עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל כה · פרט א טעם כעיקר
בע"ז דף ס"ז אר"א אמר ר"י כל שטעמו וממשו אסו' לוקין עליו וזהו כזית בכא"פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, פרש"י כגון חלב שנפל לקדירה או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין, ועי' חולין קי"ב רב מרי בר רחל אימלח לי' בשר שחיטה בבשר טריפ' אתא לקמיה דרבא א"ל הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן, והקשה תוס' תיפוק לי' ממשרת ליתן טע"כ דמשם אתה דן לכל התורה וי"ל אצטריך לאשמעי' דמחוי כממש אם המחה שרץ וגמעו דהוי כאכיל' דס"ד דבשתיי' לא מחייב כיון דאכילה כתבי בי', וא"ת א"כ היכי דריש מיניה דצירן אסור כיון דאיצטרך להכי, וי"ל דשקולים הם, ומציר גופיה לא היה שמעינן דלהוי שתיה כאכילה דהוי מצינן לאוקמי כשהקפהו ואכלו:
וחו"ד בסי' ק"ה סק"ב מחדש דבר נפלא ליישב קושי' תוס' ואעתק לשונו, דהנה רש"י כתב בחולין צ"ח ד"ה לטע"כ בטעם דמאן דס"ל טע"כ דרבנן דהוא משום דבטל ברוב, והא דלא פי' משו' דטעם גופא לא אסור מדאוריי' ע"כ משו' דס"ל כיון דדרשינן מהטמאי' לאסור צירן ורוטבן לענין טריפה כמבואר בחולין קי"ב ומהטמאים נלמד ג"כ לכל היוצא מהן מהיכי תיתאי יהי' הטעם מותר, וכן מוכח דהא רש"י פסק טע"כ דרבנן ופסק מב"מ כר"י אפילו בקדם וסילקו האיסור ואילו הג' הטעם גופי' מדרבנן לא הוי במשהו כדמוכח בחולין צ"ט גבי צירו, ועוד דכל מב"מ לר"י היינו ע"י בישול דווקא שקיבל טעם זה חזה כמ"ש תוס' ואי טעם גופי' מדרבנן לא משכחת מב"מ לר"י מדאורייתא אלא וודאי דטעם גופי ודאי מדאורייתא מקרא דהטמאין, לפ"ז בתרומה דלא נלמד מקרא דשרצים עי' חולין ק"כ [כי אין זה איסור הבא מאליו] ואפילו מיתה גופן למשקה מותר, וכן בדגים וחגבין טמאין דלית לן קרא דהטמאין גבייהו וכל היוצא מהן מותר מדאורו גם טעמן מותר דמה"ת היה טעמן עדיף ממחה גופן למשקה דמותר, ובזה מיושב קושי' תוס' דל"ל קרא הא טע"כ, ובזה מיושב דלית לן למילף ממשרת רק בדבר שידעינן מקרא דגוף המיחל והטעם היוצא אסור ילפינן דלא ליבטול ברובא דבנזיר בהדיא אסר רחמנא כל היוצא מגופן היין וילפי' מיני' כל מקום דאסר רחמנא כל היוצא דלא ליבטל ברובא ממשרת, משא"כ הנך דמותר כל היוצא מהן ליכא למילף מנזיר ע"ש שמאריך בתרומה כבוש מותר ומיושב קושי' תויו"ט תרומת פ"י משנה ט' ע"ב, ועי' תוס' נזיר ל"ו שהקשה מאי פריך אפי' לא הי' כזית בכא"פ תיפק לי' משום טע"כ ושם קאי על תרומה נרא' גם בתרומה טע"כ דאוריי' ואהובי הרבני החריף מו"ה שמעון פריינד ני' הקשה מזבחים צ"ז אותה מעט לתרומ' ואם בתרומה טע"כ לאו דאורייתא קרא למה לי, וצ"ע לכאורה, ותירץ בתירש ויצהר גם בתרומ' אסור כמובא' בחולין ק"כ ע"ש, א"כ בענבים וזתים מיחה גופן אסור ויש בהם טע"כ דאוריי' כמו בנזיר:
ומצאתי בבית יצחק הלכות פסח סי' ע"ב, שמשיג מטעם דילפינן מנזיר טע"כ ובנזיר הו"ל איסור שלא ע"י עצמו ומשם ילפינן לתרומה, וחידש שחו"ד כתב בפירש יען שכתב רחמנא כל היוצא מגפן אז ילפי' ממשרת שלא בטיל יע"ש שלא קשה כלום אבל צ"ע על חו"ד מקדשים שמבואר בכמה מקומות שטע"כ דאורייתא וקדשים אין איסר מחמת עצמו, אולי בעבור שנלמד קדשים מנבילה ומתרומה או בכורים עי' חולין ק"כ, ועדיין צע"ג:
תוס' אר"י טעמו וממשו וכו' רש"י פסק טע"כ לאו דאוריי' ור"ת פסק טע"כ דאוריי' והרר יוסף כ' אע"ג טע"כ דאוריי' מהיכא ידעינן מג"ע דקאמר קרא תעבירו באש משמע אם לא תעבירו אסור ואין זה כי אם עשה בעלמא אבל לאו ליכא ולכך אין לוקין עי' לקמן ורשב"א בתה"ב בית ד' שער א' כתב דאפי' מאן דיליף ממשרת מ"מ לא לקי דאין עונשין מן הדין דהרי ילפי' קיו מנזיר מכאן אתה דן לכל איסר שבתורה, וח"ס בחידושי לע"ז כתב לפמ"ש ה"ה פ"ב ממ"א דכל היכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה בלא"ה ונוסף עוד ק"ו אז עונשין מה"ד, א"כ מנ"ל לר"ע היתר מצטרף לאיסור דילמא אי לאו משרת לא הוי עונשין על ג"נ דהו"ל לאו הבא מכלל עשה, ואי לאו ג"נ לא הוה עונשין אמשרת דאין עונשין מה"ד והשתא דאיכא תרווייהו עונשין מה"ד ע"ש באריכות:
וכתב הריטב"א דעתינו כרש"י ז"ל שטע"כ לאו דאוריי' מיהו הא ברייתא דברי הכל היא דהא רבא מייתי ליה הכל ואיהו סבר טע"כ ל"ד ולעולם לא הביאו ראיה בשום מקום מן הברייתא הזאת לטעם כעיקר, וטעם הדבר משום דכל שהטעם עומד בעצמו שלא נבלע לכ"ע אסור, ולא נחלקו בשום מקום על זה אלא כשנבלע הטעם בדבר אחר כההיא דמשרת וגידע ובשר בחלב ובשר חטאת וזה ברור:
חולין דף ק"כ המחהו את החלב וגמעו חייב, אכילה כתיבה ביה, אר"ל אמר קרא נפש לרבות את השותה, והקשה תוס' למה ליה קרא הא שתיי' הוי בכלל אכילה כדרש"י בשבועות דף כ"ג ואכלת לפני ה' מעשר דגנך ותרשך וקרי תירוש אכילה, וי"ל דהתם במילי דשתייה כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו:
ח"ס יו"ד סי' קי"ד מביא הערה ממורי הגאון מר"ם שיק ז"ל לפמ"ש רמב"ם פ"י ממ"א דהקדש משקים היוצאים מהם ואינו נאסר ע"ש, וח"ס כתב לק"מ אדשמעתין דמריקה ושטיפה עי' חולין קי"ב בתוס' ד"ה ורוטבן, וביאר דבריהם עפיו שיטת רבנו שמואל שבתוס' חולין ק"כ ע"ב ד"ה היכא ע"ש, וס"ל דמשקים היוצאי' מהם שאינם כחותם הוא מתרי טעמא א' כיון שנשתנה ונעש' משקה אינו אלא זיעה בעלמא וזה דוקא במשקים היוצאים ע"י אציצא אבל רוטב ע"י בישול ומכ"ש המחהו וגמעו היינו הדבר עצמו דלא גרע מטע"כ ומכ"ש בקדשים דלכ"ע דאוריי' רק מטעם השני מטע' האוכל שהקב"ה לא אסרה אלא באכילה ולא בשתיה' ושתיה אינו בכלל אכילה אלא בתירש ויצהר ונפ"מ דמשקים היוצאים ע"י עציצא אין שם איסר אליהן אפי' נבלעו במאכל או שנקרשו מ"מ שרי, אבל היוצא ע"י בישול היה כגוף הדבר ולא הותר אלא לשתותו לא מצד פחיתות וקלישות האיסר עצמו אלא מצד הפועל שאינו אכלו אלא שותה, ועי' באר יעקב סי' תמ"ב, א"כ הכא בנותר שיצא ע"י בישול נהי מי שהיה מוצצו בעינא בלי שיבלע במאכל אחר לא חייב משים אכילת נותר משום דאכיל' כתיב ואם האכל יאכל ביום השלישי מ"מ הבלוע בפ"ע נותר הוא וצריך ביעור מה"ת ואין בעורו אלא שרפה או שבירת כלי חרס או מריקה בכלי נחושת וזה ברור עכ"ל:
מחנה לוי ע"ז דף ע"ה כתב קשה לי על מה שהביא הרא"ש בשמעתין ספק אי תחלת לילה פגמת או סופו ע"ש לכאורה קשה דאס"ד דתחלת לילה פוגם הא קאמר הש"ס לעיל דאצטרך למכתב וטהר דאי כתב רחמנא במי נדה ה"א הערב שמש כנדה כתב רחמנא וטהר לאלתר ע"ש האיך היה אפשר לטעות כן דא"כ תקשה למה צוה הכתוב להגעיל כלי מדין הא כיון שצריכין להמתין בל"ז עד הערב שמש ואז כבר הגיע תחלת לילה לפוגם מיד ומותר בלא הגעלה לדידן דקי"ל נט"ל מותר א"כ קשה לדידן למה לי קרא וטהר, ונראה ראי' לשיטת הפוסקים בסי' קכ"א דצריך להגעיל ואח"כ להטביל אבל אם הטביל קידם הגעלה כטובל ושרץ בידו ולא מהני לפ"ז שפיר אי לא כתיב וטהר ה"א דבעי ערב שמש והא דציוה תורה להגעיל הוא כדי שיוכל לטבול אח"כ בו ביום ובהערב שמש יוכלו מיד להשתמש בהם שאם לא יהי' ההגעלה באותו יום א"כ לא יועיל הטבילה עכ"ל, ועי' ח"ס יו"ד קי"ד, שמביא קושיא ממחהש"ק למ"ד דלא אסר' תורה אלא קדירה בת יומו ל"ל חיפומא דלא בעי הזאה ג' וז' ת"ל אך, תיפוק ליה אי צריך ז' ימים הו"ל פגם ולא אסר' תורה אלא קדיר' ב"י, ותירץ ס"ד כיון שהבלע בעצמו אינו נפגם כמש"כ הו"ל טובל ושרץ בידו מש"ה צריך הגעלה ואח"כ טבילה ע"ש:
בדה"ב דף ס"ה דפוס וויען מביא דבר נפלא שרמב"ן הקשה כיון דאמרי' בג"ע טעמא ולא ממשו אסור האיך אפשר לומר דבשאר איסורין מותר, ותירץ דאפשר דמשום מעלה הוא דכיון דנבלע הכלי מאיסור אעפ"י שעכשיו כשפולט אין כאן אלא טעם לא יבטל ברוב שהכלי נאסר עלינו משום מעלה ולפיכך אסרה פליטתו כל היכא דחשיבא פליטה כלל, כלומר דאיכא טעמא דהוי בשאינו מינו דומיה דטבילה דאצרכי קרא אפי' לכלים חדשים וכו' ואפשר דאפי' בכלים שלנו עבד בהו רחמנא מעלה בהים דכיון שנבלעו מאיסור שוב אין חוזרין להתירן אלא בהכשר ע"ש, ועי' פלתי סי' צ"ח סק"ב שכתב גם טע"כ לאו דאורייתא כלי הבלוע מאיסר ודאי ד"ת להגעלה דמ"ש בלועה איסר מעכו"ם או בכלים דידן והיינו חדושי לאסור בלוע בכלי וגעולי עכו"ם לאו דווקא רק הכוונה כלים הבלועים ומעשה שהי' בעכו"ם אבל לדינא הכל חד ע"ב: