אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל כה

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל כה

עט סופר חלק א כלל כד

פרט א טעם כעיקר

בע"ז דף ס"ז אר"א אמר ר"י כל שטעמו וממשו אסו' לוקין עליו וזהו כזית בכא"פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, פרש"י כגון חלב שנפל לקדירה או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין, ועי' חולין קי"ב רב מרי בר רחל אימלח לי' בשר שחיטה בבשר טריפ' אתא לקמיה דרבא א"ל הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן, והקשה תוס' תיפוק לי' ממשרת ליתן טע"כ דמשם אתה דן לכל התורה וי"ל אצטריך לאשמעי' דמחוי כממש אם המחה שרץ וגמעו דהוי כאכיל' דס"ד דבשתיי' לא מחייב כיון דאכילה כתבי בי', וא"ת א"כ היכי דריש מיניה דצירן אסור כיון דאיצטרך להכי, וי"ל דשקולים הם, ומציר גופיה לא היה שמעינן דלהוי שתיה כאכילה דהוי מצינן לאוקמי כשהקפהו ואכלו:

וחו"ד בסי' ק"ה סק"ב מחדש דבר נפלא ליישב קושי' תוס' ואעתק לשונו, דהנה רש"י כתב בחולין צ"ח ד"ה לטע"כ בטעם דמאן דס"ל טע"כ דרבנן דהוא משום דבטל ברוב, והא דלא פי' משו' דטעם גופא לא אסור מדאוריי' ע"כ משו' דס"ל כיון דדרשינן מהטמאי' לאסור צירן ורוטבן לענין טריפה כמבואר בחולין קי"ב ומהטמאים נלמד ג"כ לכל היוצא מהן מהיכי תיתאי יהי' הטעם מותר, וכן מוכח דהא רש"י פסק טע"כ דרבנן ופסק מב"מ כר"י אפילו בקדם וסילקו האיסור ואילו הג' הטעם גופי' מדרבנן לא הוי במשהו כדמוכח בחולין צ"ט גבי צירו, ועוד דכל מב"מ לר"י היינו ע"י בישול דווקא שקיבל טעם זה חזה כמ"ש תוס' ואי טעם גופי' מדרבנן לא משכחת מב"מ לר"י מדאורייתא אלא וודאי דטעם גופי ודאי מדאורייתא מקרא דהטמאין, לפ"ז בתרומה דלא נלמד מקרא דשרצים עי' חולין ק"כ [כי אין זה איסור הבא מאליו] ואפילו מיתה גופן למשקה מותר, וכן בדגים וחגבין טמאין דלית לן קרא דהטמאין גבייהו וכל היוצא מהן מותר מדאורו גם טעמן מותר דמה"ת היה טעמן עדיף ממחה גופן למשקה דמותר, ובזה מיושב קושי' תוס' דל"ל קרא הא טע"כ, ובזה מיושב דלית לן למילף ממשרת רק בדבר שידעינן מקרא דגוף המיחל והטעם היוצא אסור ילפינן דלא ליבטול ברובא דבנזיר בהדיא אסר רחמנא כל היוצא מגופן היין וילפי' מיני' כל מקום דאסר רחמנא כל היוצא דלא ליבטל ברובא ממשרת, משא"כ הנך דמותר כל היוצא מהן ליכא למילף מנזיר ע"ש שמאריך בתרומה כבוש מותר ומיושב קושי' תויו"ט תרומת פ"י משנה ט' ע"ב, ועי' תוס' נזיר ל"ו שהקשה מאי פריך אפי' לא הי' כזית בכא"פ תיפק לי' משום טע"כ ושם קאי על תרומה נרא' גם בתרומה טע"כ דאוריי' ואהובי הרבני החריף מו"ה שמעון פריינד ני' הקשה מזבחים צ"ז אותה מעט לתרומ' ואם בתרומה טע"כ לאו דאורייתא קרא למה לי, וצ"ע לכאורה, ותירץ בתירש ויצהר גם בתרומ' אסור כמובא' בחולין ק"כ ע"ש, א"כ בענבים וזתים מיחה גופן אסור ויש בהם טע"כ דאוריי' כמו בנזיר:

ומצאתי בבית יצחק הלכות פסח סי' ע"ב, שמשיג מטעם דילפינן מנזיר טע"כ ובנזיר הו"ל איסור שלא ע"י עצמו ומשם ילפינן לתרומה, וחידש שחו"ד כתב בפירש יען שכתב רחמנא כל היוצא מגפן אז ילפי' ממשרת שלא בטיל יע"ש שלא קשה כלום אבל צ"ע על חו"ד מקדשים שמבואר בכמה מקומות שטע"כ דאורייתא וקדשים אין איסר מחמת עצמו, אולי בעבור שנלמד קדשים מנבילה ומתרומה או בכורים עי' חולין ק"כ, ועדיין צע"ג:

תוס' אר"י טעמו וממשו וכו' רש"י פסק טע"כ לאו דאוריי' ור"ת פסק טע"כ דאוריי' והרר יוסף כ' אע"ג טע"כ דאוריי' מהיכא ידעינן מג"ע דקאמר קרא תעבירו באש משמע אם לא תעבירו אסור ואין זה כי אם עשה בעלמא אבל לאו ליכא ולכך אין לוקין עי' לקמן ורשב"א בתה"ב בית ד' שער א' כתב דאפי' מאן דיליף ממשרת מ"מ לא לקי דאין עונשין מן הדין דהרי ילפי' קיו מנזיר מכאן אתה דן לכל איסר שבתורה, וח"ס בחידושי לע"ז כתב לפמ"ש ה"ה פ"ב ממ"א דכל היכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה בלא"ה ונוסף עוד ק"ו אז עונשין מה"ד, א"כ מנ"ל לר"ע היתר מצטרף לאיסור דילמא אי לאו משרת לא הוי עונשין על ג"נ דהו"ל לאו הבא מכלל עשה, ואי לאו ג"נ לא הוה עונשין אמשרת דאין עונשין מה"ד והשתא דאיכא תרווייהו עונשין מה"ד ע"ש באריכות:

וכתב הריטב"א דעתינו כרש"י ז"ל שטע"כ לאו דאוריי' מיהו הא ברייתא דברי הכל היא דהא רבא מייתי ליה הכל ואיהו סבר טע"כ ל"ד ולעולם לא הביאו ראיה בשום מקום מן הברייתא הזאת לטעם כעיקר, וטעם הדבר משום דכל שהטעם עומד בעצמו שלא נבלע לכ"ע אסור, ולא נחלקו בשום מקום על זה אלא כשנבלע הטעם בדבר אחר כההיא דמשרת וגידע ובשר בחלב ובשר חטאת וזה ברור:

חולין דף ק"כ המחהו את החלב וגמעו חייב, אכילה כתיבה ביה, אר"ל אמר קרא נפש לרבות את השותה, והקשה תוס' למה ליה קרא הא שתיי' הוי בכלל אכילה כדרש"י בשבועות דף כ"ג ואכלת לפני ה' מעשר דגנך ותרשך וקרי תירוש אכילה, וי"ל דהתם במילי דשתייה כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו:

ח"ס יו"ד סי' קי"ד מביא הערה ממורי הגאון מר"ם שיק ז"ל לפמ"ש רמב"ם פ"י ממ"א דהקדש משקים היוצאים מהם ואינו נאסר ע"ש, וח"ס כתב לק"מ אדשמעתין דמריקה ושטיפה עי' חולין קי"ב בתוס' ד"ה ורוטבן, וביאר דבריהם עפיו שיטת רבנו שמואל שבתוס' חולין ק"כ ע"ב ד"ה היכא ע"ש, וס"ל דמשקים היוצאי' מהם שאינם כחותם הוא מתרי טעמא א' כיון שנשתנה ונעש' משקה אינו אלא זיעה בעלמא וזה דוקא במשקים היוצאים ע"י אציצא אבל רוטב ע"י בישול ומכ"ש המחהו וגמעו היינו הדבר עצמו דלא גרע מטע"כ ומכ"ש בקדשים דלכ"ע דאוריי' רק מטעם השני מטע' האוכל שהקב"ה לא אסרה אלא באכילה ולא בשתיה' ושתיה אינו בכלל אכילה אלא בתירש ויצהר ונפ"מ דמשקים היוצאים ע"י עציצא אין שם איסר אליהן אפי' נבלעו במאכל או שנקרשו מ"מ שרי, אבל היוצא ע"י בישול היה כגוף הדבר ולא הותר אלא לשתותו לא מצד פחיתות וקלישות האיסר עצמו אלא מצד הפועל שאינו אכלו אלא שותה, ועי' באר יעקב סי' תמ"ב, א"כ הכא בנותר שיצא ע"י בישול נהי מי שהיה מוצצו בעינא בלי שיבלע במאכל אחר לא חייב משים אכילת נותר משום דאכיל' כתיב ואם האכל יאכל ביום השלישי מ"מ הבלוע בפ"ע נותר הוא וצריך ביעור מה"ת ואין בעורו אלא שרפה או שבירת כלי חרס או מריקה בכלי נחושת וזה ברור עכ"ל:

מחנה לוי ע"ז דף ע"ה כתב קשה לי על מה שהביא הרא"ש בשמעתין ספק אי תחלת לילה פגמת או סופו ע"ש לכאורה קשה דאס"ד דתחלת לילה פוגם הא קאמר הש"ס לעיל דאצטרך למכתב וטהר דאי כתב רחמנא במי נדה ה"א הערב שמש כנדה כתב רחמנא וטהר לאלתר ע"ש האיך היה אפשר לטעות כן דא"כ תקשה למה צוה הכתוב להגעיל כלי מדין הא כיון שצריכין להמתין בל"ז עד הערב שמש ואז כבר הגיע תחלת לילה לפוגם מיד ומותר בלא הגעלה לדידן דקי"ל נט"ל מותר א"כ קשה לדידן למה לי קרא וטהר, ונראה ראי' לשיטת הפוסקים בסי' קכ"א דצריך להגעיל ואח"כ להטביל אבל אם הטביל קידם הגעלה כטובל ושרץ בידו ולא מהני לפ"ז שפיר אי לא כתיב וטהר ה"א דבעי ערב שמש והא דציוה תורה להגעיל הוא כדי שיוכל לטבול אח"כ בו ביום ובהערב שמש יוכלו מיד להשתמש בהם שאם לא יהי' ההגעלה באותו יום א"כ לא יועיל הטבילה עכ"ל, ועי' ח"ס יו"ד קי"ד, שמביא קושיא ממחהש"ק למ"ד דלא אסר' תורה אלא קדירה בת יומו ל"ל חיפומא דלא בעי הזאה ג' וז' ת"ל אך, תיפוק ליה אי צריך ז' ימים הו"ל פגם ולא אסר' תורה אלא קדיר' ב"י, ותירץ ס"ד כיון שהבלע בעצמו אינו נפגם כמש"כ הו"ל טובל ושרץ בידו מש"ה צריך הגעלה ואח"כ טבילה ע"ש:

בדה"ב דף ס"ה דפוס וויען מביא דבר נפלא שרמב"ן הקשה כיון דאמרי' בג"ע טעמא ולא ממשו אסור האיך אפשר לומר דבשאר איסורין מותר, ותירץ דאפשר דמשום מעלה הוא דכיון דנבלע הכלי מאיסור אעפ"י שעכשיו כשפולט אין כאן אלא טעם לא יבטל ברוב שהכלי נאסר עלינו משום מעלה ולפיכך אסרה פליטתו כל היכא דחשיבא פליטה כלל, כלומר דאיכא טעמא דהוי בשאינו מינו דומיה דטבילה דאצרכי קרא אפי' לכלים חדשים וכו' ואפשר דאפי' בכלים שלנו עבד בהו רחמנא מעלה בהים דכיון שנבלעו מאיסור שוב אין חוזרין להתירן אלא בהכשר ע"ש, ועי' פלתי סי' צ"ח סק"ב שכתב גם טע"כ לאו דאורייתא כלי הבלוע מאיסר ודאי ד"ת להגעלה דמ"ש בלועה איסר מעכו"ם או בכלים דידן והיינו חדושי לאסור בלוע בכלי וגעולי עכו"ם לאו דווקא רק הכוונה כלים הבלועים ומעשה שהי' בעכו"ם אבל לדינא הכל חד ע"ב:

פרט ב

אעתק השיטות כאשר מובא בפרי מגדים בפתיחה כוללות עם קצת יתר באור: א שיטת רש"י טעמי וממשו שיש גוף האיסור ולא נמחה כזית כא"פ לוקה מה"ת, וא"ל אסור מה"ת, טעמו ולא ממשי שנמחה גוף האיסור, זה טכ"ע שנחלקו בו אביי ורבא בחולין ק"ח והלכה כרבא דאין לוקין ואסיר מדרבנן, ובפירש נמחה יש:

בו פירושים, י"א דוקא גוש שנמחה ונשתנה מכמות שהיה, וי"א אף דם וכיוצא כל שאין גוש בתערובת, וכן י"א דווקא במכירו הא אין מכירו אף גוש דרבנן מנחת כהן] וי"א אף אין מכירו ד"ת [פר"ח תמ"ב] עכ"ל פחג"ד, ומנחת כהן פ"ב כתב משמע מרש"י שאפי' נפל כל כך חלב לקדירה עד שיש כזית ממנו בכל שיעור אכ"פ מן התבשיל ואכל יותר משיעור אכ"פ אפ"ה נקרא טעמו ולא ממשו ואינו אסור אלא מדרבנן לדעת רבא כל שיש שם רוב היתר, אבל ב"י בסי' צ"ח כתב גם לרש"י אם יש בתערובות כזית בכא"פ אסור מה"ת ולוקין עליו, ולח"מ פט"ו ממ"א השיג עליו ע"ש, וקשה על רש"י מכותח הבבלי שמשמע בפסחים דרבנן פטרו משום שאין דרך לאכול אלא מעט משמע אם הי' אוכלים הרבה מכותח חייבים מלקות לדברי הכל וכו', עוד הקשה מפגול נותר וטמא שבללן זע"ז וכו' והקשה רבא מעיסה מן חיטים ואורז שיוצא ידי מצה אעפ"י שאורז הוא רוב, ובודאי שזאת טענה נגד רש"י שאין עליה תשובה עכ"ל, עוד הקשה מנזיר ששרה פתו ביין שנבלע בפת ואין ממשו נראה ואפ"ה אסור הכתיב ע"ש:

ואולי כוונת רש"י רק בחלב שנמחה הגוף אם לא רבוי הפסוק נפש לרבות השותה הי' פטור, וכעת בתערובת ולא נרגש רק הטעם, וסובר טע"כ לאו דאוריי', אבל בדבר שלא נשתנה מעצם שלי, כמו יין בפת או כותח הבבלי פירורי לחם, מתוך שאוכל לחם נרגש הטעם, וכן בחיטין באורז מה שמרגיש טעם חיטין לא בעבור שחיטין נותן טעם באורז, אלא בעיסה יש בו קמח חיטין ואוכל ביחד עם האורז מתוך זה מרגיש טעם ממש מעצם החיטין בכל הנ"ל מודה רש"י טע"כ דאוריי' גם מש"כ חלב בבשר ומתקשה בו כל ראשונים ואחרונים, ונראה בב"ח כל אחד היתר וממשות אין איסור רק יען שנותן טעם בבשר זה האיסר ולא החלב ועי' מנ"כ בזה יוכל לישב הרבה ב"ה, גם מה שהקשה מ"כ שרמב"ם בחמץ מביא שני פסוקים ובנזיר רק פסוק אחד על יין בעין ועל תערובות עי' פרק ששי, שמאריך בו, נראה כי בתחץ תערובות שנותן טעם ואינו בעין צריך פסוק לבדו, אבל בנזיר הכל חד כי היין לא נשתנה ודו"ק:

ח"ס בחידושי ע"ז דף ס"ו כתב יש לי מקום ספק לשיטת רש"י ביש כזית בכא"פ ואכל כל הפרס חייב, ביש כמה זיתי איסור מעורב בכמה פרס היתר לפי שיעור הזיתים של איסור ואוכל פרס אחד מהם אי לוקה דקי"ל יבש ביבש אין בילה ואפי' לח בלח עי' חו"י ק"ז וט"ז תצ"ח לענין כיסוי דם ביו"ט, מיהא לח בלח קי"ל פ"ק דר"ה יש בילה אבל יבש ביבש דאין בילה צ"ע אי לקי עכ"ל (וחידש בעיני הלא מל"מ סוף מעילה כתב ביבש אף שאיסר הוא רוב לא שמענו שאם אכל מך תערובות שיתחייב שום עונש אף שאסור מה"ת, ועי' פרי מגדים בפתיחה לתערובות פ"ה]:

ב רמב"ם פט"ו ממ"א טעמו וממשו היינו כזית בא"פ אף נמחו לוקה מה"ת נתערב פחות מכא"פ טעמו ולא ממשו ואסור מדרבנן כרבא לגבי אביי ונחלקו המפורשים בפירושו אם כזית בכא"פ כרת נמי או רק מלקות ודוקא בעין כרת, עכ"מ פ"א מחו"מ, אכל ח"ש י"א דהוה ד"ת רלב"ח, וי"א דהוה דרבנן, מ"כ ופר"ת עכ"ל פרי מגדים , ומ"כ פ"ד כתב מרמב"ם נראה שאפילו נתערב האיסור כזית בכא"פ אם אכל פחות משיעור זה אין זה אסור מה"ת, לכאורה קשה שהרי קיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת דלוקין אם אכל כשיעור אע"פ שאין איסר בעין א"כ בפחות נמי ליתסר מדאוריי' כח"ש ושמא י"ל ע"י תערובות אינו אסור מה"ת אבל מכ"מ שם איסור לא נעקר ממנו, אמנם נ"ל שכל זה כשיש בתערובות כזית מן האיסו' בכא"פ שעדין חשוב ממש האיסור קיים וכאלו הוא בעין, אבל אם נתערב האיסור בפחות מזית אחד בכא"פ לא לבד פטור ממלקות אלא שנעקר שם האיסור מאותה תערובות ונפ"מ לענין חיוב ביעור בפסח כי לרמב"ם שטעם כעיקר ל"ד אינו חייב לבער תערובות כזאת, כיון שאין כזית בכא"פ הוי כאלו אין בה כלום מממש האיסור, וצדקו דברי ה"ה פ"ד מחמץ שכתב לרבינו אינו עובר עליו אלא בתערובת שיש בו כזית בכא"פ ור' משה כהן פי' דברי רבינו אע"פ שאינו עובר על אכילתו חייב בביעורו, שהרי יש כזית מן החמץ ואע"פ שהוא מעורב בכמה זיתים עובר הוא על קיומו וכתב על זה הכ"מ לי' יותר מתיישב פירש רמ"ך דאע"ג דללקות על אכילתו בעינן כזית בכא"פ לעבור עליו על ב"י בבציר מהכי סגי משום דלענין אכילה כ"ש פחות מכא"פ הו"ל כאלו אכל חצי זית היום וחצי זית מחר שאינו לוקה אבל לעבור עליו כיון שיש כאן כזית מה לי שיהיה בכדי אכ"פ או יותר עכ"ל, ואני אומר שנ"ל דברי ה"ה יותר נכונים, ומה שהקש' כ"ת שאם יש כזית מה לי שיהי' בשיעור אכ"פ או יותר, אומר אני שאינה קושי' כלל, שאם זית מן החמץ בעין אלא שהיה מעורב עם ההיתר פחות מזית בכא"פ היינו מידים שחייב לבער, אבל בתערובות שהאיסור נמחה ואינו בעין, אם לא יש כזית איסור בכא"פ לא חשיב ממש האיסור קיים ואין שם אלא טעמו, ולכך אינו עובר עליו לרמב"ם, כיון שטעם כעיקר ל"ד ואין שם איסור כלל ע"ש:

מנ"כ ל"ו כתב לדעת רמב"ם שבתערובת אין חייב כרת אפילו אכל כזית בכא"פ היינו כשהיתר הוא רוב אבל אם האיסור הוא רוב או שוה בשוה ואכל ממנו שיעור זית בכא"פ נראה לי אפילו רמב"ם יודה שחייב עליו כרת דכיון שהאיסור הוי הרוב נחשב כאלו הוא בעין וכאילו המחה האיסר ואכלו ע"ש ועי' רע"ב זבחים פ"י מ"ז שתבלין בלעו טעם קדשים אם יבואו לידי נותר הרי הן באזהרה משום טעם קדשים שבלוע בהן והקשה תויו"ט למה דקדק לכתוב באזהר' למעטו מכרת בקדשים בודאי טע"כ דאוריי' לחייבו בכרת ע"ש אולי שתבלין אינו אוכל ועי' תו"ח:

ומהרש"א בפסחים כתב ג"כ שחצי שיעור בתערובת גם ר' יוחנן מודה שמותר מה"ת וכן הר"ש פ"ב טבול יום כתב כן, אך קשה מחולין דף צ"ח גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא דמשמע דאפי' ע"י תערובות נמי אסור עכ"ל וח"ס סי' פ"ה מביא בשם הגאון מו"ה דניאל ז"ל שהקש' עלהנ"ל הא כזית שלם בס' נמי לא הוי אלא ח"ש דהרי הוא טפי מפרס ואפ"ה מודה מר בר"א דבעי ס' בכזי' שלם מה"ת משום דעכ"פ תחילתו הי' בו איסור דאוריי' ורק בח"ש הוי ס"ד שתחילתו הוא רק איסור דרבנן ומשו"ה הוי מזלזל ביה וא"ל אבוה לא תזלזל בי' דח"ש נמי אסו' מה"ת כשהוא בעין אבל לעולם א"ל דע"י תערובו' הוא דרבנן ע"ש:

ג רבינו חיים פי' טעמו וממשו כזית בכא"פ נהפך היתר לאיסר ולקה על כל כזית מהיתר [ולרש"י ולר"ם בעינן שיאכל שיהא בי זית איסור] טעמו ולא ממשו באין בכא"פ [ה"ה טעם לבד] אסור מה"ת ואין לוקין דשהה באכילה יותר באכ"פ, וטה"ק זבחים ע"ח ד"ה ש"מ נותן טעם ברוב, לאו דאוריי' הקש' לפי ר"י אורליינש ור"ח הכהן דטע"כ אע"ג דהוי דאוריי' אעפ"כ אין לוקין משום דילפי' מג"ע וליכא אלא עשה, א"כ מנ"ל למידק מהכא דטע"כ ל"ד דלמא היא דאוריי' אפ"ה אין לוקין ע"ש:

ד פירש ר"ת טעמו וממשו מין במינו וניכר האיסור ולא בטיל אם כזית בכא"פ לוקה ופחות אסו' מה"ת ואין לוקה וטעמו ולא ממשו כלומר שנמוח דאין מכירו ובטל, שאין הטעם נרגש אסור מדרבנן מין במינו בס' מדרבנן אבל באיני מינו אף שהסיר האיסור טע"כ מה"ת והיתר נהפך לאיסור ולוקה על כל זית מהיתר, ועי' ר"ש שכתב במינו נמי כזית בכא"פ דאוריי' דלא בטיל ברובא אע"ג דלא מינכר מדלא משני ההיא דקופית וסאין דמינו איירי, ולא דמי למיעוט הנימוח ומחבר עם הרוב מתבטל, ובחולין ד' צ"ט גבי נתבשל עם גידין ואין מכי' דפריך ניבטיל ברובא בדליכא כזית בכא"פ פריך ע"ש:

ה פי' ראב"ד ורשב"א טעמו וממשו כזית באכ"פ [אף נמחה] לוקה באכל כזית כא"פ, אכל ח"ש אסור טעמו ולא מששו היינו אכל ח"ש או טעם לבד אסור מ"ה ואין לוקין והיתר אין נהפך לאיסור:

ו פירוש הר"ן טעמו וממשו כל שיש גוף איסור בתוכו אף נמחה כל שאכל זית כא"פ לוקה ואם אין כזית כא"פ אסיר מד"ת אף באלף [כמו לטעמיה] טעמו ולא ממשו שהוסר האיסור אסור או מ"ה או מדרבנן:

פרט ג

אי אמרי' טע"כ לענין ב"י, עי' ח"י תמ"ב שכתב היכא דליכא שום ממשות חמץ רק טעם בלבד כתב בע"ש ג"כ דעובר, ולדעתי ראוי להסתפק בדין זה מאד דמשמעות הפוסקים אינו כן, וכ"כ במנ"כ דאף למ"ד דטע"כ אפי' בלא ממשות דאורייתא, היינו דוקא לענין אכילה אבל לא לעבור בב"י כיון שאין כאן צורת חמץ כלל:

ולענין איסר הנאה אי אמרי' טע"כ, עי' ר"ן בפרק השוכר את הפועל כתב לפוסקים דסוברים דאין איסר הנאה אוסר תערובתן בהנאה אא"כ הוי דבר שבמנין וכו' והקשה וכי איסר זה נתבטל או לא נתבטל, ואולי לדעתם יש לומר דכיון דמדאוריי' חד בחרי בטיל כל היכי דליכא טעמא נהי דקי"ל טעמו וממשו אסור ה"מ לענין אכילה דשייך ביה טעמא אבל לענין הנאה כיון דלא שייך זה טעמא חד בתרי בטיל ע"ש:

וטע"כ לענין טומאה כתב ר"ש פ"ב דטבול יום דאע"ג טע"כ דאוריי' לא הי' זר לוקה בכזית מקפה לענין איסר אכילה דוקא הוא דהוי כעיקר תדע דאין טע"כ לחשוב שחיטה כנבילה לענין טומאה ע"ש, וכ"כ תוס' בכורות דף כ"ב ואמרי בינה בסוגי' ריחא מלתא כרב אי ילפי' טע"כ מג"נ דכיון דאין לוקין אטעמא לא הוי כגופו של איסר א"כ י"ל דאף דחדית לן רחמנא טע"כ באיסר מ"מ בטומאה לא שמעי', אבל אי ילפי' טע"כ ממשרת ולוקין אטעמא א"כ הוי כגופו של איסר ה"ה גבי טומאה אמרי' טע"כ כיון דהוי כגופו של איסר ע"ש, ועי' שבי"ד או"ח סי' תע"ה דלא אמרי' טע"כ במצות הבאתי בכלל ט' פרט ג':

פר"ח בסי' תמ"ב כתב כזית בכ"פ במין בשאינו מינו אי ליכא טעמא בטיל ברוב כמין במינו, אבל אח"כ סותר דבריו, ומביא ראיה מפסחים שהקשה מנותח אי איכא כזית בכ"פ מ"ט דרבנן, משמע גם שטעכ"ע לאו דאוריי', אי איכא כזית בכ"פ חייב, וה"ה לדידן טכ"ע דאוריי', אי איכא כזית בכ"פ אפי' ליכא טעמא חייב ע"ש, לדעתי הקלושה יש לחלק כי הסברה כיון דליכא טעם גם באינו מינו בטיל ברוב, אבל אי איכא טעם ככותח רק דרבנן סברו לאו דאוריי', אבל בטיל לא שייך כיון שחיך אוכל יטעם, אף שאינו אסור הטעם, אבל הממש לא בטיל כיון שניכר האיסר, ועי' טור תמ"ב דסובר גם אם אין טעם חייב בכזית בכ"פ, ועי' ר"ש פ"ב שכתב במיני נמי כזית בכ"פ דאוריי' דלא בטיל ברובא אע"פ דלא מנכר ע"ש, מדבריהם נלמד דכזית בכ"פ דאוריי' הלכה למשה מסיני דלא לבטיל ברובא, ועי' חו"ד סי' צ"ח שמתקשה בו ועי' פנ"י בפסחים, ועי' תוס' ב"מ דף נ"ג ד"ה ועולה באחד ומאה מבואר בלח מין במיני בעי ס' מדאוריי' ופלא ועי' פרי מגדים בפתיחה לתערובת חלק ב' פ"א, וטה"ק זבחים דף ע"ח, מט"ז סי' ק"ב משמע בפירש דמין במיני בטעמו ולא ממשו אין צריך אפי' רוב מן התורה, ועי' טה"ק דף ע"ט:

רשב"א חולין צ"ח כתב ק"ל בכל דוכתיה חד בתרי בטיל וא"כ היכי משכחת ליה טעמו ולא ממשו דאוריי' ואפי' כזית בכ"פ היכי משכחת ליה, ומתרצינן דאי אמרי' חד בתרי בטיל דוקא דקיימי איסורי באפי נפשיה והיתרא באפי' נפשיה כגיד בין הגידים שהיתר לא קיבל טעם מן האיסר וכיון דאסורא לא מנכרא בטל ברוב אבל כשקבל ההתר טעם האיסר נעשה הכל איסור שהרי ניכר הוא וידוע בכל ההיתר טעימתו זו הכרתו כדכתיב וחיך אוכל וטעם לו:

ראש יוסף דף קי"א ד"ה ועוד אני תמה על מש"כ תוס' מה"ת בטיל ברובא ובמקדש אקמוה אדאוריי' דכפי נראה בקדשים לא בטיל מדינא מין במינו ברובא דכתיב בחטאת וכל אשר יגע בבשרה יקדש ועי' רמב"ם פ"ח ממע"ק דשלמים עם חטאת יאכל כחמור דהוי מין במינו, א"כ איך אוקמי' אדאוריי' ועוד אני תמה בסוגי' דנזיר דאמרי' חטאת מנזיר לא גמרינן דאפי' חרצן אסור, ומאי קאמר והא חטאת צריכה לומר אף מין במינו דאינו בטיל דאלו בנזיר טע"כ באינו מינו שרה פתו ביין מש"ה דאיכא טעם לא בטיל משא"כ בחטאת דמין במינו הוא ע"ש, ראה זה כי חדש הוא אבל מובן בעולין גם חכמים מודי' מין במינו לא בטל ויש להאריך בזה:

אי אמרי' טע"כ דוקא מכזית איסור או גם מחצי זית, עי' רש"י פסחים גבי נזיר ששרה פתו מוכח דאפי' בב"א מח"ש הדין כן, אבל מתוס' נזיר ל"ז ד"ה טע"כ משמע דוקא טעם הבא מכזית, וכן ר"ש כתב כן, ועי' פלתי סי' צ"ב שהקשה לר"ת במה דפריך וסבר רב גדי אסרה התורה ולא חלב והא"ר חצי זית בשר וח"ז חלב לוקה על אכילתו, וקשה לר"ת כי חלב בלוע איסור בפרי וטעם כעיקר לר"ת אף ללקות ופשיטא דלוקה, וליכא למימר כיון דבלעה רק מחצי זית בשר אף ר"ת מודה דאין כאן מלקות כיון דמעולם לא היה האיסור כשיעור דהא לקמן מוקמינן מילתא דרב בבא מיורה גדולה ע"ש, ועי' מרם שוק יו"ד סי' קי"ח:

אמרי בינה בסוגי' ריחא מילתא כתב לישב קושי' מהרש"א אמאי לא משני דרע"ק ס"ל כר"מ דנטל"פ אסור, לפמש"כ תוס' בשם מר"י אור ליינש דלכך אין לוקין בטע"כ דילפי' מג"ע תעבירו באש ואין זה רק עשה משמע אי ילפי' טע"כ ממשרת לוקין דלא כר"ן בסוגי' זרוע בשלה דס"ל גם אם ילפי' מנזיר אין לוקין דאין עונשין מן הדין, דס"ל לר"י אורליינש דלא הוי אלא גילוי מלתא, לכאורה קשה לפי דבריו הא משמע בתוס' דיותר מסתבר לאוקמי הקרא לטע"כ מלאוקמי להיתר מצטרף לאיסור א"כ מנ"ל לרע"ק דמשרת אתי להמ"ל אמאי לא יליף ממשרת טע"כ וללקות אטעמא דהא מג"ע ליכא אלא עשה, אך ז"א דא"כ ג"ע למה לי, לפי"ז מיושב קושי' מהרש"א, דע"כ רע"ק לא ס"ל כר"מ דנל"פ אסור, דאי הוי ס"ל כר"מ קושה במקומה עמדת, דהא ליכא למימר דא"כ ג"ע ל"ל הא ר"מ יליף מג"ע דנטל"פ אסור:

במר"ם א"ש ח"ר סי' ס"ד הקשה מנ"ל דגיעולי עכום חידש הוא דילמא שמא יבשל ישראל דבר חריף והוי לשבח וכן לר"מ קשה מנ"ל ללמוד נטל"פ אסור ומאריך הא דחורפי' תחליה ליה לשבח אם זה דאוריי' או דרבנן, ועי' בערוך משך בסופו:

מקשין העולם היכי ילפי' מג"ע טע"כ, דילמא מצד בשר וחלב צריך להגעיל בב"ח לכ"ע טע"כ דאוריי', ופלתי סי' פ"ז כתב לר"ן רק בישל אסור ולא צלי, לק"מ דהא התורה ציוה אשר לא תבא במים תעבירו באש ללבן מה שתשמישו ע"י אש, וקשה אי טכ"ע לאו דאוריי' רק משום בב"ח הא הני כלי צלי נינהו ולא שייך בהו בב"ח וע"כ משום שארי איסורין וכסא דהרסנא סי' כ"ט, כתב הא ודאי לית ביה ספיקא אי טעמא דרבנן דלא אתמר אלא בב"ח עצמו אבל לא בקדירה שניתן בה טעם בשר ואין למילף זה מג"ע בשום אופן דהתם נמי אינו אוסר בדיעבד ואתה אומר דחדוש הוא ואינו אלא לכתחילה, ובהכי ניחא מה דמקשה העולם דאימא געולין לא נאמרו אלא משום בב"ח דליתא דאין לנו סברה כלל להחמיר בבב"ח כיון שאנו אומרים דבעלמא טעם לאו כעיקר דוקא בשר לתוך חלב אמרה תורה אבל לתוך הקדירה הדר להיות כשאר איסור ע"ש ושו"מ ח"ב קפ"ג, ופמג"פ בפתיחה לבו"ח וח"ס סי' פ"ו האריכו בזה:

מבי"ט פ"ט ממ"א כתב בו"ח שנתבשלו ביחד ונתנו טעם זה לזה הבשר אסירה וליקה עליה מה"ת דהא נתערב גוף החלב בבשר ויהב בה טעמא ולא בטיל אפי' באלף מדאוריי' ומצטרף מיעוט החלב להשלים שיעור כזית בשר דעירוב שניהם אסרה תורה וכו' והחלב אסורה תן התירה ואינו לוקה עליה דהא לית בה אלא טעם בשר ולא ממשות ואיסורא מדאוריי' וכו', ופתג"ד בפתיחה לתערובת כתב דבריו תמוהים מי איכא מ"ד בב"ח דלא לקי על כזית מחלב הנבלע בו טעם בשר כיון דבב"ח כ"ע מודים טע"כ ד"ת ע"ש:

י' ח"ס י"ט, ומרם שוק קי"ט, אי אמרי' בב"נ טעם כעיקר, ועי' מר"ם שיק או"ח רנ"ח מה שתי' קושי' עולם על רב אשי דמשני בזבחים יקדש עשה, א"כ נשארה לדידיה קושי' הש"ס פסחים מ"ד דנילף מנזור המל"א ותי' הש"ס דנזיר וחטאת הוי שני כתובים ל"ש לדידיה דהא אצטרך חטאת להורות עשה: נב"י ח"ב או"ח סי' ס"ו מחדש גם דקי"ל כר"ת דטע"כ דאוריי' מ"מ הרי ילפי' ממשרת או מג"ע והיינו באיסורים שהם לאוין שיש בהם מלקות אבל חלב טמא אף שהוא אסיר מן התורה אין בו מלקות עי' רמב"ם פ"ג ממ"א שחלב בהמה טמאה וביצי עיף טמא אסורין מן התורה ואין לוקין וכו' א"כ אין ללמוד בחלב טמא שיהי' טכ"ע ע"ב והקשה ינ"פ הרב הגאון מו"ה משה פאלאק אבדק"ק באניהארד ני', א"כ מאי מקשה בפסחים ע"ו לרב משני פסחים, שם רק איסור עשה שיאכל שלא למנויו שם ריחא לאו מילתא כי טע"כ לאו דאוריי' אבל רב סובר ריחי מילתא שנצלה בדבר אחר שם טע"כ דאורייתא מכ"ש לבה"ג שמובא בח"ס בחידושיו לע"ז דף ס"ו דריחא מילתא דרבנן מדגלי תורה טע"כ טעם ולא ריח ורק רבנן גזרו ריח אטו טעם ע"ש:

פרט ד היתר מצטרף לאיסור

מנ"כ פ"ו כתב פירוש היתר מצ"ל היא שיש מחלוקת אם ההיתר הנאכל עם האיסור בב"א מצטרף עמו להשלים לשיעור זית לחייבו מלקות או לאו כגון האוכל חצי זית איסור וחצי זית היתר נפרדים בב"א, או שאכל כזית פת שנבלע האיסור במקצתו והרי האיסור וההיתר נפרדים אף שהם מדובקים בגוף אחד, בזה שייך מחלוקת אם ההיתר מצטרף לאיסור להשלים לשיעור זית כיון שאוכלן בב"א או לאו, ואין שייך בזה מחלוקת אם טעם כעיקר הוא דאוריי' שהרי ההיתר לא קבל טעם מן האיסור וכל אחד עומד בעצמו ואמנם פירוש טע"כ הוא ענין אחר והוא אם טעם האיסור חשוב כממשו מן התורה אם לאו כגון ענבים ששריום במים וקבלו טעם יין בזה שייך מחלוקת אם הטעם נידון כעקר או לאי, אכל לא שייך מחלוקת אם היתר ח"ל שהרי לא נתערב כאן כלום מממשו של איסור אלא טעמו:

רש"י סובר המ"ל בנפרדין, ותוס' הקשה על רש"י וסובר דלא אמרי' המ"ל אלא במעורבין ולא בנפרדין, גם סובר רש"י דלא אמרי' המ"ל אלא בנפש איסורא וקא משלם ליה ההיתר, עי' נזיר ל"ז, מתוס' משמע אפי' דנפיש היתרא וכן מרמב"ם משמע כן עי' כ"מ פ"א מחמץ, עי' רמב"ן במלחמות בטעם נמי המ"ל כי בקדשים רק טעם:

תוס' זבחים דף ע"ח ד"ה פגול כתב דאפילו היתר אינו מצטרף לאיסור ופלא שמבואר בקדשים היתר מצטרף לאיסור יכתב הטה"ק אפשר ליישב ולומר דמאחר דאליבא דר"ל קיימינן ואיהו ס"ל ח"ש מותר מה"ת וא"כ י"ל לדידיה לא שייך המ"ל כיון דהאיסור גופא ג"כ היתר היא והאיך יצטרף ויאסר עוד היתר עמו, ופלא להבין כי ח"ש מותר שאין זה אכילה פחות מכזית, וכיון שנצטרף עוד להשלים כזית מודה דאסור:

נזיר דף ל"ז איתיביה שתי מדוכות אחת של תרומה ואחת של חילין ולפניו שתי קדירות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו לתוך אלו שתיהן מותרות שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומ' לתוך תרומה ואי ס"ד כזית בכא"פ דאיריי אמאי אמרי' שאני אומר, ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרינן שאני אומר אלא הנח לתרומה תבלין דרבנן, איתיביה שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהן שתי סאין אחת של תרומה ואחת של חילין ונפלו אלי לתוך אלו שניהן מותרין שאני אומר חילין לתוך חולין נפלו תרומה לתוך תרומה נפל ואס"ד כזית בכא"פ אסור אמאי אמרי' שאני אומר, בשלומא לדידי דאמינא משום היתר מצטרף לאיסר כגון דנפישי חולין אלא לדידך כזית בכא"פ כי נפישי חילין מאי הוה, א"ל הנח לתרומה בזה"ז דרבנן, והקשה רש"י הא דפרכינן לעיל ממקפה ומדוכה אע"ג דנפישי חולין, תבלין שאני הואיל ותבלין לטעמא וריחא הוא דעבידי חשיבי להו ולא בטלי והוה כמאן דנפישי ע"ש:

תוס' חולין צ"ט, וא"ת אם טע"כ דאוריית' מאי פריך גבי שתו קופות וכו' אי אמרת כזית בכ"פ דאוריי' אמאי אמרינן שאני אומר והשתא כי נמי דאמרי' כזית בכ"פ לאו דאוריית' תקשה ליה אמאי אמר שאני אומר כיון דט"כ דאוריי', וי"ל דהתם איירי במינו וא"ת ואי במינו כיון דרבו בטלי להו ברובה אפי' איכא כזית בכא"פ וי"ל דמכל מקום פריך דאי כזית בכא"פ דאוריי' יש לנו להחמיר אף במינו ולית לן למימר שאני אימר כיון דלקי באינו מינו ע"ש וכתב מהרש"א יש לדקדק דא"כ לפ"ז הדרן קושיין דלעיל לדוכתן דתקשה ליה מה"ט כיון דטע"כ דאורייתא יש לנו להחמיר אף אף במינו, כיון דלקי בשאינו מיני, וי"ל דודאי חיוב כזית בכדי אכ"פ שייך קצת גם במינו כיון שהיא אוכל קצת מן האיסור דאם הי ניכר הי' חייב עליו אף במינו ולכך גם אם אינו ניכר יש להחמיר במינו כיון דלקי באינו מינו אבל חייב טע"כ לא שייך כלל במינו ואין להחמיר בי משים אינו מינו וכה"ג כתבו תוס' בנזיר עכ"ל ונראה ליישב כי השעה"מ הקשה למה הקש' תוס' מסיפא משתי קופות ולא מרישא משתי מדוכות ושני קדירות ונראה עפ"י שתוס' ביבמות דף פ"ב ור"ש בתרומות פ"ז מ"ו הקשו בכל ספק למה לא אמרינן שאוקמי הקדירה בחזקת היתר ותירץ יען שהיתר לא נאסר רק שאסור לאכול בעבור אצל היתר מונח גם איסור:

אולם אי אמרי' טע"כ דאסיר ואז היתר נהפך לאיסר שייך לאמור לאוקמי הקדירה על חזקת היתר כמובן ועי' בישועת יעקב משתמש כ"פ בסברה זו, א"כ במדוכות ושני קדירות אם נפל תרומה בקדירה של חולין ונאסרה גם החולין ושפיר אמרי' חולין שלא נפל התרומה לחולין כי יש לקדירה חזקת היתר, ולא צריך אביי לאמור כאן בשלמא לדידי בנפיש חילין גם בלא נפיש חילין שפיר אמרינן תילין מצד חזקת היתר אבל בשתי קופות שם ביבש לא שייך לאוקמי אחזקת היתר כי ההיתר לא נאס' רק אסור לאכלו כי מונח שם תרומה אצל החולין ולא שייך חזקת היתר ע"כ צריך אביי לאמור בשלימ' לדידי בנפיש חולין ודו"ק והקשה תוס' אי טעם כעיקר אסור למה בשתי קופות אמרינן תולין אבל על רישא בשתי מדוכות לא קשה יען שיש חזקת היתר, ותי' במין במינו, דלא שייך טע"כ ואח"כ הקשה אם במינו א"כ גם באיכא כזית בכדי אכ"פ בטלי ותי' אטו אינו מינו ואז כיון שיש כזית בכא"פ אסור מדאוריי' א"כ גם במינו ראוי להחמי' ולא קשה קושי' מהרש"א וא"כ הדרן קושיא לדוכתי גם בליכא אכ"פ מצד טע"כ כיון ביבש מיירי א"כ גם באינו מינו לא שייך טעכ"ק, רק ליגזר מין במינו יבש אטו אינו מיני לח, כל כך לא גזרו ודו"ק היטיב:

שמ"ק נזיר דף ל"ו כתב דודאי ראוי להחמיר אם כזית בכא"פ דאורייתא יותר ממה שראוי להחמיר בדין היתר מצטרף לאיסור דכי אמרינן כזית בכא"פ דאוריי' יש מיתה וכרת בדבר וחיוב חטאת אבל בהית' מצטרף לאיסר מוכח באלי עוברין דליכא כרת אלא לאו:

גרו בסוף הספר כתב לישב קושי' פנ"י בפסחים אהא דפריך משרת להיתר מצטרף לאיסור נימא ק"ו לכל התורה והא לר' יוחנן קיימינן אית ליה ת"ש אסור בלא"ה ואין עונשין מה"ד, ולמ"ש ל"ק דק"ו אין עושה כ"א פעולה אחת ולוקין שפיר ולפמ"ש תוס' דח"ש דוקא כשהוא בעין ולא ע"י תערובות בלא"ה לק"מ קושי' פנ"י:

רשב"א חולין צ"ת, ואי קשיא לך לרש"י דהא משמע לר' יודא דאית ליה מין במינו לא בטיל אית ליה טע"כ דאוריי' דהא חתיכת נבלה שנפלה על גבי חתיכת כיון שנתנה טעם בחתיכה, חתיכה עצמה נעשית נבלה דבר תורה ואע"פ שאין ממשו של איסור מעורב בו אלא טעמו בלבד אלמא אית ליה טע"כ דאוריי' וכבר פסק רש"י כר"י י"ל דהא דאמר ר"י מין במינו לא בטול ע"כ לא תליא בטעמו ולא ממשו ולא שיינא ביה כלל דמין במינו גזה"כ היא דגמרי, מדם הפר ע"ש והקשו אחרונים א"כ האיך ילפ' מג"ע טע"כ דלמא בעבור שלא יבשלו מין במינו עי' בריך טעם דף ה' ונב"י ח"ב ל"ה ונראה ואקדים ר"ן בחולין סוף גי"ה בסוגי' דרש רבה וכ' כיון שנתן טעם בחתיכה ח"ע נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה והקשה למה לי שתתן טעם בחתיכה אפי, משהי נמי מיתסרא כיון דמין במיני לא בטילי ול"ן דכל שלא נתן נבלה טעם בחתיכה אע"ג דמיתסר לא חשיב איסור למימר בה ח"ע נעשית נבלה וכל שאינה נעשית נבלה אינה אוסרת כל החתיכות כולן אע"ג דר"י סובר מין במינו לא בטיל לא שמעי' ליה הני כל שטעם אחר של היתר מעורב בי עכ"ל א"נ נראה למה ציוה תורה אשר יבא באש ולא מהני הגעלה כיין טע"כ לאי דאוריי' א"כ אם מגעיל לא נעשי המים נבילה יכלי בולע ממים של היתר ואם יבשל אח"כ יפלוט בלוע של איסר שעדיין תוך כלי עם מים של היתר ואז לא אמרי' מין במינו לא בטיל כיון טעם היתר מעורב בי בע"כ בעבור טע"כ דאוריי' ולא מצד מין במינו ודו"ק אולי י"ל הויכח שהי' לרשבא עם רמבן מובא במה"ב ריש שער הרביעי, שרמב"ן הקשה למ"ד מין במינו לא בטיל האיך הגעילו אפי' כלי קטן ניחוש שמא בשלי בי מים שנתנסכו לע"ז ואינם בטלים, ורשב"א תי' טע"כ לאו דאוריי' יפלא כאשר ישו"ו סי' צ"ח מתקשה בו, ובהנ"ל ניחא כיון טע"כ לאי דאוריית' לא נאסרו המים ובלעי היתר, ואח"כ יהי' טעם היתר מעורב בו ועי' נב"י ח"ב סי' ל"ה שמביא חקירת איר חדש לרש"י שטע"כ ל"ד ומין במינו לא בטיל אם נתערב מין במינו בטעם לבד מה דינו ע"ב, ולפי רשב"א הנ"ל מבואר במין במינו טע"כ דאורייתא ועי' שו"מ ת"ש קמ"ג ואמרי בינה בסוגי' דריחא מלתא:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה