עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל כז
פרט א ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף
קידושין דף סג' מתני' האומר לאשה ה"א מקודשת לו ע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת:
רא"ש הביא הקשה בתוס' מאי קמ"ל דבכל הנהי תנאי פריך פשיטא ותירצו קמ"ל דמקודשת כיון שדבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל ואינה יכולה לומר לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפיצה, ובתוספתא פ"ג שנינו ע"מ שאדבר עליך לשילטון אם דבר עליה כדרך המדברים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, במה שאדבר עליך לשלטון, אם דבר עליה בעו"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, משמע שדברים ידועים הן מה יש לו לדבר עליה עכ"ל ורמב"ם כתב פ"ה הי"ט, אמר לה ה"א מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ודיבר עליה לשלטון והניח השלטון ולא תבעה אינה מקודשת אלא אם נתן לה פרוטה משנו שההנאה שבאה לה מדבריו הרי היא כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת וכתב ריטב"א דבר לשלטון מקודשת פי' הר"ם שדבר והועיל לה דיבורו דאי לא לא עבד כלום שלא נתכוונה זו אלא להנאתה:
אמר רל"ק והוא שנתן לה שוה פרוטה ובשכ' לא והתניא בשכר שהרכבתיך על החמור, שהושבתיך בקרון או בספינה אינה מקודשת בשכר שארכבתיך על החמר שאושיבך בקרון או בספינה מקודשת, וכ"ת הכי נמי בדיהב לה ש"פ והא בשכר קאמר וכו' אמר לך רל"ק האי תנא ברא סבר אינה לשכירות אלא לבסוף, ותנא דידן סבר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, וכתב ריטבא קשיא לן אתי לא מייתי ליה מרישא דאי יהיב לה ש"פ רישא דבשכר שהרכבתיך אמאי לא מקדשא, וי"ל ברישא דהוה מלוה קודמת לקידושין דעתה אמלוה ואינה מקודשת אבל סיפא דמלוה מאוחרת דעתה אפרוטה ע"ש:
מח דתניא עשה לי שירים ונזמים וטבעות ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דברי ר"מ, וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה, האי ממון ה"ד אילימא אותו ממון מכלל דת"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא אלא במאי בו מקדשא, אלא לאו בממון אתר ושמע מינה במקדש במלוה קמפלגי וסברי דכ"ע ישנה לשכירות מתחלה עד סוף והוה מלוה וכו' [פרש"י ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה הילכך כשמחזירן לה ההוא הויא לה מלוה למפרע] לא כ"ע מקדש במלוה אינה מקודשת והכא בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף קמיפלגי מר סבר אינה לשכירות אלא בסוף ומ"ס ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכו' ובפלוגתא דהני תנאי, דתני' בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת, בשכר שאעשה עמך מקודשת וכו':
תוס' יש להביא ראי' דהלכה דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מע"ז דף וכו' תנן הגיע לכיפה אסיר לבנותה וקאמר ר"א דאם בנה שכרו מותר ומפרש טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה עד סוף ואימת קמיתסר בתניש אחרון לית בה שוה פרוטה ש"מ דהכי הלכתא דליכא מאן דפליג, ואין נפקותא לענין חזרה דהא דאמר רב ב"מ דף ע"ז פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי יום, היינו אפי' למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף אבל איכא נפקותא לענין קידושין דאי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף חשיב האי שכירות מלוה ואינה מקודשת ולענין ע"ז אם בנה שכרו מותר ואע"ג דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מ"מ אינה משתלמת אלא לבסוף כדאמרי' ב"מ דף ס"ה כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת, ואב"מ כ"ח כתב משמע מתוס' דלמ"ד אין לשכירות אלא לבסוף ניחא דאין משתלמת אלא לבסוף, ולפי קונטרס הספיקות דבשכר חפץ דמחויב לשלם תיכף השכירות ליותא ממכר וא"כ למ"ד אין לשכירות אלא לבסוף נמי צריכין אני לטעמא דשכיר שנה בשנה עי' לקמן:
ב"מ דף ס"ה, מרבין על השכר ואין מרבין על המכר וכו'] ת"ש רישא ומ"ש סיפא, רבה ור"י אמרי תרווייהו, שכירות אינה משתלמת אלא בסוף והאי כיון דלא מטא זימניה למיגבא לאו אגר נטר ליה משווא הוא דהכי שויא והאי דקאמר ליה אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה אוזולי הוא דקא מוזיל גביה, סיפא כיון דזביני ננהו ובעי למשקל דמי מעכשיו הלכך אגר נטר ליה היא ואסיר, אמר רבא דקו בו רבנן בהא מילתא ואוקמיה אקרא, כשכיר שנה בשנה, שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת:
תוס' שכירות אינה משתלמת אלא בסוף, אפי' למ"ד דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, מודה דאינה משתלמת אלא לבסוף כדיליף הכא מקרא, ואפי' למ"ד אינה אלא לבסוף מודה דפועל יכיל לחזור בו ואפי' בחצי יום, וכשהוא חוזר הרי הוא סוף שאינה רוצה לעשות מלאכה יותר יע"ש:
פרט ב ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף
בקונטרס הספיקות כלל ז' אות ה', מחדש וכתב נראה בעיני לומר דהאי פלוגתי' דשכירות מתחילה ועד סוף ואינה אלא לבסוף, לא שייכא אלא בשכירות פועל כהאי דקידושין בשכר שאעשה עמך וכעין שכר כיפה בע"ז, אבל שכירות קרקעות ומטלטלין מיד שנגמר השכירות וקנאם השוכר להדבר ההוא נתחייב בכל השכירות, דשכירות ליומא ממכר היא, ומה לי שקנאן לחלוטין או קנאן לשנה, משא"כ בפועל דיכול לחזור אפי' בחצי היום והלכך לא שייך לומר גבי שנתחייב בכל השכירות מיד ע"ש, ואב"ח סי' כ"ח סקמ"ו מביא תשובת ראש כלל ס"ט סי' י"א, ראובן שהשכיר חפץ לשמעו בסך ידוע והי' חייב ראובן ללוי מאה זוז והמחהו אצל שמעון וכו' אינו חייב ללוי כלום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והיינו כשמחזיר החפץ כדמוכח בהאי שעשה שירים ונזמים ואון כאן לא מלוה ולא פקדון ע"ש ולפי הנ"ל לא שייך בזה אין לשכירות אלא לבסוף כיון דמיירי שם בשכירת חפץ, ועי' קצה"ח קכ"ו סקי"ג וש"ך שם, אם שכירות נקנה במע"ש:
ב"ק דף צ"ט עשה לי שירים נזמין ואקדש אני לך כיון שעשאן מקודשת דברי ר"מ, וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה מאי ממין אילימא איתו ממון מכלל דר"מ סבר אותו ממין לא אלא במאי מקדשא וכו') תוס' במאי מקדשא, אור"י דסברה הוא שאין מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפי' לא יהא אומן קינה בשבח כלי אלא מלוה יש לו עליה והוא מוחל לה אין מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבאו השיראים והנזמים לידה, ועוד אור"י ונראה לי עיקר שאפי' שניהם רוצים שיחולו קידם הגעת ממון לידה אינה מקודשת אעפ"י שמתחייבת לי ראשין ראשון לפי שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון שאין יכיל לתובעה בדין שכרו עד שיגיע ממון לידה ואין חשוב כנותן לה כלום בתחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין:
ושעה"מ פ"ה ה"כ כתב דבאומר בהנאת מחילת שכירות אפשר דמודה תוס' דמקודשת מיד ואפי' קודם שיבא לידה כמ"ש הרב מ"א לדעת רשב"א בהנאת מחילת מלוה מקודשת אפי' קודם זמן פרעון ע"ב:
השמ"ק כתב, ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וה"ל מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת, איכא למידק דהא מלוה שיש עליה משכון היא שהרי אומן תפיס ליה אאגריה, ואמרי' בקידושין דף י"ז המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר יודא, ותירץ בתוס' דהכא מיירי כשהאומן עושה הנזמים בבית האשה דכיון שעושה אותם בביתה לא תפיס להו אאגריה, ואינו מחוור בעיני כלל, מ"מ השירים והנזמים מסורים הן ביד האומן והוא תפוס בהן מן הדין משים שכירתו, ונ"ל שלא אמרו מקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת אלא במשכון שמשכנו בידו בעל המשכון שקנאו מדר"י דאמר מנין לבע"ח וכו' או מדר' יוסי בר יודא וכו' אבל אומן אין הכלי משכון בידו אלא דאיהו תפיס ליה מנפשיה אאגריה, ותדע לך דהא תנן פ' האומנין כל האומנין שומרי שכר בההיא הנאה דקא שביק לכ"ע ומוגר ליה לדידיה וכו' ולא משום דתפיס ליה אאגריה וכו' ועוד דקי"ל דאין אומן שומר שכר אלא באומר הבא מעות וטול את שלך דגלי אדעתיה דתפיס ליה אאגריה הא טול את שלך והבא מעות ואי נמי באומר גמרתיו הוי ש"ח והכא לא קאמר הבא מעות וטול את שלך ע"ב עי' רשב"א קידושין דף מ"ח, ועי' קצה"ח סי' ע"ב סקכ"ג מישב רמ"א דס"ל בסי' כ"ח באומן אם קידש בשכרו מקודשת דה"ל כמלוה שיש עליו משכון וסובר שאומן קונה משכון, והדרא קושי' רשב"א לדוכתי' למה צריך באומן מגו, ונראה לפי המתבאר מרש"י ור"ן כל זמן שכלי ביד האומן ולא החזיר לבעה"ב אין שם מלוה עליו אלא כשמחזיר הכלי ליד הבעה"ב אז נעשית מלוה למפרע, מש"ה היכא דמחולקים בקציצה לא הוי האומן מוחזק אצל בעה"ב דאיתת קני לה לטלית למשכון כשמחזירו לבעה"ב ואחר שמחזיר לבעה"ב תו ליכא תפיסה וחזקה אל האומן מכל כמה דלא מהדר לא קני משכון כיון דליכא מלוה כלל ע"ש באריכות, ב"ש כ"ח סק"מ כתב נמצא ג' שיטות לרמב"ן לא הוי כמשכון אלא דיקא כשבא לידו בתורת משכון ואין חילק בין אותן לאחר, ולטור כשמגלה דעתו דתופס על שכרו הוי כמשכון, ולר"ן כשתובע שכרו ממנה ותופס על שכרו אז הוי כמשכון:
ע"ז דף י"ט, הגיע לכיפה וכו' ר"א א"ר יוחנן אם, בנה שכרו מותר וכו' אמר רבה בר עולא לא נצרכ' אלא במכוש אחרון עכום מאן קא גרים לה גמר מלאכה ואימת היי גמר מלאכה במכוש אחרון, מכוש אחרו לית בה שוה פרוטה, אלמא קסבר ישנה לשכירות מתחיל' ועד סוף:
תוס' לית ביה ש"פ וא"ת מ"מ הלא הוא אסור ליהנות מדמי עכום אפי' בפחות מש"פ, וא"כ נמצא איסר מעורב בשכרו, וי"ל כיון דבשביל מכוש זה האחרון לא הי' העכום נותן ממני משכירתו פחות א"כ אין לי עלי שכר עכו"ם כלל ואע"פ שעכום מקפיד על פמש"פ בגזל מ"מ הכא ליכא קפידא כילי האי:
אלמא קסבר ישנה לשכירות מתחילה יעד סוף, וקשה מ"ש מההיא גבי מרבין על השכר דרבה ור' יוסף דאמרי תרווייהו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואוקמיה אקרא, וי"ל דודאי כל זמן שאין הפועל חוזר אין לי שכרו עד לבסוף ואין לבעה"ב עליו משום בל תלין וגם מותר להרבות על השכר דליכא כאן אגר נטר אבל אם פועל בא לחזור מידה בהא דיוכל לחזור וישתלם שכרו לפי מה שעשה שבשעה שחזר אז קרוי סוף ע"ש:
הנה מה שהקשה תוס' גם פחות מש"פ אסיר בע"ז לכאורה למה לא בטיל ולא שייך כאן ממין לא בטיל כי אין אנו דנין על ממין רק על איסר כמובן, אילי עכ"י מרדכי אם נולד האיסר בתערובת לא שייך ביטול, או כאשר כתבתי בכלל ל"ח פרט יוד אם כל אחד ואחד ראוי להיות האיסור אז לא שייך ביטל איסר בהיתר כיון שהיתר ראוי להיות ג"כ איסר ע"ש ודו"ק, וגם זה בכלל מבטלין איסר לכתחילה:
קידושין דף י"ט, אר"נ המקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת מדר"י בר יהודא לאי אר"י בר יהודא מעות הראשונות לאו לקידושין ניתני האי הלואה היא, והיא גופא משכון הוא וכי משייר בה שוה פרוטה ומיעד הוו קידושין הכא נמי לא שנא:
תוס' במלוה שיש משכון, אין לפרש דמיירי במשכון שלא בשעת הלואה דקנו ליה מר"י דא"כ הוה לו להביא כאן דרבי יצחק, אלא אפי' במשכון בשעת הלואה איירי ואפי' אין מחזור לה המשכון אלא שמוחל לה את המלוה ואע"פ שהמשכון בידו דהא המקדש במלוה שיש עליה משכון קאמר ולא המקדש במשכון, וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפי' בלא משכון אמרינן דמקודשת לעיל דף ו' ולמה אנו צריכין ללמוד מר' יוסי וייל דהיכא דאיכא משכון גרוע טפי דס"ד דלא סמכה דעתה כיון שאין מחזור לה משכון ע"ש:
פרט ג ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף
תוס' רי"ד דף מ"ח כתב ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוי לה מלוה, אי קשיא התינח פרוטות הראשונות הויין מלוה ותתקדשה מיהת בפרוטה אחרונה דאתיא עם גמר כלי, דליכא למימר דחצי פרוט' הראשון שבפרוטה האחרונה הוי מלוה ולא נשאר פרוטה עם גמר דכל פחות מפרוטה לא חשיב לאקרוי מלוה ולעולם בפרוטה אחרונה תתקדש וחשובה גם בפרוט' האחרונה הוי מלוה גבה עד שיגיע כלי לידה, דאע"ג דלא יהיב לה כלי, מכי גמרה אתחייבא ליה בההיא פרוטה כי היכי דאיחייבא בפרוטות הראשונו' ואע"פ שהכלי בידה אבל למאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף אע"פ שגמר כל הכלי אינה מתחייבת לו כלים עד שיתן לה הכלי והלכך לאו מלוה היא עכ"ל, וכתב בשעה"מ לדעת ראב"ד שכתב רשבא דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מכיון שגמר מלאכתו הו"ל מלוה ומקודשת בההיא שעתא ושלא כדעת רש"י שכתב אינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירין לה, קשה דא"כ למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף תתקדש מיהו בפרוטה אחרונה דאתייא עם גמר הכלי, ומדברי פרישה למדני וישיב על זה, די"ל דס"ל דע"כ לא אמרינן מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה אלא דוקא בשנתן לה הפרוטה בעין ואמרינן דדעתיה אפרוט' דהשתא ולא אמלוה דמעיקרא אבל הכא דעתי' להתקדש על שכר כל מלאכה, ועי' מח"א שכירות סי' י"ד, ומביא שמ"ק ב"ב דף פ"ז, יפה לי קרקע כ"ש ובכסף שאתחייב בשכרך תקנה כל הפשתן, ונראה בעיני אפי' ישנה לשכירות מתחילה עד סוף וכל פרוטה ופרוטה שמרויח נעשה הלואה ואין קונין בהלואה הכא אין מתחייב לו בתלשה זו אלא פרוטה, ולא שייך לומר בפרוטה ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף עד שיתחייב לו פרוטה אינה נעשית מלוה עליו וכשנתחייב לו פרוטה קנה הפשתן מיד עד שלא הספיקה להעשות ע"ב וע' מרדכי איזה נשך רמז שי"ו:
ושעה"מ הקשה על סברת תוס' רי"ד מע"ז דאמר ר"א אם בנה שכרו מותר מכוש האחרון דלית ביה ש"פ והשתא לדעת תוס' רי"ד דס"ל דכל פחות מש"פ לא חשיבא לאיתקרויי מלוה ופרוטה אחרונה אתייא עם גמר כלי א"כ קשה למה שכרו מותר הא איכא פרוטה אחרונה דאתייא עם גמר כלי וא"כ נמצא איסר מעורב בשכרו ע"ש באריכות, קצת נ"ל כי סברה בפחות מש"פ לא שייך מלוה יען שבר ישראל אינו מקפיד בפחות מש"פ ומוחל, אבל אם ע"י מחילה יבא לידי איסר א"כ בודאי אינו מוחל ודו"ק:
עי' מהרש"א סנהדרין דף כ' שאול סבר מלוה ופרוטי דעתיה אמלוה וכתב לא שייך למימר הכא בשכר שאעשה עמך דאיכא למ"ד דמקודש' היינו בעושה לה שירי' ונזמים דכיון דאין לשכירות אלא לבסוף כי מהדר לה מקודשת כפרש"י משא"כ הכא דלאו מידי דמהדר לה ופלא שהרי ברקוד לפני מקודשת מיד אע"פ שלא קא מהדר לה מידי משום שהרי הגיע לידה מה שהי' חפצה וה"נ כיין שהכה הפלשתי הרי הגיע לשאול חפצו ורצונו א"כ מאותה שעה מקודשת לדוד עי' שעה"מ:
רשב"א דף מ"ח, ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כלומר וכל פורתא ופורתא הוי מלוה עלי' וכי מצטרף לפרוט' מלוה היא והמקדש במלוה אינה מקודשת וקשיא לי ומ"ש מהתקדשתי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה שאע"פ שאין באחת מהן שוה פרוטה מקודשת דכי מתאכלי ברשותא קא מתאכלי, דהכא נמי שכירות זה לא נתן לחזרה ופורתא פורתא כי אתי זכיא ביה איהי בתורת קדושין א"כ לכשנגמר הכלי מקודשת דהאי שכירות לא למלוה דמי, וי"ל דהתקדשי לי באלו שאני הואיל ואתנהי כולהו קמן מינה והולך הוא, אבל שכירות דבשעה דאיתיה להאי פורתא ליתיה להאי ולא אתי להאי עד דאזיל ליה אידך לא חזו לאצטרופי כלל והלכך אינה מקודשת אבל אי סבירא לן דאינה לשכירות אלא בסוף כולהו אגרא בבת אחת אתי והלכך מקודשת:
פרט ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף
רמב"ם פ"ה מאישות כתב, אמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ודיבר עליה לשלטון ולא תבעה אינה מקודשת אלא אם נתן לה פרוטה משלו שההנאה שבא לה מדבריו הרי היא כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת, הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך ועשה אינה מקודשת אא"כ נתן לה פרוטה משלו, לפי שהשכירות יזכה הפועל מתחלה ועד סוף כל זמן שיעשה מקצת מן המלאכה זוכה במקצת מן השכר ונמצא השכר כולו מלוה אצלה והמקדש במלוה אינה מקודשת [קצת דקדוק שבגמרא נקיט היא אמרה לו עשה לי שירים, ורמב"ם נקיט הוא אמר לה] המ"א שכירות יד, כתב דע"כ לא אמרי' ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, היינו בפועל שעושה מלאכה דכל פרוטה ופרוטה שנגמרה נתחייב בעה"ב לפועל ונעשה מלוה אבל בשדכן לא שייך לומר ישנה מתחילה וכו' שאין זה נתחייב לשדכן אלא כשיבא הדבר לידי גמר דכמה דכמה שדכנים טורחים ואינם עושים וכו':
וצריך להבין דפרק האומר גבי אומר לאשה בשכר שאדבר לשלטון וכו' משמע דאפי' בכה"ג אמרי' ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא מלוה שהרי אדבר עליך לשלטון דומה ודאי לשדכן ואפ"ה חשיב מלוה וכו' ומדברי רמב"ם למדני ישוב והוא במה שנדקדק בדבריו דגבי שכר שאדבר עליך לשלטון כתב דאינה מקודשת משום שהנאה הבא לה מדבריו הרי היא כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת, ואח"כ כתב הרי את מקודשת במלאכה לפי ששכירות מתחילה עד סוף, ומדלא כיילינהו כולהי בחדא מחתא ונימא משום ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, שמעינן דברישא באדבר עליך לשלטון אע"ג דלא שייך לומר ישנה מתחלה עד סוף שהרי כל עוד שלא הועילו דבריו לשלטון עדיין לא זכה בשים דבר אפ"ה אינה מקודשת משום דהנאה זו הבאה לה מדבריו שדבר לשלטון הוי כמו מלוה דאינו אלא מבריח ארי ודמי למקדש במלוה דאינה מקודשת משום דהשתא לא מטיא לה הנאה ע"ש:
עי' בקצה"ח סי' של"ב שמאריך אם שכירות חשוב ככסף ומביא תשובת מהר"ם שכתב לאחר ביאה קני לה דאינה שכירות אלא לבסוף עכ"ל, והקשה הקצה"ח דקי"ל ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף ע"ש ובסי' ר"ג ואולי דוקא בפעולה שעושה ששייך לגמור המלאכ' וגם התחלה שויה פרוטה וכל כוש וכוש שמכה בכלי חייב פרוטה, אבל באתנן זונה שנותן שכר ביאה עיקר הדבר על גמר ביאה אז שכרה ולא שייך ישנה שכירות מתחילה ועד סוף גם מש"כ שם הקצה"ח אבל היכא דליתי' במכוש אחרון שוה פרוטה אפי' בנכרי אינה קונה ע"ש, לא זכיתי להבין כי קונה ישראל מעכום בפחות מפרוטה כי אצל עכו"ם חשוב ממון עי' אב"מ סי' ל"א, ובמקנה כלל מ"ו פרט א':
ט"ז בסי' כ"ח כתב, רש"י כתב ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעלה מלאכה לפועל בשכירת עשיית מלאכה הילכך כשתחזירן לה הי"ל מלוה למפרע, ומ"ד אין לשכירות אלא בסיף כשתחזירן לה והרי לשם קידושין הוא מוחל אצלה ואין כאן מלוה כשתחזירן לה עכ"ל, פי' דבריו דהעיקר תלוי בחזרת הפעולה דאז בא הפרעון שחייבת לי למ"ד אין שכירת משתלמת אלא לבסוף, אלא למ"ד יש שכירות וכו' בא עלי' חיוב פרעון אע"ג דלא קבלה עדיין הפעולה אלא תיכף שעושה חד ש"פ הי"ל ההיא ש"פ במלוה עלי' למפרע אם נותן לה אח"כ וכו' יפרישה פי' אי אמרינן אין שכירות אז במכה האחרון בא החייב שהיא חייבת לו אף אם אין ניתן לה באותו הפעם הכלי מ"מ מקודשת דאדעתא דהכי הסכימו תחילה אבל השתא שכבר חייבת לי כל פרוטה ופרוטה אפי' אם הוא נותן לה מיד בגמר מלאכה מ"מ במכה אחרונה לית בה ש"פ וכן נ"ל דמכה אחרונה לית בה ש"פ דאל"כ להוי כמלוה וכפרוטה דמקודשת עכ"ל, ותמהני גברא רבה לפי דבריו למה הוצרכו הגמר' להוציא פלוגתי' דמלוה ופרוט' באם הוסיף נופך משלו, הא משכחת לה בלא"ה דאם היה במכה אחרונה ש"פ וכו' ותי' דהא רש"י כיפל ומשלש בחזרה תליא מלתא וכי' אלה הדברי' כפשטן דהכל תלוי בנתינה אלא דהחילק הוא למ"ד אין לשכירות וכו' תתחיל שם המלוה משעת נתינה ואילך ולא למפרע בשעת הפעולה ולמיד יש לשכירות וכו' הנתינה גירמת שתהיה למפרע מלוה כל פרוטה ע"ש:
תוס' רי"ד דף מ"ח כתב הא דתניא בשכר שאעשה עמך מקידשת דברי התנא הם, אבל המקדש צ"ל בשעת נתינה מקודשת לי בשכר הכלי זה, אבל אם המקדש אמר תחלה רצונך להתקדש לי בשכר שאעשה לך ואמרה הן ובשעת נתינה לא אמר כלים אינה מקודשת כי היכי בגט אם אומר הרי את מגורשת ממני בגט שאני עתיד ליתן לך שאין זה הדיבר כלום עד שיאמר לה בשעת נתינה ה"ז גיטך עכ"ל, וט"ז משיג וכתב ותמהתי דאיתא בגמרא בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת בשכר שאעשה עמך מקודשת, ואי אמרת דבשעת נתינה צריך שיאמר מחדש קידושין, ממילא צריך שיאמר אז בשכר שעשיתי עמך ממילא היינו רישא ולמה מקודשת, ונראה דאין צריך אמירה חדשה דהא איתא בפ"ק הי' מדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה ולא פירש שהיא על קידושין אפי' עסוקים מענין לענין הגי' כ"ש כאן ע"ב:
פרט ה קנין במסירת מפתח
ב"ק דף נ"ב אריב"ל המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה ה"ד אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה, לעולם בחזקה ובעי' למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו מפתח כמאן דא"ל לך חזק וקני דמי תוס' רשב"ם פי' ב"ב דף נ"ב, גבי נעל וגדר כ"ש בנכסי הגר דנעל היינו שקבע מנעול בדלת לנעלו דהוי בנין אבל סגר הדלת בנכסי הגר אין חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירי ואע"ג דגבי שכירות הבתים אמר בפסחים דכשמסר לו מפתחות הוי בחזקת השוכר לבדוק וה"ה לקנותו ה"מ מוכר ומשכיר בית לחבירו אבל בנכסי הגר מאן מסר ליה דליקניה, וקשה לר"י דהכא משמע בהדיא דמסירת מפתח לא קני אלא הוי כאומר לך חזק וקני ודוקא גבי חמץ הוא דתלוי במסירת מפתח דמי שמפתח בידו עליו לבדוק כיון שהיא יכול ליכנס בזה הבית לבדוק, ומה שפי' דלא קני בנעילת דלת, אין נראה בגיטין דף ע"ז תיזל איהי יתיחד ומפתח, אלמא נעילה לחוד קני שלא הי' יכול לעשות שום מנעול דשבת הי' וכו' ואין לדמות נעילת דלת למבריח ארי דדוקא נתן צרור דסכר מיניה תיא היא דאמרי' דף נ"ג דהוי כמבריח ארי, אבל נעל שנעל דלת בפני כל אדם ואין מניח אדם ליכנס מוכת מילתא שהבית שלו וקני בנעילה לחודה, והא דאמר הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להם דלתות קנה אורחא דמלתא נקט שאותו שמעמיד דלתות רגיל לנעלה וה"ה נעל ולא העמיד, ועי' ראש, ועי' תוס' ב"ב דף נ"ג שהניח הקושי' מבונה פלטרין בצ"ע, וראש בב"ב כתב מתוך פי' רשב"ם משמע שתיקון מנעול כדי לנעול אע"פ שלא נעל קנה כיון שאין מחוסר אלא נעילה הכי נמי בהעמדת דלתות קני בלא נעילה, וי"א שגם פתיחת הדלת נמי קונה לפי שאין דרך בני אדם לפתות בית שהוא נעול אם לא שיהא שלו ומביאין ראיה מגיטין תיחד ותפתח אלמא דפתיחה קנה כמו נעילה, ולא מסתבר לי דלא דמי לפרץ דהתם תיקון פתח הוא ליכנס וליוצא בו אבל פתיחה לחודא שמניח ליכנס בו אינה נראת חזקה אלא דוקא נעילת דלת הוי חזקה לפי שמונע כל אדם מליכנס בו, וההיא דתיחד ותיפתח, אומר אני שהדלת הי' סגור והוצרכו לפתחו ואח"כ לסגרן ולנועלן, ועוד כתב רשב"ם דמסירת המפתח קונה במכר ובשכירות, וליתא וכו':
ב"ב דף נ"ב, תני ר' הושעיא נעל גדר פרץ כ"ש בפניו הרי זו חזקה, בפניו אין שלא בפניו לא אמר רבא הכי קאמר בפניו לא צריך למימר לך חזק וקני, שלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקני וכו' האי גדר ה"ד דמעיקרא הוי עייל בה בדוחקא והשתא עייל בה ברווחא וכתב רשב"ם גבי נעל כ"ש נמי איכא לאפרושי כה"ג שסתם פתח סתימא כ"ש, א"נ שקבע מנעול בדלת לנעול בו דהיינו בנין אבל סגר את הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר אינו חזקה דאין זה אלא עושה מצוה לשמור בית חבירו ומברית ארי אנכסי חבירו אע"ג גבי שכירות בתים אמרי' משמסר לו מפתח הוי בחזקת שוכר וה"ה לגבי לקנותו ה"מ במוכר ומשכיר לחבירו אבל בנכסי הגר מי מסר לו מפתחות שיקנה הילכך צריך בנין כ"ש, ועי' כ"מ פ"ב מזכיה ה"ג המחזיק בפני המוכר מועיל לו חזקה מועטת ולא תועיל בנכסי הגר ועי' לח"מ והג"מ שם:
נמ"י כתב מסירת, מפתח לאו כלום הוא, ונעל כ"ש דאמרי' ר"ל כל שנעל את הדלת קנה שהרי הוא נועל בפני כל אדם כדרך שאדם עושה בשלו ולא דמי למבריח ארי' דלא הוי חזקה כדלקמן דהתם המזיק מצוי שם וזה נועל בפניו צרור בפני המים, אבל זה שנועל ולא מפני מזיק אלא כדרך שאדם עושה בשלו למנוע ממנו רגל כל אדם הרי זו חזקה, והא דאמרי' תיחוד ותפתח דמשמע שצריך לנעול ולפתוח כמש"כ רמב"ם, ליתא דא"ה דפתיחא מעכבת היכי תנן סתם נעל אלא התם ה"ק תיחד ואפי' שפתח לאלתר אם הדרין בתוכה מקפידין בנעילתה דבהכי סגי ע"ש:
ראש בגיטין ע"ז כתב מכאן מוכח דנעל הוי נעילת דלת בעלמא ולא כמו שפי' רשב"ם דנעל הוי תיקון מנעל דהכא א"א לתקן מנעול בשבת דאסור דאוריי' הוא, ונעילת דלת לא דמי למבריח ארי דכיון שנועל דלת בפני כל אדם מוכחא מילתא שהבית שלו, ראיתי שפירשו דפתיחת דלת קונה כמו נעילת דלת מדקאמרי' הכא ותיחד ותפתח דמשמע תיחד או תפתח ולא נהירא לי דאפי' למאי דפרושות דנעילת דלת קונה היינו נעילת במפתח שמונע כל אדם מנכנס בו אבל פתיחת דלת לא מוכחה שתהיה קנייה, א"נ בנעילה לחודא לא מוכח שיהי' לשום קנין אלא כמו שהיתה רגילה בכל פעם לסגור בתים של בעלה כדי שיהי' שמור מה שבתוכו, אבל כיון שהיא פותח מיד אחר הנעילה ניכר שהנעילה היתה לצורך קנין:
רמב"ם פ"א ממכירה ה"י כיצד המחזיק בנעילה קנה כגון שמכר בית או חצר והי' הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו ה"ז החזיק וקנה שהרי נשתמש בה שימוש המועיל, וכתב הכ"מ אפשר לומר דוקא כתב רבינו ופתחו משום דאם אינו פותחו מיד לא מוכחא מילתא שנעל לשום קנין אלא שהוא הבית בשליחות בה"ב כדי לשמור מה שבתוכו אבל כשחוזר ופותתו מיד ניכר שהנעילה היתה לצורך קנין, עי' ב"י קצ"ב ד"ה יש ללמוד:
המל"מ כתב שמעתי חכמי דור נסתפקו במשכיר בית לזמן קצוב ואח"כ רצה להשכירה או למוכרו לאחר לאחר שיכלה הזמן הראשון אי מהני לשני קנין חזקה דנעל גדר יפרוץ כיון שזו רבית קנויה לראשון לכל תשמישיה, וגם נסתפקו אי מהני נתינת רשות דשוכר ראשון כדי שיקנה השני, ועי' ריב"ש תקי"א מובא בב"י שי"ב, ועי' מח"א שכירות י"ג שמביא רדבז במי שמכר ביתו לשוכר שהי' דר בה שאפי' אם א"ל לך חזק וקנה כל שלא עשה השוכר בה דבר חדש שלא הי' עושה בה תחילה אפי' אם נועל ופותח אין זו חזקה שכך הי' עושה בה מתחלה וכו' עוד מביא תוס' וראש ב"ב דף ג' כשהקרקע היא של שניהם מועלת חזקה מדעתו שלא בפניו אפי' לא אמר לו לך חזק וקנה ע"ב, יעי' סמע שמביא מרדכי בסי' שט"ו, ותק"ח תמ"ח מתקשה על מג"א רמ"י בשבת שמושכר הבהמה לגוי א"א שאחר יזכה בו ודו"ק: ים התלמוד ב"ק דף נ"ב כתב לישב רשב"ם מקושי' תוס', גם רשב"ם ס"ל דמסירת מפתח לא קנה לעניין שלא יוכל המוכר לחזיר וכן הלוקח לא יוכל לחזור דודאי אם אומר לוקח דלא הי' מתכוין לקנות הבית בנעילתו רק להבריח הארי במסירת המפתח לבד לא נגמר הקנין כלל, רק אם מסר לו המפתח ונעל הלוקח הבית הזאת ושניהם מודים שנתכווין הלוקח לקנות הבית הזאת בנעילתו בזה סובר הרשב"ם דקנה וז"ב, וסרה מעליו קושי' התוס' דבשלומא בפסחים שניהם מודים שנתכווין לקנות בנעילת רק המחלוקת היא על מי חל הבדיקה שפיר אמרי' אם המפתח ביד הלוקח הוא חייב לבדוק אבל כאן שפיר אמרי' דלא קנה במסירת המפתח, גם רשב"ם מודה דמסירת מפתה אינה קנין ויכול הלוקח לומר לא נתכוונתי לקנות בנעילה זו וכיון שלא נתן מעות דהל"ה הי' קונה במעות א"כ הוה מוחזק ונאמן על זה: