עט סופר חלק ג· רבי אליעזר זוסמן סופר
השמטות לעט סופר כלל יז טריפה חיה
שבת דף קל"ו, אמר אביי כתנאי, וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה להביא בן שמונה שאין שחיטתו מטהרתו ר"י בר יודא ור"א בר"ש אומרים שחיטתו מטהרתו מאי לאו בהא קמפלגי דמ"ס חי הוא, ומר סבר מת הוא ע"ש: תוס' רי"ד כתב, מ"ס ח"י הוא, פי' חשוב חיותו קצת ולפיכך שחיטתו מטהרתו והה"נ דחשיב חיותו שאסור לחבול בו בשבת דלא כמחתך בשר מת דמי, ומש"ה אין מלין אותו בשבת, דאע"ג דאמרי חי הוא לאו שנחלל עליו את השבת דכיון דקים לן שאינו יכול לחיות לאו בר מילה הוא ולא דמי לטרפה שאינה יכול לחיות. דטרפה אע"ג דאינה יכולה לחיות הרי הוא כחי לכל דבר וגיטו גט, כדאמרי' בו שחט בו שנים ואמר כתבו גט לאשתו כותבין ונותנין וכי היכי דגיטו גט ה"נ קידושיו קידושין וזוקק לייבום ופוטר מן הייבום, ובקומץ:
אמרי' דטריפה חייב ליתן חמש סלעים וחייב הוא בכל המצות שבתורה ואם נולד טריפה בר מילה לשמונה הוא ודחי שבת, כללו של דבר הרי היא כחי לכל דבריו לבד בזה שההורגו אינה נהרג, ומ"ש טרפה מבן שמנה, שבן שמנה ראוי לחיות עד שלושים יום והילכך אינו כחי לכל דבריו אבל טרפה יכיל לחיות עד שנים עשר חודש, והילכך הוא כחי לכל דבריו ומ"ס מת הוא פי' ולא בר חבורה הוא אבל מיהא לא מטמא עד שימות וכו', וראיתי שריב"ם ז"ל כתב על דכ"ע מת הוא כמו טרפה והחובל בין בטרפה בין בבן ח' לא יהי' חייב דכמתים דמי דהוצאת נשמה היא ונטילת נשמה לא שייך בהו דמתים הם וההורג אפי' אדם טרפה פטור דגברא קטילא קטל וה"נ לא שייך בהו חבורה, ואינם כ"ל דבריו כלל, דטרפה כחי הוא לכל דבריו ומש"ה שחיטתו מטהרתו משא"כ בבן ח' וכיון דשחיטתו חשובה לטהרו היאך לא תהא חבורתו חבורה, ואל תביא ראיה מההורגו שפטור משום דבעי כל נפש והאי כיון דעתיד הוא למות כגברא קטילא הוי ודוקא לענין זה אבל לכל דבר כחי הוא לכל דבריו שהרי גיטו גט וה"ה לכל מילי עכ"ל:
פמג"ד סי' שט"ז משבצות סק"ה וסי' תרכ"א כתב בשחט רוב שנים ומפרכסת חייב החובל משום נט"ש והעד לזה דב"כ החותך ממפרכסת חייב משום אבמה"ח היינו בשר בנפשו אי לאו משום איכא מידי חזינן דהוי כחי, ומנ"ח במלאכת שחיטה כתב לענ"ד מאמה"ח אין ללמוד אעפ"י דחי הוא מ"מ כיון דנפסקו סימני חיותא לא שייך נט"ש כמו הורג טרפה דודאי חי מ"מ פטור כרוצח ה"ה נמי בשבת עכ"ל, ולפי תוס' רי"ד אין ראיה מרוצח משום דבעי כל נפש, ומנ"ח אות ל"ט במוסך שבת כתב שמחללין שבת בשביל טריפה, ועי' נב"י ח"ב ח"מ סי' נ"ט משמע ג"כ שמותר לחלל שבת בעבורו, ואסור להרוג טריפה להציל את השלם, [עי' כלל ס"ח פרט א' אות ב']:
אם זכר טריפה מוליד עי' בפנים ומצאתי תשובה נפלאה בשו"מ ח"ר סי' ר"א גם מאריך שם אם קידושין חלין בטריפה:
הרב המאה"ג מו"ה יודא אלטמאן ני' הקשה לשיטת שחובל בטריפה פטור בשבת כמת חשוב, א"כ האיך יפרנס בפסחים דף ע"ב השוחט פסח ונמצא טריפה משמע שחייב וצע"ג, ואולי בניקב גלגלות חי יחיה כי טריפה רק כי סופו לינקב ועי' פרט ד':
ב"י בסי' ל"ג כתב דטריפה פסול להעיד ואח"כ מביא מרדכי בממון לא צריך עדות שצריך להזימן וש"ך שם מאריך בו, וים התלמוד דף פ"ב כתב דטריפה כשר להעיד דהא קי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר רוב א"כ האיך אנו מוציאין ממון עפ"י עדים ניחוש דלמא טריפה הם, אלא ע"כ דטריפה כשר בעצמותו רק בד"נ פסול משום עדות שא"א יכול להזימם ע"ש ובני ר' שמואל בנימין נ"י אמר דלא מצינו דאין הולכי' במא"ר רק אם המיעוט מסייע לחזקת ממון כסברת התוס' בפ' המניח דסמוך מיעוטא לחזקה וכדעת תה"ד סי' שמ"ט דהתורה אמרה המע"ה ורוב לא מקרי ראי' ועי' שעה"ת ח"ב כלל כ"ו פ"ו אבל גבי עדות גם אם ניחוש למיעוט אינם מסייעי' לחזקת ממון ואדרבא מעידים נגדה וא"כ בודאי הרוב אלים וראי' מקרי. וע"ש במפרשי הים וחתנ"ס בסוגי' דרוב וקבוע אות ס"ב:
ערוך לנר נדה דף נ' כתב אם טריפה כשר לדון דיני נפשות צ"ע דאף דממה שפסול בעל מום לדון אין לפסול ג"כ טרפה דע"כ טרפה עדיף מבעל מום שהרי בעל מום פסול לעבודה וכהן טרפה מותר לעבוד כדאמרי' בכורות דף מ"ה וא"כ אין למעט טרפה מקרא דכלך יפה רעיתי ומום אין בך מכ"מ יש לפסול טרפה מאתך בדומין לך כדאמרי בע"ז דף ו' דילפי' בן נח אסור להקריב טרפה מאתך בדומין לך ע"ש ובני הנ"ל הק' דא"כ ניליף גם רובא דליתא קמן מסנהד' דדלמא טריפה הן ולע"ד רק אם כבר ידעינן רוב, טריפה ל"ה בדומה לך והבן:
בית יצחק או"ח סי' ח"י אות ט"ז כתב ראיתי במנ"ח סי' מ"ט שכתב במכה טרפה הכאה פחות מש"פ וכן מקלל טרפה פטור ממלקות וחילי' מסנהדרין פ"ה שממעיטין מי שנגמר דינו וה"ה טרפה שעומד למות, לענ"ד נראה מדכתב רש"י עירוכין דף ז' טעם דנגמר דינו פטור מחבלתו משום שעומד להכאה ע"כ לפ"ז בטרפה חייבין ע"ש ועי' בית יצחק יו"ד סי' ט"ל שהקשה על תוס' מכות דף ז' שכתב שמחלל שבת לא נהרג שמא טרפה הוא וקשה ממקושש האיך סקלוהו דלמא טריפה הוא:
מלא רועיה ערך טריפה חי' אות ל"ג כתב מדס"ל טריפה חי' מודה בדרוסה דאינו חיה והטעם בדרוסה כתיב לכלב תשליכין אותו משמע דאינו ראוי אלא לכלב כמו דיליף רמב"ם מהכא דטריפה אינו חי' ע"ש:
עי' תוס' נדה דף ב' ד"ה דאיכא ריעותא וכ"כ מרדכי חולין ועי' בפנים ופלא ממכה אביו מוכיח רוב דילמא לאו אביו הוא. וגם אם אב טריפה וכי מותר להכות בעבור שהוא טריפה, ועי' בספר ויקן יוסף סי' ה' ו': עי' בפנים בשם הגאון ר' דוד ז"ל ועי' תומים סי' ז' ועי':
השמטות לכלל נ"ב אמבטי:
עי' שעה"מ סוף פרק י"ז מאיסר ביאה:
ברכי יוסף סי' י"ג כתב יש להסתפק באשה שנתעברה באמבטי אי שריא לינשא כשהיא מעוברת ומניקה או אסירא כדין מעוברת חבירו ומניקת חבירו והקשה על האיבעי מהו לכ"ג, והא לאחר שילדה ודאי בעולה היא וקודם שילדה מעוברת חבירו היא ע"ש שמאריך על חקירת מל"מ אם בעולה שבא עליה בהטיה ועדיין בתוליה קיימין מותר לכהן גדול, ועי' מר"ם שיק א"ע סי' כ"ז: תשובת יעב"ץ ח"ב סי' צ"ז אם מקיים פ"ו אם נתעבר' אשה באמבטי ע"ש: בהגהות של ח"ס בש"ס דף י"ד, בתולה וכו' מהימנא צ"ל לא מהימנא כן הוגה בגליון ש"ס מורי הגאון מו"ה נתן אדלער זצ"ל, וחיישינן לדשמואל לחומרא, וחיישינן דאמבטי לקולא, וכן משמע מפרש"י שבת קנ"א ע"א ד"ה ושמואל, דמייתי דחיישי' לאמבטי ולא מייתי מדשמואל ש"מ שהוא לחומרא: מר"ם שיק על תרי"ג מצות. מצוה א' כתב אם נתעברה באמבטי כתב ח"מ וב"ש דקיים פ"ו, לענ"ד אפי' אי חשוב כבנו לענין שאר דברים מ"מ לא קיים מצות פ"ו שהמצוה הוא עליו ומה שנתרבה מאליו לא יצא ידי חובתו, וראיה לזה דקי"ל דבעי דוקא בן ובת ובזה סגי אפי' בבני בנים אבל אי הבן ובת באו לו מחד בן או בת לא יצא ואמאי הרי הם כבניו, אע"כ שהם חשובין כבאו ממילא והמצוה עליו לפרות ולרבות והא דגר שנתגייר יוצא בבנים שהי' לו בגיותו כדאי' יבמות דף ס"ב אע"ג דאמרי' יבמות דף צ"ח דגוי אפקרי' לזרעו, וט"א ר"ה דף כ"ח הקשה על זה ע"ש, מיהו הרדב"ז בטעמי המצות מצוה קכ"ב כתב כיון שגוי ג"כ מחויב בפ"ו לענין זה חשוב כזרעו ורחמנא אחשביה מיהו דוקא אם גם בניו נתגיירו ע"ש, עי' מקנה כלל ח' פרט י"ג, לדעתי הקלושה עי' רמב"ן יבמות דף צ"ח, אר"ה עכו"ם מותר בבתו פי' משום דאין חוששיו לזרע דאב ואע"ג דאית להו חייס ולענין ירושה נמי אמרי' בקידושין דף ח"י עכו"ם יורש אביו דבר תורה התם שאני דגלי ביה רחמנא אבל לענין עריות לית ליה דרחמנא אפקריה לזרעו ע"ש ודו"ק:
לעט סופר ח"ב בסופו בהשמטות לקנין ד' אמות:
רמ"א בסי' רס"ח, שנים שבאו כאחד לתוך ד' אמות או שעומדים שניהם ונפלה המציאה תוך ד' אמותיהן קנו שניהם, וכתב הקצה"ח בגיטין דף ע"ח ה"ד מחצה על מחצה אר"ש בר רב יצחק כגון שהיו שניהם עומדין בארבע ופריך וליחזי הי מינייהו קדים וכ"ת דאתי תרווייהו בהדי הדדי הא אי אפשר לצמצם, ומזה מבואר דכל דאתי קודם זכה בד"א ושוב אין השני הבא אחריו זוכה בד"א של הראשון וכן מבואר בא"ע סי' ל' סעיף ד', וא"כ ה"נ מ"ש רמ"א שנים שבאו כאחד אע"ג דא"א לצמצם קנו שניהן היינו מספק חולקין ואינו מדוקדק מ"ש רמ"א או שעומדין שניהם ונפלה המציאה תוך ד"א דקנו שניהם, דממנ"פ אי קדים אחד ככר זכה בד"א אע"ג דהמציאה נפלה אח"כ כמו גבי גט וקידושין ואי עומדין שניהם היינו שבאו בבת אחת הא א"א לצמצם, ואי מספיקא היינו רישא, דמה לי המציאה היה כבר מונח או שנפל המציאה אח"כ כיון דאין הספק אלא בד"א הי מינייהו קדים עכ"ל ונתיבות כתב, או שעומדים שניהם, פי' כגון שבא אחר קודם לשניהם וזכה בד"א ואחר שבאו אותן שניהם הלך הראשון וזכו שניהם בפעם אחת בד"א אף שבאו זה אחר זה כמ"ש ב"ש סי' קל"ט ס"ק כ"ג:
השמטות לכלל ס"ג מתוך:
ביצה דף כ"ז, מעשה ובאו ושאלו את ר"ט עליה ועל החלה שנטמאת ונכנס לבהמ"ד ושאל ואמרו לו לא יזיזנה ממקומה, כתב רשב"א, וא"ת חלה שנטמאת אמאי לא והא תרומה טמאה בשריפה וקי"ל כב"ה דאמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך היתרה נמי שלא לצורך, ולא עוד אלא דשריפה זו לצורך אוכל נפש ממש הויא דהא אפשר דהסיקה תחת תבשילו כך הקשו תוס', ואם תרומה זו פירות שאינן עומדים לשריפה הן כפת ועיסה וחטה ושעורים אינו רואה בזה קושיא דלא אמרו מתך שהותרה הבערה לצורך וכו' אלא בדברים הראויים לשריפה אלא שאין ההבערה בהם עכשיו לצורך כעושה מדורה להתחמם כנגדה אבל מה שאינו עומד לשריפה אפי' לטלטלו אסור ואפי' להבערה שיש בה צורך ומיהא בשמן תרומה יש להקשות כן שהרי מדליקה על שלחנו, ובתוס' תירצו דגזרינן היכא דנהנה ממנה בשעת:
שריפה אטו היכא שאינו נהנה ממנו דאז אסור מן התורה וכ"פ שלא יהנה ממנה ואז דומה לשריפת קדשים זה נראה לי דחוק, ורש"י ז"ל פי' כאן דגזה"כ הוא דאין שורפין קדשים ביו"ט, וכבר כתבתי בפרק במה מדליקין גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט דשריפת קדשים מצוה היא וכיון שכן הויא לה מלאכה דע"כ צריך לשריפת ולפיכך אסור, ושם אמרו בירושלמי דלמ"ד אין ביער חמץ אלא שריפה אסור להצית האש במדורת חמץ שם כתבתי בארוכה וזה עיקר עכ"ל ראה זה דבר חדש שמחדש בדבר שאין עומד למלאכה זו כפת ועיסה לשריפה לא אמרי' מתוך, וצע"ג האיך יפרנס הסוגי' ש"מ מדע"ק דלא אמרי' מתוך. כיון שחמץ אינו עומד לשריפה על כן לא אמרי' בשריפה מתוך, בני הבחו' מו"ה שמואל בנימין ני' מביא ראיה לסברת רשב"א הנ"ל מקושי' ערוך לנר סנהדרין דף ל"ו, ושו"מ חלק חמשה סי' ל"ח מובא בילקה"ג לסברת רש"י דגם מה שאין בו צורך יו"ט כלל מותר מכח מתוך א"כ קשה לשתרי מיתת ב"ד ביו"ט מתוך שהותר נטילת נשמה לצורך שחיטה הותר נמי שלא לצורך ע"ש והבן. ועוד מובא שם ר"ן פ"ק דביצה גבי מת ביו"ט כתב וכ"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מ"ע ואפ"ה אינו דוחה יו"ט ועוד דהא אמרי' בפ"ק דכתובות דלא אמרי' מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש והרי אין כאן נפש עכ"ל ופלא כמובן ומביא פי' ממר"ם שיק או"ח רפ"ב וע"ש בדברי מורי ז"ל שמאריך גם על קושי' למה בנין בהמ"ק אינה דוחה יו"ט עי' שבועות דף ט"ו ועי' עטרת חכמים חחו"מ תשו' י"ט קו' ד':
השמטות לכלל ס"ה פרט ח' בר עונשין:
רמ"א סי' רכ"ה, י"א מי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא"י אמ"ה שפטרני מעונשו של זה, וטוב לברך בלא שם ומלכות, מג"א מעונשו של זה, פירוש דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו בלבוש פירש איפכא דעד עתה הבן נענש בעון האב, ופי' המחהש"ק עפ"מ דאמרי' כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה:
לבוש כתב י"א מי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא"י וכו' שפטרני מעונשו של זה אבל אין זה ברור דהא אם אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם לא נפטר עד כמה דורות כדכתיב עון אבות וכו' וטוב לברך אותה בלא שם ומלכות: א"ר כתב על לבוש בידיהם לא, פי' דס"ל שאין הפי' שאב נפטר מעונש בן דהא הבן עדיין קטן ולאו בר עונשין הוא, אלא דאב מברך שנפטר הבן ממנו שאין נענש עבורו ועל זה נראה מכוון הלשון מעונשו, כמ"ש תוס' ב"ב דף כ"ב שכל אחד הי' מתאונן שמא נענש על ידו ועל זה הקשה הלבוש הא עדיין לא נפטר, מיהו בל"ח כתב פי' הברכה שעד עתה הי' מחויב לחנכו במצות ולגדלו בתורה ונמצא האב פטור וכן נמצא פ' תולדות, ארע"ק צריך אדם לטפל בבנו עד י"ג שנים מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני וכו': פמג"ד כתב למה לא יברך בנקיבה לפי' הלבוש דבנים קטנים נענשים בשביל אב ל"ש זכרים ונקיבות ולמ"ד חינוך, י"ל דאין מחויב לחנוך בתו קטנת עי' מ"א שמ"א, גם למ"ד מחויב אין בה כ"כ מצוה שמחויב לחנכו בקטנותה ואם משיאה לאיש בקטנותה קנין אשה הוית ואין נענשה בשביל אביה, ובאשה שנעשה בנה בר מצוה היא אין מחויבת לחנכה עמ"א שמ"א, ואפשר אין הבן נענש בשביל חט אמו והכין מסתבר ודאי דכתיב פוקד, ורמב"ם פ"ו מתשובה בניו קטנים כקנינו הם וכתיב איש בחטאו ימותו כשהוא איש והיינו בין זכרים ונקיבות אצל האב יע"ש למה לא יברך בשם ומלכות כתב א"ר דברכה זו לא הוזכרה בש"ס ועי' מג"א וט"ז סי' מ"ו, ועי' בהגהות שו"מ דח"א בירך כשנעשה בנו בן כ' שנים ועי' מר"ם שיק או"ח סי' פ"ו:
ב"ר פ"ד א"ר יוחנן אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו:
השמטות לכלל התראת ספק:
בשו"מ ח"ד סי' ד' כתב ראיתי דבר נפלא בפסקי תוס' בתענית אות נון שכתבו דהתראת ספק לא מקרי רק היכא שמחוסר מעשה דהא המדביק פת בתנור חייב אם לא רדה מיד, וביאר הדברים הוא כמ"ש תוס' בשבת דף ד' דכל האופה אינו מחוסר מעשה דאפייתו יתחייבו ובכה"ג לא מקרי התראת ספק, ובזה מיושב היטב קושי' מל"מ פט"ז מסנהדרין סתירת תוס' מיבמות ונדה, דבשלמא ביבמות דהתרא' ספק הוא שמא יביא ב' שערות ולא יהי' גדול למפרע שפיר כתבו דכל שנולד סימני סריס אגלאי מלתא למפרע דהי' סריס ולא שייך התראת ספק דאדרבא כמו שהוא אין כאן מחוסר מעשה אבל שם בנדה התראת ספק היא שמא לא יביא ב' שערות ולא יהי' גדול וא"כ כמו שהוא לפנינו אין כאן איסור ומחוסר מעשה הבאת שערות ושפיר קרי ליה התראת ספק ח"ב עכ"ל:
בספר לקוטי בית אפרים מאחי מורי הגאון הקדוש ב"מ מטה נפתלי ני' מביא מח"ס בחולין דף פ"א דאמר רבא היא חולין ובנה שלמים וכו' הקשני תלמידי הרב המופלג מו"ה איצק פרענקעל ני' אבדק"ק קאראלע יע"א, הא רבא ס"ל ה"ס שמיה התראה במכות גבי אונס שגירש ע"ש הסוגי', והשבתי לו עפ"י שכתב רמב"ם פ"ה משבועות לחלק היכא שהלאו מפורש הוי ה"ס שמיה התראה, וכ"מ ולח"מ נדחקו בכוונתו, ונ"ל כפשוטיה, היכא שעבר על לאו מפורש אעפ"י שאפשר לתקנו כגון שעבר על לא תקח אם אעפ"י שיוכל לתקנו מ"מ עכשיו עבר על לאו מפורש וליכא התראת ספק, משא"כ בשבועה בשאוכל איסור אינו עובר על שום איסור אך אם שוב יאכל התנאי נעשה איסור למפרע זה הוא לאו שאינו מפורש ולא שמיה התראה, וה"נ הרי לפנינו מקטל קטליה אלא שאם יזרק הדם יהי' איסור למפרע ובזה לכ"ע לאו שמיה התראה, ועי' תוס' יבמות דבדבר דעבידא לאגלוי' אמרי' שמיה התראה, וה"נ הרי סופו לאגלוי' אם יזרוק הדם ע"ש:
בנוב"י מה"ת או"ח סי' ס"א חקירה אם מחמץ חמץ בתוך הפסח לוקה דהוי הת"ס שמא ביטלו קודם שהחמיצה ועי' בהגה שם דל"ש בזה הת"ס ועי' שיבת ציון סי' פ"ח. כ"מ פ"א מע"ז כ' בכוונת רמב"ם דס"ל דמגדף א"צ התראה לפי שאין בו מעשה ועי' ראב"ד פ"כ מ"ה עדות ועי' מנ"ח מצוה ס"ט ועי': השמטה לקנינים קנין ספינה:
ב"ב דף ע"ה, איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה, ושמואל אמר לא קנה עד שימשך את כולה, [שיבא סוף הספינה במקום שהי' ראשה עומד דהיינו שעקרה כולה חוץ למקומה] וכו' לימא כתנאי דתניא ספינה נקנית במשיכה, ר' נתן אומר ספינה ואותיות נקנות בשטר ובמשיכה וכו', שטר לספינה למה ל' מטלטלא היא וכו':
כתב השמ"ק דשטר למטלטלי לא מהני ולא מידי, ולא תקנו בשטרא דאין שטר אלא לדבר שיוכל לסיימו בשטר כגון קרקע וא"נ עבדים שהם נכרים בעצמם ויכול אדם לסיימן ולהפרידו מתוך השטר מקרקע אחר אי מעבד אחר, אבל המטלטלין אינם מסיימין שיכול לסיימן בשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה, ועוד הוסיפו בטעמו של דבר לפי שחכמים לא למדו שקניא אלא מן כתוב כדאיתא פ"ק דקידושין, ולא מצינו שטר אלא בקרקע דכתיב וכתוב וחתום אבל במטלטלי מצינו אגב כדכתיב ויתן להם אביהם מתנות עם ערים בצורות עכ"ל:
במאי אוקימתא כרבי ספינה נמי תיקני במסירה, דתניא ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה, לא קשיא כאן בר"ה [הא דאמר רבי ספינה במסירה היינו בר"ה כגון רקק מים בר"ה דא"א במשיכה דאין משיכה אלא במשוך לרשותו כגון בחצר של שניהם או בסימטא, וכיון דא"א במשיכה קנה ליה במסירה] כאן בסימטא [כגון מבואות קטנים ויש בהן מים וספינה עומדת שם וכו' וכיון דאיפשר במשיכה לאו אורחא בסימטא במסירה ולא מקניא במסירה וכו']:
במאי אוקימתא להאי ברייתא בר"ה, אימא סיפא וחכ"א לא קנה עד שימשכנה ומשיכה בר"ה מי קניא והקשה תוס' דמשמע דאי מיירי בסימטא ניחא ואמאי תיקשי ליה האיך מהני מסירה בסימטא וכו', ושמ"ק כתב דכיון דלאו רשותו גמורה היא אלא לשעתו אף הוא מסתלק ממנו בנקל וכל שמסר הספינה ללוקח ספינתו ורשותו שקנה ע"י ספינה נתן ללוקח וספינה ורשותא באין לו כאחד ע"ש:
רא"ש כתב רב אמר כיון שמשך כ"ש קנה, ושמואל אמר עד שימשך את כולה, י"מ דהכי נמי במשיכת כל המטלטלין ונקט ספינה לאשמועינן רבותא דשמואל דאע"ג שיש טורח למשוך את כולו אפ"ה קאמר שמואל דבעי שימשך את כולו, ולי נראה דספינה דווקא נקט דלא אשכחן כהא פלוגתא אלא בספינה ובעלי חיים, משום דספינה אי משוך לה כל דהו אזלא וכן בעלי חיים ולהכי אין משיכה כל דהוא מהני בה לשמואל בספינה ולרבי אחא בבהמה, אבל בשאר מטלטלים שמשיכתן מכח אדם המושכן כ"ע מודו דבמשיכה כל דהו סגי והג"א כתב וכן כתב רשב"א דבשאר מטלטלין סגי במשיכה כל דהוא אפי' לשמואל: רי"ף כתב תניא ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרי' לא קנה עד שימשכנה ואוקימנא בר"ה והוא דאמר ליה לך משוך וקנה דרבי סבר מראה מקום הוא לו וקנה במסירה, ורבנן סברי קפידא ולא קני אלא במשיכה, אבל אי אמר ליה לך חזק וקנה כ"ע לא פליגי דקני במסירה, ומאי עד שימשכנה דקאמרי רבנן עד שימשכנה מרשות רבים לסימטא אבל משיכה בר"ה לא קניא, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם, משיכה קונה בסימטא ובחצר שהוא של שניהם, והגבה קונה בכל מקום, איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כ"ד קנה ושמואל אמר לא קנה עד שמשוך את כולה והילכתא כשמואל עכ"ל:
ונמ"י כתב מדפי' הר"ש ז"ל ספינה במסירה בר"ה כגון רקק מים משמע שאינה קונה אותה במסירה אלא:
כדרך משיכתה שהוא מונחת על המים או ברקק מים, אבל אם הי' מונחת ביבשה אין דרך למשוך ולגדור אותה אלא צריך שיגביהנה, ועי' שלטי גבורים:
הגבהה קונה בכ"מ, כתב השמ"ק קשיא לן דהא באויר חצרו של מוכר הוא עדיין ואויר חצרו כחצרו, י"ל דאיכא דעת אחרת מקנה וכיון דעוקר מן החצר ממש אין אוירו חשוב כל כך שלא תקנה שם הגבהתו אעפ"י שאין משיכה קונה בחצרו ממש ואע"ג דאיכא דעת אחרת מקנה, ועי' במקנה כלל י"א פרט ב':
רמב"ם פ"ג ממכירה, הלכה ג', הספינה הואיל וא"א להגביה ויש במשיכתה טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה וכן כל כיוצא בזה, ואם אמר לו המוכר לך משוך וקנה אינו קונה הספינה עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זה אלא במשיכה:
וכתב ה"ה דין הספינה כך הוא, אם הי' בר"ה או בחצר שאינה של שניהם קונה אותה במסירה כל זמן שלא הקפיד מוכר, הקפיד המוכר שאמר לו לך משוך צריך למשכה כולה ושיוציאנה מאותו רשות שאין משיכה קונה בו ויכניסנה לרשות שהמשיכה קונה בו, היתה עומדת בסימטא או בחצר של שניהם נקנית במשיכה בהכרח ולא במסירה ע"ש:
פ"ד הלכה ד' דבר הנקנה במשיכה אם הי' בר"ה ומשכו הלוקח לרשות או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה, וכתב ראב"ד נ"ל שאין זה הדין בחפץ דק"ל כשמואל דאמר עד שימשך כולה, אבל בבהמה ודאי סגי לה ביד ורגל כת"ק, וה"ה כתב בודאי אף דעת רבינו כן כשמואל אלא שהוא סובר דה"מ כשהדבר הוא ברשות שהמשיכה קונה ואין חילוק בין ספינה לשאר חפצים, אבל הכא טעמא אחרינא הוא שזה כבר משכה כולה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה מועילה בו, כיון שהכניס מקצתה ברשות שהמשיכה קונה בו די בכך וב"י סי' קצ"ח מביא שמצא רמב"ן באלו נערות שכתב כן. עי' סמ"ע ס"ק כ':
כתובות דף ל"א הגונב כיס בשבת וכו' כתב השמ"ק ואם תשאל אמאי חייב בתשלומין והא איהו לא איכוון לקנות אלא בהוצאות מרשות לרשות ולא בהגבהה וכבר כתב רשב"א בשם ר"י מגאש ז"ל, היתה הספינה עומדת בר"ה ולא אמר לו מוכר מידי ואזל לוקח ומשך לא קנה עד שימשכנה מר"ה לסימטא אע"ג דנקנית במסירה בר"ה ומסירה אינה צריכה שימסר הלוקח מיד ליד אפ"ה כיון שהתחיל למשוך כבר גלה בדעתו שאינה רוצה לקנות בחזקה זו שהוא מחזיק ותפוש בה אלא במשיכה ע"כ והכי נמי דכוותיה הרי אין כוונתו של גנב זה אלא להוציא מרשות לרשות ע"ש:
לא צריכא דאפקיא לצידי ר"ה, כתב השמ"ק בשם רמב"ם שמעינן דכל שהוא מונח ברשות מוכר או בר"ה משעה שימשכנו מאותו רשות לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא כלל דאי אמרת לא קנה עד שימשך בסימטא אין איסור שבת ואיסר גניבה באין כאחד שהרי משעה שהוציא לצידי ר"ה נגמרה מלאכת שבת ואיסר גניבה לא בא לו עד שימשך אותו במילואו בסימטא ע"ש:
קנין חזקה לא מצינו במטלטלין כמבואר בקידושין דף כ"ב ע"ב ופלא פסקי תוס' בכורות סי' כ"ה כתב חזקה שייך במטלטלין, עי' מנ"ח סי' של"ו:
סוף הספר