אור ברסלב
עט סופר חלק ג עט סופר חלק ג כלל סד פתיחה לסוגיה כבשי עצרת

עט סופר חלק ג· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ג כלל סד פתיחה לסוגיה כבשי עצרת

עט סופר חלק ג כלל סג פתיחה לסוגיה מתוך

פרט א':

פסחים דף מ"ז איתמר האופה מיו"ט לחול רח"א לוקה, רבה אמר אינו לוקה כו' א"ל רבה לר"ח לדידך האיך אופין מיו"ט לשבת וכו' א"ל מדאוריי' צורכי שבת נעשין ביו"ט כו' מתיב ר' מרי שתי הלחם אינן נאכלות לא פחות משנים כו' ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט השתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מיבעיא שאני התם דאמר קרא לכם לכם ולא לגבוה:

רש"י ביו"ט מיבעיא, אי נמי לא חזו השתא הא חזו לבו ביום ומי גרעו מצרכי שבת של מחר דלכל האי יומא לא חזי ליה דהא סעד כבר אלא לאו ש"מ אין מותר ביו"ט מן התורה אלא דבר הראוי לו אותה שעה, וצרכי שבת טעמייהו משום הואיל דאורחים ובהני ליכא למימר הואיל משום דההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים עליהן ויזרוק דמן וכיון דהוה אפשר למיעבד מאתמול לא דחי ליה ליו"ט מידי דלא חזי ליה:

תוס' רש"י פי' גבי שתי לחם דלרבה א"ש דלא שייכי הואיל משום דההיא שעתה לא חזו עד שישחטו עליהם כבשים ויזרוק דמן וקשה לר"י כיון דהגמרא לא יודעת חילק בין גבוה להדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אף ע"פ שיהי' ראוי לבו ביום יהא אסור הלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראוי עד שתאפה ושלמי חגיגה דמותר לשוחטן אע"פ שאסורים עד שיזרק דמן ושחט בהמה נמי בשעת שחיטה אינה ראוי אלא כיון שמותר אחר זמן לבו ביום לאו חסרון הוא וא"כ תיקשי נמי לרבה, מיהו י"ל לפ"ה דשתי לחם אין להם שום חסרון בגופו, [עי' בסוגי' מתוך כלל ס"ג פרט א' הבאתי מתשובת ריב"א דבר נפלא לישב רש"י]:

ישו"י סי' תצ"ה כתב הבאתי ראיה לתוס' פסחי' דף ה' כיון דבשעת הבערה אינו יכול להינות ממנו לא מקרי צורך אוכל נפש מהא דשתי לחם פרש"י כיון דקודם שחיטתן של כבשים אין הלחם נאכל וא"כ בשעת עשיית המלאכה אינו חשוב אוכל נפש, אמנם לפ"ז קשה הא דקאמר דלמ"ד נדונ"ד אינן קרבין ביו"ט לא תימא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן גזרו שמא ישהה דהא שתי הלחם חובת היום ואיני דוחה לא שבת ויו"ט, ומאי קשיא דלמא נדונ"ד חזי מדאוריי' כיון דחשיבי אוכל נפש אבל שתי לחם דאף שנאפו אינו ראוי לאכילה עד שיזרק דם הכבשים ולכך אין דוחין יו"ט והוא קושי' גדולה ע"ש שמחדש לדידן דקי"ל מתוך רק דבעינן צורך קצת, א"כ אף דכעת אינו ראוי לאכילה מ"מ צורך קצת מיקרי כיון דאחר זמן יהי' ראוי באכילה בו ביום, רק בפסחים אליבא דרע"ק דס"ל דלא אמרי' מתיך וכן הסוגי' בשתי לחם קאי לרבה דלא ס"ל מתוך ע"ש באריכות:

רמב"ם פ"ה תמידין ומוספין, הלכה יוד, אין אפיית לחם הפנים דוחה את השבת ולא את יו"ט ובפ"ח הלכה ח' כתב בשתי לחם אין עשייתן דוחה יו"ט ואצ"ל שבת אלא אופין אותן מעיו"ט שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה, ועולת חודש מאמר תקנ"ג הקשה הלא למ"ד דס"ל דאמרי' הואיל ומדאוריי' אין צורכי שבת נעשה ביו"ט, וא"א לאפות שתי לחם דלא שייך בהם הואיל כפי' רש"י, והא דמשני הש"ס שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה הוא למ"ד דלית ליה הואיל וע"כ צרכי שבת נעשין ביו"ט, וא"כ רבינו דס"ל הואיל כמבואר בהלכות יו"ט פ"ו הלכה ט, טו, למה ליה להביא הך ראיה מלכם, ועוד למה לא כתב רבינו מקודם בפ"ה אצל לחם הפנים דאין אפיה דוחה יו"ט משום דכתיב לכם ולא לגבוה ע"ש ועי' טעה"מ פ"ג מיו"ט שמאריך לישב עם קושי' פלתי ק"ח אמאי איכה דוחה אפית שתי לחם ביו"ט עם שאר פת מפני שפת נאפת יפ' ביו"ט וכו' וגם עם מל"מ פ"ב משחיטה דדעת רמב"ם שאסור להביא פת בעזרה משום חולין בעזרה ע"ש, ועי' בספר חצי יונתן באריכות:

חגיגה דף ז' תוס' עולות נדונ"ד במועד באות ולא ביו"ט דאף ב"ה מודו דאין קרבין ביו"ט וכו' והא דלא מייתי להו נדונ"ד לעולא דאמר לב"ה אין קרבין נדונ"ד משום דנפיק בהו משום שלמי שמחה, דאיכא לאוקמי שכבר קרב שמחה כדינו, והרב ר' אלחנן ור"י מתרץ דלא אמר בסמוך דנפיק בשלמי שמחה בנדרים אלא היינו היכא שהקריבום משום שמחה אבל הביאום לשם נדרים לא נפיק רק משום הקדשם:

ט"א הקשה אם איתי דקודם שקרב שלמי שמחה נדונ"ד קרבין ביו"ט א"כ לבתר דנפיק נמי יהו קרבין לרבה דאי' ליה הואיל ה"נ נימי הואיל ואי מקלעי אורחים ונו"ד אלו חזי ליה לאורחים לשלמי שמחה, וכ"ת הא דאין קרבין נדונ"ד משום גזה"כ לכם ולא לגבוה, ש"מ גבי גבוה לא אמרי' הואיל מגזה"כ דאל"כ ולא לגבוה המ"ל הא איכא לאוקמי בעולות א"נ בקרבנות דעופות ומנחות דאין יי"ח שמחה בהן אבל קרבנות הנאכלין לא משום הואיל וכו' עוד הקשה מאי עבר שחט דקאמר הא אפי' לכתחילה מותר משום הואיל כו' ונראה דאע"ג דיי"ח ש"ש בנונ"ד בכל ענין אפ"ה אין קרבין ביו"ט דהא בלא"ה כל נדונ"ד חוץ מעולה יש בהן צורך הדיוט ואפ"ה אין קריבין מטעמא דכהנים משלחן גבוה זכו וצרכי הדיוט טפל לגבוה, ה"נ אע"ג דיי"ח ש"ש בנונ"ד מ"מ עיקר השחיטה נעשית משום נדונ"ד שמחוייב ועומד כבר אלא שממילא יצא י"ח ש"ש דהא יש לו בשר במה לשמוח ע"ש:

תוס' פסחים דף מ"ו הואיל א"ב מתשיל עליה, לא שכיח לא אמר להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים שתי הלחם דאין אפייתן דוחה יו"ט אע"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה שאין התנור מקדשה שאם הי' מקדשה א"כ יפסלו בלינה כיון דאופין אותן קודם יו"ט ע"ש:

מנחות דף מח, והא תניא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן הדם יזרוק והבשר יאכל ואם הי' שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אומרין לערב, ואמאי לימא עמוד חטא בשביל שתזכה, עמוד חטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן, עמוד חטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרי':

תוס' תימא יזרוק כדי לאוכלן חי, דכה"ג תנן דף צ"ט, וי"ל דאין זה זכות ואין לחטא בכך, כ"ס או"ח סי' צ"ו כתב דבריהם צריכין ביאור למה אין זה זכות מ"ש חי מ"ש מבושל, ונ"ל דאכילת חי הוא שלא כדה"נ אכילת בני אדם גם לאנשי אפכסנדריא וא"י ידי מצות אכילת קדשים והא דאכלו במיוכ"פ חי כדי לבערו מעולם קודם שיעשה נותר אבל ידי מצוה לא יצאו ולכן לא אמרי' חטא שיאכל חי דהא לא מקיים מ"ע דאכילה ומשום שלא יהו' נותר בלילה הו"ל חטא היום בשביל שתזכה כדי שלא לעבור למחר בב"ת כנ"ל נכון מאוד עכ"ל, סיום דבריו הקדושים לא זכיתי להבין כי בלילה יוכל לאכול במבושל ויקיים העשה ולא רק שלא יהי' נותר, רק חטא היום לזכות בחול לא אמרי':

תוס' ואין לדמות למה שהתירו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב שבת, שבת דף ד' הכוונה שם לא נעשה שום איסור אם רודה מתנור לא עבר למפרע, אבל כאן כבר עבר ששחט בשבת שלא כדת, עי' צלח פסחים דף עח ואמרי בינה הלכות יו"ט סי' ה':

פסחים נ"ט אר"ה בריה דרב נתן לרב פפא והא כמה דלא מתקטרי אימורין כהנים לא מצי אכל:

בשר, דתניא יכול יהי' כהנים רשאין בחזה שוק קודם הקטרת אימורין ת"ל והקטיר הכהן את החלב המזבחה והדר והי' החזה לאהרן ולבניו וכמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי, דתניא ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, א"ל כיון דלא אפשר עשאום כמו שנטמאו או שאבדו דתניא יכול נטמאו אומרין או שאבדו לא יהו כהנים זכאין בחזה שוק ת"ל והיה החזה לאהרן ולבני מ"מ:

תוס' עשאום כמי שנטמאו, למ"ד דף ע"ז אין הציץ מרצה על העולין ניחא הא דנקט הכא שנטמאו או אבד, אבל ברייתא לקמן דף פ"ג על מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב, צ"ל הואיל מדרבנן לא מרצה הוי כאילו אבדו האימורין:

וכתב מהרש"א, על מה הציץ מרצה על הדם, וא"כ בנטמאו אימורין הציץ מרצה עליהם להקטירן והכהנים אכלין הבשר שפיר ומתכפרין הבעלים, ותרצו כיון דמדרבנן אסור להקטירן ה"ל כאילו אבדו עכ"ל וצל"ח דף כ' בביצה כתב ראיתי במהרש"א שכוונת התוס' מתחלה הוא למ"ד הציץ מרצה מקריב אימורין ואוכל הבשר ובתירץ התוס' חידשו שמדרבנן לא מרצה וכו' אבל פשוט הוא שכך הוא כוונת התוס' שהוקשה להם על גוף הדין למה יהי' מותר לאכול הבשר כשנטמאו אימורין הלא מדאוריי' רשאי להקטיר שהציץ מרצה וא"כ אסור לאכול הבשר, ועל זה שפיר סיימו הואיל ומדרבנן לא מרצה הוי כאילו אבדו ומותר לאכול הבשר ע"ב:

ט"א חגיגה דף ז' כתב על תוס' מרפסין איגרא וכי ע"י חומרי דרבנן אזדא ליה איסור של תורה ועי' שג"א סי' ק"ח:

נזיר נ"ח כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' תוס' ואם הי' שבת לא יזרוק דהוי כמו תיקונו מדרבנן אסור וכו', ומרם מינץ סי' ח' כתב מבואר דבזריקה איכא איסור שבות דהוי כמו תיקון והוי תולדה דמכה בפטש אולם אכתי לא ידענו טעמא מדוע יהי' בזריקה איסור שבות כיון דתקון מותר ביו"ט כל דבר שהוא לצורכו, ונ"ל לתת טעם לשבח עפמ"ש רמב"ם פכ"ג משבת שני טעמים על הא דאין מפרישין תרומה בשבת א' משום מתקן. ב משום מקדש דקי"ל דאין מקדשין דהוי כמו מו"מ, וכתב הרלב"ח בסי' ט"ז דאלו שני טעמים צריכי משום דנפ"מ דיו"ט דל"ש טעמא דמתקן דכל מכשירי אוכל נפש מותר וטעמא דמקדש שייך אף בי"ט, והנה הצלח ביצה דף י"ב הקשה למה אסור להוליך תרומה לכהן ביו"ט דל"ש שני טעמים, דכבר הקדיש בשעה שהפריש, ותי' משום קודם נתינה לכהן יכול למתשל עלה אבל לאח"כ שנתן לכהן לא יוכל לתשאל ע"ב לפ"ז קודם שזרק יוכל לתשאל אבל לאחר זריקה עי' תוס' כריתות דף י"ג, א"כ ע"י זריקה נעשה הקדש שפיר הוי שבות דהוי כמקדש ביו"ט ע"ש ועי' צלח פסחים דף ס"ד זריקה אסור מצד צובע: פסחים דף נ"ט, רמי ליה רב ספרא לרבא כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין וכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט, א"ל הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבין ביו"ט כו', ומלוא רועים ערך נדונ"ד אות יוד כתב רבא ס"ל נונ"ד קריבין ביו"ט כ"כ תוס' שבת כה, ועי' תוס' ביצה דף ח, וקשה לפ"ז לווה הוצרך רבא לאוקמי הך דלא ילין בי"ד שחל להיות בשבת, דלמ"ד קריבין ס"ל כר' ישמעאל דעולות חול ביו"ט שרי כמ"ש שם בד"ה בארבעה עשר דבן תימא יסבור כר"י דס"ל חלבי חול קריבין ביו"ט: עוד כתב על בי"ד שחל בשבת הקשה ירושלמי דאיך אפשר בשבת דהא כתיב חג וחגיגה אין שוחטין בשבת, ופי' בירושלמי בעבר ושחט החגיגה קמ"ל קרא דלא ילין, וקשה למ"ד א"ע לא מהני א"כ פסולה החגיגה ע"ש בקדשים א"ע מהני או סברת הש"ך דזמן גורם א"ע מהני:

יבמות דף צ' א"ל בעאי לאותובך ערל הזאה ואזמל סדין בציצית וכבשי עצרת פרש"י ששנו בתוספתא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' ואם הי' שבת שחלה עצרת בשבת וניתנה שבת לידחות אצל לשמן וטעה זה ושגג בשלא לשמן לא יזרק ואם זרק הורצה וכו' והא הכא דזריקה בשבת שבות דעלמא הוא וקתני לא יזרק ועקרא שבות דרבנן ג' עשה דזריקת דם והקטרת אימורים ודאכילת בשר אלא שב וא"ת שאני ע"ש:

פרט הסוג':

ביצה דף כ' אר"ה לדברי האומר נדונ"ד אין קרבין ביו"ט לא תימא מדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דגזרו בהו גזירה שמא ישהא [עד המועד שיהא לו בשר מצוי ברגל שמא כשיבא המועד יארע לו אונס ונמצא מאחר נדרו ומנחות דף ק' כתב רש"י, שמא ישהה קרבנות כל השנה שיהא נודר ונודב ולא יקריבם עד הרגל ונמצא מכוין וממתין מלאכה עד המועד ועוד שמא יעבור בבל תאחר] אלא אפי' מדאוריי' נמי לא חזו דהא שתי לחם דחובת היום נינהו וליכא למיגזר שמא ישהא ואינו דוחה לא את השבת ולא את יו"ט:

והקשה הצלח, כיון דעל חוה"מ ודאי לא גזרו, כמ"ש ט"ז קיז דדבר המפורש בתורה שמותר אין כח חכמים לאסור וכתיב אלה תעשו במועדיכם ועי' תמורה דף י"ד, א"כ איך אפשר לומר שאיסור הקרבתם ביו"ט אינו מן התורה רק מגזירת חכמים שמא ישהה, ומה הועילו חכמים בגזירתם ואכתי ישהה ויקריבם בחוה"מ:

עוד הקשה תינח ששייך גזירה שמא ישהה בשלמים אבל עולות למה יהי' איסורים ביו"ט, עוד הקשה למה לא פי' רש"י שמא ישהה שלא ירצה להטריח עצמו לעלות באמצע השנה לירושלים ישהה עד הרגל שבלא"ה עולה לרגל: איבעיא להו לדברי האומר נדונ"ד אין קרבין ביו"ט עבר ושחט מאי, [שיזרק הדם] פנ"י כתב לולי פרש"י נראה לפרש לענין הקטרת איברין נמי מספקא ליה דאפשר דאע"ג נדונ"ד אין קריבין ביו"ט היינו לכתחלה משום דאין להם זמן קבוע שיוכל להקריבן קודם יו"ט או לאחר יו"ט משא"כ כשעבר ושחט דהשתא יש להם זמן קבוע להקטרתן א"כ איכא למימר דיוכל להקטירן ביו"ט דאתא עשה דהקטר' ועשה דאכילת קדשים ודחה ל"ת דיו"ט אע"ג דיוכל להקטירן בלילה אפ"ה הא קי"ל חביבה מצוה בשעתא דמה"ט הקטרת אימרין דוחה שבת כדאיתא בפסחים דף ס"ח:

רבא אמר זורק את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה, רבה בר ב"ה אמר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב [להתיר בשר באכילה, כלומר אם הבשר קיים שתהא זריקתו צורך יו"ט שיאכל הבשר היום זורק ואם לאו אינו זורק, ע"מ להקטיר אימרין אפי' אין כאן אלא לצורך הכשר קרבן להכשיר קרבן שאינו יכול לזרוק בלילה והקטרת אימרין כשרה כל הלילה וימתין עד שתחשך ויקטירן] בני הבחור החריף מו"ה שמואל בנימן ני' מסביר הפלוגתי' עפ"י ספר יראים עי' כלל מתוך אם אשר יאכל לכל נפש הנאת נשמה ג"כ במשמע רבא סבר רק צורך הגוף ורבה סבר גם הנאת נשמה מאי בינייהו איכא בינייהו נטמא בשר או שאבד לרבא לא זריק לרבה בר"ה זריק:

תוס' וא"ת נימא דאיכא בינייהו כגון שנטמאו אימורים או שנאבדו לרבא זריק הואיל ואיכא בשר, ולרבה בר"ה לא זריק כיון שנטמאו האימורן, ותי' ה"ר שמשון מקוצי דרבה בר"ה מודה לרבא וכו', אבל קשה האיך יהא בשר מותר באכילה הא אמר בפסחים נ"ט אימורין כל כמה דלא מקטרי בשר לא מתאכיל וכו' וי"ל דהכא הואיל ואין יכול להקטיר אימורין מבעוד יום הוי כאלו נאבדו או נטמאו:

תוס' ועוד דבסמוך משמע אע"ג דאיתנהו דקאמר כבשי עצרת הדם חרק והבשר יאכל וכו', ואוהל דוד כתב והקשה המחנה ראובן דלמא הך ברייתא אתיא כמ"ד הבערה ללאו יצאתו לריב"א פסחים דף ה' דלדידיה ליכא איסור ביו"ט בהבערה ונראה דפנ"י הקשה על הברייתא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, הלא ריש זבחים איתא דקרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן ותי' דאיתא כמאן דלית ליה לב ב"ד מתנה עליהן. ע"ש, ומאן שמעת דלית ליה לב ב"ד הוא ר"ש כדאיתא ריש זבחים, ותוס' יבמות דף ו' כתבו דר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב לית ליה הבערה ללאו יצאת דאיצטרך על מקלקל בהבערה, א"כ ע"כ סובר הברייתא דהבערה אסור ביו"ט עכ"ל:

מיתיבא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן הדם יזרק והבשר יאכל ואם הי' שבת לא יזרק ואם זרק הורצה וכו' פרש"י הבשר יאכל דקי"ל כל הזבחים שנזבח שלא לשמן כשרים ליקרב ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וכתב מהרש"א שגירת לישנא דמתניתין דריש זבחים נקט דקתני בה שלא עלו לבעלים לשם חובה, מיהו דוקא בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור כדהנא עלו להם לחובה, וכ"כ רע"ב ריש זבחים וכ"כ רמב"ם בפי' משניות שם, ועי' תוס' רע"ק אות ה' שעה"מ פט"ו מפמ"ק שפלא שרק בשינוי בעלים אמרי' סכין משכן ולא בשינוי קודש ועי' טהרת הקודש שם, ועי' בפנ"י כאן, ועי' ויקן יוסף מערכת זבחים באריכות:

פרט ג'. אסדר קושית כסדרן:

א' פנ"י כתב יש לדקדק דמאי קמבעיא להו כיון דזריקות דם אינו אלא משום שבות א"כ הא קי"ל אין שבות במקדש, וליכא למימר דבעל אבעיא אסיק אדעתין הך ברייתא דכבשי עצרת דמשמע מינה דאע"ג דזריקת דם הוי שבות אפ"ה לא דחי שבת אלא דאכתי מספקא ליה לבעל אבעיא אי יש לחלק בין שבות שבת לשבות יו"ט, דא"כ דהוי קים ליה הך ברייתא א"כ ודאי איכא למיפשט מרישא דהך ברייתא דקתני להדי' דם יזרוק והבשר יאכל א"כ מאי קמ"ל רבא הא מעיקרא לא מבעיא ליה בכה"ג דהוי פשיטא ליה מהך ברייתא שזורק הדם בשביל הבשר:

ב' צלח הקשה, למה פליגי רק למ"ד נונ"ד אין קריבין ביו"ט, הלא יש מקום למחלוקתם אליבא דכ"ע בעולת נדבה ליכא מאן דשרי, אם עבר ושחט לרבא אינו זורק הדם ולרבה בר ר"ה זורק ע"מ להקטיר בערב:

ג' הקשה צלח, מהרש"א כתב דהמ"ל איכא בינייהו שבת, אבל קשה למה פליגי ביו"ט ולא פליגי בשבת דשייך אליבא דכ"ע, והו"ל למימר עבר ושחט בשבת רבא אמר אינו זורק ורבה בר"ה אמר זורק הדם ע"מ להקטיר בערב, ונראה לישב לכאורה קשה למה לא אמרי' כל מד"ר ל"ת אי עביד לא מהני, ושחיטה פסולה, אבל ידוע תי' של מרי"ט כיון דא"א לתקן האיסור גם אם אמרי' לא מהני עבר על נטילת נשמה בשחט בשבת על כן אמרי' מהני, ושוחט בשבת שחיטתו כשר, אבל לכאורה הפנ"י בדף י"ב [עי' כלל מתוך כתב] כל שוחט עובר גם על מפרק רק בחולין לא צריך לדם אבל בקדשים צריך לדם לזריקה [לכאורה צריך:

להבין השיער במפרק כגרוגרת וכי צריך דם לזרוק כגרוגרת וצריך לומר גם בפחות חייב מצד אחשביה כמש"כ מגן אבות במילה ועי' בהערות לתשובת ריב"א סי' ה' ודו"ק] א"כ קשה בשוחט ביו"ט יאומר לא מהני ולא צריך לדם ויהי' פטור בעבור לאו מפרק ויש תיקון אי אמרי' לא מהני, אבל אם לא יזרוק דם ויהי' שלחן רבך ריקם ולא יהי' צורך קצת ויהי' חייב על השחיטה כי לא שייך מתוך, על כן טוב דמהני ויזרק ויהי' פטור מצד מתוך הא תינח ביו"ט דאמרי' מתוך אבל בעבר ושחט בשבת אז אמרי' א"ע לא מהני ויהי' תיקון שלא יעבור גם על מפרק ודו"ק הטיב:

ד' שמ"ק הקשה לרבה לא זריק ואע"פ שאין שבות במקדש וזריקה משום שבות אסרוה, מ"מ בכה"ג שעבר ועשה שלא כדין העמידו דבריהם אפי' במקדש ועי' כ"ט או"ח סי' קט"ו:

ה' ואם זרק הורצה להקטיר אימרין לערב, ושמ"ק הקשה מ"ש דנקט זריקת הדם משום הקטרת אימרין לערב, נימא דליזרק כדי לאכול בשר לערב אולי י"ל כי שמ"ק כתב ואם הי' שבת לא יזרוק פרש"י כיון שאין ראוי לבשל, ולא נהירא דהא חזי למיכל באומצע, והנכון דהכא העמידו שבות דזריקה מפני שעבר ושחט שלא כדין וכיון שלא ניתן להכשיר שום אוכל נפש בשבת לא מזרקי הדם להכשירו עכ"ל, והנה הזריקה אסור מצד שמתקן כמש"כ תוס' בנזיר, ומצינו בביצה דף י"ח בטומאה דרבנן כיון שראוי להשתמש בו אז אין הטבילה תיקון כלי כיון שראוי להשתמש בו ועי' מג"א סי' שכ"ג ס"ק י"א וכן זריקה בעבור אכילת בשר לערב אין זה חידש כיון שיוכל לאכול גם היום באומצע ואין זה חטא בשבת כדי לזכות בחול ויש רבותא להקטיר בערב:

ו' ואם זרק הורצה בשלומא לרבא ניחא אלא לרבה בר"ה קשיא, מדקדקין אחרונים למה הוצרך למידק מסיפא ולא פריך מרישא דקתני להדיא ואם הי' שבת לא יזרק, ואמרי בינה בביצה כתב לתרץ הבית אפרים ביו"ד ל"ט תי' על קושי' משוחט בשבת דלא אמרי' א"ע לא מהני רק אם צריך כוונה כמגרש ומימר כו' אבל אם המעשה מתקיים בלא כוונת העושה לא שייך א"ע לא מהני, [ועי' כלל כ"ד פרט ג' במקנה] אבל בקדשים צריך כוונה אי עביד לא מהני, וקשה לדבריו, מהך דעבר ושחט נדונ"ד לא קשה, דהנה כיון שיכול לעשות איזה הכשר שיוכל לאכול מן הבשר לא עשה איסור כלל, אמנם מהך דכבשי עצרת דשחטן בשבת הרי עבר אמימרא דרחמנא ויהי' זבח פסול, וצריך לאמור התירץ דכל היכא דא"א לתקן המעשה בזה לא אמרי' א"ע לא מהני' לפ"ז מתורץ הקושיא דמרישא לא הי' יכול להקשות דהיינו אומרים דלכך לא יזרוק משום א"ע לא מהני אמנם כיון דתני בדיעבד אם זרק הורצה וע"כ דהזבח אינו נפסל ולכך הקשה דאפי' לכתחילה יזרק עכ"ל: ז' צלח דף י"ב, השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה מני ב"ש היא דלא אמרי' מתוך, הקשה לרבא אם עבר ושחט עולה שאין כאן בשר לאכילה אינו זורק דם ופשיטא שאינו מקטיר אימרין כיון שלא נזרק הדם, אין כאן שלחן רבך מלא ואין צורך היום קצת, ואפי' לב"ה אין אומרים מתוך ולוקה, ולמה אמר כאן מני ב"ש היא, ומרם מינץ סי' ח' כתב ונעלם ממנו תוס' שבת דף ד' שהקשה מאי בעי היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו, ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מחייב סקילה כיון שמניח לרדות ע"י מה שאנו אוסרים לו וכו' וא"כ ה"נ כיון דזריקה אינו אלא שבות בעלמא ומה"ת רשאי לזרוק אך דרבנן גזרו א"א ללקות על שחיטת עולה אליבא דב"ה כ"א אליבא דב"ש דאף אם יזרוק יתחייב כמובן לדעתי הקלושה יש לחלק שם במה שנתן פת בתנור ואח"כ נוטל מתנור לא נעשה שום איסור והוא רצה לרדותה ורק חכמים אוסרים לו הוא אנוס עפ"י דיבור ולא נעשה שום איסור במה שנתן לתוך התנור אבל כאן עבר ושחט הוא עשה איסור והוא רצה לתקן קצת שיזרק שיהי' שלחן רבך מלא ולא יעבור בל"ת רק בעשה, וחכמים אסרו ליזרק ונשאר הלאו כאשר עשה בתחילה, בני הבחור החריף מו"ה שמואל בנימין ני' מסביר עם ירושלמי שמובא בש"ך ח"מ סי' כ"א וח"ס ח"מ סי' א' אנסא כמאן דלא עבד אבל לא אמרי' אנסא כעבד ודו"ק:

ח' בתשובת מהרי"א או"ח סי' קפ"ח מביא בשם חתן סופר שהקשה אם עבר ושחט אמאי לא נימא א"ע לא מהני, וליכא למימר כתי' של מרי"ט על שוחט בשבת כיון מ"מ עבירה נעשה, זה אינו לשיטת רש"י דאמרי' מתוך גם שלא לצורך כלל, והא נדונ"ד אין קריבין משום קרא מיעטי לכם ולא לגבוה, אבל אי נימא לא מהני והוי שחיטה פסולה תו לא מקרי לגבוה ולא עביד איסור חבורה למפרע משום מתוך ע"ש:

ט' צלח דף כ"א מביא תלמידי מו"ה וואלף טרישט השיב לי בק"ק ידע שמשלחן גבוה זכו אבל לא בקדשים קלים, אלא קשה לי לפ"ז מה אמר לא תימא מדאוריי' וכו' שהרי שתי לחם, וכו' ולסברה זו שיש חילוק א"כ מאי ראיה משתי לחם שהם ק"ק ובודאי משלחן גבוה זכו, אבל שלמי נדבה שהם קדשים קלים אולי באמת מותרים משום הנאכל להדיוט ואסירי רק מדרבנן שמא ישהה ע"ב:

י' בית יצחק ח"ר סי' פ"ז מביא קושי' לתוס' חגיגה דף ז' דמשום שלמי שמחה נדונ"ד קרבין ביו"ט א"כ האיך הו"מ דהטעם שמא ישהה ומה הועילו חכמים בתקנתן והרי עדיין ישהה לצורך שלמי שמחה:

י"א פסחים דף ע' שלמים ששחטו מעיו"ט לא יוצא משום חגיגה וראב"ד הלכות חגיגה פסק:

דוקא לשם שלמים אבל אם שחטן לשם חגיגה יוצא משום חגיגה, ורש"י כתב בשתי לחם אין דוחין שבת דלאו דומי' דחגיגה שזמן קבוע ברגל והקשה מרם ברבי לראב"ד אם שחטו שלמים מעיו"ט לשם חגיגה יוצא משום חגיגה, קשה מ"ש שתי לחם או חגיגה:

פרט ד'. רמב"ם:

פ"ב משגגות הלכה י"ג, השוחט בשבת קרבן ציבור שלא לשמו הרי זה חייב חטאת ויקטיר אימורים לערב, וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוס', שחט קרבנות יחיד שאין דוחים את השבת בשבת בשגגה חייב חטאת והבשר מותר בהנאה ואין זורקין את הדם ואם עבר וזרק דמם לשמן בין בשוגג בין במזיד עלו לבעלים לשם חובה ויקטיר אימרין לערב והבשר יאכל ויביא השוחט חטאת על שגגתו:

צלח פסחים דף ע"א כתב לחלק שקרבן יחיד שמתחילה לא ניתנה שבת לדחות אצלו לפיכך אפי' עתה שכבר שחטן עדיין הזריקה אסורה אבל קרבנות ציבור שמתחלתן ניתנה שבת לדחות אצלן לשמן אלא שעבר ושחט שלא לשמו הזריקה שיזרק לשמו לא אסרו חכמים ע"ש באריכות:

כאן כתב הצלח מדבריו מוכח בקרבן ציבור זורק לכתחיל' שכתב ויקטיר אימורין לערב ואם לא זרק הדם כבר נפסל ואיך יקטיר לערב, וסותר ממש"כ פט"ו מפה"מ שני כבשי עצרת ששחטו שלא לשמה או ששחטן בין לפני זמנן ובין נאחר זמנן הדם יזרק והבשר יאכל אעפ"י שלא עלו לבעלים לשם חובה ואם הי' שבת לא יזרק ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב גם דבריו בשגגות צריכין ביאר דלמה בקרבן ציבור זורק לכתחילה ובקרבן יחיד לא יזרק, גם מתפלא מדוע השמיט רמב"ם דין נדונ"ד שעבר ושחטן ביו"ט שנחלקו בו רבא ורבה בר"ה:

אולי סובר רמב"ם חילק בין אם עבר בשוגג אז מותר ליזרק לכתחילה בקרבן ציבור, ובפ' ט"ו שם קאי במזיד לא יזרק לכתחילה:

מל"מ פי"א הלכה ד' מעשה קרבנות, יכול יהי' הכהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין ת"ל כו' ונראה וכן הבעלים אינם אוכלים בשר השלמים קידם הקטרה צלח מאריך בזה שלא מצא דין זה מפורש ברמב"ם, גם לא מצא ברמב"ם שהביא דין דנטמאו אימרין או שאבד שהכהנים אוכלי' חזה ושוק, רק פ"ד הלכה ב' מק"פ כתב נטמאו האימורי' והבשר קיים זורק את הדם והבשר נאכל לערב, א"כ מבואר שהבשר נאכל אע"פ שנטמאו אימרין ולכך לא הוצרך שוב לכתוב נטמאו אימרין שהכהנים רשאים בחזה ושוק דהיינו הך, ומעתה מוכח דס"ל דאין חילק בין אכילת כהנים לאכילת בעלים: הצלח מאריך כאן, אם יש מצות עשה באכילת קדשים קלים כמשמע מרמב"ם פ"י ממעה"ק שכתב אכילת חטאת ואשם מצות עשה וה"ד לשאר קדשים שאוכלים הכהנים אכילתן מצוה, משמע להדיא שקדשים קלים שנאכלים לכל אדם אין מ"ע באכילתן ואפי' המורם מהם ג"כ אינו נאכל לכהנים לחוד אלא גם לנשיהם ולעבדיהם וכו' ואולי גם אכילת תרומה ובקדשים קלים אני מסתפק אם שייך לומר עשה דוחה ל"ת:

רא"ה מצוה ק"ב כתב נצטוו הכהנים לאכול בשר מחטאות וכו' ואחז"ל כהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, ובכלל זה ג"כ שיאכלו חלקם המגיע להם מכל קרבנות הנקראים קדשים קלים, וכן אכילת תרומה בכלל המצוה ואולם אין אכילת קק"ל ותרומה כמו אכילת בשר חטאת ואשם שבאכילת חטאת ואשם תשלם כפרת המתכפר, ואכילת קק"ל ותרומה לא יוסיף ולא יגרע במצות המקריב והנותן וכו' ונוהגת מצוה זו בזכרי כהונה ועובר עליה ולא אכל חלקו המגיע מהן בזמן המוגבל לו בטל עשה ונענש עוד מצד כפרת הבעלים שתלוים בו:

ומנ"ח מביא הצלח, וכתב במחכ"ת נעלם ממנו רש"י פסחים כ"ט מפורש להדי' דבין הנאכל לכהנים ובין הנאכל לבעלים הוא מ"ע, וכן מבואר ברא"ש נדרים דף ד', אך מר"ן שם משמע להיפך, ורמב"ן בסה"מ מצוה א' דאכילת קדשים קלים לבעלים מ"ע כמו אכילת ק"ק לכהנים ובאכילת קדשים שלא בד"א תלוי במל"מ כ"ה מיס"ת אם במ"ע יוצא שלכ"א ע"ב, ועי' כ"ס צו' בקדשים דכתיב למשחה בודאי לא יצא שלכ"א ועי' רש"י שמואל כי הוא יברך הזבח ודו"ק:

טהרת הקודש זבחים דף ע"ג ד"ה אמר רבא השתא דאמר רבנן, יש להקשות הא דאמרי' בביצה ואם זרק הורצה, ואמאי ליהוי דיחוי דהא שחוטין לכ"ע נידחין ואמאי יקטיר האימורין לערב הא נידחי האימורין דהא רבא ס"ל לקמן דף פ"ז דלינה מועלת בראשו של מזבח וא"כ נדחה מתחלה לגמרי עכ"ל ועי' תשובת נחלת בנימין סי' קכ"ד שמאריך בו:

חולין דף מ' תוס' חייב שלש חטאת, וא"ת ואמאי חייב משום שוחטי חוץ והא אינו מתקבל בפנים דחטאת עוף ליתא אלא ביחיד ואין קרבן יחיד קרב בשבת וי"ל דכיון דאם זרק הורצה כדאשכחן ביצה דף כ' גבי כבשי עצרת ששחטו שלא לשמן או שלא לזמנן יש לו להתחייב משום שחוטי חוץ ובתשובת מהרי"א או"ח סי' קצ"ו כתב ק"ל מאי ראיה כלל מהתם דלמא קרבן ציבור דוקא שנתנה שבת לדחות אצלו:

בזמנו ולשמו לכן גם שלא לשמו ושלא בזמנו אם זרק הורצה אבל קרבן יחיד שלא ניתן לדחות שבת אצלו כלל מנ"ל דאם זרק הורצה וכה"ג מחלק צלח פסחים ע"א, ועוד עדיפי תמיה לי למה הוצרכה תוס' כלל למילף כן מקרבן ציבור והא בקרבן יחיד עצמו תוספתא פ"ה דפסחים והובא בכ"מ פ"ב משגגות דין י"ד, ועי' צלח פסחים דף צ"ו ודף צ"ז:

רמב"ם תמידין מוספין פ"א הלכה ז' חלבי שבת קריבין בלילי יו"ט אם חל יו"ט במ"ש אבל אין קריבין ביוכ"פ שנאמר עולת שבת בשבתו ולא עולת שבת זו בשבת אחרת ולא עולת חול ביו"ט, י"ד שחל להיות בשבת מקטירין חלבי הפסחים בלילי יו"ט מפני שהם כחלבי שבת:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה