגיע בנו לי"ג שנה וכו, לענ"ד דכל דמפורש בתורה ודאי ב"ד שלמעלה ושלמטה שווין ועונשין מבן י"ג, האמנם בדבר שלא מפורש כלל אזהרה ומצוה רק דיש ללמוד מסברא דרע ומר הוא כגון מחלוקת קרח לכן שפיר אחז"ל קשה מחלוקת עד שתאבדו אפי' יונקי שדים אף שאין מענישין בידי שמים פחות מכף, וכן שרה שדרז"ל בת ק' כבת כ' קמ"ל שלא חטאה בדברים השכליים שראוי למנוע מהם או שראוי לעבוד ה' ולברכו ולאהבו וליראה אותו וכו' ויתכן מאד מש"כ תוס' בחגיגה דמחיוהו למטטרון ס' פולסא נגד ג' מספר שני בר עונשים של מעלה כמו דמלקות של מטה ע"ש, ועי' ח"ץ סי' מ"ט בזה:

ועי' נב"י או"ח ח"ב סי' ח' לענין קדיש שיתומים של בן עשרים יש קדימה ועי' יד שאול בהגהות ליו"ד שע"י ועי' תוס' מ"ק דף כ"ח ועי' באר הגולה ר"ס ואם לא מל חייב כרת, פי' עובר באיסר כרת וכדעת ראב"ד שמיום שגדל לא מל הוא חייב למות בקיצר שנים, ובהגהות יד אברהם בס' בה"י כתב בשם רא"מ דקודם כ' אין עונשין ב"ד של מעלה ואינו חייב כרת כשנעשה גדול מבן י"ג אלא מלקות בב"ד של מטה ויש לה"ר להרא"מ מתוס' יבמות דף פ', ומסיים כשמת אז עונשין אותו אף קודם כמ"ש הנב"י: פמג"ד בפתיחה כוללות ח"ג אות כ"א ולענין חטאת אף שקודם עשרים שנה אין בר עונשין בב"ד של מעלה, עי' רא"מ פ' ח"ש, מביא חטאת דכל דבר שזדונו כרת היינו אם הי' בן עשרים ומביא חטאת אפי' חטא קודם כ' ועי' יבמות פ' אכל חלב ופי' תוס' דלקי ורבותא כתבו וה"ה דמביא חטאת: נב"י ח"ב יו"ד קס"ד, כתב לדעתי לא מסתבר שלא יהי' שום עונש שמים על האדם קודם עשרים שנה ונמצא עולם הפקר, לדעתי הכוונה שבעוה"ז אין הקב"ה עונשו בחייו קודם עשרים שנה אבל לאחר מיתה כל מעשה אדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת אפי' לעונת הפעוטות:

כשכבר יודע שהוא עבירה צריך לסבול לפי מעשיו ומשאחז"ל יצחק אמר דלעשרים וכו' ועוד גם אם יהבינן להו שגם אחר מיתה אין עונש אבל קבלת שכר על המצוה ודאי יש ועבירות שבידו מונעין הטוב ממנו ומנכין משכרו ע"ש, וח"ס מחלק בחטאים קודם מ"ת באלו מצינו שנענשו רק בני כ' אבל בעונשי תורה שיער בן י"ג ע"ש:

ילקוט מי שמך לאיש, שבאותה שעה לא הי' כי אם בן עשרים שמסורת בידינו כ' שנה גדל בפלטין של פרעה, ואמרו מי שמך לאיש שאין אדם נקרא איש עד כ"ה שנים כלומר עדיין לא הגעת לאיש ופלא עי' רע"ב אבות פ"ה בן שלש עשרה למצוה, דכתיב איש אי אשה כי יעשו מכל חטאת אדם וגבי שכם כתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבוולוי באותו פרק בן י"ג שנה הי' וקרי ליה איש:

מ"ד פ' שלח, אם יראו אנשים מבן כ' ומעלה, בן כ' בין שהי' עמהם בעצה בין שלא הי' עמהם בעצה, פחות מכ' שנה ולא הביא ב' שערות בין שהי' עמהם בעצה בין שלא הי' עמהם בעצה ואם הביאו ב' שערות והוא פחות מכ' הי' עמהם בעצה לא הי' נכנס:

גור אריה פ' בראשית פסוק ל"ב, כתב מה שאמר שקודם מ"ת לא הי' ראוי לעונש אלא א"כ הי' בן ק' יש להקשות למה נענשו ער ואונן בידי שמים ולא הי' בני מאה, י"ל שב"ד של מעלה אין מענישים אבל עונש הקבוע לחטא שהמוציא זרע לבטלה עונשו מיתה בידי שמים כדאיתא בפרק כל היד וכיון שאין צריך דין שזה דינו קבוע חייב מיתה דאל"כ אחר מתן תורה ב"ד של מעלה עד כ' שנה אין מענשין אם אוכל חלב לא יהא חייב מיתה בידי שמים או כרת אלא כמו שאמרנו עכ"ל ועי' זכרון אפרים פ' ח"ש בשם פענח רזא: מר"ם שיק מצוה ר"ז, כתב ביבמות דף ג' ילפי' מדכתיב עליה לגז"ש ללמד דאפי' במקום ייבום אחותה אסורה ובס' נצח ישראל הקשה שם על מאי דפריך הש"ס ל"ל קרא ת"ל דאין לן לימוד לעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת והקשה לפי מה דאמרינן בשבת פרק ר"ע דעד ך' שנים אין עונשין למעלה וא"כ אין בו כרת עד אחר עשרים ושפיר הו"א דמבן י"ג עד עשרים יהי' רשאי לייבם דעשה דוחה ל"ת דלית בי' כרת קמ"ל ובאמת בגוף הדבר כבר האריכו בשו"ת ח"צ סי' מ"ט ובשו"ת מרן חת"ס סי' קנ"ה דס"ל דרק לדור המדבר לא העניש הקב"ה עד ך' וביקש יצחק שגם באותו דור יעשה השם ככה ובזה עדיין אינו מיושב עי' בס' גור ארי' פ' ח"ש וזה נראה ג"כ כוונת הפרמ"ג באו"ח סי' רי"ט דדוקא על עבירה שאין ב"ד שלמטה עונשין רק הב"ד שלמעלה בהנך הוא רק בעשרים שנים וכן מוכח לכאורה מכל הקרבנות מיהו בירושלמי פ"ב דביכורים מבואר שמן הדין ובכל הדורות הדין כן ועי' בתוס' מ"ק דף כ"ח וברמב"ם בפי' המשנה בסנהדרין ד' מיתות כ' שזה הדין מפי השמועה אלא דמשמע שם דחייב כרת אפי' בפחות רק השי"ת מאריך לו עד ך' אולי כשיתגבר ויתחזק שכלו או כשיגיע לעשרים ישוב ולפ"ז ל"ק קושי' הנ"ל: בספר אש דת פ' בראשית מביא זוהר, אי חייבא הוא ולא מטון יומוי לעשרין שנין במאי עונשיה אמר ליה בדא אתקיים ויש נספה בלא משפט כו' דכד עונשא נחית לעלמא איהו דאיערע בההוא מחבלא איתענש דלא אשגחו עליה מלעילא ועליה כתוב עונותיו ילכדונו את הרשע כו' ולא בדינא דלעילא כו' ע"כ הרי למדנו משם על מי שהוא פחות מבן עשרים שאין עונשין אותו בב"ד של מעלה וכדי שלא יהי' חוטא נשכר עושה כן דעונשא נחית לעלמא ולא אשגחו עליה מלעילא לפי שהוא רשע למות ואיערע בההוא מחבלא ותדבקהו הרעה ומת, וקרובים דברים אלו לדברי הר"ן ז"ל בדרשותיו על ענין המיתה יע"ש. והוא רחום יכפר עון:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה