עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל כב
פרט א סוגיה בני עיר ששלחו שקליהן
ב"מ דף נ"ח, שומר חנם אינו נשבע, ורמינהו בני עיר ששלחו שקליהן ונגנבו או שאבדו אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברים ואם לאו נשבעין לבני עיר, ובני העיר שוקלין אחריהם תחתיהן, נמצאו או שהחזירם הגנבים אלו ואלו שקלים הם ואין עולין להם לשנה הבא, אמר שמואל הכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן, אי הכי נשבעין לגזברים לבני העיר מבעי ליה, אמר רבה נשבעין לבני העיר במעמד גזברין כי היכי דלא נחשדינהו, והא נגנבו או שנאבדו קתני ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מיחייב וה"נ נהי דתשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא לפסיד, אמר רבה נגנבו בלסטין מזויין אבדו שטבעה ספינה בים, ר' יוחנן אמר הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריות יש להן אונאה ונשבעין עליהן, התינח עד שלא נתרמה התרומה משנתרמה התרומה קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו, דתניא תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות, אלא אר"א שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהי' בני אדם מזלזלים בהקדשות:
וצ"ב לשון התינח עד שלא נתרמה התרומה, משמע שנוחה לר"ש, וקודם שנתרמה לא צריך לר"ש כי עדיין חילין הם וחייבים לשבוע לבני עיר רק הקושה משנתרמה והקדש הם, ודוחק לאמור שגם קודם נתרמה הקדש הם כר"י בירושלמי עי' לקמן:
רש"י פי' שלא יזלזלו בשמירתן משמע שנשבע שלא פשע, וש"ך ס"ו הקשה מזה על תוס' שפטר מלשלם גם בפשיעה א"כ לא שייך כלל שבועה שלא פשע, ולא מיסתבר למימר שתקנת חכמים שישלמו דלא מצינו תקנת חכמים בכה"ג, וצריך לומר שבועה זו שאינה ברשותו משום חומרא דקודש תקנו כן עי' פנ"י, ועי' רש"י מתחילה פי' נשבעין לגזברין שלא פשע, ואח"כ בנשבעין ליטול שכרן פרש"י שאינו ברשותו עי' פנ"י ובספר יהושע סוף ח"מ:
עי' לקוטי בית אפרים מאחי מורי הגאון בע"מ מטה נפתלי ני' מאי פריך נשבעין לגזברים מאי עבידתייהו דלמא משום גלגול שבועה אבל עי' תוס' שבועות מ"ב אין גלגול שבועה בהקדש, וגם מגברא לגברא אין גלגול, ועי' ח"מ צ"ה לענין גלגול שבועה בקרקע ובשטר וכו':
נושא שכר אינו משלם, רמי לי ר' יוסף בר חמא לרבה ורמינהו השוכר את הפועל לשמור הפרה את התינוק לשמור את הזרעים אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו, הי' שכר חודש וכו' נותנין לו שכר שבת לפיכך אחריות שבא עליו מאי לאו לשלם לא להפסיד שכרו וכו' א"ר ששת בשקנה מידו וכן א"ר יוחנן בשקנו מידו:
תוס' דתנן תורמין, ותימא אמאי לא מוכח מגופא דאינו חייב באחריותן מדקאמר נשבעין לגזברין ולא לבני עיר, ועי' שו"מ ח"ר סי' רס"ה מש"כ לישב:
המחבר ש"א, כל אלו אם קנו מידם, משמע גם בהקדשות נמי צריך קנין, והקשה קצה"ח למה לא ישתעבד באמירה כיון אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ונתיבות תי' אם אמר בפירש אם יגנב ישלם שפיר אמרי' אמירה לגבוה, אבל כאן מיירי דאמר סתם שמקבל דין שומרים וכיון שאין הקדש בגדר שמירה לא שייך זה ע"ש:
רש"י פי' נמצא אבידה החזירו הגנבים ופלא, ועי' לקוטי בית אפרים אם נמצא הגנבים ומשלמין מעות אחר בודאי אינם הקדש ולא שייך אלו ואלו רק אם החזירם השקלים הגנבים ודו"ק:
תוס' ד"ה בשקנו מידו, וא"ת בדף צ"ד תנא מתנה ש"ח להיות כשואל להתחייב באונסין ופריך במאי מתנה בדברים ומשני אמר שמואל בשקנו מידו, ור' יוחנן אמר אפי' תימא לא קנה מידו בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה א"כ אמאי בעי קניין, וי"ל דהכא דפטור אפי' משבועה לא משעבד נפשיה בלא קנין, א"נ התם כיון שמתחייב כשואל סבורים העולם שהשאיל לו ודההיא הנאה משעבד נפשיה, ושמ"ק כתב וי"ל שאני גבי הדיוט שדרך אדם לשמור ממונו בעצמו ואין רגיל לסמוך על אחר נמצא כיון שמאמינו מכבדו, אבל הקדש כך יש להאמין זה כמו זה שאינו של זה ולא של זה ועוד דבהקדש דבדילי מיניה אינשי וראוי להאמין לכל אדם, וש"ך ס"ו סקקכ"ח מסביר במתנה להיות כשואל כאמור הריני כאלו התקבלתי, משא"כ הכא אפי' שואל פטור וצריך קנין:
מח"א שומרים סי' ח' כתב כללא דמלתא דכלהו דנתמעטו מדיני שמירה כי התנה בפירש וקבל עליו לשלם ה"ז חייב כי פשע ונאבדו, וכ"ת א"כ אמאי איצטרך לאוקמי למתני' דשוכר לשמור כשקנו מידו כי לא קנו נמי כל שהתנה וקבל עליו לשלם ה"ז חייב לאו קושיא דהתם צריך לקנין כדי לחייבי אפי' בגניבה ואבידה ואין התנאי מועיל כדי לחייבו אלא כי פשע בהם השומר דהוי גרמא בנזקין ע"ש וכן משמע מב"י סוף סי' ס"ו: מר"א ששון סי' פ"ג מסופק אם ש"ח התנה להיות כשומר שכר וטוען שנאנס ומפקיד טוען שישבע לו שלא נגנב ונאבד אלא שנאנס ושומר טוען שלא נתחייב אלא אם יהי' עדים שנגנב או שנאבד אבל לא נתחייב לשבועה שאין קנין מועיל לזה דמה קנין שייך בזה וכו' ומביא הסוגי' למה דחיק נפשיה דנגנב בלסטיים מזוין וכו' ולא מתרץ דכולה בש"ח ומיירי דקנו מידו להתחייב בפשיעה כמו שאמר ר"י לקמן בשוכר את הפרה ולמה לא מתרץ לעיל ג"כ בשקנו מידו, אלא משמע דלא מצו לאוקמה בקנו מידו דאכתי אמאי נשבעו הרי לא נתחייב אלא אם יבא עדים שפשע אבל לא נתחייב לשבועה ע"ש, ועי' ש"ך ס"ו סקקכ"ח שכתב אם התנה הש"ח שיתחייב לשלם חל הקנין על התשלומין אבל אם התנה שישבע על מה יחיל הקנין אין זה אלא קנין דברים, ולקוטי בית אפרים מביא ראיה מתוס' ב"ק ס"ג הקשה למה צריך קרא בהקדש לא שייך שבועה, וקשה דמשכחת בקנה מידו בע"כ דלא מהני קנה מידו על שבועה:
עוד נסתפק אם התקנה שתקנו חכמים בהקדש שישבע כדי שלא יזלזלו אם הוא דוקא בשבועת פשיעה יחייבהו בפשיעה שלא יזלזלו, אבל אם נגנבה או נאבדו אינו חייב בהקדשות וכ"ש לישבע על זה דאמאי יחייבו שלא מן הדין והרי כיון שאינם פושעים לא יזלזלו, וראיה דמקשה משוכר את הפרה וכו' ולא מתרץ חיוב זה תקנת חכמים שלא יזלזלו וכו', וכתב עוד שלא תקנו חכמים חיוב בפשיעה אלא בש"ת שלא יזלזלו, אבל בשומר שכר אפי' אם פשעו לא חייבים ולא תקנו בהם תקנה משום דכיון שיפסידו שכרן לפיכך לא יזלזלו ע"ש וקצה"ח ש"א:
מרדכי בפ' הזהב א"ר ששת בשקנו מידו וכן א"ר יוחנן כתב רבינו מאיר דיכול להיות דר"ש ור"י קיימי אקשיא קמייתא ופליגי דר"א דמפרש טעמא משו' שלא יזלזלו בהקדשות ונפ"מ בזה"ז לגבאי צדקה ע"ש:
וה"ה פ"ב משכירות כת' ואם קנו מידו חיי' באחריותן שכתב רמב"ם אנושא שכר או שוכר קאי דאלו לפ"כ האיך יקנו ממנו שישבע הא קנין דברים הוא, מיהו אם קנו מידו שיתחייב בש"ש או בשואל חייב:
מרדכי פרק השוכר את האומנין פסק בשליח ששלח אגרת ונאנס מפסיד שכר שליחתו, והקשה הג"ה מכאן דאמר שמואל נשבעין ליטול שכרן ע"ש ותומים תירץ שבעלים מרויחים ע"י שליחתם דאין צריך לירך אחרים תחתיהם והועיל השליחות משא"כ באגרת דאך לשוא שלח כי נאבד ע"ש, וה"ה פ"ב משכירות כתב מהשמועה האמורה בגמרא גבי הקדש יש ללמוד ששומר שכר שפטור מאונסין בכל מקום אם נאנס ה"ז לא הפסיד שכרו אלא נשבע שנאנס ונוטל שכרו:
שלט"ג בפ' המפקיד כתב דהא דאומר דכי לא קייץ דפטור השומר דוקא שהפקידו אצלו עתה ארנקי של צדקה אבל ראובן שהפקיד ביד שמעון מעות ואח"כ בעוד שהן פקדון נדר אותם לעניים אז אם פשע בהם שמעון חייב דהא מתחילה בתורת שמירה אתי לידיה ואין המעשה משתנה בחילוף הדברים עכ"ל ועי' קצה"ח סי' ש"א שהקשה מס"פ החובל בקרע כסותו וכוי ועי' רמב"ם שכירות פ"ב הפקיד הקדש ואח"כ פדהו והרי הוא חולין בעת שנטלו מיד השומר או שהשאילו חולין ואח"כ הקדי' והוא ביד השואל, וכן עכו"ם שהפקי' ואח"כ נתגייר כל אלו אין בהן כל דיני השומרין עד שתהי' תחלתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישרא' ועי' רמ"א סי' ש"א:
ושואל ומשיב ח"ר סי' רס"ה כתב לתרץ השט"ג קאי במעות עניים דאינם הקדש רק דפטור בשביל דכתיב לשמור ולא לחלק וכל שאתי לידו בתורת שמירה שוב לא משתנה דמה שנעשה של עניים לא נשתנה בעצמותו דמתחלה הי' הדיוט וגם עכשיו הדיוט רק דמתחלה הוה תורת שמירה ואח"כ נפטר משמירה שפיר כתב הש"ג דהמעשה לא נשתנה שאין כאן מעשה אלא דיבור בעלמא אבל בהדיוט ונעש' הקד' נשתנה המעש ע"ש, ב"ה זה רבות בשנים אמרתי כן כי הקשתי לפר שלט"ג מאי מקשה על מתני' מבני העיר שנשבעין לגזברין כיון מתחילה הי' הדיוט לא פקע החיוב גם לאחר שנתרמה. והארכתי בזה לישב למה נקט אלו ואלו כי בלא זה לא הי' קשה כקושתי יען שהיא הדיוט אבל אי אמרי' אלו ואלו שקלים הם יען שנתקדשו תיכף א"כ קשה למה נשבעין אפי' לבעלים ומיושב קושי' תוס' לקמן שצריך להביא תורמין על עתיד לגבות ודו"ק:
ומביא קושי' מינ"פ הגאון מו"ה וואלף רב בטאב נ"י, על גמרא דמוקמי' כר"ש וכו' והקשה התינח עד שלא נתרמה משנתרמ' קדשי' שאין חייב באחריותן לשלטי גיבורים קשה גם כאן קודם שתרמה הי' קדשי' שחייב באחריותן ונשבעין עליהן א"כ גם אח"כ כשנתרמה לא נשתנה ע"ש וביד שאול סי' רנ"ו, ותירץ דיש לחלק דש"ה דמתחלה לא היה עומד שיהי' הקדש שפיר אמרינן דלא נשתנה בחילף הדברים, אבל כאן מתחלה הי' עומד להיות קדשים שא"ח באחריותן דהרי תורמין על האבוד וכו' א"כ שוב מתחלה לא התחיל להיות שימר רק עד שנתרם התרומה ולא שייך לומר דלא נפקע וז"ב כשמש עכ"ל:
פרט ב שיטת תוס' ורמב"ם
רש"י במתני' ש"ח איני נשבע פרש"י שלא פשע שלא הזקיקתו תורה לישבע עליהן, משמע רק משבוע' פטור אבל אם ידעי' שפשע חייב כמ"ש רמב"ם, ותוס' ד"ה ש"ח אינו נשבע, נראה דה"ד דאינו משלם דאפי' שומר שכר אם פשע נראה דלא משלם מדפריך לקמן מהשוכר פועל לשמור, ולא משני כשפשע וה"ט דמכל דין הפרשה אמעיטו, והא דלא קתני אינו משלם דהוי רבותא טפי משים דעיקרה בשבועות דף מ"ב, וש"ך פ"ו כתב שאין ראיה כלל כי קתני ברישא שכרו לימים אין לי שכר שבת ואין אחריות שבת עליו, ואי כשפשע חייב אשי' אין לי שכר והיא ש"ח מ"מ חייב, ותומים כת' שמבואר בסי' ש"ג שומר צריך לשכור ריעים ומקלות ואם לו שכר ה"ז פשיעה וחייב, הרי יש לפניך פושע דאיתא בשומר שכר ולא בשומר חנם, לפ"ז קושי' תוס' שפיר באופן שיש פשיעה אם שכר שבת יש לו א"כ אחריות שבת עליו לשכור ואם לאו פושע, ואם אין לו שכר שבת אין אחריות שבת עליי ולא צריך לשכור רועים ע"ש, ועי' קצה"ח שאסור לשכור פועלים בשבת עי' או"ח ש"ז ס"ח וישו"י כתב ע"פ תוס' לקמן האיך שומר הזרעים לעומר והא אסיר מן המשומר בשביעית, ותי' שאם יבא אחד ליקח יאמר לו שמיוחד לעומר ומעצמו ימנע מליקח, א"כ לא שייך פשיעה דלא קדים ברועים ומקלות דאסור למחות ושפיר כתב הש"ך א"כ ברישא אמאי פטור ופנ"י כתב קשיא לי מה ראי' מייתי מלקמן בהקדש נראה בפשיטות דכ"ע מודה דפטו' שהרי אפי' במזיק בידים פטור בהקדש דכתיב כי יאכל פרט למזיק וכתבו תוס' ב"ק דף ז' דאפי' מקרן פטור, עי' תוס' ב"מ דף צ"ט, ועי' תומים שכתב ונרא' דס"ל לתוס' לתוס' כמש"כ רז"ה ושמ"ק דהך קושי' דשוכר את הפועל לא קשיא כלל מן הקדשות דהנך עדיין לא קדשו כלל רק קושי' גמרא מה דתנן אין נשבעין על קרקעות וכאן קתני לשמור זרעים וצריכים לקרקע וא"כ ל"ק מידי דמזיק חייב ע"ש:
רא"ש מביא רי"ף כתב בתשובה המפקיד שטרות ומוד' שפשע בהו ונאבדו פטור מלשלם ודבריו נראין דכיון שהוציא את אלו מכלל פרשת שומרים אין לחייבו אלא מטעם אדם המזיק ופושע בדבר ונאבד לא חשיב מזיק כי פשיעה בבעלים פטור ואילו תשיב כמזיק אמאי פטור בבעלים ע"ש, ור"ן פ' שבועות הדיינין כתב וכן מוכח מב"ק דף צ"ג בההיא ארנקי של צדקה, דפשע וכו' והא תניא לשמור ולא לחלק לעניים אלמא אותן שנתמעטו מדין שומרים אף מחויב פשיעה נתמעטו ע"ש שמביא רשב"א שכתב דש"ח פטור אף משבועה דלא שלח בו יד ושאינה ברשותו דמכל שבועות פטרו הכתוב וחולק עליו ע"ש: ב"מ דף צ"ד מתנה ש"ח להיות פטור מן שבועה, והג"א שם מביא הר' ברוך כתב מדלא נקט גבי ש"ח להיות פטור מתשלומין כדקתני גבי שומר שכר משמע דלא מיפטר אם פשע אפי' התנו, ומח"א הלכות שאלה סי' א' מסביר, כיון דקיבל עליו לשמור שוב איני מועיל תנאי להיות פטור אפי' מפשיעה דנמצא תנאי סותר את המעשה שהרי קיבל עליה לשמרם, ומ"ש רמב"ם פ"ו משאלה יש לשומר להתנות שאינו שומר כדרך השומרי' אלא מעות שהפקיד אצלו בזוית ביתי אני מניח אותם וכו' איני סותר לזה דרמב"ם איירי דיקא כשפירש שאינו מקבל עליו להיות שומר כדרך השומרים אלא להניחם במקום שאינו מן משומר דנמצא שלא קיבל עליה לשמור אבל כל היכא בקבול עליה לשמור אלא שמתנה להיות פטור אם יהי' פשיעה נמצא תנאי סותר את המעשה ואפי' נימא דתנאה מהני אף לפשיעה דלא כר' ברוך איכא לאפלוגי ע"ש:
רמב"ם פ"ב הלכות שכירות, שלשה דינין האמורין בתור' בארבעה השומרין אינן אלא במטלטלין יצא קרקעות עבדים שטרות ויצאו הקדשות וכו' מכאן אמרו חכמים שימר תנם שלהן אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם ואם קני מידו חייב באחריותן, ותקנו חכמי' שנשבעין על הקדש שבועות השומרין כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות, יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן וכו' אבל אם פשע חייב לשלם שכל הפושט חזיק הוא, ואין הפריש בין דין מזיק קרקע לדין המז' מטלטלין ע"ש, וראב"ד משיג אם אמת הוא זה, ש"ת למה אינו נשבע על טענתו שלא פשע שהרי אם פשע משלם וכו' ואין פושע מזיק שאם היה כן פשיעה בבעלים למה פטור אלא שאין פושע דומה למזיק, ועי' ש"ך סי' ס"ו באריכות לח"מ הקשה לרמב"ם קשה קושי' תוס' מה פריך משוכר את הפועל לוקמי אם פשע, וחידש בעיני שרמב"ם נקוט אם פשע בעבדים ושטרות וקרקעות ולא נקט קדשים, יען בקדשים פרט למזיק שפטור בחזיר בידים מכ"ש מפשיעה וחידש שאין אחרונים הרגישו בזה ועי' פ"ה טוען ונטען שראב"ד סובר שבועה שאינו ברשותו חייב בשטרות וכיוצא בהן ע"ש במפרשים וטור סי' צ"ה וב"י וב"ח וט"ז הקשה א"כ מאי פריך מבני עיר וכו' דלמא נשבעין שבועה שאין ברשותו ע"ש:
וש"ך תירץ דמשמע לש"ס דמתני' מיירי ע"כ בשבועה שלא פשע מדקתני ונגנבו או נאבדו נשבעים אפי' איכא סהדי שנגנבו או נאבדו דאל"כ הול"ל שנגנבו, רק השבועה אם לא פשע והמגיה בט"ז כתב ג"כ כזה, ותומים תי' דגבי הקדש הראב"ד מודה דא"צ לישבע שאינו ברשותו כמש"כ ריטב"א בהקדש אין אדם נחשד לשלוח יד ומה"ט לא מתחייב בדברים רק בקנין ושער המשפט בסי' צ"ה כתב דכיון דקודם שנתרמה התרומה נשבעי' לבני עיר אפי' שבועה שלא פשע, א"כ דוחק לאמור דמשנתרמה התרומה דקתני נשבעים לגזברים לאו היינו שבועה דרישא ע"ש, ולדעתי הקלישה לישב כי עי' ב"מ דף הקשה על הך שבועה נימא מגו דחשיד אממונא חשיד על השבועה, ותי' אביי דלא חשיד די"ל ספק מלוה ישינה עליו, וא"כ בהקדש לא שייך זאת דמאי ספק מלוה יש לו על הקדש ודו"ק:
בני הבחור המופלג כה' שמעין נ"י, אמר לישב קושי' הראב"ד האיך מציאות שפשיעה בבעלים פטור כיון שמזיק הוא, ואחר עי' בכלל היזק שאינו ניכר פטור אבל שימר חייב אפי' בהיזק שאינו ניכר, א"כ מגלה התורה אם בעליו עמו פטור מדין שומרי' ממילא פטור מהיזק שאינו ניכר, אבל פושע בהיזק ניכר באמת לרמב"ם חייב מצד מזיק, אבל באמת לא נראה כן הרמב"ם פ"א משכירות שכתב סתם אם בעליו עמו פטור הפושע ע"ש ושפיר הקשה ראב"ד: רמב"ם פיו משבת השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק לא יתן לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו ואם הי' שכיר שבת וכו' לפיכך אחריות שבת עליו ע"ש ולח"מ פ"ב משכירות הקשה בגמרא אוקמי בשקני מידו, ורבינו ז"ל לא הזכיר קנו מידו ע"ש, ואולי רמב"ם סובר כרז"ה רק מזרעים הקושי', ע"כ לא כתב כאן זרעים ולא צריך קנו מידו:
רמב"ם שכירות פ"ב הקדיש ואח"כ פדהו וכו' עד שתהי' תחלתן וסופן הדיוט ע"ש ונראה עי' ב"ק קי"ב אם חיוב השומרין משעת קבלת השמירה, וכן סובר רמב"ם, א"כ פטור בהקדש ואח"כ נעשה הדיוט, ובהדיוט ואח"כ נעשה הקדש ג"כ פטור, יען רק אם בשעה שפשע בר חיוב אז מתחיל השיעבד למפרע אבל אם בשעה שפשע פטור היך יתחיל למפרע ועי' בשמ"ק כתובות דף ל"ד שמישב סתירת רמב"ם בענין זה עי' הטיב שם:
תומים סי' ס"ו כתב דרמב"ם השמיט הך מילתא זרעים דקשי' לי' לרבנן דס"ל דלא כר' יוסי ב"מ קי"ח, דמתנדב ש"ח דלמא לא ימסור לצבור יפה כמבואר בסוף ב"מ, א"כ איך אמרי' שכרו לימים אין נוטל שכר שבת ולפיכך אין אחריות שבת עליו הא אסור להניחו בשבת לשמור בחנם, וע"כ צריכין לקצוב אותו בהבלעה, וצ"ל ר"י היא דאמר מתנדב וכו' וא"כ הרמב"ם דפסק כת"ק דלא כר"י השמיט מילתא זרעים דאינו במציאות כלל ע"ש, קצת צ"ע הא אסיר בשבת לקנות מהפקר עי' במקנה כלל ל"ג פרט ו':
לעיל הבאתי מרדכי אם נאנס השליח מפסיד שכרו, ועי' ב"מ קי"ח אקני להו רבנן ד' זוזי כי היכי דלא ליתו בעלי זרוע ושקלינהו מיניהו וכתב השמ"ק פי' כיון דידעי בעלי זרועות דאי שקלינהו פסיד הקדש הנהי ד' זוזי פרשו ולא שקלי ע"ש, משמע ששוכר אינו מפסיד שכרו:
ובני הבחיר המופלג כ"ה שמעין ני') מחלק בטוב טעם דוקא באונס דשליח מפסיד שכרו כמבואר בירושלמי עי' ש"ך סי' כ"א, אונסא חייבו לא אמרי' אבל באונס של בעה"ב חייב ומיושב גם קושי' מבני עיר שנשבעין ליטל שכרן אשר הבאתי לעיל, וחכם בני ישמח לבי גם אני ב"ה כי סברה ישרה, כעת מצאתי בנתיבות סי' של"ה מחלק כעין זה ע"ש:
פרט ג
רמב"ם שקלים פ"ג, בני העיר ששלחו שקליהן ביד שליח ונגנבו או אבדו אם ש"ח הוא ה"ז נשבע להם ונפטר בדין כל שומרי חנם והן חוזרין ונותנין שקליהן פעם שנייה וכו', שלחו את שקליהם ביד שומר שכר שהרי הוא חייב בגניבה ואבידה ואבדו ממנו באונס שהוא פטור רואין אם אחר שנתרמה התרומה נאנס נשבע לגזברים ובני העיר פטורין שהתורם על הגבוי ועל העתיד לגבות וברשות הקדש הן ובני העיר מה הי' להן לעשות הרי לא מסרו אלא לשומר שכר שהוא חייב בגניבה ואבידה ואם אבדו קודם שנתרמה התרומה עדיין ברשות בני העיר הם והשליח נשבע לפני אנשי העיר והן משלחין וכו', וכ"מ כתב רבינו סובר שאם שלחו ביד ש"ח אע"פ שנתרמה התרומה שיקלם אחרים תחתיהם מפני שפושעו במה ששלחו ביד ש"ח, ויש לתמוה על זה כי ס"ד דמתני' בש"ח אמאי לא אקשינן עליה היכי קתני אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברים וכו' דמשמע דבשנתרמה תרומה אין בני עיר שוקלים אחרים תחתיהן, וצ"ל שרבינו סובר דמאן דמוקי לה בש"ח יפרש דכי קתני ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם ארישא נמי קאי, ופלא למה נשבעין לגזברים עי' בתרומת הכרי סי' ס"ו, שכתב ראייה למרא"ש ששומר שכר חייב בגניבה ואבידה על הקדשות לאחר התקנה, כי אם איתא דש"ש לא מחייב בגו"א בהקדשות א"כ מה חטאו ופשעו הבעלים בשלחם ע"י ש"ח ממנ"פ אם יאבדו קודם שנתרמה התרומה אז הבעלים מחוייבים בלא"ה לשקול אחרים תחתיהם ואם יאבדו לאחר שנתרמה גם ש"ש פטור מגו"א דכבר הן ברשות הקדש אלא ודאי דמשלמין גו"א על הקדשות וכן משמע מלשון רמב"ם שכתב אם לאחר שנתרמה נאנס נשבע לגזברין משמע דאי לא נאנס מידו אלא נגנבו או נאבדו מחויב לשלם לגזברים וזה ראיה גדולה:
בזה מישב קושי' כ"מ דע"כ לא מפליגי' בין שיח לשומר שכר אלא למסקנא דמשני ר"א שבועה זו תק"ח הוא וחכמים תקנו דיני שומרים בהקדשות ואז ש"ש תחייב בגניבה ושייך לומר דפשעו דאילו שלחו ע"י ש"ש לא הי' מגיע הפסד להקדש דחייב בגו"א גם בהקדשות, אבל לפי הס"ד דלא הוי' ידעי' מן התקנה בודאי לא חילק בין ש"ח לשומר שכר, ממנ"פ קודם שנתרמה הבעלים שוקלין אחרים תחתיהן, ולאחר שנתרמה גם ש"ש פטור ע"ש, קצת צ"ע כי ש"ש שמירה מעולה בעבור שמפסיד שכר כאשר כתב מרא"ש, וכן כתב לישב רמב"ם מרם ברברי כתובות דף נ"א ע"ש שמאריך בסוגי', ועי' בספר יהושע סוף ח"מ בזה:
רמב"ם פ"ג, ה"י הנותן חצי שקל לחברו להוליכו לשולחנו לשקול אותו על ידו הלך ושקלו ע"י עצמו כדי שלא ימשכנו אותו אם נתרמה תרומה מעל השוקל שזה השקל ברשות הקדש הוא שכבר תרמו על העתיד ואם לא נתרמה תרומה לא מעל והוא חייב ליתן לחבירו חצי שקל שנתן לו, ודברי ירמיה כתב אין לפרש דלא שייך מעילה קודם שנתרמה התרומה דמ"ש שקלים מהקדש דעלמא קודם שהביאם ליד גזבר דשייך מעילה כמ"ש רבינו ומקורו בתוספתא פ"ו ממעילה הי"ג, המפרש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל, נתן לחבירו לשוקלו על ידו והלך ושקלו ע"י עצמו אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל שהתורם תורם על העתיד, וכאלו הגיע שקל זה ללשכה ולפיכך מעל ע"ש, הרי כתב בהפריש שקלו והוציא מעל ולא חילק בין נתרמה או לא רק בנתנו לחבירו ושקל לעצמו כתב חילק זה ע"ש שמתקשה בו: ועי' רמב"ם מעילה פ"ו הי"ג המפריש שקלו והוציא בשאר צרכיו מעל ע"ש ונראה אם מפריש שקלו ולא רצה לשלוח ע"י שלית בודאי מקדיש תיכף וכוונתו אם יאבד שיהי' פטור כמבואר בירושלמי פלוגתי' ר"י ורל"ק, אבל אם ישלח ע"י שליח בודאי כוונתו שלא יהי' הקדש כדי ששליח יהי' חייב לו לשלם או בגניבה יקבל אפי' כפל, רק בשנתרמה אז יהי' קודש כזוכה בו ההקדש, ועי' רמב"ם בשקלים פ"ג הי"א הגנב חצי שקל הוא חייב לבעלים שנים או להוסיף חומש, וכוונה קודם שנתרמה חייב כפל לבעלים ואחר שנתרמה חייב חומש להקדש עי' דברו ירמי' שמביא קושי' שרמב"ם פסק פ"ב מגניבה הגונב קדשים מבית בעליהן פטור מן הנפל גם שחייב באחרי' שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש דלא כר"ש דס"ל קדשים שחייב באחרי' חייב, א"כ למה פסק כאן בשקל שחייב כפל ע"ש, ולהנ"ל ניחא כי עדיין לא קדשו, עי' במקנה כלל ט"ז פכ"ג:
מרם ברברי כתובות דף נ"א מביא סמג עשין פט כתב נושא שכר אינו נשבע שנאנסה וש"ח אינו משלם בפשיעה, משמע מתוך דבריו דוקא ש"ח פטור בפשיעה אבל ש"ש חייב בפשיעה, וכן הבין מהריק שרש ויו ע"ש, א"כ קשה קושי' תוס' מאי פריך משוכר את הפועל לוקמי בשפשעי, בשלמא לרמב"ם וסייעתו דסובר בכ"מ ש"ח חייב ניחא כמ"ש הש"ך דאם איירי בפשיעה אמאי קתני רישא אין אחריות שבת עליו הלא אפי' ש"ח חייב, אבל הסמג דסבר ש"ת פטור וש"ש חייב א"כ ברישא ש"ח פטור אף בשפשע, ולוקמי בפשיעה, ולישב רמב"ם כתב דרמב"ם סבר פשיעה חייב כמו מזיק, ורמב"ן כתב בדינא דגרמי דאף אם פשיעה הוי כמו מזיק אינו חייב אלא מדינא דגרמי, והנה רמב"ם פסק כר"מ דדן דינא דגרמי, אבל לקמן רמי ר' יוסף לרבה ורבה אמר בב"ק דף צ"ח השורף שטרותו פטור דלא דן דינא דגרמי ופשיעה פטור ע"ש:
פרט ד
ירושלמי שקלים, בני עיר ששלחו וכו', מתני' בש"ח אבל בש"ש לא בדא [מתני' דתנן נשבעין ופטורין מלשלם דוקא בש"ח איירי, אבל בש"ש אינו בדין זה אלא משלם בגניבה ואבידה] [ופלא אף בשיש פטור עי' במפרשים] א"ר אבא אפי' תימר בש"ש נגנבו בלסטים אבדו שטבעו ספינה בים, א"ר יוסטי ב"ר סימן אתיא כמ"ד תורמין על הגיבוי ועל עתיד לגבות, ברם כמ"ד אין תורמין לא על הגיבוי ועל העתיד לגבות לא בדא, [הא דמחלק במתני' בין נתרמה או לא זה כמ"ד תורמין על גבוי ועל עתיד לגבות הילכך נתרמו נשבעין לגזברין, אבל כמ"ד אין תורמין לא בדא אמרו לחלק כן אפי' נתרמה נשבעין לבני עיר והן שוקלין אחרים תחתיהן] ואולי כוונת א"ר יוסטי קאי אלעיל שלא צריך לאוקמי מתני' בדוחק בלסטיים מזויין אלא כפשטות שיש פטור אפי' מגניבה ואבידה יען דמתני' כמ"ד תורמין על הגבוי א"כ הקדש הם, ולהקדש פטור ש"ש רק חייב שבועה שלא יזלזלו, אבל לא אתי' מתני' כמ"ד אין תורמין כי אז ש"ש חייב בגו"א כי חולין הם, וגם אין נשבעין לגזברים לאחר שנתרמו כמובן:
הפריש שקלו ואבד, ר' יוחנן אמר חייב באחריותו אפי' לאחר שנתרתו] עד שימסרנו לגיזברו רשבל"ק אומר הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא, מתני' פליגי על רשב"ל נשבעין לבני עיר ובני העיר שוקלין תחתיהם, [ואס"ד בי גזא דרחמנא הוא אף קודם שנתרמה יהי' בני עיר פטורין] לא עוד היא משום שבועת תקנה ומשני לא עוד היא, אף זו מן התקנה שלא יזלזלו בהקדשות וישלחו אותן ע"י שליח] ובגלין הש"ס הקשה למה הקשה על רשבל"ק גם על ר"י דסובר גם לאחר שנתרמה חייבין אחרים כי חייבים באחריות, א"כ למה נשבעין לגזברים ע"ש, ועי' חולין קל"ט, איתמר מנה זה לבדק הבית ונגנבו או נאבדו ר' יוחנן אמר חייב באחריותן עד שיבאו ליד גזבר ורל"ק אמר כל היכא דאיתא בגזי דרחמנא איתא ע"ש:
להבין כוונת פלוגתי' דר"י ורל"ק כתבתי במקנה כלל ט"ז פכ"ג לשיטתם אם משיכה או מעות קונה עפ"י מש"כ בספר חיצי יונתן שכתב אם בא ליד גזבר לא מהני שאלה עי' ש"ך ח"מ רנ"ה, י"ל דתלי' בהא דאר"י מעות קונה והקשה הריטב"א א"כ במתנה במה קנה, ותי' דבאמת אין קונין רק בחליפין וא"כ דאין קונין כלל מה בכך דבא ליד הגזבר עדיין הוא כאלו הוא ביד בעלים דמ"ש דהא אין כאן קנין כלל אף להדיוט ואין כאן רק הואיל ונדר ל"ה הרי נשאל עליו, משא"כ אי משיכה קונה א"כ כמשכה בו יד גזבר דידו כיד הקדש קונה במשיכה וא"כ הקדש אין קונין במשיכה ואיך שאל הא כבר קונה ליה הקדש במשיכה, ונודע שקנין ישראל ונכרים אינם שוים וכתב הא"ס דה"ה להקדש דהרי ממועט ג"כ מהך קרא עמיתך לפ"ז י"ל לר"י דהדיוט קינה בכסף ס"ל דהקדש קונה במשיכה וא"כ כיון דגזבר משכו היי קנין גמור בביאה הקדש לידו י"ל דליש שאלה, ור"ל דס"ל דהדיוט קונה במשיכה וא"כ הקדש אין קינין במשיכה לפ"ז אם בא ליד גזבר י"ל שאלה בהקדש דגזבר לא קנאו בקנין גמור עכ"ל, א"כ נראה לר"י שפיר יש חילוק בין שבא ליד גזבר כבר קנאו הקדש, אבל אם מניח בביתו עדיין חייב באחריות אבל לרל"ק גם אם בא ליד גזבר לא נעשה בו קנין להקדש א"כ אין חלוק כל היכי דאיתא בבי גזא דרחמנ' איתא:
דברי ירמיה הקשה לרשב"א חולין קל"ט בהקדש שייך יאוש בנתיאש הגזבר וא"כ שקלים שנגנבו ונאבדו ונמצאו הדין ששקלים הם, האיך חל ההקדש מחדש בלי בעלים אם אין חצר להקדש, ועי' שו"מ ח"ר רס"ה ג"כ ובמקנה כלל ט"ז פכ"ג הארכתי בזה, והנה לכאורה צ"ע למה אלו ואלו שקלים פר"שי כיון שקדשה קדשה למה לא יוכל לתשול עליהן ואולי בעבור שהיה מתיאש ואין עוד שם בעלים עליהן, או נראה לי דבר חדש כי לכאורה בקדשי בדה"ב לא יוכל להשאיל גם שלא מסר ליד גזבר, בשלומא בקדשי הגוף עדיין שמו עליו כמבואר ב"ק ע"ו גנב והקדש מעיקרא תורי דראובן והשתא תורי דראובן וכתבו תוס' דוקא בקדשי הגוף ולא בקדש בדה"ב, ומובן בסברה כי בקרבן עדיין שמו עליו לשחוט ולזרוק לשם בעלים ועי' תוס' כריתות דף י"ג רק לאחר זריקה א"א עוד לתשאול, אבל קודם זריקה עדיין שם בעלי' ואפי' כבר ביד כהן יוכל לתשאול, ועי' מל"מ פי"א מקרבנות ועי' במקנה כלל כ"א פרט ג', אבל קדשי בדה"ב תיכף נסתלק שם בעלים א"כ מסברה שלא יוכל לתשאול עליו, ועי' רש"י פסחים דף ה' שלך או אתה רוצה, אבל אתה רואה של הקדש פרש"י בדה"ב ופנ"י מתקשה בו, והנ"ל מובן כי בבדה"ב א"א לתשאול עליו, וכן הסברה שתרומה ביד כהן א"א לתשאול עוד יען שכבר קיים מצות נתינה ואין לי עוד אפי' טהנ"א לו, מה כחו לתשאול עליו, ורמב"ם פסק בנדרים פרק ד' שיוכל לתשאול גם על בדה"ב ע"ש, באמת סובר רמב"ם אפי' תרומ' ביד כהן יוכל לתשאול כרא"מ שמובא ברא"ש, ועי' כ"מ פרק ד' תרומות אבל לסוברים תרומ' ביד כהן אין נתשאלין הי' הסברה גם קדשי בדה"ב א"א לתשאיל אפי' בלא בא ליד גזבר עדיין, אבל יש כמה גמרות כנגדי, וחפשתי ומצאתי קדוש אחד מדבר ריטאלגזי בכורות דף ל"ו, ב"ה כמה דברים זכיתי לכווין ומסביר עפ"י רש"י ערכין דף כ"ח ניתן טובתה כמה אדם רוצה ליתן להקריב דורן לקיני וכו' וכתב לענין שאלה נמי במקדיש לבה"ב בתורת נדבה כל זמן שלא מסרו ליד גזבר איתיה בשאלה מטעם טהנ"א שיש לו בהקרבת דורון ולא נשאר שום זכות בו ליתיה בשאלה עכ"ל, ונראה בשקלים לא שייך סברה זו כי נתן דבר המתחייב ליתן וכיון שקדשה קדשה וצריך לחקור למה גונב הקדש מבית בעלים פטור מכפל למה לא חייב כי מצד הואיל נקרא עדיין רעיך ועי' תוס' פסחים מ"ו יען שנקרא קדשי ה' וצ"ע, אגב אעתק פה אשר אמר לישב קושיא עצומה שהקשה ת"ח אחד מפולין, כאשר הי' בשנת תרמ"ד בעיר פעסט, ב"ב דף פ"א בקינה שני אילנות מביא לרבנן בכורים ע"ש, ופריך דילמא לאו בכורים ומשני דמקדש להו ופריך והא מפקע להו מתרומה ומעשר ע"ש, והקשה כיון דמקדיש להו א"כ ליכא חיוב תרומה ומעשר כלל כי הקדש פטור כמש"כ רמב"ם סוף פ"ג ממעשר וצע"ג, ונראה לכאורה למה הקדש פטור נימא הואיל א"ב פריק אבל עי' תוס' פסחים מ"ו דהיה מחוסר מעשה או כמש"כ ר"ן מחוסר ממון, ונראה סברה אחת בדבר שבע"כ צריך לפדות לאכילת כהן לכ"ע אמרי' הואיל ואז הקדש אינו פטיר ממעשר ודו"ק, בזה י"ל ג"כ קושי' תוס' בפסחים דף ה' דגבי חמץ ממעט עכו"ם והקדש מחד לך וגבי מעשר בעי תרי דגנך ע"ש, כי עי' מנחות דף ס"ו וברמב"ם פ"ח מתמידים דצריך לפדות מה שנשאר מעומר, והו"א דאמרי' הואיל, והקדש חייב, קמ"ל דפוטר וצריך עוד פסוק ועי':
פרט ה ליקוטים
השמ"ק דף צ"ד בהא דמתנה ש"ח להיות כשואל ופריך הש"ס במאי בדברים וקאמר בשקנה מידו, והקשה בשם ראב"ד למה לי קנין כיון דהתנאי הי' בשעת משיכה וכל תנאי קיים בלי קנין, ותי' רשב"א, וכ"ל ונראה שאין כאן קושי' כלל שלא מצינו אדם שיתחייב אלא מחמת שנהנה מחבירו כגון בהלואה או שנעשה לו ש"ש אי שואל שנהנה דהנאה שלי, ואדרבה יש לתמוה על שומר חנם שחייבה תורה בפשיעה אלא שכיון שקיבל על עצמי לשמור וזה נשען על שמירתו ונאבד בפשיעתו ה"ז קרוב למזיק אבל להתחייב באונסין במה יתחייב ע"ש:
מבי"ט כתב מי שאבד שקלו חייב באחריות עד שימסרנו לגזבר דכתיב זה יתנו דבעינן נתינה לגזבר ואפי' נתרמה תרומה כיון שעדין היה שקלו בידי וכו' וכן הגונב חצי שקל ושקלו יצא וחייב לשלם לבעלים שנים או להוסיף חומש אם כפר ונשבע כדכתיב ישלם שנים לרעהו וכתיב וחמישיתו יוסיף עליו, ופלא מאוד, ועי' במקנה כלל ט"ז פרט כ"ג באריכות: לעיל הבאתי מרדכי בפ' השוכר שכתב אם שלח איגרת ביד שליח בשכר ונאנס בדרך א"צ לשלם לו, ואחרונים כתבו דזה תלי' בפלוגתי' בירושלמי אם אונס כמאן דעבד לא אמרי' עי' ש"ך ח"מ סי' כ"ה, ואהובי הרבני החריף מו"ה שמעון פריינד ני' הביא ראיה משבועות דף מ"ו דפריך שבועות שומרים דאמר רחמנא היכי משכחת לה מתוך שנאמן לומר לא הי' דברים לעולם נאמן לומר נאנסו ע"ש ואי נימא באונס אינו מפסיד שכרו א"כ מאי מגו היא דניחא ליה יותר לומר נאנסו ויקבל שכרו מלומר להד"מ דאז אין לו שכר כמובן:
כתובות ק"ת, המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו מצוה קעביד דתנן תורמין על האבוד ועל עתיד לגבות פרש"י ואפי' לא נגבה לאחר מיכן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה נמצא שכר המצוה על הניתן, והקשה תוס' א"כ אמאי בני עיר שוקלים אחרים תחתיהם אי משום מצוה אפי' משנתרמה התרומה נמי ע"ש:
אעתק מה שמצאתי בח"ת מחותני מורי הגאון ז"ל, וכך לשיני בקונטרס גדיל על כללי מגו יש לעיין בטוען אינו יודע א"פ יע"א מעיד לו שפרע אי מכ"מ חייב לשלם אי עדות העד הוי כאלו הוא טען בבריא פרעתי או נימא דבריא דאחר לא מהני לענין אם חבירו טוען שמא לחשבו כבי"ש כדאי' בכתובות דף ע"ו וב"ב דף קל"ח, הה"נ אפשר דלא מהני, הנה בשטר כה"ג הוי הדין דנוטל בשבוע כדאי לקמן סי' פ"ד ס"ה ע"א מעיד שהיא פרועה אפי' בטענת ס' היא אבל במע"פ אפשר דאפי' בשביעה איני נוטל, ולא מצאתי דין זה מבורר כ"א בהפלאה פ' הכותב גבי סטראי כ' בפשיטות בלי ראיה דמהני העדת העד לפוטרו, ולי הדבר צ"ע, ובדברי הפלאה הנ"ל יש לישב קושי' תוס' ב"מ נח ד"ה דתנן תימא אמאי לא מוכח מגופה ע"ש דהניחו בתימא:
ונ"ל לכאורה צריך להבין בברייתא דבני עיר יכו' דכיון דנשבעין לגזברים או לבני עיר ע"כ דלא הי' עדים שנגנבו או שנאבדו רק עפ"י שליח אני חיין א"כ בני עיר דלא ידעו אי הוי קודם שנתרמה התרומה או אח"כ הו"ל כאומר א"י א"פ כיון דודאי חל עליהם חייב לתת שקליהם וספק אי נפטרה ממנו, וצ"ל כיון דהשליח מעיד דקודם שנתרמה נגנבה הו"ל כע"א מעיד שהוא פרוע דחדית לן הפלאה דפטור [או דמיירי שהי' יותר שלוחים] רק לר"ש דס"ל קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן ולפי סברת המקשה דלא ידע עדיין מתקנת שלא יהי' מזלזלין הו"ל השליח נוגע בעדות דאם הי' אימר לאחר שנתרמה דהוי בני עיר מחוייבין באחריותן הי' צריכין לשבע ועכשיו שאמרו קודם שנתרמה אין צריך לשבע וא"כ דהוי נוגעין הדרא ק"ל אמאי לא יתחייבו בני העיר מכח א"י א"פ, אמנם י"ל דמכ"מ לא הוי נוגעים בעדותן דנאמנין במגו דמסרנו לגזברים ומהם נאבדו בכה"ג ג"כ בני העיר פטורים כדתנן תורמין על האביד, עי' תוס' ד"ה נשבעין, וכעין זו מצינו בסוגי' דשליח נעשה עד עי"ש, א"כ ניתא דבלאו מתני' לא הוי יכול להקשות דה"א לעולם בין אם השליחים אומרים משנתרמה התרומה בין אם אומרים קודם שנתרמה עכ"פ צריכין בני עיר לשקול אחרים תחתיהם ומטעם דהנ"ל כא"י א"פ כ"ז שלא נשבע השלוחים ואין השליחים פוטרים אותן בעדותן משום דאי נימא דיפטרו מכח עדותן יפטרו ג"כ השלוחים משבועתם ותהיי נוגעים ע"כ צריכין לשבע עכ"פ וכיון דנשבעו תו לא הוי נוגעים ונאמנים לפוטרם אח"כ מלשקול אחרים תחתיהן [ולא דמי לעד הצריך שבועה, דהכא לא על מה שנשבע היא מעיד דהיא נשבע שלא פשע ולאונסו נגנבו ממנו, ועדותו היא שקודם שנתרמה היי ולא דמי כלל להך דשליח נעשה עד] , לכן מקשי' ממתני' דתנן ג"כ דתורמין על האבוד דהיינו מה שבא ליד הגזבר וא"כ לא היי נוגעים וא"ץ לשבע אי קודם שנתרמה הוי ודו"ק, כעת מצאתי הדבר מבואר להיפך מדברי הפלאה בריטב"א פ' המפקיד במתני' דשוכר הפרה ומשאילה לאחר דכתב אם השוכר איני יודע אם מתה כדרבה חייב לראב"ד דה"ל אינו יודע אם פרעתך עכ"ל: