אור ברסלב
עט סופר חלק ג עט סופר חלק ג כלל סב חצי שיעור.

עט סופר חלק ג· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ג כלל סב חצי שיעור.

פרט א

יומא דף ע"ג, יוהכ"פ אסור באכילה ובשתיה כו' גמ' אסור ענוש כרת הוא, א"ר אילא וא"ת ר' ירמיה לא נצרכה אלא לחצי שיעור, הניחא למ"ד ח"ש אסור מה"ת אלא למ"ד ח"ש מותר מה"ת מא"ל דאיתמר ח"ש ר"י אמר אסור מה"ת רל"ק אמר מותר מה"ת, הניחא לר"י אלא לרל"ק מאי איכא למימר, מודה רל"ק שאסור מדרבנן:

ברש"י ח"ש, כלומר פחות מכשיער אסור מן התורה לקמן בשמעתא דרש ליה מכל חלב, וכפ"ת כתב ראה כוונתו דבא לתשמועינן דלא תימא דח"ש ממש דהיינו חצי זית ג"כ אסור מה"ת אבל פחות מחצי שיעור דהיינו כ"ש יהיה מותר מן התירה, דא"כ אף אנו נאמר ע"כ לא פליג ר"ל אלא בחצי שיעור כשאר איסורין דלא הוי אלא חצי זית אבל ביותר מחצי זית בשאר איסורין ובחצי שיעור דיוכ"פ דהיינו חצי כותבת דהוי קרוב לכזית דכותבת הגסה היא פחות מעט מביצה א"כ בחצי שיעור דיוכ"פ דהוי קרוב לכזית דלמא מודה ר"ל ולא ק"ל מידי, ע"כ השמיענו דכשאנו אומרים ח"ש אסור מה"ת לאו דוקא אתמר אלא אפי' כ"ש במשמע ע"ב, גם מדקדק למה חזר ואמר הניחא לר"י דהיא שפת יתר ע"ב:

מודה רל"ק שאסור מדרבנן פרש"י ומתני' נמי מדרבנן קאמר, והקשה הנ"ל דדין זה דח"ש לר"י אסור ולרל"ק מותר הוי בכל איסורים שבתורה א"כ מ"ש דהשמיעני תכא דמתני' דח"ש ביוכ"פ טפי משאר איסורין דעלמא, בשלמא לרל"ק ניחא דאשמעי' דאפי' ח"ש דיוכ"פ דהיינו פחות מכותבת דהוא יותר מכזית שרי מה"ת כ"ש בשאר איסורין, אלא לר"י קשיא כו', ואפשר לומר משום דס"ד בשאר איסורי' שאיסור הוא האוכל עצמו לפיכך גם ח"ש אסור מה"ת אבל ביוכ"פ דהאוכל עצמו הוא הותר והאיסור הוא אגברא דחייב להתענות א"כ הו"א דוקא בשיעור דאיכא יתובי דעתא אסור אבל פחות מכשיעור ליכא יתובי דעתא אדרבא יותר צער הוא לו שהתעורר תאות המאכל ופירש דס"ד דליכא איסור דאוריי' קמ"ל. ראיתי בספר לקוטי חבר שרצה לישב עפ"י סברת רא"מ שאכילה משמע כ"ש על כן סובר ר"י ח"ש אסור, אבל ביוכ"פ דלא כתיב אכילה הו"א דח"ש מותר על כן נקיט תנא דמתני' ביוכ"פ שג"כ ח"ש אסור, ע"ב באריכות:

בספר אמרי בינה בסוגי' כתב הגאון מו"ה מנחם ז"ל לישב דהקדמת מש"פ העולם דר"י לטעמיה דס"ל דאם הקיאו ואכלו חייב וא"כ י"ל שפירש חזי לאיצטרופי היינו אותו ח"ש בעצמו שאכל, ורל"ק דסובר אם חזר והקיא ואכלו פטור לא שייך חזי לאיצטרופי ועי' בתשובת תועפות ראם. וח"ס או"ח סי' קכ"ז מחדש גבי יוכ"פ גם ר' יוחנן מודה דהנאת מעיו בעינן, א"כ הי' לנו לומר דגבי יוכ"פ גם גם לר"י ח"ש מותר מהתורה ומדחזינן דגם גבי יוכ"פ לר"י ח"ש אסור על כרחך אין הפירוש חזי לאיצטרופי אותו חצי זית שאכל, אלא כפי פשט הפשוט שיאכל עוד חצי זית וישלים למה שאכל, לפי"ז מיושב דקדוק הנ"ל שאם הי' משמיענו בשאר איסורין דח"ש אסור ה"א דטעם משום דאותו חצי זית בעצמו יאכלנו עוד הפעם ויהי' חייב לכך אסור וממילא ביוכ"פ לא הי' אסור ח"ש לכך השמיענו התנא גבי יוכ"פ דח"ש אסור ע"ש:

בספר בנין שלום בית ט' חדר א כתב גרסינן בכריתות דף י"ח ת"ר אכל ספק חלב ונודע לו כו' אר"ז כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות כו' איתיבא רבא אכל היום אכל למחר נהנה היום נהנה למחר ואפי' מכאן עד שלש שנים מצטרפין זה עם זה ת"ל למעול מעל ריבה ואמאי הא כיפר עליהם יוכ"פ אמרי כי מכפר יוכ"פ על איסורא על ממונא לא מכפר, ואב"א כי מכפר יוכ"פ על כוליה שיעורא על פלגא לא מכפר, וכן אמר רל"ק כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאת ור"י אמר אין ידיעות כו' ומל"מ פי"ב משגגות כתב שב' תירוצים הם אליבא דהלכתא וכן כתב פ"ג ה"ט דאין יוכ"פ מכפר על ח"ש וכו' יש לתמוה קושי' עצומה בסוגי' דהרי רל"ק נמי סובר דכאן שנה רבי כו' וא"כ אליביה קשה מהאי דמעילה אכל היום כו' וגם אליביה נראה:

מפשיטות הגמרא לתרץ הני תירוצים, וקשה מאוד כי הוא סובר ח"ש מותר והאיך שייך אליביה לומר דאין יוכ"פ מכפר על ח"ש כי הוא מותר לגמרי, ותי' בספר מספר צבאם בשבועות כ"ג הקשה על רמב"ם שפסק מי שנשבע שלא יאכל היום ח"ש אסור מנ"ל לרמב"ם זה גבי שבועה כיון מחלב לא מצינן למילף דהי' לו שעת כושר כו' ותי' די"ל דע"כ לא פליגי ר"י ורל"ק לענין ח"ש אלא דוקא היכא דכתיב לשון אכילה דר"י סבר כיון דחזי' לאיצטרופי כו' ורל"ק ס"ל דלאו סברא הוא כיון דאכילה דוקא בעינן וליכא, משא"כ לגביה איסור דלא כתיב גביה לשון אכילה קושטא הוא, דבלא"ה ס"ל לר"י ח"ש אסור כיון דחזי לאצטרופי דומיא דכ"כ דאמרו בפסחים כ"ד הכל מודים שלוקין שלא כדה"נ מ"ט דלא כתיב אכילה א"כ בשבועה דכתיב להרע או להיטיב ודרשינן מינה להרע שלא יאכל להיטיב שאוכל וא"כ לא כתיב ביה לשון אכילה קושטא הוא דבלא"ה אסור מה"ת ח"ש מטעם דחזי לאצטרופי א"כ במעילה ג"כ לא כתיב אכילה רק לשון כי המעל מעל לכן גם רל"ק מודה דח"ש אסור מה"ת ומיושב קושי' הנ"ל, רק קשה מאי מקשה הניחא לר"י אבל לרל"ק מאי איכא למימר, אימא ביוכ"פ מודה רל"ק כיון דלא כתיב ביה אכילה ע"ש שמאריך, שבירושלמי לא מקשה הניחא לר"י אבל לרל"ק מאי איכא למימר כיון דאזיל לטעמא דמודה רל"ק ביוכ"פ:

בספר לחם שמים על משניות ביומא פ"ח כתב לענ"ד דלא פליג ר"י ורל"ק בח"ש אלא בפחות מכזית דס"ל לר"י דאסור, בהא פליג רל"ק כדאמר טעמא דבעינן אכילה באישור תורה ואכילה שיעורה בכזית, הא מיהא בכזית איהו נמי מודה דאסור מה"ת ואפי' ביוכ"פ דלא כתיבא אכילה ובעינן יתובא דעתא, היינו דוקא למיקט עלה בכרת, אבל כזית כיון דאכילה חשובה היא בכל מקום גם רל"ק יודה שאסורה מן התורה עכ"ל ושלום ירושלים הקשה מאי פריך הניחא לר"י כו' הא גם לרל"ק אתא שפיר, ועי' שו"מ ח"ג סי' ת"ב, ודברי שאול דרוש לשבה"ג:

מודה רל"ק שאסור מדרבנן, ואמרי בינה הקשה לפי ס"ד דרל"ק אף מדרבנן מתיר ח"ש א"כ איך הבין מתני' דקידושין דמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת, והרי יכול ליהנות ממנו פחות מכשיעור:

א"ה לא ניחייב עליה קרבן שבועה אלמה תנן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ור"ש פוטר והיכן בה אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא רב ושמואל ור"י דאמרי בכולל דברים מותרים עם דברים איסורן ורל"ק אמר אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דרל"ק דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש:

רש"י פי' שבועה שלא אוכל לא בשר שחוטה ולא בשר נבילה דמגו דחיילא אהיתירא חיילא נמי אאיסורא, הקדים שנשבע בתחילה על בשר שחוטה ואח"כ בשר נבילה, שפיר אמרי' מגו שכבר התחיל השבועה על היתר חל נמי על איסור, ולא אמרי' להיפך יען שלא חל על איסור לא חל על היתר, אבל אם התחיל על איסר אמרי' להיפך כיון שלא חל על איסר לא חל על היתר, אבל באמת בשבועות פי' רש"י בהיפך וצ"ע:

או בסתם פרש"י מיהו כשאכל לא אכל אלא חצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני, ועי' תשובת רעק"א סי' ע"ו שכתב נראה דאינו חייב משום שבועה אלא באוכל ח"ש אבל באוכל כשיעור לא והכי דייקא לשון רמב"ם נשבע שלא אוכל מנבילה ח"ש ואכל ח"ש הרי מבואר דוקא באכל פחות מכזית אבל אכל כזית אינו חייב משום שבועה, ואך יש לדקדק אמאי לא הוי איסור כולל מגו דחייל באוכל ח"ש חייל נמי באוכל כשיעור, וצ"ל דלא מקרי כולל אלא ע"י מין אחר אבל ע"י אכילה דבר זה באופן אחר לא מקרי כולל: שואל ומשיב ח"ג סי' ת"ב כתב קשה לי טובא בהא דפריך א"ה לא לחייב שבועה והיינו אליבא דרל"ק וקשה דהא ר"י לא אמר כר"ל משום דרצה לשנוי' אליבא דכ"ע וא"כ מבואר דלר"י דח"ש אסור מה"ת חל השבועה כמ"ש תוס' וא"כ השתא לר"י דאסור מה"ת חל השבועה מכ"ש לרל"ק והיא תימה גדולה:

גופא ח"ש ר"י אמר אסור מה"ת כיון דחזי לאיצטרופ' איסורא קא אכיל רל"ק אמר מותר מה"ת אכילה אמר רחמנא וליכא, תוס' חזי לאיצטרפי תימא לי אמאי לא קאמר מטעמא דבסמוך כל חלב לרבות ח"ש וי"ל דלהכי איצטרך ליה לר"י לאפרושי האי טעמא משום דאי מקרא דכל חלב הו"א עיקר קרא לכוי איצטרך וח"ש מדרבנן ואסמכהו אקרא אבל השתא דקאמר חזי לאיצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דדרשה גמורה היא לח"ש:

איתיביה ר"י לרל"ק אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' וח"ש, ת"ל כל חלב, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכו' ופלתי בבית הספק כתב דברי הברייתא אין לו קישור ומה ענין כוי לח"ש, נראה בחולץ אמרי' כוי שנחלקו בו חכמים היינו תיש הבא על הצבי או צבי על התיש ונחלקו בו אם גם לזרע אב חוששין או רק לזרע אם לבד כו' ותוס' הקשו הא הוי תערובות דם חיה ודם בהמה וכל טיפה וטיפה יש בו חיה ובהמה ע"ש וא"כ כן הדין לענין חלב כל קורט וקורט יש בו מחיה ומבהמה וא"כ האוכל כזית חלב ממנו אוכל חצי כזית חיה וחצי זית בהמה וא"כ יש לפרש הא דאמרי' בברייתא כל האוכל חלב לרבות הכוי ברייתא חנניא היא דס"ל חוששין לזרע אב וא"כ הולד חציה חיה וחציה בהמה והאוכל כזית מחלבו אוכל ח"ש חיה: וח"ש בהמה ומרבה התורה מכל אוכל חלב לרבות כוי אף דהוא ח"ש ע"ש כי מתוק:

בספר בנין שלום בית כ"ו חדר ה' כתב במעילה דף י"ח אמרי' מניין שמצטרפין במעילה אפי' מכאן עד שני שנים ת"ל למעול מעל ריבה כו' והנה הא דארל"ק ח"ש מיתר מה"ת, צריכין להבין א"כ כזית ביוכ"פ היכי משכחת לה אם נאמר לרל"ק חצי זית קמא אין עליו שום שם איסור עד שנאמר דחזי לאיצטרופי עם חצי כזית בתרא האיך יצטרף ח"ז קמא עם ח"ז בתרא, אע"כ מוכרחין אנו לומר דס"ל לרל"ק דכזית בכא"פ שאני הואיל ואוכל כל הזית בכדי אכ"פ מחשיב כולא לחדא אכילה וע"כ על כל חלק מאותו הזית נקרא שם האיסור כאילו אכל כל הכזית בפעם אחת, ואין אנו צריכין כלל לסברא דחזי לאיצטרופי כיון שכולה חדא אכילה הזא משא"כ אם שהה באכילתו יותר בכדי אכ"פ דאז נחשב לשתי אכילות וכיון בכל חדא אכילה ליכא שיעורא כזית ע"כ מותר מה"ת, א"כ במעילה שמצרף אפי' לזמן מרובה בע"כ נקרא שם האיסור על כל חלק גם רל"ק מודה דח"ש אסור, ומובן הירושלמי מודה רל"ק בשדעת להשלים והוי כינו חדא אכילה דעל כל חלק מחלקי הכזית יש עליו שם איסור, ומדוקדק דברי רש"י ביומא ע"ג ד"ה או בסתם וכתב מיהו לא אכל אלא ח"ש ודו"ק ומיושב קושי' עצומה שהקשה בספר מספר צבאם בשבועות כ"ד מתיב ובא כו' אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואם אית' משכחת חמש שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב ע"ש והקשה אפי' בלא כולל קשה ליחשוב כגון דאמר שבועה שלא אכל ח"ש דחייל לתוס' על ח"ש אפי' בלא כולל, ובהנ"ל מיושב, דעד כאן ס"ל ר"י דשבועה חל על ח"ש ורל"ק ס"ל שמותר לגמרי היינו היכא דאינו אוכל רק ח"ש אבל היכא דאוכל שיעור שלם בכדי אכ"פ כ"ע מודה דעל כל חלק וחלק מהשיעור יש עליו חומר האיסור של כשיעור, א"כ בין לר"י בין לרל"ק לא חייל שבועה לפ"ז מתני' יש אוכל אכילה אחת מיירי באוכל שיעור שלם בכדי אכ"פ דאל"ה לא מצטרף לחייב חטאת לכך לא מקשה רק לרבא דאית ליה כולל ודו"ק:

פרט ב':

יומא דף פ"א, ארל"ק מפני מה לא נאמרו אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתב נכתוב רחמנא לא אכל אכילה בכזית כו':

א הקשה המל"מ מה ס"ל לר"י בפי' תענו אי ס"ל דתענו אפי' כ"ש במשמע דומי' דאכילה אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונשין ואוקמי אכותבת, א"כ מאי האי דאמרי' ביומא מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר לא יאכל אכילה בכזית, יש לתמוה דהשתא נמי דכתב רחמנא תענו ומשמעותיה הוא בכל שהוא אלא דאתא הלכתא ואוקמי אכותבת א"כ ליכתב קרא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין אכותבת כו' וי"ל דסברת רא"מ אינו אלא לר"י אבל רל"ק חולק בזה וסבירא ליה דסתם אכילה אינה אלא בכזית, ורל"ק הוא דקאמר הכא מפני מה לא נאמרה אזהרה בעונוי ע"ש:

ב שג"א סי' ע"ו מחדש ביוכ"פ חייב שלא כדרך אכילה, משום דלא כתיבא גביה אכילה אלא אשר לא תעונה כתיב והרי לא נתענה, והקשה לכאורה א"כ מאי קאמר נכתב רחמנא לא יאכל וכו', למה לא קאמר מש"ה לא כתב רחמנא לא תאוכל משום דא"כ בשלא כדרך אכילה אינו במשמע באזהרה זו דלא יאכל ואלו יוכ"פ אסור וחייב אפי' שלא כדרך אכילה ע"ש:

ג כ"ס סי' ל"א מחדש מי שאכל קידם יוכ"פ פחות מכותבת וכשנכנס יוכ"פ תכא"פ השלים ואכל עד כותבות חייב יען דכתיב נפש לא תעונה ועד דאכל כותבות מעונה הוא וע"י שמשלים לכותבות אינה מעונה חייב על אכילה דמייתביא דעתי', ויש להקשות דקאמר אי כתיב אכילה ה"א כזית הול"ל דה"א דבעי דוקא שיאכל ביוכ"פ כל השיעור משא"כ עכשיו דכתב עינוי גם כשאכל ח"ש בעיוכ"פ כהכ"ל חייב ע"ש. ולא זכיתי להבין כי לא תעונה קאי על שיעור במה דמתיבא דעתו וכי בעבור ששבע כעת בחצי כזית יהי' חייב: ח"ס בחידושיו בסוג' דח"ש כתב בגמרא אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש, לשון א"א מוצא קשה דהרי משכחת לה נמי שלא כדה"נ כמ"ש תוס' שבועות כ"ב, מכאן נ"ל דלרל"ק דלא בעי הנאת גרונו אלא אכילה במעיו חייב נמי שלא כדה"נ כיון שנתמלא מעיו נתמלאו, בזה מיושב קושי' שג"א דלא מצי למיכתב אזהרת אכילה ביוכ"פ, כי ביוכ"פ שלא כד"א אסור ולהנ"ל לק"מ דהרי לרל"ק גם בכל אכילות שבתורה חייב שלא כד"א דבעי אכילה במעיו כי', ולא זכיתי להבין בודאי גם לרל"ק צריך הנאת גרונו ג"כ ועי' מל"מ פ"ד ממ"א בכרכו בסיב ועי' כ"ס או"ח סי' צ"ו קי"ז שכתב כ"פ לרל"ק צריך גם הנאת גרונו ע"ש:

שבועות דף כ"ג, שבועה שלא אוכל כו' הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה שתה משקין שאין ראוין לשתיה פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב מ"ש רישא פטור ומ"ש סיפא דחייב: הא לא קשיא רישא בסתם וסיפא במפרש מפרש נמי גופיה תקשי אמאי מושבע ועומד מהר סיני הוא, רב ושמואל ור"י דאמרי בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים, ורל"ק אמר אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש ואליבא דרבנן אי בסתם אליבא דרע"ק דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש, בשלומא ר"י לא אמר כרל"ק דמוקים לה למתני' כדברי הכל, אלא רל"ק מ"ט לא:

אמר כר"י, אמר לך כי אמרי' איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרי':

תוס' וא"ת ולוקמי במפרש וד"ה, וי"ל דאי במפרש, לא מיתוקמא מתני' כר"ע דמשמע הא סתם פטורי והקשה מהרשש"ך א"כ גם בכולל לא מיתוקמא כר"ע דמשמע בלא כולל פטור, שערי דעה רל"ח ס"ו תי' אם אכל כזית צריך גם לרע"ק כולל ע"ש ותשובת מרי"א יו"ד שי"ג:

וא"ת לימא דה"ט דלא אמר כרל"ק משום דר"י סבר ח"ש אסור מה"ת ובכ"ש נמי מושבע ועומד הוא וי"ל כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה אע"ג דאין איסור לאו חייל על איסור עשה כו' מ"מ ח"ש דליכא אפי' עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד, ועוד דמצי לא קמי שלא כדרך הנאה דאין אסור אלא מדרבנן כונו ח"ש לרל"ק כו', והקשה מהרש"ל דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר היינו משום דמחייב בכל איסורים בכ"ש א"כ תה"ד דמחייב שלכדה"נ ע"ש והקשה מהרש"א דר"י גופי מחמיר טפי בכ"ש מבשלא כדרך הנאתו דח"ש אסור מה"ת שלכרה"נ אינו אסור אלא מדרבנן: השעה"מ פ"א מיס"ת מישב בשלומא לר"ש דס"ל דלוקין על ח"ש איכא למימר שפיר ה"ה שלא כדה"נ דתרווייהו שוין אבל לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי ואתי לאיסור לאו מש"ה אסור מה"ת אבל שלכדה"נ דלעולם לא אתי לידי איסור לאו בשלכד"ה מש"ה אינו אלא מדרבנן, מחנה לוי בשבועות כתב עיקר כוונת תוס' דהוי מצי ר' יוחנן לאוקמי שפיר מתני' במפרש ח"ש כרל"ק אלא דמיירי נמי שלא כדה"נ דבכה"ג שאותו ח"ש הוא שלא כדה"נ אפי' לר"י אינו אסור אלא מדרבנן, דהא עיקר טעמא דר"י משום דחזי' לאיצטרופי ולבא לידי חיוב מלקות משא"כ שלכדה"נ דלעולם לא חזי לאיצטרופי לבא לחיוב מלקות, משא"כ לר"ש אפי' שלכדה"נ ע"ש: חידושי הרי"ם כתב לישב דודאי פחות מכשיעור לחוד חשוב ג"כ שלא כאכילת בני אדם דמה"ט לא לקו דאין אכילה פחות מכזית ורחמנא אמר לא תאכל, ולכך שפיר לר"ש דכ"ש למכות אף שאינו דרך כן שלא כדרך אכילה דמ"מ אכליה ואחשביה, אבל לר"י דח"ש אסור מה"ת רק משום חזי לאיצטרופי א"כ לענין זה הוי כדרך אכילתו שכשיאכל עוד חצי זית כדא"פ גם ח"ש זה אכל דרך אכילה שפיר אסור מה"ת משא"כ שלכד"ה שאינו כאכילת בני אדם אינו אסור מה"ת ורק לר"ש ע"ש:

על קושי' תוס' לינא ר"י לטעמיה דח"ש אסור מה"ת כתב דבר נפלא כיון דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי והיינו דכשאוכל עד ח"ש חל למפרע גם על ח"ש שאכל בכדי אכ"פ וא"כ כיון דאין איסור חל על איסור י"ל שפיר דבשבועה חל על ח"ש, דא"ל שלא יחול משום דח"ש אסור הא אם תחול השבועה לא שייך כלל חזי לאיצטרופי דא שיאכל עוד חצי זית לא יוכל לחול על חצי זית שאכל דאינו חל על איסור שבועה שקדם על החצי שיעור לחוד ואין אסור נבלה דחצי זית אחרון חל למפרע על חצי זית שאכל שהי' עליו איסור שבועה, ובמעילה אמר דאכל נבילה כזית מטמאה וטהורה אינו מצטרף לפי דאיסור נבילה אינו חל על טמאה נשאר בחצי זית רק איסור טמאה ואינו מצטרף עם ח"ז נבלה כשני שמות ע"ש:

תוס' באיסור הבא מעצמו לא אמרי', וא"ת והא נמי איתא במשנה יש אוכל אכילה אחת וחייב ד' חטאות ואשם וקחשיב מוקדשין אע"ג דאיסור הבא מעצמו הוא כו', וי"ל דהכא באיסור הבא מעצמו על עצמו קאמר דלא אמרי' אבל מוקדשין שאסורים על כל שראוים:

חידושי הרי"ם מסביר בשלמא איסור הבא מאליו כיון דחל יוכ"פ ממילא אסור יוכ"פ על כל מאכל דא"א שיחול לחצאין וכן כל אסור וחשיב כולל, משא"כ גב שביעה דאין האיסור רק מה שאסור על עצמו וכמו כן אם הי' כשבע על שחיטה לחוד הי' שייך לא יחל רק שכלל ונשבע גם על נבלה אבל מה צירף יש לאסור והיתר שנאמר כיון שחל אסור שבועה על ההיתר יחול על האיסור הא כמו אלו נשבע על ההיתר לבד הי' אסר כן עכשיו יחול ג"כ על ההיתר לבד ואף שאינו חל על האסור כאלו לא נשבע על האסור רק אהיתר ע"ש:

אב"מ בתשובות סי' י"ב כתב לישב בהקדים פמג"ד בפתיחה להלכות פסח מתפלא על ש"ך יו"ד רל"ח מי שנשבע על הנבילה דאינו חל וכשהוא חולה אח"כ אין צריך להתיר דאין השבועה חלה ש"מ דסובר דאין אחע"א ואף תרין איסורין לא רביע עליה כלל וביבמות דף ל"ג ומבואר דאין אחע"א היינו לחייב שתים אבל מ"מ תרין איסורין רביעי עליה א"כ בחולה שהותר לו נבילה מ"מ איסור שבועה עליו ולמה יאכל בלא התרה ע"ש, והכה נראה שהבין הרב טעמא דאין שבועה חל על נבילה משום דאין אחע"א, ובאמת בש"ס מעולם לא אמרו טעם זה גבי שבועה אלא הכי פריך מושבע ועומד מהר סיני הוא, ונב"י ח"ר או"ח סי' ל"ו כבר עמד על זה ע"ב, ונראה כל שמושבע ועומד לא מצי למיסר אנפשיה כלל ואין כאן חלות השבועה כלל ואסברא לך טעמא דמלתא אשת אח ואח"כ נעשה אחות אשה ודאי איסורא דרמי רחמנא על אחות אשה לא פקע במה שהיא אשת אח דהרי אכתי היא גם אחות אשתו אלא דאין עונשין על אחות אשה אם אשת אח קדים דאין אחע"א אבל איסורא רביע עליו כמו כן נתנבלה ביוכ"פ איסור נבילה לא כקע בשביל שהיום יוכ"פ אלא דאין עונשין על נבילה אבל מ"מ תרתי איסורי רביעי:

עליה אבל שבועה הוא איסורא דרמי איהו על נפשיה וכל שמושבע ועומד אין בידו לאסור על נפשו וא"כ מעולם לא הי' איסור שבועה רמי עליה ולכך צדקו דברי הש"ך דאין צריך התרה היכא דאין שבועה חלה על שבועה ובזה נשתנה דין מושבע ועומד מדין אין אחע"א, ובזה יש לפרש מה דאמר רל"ק כי אמרי' כולל באיסור הבא מאליו אבל באיסור הבא מעצמו לא אמרי', דבאיסור הבא מאליו אף דאין אחע"א מ"מ תרין איסורין רביעי עליה אלא שאין עונשן על האיסור שני מש"ה אמרי' כולל כאן דאיתי' גם לאיסור השני אמרי' דע"י כולל עונשין אותו גם על השני, אבל גבי שבועה דאי לאו כולל אין האיסור שני חל כלל ואפי' תרין איסורין ליכא וע"י כולל אנו רוצין שיחול איסור שבועה זה לא אמרי' דדוקא היכא דהאיסור ממילא חייל עלי' כינו יוכ"פ על נבילה דבלא כולל נמי איסורא רמי עליה אלא שאין עונשין להכי מהני כולל לעונשין, אבל באיסור הבא מעצמו בלא כולל אין כאן שבועה כלל ס"ל לרל"ק דלא אמרי' כולל לחדש האיסור שלא הי' חל כלל:

תשובת מר"ם שיק או"ח רנ"ד כתב בשמונה שרצים דשיעורן בכעדמה מספקא לי אי מצטרף תוך אכ"פ ופלתי ק"ד כתב בפשיטות דמצטרף ולי הדבר ספק דהרי פמג"ד ס"ה כתב בגיד דאין בו טעם חידש הוא ולא מצטרפין לאכ"פ וא"כ ה"ה בשרצים דמוסרחים, ובזה מיושב קוש' תוס' דהקשו לר"י ח"ש אסור מה"ת ולהפמג"ד י"ל דלא מצטרפין בשרצים לאכ"פ א"כ ל"ש חזי לאיצטרופי וא"כ ח"ש מותר מה"ת אצלם א"כ פריך שפיר לר"י לתרץ בכולל דברים מותרים בדברים האסורים סגי כיון דאמר שבועה שלא אוכל נבלות ושקצים ובשקצים הי' מותר וחל השבועה א"כ כמפרש ח"ש הוי ליה ממילא כולל ע"ב:

פרט ג':

חולין ק"ג, בעיא מיניה רשב"ל מר"י חלקו מבחוץ מהו [פרש"י חלקו לכזית אבמה"ח נחלק לשנים קודם שיתננו לתוך פיו ואכל זה לבדו ואח"כ חציו השני, מהו מי מצטרפי לחיוביה לכל שאר איסורים דקי"ל דמצטרפי שיעורייהו לחצאין בתוך כדא"פ, או דילמא כיון דחידש הוא דהא גידין ועצמות דעלמא לא מחייב עלייהו והכא מחייב ואימא אין לך בו אלא חדושי וכי אכיל ליה בבת אחת מחייב דסתם אכילה בבת אחת משמע אבל לחצאין לא] :

ח"ס או"ח ק"מ כתב על רש"י בהיפך מזה בזבחים דף ע' דאמרי' ס"ד בבליעת טהור חדוש הוא ואפי' יותר מכדא"פ ליצרף ולפי הנ"ל הו"ל איפכא הואיל וחידש הוא בעי שיכנסו בפ"א לתוך פיו כו' נ"ל בהא פליגי שמעתתא, דפרק ג"ה ס"ל סתם אכילה בכזית והנ"מ דסגי בצירף כדא"פ, ובאמה"ח וה"ה בכל מקום שהוא חידש אין לך בו אלא חידושי וצריך להכניס כלו לתוך פיו וסוגי' דזבחים ס"ל סתם אכילה בכ"ש ואתי הל"מ דעכ"פ צריך לאכול בכדי א"פ כזית ובמיני דחידש הוא סגי לכל הפחות בכ"ש בצירף כל היום ואפי' כזית לא ה"ל למיבע' ועכ"פ לכל הפחות ה"א דסגי לצרף המשהויי' אפי' כל היום קמ"ל, עי' מנחת חינוך קס"א, שואל ומשיב חלק ד' סי' קצ"ה: תוס' פרש"י, חלקו לשנים קודם שיתתנו לתך פיו ואכל זה לבדו ואח"כ אכל חציו השני משמע דאם נתן שני החלקים בפיו ובלען בבת אחת חייב לכ"ע, ואין נראה כו' ונראה לפרש דחלקו מבחוץ פטור ואפי' אכלו בבת אחת דבעיא שיהא מחובר בפיו ויהיה עליו שם אבר משום דהכא חידש הוא אבל חלקו בפנים חייב דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה ור"ל פטר ואפי' חלקו בכנים:

כי אתא רבין אמר חלקו מבחוץ פטור מפנים רי"א חייב הרי נהנה גרונו בכזית ורל"ק אמר פטור אכילה במעיו בעינן וליכא כו' ארל"ק כזית שאמרו חוץ משל שינים ורי"א אף עם בין השנים אר"פ בשל בין השינים דכ"ע לא פליגי כי פליגי בין החניכיים מר סבר הרי כהנה גרונו בכזית ומ"ס אכילה במעיו בעינן, א"ר אסי א"ר יוחנן אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב מ"ט הרי נהנה גרונו בכזית:

טור ס"ב כתב אבמה"ח אסור לאכלו בין אם יש בו כזית בין אם אין בו כזית, וכתב ב"י אע"ג בחולין ק"ב אמר רב אבמה"ח צריך כזית מ"מ איסורא איכא, דקי"ל ח"ש אסור מה"ת ואינו יודע מי הכניסו לרבינו לכתוב כן שהרי כתב בה' י"ה דח"ש אסור ומהתם ילפי' לכולהו ע"ש, ופממ"ד כתב אי אמרי' ח"ש מטעמא דחזי לאיצטרופי ובאבר מה"ח לא שייך זה דחלקו מבחוץ לכ"ע פטור, עד שהוקשה ב"י למה כתב הטור ח"ש אסור יש להקשות להיפך אמאי אסור ח"ש. ולב אריה ק"ג כתא מצד מי איכא מידי לישראל יהי' מותר ולב"נ אסור כי לא נאמרו שיעורן לב"נ ע"ש, ועי' שלום ירושלים ביומא: פמג"ד מביא שרמב"ם סובר לא נאמרו שיעורין וכ"ש אסור לב"נ, אבל תוס' חולין ל"ג נראה לב"נ צריך כזית, וכתב טעם פלוגתתן תלוי במ"ש רא"מ אם אכילה בכזית והלכתא רביה לח"ש לאיסורא א"כ ב"נ מותר בח"ש ואם אכילה בכ"ש והלכתא אפקא למלקות שיהא כזית א"כ ב"נ דלית ליה הלכתא בכ"ש חייב, לכאורה בפסחים דף כ"ג הקשה מאבמה"ח מאי קושיא דלמא בח"ש, אלא זה אינו דממנ"פ אי קי"ל סתם אכילה בכ"ש א"כ ישראל גופא מיתסר בהנאה בכ"ש, ואי אכילה בכזית והלכתא לח"ש שאסור באכילה ולא בהנאה א"כ פשיטא דאין ב"נ מוזהר ועי' גם בצלח שם שמארך בזה אם איסור הנאה בכזית ועי' במקנה כלל ח' פרט:

ב' פלוגת' דחזקיה עם ר"א נראה עפ"י הנ"ל אם אכילה בכזית ממילא א"א להעמיד בלשון אכילה הנאה כאשר הסביר ה"ה פ"ח ממ"א כל דבר אכילה אין דרך הנאתו אלא באכילה ע"כ אין לוקין על הנאה, אבל אם אכילה כ"ש בודאי הנאה בכלל אכילה כידוע ממהרש"ל אם כ"ש אסור גם שלא כדה"נ אסור, ר"א סובר אכילה בכ"ש ע"כ אמר אחד איסור אכילה אחר איסור הנאה בכלל וחזקי' סובר בכזית אין הנאה בכלל ורל"ק דסובר ח"ש מותר יען אכילה בכזית כאשר כתב ראש יוסף, שפיר מקשה מאבמה"ח ולא קשה דלמא בח"ש אליבא דרל"ק, כי ר"א א"א כרל"ק ע"ש באריכות:

הנה הסכמות אחרונים גם מי שסובר הנאת מעיו חייב אבל צריך גם הנאת גרונו כי אם כרך איסר בסיב ובלע פטור עי' מל"מ פי"ד ממ"א אבל מצאתי בטהרת הקודש דף ע"ח שכתב הא מלתא אי נימא במין במינו רואין תלי' בפלוגתי' דר"י ורל"ק, דלמ"ד על הנאת גרונו א"כ מה שאסרה התורה מין בשאינו מינו עד ס' הי' טעם הדין משום שמרגיש טעם האיסור ונהנה ממנו, לפ"ז ראוי לאמור במין במינו שאינו נרגש דאינו צריך ס', אבל למ"ד על הנאת מעיו הוא דחייב וא"כ מאחר דמעיו אינו מרגיש טעם האוכל א"כ ע"כ טעם הדין הוא שכשמעיו נהנים בדבר שיש בו שיעור כל כך שחיך מרגיש אז חייב, וא"כ הרגשת טעם האיסור אינו רק סימנא בעלמא דשיעור זה אינו מתבטל אבל החיוב אינו מפני הרגשת הטעם כלל וממילא דלפ"ז אין הפרש בין מין בשא"מ ובין מין במינו ע"ש, ובדף ע"ח מחדש אליבא דרל"ק דסובר ח"ש מותר לא שייך היתר מצטרף לאיסור כיון דאיסור גופו ג"כ היתר הוא והאיך יאסר בהצטרף עוד היתר עמו ופלא:

ח"ס או"ח קנ"ז מחדש בי כ"פ לכ"ע הנאת מעיו בעינן ומביא ראיה מכתובות דף ל"א הגונב חלבו של חבירו ולא אמר לחמו ביוכ"פ אלא ע"כ משים דאגניבה מחייב בבית הבליעה ואאכילה דיוכ"פ לא חייב עד דנחית למעיו משא"כ חלב ע"ב אכל מירושלמי פ"ח דתרומה מבואר להיפך ח"ל ירושלמי שהי' ר"א אומר הלעוס כבלוע אף בשבת כן אף בפסח כן אף ביוכ"פ כן ופי' המפרש מהר"א פולדא ביוכ"פ אם לעס אוכלין ככותבת מיחשב כבלוע וסבר אף דלא בלע מיתב דעתו כאלו בלע, ועי' כ"ס סי' קי"ז באריכות, ואמרי בינה כתב לפי ח"ס פליגו גמרא דידן עם ירושלמי והיינו יכולין לומר כי בזה פליגו ירושלמי וגמרא דידן גבי ח"ש ביוכ"פ ואין להאריך עכ"ל ודבריו סתומים ונראה לפרש כי רל"ק סבר ח"ש מותר יען דסובר הנאת מעיו ואם חזר והקיא פטור ע"כ לא שייך חזי לאיצטרופי אותו חצי זית כאשר הבאתי בפרט [] אבל ביוכ"פ שלועס חייב יען דמיתב דעת גם רל"ק מודה חזר והקיא ואכל ולועס פעם שני חייב ממילא סובר ג"כ ח"ש אסור ודו"ק: כ"ס קי"ז מביא מח"ס בשתיה לכ"ע בתר גרונו וכן ביוכ"פ אזלי' אפי' לרל"ק עי' סוכה מ"ט ע"ב כי שבע אינש חמרא מגרונו שבע ועי' מג"א קפ"ג ע"ש, ולי צ"ע מרש"י כתובות ל"ב ביין תרומה כתב הנאות גרון ומעיו, ובסי' צ"ו מחדש אכילת קדשים צריך הנאת מעיו ולא הנאת גרונו אבל אכילת מצה וליל ראשונה בסוכה וכדומה יוצא בהנאת גרון (צ"ע מרשב"א סוכה ל"ה כתב הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה) מצות אכילת שבת ויו"ט ופורים דבעי עונג שמחה אינו יוצא רק בהנאת מעיו, חיוב בהמ"ז תלי' בהנאת מעיו, אכילת יוכ"פ אינו חייב אפי' איסר דאוריי' ליכא רק בהנאת מעיו עי' סי' קי"ז באריכות:

שו"ת חו"ת יאיר סי' ט"ו נראה לי שאין לאסור חצי שיעור בדבר הנזכר שיעורו בתורה בפי' כגון טלטול ד' אמות דילפינן משבו איש תחתיו כתחתיו או אלפים אמה ממגרשי הערים או מג"פ מאל יצא איש דמחנה ישראל דאם התורה התירה בהדי' לא מצינו שרז"ל יאסריהו מפני חצי שיעור ותחום אלפים דשבת גזרי להרחקה ומצינו סמך עי' פ"ר דעירובין דנ"א ולולי דגזרו בפי' הא מותר בפחות מג' פרסאות, ויש לנו ראי' נכונה מדברי הט"ז בי"ד ר"ס קי"ז, וכן אין ענין חצי שיעור בדבר שאין לו עיקור כלל בתורה בלאו כגון כל שיעורי טומאת אוכלים ומשקים ומת ונבילה ושרץ וכיוצא בהם דאסמכינהו בקרא דארץ חטה בפ' כ"מ דאין דבריהם בענין איסור רק כך אמרו ע"פ אסמכתא וקבלו הל"מ ובפחות ודאי לא אעפ"י דיש בהם מלקות וקרבן כגון כהן ונזיר או נכנס למקדש מ"מ לא אמרו חז"ל השיעורים רק לענין דאין בהם טומאה בפחות וממילא לא בא לכלל מלקות וקרבן ודו"ק:

פרט ד:

רמב"ם פ"א מחמץ ומצה, החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהי' בה היתר אכילה, הלכה ז' האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל ואעפ"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות [מתחיל האוכל כ"ש, קאי על גברא ומסיים הרי זה אסיר ולא אמר כ"ש אסור מה"ת וצ"ב]:

א' כ"מ הקשה למה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי"ל ח"ש אסור מה"ת, ועוד קשה דאי מקרא איפכא ה"ל למילף מיניה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וצ"ע על מ"ש והאוכל פחות מכזית למה ליה פחות מכזית דהא אאוכל כ"ש קיימינן:

ב אור חדש הקשה איך דרש תרתי ממשמעות זה דלמא משום איסר הנאה לחוד נכתב בצירי או משום איסור:

כ"ש לחוד ושעה"מ הקשה מנ"ל לחזקיה שחמץ אסור בהנאה מדכתיב לא יאכל נימא לח"ש:

ג כל נשאי כליו הקשו בפ"ח ממ"א פסק כר"א כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע א"כ לאיזה צורך הביא בחמץ דרשת חזקיה:

ד תשובת רלב"ח סי' טוב הקשה שרבינו פסק בזה הפרק שחמץ אסור בי"ד בשעה ו' ולמעלה באכילה ובהנאה מה"ת ושם אין ראיה כי אם מלא תאכל עליו חמץ והוא בפתח. וכתב לישב רמב"ם דאיסור חמץ לא דמי לחלב דמשם למדו ח"ש אסור משום דחלב אסור לעולם ולא הי' לו שעת היתר, מה שאין כן בחמץ שמותר קידם פסח, ולכן הוצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור ח"ש כו' ואם זה אמת י"ל בי"ד משעה ו' ולמעלה אין איסור תורה בפחות מכשיעור כו' וביאר איך נלמד מלא יאכל בצירי איסור כ"ש הוא באחד משני פנים, הראשון הוא שסתם אכילה היא כזית וכשתולה התורה הדבר באוכל שאמר לא תאכל בפתח או לא יאכל אין אכילה בפחות מכזית וצריך כל לרבו' ח"ש, אמנם כשאומר לא יאכל בצירי ותולה הדבר בנאכל אפי' פחות מכזית יקרא נאכל ואסור, או שנאמר שכיון שלמדנו מלא יאכל בצירי איסור הנאה ובכ"ש נהנה דהכי אמרי' לענין ברכה דבכ"ש צריך לברך תחלה משום דנהנה א"כ מוכח שפיר דכ"ש אסור מה"ת וצ"ע למה אינו לוקה כיון שיש פסוק מיותר, דבשלמא בשאר איסורין אנו למדים מרבויים דכל חלב האסור מה"ת אבל לא לקי אמנם בכאן הי' ראוי שילקה ע"ש:

קהלת יעקב הקשה אם יש סברא לחלק בין חלב דאיסור עולם לחמץ דיש לו שעת הכושר, א"כ מנ"ל לרמב"ם לומר שר"י סובר ח"ש אסור בחמץ, אפשר דר"י לא קאמר אלא באיסור דומה לחלב כו' וכן ביוכ"פ אף דאיסר אכילה ושתיה אינו איסור עולם ע"ש באריכות:

ג"וו כלל כ"ז כתב, לדעת מהרלנ"ח דחמץ משש שעות עד שתחשך ח"ש מותר מה"ת דאין ללמוד מחלב שלא הי' לו שעת כושר תאמר בחמץ מש"ה איצטרך לא יאכל בצירי יע"ש, ויש לעיין טובא דא"כ בנזיר וכדומה בשאר איסורין שהי' להם שעת כושר מנלן דח"ש אסור, ורמב"ם כתב בפ"ו משבועות האוכל ח"ש שנשבע עליו אסור מה"ת ע"ש, לדעתי הקלושה, בנזיר ובשבועות תמיד אסור למי שנשבע או הי' נזיר, רק הוא לא הי' נזיר אין זה חסרון בחפץ, אבל חמץ מותר הי' ואין שום מציאות שיהי' אסור קודם פסח:

דברי ר"ש בפסחים דף מ"ג מחדש איתא בסוכה דף כ"ח דאיצטרך האזרח לרבית נשים בתוספת יוכ"פ כיון דאין עונש הו"א נשים פטורות כו' לפ"ז ח"ש נמי אין בו עונש א"כ נשים פטורות, על כן מביא רמב"ם קרא לא יאכל אע"ג דאין לוקין אעפ"כ דינו כמו לאו שאין בו מעשה וכן איתא בבאר יעקב סי' ק"י בשם סמ"ג בחמץ איכא לאו בח"ש רק ליכא מלקות, א"כ איכא נשים בכלל, ומיושב קישי' עולם ריש ביצה מנפ"מ בפלוגתי' דב"ש וב"ה לענין שאור בכזית דעל בל יראה בלא"ה ליכא מלקות וח"ש אסור מה"ת להנ"ל ניחא דנפ"מ בנשים דעל ח"ש אינם עוברים כלל כיון שזמן גרמא רק לענין אכילה היכא לימוד אבל לא לענין ביעור ועי' תיבת גומא פ' יתרו, אולי לישב רמב"ם שמביא הפסוק לא יאכל, עפ"י שמהרש"א בפסחים דף מ"ג ור"ש פ"ב טבול יום מחדש שחצי שיעור בתערובות לא אמרי', ור"ש הקשה מחולין דף צ"ח בפלוגתא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא כו' ועוד אר"י ח"ש אסור מה"ת, א"כ נראה גם בתערובות ח"ש אסור, עוד מדקדקים על רש"י שכתב ח"ש אסור דרשי' ביומא מכל חלב, מה רצה בזה, אבל בהנ"ל ניחא רש"י סבר ג"כ בתערובות לא אמרי' ח"ש אסור כי לא שייך חזי לאיצטרופי שיאכל איסור עוד, כי רצה לאכול תערובות, זה רק בכל איסורין שצריך לטעם חזי לאיצטרופי כמבואר בתוס' ור"ן ע"י טעם זה נלמד מכל חלב שח"ש אסור, אבל בחלב שיש קרא בפירש לא צריך לטעם חזי לאיצטרופי, ממילא גם בתערובות ח"ש אסור, ומיושב לשונו של רש"י ומיושב גם הטור סי' ס"ד כתב חלב נבילה אסור מצד חלב והקשו למה לא אמר מצד נבילה, בהנ"ל מיושב מצד נבילה יהי' ח"ש בתערובות מותר, אבל מצד חלב גם בתערובות אסור, על כן מביא רמב"ם הפסוק לא יאכל בחמץ ממילא גם בתערובות ח"ש אסורי ב"ה מצאתי במקצת זכיתי לכוין לאדמ"ו כ"ס יו"ד סי' ועי' מנחת כהן שהוכיח ממה שכתב רמב"ם פ"ה הלכה ז' מנזירות דס"ל לרמב"ם דח"ש בתערובות אינו אסור אלא מדרבנן ועי' כסף נבחר, עי' עט סופר כלל כ"ה פרט בי בשם הגאון מו"ה דניאל ז"ל, קהלת יעקב הקשה על רא"מ אם סתם אכילה בכ"ש מנ"ל דבפחות מכזית ליכא פגול כמבואר זבחים כ"ט, גם על מרלנ"ח שמחלק כשתולה התורה הדבר באוכל שאמר לא תאכל בפתח בין שאמר בצירי לא יאכל אסור אפי' פחות מכזית ובפגול כתיב אם האכל יאכל בצירי ואמאי פחות מכזית כשר הקרבן ע"ב אבל טהרת הקודש דף כ"ט ד"ה לאכול כחצי זית כשר, כתב אף דשיער כזית בפיגול לא ילפי' רק ממה שנאמר בו לשון אכילה ובכל איסורין קי"ל ח"ש מן התורה היינו דוקא בדבר שאיסורו מגופו אבל היכא שעכשיו רוצה לחול עליו שם איסור אינו חל על ח"ש ויש בו נפ"מ לאיסורי שבת וגם לח"ש באיסר שבועה:

צלח פסחים דף מ"ד כתב לישב רמב"ם באכל חמץ סוף יום השביעי באופן שאין שום שהות ביום לאכול כדי להשלימו לא שייך חזי לאיצטרופי ע"כ כתב לא יאכל ע"ש ונב"י מה"ת סי':

פי"ד ממ"א, כל איסורי מאכל שבתורה שיעורן בכזית כי' ושיעור זה עם כל השיעורין הלכה למשה מסיני הם ואסור מן התורה לאכול כ"ש מדבר האסור אבל אינו לוקה אלא על כזית ואם אכל כ"ש פחות מכשיעור מכין אותו מכת מרדות:

פ"ב שביתת עשור האוכל ביוכ"פ מאכלין הראוין לאכול לאדם ככותבת הגסה שהיא פחות מכביצה כמעט ה"ז חייב כו' אכל או שתה פחות משיער זה איני חייב כרת אע"פ שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור אין חייבין כרת אלא על כשיעור ואוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות:

פ"ה משבועות ה"ז, שבועה שלא אוכל כ"ש מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני, שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וטרפה חייב בשבועת ביטוי, כתב כ"מ נלמד ממה שנתבאר בסמוך דח"ש אינו מושבע עליו מהר סיני וכיון שכן כשנשבע שיאכלנו שפיר חיילא שבועה עליה, ורשב"א בשבועות הקשה דמסקינן ביומא כיון דאית בה היתר דאוריי' מחייב עלה קרבן שבועה משמע דכל דלית ליה היתר דאוריי' קרינן מושבע ועומד מסיני ולא חל על ח"ש: פ"א מגניבה, אסור לגנוב כ"ש דין תורה, כתב ה"ה, ודין שוה פחות מפרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין, פ"א וגזילה, אסור לגזול כ"ש דין תורה וכתב ה"ה דח"ש אסור בגזילה כמבואר בסנהדרין דף נ"ז, בספר שיעורי מצות כתב שמעתי דבר נאה למה בגניבה כתב דהוה כמו שאר איסורין דח"ש אסור ובגזילה צריך ראיה מסנהדרין, דגניבה דהוה שלא בפני הבעלים ולא מחלוה שייך לומר דחזי לאיצטרופי והוה באמת כשאר איסורין משא"כ בגזילה דהוה בפני בעלים וכבר מחלוה על פחות מש"פ ולא שייך חזי לאיצטרופי לכן צריך ראיה מסנהדרין ע"ש, ועי' מל"מ פ"ו ממלוה מפחות מש"פ לענין ריבית ועי' סמ"ע שמ"ח וארי' דבי עלאי או"ח ה':

פרט ה:

שיטת רא"מ הנדפס אצל סמ"ג:

סמ"ג בסי' ע"ו כתב והאוכל חמץ בפסח כ"ש הרי זה אסור מן התורה שנאמר ולא יאכל חמץ, ואעפ"כ אינו חייב קרבן או כרת אלא על שיעור שהוא כזית והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות עכ"ל, וכתב רא"ם שנאמר לא יאכל חמץ, ואכילה כל דהו משמע ואע"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית, שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה אבל לאסורא כדקאי קאי, והא דקאמר בגמרא מ"ט דר"י משום דחזי לאיצטרופי, הכי פרושא, מ"ט לא מוקמי לה להלכתא אאסורא כי היכי דמוקמי לה אעונשין משום דחזי לאצטרופי לעבור עליו בלאו או בכרת, והא דמייתי קרא דלא יאכל לאו משום דשני בלישניה כדחזקיה דדייק הכי לענין אסור הנאה, דהא חצי שיעור דאוריי' בכל איסורין שבתורה הוא ולא בחמץ בלבד אלא משום דקאי בפסח מייתי קרא דלא יאכל דמיירי אתוך זמנו כ אמרן:

בסי' ס"ח כתב הסמ"ג, תניא שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני, ובחצי שיעור נחלקו ר"י אומר אסור מן התורה כיון דחזי לאיצטרופי, רל"ק אמר מותר אכילה בעינן וליכא, והלכה כר"י לגבי רל"ק, ורב אשי נמי דהוא בתראה סבר כר"י בחולין דף צ"ח לפיכך האוכל או השותה ח"ש מכין אותו מכת מרדות עכ"ל, וכתב רא"מ, כיון דחזי לאצטרופי, אע"ג דטעמי דר"י אינו אלא משום דאכילה כל דהו משמע כדמשמע מדברי סמ"ג בהלכות חמץ דהלכה דשערים אינה אלא לעונשים בלבד מ"מ הוצרך לזה הטעם להודעני למה לא נאמר שהלכה היא אף לענין איסורא ע"ש:

גו"ו כלל כ"ז כתב מתוס' שבועות ד"ה דמוקי מוכח נגד רא"ם, דאי כפי' רא"ם ודאי דיש איסור לאו מפורש על ח"ש אלא דהלכתא אפקי' ממלקות וכרת ולדידי' ודאי דאין איסור חל על ח"ש. וח"ס בחידושיו בסוגי' דח"ש כתב על סמ"ג פלא מה לפיכך דהא ע"כ למסקנא מודה רל"ק דאסור מדרבנן מברייתא דכל חלב לרבות ח"ש אע"כ נהי דאסור אבל מרדות אין לוקין מש"ה כתב לפיכך:

מל"מ פ"א מחמץ, הקשה על רא"מ דהא בגמרא מוכח דטעמא דח"ש הוא מריבוי' דכל חלב, וי"ל כונו שכתב תוס', דהכונה כך היא דכל מקום שנאמר בתורה אכילה כל דהו משמע אלא דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה, ור"ל ס"ל דמוקמינן לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמומינן לה אעונשין וליכא בח"ש איסור מן התורה, ור"י ס"ל דלא אתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה אלא לעונשין אבל לאיסורא כדקאי קאי, וראיה לזה מדכתב רחמנא כל חלב לרבות ח"ש, אלא דאי מהאי קרא לחוד ה"א דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב אסמכתא בעלמא אבל השתא דאית לן טעמא דחזי לאצטרופי אמרי' דדרשא דכל חלב דרשה גמורא היא ולא מיעט הלכתא אלא לכרת או לקרבן כ' ואני תמה כפי סברת רא"ם דאית ליה דאכילה בכ"ש משמע, הא דאמרי' בגמרא ורל"ק אמר מותר מה"ת אכילה אמר רחמנא וליכא והלא אכילה בכ"ש משמע, וכי תימא דס"ל דבהא פליגי ר"י ורל"ק דר"י ס"ל דאכילה כ"ש במשמע מש"ה אית ליה ח"ש אסור מה"ת, ורל"ק ס"ל דאכילה הוי כזית מש"ה אית ליה ח"ש מותר מה"ת כו', והנה יש לחקור מה ס"ל לר"י בפי' תענו אי ס"ל דתענו אפי' כ"ש במשמע דומי' דאכילה אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונשין ואוקמי אכותבת, א"כ מאי האי דאמרי' יומא דף פ"א מפני מה לא:

נאמרה אזהרה משום דלא אפשר היכי נכתב לא יאכל אכילה בכזית, יש לתמוה דהשתא נמי דכתב רחמנא תענה ומשמעותיה כ"ש אלא דאתא הלכתא ואוקמי אכותבת א"כ ליכתב קרא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמי קרא ועונשין אכותבת כו' ועי' מל"מ פ"ד משבועות:

קהלת יעקב הקשה מזבחים דף כ"ט, ופסקו רמב"ם פי"ד מפסולי מקדשין דהמחשב בקרבן לאכול חוץ לזמנו פיגול ואין אכילה פחות מכזית ולא הקטרה פחות מכזית, ולפי רא"מ דאפי' לרבנן סתם אכילה בכ"ש, מנ"ל דפחות מכזית ליכא פגול, הא עיקר דין זה מקרא דאם האכל יאכל למדו דבמחשב הכתוב מדבר ואם איתא דסתם אכילה שבתורה היא בכ"ש מנ"ל להכשיר במחשב פחות מכזית ע"ב, לדעתי לישב עפ"י חקירת מוצל מאש עי' סי' נ"א אם צריך לאכול קדשים כזית הבאתי שם בהערות באריכות ח"ס מ"ט באו"ח אחד צריך לאכול כזית ע"ש א"כ נראה רק באופן שיש מצות אכילת קדשים אם חשב מחשבות פיגול לאכול ביום שלישי לא ירצה תה רק כמצוה בכזית ודו"ק ואם הסברה נכונה שפיגל רק אם יחשוב כמו שמצוה, א"כ שרמב"ם פסק אם חשב לאכול למחר יותר מכדי אכילת פרס קרבן פיגול עי' זבחי' דף ל"א, א"כ מוכרח שגם מצות אכילת קדשים ג"כ יוצא אם אוכל יותר מכד"א פרס, ועי' במוצל מאש שם שמסופק בזה ודו"ק ועי' תשובת ריב"א סי' ל"ט: פרט ו'. ח"ש בשבת ובשארי איסורין:

שבת דף ע"ד ת"ר היו לפניו מיני אוכלים בורר ואוכל כו' אלא א"ר חסדא בורר ואוכל פחות מכשיעור כו' מתקיף לה רב יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור פרש"י נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא דקי"ל ח"ש אסור מה"ת יומא דף ע"ד והיכי קתני בורר לכתחלה, ועי' הג"א ריש פרק הממציא יין כל השיעורים לענין חיוב חטאת, אבל לאיסור דאוריי' אפי' כ"ש כדאמרי' וכי מותר לאפות פחות מכשיעור, ועי' מל"מ פי"ח משבת, ופלא שלא הביאו ת"כ ומובא בילקוט פ' אמור, מנין שלא יכתב אות אחת ולא יארג חוט אחד ת"ל כל מלאכה ריבה:

ח"צ סי' פ"ו כתב מאי דאתמר בגמרא פחות מכזית אין צריך לבערו היינו דוקא בדבוק בכתלי הבית אי בכלים אבל בעיניה אפי' פחות מכזית צריך לבערו וזה ודאי מסתייע ממאי דקי"ל ח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי' הכי נמי חזי לאיצטרופי' אלא כשהוא דבוק בכתלים או לדפנות נתבטל ונעשה כעץ בעלמא, ולאידך דס"ל דאפי' אינו דבוק אין צריך לבערו, י"ל דשאני איסורי אכילה דאית לן קרא דכל חלב, וכבר תירצו תוס' שם למאי איצטרך כברה וקרח ע"ש, לפ"ז בכל שאר איסורי תורה כגון תולש שער אחד בנזיר או בשבת או מוציא פחות מכשיעור אין בו איסור תורה כלל, דטעמא דחזי לאיצטרופי לחוד לא מהני, אי נמי י"ל דאף דבכל איסורין פחות מכשיעור נמי אסור מן התורה היינו דוקא בעושה מעשה שמחשיבו לאותו פחות מחצי שיעור אבל בחמץ פחות מכזית שאינו עושה מעשה אלא מניחו בביתו ואינו מבערו כיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו לא אמרינן ביה חזי לאיצטרופי עכ"ל, ועי' מג"א ודג"מ בס"י תמ"ב באריכות ועי' מחהש"ק סי' שט"ז ס"ק י"ז, השולה דג מן מים ליתן לתוך מים מרובים, דכיון שיבש בו כסלע הרב א"כ קודם שיבש כסלע ניהו דלא חייב מ"מ איסור עביד דהא בכל רגע כשהוא חוץ למים מתיבש קצת וח"ש אסור מה"ת ע"ש דלא כח"ץ:

שג"א סי' פ"א, הא דתנן בש"א שאור בכזית חמץ בכותבת ובה"א זה וזה בכזית, ואמ' דלענין אכילה כ"ע ל"פ דזה וזה בכזית, כי פליגי לענין ביעור, מנפ"מ בהא פלוגתי' כיון דלעולם אין לוקין עליו ולענין איסורא אפי' בכ"ש אסור מה"ת, אלא ודאי דפחות מכשיעור אפי' איסורא גרידא נמי ליכא והשתא נפ"מ טובא בהאי שיעורא, ונראה ליתן טעם לדבר דמ"ש לענין ב"י דליכא איסורא כלל בפחות מכשיעור משא"כ בכל האיסורים משום דהא ח"ש אסור מה"ת היא משום דחזי לאיצטרופי איסורא קאכיל, וה"ט לא שייך אלא באיסורי אכילה דקי"ל אם אוכל כזית בכדי אכילת פרס מצטרף וחייב עליו, הרי שאם אכל עכשיו כ"ש כשיחזור ויאכל בכדי אכ"פ עד שישלם עמו לשיעור כזית, נמצא האי כ"ש שאכל כבר באיסורא אכל למפרע דהא איהו מצטרף ומשלים לשיעור אכילה, אבל גבי ב"י דאפי' אם ישלים לבתר זמן לשיעור כזית אינו עובר אלא מכאן ולהבא וכל זמן שהוא אצלו פחות מכזית ליכא איסורא כלל למפרע אפי' לבתר שהשלימו לכזית אינו עובר על שהיות פחות מכשיעור כלל דלשעבר אלא על להבא משעה שהשלים לכשיעור וכיון שא"א לעולם שיבא לידי איסור על למפרע לית לן בה, ואע"ג דיליף התם ח"ש מקרא דכל חלב, מ"מ עיקר טעמא הוא משום דחזי לאיצטרופי איסורא קאכיל ועי' פר"ח בסי' תס"ב וסי' תס"ו אע"ג דלא עבר אב"י פחות מכזית, אפשר דחייב מן התורה לבערו מידי דהוי ח"ש דאסור באכילה ע"ש: רמב"ם פי"ב משבת הכ"ג המוציא ח"ש פטור וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות ח"ש פטור, וכתב קהלת יעקב בפ"א מהלכות שבת דין ג' כתב וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור ה"ז פטור מכרת ומסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדבר סופרים והיא הרחקה מן המלאכה והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות ע"ש ואם איתא דס"ל דח"ש מן התורה לענין שבת נמי, הו"ל לפרש דהאי פטור דהכא לא הוי כשאר: פטורי שבת דאינו אלא איסור דרבנן, נראה מהכרח דס"ל דלא אמר ר"י ח"ש אסור מה"ת כי אם דוקא במאכלות איסורות דכיון דמכל חלב ילפי' לה מנ"ל לומר הכי בדבר שאינו מאיסורי אכילה, ונראה שזה דעת כ"מ בפ"ה מאיסורי מזבח שתמה על רמב"ם שכתב שאור ודבש אסורין לגבי מזבח בכל שהן שנאמר כל שאור וכו' דהאיך פסק כאביי ולא כרבא כו' ואם איתא דבשאר איסורין נמי שייך דין ח"ש אמאי לא תירץ דאסורין בכ"ש הוא מדין ח"ש, וכן כתב הרב לח"מ פי"ג ממעשה קרבנות דין י"ד ע"ש, הן אמת דראיתי לה"ה פ"א מגניבה דין ב' שעל מש"כ רמב"ם אסור לגנוב כ"ש דין תורה, כתב ודין פמש"פ כדין ח"ש באיסורין עכ"ל אלמא דס"ל בדעת רמב"ם דאפי' בשארי איסורין דין ח"ש, ועי' רמב"ם פ"א מגזילה אסור לגזול כ"ש דין תורה, הלכה וכתב הגוזל פמש"פ אע"פ שעבר אינו בתורת השבה ע"ש באריכות: צל"ח ברכות דף מ"א כתב דקי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת אמנם אם הוא שייך בכל שיעורי תורה או רק במאכלות, מצינו לענין ב"י פלוגתא בזה עי' מג"א תמ"ב ע"ש בדג"מ אבל עכ"פ מדרבנן אסור ח"ש בכל עניני שיעורין ע"ב, ואוהל דוד בברכות שם כתב לדידי קשה משבת דף קנ"ג מוליכו פחות פחות מד"א משמע דליכא איסור תורה, אולי יש לחלק דשאני האי דפחות מד"א דמיד שעמד מבטל עקירה ראשונה תו א"א להצטרף עכ"ל ולא זכיתי להבין, כי הקושיא האיך יתיר להתחיל לילך פחות מד"א הא חזי לאיצטרופי שילך עוד ולא יעמוד, אבל חותני הגאון ב"מ תשובת ריב"א, תירץ כיון שלא עשה עקירה ראשונה ע"מ לילך ד' אמות גם אם ילך אח"כ ד"א אינה עובר כאמר ר"י עוקר חפץ מזויות או לזויות אחר ואח"כ הויא פטור ודו"ק, אבל עי' בכפ"ת דף מ"ג שכתב הא דאמר ר"י המעביר חפץ כו' דוקא במוציא לרה"ר משום דמלאכת הוצאה מרה"י לר"ה ממשכן גמרי' כו' אבל העברה ד"א בר"ה חייב לא ילפי' ממשכן עי' שבת כ"ו הלכך חייב אפי' של עקירה ראשונה לא הי' להעבירן ד"א א"כ הדריה הקושיא למה פחות מד"א מותר ועי' לחם שמים פ"ק דשבת:

בית יצחק הלכות תפילין סי' יו"ד כתב מה שמותר לטלטל ב' אמות בר"ה ואינו אסור משום חזי' לאיצטרופי, וטעם הדבר נראה לי לפמ"ש ר"ן פרק כלל גדול, דד"א חשוב ברשותו ויותר מד"א חשוב כמוציא מרשות לרשות, ומעתה בפחות מד"א לא הוי שום הוצאה כי הכל ברשות אחד ע"ש, עוד כתב שם ראיה דבשאר איסורין שאינן מאכל ח"ש ל"ה רק איסור דרבנן, מזבחים צ"ה מעיל שנטמא מכניסו בפחות משלש על שלש ומכבסו, וקשה הרי המכניס כלי טמא למקדש לוקה והאיך מכניס פחות מכשיעור והרי חזי לאיצטרופי דאם מכניס עוד משהו יתחייב, ולדידן ח"ש אסור מה"ת איך פסק רמב"ם דין הנ"ל אלא ודאי דוקא באיסור אכילה כח"ג ע"ש, ולפי סברת שג"א בב"י אין ראיה כלל ודו"ק:

מנ"ח במלאכת הוצאה כתב גבי אסופי במחצה על מחצה כישראל מספק וצריך לשמור שבת ואיך ישבות גוי ששבת חייב, והיכן מקשין על אבות האיך שמרו את השבת כידוע, ואפשר לומר לרמב"ם דשיעורין לא נאמרו לב"נ לא מיבעיא לסוברים דבאיסור שבת ל"א ח"ש אסור מה"ת א"כ משכחת שעושה מלאכה הצריכה שיעור חצי שיעור, ואם הוא ב"נ לא ניתנה שיעורין ואם הוא ישראל לא עשה איסורו ואפי' לסוברים גם בשבת ח"ש אסור מה"ת, מ"מ נראה בכה"ג היכי שעושה לשם מצוה ח"ש אינו אסור כלל כיון עיקר הטעם שחזי' לאצטרופי ויעשה שיעור שלם וכאן בודאי לא יעשה יותר כיון שעושה רק כדי לקיים לצאת ידי מצוה:

שבת דף ע"ו המוציא תבן וכו' והמוצי' אוכלין כגרוגרת עי' בהג"ה אשר ודוקא כגרוגרת אבל פחות אין בו חיוב אבל מ"מ אסור מן התורה דחצי שיעור אסור מן התורה כדמשמע פ' בתרא דיומא ופלא והנה לשונו תמוה ד' כדמשמע פ"ב דיומא ובאמת הדין מבואר שם בפי' עי' בהגהות הגאון ר"ץ חיות:

פרט ז'. ח"ש בשבועה:

רמב"ם פ"ד משביעות, מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית, והרי הוא כאוכל ח"ש מנבלות וטרפות וכיוצא בהן, וכתב המל"מ נראה דס"ל כשם ח"ש אסור מה"ת בכל איסורים ה"נ בנשבע שלא יאכל אסור לאכול פחות מכשיעור ואני תמיה בדין זה בשלמא בשאר איסורים גזה"כ דהאוכל כשיעור ענש יענש ואם אכל פחות שלא יענש אבל יש איסורא בעלמא אך במי שנשבע שלא יאכל אי אמרת דסתם אכילה היא בכזית א"כ זה לא קיבל עליו שלא לאכול כי אם כזית ולמה יאסר בפחות מכזית, בשלמא לרל"ק דס"ל דח"ש הוא מדרבנן משום סייג אפשר דאף בשבועה נמי אסור מדרבנן לאכול פחות מכשיעור משום סייג, אבל לר"י דאית ליה דח"ש אסור מה"ת בנשבע שלא יאכל מהי תיתי שיאסר בח"ש, שוב ראיתי בר"ן בחידושיו לשביעות שכתב כדברים אלה כו' שוב ראיתי ר"ן בפ"ג דשבועות שחזר בו ממ"ש בחידושיו מדאמרי' ביומא דטעמי דר"י משום דחזי לאיצטרופי ובשבועות נמי אעפ"י שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה"מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי' לאיצטרופי ולהשלימה לכזית איסורא מי' איכא, אע"ג דהתם ביומא בריבוי דכל חלב מייתינן ח"ש הא ודאי האי רבוייא לא כתיב אלא גבי חלב ואפ"ה ילפי' מיניה לכל אסורין משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזי לאיצטרופי ולמה לא יהי' דין:

שבועות כדין שאר איסורין, הכלל העולה שדין זה אם בשבועות אסור מה"ת ח"ש מחלוקות בין ראשונים, לרמב"ן מותר לכתחלה לאכול פחות מכשיעור ואפי' איסור דרבנן ליכא ולרמב"ם ולר"ן אסור מה"ת ככל איסורין כו' וטור בסי' רל"א כתב שבועה שלא אכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפי' בכ"ש, מ"מ נ"ל דאין דין זה מוסכם, דהא תינח אליבא רבינו דפסק דשבועה חל על ח"ש משום דאינו מושבע עליו מהר סיני, אך לרשב"א בתשובה תרי"ו שכתב דאין שבועה חלה על ח"ש לדידן דקי"ל כר"י, א"כ לדידהו לא יתכן לומר האומר לא אוכלנה דאסור בכ"ש מדין ח"ש דהא בשבועות דף כ"ז אמרינן דאם אמר שלא אכלנה והדר אמר שלא אוכל מחייב תרתי כדרבא דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב, שלא אכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה וכל הפוסקים הביאו דין זה להלכה ואם איתא דהאומר שלא אכלנה אסור בכ"ש מדין ח"ש כי הדר אמר שלא אוכל אמאי חיילא שבועה שניה לסברת האומר דאין שבועה חלה על ח"ש ע"ש, ועי' ש"ך רל"ח ס"ק י"ב, רדב"ז ח"ג תקצ"ז כתב אם פירש בשעת שבועה שיהי' מותר בח"ש ה"ז מותר בשלמא כשאומר לא אוכל סתם או לא אוכל כזית דעתו לעשותו כאיסור תורה ושייך טעמא חזי לאיצטרופי אבל היכא דפירש שאינו נשבע על ח"ש דבר ברור שמותר:

המחבר רל"ט ס"ו הנשבע על דבר מצוה דרבנן השבועה חל כו' אבל אם כשבע לעבור על מצות ל"ת אפי' היא דרבנן לא חלה עליו שבוע, והקשה הש"ך לעיל סי' רל"ח פסק כרמב"ם נשבע לאכול פחות מכזית נבילה חייב בשבועה אע"ג דח"ש אסור מה"ת כיון שאין לוקין עליו מן התורה וכאן פסק דאפי' באיסור דרבנן לא חלה השבועה, וי"ל כמ"ש מר"ל חביב לר"ן דדבר דרבנן חמיר טפי מח"ש שאסור מה"ת, כשהוא אסור מה"ת הוי מרבוי דכל דוקא וליכא לאו מיוחד לאיסורו וכן שאין איסורו מפורש חל עליו שבועה, משא"כ כשהוא אסור מדרבנן דאיכא לאו לא תסור ע"ש, ול"נ עפ"י ריטב"א בסוגי' שכתב דנזירות חיוב גברא הוא דאי איסור חפצא הוא הא קי"ל ששבועה חל על הנדר ונדר על שבועה לקיים דהאי איסור חפצא והאי איסור גברא ע"ב, א"כ על ח"ש חל השבועה כי איסור גברא חל על איסור חפצא דח"ש, אבל איסור דרבנן בלאו לא תסור זה איסר גברא לא חל עליו שבועה שג"כ איסר גברא, אבל באמת זה טעות כי ריטב"א כאן ויותר מבואר בריטב"א קידושין דף נ"ד שכל איסורי תורה רק איסר גברא ראה זה חדש הוא ועי' ר"ן נדרים בסוגי' יש נדר בתוך נדר:

פרט ח'. אם במצות עשה שייך ח"ש:

המל"מ פ"א מחמץ כתב אני תמיה לרא"ם דאית ליה דסתם אכילה בכ"ש אלא דאתא הילכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונש דלא הוי כי אם בכזית, דהא תינח במצות ל"ת דכי אתא הלכתא לא עקריה לקרא מכל וכל דהא לדידיה כי אסר רחמנא בכל שהוא אסור אך במצות עשה אי אמרת דאכילה אפי' כ"ש במשמע א"כ כי אתא הלכתא עקריה לקרא מכל וכל דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום עכ"ל:

כ"ס או"ח סי' צ"ו מאריך בנפלאות וכתב מצאתי חבר למל"מ בשבו"י ח"ב סי' ח"י מי שאין לו מצה רק ח"ש אין צריך לאכול דליכא מצוה כלל באכילת ח"ש ומביא ראיה מסי' תפ"ד הנשבע שלא לאכול מצה כל השנה אסור לו לאכול מצה בפסח, ולפי דקי"ל בשבועה שלא אוכל כזית משמע קשה יאכל פחות מכזית אלא ודאי לאו מצוה כלל באכילת ח"ש עכ"ל ודבריו נפלאו ממני הא רמב"ם ור"ן והכי קי"ל דנשבע שלא יאכל אסור בח"ש ככל ח"ש שבאסורי תורה, ואיך יאכל ח"ש כדי לצאת ידי מצוה קצת ועושה איסור דח"ש מה"ת מאי אולמי האי מצוה קצת מאיסר קל ח"ש ע"ב לענ"ד כאן ח"ש מותר כי אם יצטרף ויאכל עוד עד כזית אז אמרי' עשה דול"ת אם עבר כשיטת ריב"א ונב"י כידוע ועי' שערי תשובה סי' תע"ה באריכות, ועי' ריט"א חלה, דף נ"ה:

וקהלת יעקב כתב אי שייך ח"ש במצות עשה קודם כל ראיתי לחקור לר"ש דס"ל כ"ש למכות אם במ"ע ג"כ ס"ל דבאוכל פחות מכזית ממצה או מקרבן פסח יצא ע"ש באריכות, וברכי יוסף תפ"ב כתב קצת מצוה איכא בח"ש ע"ש, ונראה כי ריטב"א מכות י"ז כתב רבינו מאיר נתן טעם דלמלקות כיון דאכל במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכ"ש אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות עכ"ל, א"כ במצוה שהוא מוכרח לעשות לא שייך אחשביה ודו"ק, וכ"ס צ"ו כתב מתוס' שבועות משמע דלא כריטב"א ע"ב:

אם מקיים מצות אכילת קדשים בכזית או אפי' בכ"ש עי' יומא ל"ט וכל כהן מגיע כפול הצנועין מושכין ידיהם, כתב בחו"י אבל בכזית לא היו מושכין לקיים מצות אכילה אבל כאן לא הי' מצות אכילה לגמרי כיון שאין שם אלא כפול ולא הי' שבועין, עי' מנחות דף מ"ה כל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים הא ישראל אכלו א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדרשה, רבינא אמר כהנים איצטרף ליה ס"ד הוא"ל ואשתרי מליקה לגבבייהו תשתרי נמי נבילה קמ"ל ותוס' הקשה א"כ גבי כלאים נמי נימא דהותר לכהנים הואיל ואשתרי לה בגדי כהונה, ודורש לציון דרוש א' הקשה מנ"ל דאשתרו נבילה גבייהו דלמא עשה דל"ת אלא דאפשר לקיים שניהם שיאכלו כהנים רבים כל אחד פחות מכזית וח"ש מותר מה"ת מדלא קפדינן בהא ש"מ דהותרה ומיושב קושי' תוס' בכלאים:

הטעם משום עשה דל"ת אבל ר' יוחנן דסבר ח"ש אסור מה"ת א"כ מליקה וכלאים שוים דהטעם משום עשה דל"ת על כן אמר פרשה זו אליהו עתיד לדרשה ע"ש באריכות אם יוצא באכילת קדשים בפחות מכזית, ועי' בהערות לתשובת מוצל מאש סי' נ"א הארכתי בזה, ובהערות לסי' ט"ז הארכתי אם וצא ביותר בכא"פ ואם חייב ברכת המזון באכל יותר מכא"פ ע"ש: פרט ט'. לקוטים:

פלתי בבית הספק, הקשה לרל"ק דאמר ח"ש מותר מה"ת יתענה ב' ימים ביוכ"פ דהיינו שלא יאכל ושתה תוך כדא"פ ככותבת ואין כאן סכנה ע"ש, ומחנה חיים ח"ג על או"ח סי' ט"ל כתב עפ"י פמג"ד סי' ר"י אם אכל עד ששבע חייב בבהמ"ז מה"ת אף שאכל מעט מעט ורק אם אכל כזית אז אמרי' ביותר מכדי אכ"פ אין מצטרף ע"ב, א"כ מי שאוכל ביוכ"פ כל היום ח"ש ביותר מכדי אכ"פ עד שיהי' שבע וחרב לברך בהמ"ז מה"ת חייב כרת כו' ואח"כ כתב שמצא בפמג"ד סי' תרי"ב שכתב שחצי שיעור אסור מה"ת ועיניתם נפשיכם אף ח"ש אסור והלמ"מ לפטרו מעונש לפ"ז דין חדש יש ביוכ"פ דאלו בשאר איסורים ח"ש לית ביה עשה כ"א איסור בעלמא וחייל עליה שבועה משא"כ ביוכ"פ דיש עשה בח"ש אין שבועה חל ע"ש באריכות פלפול נאה: על ק' האחרו' האיך אנו הולכין אפי' פסיע א' בשבת צעק מו"ח הגז"ל דאם אמרה תורה דבשבת אסור לילך יותר מאלפים יש להק' כנ"ל אולם הלא התורה הקפידה על הריחוק מבית שביתתו אלפים אמה ואחר האלפים מתחיל האיסור ואיך נאסר בתוך האלפים:

בפתיחה כוללות להלכות פסח ח"ר אות ח' כתב ודע אם נאמר ח"ש אסור מה"ת דחזי לאיצטרופי וזה דוקא באכילה הא הנאה י"ל דח"ש מותר, א"כ קשה הא דמהני ביטול הגרוע כתב הר"ן שני דברים אינן ברשותו של אדם ובגילוי דעת סגי, הא מ"ה ממון גמור הוא דפחות פחות מכזית יכול להנות ממנו כמה פעמים, וי"ל כיון דמדרבנן אסור לאו דיליה הוא ומ"מ קשה הלשון ועשאן הכתוב כו':

בפרק ג' אות ד' יש להסתפק בנהנה בח"ש אי אסור מה"ת או מדרבנן דשמא כל חלב לרבות ח"ש זה באכילה לא בהנאה מיהו מדאמרי' שני דברים אין ברשותו של אדם וגם מקדש בחמץ אין חוששין לקידושין ואי מה"ת מותר להנות מח"ש ברשותו מקרי שיהנה פחות מכזית מעט מעט וגם ראוי שיהי' ספק קידושין ע"ש ועי' בפתיחה לבו"ח, כתב ח"ש אסור באכילה ומיבעיא לי בבשל ובהנאה אי אסור ח"ש מה"ת ואי הפירוש חצי לאיצרופי שיטעה ויאכל כזית כא"פ ויהא חייב ובשול והנאה לא שיך זה הלכתא כא"פ נאמרה על אכילה לא על בשול והנאה, א"ד הפירש חזי לאיצטרופי כפשוטו דראוי להצטרף על חצי זית אחר ויהי' שיעור שלם ועי' בסי' ס"ב:

שבת צ"א בעא מיניה רבא מר"נ זרק כזית תרומה לבית נימא מהו כו' תוס' וא"ת מ"ש כזית תרומה מחצי זית דהא קי"ל כר"י דח"ש אסור מן התורה, וי"ל דמ"מ כזית חמיר טפי שהרי זית הוא שיעור ללקות עליו בכ"מ כו', משמע גם בעשה ח"ש אסיר עי' מהרי"א קסא או"ח שמביא פסקי תוס' אות ש"ך ז"ל ח"ש אסור מה"ת ד"ה כגון עכ"ל ותמוה טובא הא ש"ס ערוך ביומא מימרא דר"י ולא תוס' חידשו כן, אבל כוונתם על מש"כ תוס' דגם באיסר עשה כתרומה טמאה ח"ש אסור מה"ת ע"ש:

במשניות סוף פ"א דשבת תפארת ישראל הקשה לרל"ק, הרי כתב בעשותה בעשה כולה ולא מקצתה שבת דף צ"ב ומדמעיטו מקרבן ש"מ דחייב ע"ש ושו"מ ח"ב סי' ק"כ כתב לישב רל"ק דסובר ח"ש מותר היינו במידי דאכילה שהרי נאכלה קודם שיבא החצי שיעור השני רק שחזי לאיצטרופי בכדי א"פ, אבל בכה"ג שארג ח"ש או אפה ח"ש וכל שנארג אח"כ או יאפה עוד יהי' גם האריגה שעשה בשבת או אפייה הלז עי"ז יצטרף ויהי' נארג בגד שלם ונאפה פת א"כ בכה"ג ר"ל מודה ג"כ דעכ"פ ח"ש הראשון עוד נתקיים בכשיעשה אח"כ ואף ר"ל מודה ומיושב ח"ץ פ"ו ע"ש:

במקנה כלל ל"ט פרט א' הבאתי ט"א סוף מגילה שכתב לרל"ק ח"ש מותר אי אמרת הואיל אין לך דבר שלא חזו לאורחי ישראל אפי' דבר איסור פחות פחות משיעור, ולכם ולא לעכום היכי משכחת, ועי' מחנה חיים ח"ג על או"ח סי' ל"ט פלפול גדול עם אחי מורי הגאון בע"מ מטה נפתלי נ"י אם בעבור ח"ש מותר לעשות מלאכה ביו"ט:

ארע"א דרבנן אות ר"ס ח"ש אץ חילוק בין איסורין דאוריי' לאיסורין דרבנן ובעינן ס' לבטלו ואף דהוי דבר שלעולם לא בא לידי מלקות הא חזי לאיצטרופי וכ"כ ריב"ש רפ"ז ופר"ח ס"ח, וריב"ש רפ"ח כתב דהיינו דוקא באכילה אבל בטעימה ח"ש אינו אלא מדרבנן דלא שייך בזה טעמא דחזי לאיצטרופי:

יד מלאכי אות רנ"ו מביא בשם חו"י ח"ש אסור היינו בדברים שעיקר איסורן מן התורה ורבנן קבעו בהו שיעורא למלקות או לקרבן ואע"ג דאסמכהו אקרא, אבל דבר שנזכר שיעורו בתורה בפירש כגון טלטול ד' אמות וכיוצא, וכן בדבר שאין לו עקר מן התירה בלאו כגון כל שיעור' טומאת אוכלין ומשקין ודומיהם לא שייך בזה לאסור ח"ש, באות רנ"ט כתב בשם ריב"ש ח"ש אסור באיסר דרבנן, ספק בח"ש אי אמרי' ספיקא לחומרא עי' בפתיחה כוללות חלק א' דין ג' ח"ש שלא כדהנ"א עי' כ"ס קי"א, ועי' במר"ם שיק או"ח סי' י"ג אם באיסר דרבנן ח"ש אסור:

פתחי תשובה סי' רל"ח מביא יש להסתפק אם שבועה חל על ח"ש בב"ח וכלאי כרם דלא כתיב בהו אכילה, א"כ י"ל דכ"ש יש לאו מה"ת אלא דלא לקי דשיעורין הלל"מ דפחות מכזית לא לקי א"כ אין שבועה חל עליו או דלמא הלל"מ עקרי לקרא ממשמעותי' וליכא כ"א איסור לחוד, ועי' תיבת גמא פ' תולדות:

פלתי ק"ט כתב הא דח"ש ע"י תערובות דס"ל לרמב"ם אים אוסר, הטעם הוא משום דכל הטעם דח"ש אסור דחזי לאיצטרופי וזה שייך בעין אבל לא כשנתערב ונתבטל דאיך שייך לצרופי הלא כבר נתבטל אך אי אמרי' חתר וניער שפיר שייך בהו חזי לאיצטרופי ע"ש:

כ"ס או"ח קט"ו מביא קושיא ממתני' מכחדת צ"ט החלות הי' מתחלקות לערב לרל"ק דח"ש מותר מה"ת הי' אפשר שיאכל כל אחד כזית בב"א שהוא ח"ש לענין יוכ"פ, והא אין שבות במקדש למה נדחה עד ערב, ותי' כ"ס שנעלם ממנו מהרש"א שבת מ"ב דוקא מה שהוא משום מלאכה לא אסרו במקדש אבל חוץ מזה כל אסורים דדבריהם אסורים גם במקדש ע"ש ועי' ח"ס או"ח מ"ג לא משמע כן ועי' תוס' יומא י"ג ירושלמי והדרי קושי' לדוכתא, אולי יען שנחשב לענין מצוה תשוב גם לענין איסור כעין שכתב שעה"מ על גיד נבילה אבל זה טעות ביוכ"פ שתלוי ביתובו דעת לא שייך אחשביה וכ"כ יש"וי ביוכ"פ לא שיך לר"ש שכ"ש אסור מצד אחשביה:

ח"ס בחידושיו מביא מר"ם מינץ סי' ט"ו כתב בלב עוף שאין בכולו כזית יש להקל בשיעור תערובתו כיון דלא שייך ביה עצמו חזי לאיצטרופי וכתב שזהו טעמו של רבני קלונימוס שהקיל בראש אווזא הואיל ולית ביה שעורו ופר"ח סי' ס"ח מתקשה בו, מהא דאמרי' לא תזלזל בשיעורי דרבנן מוכח דאף ח"ש באיסורין דרבנן צריך ס' לבטלו ואי משום שהוא דבר שלעולם לא בא לידי חיוב מלקות אינו כלום דהא חזי לאיצטרופי ע"ש בספר בית יצחק יו"ד בסיף הספר רצה לישב עפ"י תוס' יומא פ"א ד"ה כל שטומאתו ע"ש וה"ה שיש לומר בכל איסורין דוקא כשיש כזית מכל אחד מצטרפין אח"כ חצי כזית אבל אם אין כזית ביחד כגון בלב עוף שלא הי' מעולם כזית לא יצטרף באכול ח"ז מזה וח"ז מזה, אמנם אין ללמוד איסור מטומאה גם הוא נגד רש"י חולץ ק"ט דבלב עוף ח"ש אסור ע"ש תו"י שו"מ ח"ג סי' ר"ב מישב מר"י מינץ הנ"ל:

פמג"ד בפתיחה כוללות להלכות שבת, נסתפקתי אם בעינן שיהי' ח"ש שעשה שחרית קיים בין ערביים או לאו, ובכתיבה אם כתב אות אחת שחרית ונמחק וכתב אות אחת בין ערביים פטור דאין כאן מלאכה כלל כל שאין אותיות כתובות לפנינו כי מבעיא לי בקצר וטחן וכדומה, והנה בהוצאה אמרי' דף פ' בהוציא ח"ש ונשרף וחזר והוציא ח"ש פטור ואפשר דהוצאה מלאכה גרועה משא"כ בקצה וטחן מנה אכפת לן אי נאכל או נשרף הראשון מ"מ הרי עשה שיעור שלם:

בספר בית יצחק יו"ד סי' פ"ו מביא קושי' בשם ת"ח מו"ה ברוך פאס נ"י למהרש"ל למ"ד כ"ש למכות ה"ה שלא כדא"כ חייב לפ"ז בנכרי דליכא שיעורין ה"ה בשלא כד"א מוזהר ומל"מ פי"ד מאבל כתב היכי דנפסד אוכל ממאכל אדם שכד"א אף איסור הנאה מותר למכור כיון דאיסור הנאה מאכילה נפקא וכיון דליכא איסור אכילה אף איסר הנאה ליכא, א"כ לוקמא הך דלא ישנו לנכרי אמה"ח היכי דנפסד מאכל אדם ומותר למכור ורק משום לפ"ע אסור ולרמב"ם לא ס"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, ע"ש שמאריך אם בגיד ובאבמ"ח חייב שלא כדהנ"א ועי' פמג"ד סי' ס"ב, ובדרוש וחידש מרעק"א:

מל"מ פ"ג משגגות הלכה ט' מסתפק אם אכל ח"ש חלב ביוכ"פ סמוך לחשיכה ובמצא יוכ"פ אכל ח"ש אחר אם מצטרף וע' שואל ומשיב ח"ד סי' קע"ו קפ"ז:

בכורים פ"ב התרומה ובכורים חייבים עליהם מיתה ואסורים לזרים כתב רע"ב בחנם היא שמיה דכיון שחייבין עליהם מיתה פשיטא שאסורים לזרים, ולר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת מצינן למימר דתנן אסורים לח"ש שהוא אסור מה"ת ואין בו לא מיתה ולא חומש שמ"ק ב"מ דף נ"ג כתב ותימא מה חידוש בא להשמיענו כאן מ"ש מכל איסורין שבתורה דח"ש אסור לר"י כולו וי"ל דאיצטרך משום דמרבינן ח"ש מכל חלב וסד"א דומי' דחלב דאיסורי שוה בכל ולר"ל נמי סד"א הכא לא החמירו כיון דשרי לכהנים קמ"ל דאין חילוק ע"ש:

חלה פ"א משנה ט"ו החלה והתרומה חייבין עליה מיתה ואסורים לזרים תויו"ט כתב רע"ב לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת כ"כ הר"ש מטעם ירושלמי וקשה לי דהא אף דמאן דאמר ח"ש דרבנן לא לחנם היא שנויה דנוקים לה מדרבנן ע"ב, וראש שם צ"ע ע"ש:

תרומות ירשלמי פ"ח הא"י רא"א הלועס כבלוע אף בשבת כן, אף בפסח כן, אף ביוכ"פ כן, אף בנזיר כן, אף בנבילות כן, אף בטרפות כן אף בשקצים כן, אף ברמשים כן עכ"ל עי' כ"ס או"ח קי"ז:

פ"ו מ"א, מודה רשב"ל באיסורי הנאה, ומודה רשב"ל ביוכ"נ ומודה רשב"ל בעתיד להשלים, ומראה פנים כתב משמע מהכא דמודה רשב"ל ביוכ"פ דאסור ח"ש מה"ת אבל בבבלי דפריך אלא לרל"ק מא"ל ומשני מודה רל"ק שאסור מדרבנן:

מר"מ שיק או"ח סי' קס"ד מבאר כוונת ירושלמי בעתיד להשלים, אין כוונתו דדעתו למלאות תוך אכילת פרס דזה פשיטא שהוא חייב על ח"ש שלאחרו, אלא הכוונה:

דדעתו שרוצה לאכול כדי שבעו אלא ששוהה בין ח"ש לח"ש יותר מכא"פ, לכאורה זה דבר שאינו מובן דאם אדם רוצה למלאות עצמו כדי שבעו באכילת חזיר אלא שרוצה שלא יצטרפו לכזית לכן שוהה בין ח"ש לח"ש הכי נימא דלרל"ק לא יחייב משום דח"ש מותר מה"ת תה דבר שאין הדעת סבלתו ולכן אמר בירושלמי דבדעתו למלאות כרסו בדבר איסור רק ששוהה באכילתו כנ"ל גם רל"ק מודה, דח"ש אסור מה"ת כן נראה לי ברור בכוונת הירושלמי עכ"ל, מש"כ שם מורי הגאון ז"ל לישב קושיתי ומחדש בדברים טמאים דלא כתיב אכילה גם רל"ק מודה דח"ש אסור מה"ת, עוררני בני המאוה"ג מו"ה יוסף ליב נ"י רב בק"ק דערעטשקע שפלא גדול שיהי' ח"ו נעלם מעין קדשו הסוגי' שבועה שלא אוכל נו"ט שקצים ורמשים:

המאירי ביומא מחדש דאם נשבע שלא יאכל ח"ש איסור חל השבוע אף דגם על ח"ש ה"ה מושבע מהר סיני היינו משום דחזי לאיצטרופי וכשאכל ח"ש גילה דעתו שרוצה לאכול עוד והוי אתחלתא דאיסורא אבל אם בשבע שלא יאכל גילה דעתיה שאינו רוצה לאכול שוב ח"ש מותר ע"ש, ועי' מנ"ח במלאכת הוצאה:

יד מלך פ"א מחמץ, הסביר הענין דחזי לאיצטרופי, תה ראיה דח"ש ישנה בכלל איסור דאם הי' היתר גמור א"כ הרי ראינו בכל התורה לא מצינו דמשני היתרים יהי' בעשה איסור רק בב"ח וכלאים, ועתה הנה הלכה למ"מ כזית בכא"פ מצטרף ואם ח"ש מותר א"כ איך אפשרות צירוף הרי בשעה שאכל ח"ש הראשון הוא היתר ואיך יתחייב אם אכל תוך כד"פ ח"ש השני וע"כ ח"ש הוא איסור ע"ש ועי' מל"מ פ"ד משביעות ה"א, עי' לקוטי חבר בחלק י"א שמבאר פלוגתי ירושלמי עם ש"ס דידן כי בשבת דף ע"א יש ב' לשוטת אם תמחויין מחלקין לקולא ע"ש שמאריך:

בתשובת מהרי"א הלוי סי' כ"ב מביא עצי אלמוגים בסי' קנ"ח דף ח' דבאיסור עשה לא אמרי' ח"ש אסור, ועי' תוס' שבת דף צ"א ע"ב: ילקוט הרועים אות אבמה"ח כתב פנ"י ביצה דף ז' כתב דלכך אסור לר"י ח"ש אע"ג דלא הוי הנאת מעיו בכ"ז הנאת גרן יש בחשע"ש לפ"ז י"ל בזה פליגי ר"י ורל"ק, ר"י סבר בג"ה הנאת גרון, ורל"ק סבר הנאת מעיו זבח"ש לית הנאת מעיו, לפ"ז ירושלמי שכתב ביוכ"פ מודה רל"ק שאסור ח"ש וכתב המפרש דכוונה היכא שהוא כזית וביוכ"פ צריך ככותבת מודה רל"ק דאסור בכזית מה"ת וה"ט דבכזית דחייב לרל"ק בעלמא מוכח דיש הנאת מעיו בכזית א"כ שפיר חייב ביוכ"פ בכזית דהו"ל הנאת מעיו, וכן הטעם הירושלמי דבאיסר הנאה אסור ח"ש לרל"ק, וה"ט דבאיסור הנאה מודה דאסור הנאת גרונו ע"ב:

פמ"ג בפתיחה כוללת כ' אם ח"ש מה"ת איך התירו בשביל ה"מ וגם להתיר לכתחלה ברה"ר פחות מד"א וניחא לי דוודאי מכל חלב הנאמר במ"א אין ללמוד לאיסורי שבת ולנזיר וכדומה וכמ"ש ח"צ סי' פ"ו אלא דבשבת כתיב לא תעשה כ"ל מלאכה במלת כל משמע אפי' כל דהוא גם לא כתיב מלאכת עבודה א"כ ח"ש נמי במשמע אלא דאתיא הלכתא דאין עונשין בפחות משיעור אבל אסורא ולאו נמי אית בח"ש משא"כ מעביר ד"א ברה"ר דלא מקרא דלא תעשו כל מלאכה נפיק אלא רק מהלכה למשה מסיני כדמסיק בריש הזורק א"כ הלכתא נאמרה דמעביר ד"א ברה"ר חייב ותו לא ומש"ה פחות מד"א לית בי' איסור תורה כלל ומדרבנן נמי מותר אבל למ"ש הר"ן במשנה דאבות מלאכות דמעביר הלכתא גמירי דחייב משום הוצאה ד"א של אדם רשותו הוא א"כ קשה ע"ש באריכות:

ריב"ש סי רפ"ח, כתב טעימה אסורה מיהו משמע דלא אסור מדאוריי' כמו ח"ש דהא טעמא דח"ש משום דחזי לאצטרופי ואין לומר כן בטעמו ולא בממשו דהא לא חזי לאיצטרופי ע"ש:

פמג"ד סי' ס"ה כתב אני מסופק הא דאמרי' חזי לאיצטרופי אי הפי' הואיל אי יאכל מעט מעט כזית כא"פ יבא לידי מלקות מש"ה אסרה התורה ח"ש שלא ישכח דאכל מעט מעט או הפי' חזי לאיצטרופי הוא דאם נתיר לו ח"ש יאכל בב"א עם ח"ש אחר ויהי' שיעד שלם והנה בג"ה קי"ל ען הוא והתורה אסרה ואמרי' בפג"ה חלקו מבחוץ פטור ופרש"י חלקו מבחוץ כזית ואכל כא"פ משום דאין לך בו אלא חידושו, כ"ש ג"ה דעץ בעלמא לומר בי אין לך אלא חידושו, לפ"ז יהי' ח"ש מותר מה"ת בג"ה דלא שייך חזי לאיצטרופי ע"ב: ברוך טעם דין עדל"ת פ"א מביא ירושלמי בנזיר גבי נבילה ילפי' איסור ח"ש מדכתיב כל נבילה, וילקוט הרועים אות נבילה כתב ונפ"מ היכי דלא שייך חזי לאיצטרופי אסור ג"כ ת"ש מטעם דכתיב כל כמו גבי חלב דכתבו המפורשים דכיון דכתיב כל אסור ח"ש אף שלא שייך חזי לאיצטרופי: תשובת רשב"א סי' תל"ט, מאי זה טעם ח"ש אסור מה"ת ואין בו מלקות כיון שאסור כבר הוזהרנו על אכילתו תשובה, אין לוקין עליו משום דעיקר קרא אכילה כתיבה ביה לא תאכלו כל נבלה כל חלב וכל דם לא תאכלו ואין אכילה פחותה מכזית ומכל מקום מכיון דכתב כל ולא כתב נבלה לא תאכלו חלב ודם לא תאכלו אשמעינן קרא דאפילו ליכא שיעור אכילה לא תאכלו ואחר שריבה מיעט ומאי רבי לאסור ומאי מיעט מיעט מלקות רש לנו כזה בטעמו ולא ממשו עכ"ל:

בני הבחור החרוץ וכו' מו"ה שמואל בנימין נ"י כתב:

נלע"ד דאף אם אמרינן דלר"י לא אסור ח"ש רק בעינא ולא ע"י תערובות כידוע שיטות כמה רבוותא ז"ל מ"מ לדעתי בח"ש מאיסורי הנאה בודאי גם בתערוברת אוסר וחילא דידי מירושלמי (הל' תרומות) דמודה ר"ל באיסורו הנאה דח"ש אסור מה"ה, והנה הטעם בזה דכיון דנהנה אע"ג דרק מח"ש מ"מ הנאה הוי ואסור גם לר"ל א"כ י"ל ה"ה לר"י חע"ג דבכ"מ מודה דח"ש ע"י תערובות מותר אולם אם נתערב ח"ש מאסה"נ בודאי אוסר אף דהר בתערובות כיון דמ"מ נהנה מאסה"נ:

והנה בהצעה זו נלע"ד להסיר קושי' מהרש"א בפסחים מ"ד מעל שכם התוס' שתמה על תוס' שם ד"ה לענין חמץ בפסח דלא מצינו לאסור ח"ש רק בעינא ולא ע"י תערובות ע"ש ולענ"ד גם תוס' מעולם לא פקפק בזה דכן הוא דח"ש ע"י תערובות גם לר"י מותר ולא כתבו כן רק שם גבי חמץ בפסח דהוי אסה"נ דגם ע"י תערובות אסור משום דנהנה:

ויש ליישב בזה דברי הרמב"ם התמוהים בפ"א מה' חו"מ שהביא קרא לאסור כ"ש חמץ (עי' פרט ד' ד' קושיות עליו ועוד צ"ב דמנ"ל האי קרא להאי דרשה כיון דלא מצינו שדרשו כן חז"ל ועוד דאם אית לן קרא מפורשת למה לא לילקי) דהנה על קו' א' הי' אפשר לומר בפשיטות דאף דילפינן לאסור ח"ש מכל חלב אצטריך קרא גבי חמץ בפסח לאסור גם ע"י תערובות וכן מצאתי ראיתי בקונטרס אאמ"ו הגנ"י וכן תי' בס' בני יששכר פסחים פ"ג מ"א וכ' שם וניחא נמי דהרמב"ם סמיך דינים הללו ביחד בהלכה ו' שם כ' דין דתערובות ובהל' ז' כ' דין זה דכל שהוא לומר דעלי' קאי יע"ש אולם קושיות האחרות עומדות חזקים כראי מוצקים, ולפי מש"כ א"ש דהא דהביא הרמב"ם קרא דלא יאכל להורות בא דחמץ בפסח אסבה"נ וכמו דיליף לי' מהאי קרא בריש הל' חמץ וכקושית או"ח באמת וע"כ גם ע"י תערובות אסור כ"ש חמץ ומעתה יתרועעו אף יסורו כל הקושיות ודו"ק:

ועוד נלע"ד מלתא חדתא דהא דאיכא למילף ח"ש מכל חלב דוקא כשהי' מתחלה שיעור שלם שחל שם האיסר על כל הכזית (ועי' נוב"י מה"ת אבה"ע סי' קמ"א) וא"כ אם נתיר חלק מכזית זו משום דהוי ח"ש א"כ ע"כ צריכין אנו לומר שסר איסורו ממנו ע"כ כיון דיש לנו סברא דחזי לאצטרופי לכזית אמרינן דעוד באיסורו עומד ולא סר ממנו איסורו כיון דחזי לאצטרופי אולם ח"ש דלא הי' מעולם נקרא עליו שם איסר כגון דלא נשאר מערב פסח רק חצי זית שאור או שנתחמץ בפסח מעט חמץ פחות מכשיעור מנלן למימר שיחול עליו שם איסור משום דחזי לאצטרופי כיון דלא הוי מעולם עליו שם איסור והיתר הוי ואי מכל חלב הלא משם אין לנו לימוד רק אם הי' מתחלה שיעור שלם דומי' דחלב שהי' כשיעור וחל האיסור על כל הכזית אולם היכא דלא חל מעולם שם האיסור על חפץ זה ליכא למימר דיהי' אסור משום חזי לאצטרופי:

ויש לדמות ענין זה לסרוחי מעיקרא המבואר בע"ז דף ס"ח דלא יכול לחול עליו האיסר כיון דנפגם מעיקרא ודוקא אם אחר שחל עליו האיסור נפגם אז לא פקע האיסר ע"י הפגם לר"מ דס"ל נטלפ"ג אסור אולם היכא דנפגם דהוי כעפרא בעלמא לא יכול האיסור לחול עליו, וכן חלקו הראשונים בין חלות האיסור לפסיקות האיסור גבי נ"ט בר נ"ט דעל נ"ט בנ"ט דהיתרא אין כח לאיסור דיחול עליו יע"ש וכן הוא לדברינו גבי ח"ש דסברת חזי לאצטרופי פועל רק להחזיק האיסור שלא יסור מחפץ זה אולם שיחול האיסור על ח"ש שלא הי' מעולם בכלל איסור אפשר דגם לר"י מותר (ועי' חולין דף ק"ח בבא מיורה גדולה וברש"י שם, ויש לעיין ברש"י שם דף ק"ט ד"ה הא איסורא איכא פי' דח"ש אסור מה"ת אע"ג דמוקי מתני' בלב עוף שאין בדמו כזית ויש ליישב):

והנה לפי הנ"ל מה מאוד מדויק הלשון "חצי שיעור" ולא אמר כל שהוא אסור מה"ת דנפ"מ טובא לאסור ח"ש אם הי' שיעור שלם מתחלה ודוקא חצי משיעור שלם אסור שכבר הי' בכלל האיסור ולא כל שהוא, ומובן בזה היטב מדוע לכמה רבוותא לא שייך במלאכת שבת לאסור ח"ש דכיון דכל כמה דלא עשה מלאכה שלימה ליכא איסור כלל ולא מלאכה:

ולפי הנ"ל מיושב היטב קושי' כ"מ על רמב"ם הנ"ל שהק' למה לי קרא לאסור חמץ בפסח בכ"ש כיון דרבים פסק כר"י, והא"ש דשפיר אצטריך קרא לאסור כ"ש חמץ דלא הוי מעולם כדת שלם וא"כ לא חל האיסור מעולם על חמץ זה ובאופן זה לא הוי אסרינן חמץ זו ואצטריך קרא דלא יאכל כלל וכלל עכ"ל בני נ"י:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה