אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל כו

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל כו

עט סופר חלק א כלל כה

פרט א ריחא מילתא

ע"ז דף ס"ו, חלא לגי חמרא ד"ה בנ"ט, חמרא לגו הלא אביי אמר במשהו ורבא אמר בנ"ט, אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמא חמרא והוה ליה מין במינו וכל מב"מ במשהו, רבא אמר בנ"ט ריחיה חלא וטעמא תמרא חמרא והי"ל מין בשאינו מיני בנ"ט וכתב ח"ס בחידושיו לפע"ד בפשיטות דזה גופי' פלוגתיי' בריחא מילתא דכיון דס"ל לאביי ריחא מילתא ואלי הי' אפשר לקלוט הריח הזה בפיו או בחוטמי הי' אסור ע"כ הוא עצמו נקרא אלא לענין קידש ובהמ"ז משא"כ לרבא, ולפ"ז מוכח מזה דלאביי ריחא מילתא אפי' מעורב בדבר אחר ואיני בעין כבת תהיא ולרבא ריחא לאו מילתא אפי' אינו מזיקו, ואהא סובב השקלא וטרי' דאיותי רבא מכמון והוצרך אביי לומר מיקלא קלי ע"ש:

בת תהיא ישראל בעכו"ם אביי אמר אסור, רבא אמר מותר, אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא, אמר רבא מנא אמינא לה דריחא ולא כלים הוא דתנן, תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הכת מותרת לפי שאין טעם כמון אלא ריח כמון, ואביי שאני התם דמיקלא איסורו, לכאורה הי' אפשר לומר ולהסביר הפלוגת' לשיטתם בטעם כעיקר רבא סבר טע"כ לאו דאוריי' ע"כ גם ריחא לאו מילתא, ואביי סובר דאוריי' ע"כ גם ריח אסיר, ובאמת נראה גם אם טע"כ ל"ד רק בתערובת כ פרש"י בחולין כי האיסר בטיל ברוב אבל הטעם לעצתי אסיר לכ"ע, וכן כתב ריטב"א כאן דף ס"ז, ובחולין קי"ב, שהטעם עומד בעצמי שלא נבלע לכ"ע אסור ולא נחלקו בשים מקום על זה אלא כשנבלע הטעם בדבר אחר כההיא דמשרת וגיעולי עכו"ם ובשר בחלב ובשר חטאת וזה ברור עכ"ל, א"כ גם לרבא דסובר טע"כ ל"ד בתערובת אבל כאן בבת תהיא ששואב הריח וטעם בעין, בע"כ שרבא סובר ריחא לאו כלום אין בו ממש וגרע מטעם: תוס' אביי אמר אסור ריחא מילתא היא וחשבינן ליה כשותה אבל אין לומר דחשבינן נהנה דא"כ מאי פריך מכמון של תרומה שאני תרומה דשריא לישראל כהנאה שאינה של כילוי כי הכא דמיירי שלא הסיק ישראל את התנור אלא שכהן הסיקו, [ח"ס כתב ויש קצת לפקפק על זה ולומר כיון שהכהן הסיק התנור בכמון שלו כדי שיקלט הפת הריח ההוא א"כ אם הישראל אוכל הפת הרי מכלה הכמון של כהן שנתן לתוך פת ועי' תוס' ב"ק קט"ו משמע הוה הנאה של כילוי ע"ש] , אלא ודאי הכי פליגי אי חשבי' כשותה או לא, וטעמא דרבא דלא חשיב ליה כשותה לפי שהריח נכנס בפניו ומזיקו והקלקול רבה על התקון ושרי, אבל זילוף של יי"נ ודאי אסור דהוי הנאה גמורה ע"ש, ועי' דף י"ב עיר שיש בה עכו"ם והיו בה חניות מעוטרות אסורות, אמר רשב"ל ל"ש אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא, והקשה ר"ת מ"ש מבת תיהא דשרי משום ריחא לאו מילתא, ותי' דשאני וורד דעיקרייהו לריחא קיימי והוי כקטורת וכו' אבל בת תיהא חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו, וטעם האוסר לאו משום הנאת הריח אלא משום דחשיב ליה כשתיה שהריח נכנס בגופו והוא חזק ביותר ואפי' את"ל דשתייה גסה מותרת באיסורי הנאה הכא כיון דאם הי' שותה היין עצמו לא היתה לו שתייה גסה יש לאסור הריח הדומה לממש אע"פ שאינו נהנה, והקשה מהרש"א א"כ מאי פריך רבא לאביי מכמון, תקשי ליה לנפשיה דלחשיב כשותה כיון דלא מזיקי, ומאי פריך רב מרי לרבא מפת חמה כיון דלאו מזיקו מודה רבא דחשיב כשותה ואסור ע"ב, ומר"ם הקשה מנא ליה לרבא דטעמא דאביי דחשיב כשותה דפריך ליה חכמין דילמא טעמא דאביי דחשיב ליה נהנה מיין ול"ק מכמון דשריא בהנאה, וגם הקשה קושי' מהרש"א לרבא ג"כ קשה מכמון כיון דאינה מזיקו, וכתב לישב דרבא דייק טעמא דאביי דחשיב ליה כשותה דאי משום נהנה הא אין כאן הנאה כיון דמזיקו אלא ודאי משים שותה הוא ובשותה אין שייך לחלק בין מזיקו בין שאינו מזיקו דבכל ענין אסור לשתות דבר אסור, ורבא ס"ל דאין סברא כלל להחשיבה כשותה אפי' היכי דלא מזיקו, והכא גבי בת תהיא דמזיקו לא נהנה ולא שותה הוי, ולא אצטריכו התוס' לרבא לטעמא דמזיקו אלא משום דלא יהנה מיין נסך דאסור בהנאה, אבל להחשיבו כשותה אפי' היכי דאינו מזיקו לא חשיב ליה רבא כשותה ולהכי פריך לאביי שפיר מכמון לאביי דחשיב כשותה דהא תרומה אסורה באכילה ע"ב:

ויש לחקור אם ריחא מילתא זה מדאוריי' אסור או מדרבנן, וח"ס מביא הלכות גדולות סוף הלכות דם כתב דריחא לאו מילתא קרא מסייעא מדאוסר משרת משמע הא מריח לא איכפת לן, וצ"ל דלא באת להכריע בין פלוגתא דתנאי ואמוראי אלא ס"ל דעכ"פ מוכרח דליכא איסר דאוריי' ולא פליגי אלא בדרבנן ואזלי' להקל, א"נ י"ל למאן דיליף מג"נ אה"נ איכא למימר גילה רחמנא טעמא ה"ה ריח והיינו טעמא דר"מ דס"ל נטל"פ אסיר וג"נ לאו חידוש הוא וילפי' מיניה טע"כ ומשרת להיתר מצטרף לאיסר וה"ה ריחא אבל למאן דס"ל ג"נ חידוש הוא ולא ילפי' אלא ממשרת מוכח דריח לאו מילתא כלל ע"ש:

ויש לי צ"ע לפי הנ"ל אם ריחא אסור מדרבנן בעבור טעמו, וחו"ד סי' ק"ה מחדש בתרומה לכ"ע טע"כ לאו דאוריי' ועי' כלל טע"כ באריכות א"כ מאי מקשה רבא לאביי מכמון של תרומה שם גם אביי מודה ריחא לאו מילתא: ולישב קושי' מר"ם מנ"ל לרבא שטעם של אביי מצד שותה דילמא מצד הנאה נראה שסובר שא"א מצד הנאה כי אביי סבר בפסחים דף כ"ה אי אפשר ולא קמכווין מותר, א"כ גבי בת תהיא לא מכוין ומותר, אבל מצד פסיק רישא יהי' אסור, וידוע שיטת ערוך אם לא ניחא ליה מדתרא"כ יען שמזיק הריח א"כ לא ניחא ליה ומותר, בע"כ טעם של אביי מצד שתיה ועי' במקנה כלל כ"ב פרט ה', שכתבתי במקום שיש בשוגג קרבן או חומש כפרה לא שייך א"א ולא קמכוין, ולא באתי רק לעורר וע"ש פרט ו' בענין קול ומראה וריח. הבאתי רדבז הא דאין מעילה במראה וריח אם בא מאליו, אבל לא אם עושה בידים להריח או לראות, על כן כאן בבת תהיא ריח אסור ודו"ק, ועי' מג"א סי' ש"כ שסובר סברת הערוך רק בשבת ולא בשאר איסורים ודו"ק: בתשובת מקום שמואל בסופו כתב לישב קושיא מהרש"א מאי פריך רבא מכמון תיקשי לנפשיה דליחשב כשותה כיון דלאו מזיקו, לק"מ לענ"ד עפ"י תוס' בפסחים דרש"י ס"ל דלוי ורבא דמותירך ריחא דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אפי' ללוי ורבא אסור לפ"ז רבא שהביא ראיה לדבריו מכמון, לכאורה אינה ראיה דשאני התם דלא שריא אלא בדיעבד, משא"כ גבי בת תהיא דרצה רבא להתיר אפי' לכתחילה אלא ודאי דהיינו טעמא דרבא דוודאי גבי כמון חשבינן ליה כשותה לכתחילה כיון דלאו מזיקו לאסור לכתחילה, משא"כ גבי בת תיהא דמזיקו ומש"ה שפיר הביא ראיה לדבריו מכמון כיון דלאו מזיקי שריא בדיעבד, א"כ היכי דמזיקו שרי אפי' לכתחילה, ולק"מ קושי' מהרש"א ומיושב קושי' שניה של מהרש"א שהקשה מאי פריך רב מרי מפת חמה כיון דלאו מזיקו מודה רבא דאסור כיון דבההיא דכמון לא אסר אלא לכתחילה אבל בדיעבד שריא ואף דלאו מזיקו לא אסר רבא אלא לכתחילה, וא"נ מדוע בפת חמה ס"ל לר"מ אפי' בדיעבד אסור אלא ודאי כתנאי א"ל רבא למילתי' וס"ל כר"י דלא שרי שם אלא בדיעבד ולא לכתחילה עכ"ל:

תוס' רש"י פסק הלכה כלוי משום דרבא סבר כוותיה גבי בת תיהא וכו', לכ"נ דודאי הלכה כרב דהתם ריחא מילתא, והלכה כרבא גבי בת תהיא דריחא לאו מילתי', ואביי נמי דהכא דאמר ריח מילתא, א"ל אנא דאמרי אפי' כלוי, דשאני הכא שנהנה ומריח מן האיסר היין עצמו הילכך הוי לגמרי כאילה שותה מן היין עצמו, אבל התם אינו אלא ריח האיסר נכנס בתוך ההיתר והוא אוכל את ההיתר, ובהא אפי' אביי מודה דריח לאו מילתא, ורבא נמי דהכא א"ל אנא דאמרי' אפי' כרב דאמר ריחא מילתא, דשאני הכא שהריח מזיק לו לכך אמר דריחא לאו מילתא, הילכך בין אביי בין רבא דהכא מצי סברא בין כרב בין כלוי דהתם, והקשה מהרש"א מאי פריך מכמון ותפת חמה דאיכא למימר דמודה אביי בכל הני דשרי שאינו אלא ריח האיסר נכנס בתוך ההיתר:

א"ת אמאי לא הביא בפסחים גבי פלוגתי רב ולוה ההיא דכמון של תרומה דהכא ולדחותה כמו שמביא בכאן, וי"ל משום דלא דמי לריחא דהתם מיירי בריחא בפטם כגון בשר ונבילה ולכך אמר רב דריחא מילתא היא דאזיל האי ומפטם האי, אבל גבי כמון שהוא מעשה תנור ולא פיטום אפילו רב מודה דריחא לאו מלתא היא, והקשה מהרש"א למה ליה הך סברא דלעיל דרבא מצי סבר כרב ושאני הכא דמזיקו, הא בלא"ה מצי סבר כרב ושאני התם דאזיל האי ומפטם האי משא"כ הכא בבת תהיא, ומקום שמואל כתיב לק"מ דעדין תקשי הך דכמון דאינו שריא אלא בדיעבד ובבת תהיא מתיר רבא אפי' לכתחילה, אלא ודאי שאני בת תהיא דמזיקו:

ור"ן כתב אמר רבא ריחא לאו מלתא, וא"ת הא אמרינן בפסחים דף כ"ה גבי הנאה הבא לו לאדם בע"כ כלומר הנאה דירית דאפשר וקא מיכוין כ"ע ל"פ דאסו' והכא אפשר ומכוין הוא ואמרי' דף י"ב בורד והדס' דמתהני מריחא אלמא ריחא מלתא י"ל במידי דעביד לריחא מלתא היא אבל יין דלאו לריחא עביד סבר לרבא בכה"ג ל"מ היא וכו' תנור שהסיקוהו בכמון וכו' מיהא שמעי' דלא אמרי' שבח עצים בפת אלא דוקא באיסר הנאה אבל בתרומה דמותר בהנאה אין לאסור משום שבח עצים בפת וכתבו תוס' דמותר פת שאפה גוי בשבת ויו"ט ועי' תוס' ור"ן בחולין כתב אביי אמר ריחא מלתא לאו משום הנאה דריחא פליגי אי מיתסרא או לא דאוקימנא פלוגתי' כתנאי הרודה פת חמה ונתנה על פי חביות של תרומה יעוד דקיי"ל דמודה ר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ולדידי' הנאה דלא מיכוין שרי והכא בבת תהיא אינו מתכוין להינות מיינ"ס, וכ"ת פס"ר הוא ליתא דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פס"ר שריא דאמרינן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכונו מפני החמה ובגשמים בפני הגשמים והא התם ודאי מטי ליה הנאה אלא דכיון דלא מכוין לא חשיב לי' מידי אלא ע"כ פלוגתיה דאביי ורבא בהנאה דאכילה תליה דאביי סבר הרי הוא כאלו שתה דריחא מילת' וכאכילה חשיבא הלכך אע"ג דלא מכוין כלל אסו' דקי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ורבא סבר ריחא ל"מ כלומר דלא חשיבנא ליה אכילה הילכך כיון דלא מכוין שרי ועי' ר"ן סוף פי"ד דשבת, וט"א בר"ה הקשה על ר"ן מנודר הנאה ממעין שאסור לטבול בו יען פס"ר בהנאה אסור:

שלטי גבורים כתב יש עיון על המוסק שכתב רמב"ם פ"א מכל מקדש וכו' וצ"ע דאי אסור הוא היאך יוכל ליהנות ולריח בו לכתחילה ולברך בורא מיני בשמים אפילו למ"ד ריחא לאו מילתא ה"מ בבת תהיא דאין ריחו כל כך מפוטם ע"ש וח"ס בחידושיו:

ב"ק דף קט"ז תניא חבית של יין של תרומה שנטמאת בש"א תשפך הכל וב"ה אומרי' תעשה זילוף תוס' ואין להקשו' לאביי דאית ליה גבי בת תהיא ריחא מלתא לימא דאמר כר"מ אתאי לא מייתי נמי התם אפלוגתא דאביי ורבא פלוגתיה דבי"ש וב"ה דהכא איכא למימר דאביי א"ש כב"ה ומודה בה דריחא מלתא היא ליחשב הנאה והתם לענין איסור הנאת יין נסך איירי ודווקא לענין תרומה טמאה הכא המותרת בהנאה ריחא לאו מילתא ליחשב כשתייה ואע"ג דמייתי התם ההיא דתנור שהסיקו בכמון של תרומה התם ודאי אי ריחא מלתא ואסור בהנאה יש לנו כמו כן לאסר הפת לאכול לזרים שנקלט מן הכמון או היין של תרומה אבל ריחא לחודי כגון בת תהיא וזילוף לא הוי כשתיה ומותר בתרומה:

פרט ב

פסחים דף ע"ו, אמר רב בשר שחוטה שמן שנצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי מהדדי [שהריח מן השמן נכנס לכחוש ומפטמו וחוזר זה ומוציא ריח גם היא וכ"ש שחוטה כחושה ונבילה שמינה, ורבותא אשמעי' רב דלא נימא נבילה כחושה הואיל ואין ריחה נודף לא אסרה לה לשחוטה ואשמעי' דשומן שחוט' מפט' לנביל' ברית' והדר מפקא איהו ריחא] ולוי אמר אפי' בשר שחיטה כחוש שצלאי עם בשר נביל' שמן מותר מ"ט ריחא בעלמא הוא וריחא לאו מלתא היא עביד לוי עובדא בגדי ודבר אחר [שנצלאו בתנור ובא מעשה לפניו והתיר] מיתבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת, מאי לאו תערובת טעמים וקשיא ללוי [תוס' הקשה לפי מש"פ רש"י דלוי לא שרי אלא בדיעבד קשיא מה פריך דהכא לכתחילה קתני אבל בדיעבד הוי שרי ללוי ] ורשב"א בתה"ב דף ס"ז כתב הכי אקשי לי' אם איתא דלגבי ריחא דאיסורא בדיעב' שרי דינא הוא לגבי שני פסחי' דתרווייהו להיתיר' וליכא למיקם אטעמא שיהא מותר אפילו לכתחלה, וג"וו סוף הספר מביא יען בזמן היתר, שנצלו לרוב השנים קודם לילה אין זה כמבטל איסר לכתחילה כמש"כ ט"ז בסי' תרכ"ט בסכך פסיל, ע"כ גם לכתחילה מותר ע"ב:

לא מפני תערובות גופין, הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא אפי' גדי וטלה אי אמרת בשלומ' מפני גופין היינו דקתני אפי' גדי וטלה, אלא אי אמר' מפני תערוב' טעמים מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי, אלא מאי על כרחך מפני תערובת גופן הוא דאסיר אבל תערובת טעמים שרי לימא תהוי תיובתיה דרב, אר"י הכב"ע כגון שצלאו בשתי קדירות ע"ש, תני רב כהנא וכו' פת שאפה עם צלי אסור לאכלה בכותחא, והקשה תוס' מאי קושיא על רב הא דאסיר משום תערובות גופים היינו היכא דשניהם כחושים דליכא תערובת טעמים, וכתב מהרש"א יש לדקדק דאימא דהכי קאמר דאפי' גדי וטלה דלית ביה תערובת גופין דלא מיחלף, אפ"ה אין צולין משים תערובת טעמים: רמב"ם פט"ו ממ"א, אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד ואע"פ שאין נוגעין ואם צלאן מותר ואפי' היתה האסור' שמנה והמותרת רזה שהריח אינו אוסר ואינו אוסר אלא טעמו של איסר: פ"ט כתב פת שאפה עם הצלי ודגים שצלאן עם בשר אסור לאוכלן בחלב ע"ש בלח"מ:

פי"ג כתב מותר לישראל להריח בחבית של יי"נ ואיך בזה איסר שאין הריח כלום לפי שאין בו ממש:

פט"ו מתרומות כתב הרודה פת חמה ונתנה עפ"י חבית של יין תרומה אם הי' פת חיטים ה"ז מותרת ושל שעירים אסורים ע"ש בכ"מ:

פ"ז מק"פ אין צולין שני פסחים כאחת מפני התערובו' אפי' גדי וטלה:

פרט ג

רי"ף בפרק גי"ה כתב א"ר בשר שחוטה וכו' הא מילתא פסקי רבואתא כלוי וסייעוה למילתא מבת תהיא וכו' וקיי"ל כל היכי דפליגי אביי ורבא דהילכתא כרבא ממילא שמעינן מינה דהלכתא כרב וכו' ואנן לא איסתבירא לן אלא כדפסקי קמאי ז"ל וכו' ועוד דתני אין צולין שני פסחי' כאחד כלוי דייקא, ועוד כד דייקא למימרי' דרב משכחת ליה דשאיך בההוא מימרא דיליה דאמר בהדין פירקא איקים רב אמירא עלי' ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואמרי' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר"י דאמר מין במינו לא בטיל דאר"י אין דם מבטל דם ורבנן פליגי וקיי"ל דכל איסורין שבתורה בששים ואפילו נתערב גופו של איסר בדבר של היתר וכ"ש מריחא בעלמא דלא אסרינן ליה והא דתני רב כהנה פת שאפה עם הצלי אסירה לאכלה בכותח וההוא ביניתא דאיטוי בהדי בישרא ואסרה רבא למיכליה בכיתחא לאו ברב שייכן בלחוד אלא אפי' כלוי אסירי למיכלינהו בכותח, מ"ט כיון דשרי למיכלינהו בלא כותחא אי שריה ליה בכותחא אישתכח כמאן דשרי לאטויי בשר שחוטה בהדי בשר נבילה לכתחלה ולוי לא קא שרי הכין אלא דיעבד דהא לוי שצלאו קאמר ולא קאמר צולן לכתחלה, ועוד דפת שאפה עם הצלי כיון דשריא בלחוד בלא כותחא הוי לה כדבר שיל"מ וכל דבר שיל"מ אפי' באלף ל"ב וכל דבר שהוא אחד מאלף כריתא בעלמא הוא ואפ"ה באלף לא בטיל הואיל ויש לו מתירין, והאי פת נמי הכין הוא ולאו משו' דס"ל כרב:

ור"ן כתב דברי רב אלפס אינן מחוורין, מש"כ דרב לטעמי דמין במינו ל"ב ומ"ה אסר בריחא ליתא דהא אמרי' בפלוגתי דתנאי בהרודה פת חמה שהוא מיך באינו מינו ומה דקאמר דלוי לא שרי לכתחילה אלא בדיעבד ליתא מדמקשינן ממתני' דאין צולין שני פסחי' ולא משני התם לכתחילה, ומש"כ דפת שאפה עם הצלי הוי כדבר שיל"מ ריחו לא בטיל אינו מחוור שהרי רבא כי אמר ריחא לאו מלתא היא אפי' בפני עצמו דהא בת תהיא הכי הוא והיאך איפשר דבפני עצמו לאו מילתא וכשנתערב בדבר שיל"מ יאסור תערובות ועוד דבשיל"מ לא בטיל רק במינו אבל שלא במינו בטיל ע"ש, ועי' רמב"ן ובעה"מ בפסחים:

חדושי אנשי שם כתב, מנ"ל לרי"ף למידק דלוי כר' יודא דלית לי' ריחא מילתא דילמא ר"י לטעמי ובמינו כגון בשר שמן ובשר נבילה כחושה אית לי' ריחא מילתא ופת חמה וחבית פתיחה דשלא במינו לית ליה, ושמא אין סברא לחלק לענין ריחא בין במינו לשלא במינו דכל ריחא במינו חשיב דליכא למיקם אטעמא, ורב אלפס ז"ל לא אמר דחדא באידך שייכא אלא על דרך זה דכל ריחא מין במינו הוי וכל דבר שאפי' אחד באלף לא בטיל כריחא בעלמא היא ועי' ח"ס בחידושיו:

שעה"מ ממ"א כתב, דמעולם לא כתב הרי"ף דטעמי דרב משום דס"ל מין במיני לא בטיל דודאי פלוגתי' דרב ולוי אפי' במבשא"מ פליגי כמבואר מרודה פת חמה, אלא דס"ל דע"כ מימריה דרב גבי בשר שחוט' שייכא דוקא לפום שיטתיה דס"ל מין במינו במשהו, משום דבשלימא במשא"מ שייך שפיר למי' דכיון דריחא מילתא היא וחשיב כגופו של איסור מש"ה אסיר ואע"כ דמסתמא ודאי אין בריחו אלא מששו אפ"ה הא קיי"ל דאיסור ניכר אפי' באלף לא בטיל וכן נמי קי"ל דתבלין הואיל ולטעמא עבידי לא בטיל והלכך כיון שהוא מריח ריח איסור הו"ל כאיסור ניכר אמנם במין בתינו לו יהי' דנימא דריחא מילתא היא וחשיב כגופו של איסור אכתי אמאי לא נימא דליבטיל בס' והכא לא שייך דחשיב כאסור ניכר כיון שהוא מב"מ, אלא ע"כ דטעמיה דרב משום דלטעמיה אזיל דס"ל מב"מ במשהו ע"ב באריכות: לענ"ד לישב לשין ריף מש"כ דשאיך באידך רב שדרש כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' ואם כוונת רי"ף רק להויכוח שרב סובר כר"י מב"מ לא בטיל הי' יכול להביא מה שמפורש בכמה מקומות שרב ושמואל סברו מב"מ לא בטיל ועי' אחרוני' על כן נראה כיונה אחרת ואקדים איזה הקדמות ר"ן סוף הפרק גה"נ כתב איכא למידק כיון דרב כר"י ס"ל למה לי שנתן טעם בחתיכ' דהא אפי' במשהו נמי מיתסרא כיין דמב"מ לא בטיל ועוד אפי' אי לא אמרי' ח"ע נעשה נבלה כיון שנאסר' אותה אוסרת שאר חתיכות בפליטת אותו האיסור משו' מב"מ ונראה דכל שלא נתן טעם בחתיכי אע"ג דמיתסר לא חשיב איסורי למימר בה ח"ע נעשה נבילה, וכל שאינה נעשה נבילה אינה אוסרה כל החתיכות כולן דאע"ג דאמר ר"י מב"ת ל"ב לא שמעינן ליה הכי כל שטעם אחר של היתר מעורב בו עכ"ל וחידש שר"ן בסוגיא לא כתב שצריך ליתן טעם ] ונראה סברה אחת שרק אם טעם של היתר מעורב בו לא אמרי' מב"מ לא בטיל אולם אם טעם של איסור של אינה מינו מעורב בו עם מינו, אין זה מעכב מלמימר בו מב"ת לא בטיל ועי' ובני הבחיר המופלג כה' שמעון נ"י רצה לחדש רק אי אמרי' מב"מ בטעמא אז אם טעם אחר של היתר מעורב יתחליש האיסר ההולך עמו שפיר כתב ר"ן דלא אמרי' מב"מ לא בטיל באופן זה שהיתר הולך עם האיסר אבל אי אתרי' דאזלינן במב"מ בתר שמא, גם אם הילך עמו טעם אחר שאינו מינו בשמא שפיר אמרי' מב"מ לא בטיל ולא מגרע גרע טעם אחר ששוה בטעמא רק בשמא אינה שוה, והנה הש"ך ק"ח מביא שהקשה דקי"ל דאין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור בעצמו יכיל לילך ולמה אמרי' אזיל היתר ומפטם האיסור, ותי' דריחא שאני ועי' ט"ז ק"ה וש"ך ק"ה ס"ק י"ט באיסר כחוש בלא פיטום פולטת רוטב של איסר אמרי' אזיל היתר ע"ש הטיב דשייך לסוגיא:

לכאורה יש להקשות מה שסובר רב דאזיל היתר ומפטם האיסר וחוזר האיסר ונותן טעם בהיתר ומב"מ לא בטיל, גם ההיתר חוזר עם האיסר א"כ נתערב היתר עם האיסר, לפי סברת הר"ן לא אמרינן מב"מ לא בטיל אם נתערב היתר עם האיסור, אבל רב סבר חתיכא עצמו נעשה נבילה ונאסר ג"כ מהנבילה וז"כ רי"ף דשייך באידך מימר, דרב דסובר חתיכה עצמה נ"נ, ולא כ' שרב סובר מב"מ לא בטיל כי טעם היתר מעורב בו, רק בעבור שסובר ח"ע נ"נ שפיר יוכל לאסור מצד מב"מ לא בטיל בזה י"ל קושי' הגאון ר' ליב קסיויטץ ז"ל למה נקט שומן גם בשני כחושים יש משהי ומב"מ לא בטיל, כי רבותא אשמעי' לא מבעי בשני כחושים שמשהו ריח היתר מתערב עם משהו ריח איסר בתנור ונבלעו בהיתר שניהם יחדיו שאסור כי משהי איסר איסר משהי היתר ואפי' היתר שומן ואז לא נאסר ממשהו ריח איסר הכחיש בתנור שנעשה נבילה כאשר כתב ר"ן שצריך ליתן טעם לעשות נבילה, אבל אמרי' מפטם לאיסור ונאסר ונעשה נבילה מנבילה הכחושה וחוזר עם המשהו איסור להיתר ואיסר מצד מב"מ ומיושב קושי' תוס' גם בשניהם כחושים סובר רב שאסו' כי משהוא יכול לאסור משהו ומיושב קושי' צל"ח וחרי"ל כי גם בגדי וטלה לא צריך לנתינת טעם כי משהי מגדי נאסר וחוזר לגדי וכן משהו מטלה נאסר וחוזר לטלה, ולא שייך כאן לאמור שכח אחר היתר מעורב בו כי אין כאן היתר כלל הכל אסיר רק אינו מינו זה כנגד זה ובטיל זה בזה, אבל המין לא בטיל והיתר אין בו כלל או לסברת בני ר' שמעון ני' כי כאן הקושי, אם אזלי' בתר שמא וטלה וגדי שני מינים הם, לא שייך סברת ר"ן שכת היתר מעורב בו כאשר כתבתי לעיל:

לכאורה אי אמרי' ששני פסחים נחשב כהיתר בהיתר ובהיתר לא אמרי' ח"ע נעשה נבילה א"כ הדרה הקושי' כיון שיש כת היתר מעורב לא אמרי' מב"מ לא בטיל, א"כ גם לרב בטיל מאי מקשה מאין צולין וכו') אבל ניחא כיון דתני אין צולין לכתחילה וצריך לומר כתה"ב וגו"ו שהבאתי יען שחשוב כהיתר בהיתר, א"כ לא בטיל כלל, וכאשר הגיע זמן איסור לא בטיל כי אז נולד האיסר בתערובת כסברת המרדכי ועי' חו"ד סי ק"ו מש"כ כעין זה בא"א לסחטו, ומיושב ג"כ קושי' תוס' וצל"ח ומרי"ל, גם באינו מינו לא צריך לטעם כי משהו לא בטיל, בשלומא ללוי פריך שפיר כי סובר אפי' משהו אין בריח כמבואר במחהש"ק ובאחרוני' ואין להשיב לפי סברת אחרונים יען שהיתר הי' ניכר גם בנולד בתערובת בטיל, עי' במנ"ח סי' ג' שאין זה מוסכם כל כך, וגם כאן שניהם הי' ניכר ודו"ק, וידעתי כל הנ"ל דרך חידוד ופלפול הקב"ה חדי בפלפולא דאוריי':

עוד הארכתי בענין אין מבטלין לכתחלה ורשב"א כתב יען שהיתר הוא ועי' מחהש"ק שאין כוונתו לבטל, לפי אב"מ בתשובה סי' חי בקדשים שאסור לטמא וחיוב לשמור בקדושה אז לכ"ע מבטילן איסור דאוריי' כידוע, א"כ בשלומא בענין איסר שפיר שייך הסברה בשעת היתר מותר לבטל כי אין קפידת התורה שאיסר לא יהי' בטיל מעולם רק שלא יהנה, ועי' ר"ן פ"ב בע"ז שמותר להגעיל ולשפוך המים, אבל בקדשים קפידת התורה שיהי' בקדושה ואפי' למים אסיר לבטל ולהאביד א"כ גם בזמן היתר אסור וכיון שאסור לאכול פסת שלא למנויו גם לבטל בפסח אחר אסור ומיושב כמה קושי' אבל עדיין צ"ע:

להסביר קצת שהיתר בהיתר לא בטיל, ח"ס או"ח סי' ק"ז מסביר עפ"י ר"ן בנדרים בדשיל"מ כידוע א"כ היתר בהיתר מין במינו היא, ועי' תשובת רע"ק איגר סי' ר"ז, ר"ט, ותשובת ר"ן סי' נ"ט, אולי עפ"י פנ"י סוף ביצה כתב להסביר פלוגתי' דר"י ורבנן, ר"י סבר יען שמיעט לא נשתנה ורבנן סוברים להיפך יען שרוב לא נשתנה, ואעתק לשונו, סברא גדולה יש לומר דמב"מ לא הוי בכלל אחרי רבים להטות דומי' דסנהדרין בעינן דמיעוטא כמאן דליתי' דמי לגבי רוב שכן מצות הכתוב שהמעוטים יבטלו דעתם ויטו אחר הרוב ויסכימו כולם כאחד וא"כ יש לנו לרבות בכיוצא בזה בענינא איסורין במבש"ח שטעמו וממשו של איסור המיעט נתבטל לגמרי וכמאן דליתי דמי שהרי עיקר הטעם וממשות משל הרוב, משא"כ במב"מ שהטעם וממשות שוין ואין הרגיש בין הרוב למועט שלא נאבד שמו וממשו וטעמי' של המיעוט מש"ה לא שייך בו כמאן דליתא דמי והו"ל כקבוע בפני עצמו כדאשכחן בדם הפר ודם השעיר דדם השעיר המועט כיון שלא נשתנה ממראיתו מש"ה אכתי דם השעיר קרינן ביה, אבל לרבנן דפליגי עלי' דר"י משמע להו איפכא דאדרבה במב"מ שייך לומר אחרי רבים להטות דמיעוטא כמאן דליתא דמי ובטיל לגבי הרוב כיון שהרוב לא נשתנה כלל ע"י המיעוט שכל הרגיש הטעם וממשות נקרא על שם הרוב, משא"כ מבשא"מ לא שייך לומר כמאן דליתא דמי שהרי הרוב נשתנו על ידו מכמות שהי' וטעמא וממשות של המיעוט ניכר ונרגש ומש"ה אזלינן בתר טעמא וממשו עכ"ל, א"כ היתר בהיתר שלא נשתנה לא שם איסור ולא שם היתר כי כולם היתר אין זה דומי' לסנהדרין ולא בטיל:

פרט ד אסדר הקושיות

א אעתק תשובות מריל שמובא במג"א, בסי' רי"ד כתב, כמדומה שנסתפקת כיון דחמץ בפסח במשהו אי רוחא מילתא הוא ע"י חמץ דאיכא פטום, ונראה דאין חלוק למ"ד לאו מילתא היא, וראייה דלוי שרי בשר שחוטה עם בשר נבלה בכל עניין אפי' שניהם מין אחד אפי' למאן דאסר מין במינו במשהו, וכן מוכח בפסחים דפריך למ"ד משום תערובת טעמים מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה נימא דלא מבעיא גדי וגדי דהוי מב"מ, ולר' יודא ולר' שסדר המשנה הוי מב"מ במשהו, אלא אפי' גדי וטלה דמין בשאינו מינו ורב נמי ס"ל מב"מ במשהו, ועוד ראיה מבת תהיא דשרי רבא אפי' למאן דאסר סתם יינם במשהו עכ"ל, ופרי מגדים מסביר דהקשה מפסחים דפריך לרב אין צולין ב' פסחים אפי' גדי וטלה מאי אפי' נימא אפי' אינו מינו דריחא כל שהוא הוה ואינו מינו בששים אפ"ה אסור משום תערובת גופן ש"מ דאין חילוק כלל בין נאסר במשהו או בששים עכ"ל, ומחהש"ק כתב ומדייק החרי"ל א"א דאפי' לדידן דהי"ל כלוי מ"מ בחמץ ריחא מילתא דמודה לוי דמשהו איכא אלא דרב ס"ל דריחא הוי טעם גמור א"כ שפיר הוי גדי וטלה רבותא ל"מ גדי וגדי דהוי מב"מ ואתי' ברייתא כר"י דמב"מ במשהו וא"כ אסור אפי' א"א דריחא לאו מילתא אלא אפי' גדי וטלה דהוי מבשא"מ אסור משום דהוי טעם גמור, אע"כ צ"ל דס"ל לש"ס א"א ריחא מילתא הוי טעם גמור, ואי לאו מילתא אפי' טעם משהו ליכא וא"כ שפיר פריך מה לי גדי וכו' ואח"כ כתב לכאורה מה פריך ללוי מאין צולין לכתחילה אסור כקושי' תוס' הא אין מבטלין לכתחילה ע"כ דס"ל לש"ס דזה לא מקרי מבטל איסור כיון דאין כוונתו לבטל עי' יו"ד סי' פ"ד והאריך בו:

ב צל"ח מביא קושי' הגאון ר' ליב קסוויץ ז"ל לפי' ר"ת בע"ז דף ס"ו דחמץ בפסח אוסר במשהו במצות דליכא פטום משום ריח דמשהו מיהא איכא, א"כ קשה לריף דרב אזיל לטעמא דמב"מ ל"ב למה אמר בשר שמן אפי' שניהם כחושים משהו מיהא איכא, וצל"ח תי' דריף סובר היכי דליכא פטום אפי' משהו ליכא:

ג צל"ח הקשה ממתני' נטף מרוטבו על חרס וחזר אליו משמע דאי לאו דחזר אליו לא הי' נאסר הפסח ואמאי לא נאסר מטעם ריח ע"ב:

ד עוד הקשה למה לא משני דרב לשטתו דסבר כר"י דמב"מ במשהו, והך ברייתא כרבנן, ותירץ דברייתא לענין לכתחילה מיירי דאין צולין קפני אין חילוק גם לרבנן קשה מה לי גדי וכו', ועי' בשעה"מ ואמרי בינה תי' לר"ן בנדרים א"כ בצליית פסח היתר בהיתר א"כ אף לרבנן הוי מב"מ ולא בטיל:

ה קושי' מהרש"א, מ"ל גדי וטלה, יש לדקדק דאימא דה"ק דאפי' גדי וטלה דלית ביה תערובת גופין דלא מיחלף אפ"ה אין צולין משום תערובת טעמים: ו קושי' הצל"ח, לא מבעי גדי וגדי דאוסר במשהו אלא אפי' גדי וטלה שהוא מבשא"מ ואינו אוסר כי אם בנתינת טעם ואפ"ה אסור דריח יש בו אפי' כדי נ"ט:

ז ישו"י בסי' ק"ת הקשה אי ריח רק איסר דרבנן מה מקשה מאין צולין שני פסחים, נימא בקדשים אוקמה על דאוריי' אפי' בכלי מקדש כתבו תוס' דמוקמי' על תורה, ותי' הרי קתני אין צולין לכתחילה יהי' אסור משום תערובת טעמין ושפיר הקשה, ובזה אתי שפיר לכאורה לפי הס"ד דאתי' כרב למה קתני אין צולין משמע רק לכתחילה לאשמעינן דאף אם צלו בדיעבד אסור משים ריחא מילתא, ובזה אתי שפיר כי בדיעבד מותר ואוקמי' אדאוריי':

ה אמרי בינה מובא בספר פרי החג שער מדת הקשה למה פסק רש"י כלוי כיון דרש"י פסק דמב"מ לא בטיל, ואין לתרץ דרש"י ס"ל דריחו אינו אסור אלא מדרבנן ובאיסר דרבנן לא אמרי' מב"מ ל"ב כמש"כ תוס' חילין בציר בדף צ"ט, דהא רש"י לא ס"ל כן כמש"כ השעה"מ פט"ו ממ"א אלא ודאי ס"ל לרש"י דלוי סובר אפי' משהו לא היי ע"ש:

ט בית יצחק הלכות פסת סי' ע"ב הקשה לפי ה"ה הובא בש"ך ע"ט דכל היוצא מטמא דוקא בל"ת משא"כ בעשה היוצא מותר ועי' נב"י ח"ב או"ח ס"ה דבחלב טמא טע"כ ל"ד, וא סר ריח רק דרבנן, לרי"ף שרב לשיטתו מב"מ ל"ב ופסח איסר שלא לחנוו' רק עשה א"כ גם רב מודה שבטיל כמש"כ תוס' בציר דרבנן גם ר"י מודה דבטיל ע"ש ועי' בסוגיא טע"כ הבאתי לעיל ד"ף צ"ב ע"א כעין זה קושיא מינ"פ הגאון דק"ק באניהארד ני':

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה