אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל כו › פרט א ריחא מילתא

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל כו · פרט א ריחא מילתא

עט סופר חלק א כלל כו

ע"ז דף ס"ו, חלא לגי חמרא ד"ה בנ"ט, חמרא לגו הלא אביי אמר במשהו ורבא אמר בנ"ט, אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמא חמרא והוה ליה מין במינו וכל מב"מ במשהו, רבא אמר בנ"ט ריחיה חלא וטעמא תמרא חמרא והי"ל מין בשאינו מיני בנ"ט וכתב ח"ס בחידושיו לפע"ד בפשיטות דזה גופי' פלוגתיי' בריחא מילתא דכיון דס"ל לאביי ריחא מילתא ואלי הי' אפשר לקלוט הריח הזה בפיו או בחוטמי הי' אסור ע"כ הוא עצמו נקרא אלא לענין קידש ובהמ"ז משא"כ לרבא, ולפ"ז מוכח מזה דלאביי ריחא מילתא אפי' מעורב בדבר אחר ואיני בעין כבת תהיא ולרבא ריחא לאו מילתא אפי' אינו מזיקו, ואהא סובב השקלא וטרי' דאיותי רבא מכמון והוצרך אביי לומר מיקלא קלי ע"ש:

בת תהיא ישראל בעכו"ם אביי אמר אסור, רבא אמר מותר, אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא, אמר רבא מנא אמינא לה דריחא ולא כלים הוא דתנן, תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הכת מותרת לפי שאין טעם כמון אלא ריח כמון, ואביי שאני התם דמיקלא איסורו, לכאורה הי' אפשר לומר ולהסביר הפלוגת' לשיטתם בטעם כעיקר רבא סבר טע"כ לאו דאוריי' ע"כ גם ריחא לאו מילתא, ואביי סובר דאוריי' ע"כ גם ריח אסיר, ובאמת נראה גם אם טע"כ ל"ד רק בתערובת כ פרש"י בחולין כי האיסר בטיל ברוב אבל הטעם לעצתי אסיר לכ"ע, וכן כתב ריטב"א כאן דף ס"ז, ובחולין קי"ב, שהטעם עומד בעצמי שלא נבלע לכ"ע אסור ולא נחלקו בשים מקום על זה אלא כשנבלע הטעם בדבר אחר כההיא דמשרת וגיעולי עכו"ם ובשר בחלב ובשר חטאת וזה ברור עכ"ל, א"כ גם לרבא דסובר טע"כ ל"ד בתערובת אבל כאן בבת תהיא ששואב הריח וטעם בעין, בע"כ שרבא סובר ריחא לאו כלום אין בו ממש וגרע מטעם: תוס' אביי אמר אסור ריחא מילתא היא וחשבינן ליה כשותה אבל אין לומר דחשבינן נהנה דא"כ מאי פריך מכמון של תרומה שאני תרומה דשריא לישראל כהנאה שאינה של כילוי כי הכא דמיירי שלא הסיק ישראל את התנור אלא שכהן הסיקו, [ח"ס כתב ויש קצת לפקפק על זה ולומר כיון שהכהן הסיק התנור בכמון שלו כדי שיקלט הפת הריח ההוא א"כ אם הישראל אוכל הפת הרי מכלה הכמון של כהן שנתן לתוך פת ועי' תוס' ב"ק קט"ו משמע הוה הנאה של כילוי ע"ש] , אלא ודאי הכי פליגי אי חשבי' כשותה או לא, וטעמא דרבא דלא חשיב ליה כשותה לפי שהריח נכנס בפניו ומזיקו והקלקול רבה על התקון ושרי, אבל זילוף של יי"נ ודאי אסור דהוי הנאה גמורה ע"ש, ועי' דף י"ב עיר שיש בה עכו"ם והיו בה חניות מעוטרות אסורות, אמר רשב"ל ל"ש אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא, והקשה ר"ת מ"ש מבת תיהא דשרי משום ריחא לאו מילתא, ותי' דשאני וורד דעיקרייהו לריחא קיימי והוי כקטורת וכו' אבל בת תיהא חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו, וטעם האוסר לאו משום הנאת הריח אלא משום דחשיב ליה כשתיה שהריח נכנס בגופו והוא חזק ביותר ואפי' את"ל דשתייה גסה מותרת באיסורי הנאה הכא כיון דאם הי' שותה היין עצמו לא היתה לו שתייה גסה יש לאסור הריח הדומה לממש אע"פ שאינו נהנה, והקשה מהרש"א א"כ מאי פריך רבא לאביי מכמון, תקשי ליה לנפשיה דלחשיב כשותה כיון דלא מזיקי, ומאי פריך רב מרי לרבא מפת חמה כיון דלאו מזיקו מודה רבא דחשיב כשותה ואסור ע"ב, ומר"ם הקשה מנא ליה לרבא דטעמא דאביי דחשיב כשותה דפריך ליה חכמין דילמא טעמא דאביי דחשיב ליה נהנה מיין ול"ק מכמון דשריא בהנאה, וגם הקשה קושי' מהרש"א לרבא ג"כ קשה מכמון כיון דאינה מזיקו, וכתב לישב דרבא דייק טעמא דאביי דחשיב ליה כשותה דאי משום נהנה הא אין כאן הנאה כיון דמזיקו אלא ודאי משים שותה הוא ובשותה אין שייך לחלק בין מזיקו בין שאינו מזיקו דבכל ענין אסור לשתות דבר אסור, ורבא ס"ל דאין סברא כלל להחשיבה כשותה אפי' היכי דלא מזיקו, והכא גבי בת תהיא דמזיקו לא נהנה ולא שותה הוי, ולא אצטריכו התוס' לרבא לטעמא דמזיקו אלא משום דלא יהנה מיין נסך דאסור בהנאה, אבל להחשיבו כשותה אפי' היכי דאינו מזיקו לא חשיב ליה רבא כשותה ולהכי פריך לאביי שפיר מכמון לאביי דחשיב כשותה דהא תרומה אסורה באכילה ע"ב:

ויש לחקור אם ריחא מילתא זה מדאוריי' אסור או מדרבנן, וח"ס מביא הלכות גדולות סוף הלכות דם כתב דריחא לאו מילתא קרא מסייעא מדאוסר משרת משמע הא מריח לא איכפת לן, וצ"ל דלא באת להכריע בין פלוגתא דתנאי ואמוראי אלא ס"ל דעכ"פ מוכרח דליכא איסר דאוריי' ולא פליגי אלא בדרבנן ואזלי' להקל, א"נ י"ל למאן דיליף מג"נ אה"נ איכא למימר גילה רחמנא טעמא ה"ה ריח והיינו טעמא דר"מ דס"ל נטל"פ אסיר וג"נ לאו חידוש הוא וילפי' מיניה טע"כ ומשרת להיתר מצטרף לאיסר וה"ה ריחא אבל למאן דס"ל ג"נ חידוש הוא ולא ילפי' אלא ממשרת מוכח דריח לאו מילתא כלל ע"ש:

ויש לי צ"ע לפי הנ"ל אם ריחא אסור מדרבנן בעבור טעמו, וחו"ד סי' ק"ה מחדש בתרומה לכ"ע טע"כ לאו דאוריי' ועי' כלל טע"כ באריכות א"כ מאי מקשה רבא לאביי מכמון של תרומה שם גם אביי מודה ריחא לאו מילתא: ולישב קושי' מר"ם מנ"ל לרבא שטעם של אביי מצד שותה דילמא מצד הנאה נראה שסובר שא"א מצד הנאה כי אביי סבר בפסחים דף כ"ה אי אפשר ולא קמכווין מותר, א"כ גבי בת תהיא לא מכוין ומותר, אבל מצד פסיק רישא יהי' אסור, וידוע שיטת ערוך אם לא ניחא ליה מדתרא"כ יען שמזיק הריח א"כ לא ניחא ליה ומותר, בע"כ טעם של אביי מצד שתיה ועי' במקנה כלל כ"ב פרט ה', שכתבתי במקום שיש בשוגג קרבן או חומש כפרה לא שייך א"א ולא קמכוין, ולא באתי רק לעורר וע"ש פרט ו' בענין קול ומראה וריח. הבאתי רדבז הא דאין מעילה במראה וריח אם בא מאליו, אבל לא אם עושה בידים להריח או לראות, על כן כאן בבת תהיא ריח אסור ודו"ק, ועי' מג"א סי' ש"כ שסובר סברת הערוך רק בשבת ולא בשאר איסורים ודו"ק: בתשובת מקום שמואל בסופו כתב לישב קושיא מהרש"א מאי פריך רבא מכמון תיקשי לנפשיה דליחשב כשותה כיון דלאו מזיקו, לק"מ לענ"ד עפ"י תוס' בפסחים דרש"י ס"ל דלוי ורבא דמותירך ריחא דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אפי' ללוי ורבא אסור לפ"ז רבא שהביא ראיה לדבריו מכמון, לכאורה אינה ראיה דשאני התם דלא שריא אלא בדיעבד, משא"כ גבי בת תהיא דרצה רבא להתיר אפי' לכתחילה אלא ודאי דהיינו טעמא דרבא דוודאי גבי כמון חשבינן ליה כשותה לכתחילה כיון דלאו מזיקו לאסור לכתחילה, משא"כ גבי בת תיהא דמזיקו ומש"ה שפיר הביא ראיה לדבריו מכמון כיון דלאו מזיקי שריא בדיעבד, א"כ היכי דמזיקו שרי אפי' לכתחילה, ולק"מ קושי' מהרש"א ומיושב קושי' שניה של מהרש"א שהקשה מאי פריך רב מרי מפת חמה כיון דלאו מזיקו מודה רבא דאסור כיון דבההיא דכמון לא אסר אלא לכתחילה אבל בדיעבד שריא ואף דלאו מזיקו לא אסר רבא אלא לכתחילה, וא"נ מדוע בפת חמה ס"ל לר"מ אפי' בדיעבד אסור אלא ודאי כתנאי א"ל רבא למילתי' וס"ל כר"י דלא שרי שם אלא בדיעבד ולא לכתחילה עכ"ל:

תוס' רש"י פסק הלכה כלוי משום דרבא סבר כוותיה גבי בת תיהא וכו', לכ"נ דודאי הלכה כרב דהתם ריחא מילתא, והלכה כרבא גבי בת תהיא דריחא לאו מילתי', ואביי נמי דהכא דאמר ריח מילתא, א"ל אנא דאמרי אפי' כלוי, דשאני הכא שנהנה ומריח מן האיסר היין עצמו הילכך הוי לגמרי כאילה שותה מן היין עצמו, אבל התם אינו אלא ריח האיסר נכנס בתוך ההיתר והוא אוכל את ההיתר, ובהא אפי' אביי מודה דריח לאו מילתא, ורבא נמי דהכא א"ל אנא דאמרי' אפי' כרב דאמר ריחא מילתא, דשאני הכא שהריח מזיק לו לכך אמר דריחא לאו מילתא, הילכך בין אביי בין רבא דהכא מצי סברא בין כרב בין כלוי דהתם, והקשה מהרש"א מאי פריך מכמון ותפת חמה דאיכא למימר דמודה אביי בכל הני דשרי שאינו אלא ריח האיסר נכנס בתוך ההיתר:

א"ת אמאי לא הביא בפסחים גבי פלוגתי רב ולוה ההיא דכמון של תרומה דהכא ולדחותה כמו שמביא בכאן, וי"ל משום דלא דמי לריחא דהתם מיירי בריחא בפטם כגון בשר ונבילה ולכך אמר רב דריחא מילתא היא דאזיל האי ומפטם האי, אבל גבי כמון שהוא מעשה תנור ולא פיטום אפילו רב מודה דריחא לאו מלתא היא, והקשה מהרש"א למה ליה הך סברא דלעיל דרבא מצי סבר כרב ושאני הכא דמזיקו, הא בלא"ה מצי סבר כרב ושאני התם דאזיל האי ומפטם האי משא"כ הכא בבת תהיא, ומקום שמואל כתיב לק"מ דעדין תקשי הך דכמון דאינו שריא אלא בדיעבד ובבת תהיא מתיר רבא אפי' לכתחילה, אלא ודאי שאני בת תהיא דמזיקו:

ור"ן כתב אמר רבא ריחא לאו מלתא, וא"ת הא אמרינן בפסחים דף כ"ה גבי הנאה הבא לו לאדם בע"כ כלומר הנאה דירית דאפשר וקא מיכוין כ"ע ל"פ דאסו' והכא אפשר ומכוין הוא ואמרי' דף י"ב בורד והדס' דמתהני מריחא אלמא ריחא מלתא י"ל במידי דעביד לריחא מלתא היא אבל יין דלאו לריחא עביד סבר לרבא בכה"ג ל"מ היא וכו' תנור שהסיקוהו בכמון וכו' מיהא שמעי' דלא אמרי' שבח עצים בפת אלא דוקא באיסר הנאה אבל בתרומה דמותר בהנאה אין לאסור משום שבח עצים בפת וכתבו תוס' דמותר פת שאפה גוי בשבת ויו"ט ועי' תוס' ור"ן בחולין כתב אביי אמר ריחא מלתא לאו משום הנאה דריחא פליגי אי מיתסרא או לא דאוקימנא פלוגתי' כתנאי הרודה פת חמה ונתנה על פי חביות של תרומה יעוד דקיי"ל דמודה ר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ולדידי' הנאה דלא מיכוין שרי והכא בבת תהיא אינו מתכוין להינות מיינ"ס, וכ"ת פס"ר הוא ליתא דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פס"ר שריא דאמרינן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכונו מפני החמה ובגשמים בפני הגשמים והא התם ודאי מטי ליה הנאה אלא דכיון דלא מכוין לא חשיב לי' מידי אלא ע"כ פלוגתיה דאביי ורבא בהנאה דאכילה תליה דאביי סבר הרי הוא כאלו שתה דריחא מילת' וכאכילה חשיבא הלכך אע"ג דלא מכוין כלל אסו' דקי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ורבא סבר ריחא ל"מ כלומר דלא חשיבנא ליה אכילה הילכך כיון דלא מכוין שרי ועי' ר"ן סוף פי"ד דשבת, וט"א בר"ה הקשה על ר"ן מנודר הנאה ממעין שאסור לטבול בו יען פס"ר בהנאה אסור:

שלטי גבורים כתב יש עיון על המוסק שכתב רמב"ם פ"א מכל מקדש וכו' וצ"ע דאי אסור הוא היאך יוכל ליהנות ולריח בו לכתחילה ולברך בורא מיני בשמים אפילו למ"ד ריחא לאו מילתא ה"מ בבת תהיא דאין ריחו כל כך מפוטם ע"ש וח"ס בחידושיו:

ב"ק דף קט"ז תניא חבית של יין של תרומה שנטמאת בש"א תשפך הכל וב"ה אומרי' תעשה זילוף תוס' ואין להקשו' לאביי דאית ליה גבי בת תהיא ריחא מלתא לימא דאמר כר"מ אתאי לא מייתי נמי התם אפלוגתא דאביי ורבא פלוגתיה דבי"ש וב"ה דהכא איכא למימר דאביי א"ש כב"ה ומודה בה דריחא מלתא היא ליחשב הנאה והתם לענין איסור הנאת יין נסך איירי ודווקא לענין תרומה טמאה הכא המותרת בהנאה ריחא לאו מילתא ליחשב כשתייה ואע"ג דמייתי התם ההיא דתנור שהסיקו בכמון של תרומה התם ודאי אי ריחא מלתא ואסור בהנאה יש לנו כמו כן לאסר הפת לאכול לזרים שנקלט מן הכמון או היין של תרומה אבל ריחא לחודי כגון בת תהיא וזילוף לא הוי כשתיה ומותר בתרומה:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה