אור ברסלב
עט סופר חלק ג עט סופר חלק ג כלל סג פתיחה לסוגיה מתוך

עט סופר חלק ג· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ג כלל סג פתיחה לסוגיה מתוך

עט סופר חלק ג כלל סב חצי שיעור.

פרט א

בפ' בא כתיב, וביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי קודש יהי' לכם כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו עשה לכם, כאן לא כתיב מלאכת עבודה:

בפ' אמור כתיב אלה הם מועדי, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבותן מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבתיכם, [ואחז"ל מה ענין שבת אצל מועדות עי' רש"י וידוע מש"פ הגאון ז"ל, שקאי: על יו"ט כי ששת ימים ב' של פסח א' שבועות, א' ר"ה ב' של סוכות תעשה מלאכה כי מותר באוכל נפש וביום השביעי בה יוכ"פ שבתון כל מלאכה לא תעשו כי אסור אכילה]:

אלה מועדי ה' כו' ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, וספרתם לכם כו' וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהי' לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו כו' בחדש השביעי באחד לחודש יהי' לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו אך בעשור לחודש כו' וכל מלאכה לא תעשו שבת שבתון הוא לכם כו', דבר אל בנ"י כו' חג הסכות שבעת ימים לה', ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו, ביום השמיני כו' כל מלאכת עבודה לא תעשו כו' ביום השמיני כו' כל מלאכת עבידה לא תעשו:

בפ' ראה ביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשו מלאכה, והראשונים האריכו להבין עמקי סוד ה' בתוה"ק בכל מועדים כתיב מלאכת עבודה ורק בפ' בא ובפ' ראה כתיב רק מלאכה ולא מלאכת עבודה, וגם בפ' בא כתיב כל מלאכה ובפ' ראה רק מלאכה ולא כל, ועי' רמב"ן פ' אמור וגור אריה, ורלב"ח סי' כ"ג, ולח"מ פ"א מיו"ט עם ס"ה שם, ולי יש דקדוק עצום שרק בשבת וביוכ"פ כתיב בכפול שבת שבתון וביו"ט רק שבתון:

ביום השביעי מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו:

רמב"ן פ' אמור כתב, פירש מלאכת עבודה כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש כענין שנאמר ששת מים תעבוד ועשית כל מלאכתך ובכל עבודת בשדה, וקין הי' עובד אדמה, ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה תה מתבאר בתורה כי בחג המצוה שאמר תחלה כל מלאכה לא יעשה לכם הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ובשאר כל ימים טובים יקצר ואמר כל מלאכת עבודה לא תעשו לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בתן ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר יו"ט כל מלאכה ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש כי מלאכת עבודה ילמד על זה אבל בפר' כל הבכור בחג המצות אמר ביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה, והטעם מפני שכבר התיר בו בפירש אוכל נפש ולא הוצרך לאמור בו כל מלאכת עבודה והזכיר מלאכה סתם ולא אמר כל מלאכה כמו שנאמר בשבת וביוכ"פ הכוונה לא תעשה כל מלאכה אשר הזהרתיך עליה, וכתב ר' אברהם כל מלאכת עבודה מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש כדכתיב בענין הזה במקום אחר וביום הראשון מקרא קודש יהי' לכם כל מלאכה לא יעשה בהם ומהני שמזכיר שם כל מלאכה הוצרך לפרש אך אשר אכל לכל נפש הוא לבדו עשה לכם פי' מלאכת עבודה מלאכה המשתמרת לעבודת קנין כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה ע"ש שמצא ספרי כל מלאכת עבודה לא תעשו מגיד שאסור בעשיית מלאכה מנין להתיר בו אוכל נפש נאמר כאן מקרא קדש ונאמר להלן מקרא קדש מה להלן להתיר בו אוכל נפש אף כאן להתיר בו אוכל נפש, ונראה לי כי עבודה אצל חז"ל טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר מלשון עבודת עבד עבדים יהי' לאחיו וא"כ הי' באפשר שמלאכות קלות שאדם עושה להנאת עצמו מותרות ואע"פ שאינם אוכל נפש שיהי' אוכל נפש מרובה שהשמש עובד בו לרבו אסור, ועל כן שאל מנין שההיתר הזה הוא באוכל נפש עד שנתיר כל אוכל נפש אפי' בטורח ונאסור כל שאר המלאכות שאפי' הקלות שבהם מלאכת עבודה איקרו ת"ל מקרא קדש לג"ש ששם באת כל מלאכה לאיסור וכל אוכל נפש להתיר ע"ש ועי' רא"ה סי' תצ"ח:

בסה"מ מצוה שפ"ג, הזהיר מעשות מלאכה ביום ראשון של פסח והוא אמרו כל מלאכה לא עשה, שכ"ד הזהיר מעשות מלאכה ביום ז' של פסח והוא אמרו כל מלאכת עבודה לא העשו, שכ"ה הזהיר מעשות מלאכה ביום עצרת והוא אמרו מלאכת עבודה לא תעשו שכ"ו הזהיר מעשות מלאכה ביום ר"ה והוא אמרו כל מלאכת עבודה לא תעשו, שכ"ז הזהיר מעשות מלאכה ביום הראשון של חג והוא אמרו כל מלאכת עבודה לא תעשו, שכ"ח הזהיר מעשות מלאכה ביום שמיני של חג והוא אמרו כל מלאכת עבודה לא תעשו ודע שאלו הו' ימים טובים כל מי שיעשה מלאכה אתו שתהי' באיזה יום מהם לוקה אא"כ יהי' מלאכה ממה שיצטרך באוכל בפש כמו שבא בכתוב אחד מהם אשר יאכל לכם נפש הוא לבדו יעשה לכם ה"ה לשאר י"ט, נראה לענ"ד מלשונו הטהור שמדייק אא"כ יהי' מלאכה ממה שיצטרך באוכל נפש, ולא כתב שעושה מלאכה באוכל נפש, מבואר כסברת ה"ה מלאכות אלו ששייכות באוכל נפש בישול ואפי' וכדומה מותר גם שעושה שלא לצורך אוכל נפש. וז"כ המחבר תצ"ה כל מלאכה אסורה בשבת אסורה בי"ט חוץ ממלאכת או"נ ע"ש במג"א עמ"ש מלאכת או"נ בהנ"ל מובן:

מגן אבות דף י"ג כתב, מ"ש ה"ה דלא אמרי' מתוך רק בהוצאה והבערה ר"ל במלאכת דלא שייך באוכל נפש עצמו כמו הבערה אבל מלאכה דשייך באוכל נפש לעולם שייך ביה מתוך בכל גווני וע"כ גם בשוחט ומבשל אית שם דאמרי' מתוך משום דשייך באוכל נפש וע"כ בהוצאה שייך מתוך כיון דשייך באוכל נפש ובהבערה אע"ג דאינו באוכל נפש גלי קרא דכתיב ביום השבת וקשה לר"י דמתיר בלא"ה במכשירין למ"ל קרא דביום השבת למשרי ביו"ט משום ת"ל דבלא"ה ה"ל מכשירין דשרי וי"ל דגלי קרא דהבערה:

יהי' כאוכל נפש עצמו ונפ"מ דשרינן הבערה לשאר צורך קצת אפי' שלא לגבי אוכל נפש משום מתוך משא"כ אלו הי' רק מכשירין לא אמרי' במכשירין מתוך שהותרה לצורך במכשירין נתיר גם שלא לצורך בצורך קצת, גם י"ל דשרינן בהבערה אפי' באפשר מבע"י דגלי קרא דהו"ל כאוכל נפש עצמו, כלל הדבר כל מלאכה דשייך בו אוכל נפש שייך בו מתוך ושרי לצורך מכשירין דלא גרע מצורך קצת, אפי' לרבנן דר"י שרו וכן שרי אפשר מבעוד יום מה"ט דמתוך, ומלאכה דלא שייך רק במכשירין שרי רק לר"י ולא לרבנן ורק באפשר וכו' ולא אמרי' בי' מתוך מיהו בהעברה י"ל דגלי קרא דלהוי המכשירין כאוכל נפש עצמו והדר שרי אפי' באפשר מבע"י וגם אמרי' ביה מתוך להתיר צורך קצת אפי' שלא לצורך הכשר אוכל נפש ע"ש:

רמב"ם פ"א מיו"ט הלכה א' ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח, וראשון ושמיני של חג סוכות וביום חג השבועות ובאחד לחודש השביעי הן הנקראין ימים טובים, שביתת כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר אך אשר ואכל לכל נפש וכו', כתב ה"ה מדברי רבינו שבכלל מלאכת עבודה סתם אינה מלאכת אוכל נפש ע"ש:

הלכה ב' כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מצות עשה שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות, וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו הרי בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו כל מלאכה לא יעשה בהן ואם עשה בעדים והתראה לוקה מן התורה, וצ"ב למה מביא ב' פסוקים. כל מלאכת עבודה לא תעשו די שעובר על לאו, ולמה מביא עוד כל מלאכה לא יעשה בהן, גם לח"מ מאריך למה כתיב בפ' בא כל מלאכה וצריך אח"כ לכתוב אשר יאכל לכל נפש לשתק קרא מאשר יאכל לכל נפש ולימא כל מלאכת עבודה ע"ש: לענ"ד לישב כל דקדוקים, לא מבעי לשיטת תוס' שצריך להיות צורך קצת גם לרש"י כתב הפנ"י צריך להיות צורך יו"ט אבנים לישב עליו, ותורה מרמז בפ' בא כל מלאכה גם מלאכת שלא נקראו מלאכת עבודה, ג"כ רק מותר אם אך אשר יאכל לכל נפש שיהי' איזה צורך אבל מלאכות שנקראו מלאכת עבודה כתב ה"ה אפי' עשאן לאכילה לוקה אבל מביט כתב וכל שאין בהן צורך אכילה בכתיבה ואריגה אסור מד"ת אפי' עשאן לאכילה דלא התירה התורה אוכל נפש אלא מה שהוא רגיל לעשות לצורך אוכל נפש כאפיה ובשול, ומ"מ נראה דאינו לוקה מדאורייתא דלאו בכלל מלאכת עבודה הוא כיון דעשאו לצורך אכילה, דלא כה"ה דכתב דלקי ע"ש:

אבל לפי ה"ה מדויק לשון רבינו שנקט אם בנה או הרס או ארג שעבר על לאו שנאמר כל מלאכת עבודה, אם עשה שלא לצורך אכילה אז נקרא מלאכת עבודה, אפי' אם עשה לצורך אכילה ואז לא נקרא מלאכת עבודה, בכל זאת עבר על לאו כל מלאכה לא יעשה בהן, כסברת ה"ה על כן מביא שני פסוקים ודו"ק שמיושב בזה כמה קושי' של מפרשים א"כ יש שני שבותן לשבות ממלאכת עבודה וממלאכה והנה ביו"ט מצוה לשבות רק ממלאכת עבודה על כן כתיב רק שבתון פעם אחת, אבל בשבת וביוכ"פ חייב לשבות שני שבותן ממלאכת עבודה, וממלאכה על כן כתיב רק בשבת וביוכ"פ שבת שבתון, מן השמים הניחה לי בזכות הורי ומורי הקדושים ז"ל:

עוד יש לבאר למה בפ' ראה כתיב ביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה, ולא כתיב מלאכת עבודה כמו בשארי ימים טובים ועי' במפרשים, אולי כי פלוגתא בביצה דף ט"ו ר"א ור"י כתיב עצרת לה' או כולו לה' או כולו לכם דברי ר"א, ור"י סובר חציו לה' וחציו לכם, ורמב"ם פ"ו פסק כר"י, ע"ש בהג"מ הא דאמרי' בפסחים דף ס"ח מר בריה דרבינא כולא שתא הוה יתיב בתעניתא וכו' נראה לראביה דס"ל כר"א ע"ש, והנה רמ"א בסי' תקכ"ז פסק מי שמתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרים וכתב מג"א, כיון שאינו יכול לבשל לעצמו ואין להתיר מטעם הואיל אלא היכא דמותר לבשל לעצמו בלא הואיל כגון לאפות חלה וכן אופה מיו"ט לחול ועוד אני אומר מי שמתענה בר"ה צריך ללמוד כל היום כיון דאינו מקיים חציו לכם צריך לקיים כולו ל"ה בזה גם ר"י מודה לר"א ע"ש במחהש"ק ועי' צלח שמישב בזה רש"י מי שנשבע להתענות ביו"ט לא אמרי' מתוך לפ"ז מדויק היטב הפסוק ביום השביעי עצרת ל"ה אלקיך מזה דרש ר"א כולו ל"ה, ומי שמתענה בר"ה או ע"י שנשבע צריך לקיים כולו ל"ה ואסור לבשל, על כן כתיב לא תעשה מלאכה אפי' אפי' ובשל שאינה בכלל מלאכת עבודה:

אעתק דבר נפלא מתשובת ריב"א סי' פ"ג שכתב הנה רש"י פסחים דף מז כתב למ"ד אין צרכי שבת נעשין ביו"ט ה"ט דשתי לחם אינן דוחין יו"ט דאין מותר או"נ אלא אם היא ראויה מיד באותו שעה והני לא חזי עד ישחט ויזרק הכשבים עליהן, והקשה תוס' א"כ איך שוחטין שלמי חגיגה הלא אסורין עד שיזרק דמן ואיך אופין הלא אינן ראוין עד שתאפה ר"ל א"כ לחייב על הלישה, ונ"ל בכוונת רש"י דלשיטה זו דבעי שיהי' ראוי לאלתר ע"כ הא דאופין מיו"ט לשבת משום הואיל דאורחים, וכל מידי דבידו לעשות אעפ"י שמחוסר מעשה אמרי' ביה הואיל, ועי' דף סג, א"כ בשוחט שלמי חגיגה אימת יתחייב על נטילת נשמה כשיגמור שחיטתו דמתחלה מקלקל הוא כמש"כ רמב"ם במשנה השוחט:

בשבת ואז אעפ"י שמחוסר זריקה מ"מ כיון דראוי היו לזריקה אמרי' ביה הואיל וא"ב זרק, וכן בלישת העיסה מיד שנילש כראוי ולא הוי מקלקל אמרי' הואיל וא"ב אפה וחזי לאורחין, אמנם בשתי לחם איתא בירושלמי הובא בתוס' שבת דף כ' אהא דא"ר אליעזר השיער באפיה לענין שבת עד שיקרמו פניה התחתון דמודה ר"א בלחה"פ דלא מקרי לחם עד שיקרמו פניו בתנור ר"ל גם פני דעליון יע"ש, א"כ שפיר קאמר דמטעם זה אין שתי לחם דוחין יו"ט דמיד שקרמה פניה התחתונה מקרי לחם לענין יו"ט דלא הוי תו מקלקל דלמאכל ב"ד קא מחשבי' לה ועבר על לאו ל"ת כל מלאכה דעדיין לא הי' ראוי לאכילה דעדיין לא קרבו מתיריהם והואיל ואי בעי שחיט וזרוק לכבשים לית ליה דעדיין לא מקרי לחם לענין זה ודו"ק [בהנ"ל מיושב כמה קושי' אשר הגאון מר"מ פערלס ז"ל מובא בנחלת בנימין סי' צ"ח, מאריך בו א"כ אם נאמר דאסור לאכול מדאוריי' מבית טביחתה איך מותר לשחוט כל בהמה ביו"ט הא לא חזי למאכל מיניה לאלתר עד שתמות וליכא למימר הואיל ואי בעי שבר לה למפרקתה דתיאסר משום דם ע"ש]:

פרט ב'. הטעם דאמרי' מתוך:

מג"ש כתב דע"כ דה"פ דאך אשר יאכל לכל נפש כגון הבערה ובשול וכי"ב הוא מותר לאפוקי מלאכה שאין עושין בהם כגון אריגה ובונה, א"כ סברי כיון דנקיט קרא המלאכה ולא כתב אך אוכל נפש יעשה לכם ש"מ שכוונת התורה להתיר המלאכה לגמרי אפי' בלא אכילה וכיון דהכי הוא מה לי לצורך קצת או שלא לצרך כלל כיון דאין כוונת הכתוב כ"א המלאכה שעושין בה אוכל נפש עכ"ל:

שמ"ק כתובות דף ז' כתב מתוך מנ"ל ומנין להתיר אלא מה שהתירו הכתוב כל שיש בו צורך אכילה ממש ונראה ממה דכתיב לכם ומשמע לכל צרכיכם, ובשם שיטה ישינה כתב מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה, כלומר כל אותן מלאכות שהותרה לצורך אכילה לא הי' בכלל לא תעשה כל מלאכה והאי דכתב רחמנא אשר יאכל לכל נפש לסימנא הוא בעלמא דכתביה שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות ביו"ט ע"ש:

בספר יראים סי' קי"ג כתב לאו דוקא אוכל נפש התיר הכתוב אלא כל הנאת נפש כדתנן לא יחם אדם חמין וכו' וב"ה מתירין והלכה כב"ה והטעם דכתיב אשר יאכל ואמרי' בכל שעה בין לחזקיה בין לר"א כל מקום שנאמר יאכל בין איסור אכילה בין איסור הנאה משמע ודוקא הנאה השוה לכל נפש וכו' ומלאכת מצוה מתוך שהיא הנאת נשמה מותרת כדתנן אין מוציאין לא את הקטן וכו' וב"ה מתירין פי' קטן למולו ולולב לנענע בו וס"ת לקרות בו ואסיקנא טעמא דב"ה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הנאת הגוף אך שיהי' הנאת וצורך נשמה פי' מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף אתה למד היתר הנאת נשמה וטעמא דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב פי' יהנה לכל נפש והנשמה בלא גוף נקראת נפש כדכתיב והי' נפש אדני צרורה וכו' ואע"ג דאמר עולא לדברי הכל נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ואסיקנא תנאי היא ולא קי"ל כוותיה ושריפת קדשים ומילה שלא בזמנה ועולת החול דאסרינן ביו"ט כפ' במ"ד ומקראי דרשינן התם ללמד על עצמן לבד באו ואין למידין מהן במקום אחר דהוי להו מילה שלא בזמנה שריפת קדשים ועולת חול ביו"ט ג' כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין וכו' ורב אשי דתלי טעמא דלא אתי עשה ודחי ל"ת אליבא דב"ש דלית להו מתוך הילכך אין לנו להתיר אלא מטעם דחיית עשה, אבל אביי ורבא ותנא דבי חזקיה אליבא דב"ה דאית לה מתוך קאמרינן הילכך אע"ג דהוי יו"ט עשה ול"ת איכא למשרי מטעם מתוך לב"ה אי לאו דמעטינהו קרא בהדיא ע"ש:

דברי ירמיה כתב לפרש לשון מתוך וכו' כי יש לחקור לב"ש דלית ליה מתוך באם יוכל לעשות אוכל נפש בלי מלאכה אם רשאי לעשות מלאכה, דבר זה מפורש בראש יומא דף פ"ד, מביא רבינו מאיר השיב אוכל נפש ביו"ט יוכיח דשוחטין ביו"ט דאיכא עשה ול"ת באיסור מלאכה ומאכל נבילה רק לאו או נאמר לנכרי לנחור וכו' אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוי לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול וכו' ב"י סי' שכח כתב שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחוי אצל חולה או הותרה שאם נאמר הותרה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכה בשבת אצל חולה שוחטין לחולה בשבת כדרך שאנו שוחטין לעצמינו ביו"ט אבל למ"ד דחויי היא מאכילין לו נבילה ע"ש, ונשמע מזה דביו"ט דמותר במלאכות אוכל נפש ע"כ הותרה וכ"כ ר"ן ביצה דף י"ז שמרבין בקדירה בי"ט ולא בחולה בשבת כי ביו"ט הותרה וא"כ מניה להוכיח בכל שלא לצורך דעלמא במלאכות או"נ ביו"ט דמותר ומדויק שפיר מתוך שהותרה לצורך כיון דאמרי' לצורך הותרה ולא הודחה ואפי' באפשר בלי מלאכה א"כ נשמע ממילא דהותרה ג"כ שלא לצורך ע"ש ועי' תשובת אבני צדק סי' ס"ח:

ח"ס או"ח קמח כתב ואוכל נפש עצמו לרוב שיטות אין חילוק בין אפשר ללא אפשר והטעם משום שהיתרה ביו"ט ולא דחויי ועי' מר"ב ברא"ש פ' יוכ"פ סי' י"ד וכן משמע לשון ר"ן פ"ב ביצה שכתב ביו"ט או"נ מותר בה דאפי' אפשר מעיו"ט שרי עכ"ל, מבואר מזה דמכשירים דחוים הם ולא הותרו ולכן לא הותרו באפשר לעשותן בעיו"ט, לפ"ז דר"א:

דס"ל אפי' מכשירים שאפשר לעשותן בעיו"ט נמי מותר לעשותן ביו"ט ע"כ גם מכשירים הותרו ולא דחויים, אמנם ר"ח בתוס' פסחים פ"ד משמע או"נ דחוים מטעם עשה דוחה ל"ת אתא עליו וא"כ גם באוכל נפש עצמו יש לחלק בין אפשר ללא אפשר עי' רש"י ר"פ אין צדין ותוס' מגילה ז' ע"ב עכ"ל [רמב"ן פ' אמור מביא מכילתא, אך אשר יאכל לכל נפש, כל אוכל נפש דוחה יו"ט ע"ב]:

פרי ההג כלל ע"ג מביא בשם ח"ס, טעם יפה הא דב"ש ל"ל מתוך, לפי דר"א אמר דאפי' מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט מותר ביו"ט עי' תוס' שבת כ"ה, וראשונים כתבו הטעם דר"א שמותי משום שהתפאר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם א"כ כל דבריו דברי שמאי הן, וכיון דב"ש ס"ל דמכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט מותר א"א לומר מתוך דא"כ בטל כל מלאכת יו"ט דכולהו שייכי במכשירי או"נ ע"ש:

להסביר קצת שיטת רמב"ם דסובר המלאכות דשייכים לאוכל נפש גם שעשה שלא לצורך פטור ומלאכו' שאינם באוכל נפש אריגה כתיבה ובונה חייב אפי' שעושה לאוכל נפש עפ"י גמרא מנחות דף ס"ד, פרוש מצודה לעלות דגים והעלה תינוק ודגים רבה אמר פטור ורבא אמר חייב, רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו, ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבה, תוס' רבא אמר חייב, לא דמי לאופה לחול דפטרינן מצד הואיל ונימא הכי נמי הואיל ופטר ליה אתינק פטר נמי אדגים, דהתם הוא אפייתו חזייה לצורך יו"ט אבל הכא צידת דגים לא חזי בשבת, וצאן קדשים כתב תמיה לי על דבריהם דאפי' אי הוי דמי לאופה לא קשיא מידי דהתם רבה קאמר דפטור מטעם הואיל דהוא בר פלוגתי' דרבא דהכא, אבל רבא ס"ל כר"ח דהתם דלוקה דלא אמרי' הואיל, ועי' עט סופר כלל ז' פרט ג' הבאתי דבר נפלא מאיגרא רמא, ועי' בעט סופר סוף ח"ב בהשמטות להואיל, ורמב"ם פ"ב משבת פסק נתכוין להעלות דגים והעלה תינוק ודגים פטור ע"ש, וז"כ רמב"ם אם עושה מלאכות דשייכים לאוכל נפש פטור כי המעשה מותר ולא אזלי' בתר מחשבה ולהיפך אם אורג וכותב המעשה אסור אפי' הכוונה לאוכל נפש חייב:

אור זרוע סי' תשנ"ד, מאי דקשה למר מאי דאמר רבא ש"מ מדרע"ק תלת וכו' מאי נפקא מינה דסבר דלחלק יצאת הא יו"ט לית ביה אלא לאו ואכתי לוקמה ביו"ט וליתי עשה ולידחי ל"ת, ותו אי ס"ל ללאו יצאת הוה מוקמי לה ביו"ט והא יו"ט עשה ודחי את ל"ת ועשה, הכי פירושא אי אמרת לחלק יצאת א"כ הוי מלאכה וחשוב כשאר ל"ט מלאכות דשבת. אבל אי אמרת ללאו יצאת א"כ אינו אב מלאכה ואינו חשוב מלאכה כשאר מלאכות וביו"ט כתיב ל"ת מלאכה דוקא החשובה מלאכה אצל שבת לוקה עליה ביו"ט אבל אינו חשובה מלאכה אצל שבת אין לוקין עליה ביו"ט מידו דהוה מחמר שאין לוקין ביו"ט אלא ע"כ לחלק יצאת ס"ל לרע"ק ולקה עליה ביו"ט מש"ה אין שורפין חמץ ביו"ט דיו"ט עשה ונ"ת ואין עשה דל"ת ועשה, [עי' שואל ומשיב ח"ד סי' ל' שמגיה בלשונו הרבה]:

ומה שכתב מר ותו אמאי לא קאמר ש"מ חמץ בפסח אסור בהנאה דאי שרי לוקמיה ביו"ט ויסיקנו תחת תבשילו, מאן שרא ליה לשהויי עד שיתקן תבשילו והלא עובר עליו בב"י אם לא ישרפנו מיד מש"ה לא מצי למשמע מיניה הכי, [ועי' שו"מ]:

ומה דכתב מר סברא לומר מתוך מאין יסוד, נ"ל בשני ענינים נאמר מתוך וכו' לאחר שאנו מתירין כל דבר הצריך לגופו לכתחילה אע"פ שאינו צורך אוכל נפש ואמר אפי' דבר שאינו צורך לגופו שלכתחילה שאינו צורך אסור אבל אם עשה אינו לוקה וכו' ונ"ל ליתן טעם לדבר מתוך שהותרה לצורך והוקלש האיסור הוקלש נמי דאפי' שלא לצורך אין לוקה עליו, ע"ש באריכות ושו"מ מתקשה בו:

פרט ג'. ש"מ מרע"ק תלת:

פסחים דף ה' רע"ק אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה:

תו' כל מלאכה לא תעשו, אע"ג דכשישרוף ויעשה גחלים הנאתו מותר כדאמר דף כ"ו גבי ערלה בשילה ע"ג גחלים ד"ה הפת מותר וה"ה חמץ והא דתנן לא יסיק בו תנור וכיריים היינו מדרבנן, אור"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפי' אינו צריך לגחלתו, אי נמי כיון דמתחלת הבערה אינו יכול להנות ממנו אע"ג שיהא לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נדרים נדבות שאין מקריבין ביו"ט למ"ד ביצה דף כ"א אע"פ שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף ומאן דשרי שרי מל"ה:

המחבר תקז עצים שנשרו ביו"ט בתוך התנור מרבה עצים מוכנים וכו' וכתב המג"א אע"ג דשיל"מ לא בטיל הכא כיון שאין נהנה מהם עד אחר שנשרף אופה בהן פת מותר, וצ"ע תוס' כתבו דכל דבר שאין יכול ליהנות מהן בתחילת ביעורן אסור לשרוף ביו"ט וכו', ודג"מ כתב דברי מג"א תמוהים שכוונת תוס' לפי מ"ש בביצה כ"ז ד"ה על חלה שנטמאת דמותר לשרוף תרומה טמאה מה"ת ביו"ט אף שעקרה לצורך גבוה מ"מ מותרת להדיוט ולכן דעת תוס' דהיכי שהיא מותרת תכף להדיוט מותר אף שעקרה לצורך מצוה, והיכי שאין בה צורך גבוה אף שאינה מותר תיכף להדיוט ג"כ מותר:

רק היכי שעקרה לגבוה וגם אסורה בתחלה להדיוט אז אסור ביו"ט ולכן אסור שריפת חמץ שעיקר לשם מצות ביעור וגם אסור להדיוט בתחלת ביעורו: ישו"י תצ"ה כתב דלדידן דקי"ל דאמרי' מתוך וכו' רק בעי צורך קצת וכיון דיכול להינות אחר ביעורו פשיטא דצורך קצת הוא, אבל שם אליבא דרע"ק דלא אמרי' מתוך ובעינן צורך גמור שפיר כתבו תוס' כיון דבתחלת ביעור אסור לא חשוב צורך וזה ברור, וכ"כ ח"ס בחידושיו לפסחים ופמג"ד יו"ד צ"ט סקי"ב:

א' שעה"מ פ"ג מחמץ ומצה, הקשה על תי' תוס' דקרא מיירי אפי' בשאין צריך לגחלתו, דגמרא קאמר ש"מ מרע"ק תלת, לימא ש"מ ארבע דרע"ק לית ליה הואיל דאל"כ נימא הואיל ואי מקלעי אורחים ויצטרך לגחלתו שרי השתא נמי שרי' ועי' בתשובת נחלת בנימין סי' צ"ח שמביא תי' מגאון האדיר ר"מ פערלס זצ"ל:

ב' עוד הקשה השעה"מ ואו"ח לפי דמסקינן דף כ"ז למ"ד אין שבח עצים בפת מותר לאפות אף כשאבוקה כנגדו, א"כ חזי בתחילת ביעורו, וצ"ל דרע"ק ס"ל יש שבח עצים בפת א"כ קשה הול"ל ש"מ מרע"ק ארבע דהיינו דין זה יש שבח עצים בפת:

ג' בעט סופר כלל ל"ה פרט ג' הבאתי קושי' לשיטת הסוברים דאפי' אם יש שבח עצים בפת שייך זוז"ג א"כ יכול ליתן עם חמץ בשריפה עצים אחרים ומותר להינות בתחילת שריפתו עי' מג"א תמה ע"ש, ומצאתי כעת בתוס' רע"ק ביצה פ"ב אות ט"ז כעין זה:

ד' או"ח כתב לשיטת רש"י קושי' תוס' דהכא לק"מ, דראש הקשה בדף י"ב לרש"י דאמרי' מתוך אפי' ליכא צורך כלל למה אסור לשרוף קדשים ותי' מג"ש דרשי לשיטתו דהתורה אחשביה לביער קדשים דאע"פ שהבערה זו אינה מלאכה מחמת דאמרי' מתוך מ"מ הרי הוא מבער קדשים והתורה אחשביה, לפ"ז כיון דר"ג ס"ל אב"ח אלא שריפה התורה אחשביה לשריפת חמץ אע"פ דצריך לגחלתו ע"ש:

ה' ישו"י סי' תל"ה הקשה לריבא אי אמרי' ללאו יצאת אין איסור שריפה ביו"ט מכ"ל בשבת קי"ד דר"י ורע"ק פליגי אי נדרים נדבות קרובן ביו"ט, מדוע לעשות פלוגתי חדשה בין ר"י ורע"ק נימא רע"ק לשיטתי' דס"ל דהבערה לחלק יצאת א"כ הבערה אסורה ביו"ט צריך קרא עולת שבת להתיר חלבי שבת ביו"ט ור"י סובר הבערה ללאו יצאת ואין איסור ביו"ט ולא איצטרך קרא להתיר ביו"ט רק להתיר חלבי שבת ביוכ"פ ע"ש לריבא גם ביוכ"פ אין איסור הבערה כמו ביו"ט:

אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת. ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, ש"מ הבערה לחלק יצאה, ש"מ לא אמרינן הואיל והותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, [פי' רש"י מדלא נפקא ליה דהאי יום הראשון עיו"ט הוא אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט ש"מ ס"ל כר"י דאמר לקמן דף כ"א אין ביער חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר, דאי השבהו בכל דבר ס"ל לאוקמה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים]:

א' הקשה פנ"י רש"י בביצה דף כ"ז מבואר דרחמנא אחשבה להבערתן א"כ גם אכילת כלבים למלאכה יחשבו ותי' אם המצוה בשריפה דוקא שייך אחשביה אבל אם השבתה בכל דבר ולא קפיד קרא רק שלא יעבור ב"י לא שייך אחשביה כיון דלא יליף מנותר:

ב' ונב"י סי' ט"ו תי' הפרש גדול בין ביער קדשים הוא מצוה מצד עצמה ולא מצד בעלים וכל מי ששורף קדשים טמאים הוא מקיים המצוה ומחמת חשיבות קיום המצוה חשוב מלאכה, אבל מצות ביער חמץ אינו מצד החמץ רק מצד בעל החמץ עליו המצוה להשביתו אבל מי ששורף חמצו של אחר לא עשה מצוה כלל א"כ איך נימא רחמנא אחשביה למלאכה לגבי בעלים ולגבי אחר לא נחשב למלאכה:

ג' אור חדש כתב רש"י לשיטתו דאמרי' מתוך אע"פ שאין בו צורך קצת א"כ קשה קושי' ראש למה אין שורפין קדשים ביו"ט וצ"ל אע"ג שמצד מלאכת הבערה ליכא מלאכה מ"מ התורה אחשביה לבערו מן העולם, ומה לי שריפה שאינה מלאכה ואפ"ה אסרה התורה ומה לו שאר ביעורים, אבל הכא גבי חמץ אם נימא דמשבית בכל דבר אמאי לא יהי' מותר להשבית חמץ ביו"ט בשביל לקיים מצוה מאחר דלא מצינו שום איסור בתורה על ביער חמץ מה שהוא אינה מלאכה כדאשכחן בקדשים:

ד' ח"ס או"ח קנ"א כתב דברי רש"י דברי אלקים חיים, כי בתרומה גופיה לא כתיב ביעור אך אתי' משריפת קדשים כאחז"ל כשם שמצוה לשרוף תרומה וכו' שוב אמרי' ביער דאכילת בהמה בתרומה הוה כשריפה בידים א"כ רחמנא אחשביה לההיא אכילה במקום שריפה, ויפה כתב רש"י לרבנן דהשבת, בכל דבר הי' מותר להשבית ביו"ט דאין השבתה במקום שריפה ולא שייך אחשביה משא"כ למ"ד אין ביעור חמץ אנא שריפה מנותר ילפי' הדר אמרי' רחמנא אחשביה כמו בתרומה ע"ש:

ה' בן יהודא סי' ק"ח כתב לישב דרש"י אדל לשיטתו דס"ל דאמרי' מתוך אף דליכא צורך והקשה עליו הראש דא"כ שריפת קדשים אמאי אסרה התורה נימא מתוך מכח זו הכריח רש"י מדאסרה רחמנא אחשביה, ורע"ק לשיטתו דלא אמרי' מתוך ולא אמרי' אחשביה:

ו' ברוך טעם כתב בשם עולם כיון דחמץ של עכו"ם מותר חין חשיבות בהבערת החמץ דעיקר מ"ע מן התורה שלא יהי' לישראל החמץ כי לא גזרה התורה דרך כלל שחמץ יהי' מבואר מן העולם:

ז' ישו"י בסי' תק"ו כתב דהיכי דהמלאכה מצד עצמה אין בה טורח אלא דרחמנא אחשביה להבערתה דאף הוא בכלל ל"ת מלאכה אבל דנימא שאין הגוף שובת במלאכה כזו א"א לומר ואין בזה עשה דשביתה דהרי גופו שובת וא"ש באמת הי' העשה דשריפת חמץ דוחה ל"ת אלא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט, אבל בזה דרחמנא אחשביה רק ל"ת שפיר אתי עשה ודוחה ל"ת, ועי' ריטב"א יבמות דף במחמר כיון דאינו בגופו של אדם אין בזה עשה בשביתה ביו"ט רק ל"ת לחוד וזה ברור עכ"ל:

ח' דברי ירמיה הקשה דניהו דהוי שריפה ל"ת מ"מ ידחה העשה דתשביתו ל"ת דכל מלאכה, ע"כ צ"ל דרע"ק ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת א"כ הול"ל ש"מ ארבעה דיו"ט עשה ול"ת:

ט' או"ח כתב קשה לי לתירוצי של פנ"י [עי' אות א'] מנ"ל לרבא להוכיח דר"ע לית ליה מתוך שהותרה דלמא לעולם אית ליה מתוך ואפ"ה אסור לשרוף ביו"ט כיון דס"ל אין ב"ח א"ש י"ל דאחשבה רחמנא לביעור חמץ והוה מלאכה כמו דאמרי' גבי נותר דרחמנא אחשבה אעפ"י דקי"ל מתוך ע"ש, אולי י"ל עי' שבת כ"ד מנה"מ דאין שורפין קדשים ביו"ט רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנו דאתי בק"ו, פרש"י מה צרעת דוחה עבודה וכו' אתא לבדו לאפוקי מהאי ק"ו דלא תדרש ליה וממילא שמעי' מיניה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יו"ט וה"ה לשריפת קדשים טמאים, משמע אם הי' זמנה קבוע דוחה, תוס' הקשה לר"י בביצה דף ח' משמע דאית ליה לרבא דעשה דוחה ל"ת ע"ש, ופנ"י כתב דבר חדש אע"ג דסובר רבא בעלמא דיו"ט עשה ול"ת הוא ואפ"ה לענין הדלקת נר בשמן שריפה סובר דלא שייך ה"ט כיון דלאו מלאכה גמורה הוא אפי' בשריפת קדשים ממש נמי לשיטת רש"י לאו מטעמא מלאכה אסרינן להא דהא לשיטת רש"י אמרי' מתוך שהותרה אפי' שלא לצורך כלל אלא דאפ"ה אסור משום דאחשביה רחמנא כמש"פ רש"י גבי חלה שנטמאת מש"ה סובר רבא דלא שייך הכא ה"ט דיו"ט עשה ול"ת ע"ש, א"כ אי אמרי' ביום ראשון ביו"ט וצווה התורה לשרוף היום וזמנו קבוע ולא ילפי' מלבדו ממילה שלא בזמנו ואם הי' סובר מתוך רק אחשביה אין כאן רק ל"ת אז עשה דוחה ל"ת בע"כ דאין סובר מתוך ויש עשה ול"ת ודו"ק:

י' מרם מינץ סי' ח' הקשה ג"כ לשיטת רש"י דהמלאכה הוא מה שמבערו מעולם ובזה לא מצינו שהותרה מלאכה זו לצורך אוכל וליכא הוכחה כלל מרע"ק דל"ח מתוך ותי' תוס' הקשה הא אפשר להנות מגחלים ותי' משום דתחילת הבערה אסור להינות אע"ג שיהי' לו הנאה אח"כ אסור, וקשה לשיטת רש"י כיון דעיקר מלאכה לא נעשה עד לבסוף שנתבער מעולם ובאותו שעה נעשה גחלים ויכול להנות ממנו, שפיר הוכיח רבא מרע"ק דלא אמרי' מתיך דאל"כ דאמרי' מתוך והאיסור הוא מצד הבערתו מעולם א"כ קשה שיוכל להינות מגחלים אע"כ דלא אמרי' מתוך והאיסור תיכף בעת הבערתו ואז לא יוכל להינות גחלים כ"א עד לבסוף לפ"ז קשה קושי' רא"ש דאיך אסרה תורה לשרוף קדשים נימא מתוך ואין לומר כתי' מג"ש דהא בשעה שנתבער מן העולם יוכל להינות מגחלים דכל נשרפין אפרן מותר ע"ש:

י"א בע"ס כלל ג' הבאתי קושי' מעין חכמה, לר"מ דחייש למועט האיך מותר לשחוט ביו"ט רק אי אמרי' מתוך, אבל קשה לרע"ק דסובר בבכורות דף כ' דחייש למיעט וסובר דלית ליה מתוך, וסובר בביצה דף כ"ה שמותר לשחוט מסוכנת ביו"ט:

אמר רבא ש"מ מדרע"ק תלת אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצא, ש"מ לא אמרי' הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך תוס' לחלק יצא מדקרי ליה אב מלאכה, ועוד אומר ריב"א דלמ"ד ללאו יצאת לא הי' אסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עליה:

מג"א תקי"ח מביא ה"ה שכתב שאמרי' בהבערה מתוך כיון שכתבה התורה לא תבערו אש ביום השבת מכלל ביו"ט שרי, ותימא בפסחים אמרי' מצינו הבערה אב מלאכה, א"כ ש"מ אע"ג דלאו לא תבערו לא נאמר ביו"ט מ"מ אסור מלאו ל"ת כל מלאכה א"כ הדרה הקושיא למה אמרי' מתוך, ואין לומר דזהו דוקא אליבא דמ"ד הבערה לחלק יצא אבל למ"ד ללאו יצא לא אסור ביו"ט [כוונה אם הבערה לחלק יצא צריך הדיוק בשבת יש חילק מלאכות ולא ביו"ט, אבל הבערה אסור ביו"ט, אבל אי אמרי' ללאו יצא שפיר הדיוק בשבת אסור הבערה ולא ביו"ט] א"כ מאי קאמר התם ש"מ לחלק ש"מ לא אמרי' מתוך דהא חדא היא דהא בהא תליא ע"ש:

בספר יהושיע סי' שצ"א כתב לא זכיתי להבין קושתו דכוונת ה"ה פשוטה ומבוארת דבאמת כיון דכתבה התורה בהדיא ל"ת אש בשבת מכלל דהוציאה התורה יו"ט מכלל שבת במלאכה זו וכיון שכתבה התורה ביו"ט ל"ת כל מלאכה ובכלל זה נכלל אף הבערה כמ"ש רע"ק מצינו הבערה שהוא אב מלאכה וא"כ מה מיעטה התורה הבערה במ"ש ל"ת בשבת ואם למעט הבערה במקום אוכל נפש הלא כל מלאכות במכשירי אוכל נפש בא"א לעשותו בעיו"ט מותרין אלא ע"כ דמאי דכתיב ל"ת בשבת למעט הבערה ביו"ט ע"כ שנתנה:

התורה להבערה דין אוכל נפש עצמו ולא יהי' דין מכשירין ולזה קאמר שפיר בגמרא דכיון דיש לזה דין אוכל נפש עצמו א"כ אי נימא מתוך א"כ גבי חמץ נמי רשאי לשורפו מטעם מתוך אלא ע"כ דרע"ק לא סבירא ליה מתוך ודוק היטב עכ"ל:

פרט ד':

א' פנ"י מביא ראש מלוניל הקשה אפי' אי אמרי' מתוך נמי שפיר קאמר רע"ק מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואסור ביו"ט דהא חמץ בשריפה לא ילפי' אלא מנותר שריפת נותר גופא לא דחי יו"ט דקבע לו תורה בקר שני לשריפתו וישו"י תצ"ה כתב בנותר האיסור מצד כיבוי דלא אמרי' מתוך ע"ש שמאריך שרע"ק סובר מלאכה שא"צ לגופו פטור ועי' כתר כהונה סי' חי ובית יצחק יו"ד סי' כ"א:

ב' עוד הקשה פ"י ואו"ח, לרש"י דף י"ב דעיקר פלוגתי' ר"י ורבנן היינו שלא בשעת ביערו דוקא היינו מתחילת שש וא"כ מאי קאמר רע"ק הכא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ות"ל לאחר זמן איסורו השבתו בכל דבר: ג' או"ח כתב קשה לי לפי' ריב"א מה רבותא דייק רבא מכאן דמוכח דרע"ק ס"ל הבערה לחלק יצא, הא בל"ז מוכח זה מדף קי"ד פ' אלה קשרים דדרש רע"ק לקרא דעולת שבת בשבתו דחלבי שבת קריבין ביו"ט. וקשה אם ס"ל הבערה ללאו יצאת ומותר ביו"ט לגמרי וכיון דאין שם מלאכה עליה א"כ קרא למה לו להתיר להקריב חלבו שבת ביו"ט פשיטא כיון דהבערה לגמרי מותר ביו"ט [אולי בהקטרה יש כיבוי עי' שנ"א סי' עא]:

ד' או"ה מביא מגאון רבי אברהם ברודא ז"ל, מנ"ל לרבא דרע"ק ס"ל אין ב"ח אלא שריפה דלמא ס"ל מדכתיב סתם חשביתו פירושו גם שריפה ומוכח נמי דהיינו בעיו"ט דאי ביו"ט קשה איך קאמר קרא לבער חמץ גם בשריפה הא הבערה בי"ט מי שרי ולעולם אימא לך דחשביתו פירושו בין בשריפה בין בשאר ביעורים:

ה' רש"י פי' ש"מ מדלא נפקא ליה דהאי יום הראשון עיו"ט הוא אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט ש"מ וכו', הקשו נב"י ואו"ח למה תפס לשון ההיפך מדלא נפקא ליה ולא כפשיטה מדנפקא ליה מהכא דהוא עיו"ט מכח איסור הבערה ש"מ דס"ל אן ב"ח אלא שריפה ונראה לישב קושי' הגאון ז"ל עפ"י רבינו חננאל הנדפס אצל ש"ס שפי' ש"מ הבערה לחלק יצאתה דאי ס"ד ללאו יצאת תיתי עשה דהשבתה לידחי לאו דהבערה עכ"ל, ואי ס"ד דסובר השבתה משמע גם שארי ביעורים זורק לים וכדומה א"כ אפשר לקיים שניהם ולא אמרי' עשה דל"ת בע"כ שאין ביער חמץ אלא שריפה על כן אמר שאב מלאכה שיש בו עשה ול"ת ואם הי' רק לאו אץ בו עשה כמבואר ברשב"א יבמות דף ו' דאינה עשה אלא אבות מלאכות, ומדוייק גם לשון רשי יען שאמר מצינו שהבערה אב מלאכה, אבל אם נקוט יען שאמר שהוא עיו"ט לא מוכרח שאין ביער חמץ אלא שריפה כקושי' הגאון ז"ל השבתה בכל דבר וגם שריפה בכלל ודו"ק:

ו' שג"א סי' עא הקשה לפי תוס' פסחים כט שמשהה ע"מ לבערו אינו עיבר עליו כי ניתק לעשה, ורבא אמר ש"מ דלא אמרי' מתוך ופי' תוס' דאי אמרי' מתוך שרי אע"ג דבעינן צורך קצת הכא מה שמבער הוי לצורך, ועי' מג"א תמו, א"כ מנ"ל דלית ליה מתוך דילמא אית ליה ואפ"ה ביו"ט לא דכיון שיוכל להשהותן ע"מ לבערו א"כ אין בהבערה זו צורך כלל ע"ש באריכות שמעתי לישב כי שג"א סי' פ"ב חקר אם אשה חיבת בעשה חשביתו כיון שחייבת בלאו ב"י ג"כ מחוייבת בעשה כמש"כ בקידושין דף ל"ד דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים אף אנו נאמר איפכא דלאו שיש עמו עשה אף העשה אלים ונשים חייבות, אבל רק אם השבתה בכל דבר א"כ שייכי לאו עם עשה תלוים זה בזה, אבל אם אין ב"ח אלא שריפה ואם מפרר וזורה לרוח אינה עיבר על ב"י אבל עשה תשיבתו אינו מקיים א"כ העשה ול"ת אינם אגודים ביחד ונשים פטורות מעשה. ורמב"ם בתמורה פסק אם לאו כולל יותר מעשה לא הוי ניתק לעשה, א"כ לדידן דקי"ל השבתה בכל דבר א"כ עשה ול"ת קשורין ביחד וגם נשים חייבות אז משהה ע"מ לבערו אינה עובר כי לאו ניתק לעשה שפיר פסק המחבר ומג"א במוצא חמץ כופה כלי כי אינו עובר שמשהה ע"מ לבערו הוא, אבל ר"ע דס"ל אין ב"ח אלא שריפה א"כ העשה ול"ת אין תלויין זה בזה ונשים פטורות מעשה וא"כ הלאו כולל יותר ולא הוי ניתק לעשה ומשהה ע"מ לבערו עובר שפיר כתב תוס' דהבערה צורך קצת הוא: ז' איגרא רמה כתב בחידושיו, העולם מקשים לרבא בשבת דף כ"ד דלא מתרץ כרב אשי דיו"ט עשה ול"ת ע"כ ס"ל דיו"ט ל"ת גרידא הוא, א"כ קשה אעפ"י שהבערה אב מלאכה למה לא ידחה העשה הלאו, ונראה לי דיש לדקדק למה מדייק רע"ק מצינו להבערה שאב מלאכה דהא אע"פ שלא יהי' אב מלאכה אלא ל"ת גרידא מ"מ אסור ביו"ט, ונ"ל תוס' בביצה דף ח' מקשים דבשבת משמע דלית ליה לרבא דיו"ט עשה ול"ת הוא ובסוגי' משמע דס"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא, ונראה דלק"מ דרשב"א יבמות דף ו' כתב דעשה שבתון אינו אלא באב מלאכה לפ"ז י"ל ג"כ הכי ביו"ט ומתורץ קושי' תוס' דרבא ס"ל לנפשיה כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת אע"פ דקאמר דרע"ק הבערה לחלק יצאת, מ"מ לדידיה לא ס"ל וכיון שכן שפיר צריך רבא בשבת לתרץ שריפת קדשים אינו דוחה מלבדו, דאין כאן עשה כיון שאינו אב מלאכה אבל בביצה בחפירת קרקע לכסות בודאי אב מלאכה:

היא גם רבא מודה דיו"ט עשה ול"ת ומתורץ קושי' עולם דצריך רע"ק לדייק הבערה אב מלאכה עכ"ל בקיצר:

ה' המחבר תמו המוציא חמץ בפסח יכפה עליו כלי ואסור לשרפו במקומו ומ"א מביא כ"מ כתב כיון דלית צורך היום כלל לא אמרי' מתוך ואע"ג דאיכא מצוה בשריפת אפ"ה אסור מידי דהוה שריפת קדשים דאין דוחה יו"ט, מיהו תוס' פסחים דף ה' משמע דמותר לשרפו כיון דיש מצוה בשריפתו מקרי צורך היום, וצ"ל דזה כהס"ד דאך ביום הראשון תשביתו היינו ביו"ט אבל למסקנא ביום הראשון היינו מעיו"ט א"כ אסור לשרפו עכ"ל וצ"ב ועי' במחהש"ק, ואעתיק מאיגרא רמא גם שלא זכיתי להבין אבל כמה דברים נלמד מצוף אמרותיו, ותוס' כתבו אע"ג דיכול להינות מגחלתו אומר ר"י דסברא היא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אמנם עדיין קשה לי דהו"ל להתיר הבערה ביו"ט אפי' בענין דאינו נהנה מגחלתו מטעם הואיל אי נהנה מגחלתו יהי' מותר השתא נמי מותר אע"כ דלית לי' לרע"ק הואיל, ותוס' בד"ה לא אמרי' מתוך אע"ג דבעינן צורך קצת הכא מה שמבער הוי צורך, והאשרי כתב לחלק מ"ט דנותר אינו בשריפה ביו"ט וחמץ מותר למ"ד דס"ל מתוך, הוא דבחמץ עובר בכל שעה בבל יראה משא"כ בנותר ע"ש [לא מצאתי] ולמדין מזה דמשום מצות עשה לחוד לא נחשב לצורך קצת דא"כ שריפת נותר נמי יהי' מותר אלא משום לאו דב"י נחשב לצורך קצת, אמנם לדעת תוס' דף כ"ט דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר בב"י, א"כ לית לן צורך קצת כמ"ש מג"א תמו וא"כ הדרי' קושי' תוס' לדוכתי', ויש לומר סברת התוס' דוקא אם אי אפשר לו לבערו ביו"ט אבל אם אפשר לבערו ביו"ט בודאי עובר בב"י, והנה נדין דידן אפשר לו לבערו ביו"ט בשריפה ולהינות מגחלתו וכיון דאפשר לו לבערו א"כ עובר וכיון דעובר בב"י ממילא מותר להשבותו בשאר השבתות אף לדעת בעל פ"י דהא נמי מלאכה היא דרחמנא אחשביה להבערתו דמותר מטעם מתוך דהוי צורך קצת ע"ש עמוק עמוק, ואולי זה כוונת מג"א בס"ד ביום ראשון דוקא שיוכל לשרוף כי יש צורך במצוה ולא שייך משהה ע"מ לבערו אבל אם ביום ראשון עיו"ט ולא יוכל לשרוף ביו"ט אין בו צורך כי משהה ע"מ לבערו מותר, ועדיין צריך תבלין:

ט' קושיה גדולה מגאון עולם רבי שלמה קיועטש זצ"ל ב"מ תשובת חכמת שלומה, מנ"ל לרבא דרע"ק ס"ל אין ביער חמץ אלא שריפה לפי האמת אפשר דסובר השבתו בכל דבר, רק אי יום ראשון יו"ט ע"כ הי' צריך לומר אין ב"ח אלא שריפה, דהא ר"י יליף לקמן דף כח דחמץ בשריפה מנותר ותוס' הקשה לרבנן אמאי לא יליף מנותר וכתב הפנ"י דרבנן ס"ל כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר אבל נותר אין היתר לאיסורו ורק ר"י לשיטתו דס"ל חמץ לאחר זמנו אסור שפיר יליף מנותר, ורא"ש דף כ"ט פסק דחמץ לפני זמנו אסור כי חד קרא דמייתיר ללפני זמנו שצותה תורה לתשביתו ע"ש, והנה יען שהשבתו לפני זמנו גם חמץ אסור לפני זמנו אבל אי יום ראשון יו"ט ע"כ מוקמי קרא דמייתור לאחר זמנו דהא לית סברא לאוקמי לפני זמנו, ואז שפיר ילפי' מנותר דבעי שריפה, ושפיר קאמר רע"ק דאי כוונת התורה תשביתו ביו"ט ואז ילפי' חמץ מנותר ואין ביער אלא שריפה, אמנם לפי האמת דס"ל יום ראשין בעיו"ט ומוקמי קרא דמייתור אלפני זמנו ולאח"ז ליכא קרא ומותר לאחר פסח ואז לא ילפי' מנותר כי אין לו היתר לאיסורו ואז השבתו בכל דבר ודו"ק הטיב כי נפלא היא:

רמב"ם פ"ב מחו"מ מצות עשה מה"ת להשבית החמץ קידם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשין תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום ארבעה עשר ראיה לדבר זה מה שכתב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים שחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות, עי' איגרא רמה מש"כ לישב מש"כ מפי השמועה למדו: שבת ל"ט, בש"א לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראויין לשתיה וכו' תוס' נראה לר"י דווקא שמחמם לצורך שתיה אבל לצורך רחיצה אע"ג דראויין לשתיה אסרי ב"ש דלית ליה מתוך וכו' וכ"כ רשב"א ומוסיף דב"ש לית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכ"ש דלית להו הואיל, אלא ראוין לשתיה פי' מוכנין כו', אבל עי' בפסחים דף מ"ז בתוס' ד"ה אהבערה לא ליחייב מכאן מוכיח ריבא דרבא דאמר הואיל אפי' לב"ש אמר, עי' במקנה כלל ל"ט פרט א' הבאתי ט"א שהואיל מצד מתוך ע"ב ירושלמי שבת פ"ב, ולא בשמן שריפה, א"ר חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת והא תנינן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולי' כדי שיצת האור ברובן, אר"י בשבת כתיב לא תעש' כל מלאכה נעשית היא מאיליה, ברם הכא התורה אמרה אין שורפין קדשים ביו"ט ואין צריך לומר בשבת וכו' מהי להצית את האור במדירת חמץ, מאן דיליף לה מנותר ואסור ומאן דלא יליף לה מנותר מותר, רב אחא בשם רב חסדא זאת אומרת שמותר להציץ את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת ע"ש, ומסובר עם נמ"י שהקשה אם אשו משום חציו האיך מדליקין נר בע"ש, ותי' באותה שעה שהדליק או זורק חץ נעשה הכל ע"כ מותר להדליק ע"ש, אבל שריפת קדשים שתורה מקפיד שהבוער אפי' ע"י כלבים חשוב מלאכה ע"כ אסור ועי' באריכות בתשובת ריב"א סו' ובמפתחות ובעט סופר כלל מ"א פרט חי:

פרט ה'. הסוגי':

ביצה דף י"ב, בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ס"ת לר"ה וב"ה מתירין, עי' במפרשים אם אין מוציאין הקטן למילה או לטייל: תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי, השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה א"ל דאמר לך מני ב"ש היא דאמרי לא אמרי' מתוך שהותרה הוציאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, דאי ב"ה הא אמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הכא נמי מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואחרונים מדקדקים למה לא מסיים לב"ש הכא נמי לא אמרי' מתוך כמו שמסיים לב"ה, עי' צלח שאין הכרח לב"ש דלמא בשחיטה מודה ע"ב:

א' תוס' הקשה ה"ה דמצי למימר רע"ק היא דלית ליה מתוך אלא ניחא ליה למנקט ב"ש דסבירא להו הכי בהדי' טפי, וצלח דף כה במשנה בהמה מסוכנת כתב דברי תוס' תמוהים דהרי כאן מוכח דר"ע סובר בשחיטה דאמרי' מתוך ע"ש:

ב' פנ"י הקשה על תוס' דאדרבה לרע"ק מוכח בהדיא ממקרא מלא דלא אמרי' מתוך דהא שמעינן בשבת קי"ד דאמר עולת שבת בשבתו לימד על עולת שבת שקריבן ביו"ט ואי ס"ד דאמרי' מתוך אמאי איצטרך קרא לחלבי שבת אטו מי גרע משלא לצורך ע"ב, [אולי הבערה יש איסר כיבוי דלא אמרי' מתוך]: ג' ישו"י סי' תצ"ה כתב לישב קושי' תוס' עם סברת ה"ה בהבערה אינו באוכל נפש עצמו, א"כ אין ראיה מרע"ק דלא נימא מתיך בשחיטה שהוא באוכל נפש עצמו לכך הביא ב"ש דבהוצאה לא אמרי' מתוך אף שהוא באוכל נפש עצמו ע"ש ועי' בתשובת כתר כהונה סי' חי:

ר' לח"מ הקשה לפי פשטו של ה"ה דטפי יש לנו להתיר בשחיטה ובישל מבהוצאה והבערה שהרי הוצרך לבקש שם טעם, א"כ איך אמרו גבי השוחט מני ב"ש דלא אמר מתוך, אפי' כב"ש לא אתי עד כאן לא פליגי ב"ש על ב"ה אלא בהוצאה דאפי' לצורך אכילה יש לנו להתיר בדוחק, אבל בשחיטה ואפיה מודה ב"ש דאמרי' מתוך:

מר"ם ברבי מביא בשם אור יקרות תירץ נכון תוס' הקשה מה צורך קצת איכא ותי' שלא יהי' שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם, ור"י קאמר התם דב"ש לית ליה מתוך גבי הוצאה ה"ה גבי הבערה, והשתא הק' ר' יצחק ב"א, הא ב"ש לית ליה מתוך גבי הוצאה ה"ה דלית ליה מתוך גבי הבערה והשתא שחיטת עולת נדבה ליכא צורך קצת דלא משכחת שלחן רבך אלא הבערה דעולה כולה כליל ובהבערה לא אמרי' מתוך א"כ אסור להעלות עולה נדבה למזבח והוי שחיטה שלא לצורך דאף אי נשחט שולחן רבך ריקם עכ"ל, ולא זכיתי להבין כאשר נראה מאחרונים גם זריקה חשוב שלחן רבך מלא:

ה' טור אבן חגיגה דף ז' אמאי נדונ"ד אין קרבין ביו"ט נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה וראוי להדיוט דהא אפי' עולות נמי יהי' קריבין ביו"ט מטעם דהואיל למ"ד חולין נשחטה בעזרה לאו דאוריי' ואפי' באכילה מותר עי' שם שמאריך בהקטרה ל"ל הואיל, ומנ"ח סי' רצ"ח מישב קושי' תוס' אליבא דרע"ק קשה נימא הואיל ובעי מתשל ע"כ מוקמי כב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש ע"ב:

ו' צלח הקשה לקמן דף כ' איתמר עבר שחט רבא אמר זרק הדם ע"מ להתיר בשר באכילה, רב בר ר"ה אמר זורק ע"מ להקטיר לערב וא"כ אם עבר שחט עולה אין כאן בשר לאכילה אינו זורק דם ופשיטא שאינו מקטיר אימרין כיון שלא נזרק דם ואין כאן אפי' קצת צורך היום וגם ב"ה אין אומרים מתוך ולוקה ולמה אמר כאן מני ב"ש גם לב"ה אתיא, והפלאה דף ז' כתב כיון דדעתו להקטיר הו"ל צורך קצת ע"ש, וצלח מחלק במבשל גיד שם המבשלו הוא עצמו אוכלו וכיון שכן שפיר כתבו תוס' שמקרי לצורך אבל כאן אם השוחט הוא זר אטו הכהן שמע לו לעבור על איסור ויזרק דם וכיון שכן איכא למימר שזה אינו מקרי צורך היום כלל ולוקה אפי' לב"ה: ז' עוד הקשה דהאי תנא רצה להשמענו דלא אמרי' מתוך הול"ל המקטיר עולת חול ביו"ט לוקה, וצריך לומר דסובר הבערה ללאו יצא ולא נאסר בי"ט והוכרח לומר השוחט ומיושב קושי' תוס' שלא הי' יכול לאוקמי כרע"ק דאיהו סבר לחלק יצא א"כ הדק"ל למה לא תני המקטיר:

ח' פנ"י הקשה שרמב"ם שפסק בהלכות שבת פ"ח החובל חייב משום מפרק א"כ שייך בשחיטה שני מיני איסורין נטילת נשמה ומפרק והא דלא מחייב שוחט משום מפרק כדמוכח השוחט בשבת בחוץ חטאת לא קתני, דהיינו משום דחובל גופא לא מחייב משום מפרק אלא כשצריך לדם לכלבו דאל"כ מקלקל ומלאכה שאין צריכה לגופא, משא"כ בשחיטת קדשים ודאי צריך לדם זריקה וא"כ דלמא ב"ה מודה הלוקה דלענין איסור מפרק לא שייך מתוך שלא הותרה כלל לצורך דהא מפרק תולדה דדש היא והדישה גופא לא הותרה לצורך כדאי' בירושלמי ע"ש ועי' הפלאה כתובות דף ז' באריכות לר"י דסובר מלאכה שאצ"ל חייב א"כ בכל שוחט ביו"ט הו"ל מפרק, הרי הותר מפרק ביו"ט ע"ש: ט' ממאי דב"ש בהא פליגי דלמא בערוב והוצאה, פרש"י אבל שחיטה שהיא אב מלאכה אפי' לב"ה לא הותרה שלא לצורך, ומקשים אחרונים וכי לא ידע מתני' דף כ"א בש"א לא יחם חמין וב"ה מתירין אלמי' דב"ה אית ליה מתוך:

י' ט"א ר"ה כט הקשה לב"ש דלא ס"ל מתוך שהותרה וסובר אין מוציאין וכו' למה לא גזרי' בכל ר"ה וסוכה לתקוע וליטול לולב שמא יעברנה, ותי' א"כ בטלת מצות שופר ולולב לגמרי ע"ש, ותשובת ריב"א סי' מ"ד תי' לבטל מצוה ודאית לא גזרו רק משים דלא בקיאין בקיבוע דירחא והוי ספק שבת ודאי א"כ לב"ש ממנ"פ אם היום יו"ט מצוה לתקוע ולא נבטל מצוה ודאית ואי לא היום יו"ט ליכא חששא, וגם מביא תי' ד"א בר"ה ליכא ביו"ט עי' בינה לעתים הלכות יו"ט, ועי' כ"ס סי' ס"ח שעה"מ הלכות שופר:

תוס' וא"ת אפי' ב"ה מודו דלוקה דס"ל נדרים ונדבות אין קרבים ביו"ט ואמאי מוקים לה אליבא ב"ש, וי"ל מהיכא אית ליה נדרים ונדבות אין קרבים ביו"ט מלכם ולא לגבוה א"כ הוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין, וא"ת כיון דאהדריה אהדריה לאיסורא קמא דהא אמרי' גבי גוזז פסולי מקדשין וכו' וי"ל שאני גיזה שלא הותרה בפסולי מקדשין כלל בהדי' וא"כ הואיל ואישתכח סמך בהו לאיסורי' מוקמי' ליה באיסורא קמא אבל הכא גבי יו"ט דאו"נ הותר דכתיב אשר יאכל, וה"ה נדרים ונדבות מתוך שהותרה וא"כ אשכחנא דהותרה בהדיא ולא אמרי' אהדרה לאיסורי קמא אלא למאי דאהדרה אהדרה ולמאי דלא אהדרה לא אהדרא וקאי דוקא בעשה:

ישו"י תקי"ח, לשיטת ריב"א דסובר אף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר הל"ת נידחת מפני עשה, א"כ בשוחט עולת נדבה דשחיטת קרבן מצות עשה למה ילקה עליו ע"ש, לא זכיתי להבין בדבר שתורה מגלה שלא יעשה כן כי לכם ולא לגבוה, לא שייך עדל"ת עי' במקנה כלל נ"ו אות כ"ח באריכות: תוס' ורש"י קים ליה דב"ה ס"ל הואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן דגזור בדבר שאינו צורך יו"ט כלל, וקשה מאופה מיו"ט לחול לוקה ולא אמרי' מתוך וכו' לכ"נ דוקא בהוצאה שיש בה צורך יו"ט קצת אמרי' מתוך, אבל שלא לצורך כלל ודאי אסור מה"ת כו' וכי פליגי ב"ש וב"ה בדברים שאינן לצורך או"נ ואיכא בהן צורך יו"ט קצה וכו' וא"ת השוחט עולה מה צורך יש בו, י"ל דהכא נמי איכא שמחת יו"ט שלא יהא שלחנך מלא ושולחן רבך ריקן:

ישו"י תקי"ח כתב רש"י דף כ"ג סובר מלאכות אונ"פ שאפשר לעשות מעי"ט אינה דוחה יו"ט כ"ש אם אפשר לעשות למחר מה לי עיו"ט או מחר לכך אופה מיו"ט לחול לוקה זה ברור בכוונה רש"י:

מג"ש כתב מה שהקשה מאופה לחול דאע"ג דהתירה תורה כל מלאכות לא התירו אלא בזמן שראוים לעשות בהם א"נ כגון קודם אכילה דאז אמרי' מתוך, אבל מיו"ט לחול שהוא לאחר אכילה ואין המלאכה ראויה בו ביום לאוכ"נ כלל כ"א למחר בהא כ"ע מודו דלא אמרי' מתוך ובהא נחלקו רבה ור"ח אי אמרי' הואיל ומקלעי אורחים דהדר חזי לאוכל נפש, מיהו הבערה והוצאה נראה דשרי כל היום דיש בה' צורך כל היום אע"ג דאינה אכיל' ומ"מ קשיא לי לקמן דרשינן לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים וכי גרעו משלא לצורך כלל ע"כ נרא' דגזירת הכתוב הוא שלא לצורך יו"ט שרי טפי, ורא"ש הקשה על רש"י משריפת קדשים, זה כבר תי' רש"י דף כ"ז דשאני שריפת קדשים דרחמנא אחשביה דכתיב באש ישרופו הלכך מלאכה הוא וכו' ורמב"ם נראה שהוא ג"כ תופס שיטת רש"י וחילק בין הבערה להוצאה לשאר מלאכות אפי' בשחיטה לא אמרי' מתוך אבל צ"ע בשמעתי' דמוכח דגם בשחיטה ובשול אמרי' מתוך וכן בכתובות אמרי' מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך: תני תנא קמיה דר"י המבשל ג"ה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש לוקה משום מבשל גיד ולוקה משום אוכל גיד ולוקה משום מבשל בו"ח ולוקה משום אוכל בב"ח ולוקה משום הבערה, א"ל פיק תני לברא הבערה ובשל אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא דאמרי לא אמרי' מתוך וכו' ה"נ לא אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכו':

צלח מדקדק בברייתא שנויה בשול קודם הבערה, ור"י היפך הסדר והקדים הבערה לבישל גם קשה שפתח בתרתי ומסיים בחדא ופי' הבערה ובשל שחייב שאתה מחייב שתי מלקות אינה משנה, דמאן דיליף חילוק מלאכות ולא תבערו ביום השבת ואין חילק מלאכות ביו"ט, ולא ממעיטן מיום השבת למעוטי יו"ט מהבערה שמותר, והבערה שוה ביו"ט לכל מלאכות, ומאן דס"ל לא תבערו ללאו יצאה ולא לחלק א"כ הבערה ביו"ט מותר גם שלא לצורך, אבל חילק מלאכ' ביו"ט כמו בשבת ואם עשה הרבה מלאכות חייב מלקות על כל אחת, ואלה הדברים הן הן דברי ר"י הבערה ובישל לחייב שתיים על הבערה ובישל משום חילק מלאכות אינה משנה, ממנ"פ או שאמרי' בהבערה מתוך, או שאין חילוק מלאכות ביו"ט ע"ש, ועי' כ"ס סי' ס"ה ס"ו:

הקשו אחרונים דילמא ברייתא המבשל מיירי סמוך לשקיעת חמה ואוכל בלילה ולא שייך מתוך ולא הואיל עי' או"ח פסחים דף מ"ו:

ברוך טעם הקשה, אמאי חייב על בישל גיד תנא דברייתא סובר דיש בגידין נ"ט וגה"נ מותר בהנאה דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה ומחמת שבישל הגיד בחלב נאסר הגיד בהנאה וא"כ הוי מקלקל גמור ע"ש ומנ"ח סי' רצ"ח מביא עוד קושי' גדולה בשם פלתי על משנה במכות יש חורש תלם אחד וחייב שמונה לאוין החורש בשו"ח וכלאים בכרם ויו"ט ומקשה הש"ס דיתחייב ביו"ט משום זורע ע"ש מאי מקשה משום זורע כ"כ אסור בתנאה:

א"כ הו' מקלקל ופטור ביו"ט, ותי' במשנה מיירי בשביעית ואין אדם אוסר ד"ש שלו, ומנ"ח תי' דלא הוי מקלקל רק אם הוא דרך השחתה וקלקול כמנה של עולם כמו חובל וקורע שובר כלים אבל מה שמתקן עפ"י מנהגו של עולם רק איסורא רביעי עליו לא נקרא מקלקל, עוד תי' על זריעה חייב תיכף ונאסר בהנאה רק בהשריש ע"ש:

תוס' וא"ת ומה צורך איכא במבשל גיד כיון שהוא אסור, י"ל כיון שהי' בדעתו של זה לאכלו היינו צורך יו"ט, ועי' ט"א סוף מגילה באבני ממלואים, כתב שיש בו צורך יו"ט כהיתר מה"ת כיון שיכול לאכלו שלא כדרך הנאתו ואכילתן וגם לרל"ק שח"ש מותר חזי למיכל ביו"ט פחות פחות מכשיעור אם מבשל דבר אסור והא דממעט לכם ולא לנכרים במבשל מאכל של נכרי ע"ש באריכות ועי' אמרי בינה הלכות יו"ט סי' ג' שכתב באיסור הנאה אף שאוכל שלא כד"ה מ"מ חשוב אח"כ כנהנה דרך הנאה מילוי הכרס מהנאות מעיו, ובאיסור הנאה לא משכחת שלא כד"ה רק בעושה רטיה א"כ אף אם יאכל הגיד שלא כדה"נ מ"מ הנאות מעיו יש לו וכיון דאסור בהנאה מצד בב"ח לא הוי צורך קצת, ועי' מחנה חיים ח"ג על או"ח סי' טל פלפול גדול אם בעבור ח"ש מותר מלאכה ביו"ט אשר יאכל משמע אכילה בכזית ע"ש, ריטב"א מכות כ"א המבשל גיד וכו' אע"ג מתוך אלא שיש בו צורך יו"ט, י"ל דההיא למשרייה לכתחילה אבל לפטור ממלקות אפי' במבשל כזה אינו לוקה כיון שהבשל בעצמו ראוי ליו"ט ועביד ליה ליו"ט אלא דרביע עליה אריה דאיסורא:

בינה לעתים על הלכות יו"ט הקשה לשיטת רש"י דבלאו צורך קצת אמרי' מתוך א"כ מה בין ר' יוסף דאמר דהוצאה מותר ביו"ט בלא מתוך לבין רבה דס"ל משום מתוך לשניהם מותר בלא צורך קצת, וכ"ס סי' ס"ה תי' חילוק רב ביניהם לרבה בעושה לצורך חול ונכרי לוקה, משא"כ לר' יוסף ע"ש: ירושלמי פ"ק ביצה הלכה ג', המבשל נבילה ביו"ט ר' חייה בשם ר' יוחנן אינה לוקה שהותר מכלל בשול ביו"ט, רשב"ל אמר לוקה שלא הותרה מכלל בישול אלא לאכילה בלבד התיב רבי בא בר ממל על הדא דר' יוחנן מעתה החורש ביו"ט אינה לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט ע"ש, ופר"ח חצ"ה שלום ירושלים פ"ק דמגילה באריכות:

ראש כתב דטעמא דב"ה דשרו מפרש בגמרא דמתוך שהותרה הוצאה הותרה נמי שלא לצורך ולא שרי במתוך אלא דבר שהוא קצת לצורך כגון הנך שהן לצורך מצוה, דאי לא תימא הכי האופה מיו"ט לחול לא ילקה וכן שריפת קדשים ביו"ט אמאי אסרי' בשבת דף כ"ד, ומוגמר נמי אסרינן כתובות דף ז' ולא שרינן ליה במתוך לפי שאינו שוה לכל נפש כ"ש דבר שאין לצורך היום במקצת ועולת נדבה נמי חשיב ליה צורך היום כדאמר דף כ' שלא יהי' שולחן רבך ריקם ומבשל גדי בחלב אמו ואכלו אע"ג דאסור מ"מ כיון דבאכילתו איכא שמיו"ט חשוב צורך היום וכן בעילת מצוה שרינן במתוך משום דאיכא שמיו"ט, והא דאסר בדף כ"ב לכבות את הנר מפני דבר אחר משום דהוי כעין מכשירין ע"ש:

קרבן נתנאל כתב אבל שיטת רש"י ורמב"ם סברי אפי' דבר שאין לצורך היום כלל אמרי' מתוך וכל הקושי' יש לישבם, מה שהקשה מאופה יו"ט לחול, דלא אמרי' מתוך אלא בזמן אכילה עי' מג"ש, מה שהקשה פ"ח דלא אמרי' מתוך במבשל לעכו"ם התם התורה אסרתה בפירש לכם, מה שהקשה משריפת קדשים קושיא זו אינה אלא לר' אשי דלאידך מ"ד כולהו אפי' מקרא דאין שורפין קדשים ביו"ט וגזירת הכתוב הוא ולרב אשי תי' רש"י בעצמו לקמן כ"ז דרחמנא אחשביה ע"ש, ושעה"מ פ"א מיו"ט מביא בשם מ"ק דה"ט דשריפת קדשים דהוי עשה ול"ת ולא אמרי' מתוך משום דבשרא אגומרי הוי מכבה ובכיבוי לא אמרי' מתוך ע"ש, וכ"כ שמ"ק וא"ת א"כ דלמ"ד דאית ליה מתוך הותר כל דבר ואע"פ שאין בו צורך כלל לכם ולא לנכרי דאמר רחמנא היכי משכחת לה, וי"ל דאע"פ שהתורה התירה שלא לצורך כלל אפי' הכי אסרה לצורך עכו"ם ואין צריך לתת טעם בדבר הואיל וגלי ביה קרא וגזרת הכתוב הוא ומן הטעם הזה אסר מאן דאית ליה הואיל ואין צריך לידחק ולומר דבדברים האסורין דליכו בהו הואיל מיירי כמ"ש רשב"א ז"ל:

ר"ן פ"ק, יתעסקו בו עמים, כתב רמב"ן דהוצאות המת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין שאין לומר בו מתוך כיון שאין בו צורך היום כלל, וכ"ת הא איכא צורך כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מצות עשה ואפי"ה אינו דוחה יו"ט:

רמ"א תקכ"ז מי שמתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרים אפי' לצורך בו ביום, כתב מג"א כיון שאינו יכול לבשלו לעצמו ואין להתיר מטעם הואיל ויכול לשאול על נדרי דלא אשכחן דמותר לבשל מטעם הואיל אלא היכא דמותר לבשל לעצמו בלא הואיל ע"ש:

שבת דף כ"ד, מתני' אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט, גמרא מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט, מנה"מ אמר חזקיה אמר קרא ולא תותירו ממנו עד בוקר וכו' אביי אמר קרא עולת שבת בשבתו, רבא אמר קרא הוא לבדו כו' רב אשי אמר שבת שבתון עשה והו"ל יו"ט עשה ול"ת וכו':

רש"י פי' מנה"מ דאין שורפין דאי לא ממעט לה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את ל"ת כל מלאכה, וכתב הפנ"י מלשון רש"י משמע כשיטת התוס' ממה שכתב דאיצטרך קרא דלא נימא עשה דוחה ל"ת ולא כתב בפשיטות דאיצטרך קרא שריפות קדשים מותר מטעם:

מתוך אלא ע"כ בעינן צורך קצת, אלא באמת משום הא לא אר' דהוצרך רש"י לפרש כן משום במתוך פלוגתי' דתנאי רע"ק לא ס"ל מתוך, ועוד דרבה פ"ק ביצה משמע דאפי' ב"ה לית ליה מתוך והוצרך רש"י לפרש כן למאן דגריס הכא רבה:

תוס' לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט, וא"ת היכי ילפי' תרומה מקדשים שאין יכול להינות בשעת שריפה לא אמרי' מתוך וכו' אלא שריפת תרומ' טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה למה יאסר מ"ש מחולין אטו תרומה לפי שיש מצוה מיגרע גרע, ואומר ריב"א דודאי גרע דכיון דאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה א"כ הבערה אינה לצורך אלא לשם מצות שריפה, אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעורה ולהכי לא דחי יו"ט מידי דהוה נדרים ונדבות משום דעיקרן לצורך גבוה, ולמ"ד קרבין היינו משום דקסבר דעיקר שחיטתו נמי לצורך אדם אבל שריפת תרומה טמאה ודאי לשם מצות ביעור ולא לשם הנאה, ולר"י נראה דלא שייך בשריפת תרומה לומר משלחן גבוה קא זכו ולא דמי לשתי לחם שהאפיה לצורך גבוה שהרי אחר אפיה צריך לעשות הנופה וכן אחר שחיטת נדונ"ד עושין מהן לגבוה אבל תרומ' טמאה אין עושין ממנ' לגבוה כלום וליכא למימר בה משלחן גבוה קא זכו, ומפרש ר"י לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט גזרו תרומה אטו קדשים: פרט ו':

ביצה דף י"ט, בש"א מביאין שלמים ואין סומכין עליהן אבל לא עולות ובה"א מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן, אמר עולא מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראייה ליקרב, דב"ש סברי וחגותם אותו חג לה' חגיגה אין עולת ראיה לא, וב"ה סברי לה' כל דל"ה, אבל נדונ"ד אין קרבין ביו"ט:

תוס' וא"ת לב"ש למה להו למימר טעמא משום וחגותם הא קאמרינן לקמן משום לכם ולא לגבוה, וי"ל משום דלא תטעה לומר לה' כל דל"ה, ומ"מ קשיא לב"ה למה להו למימר כל דל"ה תיפק ליה משום דאית להו לב"ה מתוך והוי שפיר צורך קצת שלא יאמר, שולחנך מלא, וי"ל משום שלא תטעה לומר וחגותם חג חגיגה אין עולה לא:

מהרש"א כתב על תוס', ולא ידענא מאי קשיא להו דהא בהדיא אמרי' לקמן דא"ל ב"ש והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה א"ל ב"ה והלא כבר נאמר לה' מזה מוכח דאי לאו לה' הוה ממעטין ראייה מלכם דה"ג ממעטי לב"ה נדרים ונדבות מלכם כמ"ש תוס' לעיל ולקמן וצ"ע, ועי' ישו"י תצ"ה שמישב:

דף כ' תניא אמר להם ב"ה לב"ש ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה מקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה, א"ל ב"ש נדונ"ד יוכיחו שמותר להדיוט ואסור לגבוה, א"ל ב"ש והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה, א"ל ב"ה והלא כבר נאמר לה' כל דלה' אם כן מת"ל לכם לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים, תוס' ב"ה נמי דרשי לכם ולא לגבוה למעוטי נדונ"ד כדפי' דף י"ב אלא נקט כותיים וכלבים דפסיקא ליה, אבא שאול אומרה בלשון אחרת ומה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה במקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא שלחן רבך ריקן, במאי קמפלגי, מר סבר נדונ"ד קרבין ביו"ט ומ"ס אין קרבין ביו"ט:

שבת צ"ה, הרודה חלת דבש הזיד ביו"ט לוקה ארבעים דברי ר"א וכו' תוס' תימא לר"י אמאי לוקה ביו"ט וכו' וליכא למימר דמיירי ברודה לצורך חול, מ"מ תקשי למ"ד דאית ליה הואיל, ועוד דר"א גופיה אית ליה הואיל אי מקלעי אורחים, ואומר ר"י דאיכא לאוקמי ברודה סמוך לחשיכה דלא חזו לאורחין אי נמי בדבש שהדביש או אסור בהנאה דלא חזי לאכילה, מיהו תימא לר"י כיון דמותר לגבן ביו"ט מה"ת אפי' באפשר, א"כ נפל בית בי"ט יהי' מותר לבנותו ביו"ט דמתוך שהותר בנין לצורך דמגבן הוי משום בונה היתר נמי שלא לצורך ובלבד שיהי' צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שמש, וי"ל שאסור מדרבן:

פנ"י בביצה כתב יש להקשות למה פסק רמב"ם דבונה ביו"ט חייב מלקות הא שייך בנין באוכנ"פ במגבן, וא"כ לימא מתוך קושיא זו הקשה הב"ח, והי' נ"ל דדעת רמב"ם דבכה"ג לא שייך לומר מתוך אלא דוקא אותה מלאכה גופא דשייך באונ"פ מותר לו לעשות אותה מלאכה אף שלא לצורך כגון שחיטה משא"כ בבונה בנין שאינו מין אוכל נפש לא שייך מתוך וסוגי' דכתובות יש לישב דביאה כאוכל נפש דמי וכו' ואח"כ כתב לכן נראה דלעולם אמרי' מתוך אפי' היכא שלא הותרה באותו ענין עצמו ואפ"ה לא תקשי על רמב"ם דסובר דבונה חייב ולא אמרי' מתוך שהותר במגבן, בעשות גבינה לאכול לאלתר בכה"ג לא שייך בנין כלל ולא גרע מבונה ע"מ לסתור לפ"ז לא מצינו שהותר בנין לצורך ע"ש:

חגיגה דף י"ז ובקצרכם איזה חג שאתה קורא וקוצר הוי אומר זה חג עצרת אימת ביו"ט קצירה ביו"ט מי שרי, עי' ט"א שעה"מ שהקשו אי אמרי' מתוך ולמ"ד דסובר הואיל קצירה מותר ע"ב, שעה"מ הקשה מביצה דף ח' כתישה מי שרי ג"כ:

כתובות דף ז' ר' יודא שרי למיבעל בתחילה ביו"ט א"ר פפא בשמיה דרבא לא תימא ביו"ט דשרי הא בשבת אסור ה"ד דאפי' בשבת שרי' ר"פ בשמיה דרבא אמר ביו"ט שרי בשבת אסור א"ל רב פפי לר' פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך [אוכל נפש כגון:

שחיטה] הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. א"ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש, א"ל ר' אחא בריא דרבא לר' אשי אלא מעתה נזדמן לו צבי ביו"ט הואיל ואינו שוה לכל נפש ה"נ דאסור למשחטיה א"ל אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא צבי צריך לכל נפש היא:

תוס' מתוך וכו' ובלבד שיהי' צורך הנאת היום או צורך קיום מצות ביו"ט כקטן למולו וס"ת וכו' ושחיטת עולה נדבה דשרי לב"ה היינו משום שלא יהי' שולחנך מלא וכו' ומוצא חמץ בפסח דכופה כלי ולא שרינן לשרפו משום מתוך היינו משום דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו, אבל אין לומר דאיירי כשביטלו דמ"מ מדרבנן מצוה לשרפו והוי צורך היום דבמצות דרבנן נמי שרינן היכא דאיכא למימר מתוך וכו' ונראה לר"י דהוצאות תינק לטייל הוי צורך היום מיהו לצורך עכו"ם נראת דאסור וכו' ועי' כ"מ פ"ג מחמץ ומג"א תמו על תוס':

תוס' אנא דבר השוה לכל נפש, וצבי צריך לכל נפש וכן ביאה, וא"ת בביצה כ"ב אסור לכבות הנר מפני ד"א והכא שרי וי"ל דוקא ביאה ראשונה דמצוה היא דהוי צורך מצות היום אבל שאר בעילות אין כל כך צורך היום, ועוד י"ל דכיבוי הנר מפני ד"א הוי כמו מכשירין דאפי' באוכל נפש אסור ע"ש: שמ"ק מתוך שהותרה הבערה לצורך פי' מתוך שהותרה הבערה העשויה לצורך אוכל נפש להדליק האש כדי לבשל עליו או כדי לאפות בו הותרת נמי שלא לצורך אוכל כגון ההיא דמוגמר ומ"מ צורך הנאת הגוף איכא, והילכך כל הבערה לצורך תבשיל שרי וכל בשול שרי והיינו מבשל גיד דלא לקי לב"ה ואע"ג דאופה מיו"ט לחול לוקה לרב חסדא היינו משום דמכין לחול וה"ה נמי השוחט לצורך חול אסור דלא התירו אלא כעין שחיטת עולת נדבה שאינו לצורך חול אע"ג דלצורך יו"ט נמי ליתא והא דאמרי' המוצא חמץ כופה עליו כלי ולא שרינן לשרפו היינו משום דלא הוי הבערה לצורך בישול אלא לשרוף ובכה"ג לא שרינן אלא לצורך הנאת הגוף והכי נמי אמרי' גבי הוצאה מתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה וכל הוצאה לצורך אכילה אע"ג דאין בה צורך לישראל שרי כיון דמ"מ הרי כאן צורך אכילה ולכך נהגי להוציא גוי ושלא לצורך אכילה בעי שיהא לצורך הנאת הגוף למצוה גמור' כגון למול או לולב ואי לאו הכי אסור ע"ש: מתוך שהותרה חבורה לצורך הקשה פנ"י שרמב"ם דסובר דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, א"כ תקשי מהיכן אשכחן דהותרה לצורך דדישה גופא אסורה ביו"ט דלא הותר אפי' לצורך אלא מקצירה ואילך ע"ב עי' הפלאה שמישב, וישו"י תקי"ח כתב רבא לשיטתו דסובר נדרים קריבין ביו"ט ובשחיטת קרבן שייך מפרק:

מהרש"א כתב וצריך ליתן טעם אמאי לא התירו נמי תחומין לצורך דהא אפי' אפי' מלאכה גמורה התירו מטעם מתוך, וח"ס או"ח קמ"ט כתב קושי' גדולה היא אבל אמת יורה דרכו אלו הי' איסור תחומין בכלל מלאכה הי' בכלל היתר אך אשר יאכל לכל נפש, אמנם תחומין אין בכלל מלאכה הוא איסור בפ"ע שאינו ענין לאיסור מלאכה כחמץ וחדש מה ענין זה להיתר אוכל נפש כשם שאין להתיר ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת דהכנה איסור בפ"ע ולא בכלל מלאכה ע"ש:

פרט ז'. רמב"ם:

פ"א מיו"ט, הלכה א, ב, הבאתי בפתיחה:

הלכה ד' כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביו"ט לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה לפיכך מותר ביו"ט להוציאו קטן או ס"ת או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה, שאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן עכ"ל, וצ"ב מאוד בהלכה א' כתב אם עשה מלאכה ארג כתיבה לוקין, ובהלכה ד' מסיים רק אסור, ונראה ה"ה כתב שדעת רבינו שכל מלאכה שחייבין בשבת ואותה המלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשה אותה ביו"ט לוקה חוץ מן הוצאה וההבערה שאע"פ שאינן לצורך אכילה אינו לוקה ואפי' עשאן שלא לצורך אכילה ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה שתייה וא"כ הי' מן הדין שיהיו הבערה והוצאה נאסרין כמו כתיבה וארבה אלא שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו שלא לצורך ונראה טעם לשני אלו, הוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואעפ"י שהיא בדברים אחרים אמרי' מתוך, והבערה אע"פ שאינה באוכלין ומשקין כתיב לא תבערו אש בכל משבותיכם ביום השבת בשבת הוא דאסור הא ביו"ט שרו אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון הכתיבה והריסה ואריגה ובנין אפי' עשאן לאכילה לוקה ושאר המלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה אפי' עשאו שלא לאוכלן אינה לוקה ע"ש וכבר הבאתי המבי"ט שכתב אם עשאן כתיבה ובנין באוכל נפש אינה לוקה, עד ה"ה, ואולי כך כוונת רמב"ם בהלכה ב' כל עושה מלאכה שאינה לצורך:

אכילה בנה או ארג לוקה, אבל אם עשה לצורך אכילה רק אסור ואינה לוקה ודו"ק:

ונמצא באחרונים בכוונת ה"ה ב' פירושים, הפר"ח בסי' תצ"ה כתב שרמב"ם סובר דוקא בהוצאה והבערה גלי קרא שאמרי' מתוך משום דהוצאה מלאכה גרועה והבערה גלי קרא ע"ש באריכות, ולח"מ ושארי אחרונים ס"ל דכוונת ה"ה בדברי רמב"ם נהפך הוא, דבהוצאה והבערה הי' בדין שההי' כאריגה ובונה שלא לומר בו מתוך לכן כתב ה"ה טעם בהוצאה לפי שהוא באוכל ומשקה. ובהבערה דכתיב ביום השבת, אבל בשחיטה ובישל טפי יש לנו להתיר אפי' שלא לצורך לפי שהוא באוכל נפש עצמו רק הקשה עליו:

הלכה י"ג אין אופין ומבשלין ביו"ט כדי להאכיל עכו"ם או כלבים שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים:

הלכה ט"ו המבשל ביו"ט לעכו"ם או לבהמה או להניח לחול אינה לוקה שאילו בא לו אורחים הי' אותו תבשיל ראוי להם:

לח"מ כתב המבשל לעכו"ם, האי בשול במאכל הראוי לאכילת אדם דאל"ה לא שייך טעמא דהואיל דמקלעי אורחים כיון דאין ראוי למאכל אדם ובודאי לוקה אבל מטעם דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ראוי להתיר אפי' אינו ראוי למאכל אדם, א"כ קשה על רבינו איך לא הזכיר טעם מתוך, ואפשר דרבינו ס"ל דלכם ולא לעכו"ם ולכלבים אהדרי' ללאו קמא, וא"ת א"כ איך אמרו דשוחט עולת נדבה לוקה דלא כב"ה הא אפי' כב"ה אתי דלכם אהדרי' לאיסור לאו ונתבטל טעמא מתוך וא"כ הי' ראוי לעבור בלאו אי לאו טעמא דהואיל אבל בעלמא דלא שייך הואיל ודאי לקי ע"ש שקשה להבין ועי' שעה"מ:

פ"ג הלכה ח' אין שורפין חלה ביו"ט שאין שורפי' קדשים ביו"ט ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש ישרף ועשית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בהן עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה:

לח"מ הקשה היכי הוי ל"ת הא מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ונהי דעשה איכא משום לכם ולא לעכו"ם אבל לא תעשה ליכא, ואפשר דלכם אהדרי וכו' ועוד שאני שריפה דאחשביה רחמנא מלאכה כדכתיב באש ישרף ככתב רש"י דף כ"ז:

אמרי בינה הלכות תרומות סי' ט"ז כתב יש להעיר אם מה"ת דוקא בשריפה, האיך א"ר ש"מ מרע"ק אין ביעור חמץ אלא שריפה, י"ל לעולם בחמץ לא צריך שריפה רק התורה צותה להשבית כל שאור ומשכחת בשאור של תרומה ביד כהן והי' טמאה וצריך לקיים מצות שריפה ובתרומה טמאה א"א לבערן באופן אחר רק בשריפה ומהא מוכח דתשביתו קאי על עיו"ט ע"ש באריכות אם יוכל להאכיל תרומה לכלבים:

פ"ג מחמץ ה"ח אם מצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי עד לערב ומבערו, וכתב הכ"מ הקשה בהגהות יבערנו במקומו והא אית ליה לר"י מתוך, ותירצו כשהתירו הבערה שלא לצורך ה"מ בשיש צורך היום קצת, וכ"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מצות עשה ואינו דוחה יו"ט ועוד דאמרי' בכתובות דלא אמרי' מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש פי' לכל גוף אדם והכא ליכא הנאה לשום גוף [פלא ממוציא קטן עי' הפלאה וכ"ס סי' ס"ו], ותוס' בכתובות תי' דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה, וקשה לי וכי משום איסר דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בב"י וב"י, וי"ל דאילו לעבור על איסר דרבנן צריך קום עשה ולעבור על ב"י בשוא"ת הוא ורצונו הי' לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דלא אמרה תורה ב"י אלא כשברשותו הי' לבערו ואינו מבערו אבל אם הי' אונס לא ע"ש:

חגיגה פ"א הלכה ח' עולת ראיה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת וכו' אבל דוחין את יו"ט ואע"פ שאין מקריבין ביו"ט נדונ"ד מקריבין עולות ראיה שלמי חגיגה שלמי שמחה שאין אלו נדרים ונדבות אלא חובות וכתב השעה"מ מסתמיות דברי רבינו נראה דבין עולות נדבה בין שלמי נדבה דאין קריבין ביו"ט, אמנם תוס' ביצה דף י"ב כתבו אבל שלמי נדבה פטור כיון דאיכא צורך הדיוט ע"ש באריכות:

פרט ח'. כיבוי:

ביצה דף כ"ב, בעי' מיניה אבא בר מרתה מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר, א"ל אסור, איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר, א"ל ההיא ר' יודא היא כי קא קאמינא אנא לרבנן, פרש"י ר"י דאמר בדף כח מכשירי או"נ שרי ודרש יעשה לכם לכל צרכיהם והאי נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש ואנא דאסרנא ברבנן דדרשי הוא לבדו:

עי' פנ"י למה לא אמרי' מתוך שכיבוי לצורך כבישרא אגומרא מותר לכבות נר ע"ב שמחדש דלא אמרי' מתוך אלא במלאכות שעיקרן לאוכל נפש ורוב דברים שהן אוכל נפש. רק מתוס' שבת צ"ה שמותר לבנות בית מצד מתוך לא משמע כן:

מתני' אף הוא אמר שלשה דברים להקל מכבדין בית המטות ומניחין את המוגמר ביו"ט ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין, [בשלשתן ובמוגמר משום דלאו:

צורך לכל נפש ומה"ט אמרי' בכתובות דף ז' אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע]:

א"ר אסי מחלוקת להריח אבל לגמר אסור, איבעיא להו מהו לעשן רב ירמיה בר אבא אמר רב אסור [דמפניק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס, ובהאי עשן איכא אב מלאכה כדמפרש ר"ה טעמיה דרב מפני שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהן] שמואל אמר מותר [דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי ביו"ט כדאמרי' בכתובות ז'] ר"ה אמר אסור מפני שהוא מכבה, א"ל רב נחמן ונימא מר מפני שמבעיר א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר, לכאורה צ"ע מה מקשה לימא מפני מבעיר כי בהבערה שייך מתוך, או שאין איסור הבערה כלל ביו"ט שסובר ללאו יצא ודו"ק:

א"ר יודא ע"ג גחלת אסור, ע"ג חרס מותר [דכבוי ליכא והבערה נמי ע"י שינוי היא כלאחר יד וליכא איסור דאוריי'] תוס' הר"ר יצחק פי' דשפיר הוי הבערה כדרבה, ומ"מ שרי דקסבר דהבערה שלא לצורך שרי לעשותם ביו"ט וכן משמע בירושלמי מהו נר של בטלה ביו"ט, ר"י אסר ורבנן שרי והטעם מאן דאסר סבר דהבערה לחלק יצא והוי מלאכה ואסור ביו"ט ומאן דשרי סבר ללאו יצא והבערה שלא לצורך מותר לעשותה ביו"ט ולא הוי אב מלאכה, מיהו התם קאמר לא תאסור ולא תשרי וכו' ואפי' למאן דשרי הבערה שלא לצורך כלל היינו לפי שישנו פעמים לצורך אונ"פ אבל כבוי לעולם אינו לצורך תיקון אונ"פ ודאי אסור לכ"ע ביו"ט, ורבא דשרי אע"ג גחלים היינו משום דחשיב ליה דבר השוה לכל נפש דאם היו עשירים צריכים הן לכך:

רבא אמר ע"ג גחלת נמי מותר מידי דהוה אבשרא אגומרי, ובשבת קל"ד ת"ר אין ממתקין חרדל בגחלת והתניא ממתקין בגחלת לא קשיא כאן בגחלת של מתכת כאן גחלת של עץ [אסור דשייך בה כיבוי לפי שעושה פחם גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי דאינו נעשה פחם] א"ל אביי לר' יוסף מ"ש מבשרא אגורי [שצולין ביו"ט ואע"ג דמכבה] א"ל התם לא איפשר הכא אפשר: רי"ף כתב איבעיא להו מהו לעשן. פירוש מהו לעשן את הפירות כדי להכשירן לאכילה ואסיקנא רבא אמר ע"ג גחלת נמי מותר מ"ד בשרא אגומרי וכן הילכתא גרסינן פדריא ת"ר אין ממתקין חרדל בגחלת והתניא ממתיקן בגחלת לא קשיא כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ א"ל אביי לר"י מ"ש מבשרא אגומרי, א"ל התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי, וכתב ר"ן זו גירסת רב אלפסי אבל רש"י גורס התם כיבוי לא אפשר כלומר לצלות מאתמול דביומא שכיח טפי וכיון שאינו אפשר אלא לעשות בו ביום אין מדקדקין בדבר לומר א"א לצלות בענין אחר אלא בענין זה שמזדמן או הוא רוצה בו התירו משום שמחת יו"ט אבל חרדל אפשר למתקן מעיו"ט שכך דרכו למתוק ממנו הרבה:

בעה"מ כתב אנן לא גרסינן הכי כי כל כבוי שהוא מחמת אונ"פ מותר מה לי הבערה ומה לי כיבוי, אלא ה"ג התם לא אפשר הכא אפשר כלומר אי אפשר באכילת צלי אלא כך כי הוא המובחר שבצלי אבל מתוק החרדל א"א בלעדיו לפי שאין צורך אלא לאנשים מפונקים ומעונגים יותר מדאי ואינו דבר שוה לכל נפש ולא שרי מלאכה בכל כי האי מילתא, ורמב"ן כתב דכל מה שהוא אוכל נפש מותר לכל אדם למה זה דומה לשחיטת צבי ביו"ט, וגרסת רבינו נכונה וכך פירושה שמתוך החרדל תקין הוא ואינו בכלל אפיה ובשול אלא כטחינת חיטים ומפני כך אסרה וט"ז סי' תקו כתב לא ירדתי לסוף דעתו דאם תדמה לטחינת חטים גם האפייה הוא תיקון טפי מטחינת חטים וא"כ מ"ש מותיק חרדל ע"ש:

רמב"ם פ"ד מיו"ט, אע"פ שהותרה הבערה ביו"ט שלא לצורך אסור לכבות את האש אפי' הובערה לצורך אכילה שהכיבוי מלאכה ואין בו צורך אכילה כלל וכשם שאין מכבים את האש כך אין מכבים את הנר ואם כבה לוקה כמו שארג או בנה ועי' פר"ח תצ"ח ולא אמרי' מתוך בכבוי שמותר לצלות בשר, אבל הכיבוי אין צורך לצליה עי' שעה"מ פ"א שהקשה מכתובות שהקשה ממוגמר הא בכיבוי לא אמרי' מתוך:

אין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה וכו' אין מעשנין בקטרת ביו"ט מפני שהוא מכבה ואפי' להריח בה ואצ"ל לגמר את הבית ואת הכלים שאסור ומותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשר לאכילה כמו שמותר לצלות בשר על האש וממתקין החרדל בגחלת של מתכת אבל לא בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הקדרה או הבית [עי' שבילי דוד דין מכשירי אוכל נפש שמאריך בו]:

לח"מ כתב רבינו לא כתב שאסור משום מבעיר משום דקסבר מתוך, ובדברי גמרא קשה האיך הוקשו ונימא משום מבעיר יהי' שרי משום מתוך, וי"ל אלו אמוראים סוברים כרע"ק דלא אמרי' מתוך וסוברים דאפי' ב"ה מודה בהבערה דלא אמרי' מתוך ע"ש, ועי' לח"מ פ"ג הלכה י"ב:

פ"ג הלכה יו"ד אין גורפין תנור וכירים ואם א"א לאפות בו או לצלות אא"כ גרף מותר, ה"ה מביא רשב"א כתב לגרף גחלים לאחר הסקה מותר אע"פ שהוא מכבה כשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אונ"פ והרי זה כמניח בשר על הגחלים:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה