עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל כא
פרט א אברי בשר נחירה
חולין דף י"ז, בעי ר' ירמיה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו, אימת אילימי בשבע שכבשו השתא דבר טמא אישתרי להו דכתיב ובתים מלאים כל טוב ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב כחלי דחזירי בשר נחירה מבעיא, אלא לאחר מכאן ואיבעית אימא לעולם בשבע שכבשו כי אישתרי להו שלל של כותים דידהו לא אישתרי תיקו, למה לא מבעי האיך הי' הדבר כאשר נתחדש שחלב ודם אסורי' או עריות שנאסר להם, אם מותרים מכאן ולהלא או לא מה שכבר אישתרי ולמה לא נאמר דינו הגעלה לאחר מתן תורה]:
ראש כתב ונראה לי דנפ"מ בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן הי' לו מאותו המין שהי' אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר מה שנותר בידו, אי נמי כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות עכום ושלקות אם אסר מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל עכ"ל, ונב"י ח"ב סי' ס"ד בשאלה באחד שדירתו הי' במקום שנהגו היתר בחמאה של גוים ועכשיו קבע דירתו במקום שנהגו איסור והביא עמו חמאה ממקומו הראשון אם מותר לאכול החמאה, וכתב שיש לדקדק בלשון הראש שכתב שאדם אסר עצמו מזמן ידוע ואילך ולא נקוט אדם אסר עצמו מן המינין והי' לו מאותו המין, ע"כ נראה עד כאן לא מספקא לר' ירמיה אלא דומי' דאברי נחירה שאלו לא נאסרו במדבר ומשנכנסו לארץ נאסרה בזה איכא למימר שהקפיד לגמרי שלא יחול איסר זה כ"א על שניחרו לאחר זמן, אבל בדבר שנאסר ומתחיל האיסר תיכף אין שום חילק בין שהי' בידו מעבר או מה שיבא אח"כ לידו לכן נזיר שהזהיר עצמו תיכף נאסר ואין חילק בין מה שבידו או מה שעתיד לבא לידו, ע"כ נקט הרא"ש מזמן ידוע ואילך וכוונתו שלא אוסר עצמו תיכף וגם י"ל סברה אחרת דעד כאן לא בעי ר' ירמיה אלא באברי נחירה לא הי' איסור זה נוהג כלל לשום אדם בשום מקום ובבואם לארץ התחיל איסר זה, אבל מי שאוסר עצמו בנדר או נזיר איסר זה כתיב בתורה ואם זה לא הי' אז נזיר הי' היין אסור לנזירים אחרים בזה ליכא ספיקא ע"ב, ועי' בית אפרים סי' ל"ט שמאריך ומביא תה"ד רפא בקהל שעשו חרם וכו' ועי' יו"ד רי"ח בש"ך ובט"ז, וגאון מו"ה שמואל לאנדע ז"ל לפי נב"י גם בדרבנן אמרי' בספק זה לחומרא דהוי ס"ס לחומרא ספק שמא הלכה בפרש"י דל"ל סברת דמיון הרא"ש ואת"ל כרא"ש שמא גם אברי נתירה שהכניס לארץ היו אסור, עי' בלוח הטעות בנב"י ומיושב רמ"א: בתשובת פ"מ ח"א סי' ס"ד מביא ראיה לראש מיבמות דף ט"ו גבי צרות הבת שאמרו בואו ונתקן להם לצרות שתהיו חולצות וא"ל רשב"ג מה נעשה להם וכו' ש"מ אם היו גוזרים ב"ד נאסור לצרות לשוק הי' חשש אף לאותן צרות שנשאו כבר, גם האריך שם שיש נפ"מ לפי רמב"ן שארץ סיחון ועוג נחשב כשבע אומות והוי כא"י א"כ הי' צריכין הגעלה כלים של ישראל שנשתמשו קודם ביאת ארץ סיחון ועוג שבשלה בהם בשר נתירה ועכשיו נאסר להם, אבל אם נאמר אברי בשר נחירה שהכניסו לארץ לא נאסר להם אין כאן קושיא ע"ש שהאריך ואו"ח פסחים דף מ"ג מאריך בו, ובספר יעיר אוזן הקשה על ראש מיבמות ס"א כה"ג חולץ ולא מייבם אפי' מאירוסין ע"ש והכא מן אירוסין דביאה ראשונה שריא דמקיים עשה ולשתרי ביאה שניה ומדאסרו ש"מ דלא אמרי' הואיל ואשתרי:
יש"ש פ"ק דחולין סי' ל"ו, מביא הראש וכתב לפי דבריו יראה מי שאוסר על עצמו איזה דבר בנדר או בהאזכרת השם דהיינו שבוע א"כ אסור לאכול מאותו המין שנותר בידו דספיקא דאוריי' לחומרא הרי אבעי לא נפשטה, אבל בסתם נדרים שלנו שאינו מתפס בשים דבר דהוי נדר דרבנן א"כ מותר לאכול ממין שנותר בידו דס"ד לקולא ע"ש, וראש יוסף כתב אני תמה הא נדר הוי דשיל"מ וקי"ל אפי' ספ"ד אסורי יעי' בספר אבני שוהם כלל כ"ז, ועי' ט"ז סי' רי"ח, וידות נדרים מביא שם תה"ב דף נ' דפוס וויען שפת של פלטר שנמצאת ביד בעל הבית מותרת ובד"ה משיג גם פרי מגדים סי' צ"ד כתב בדברים שמותרים בעבור כבוד שבת אם מותר בחול מה שנותר משבת: עי' בירושלמי דמאי בתוס' חולין דף ע"ה ומנחות דף ל' ורמב"ם פ"ב ממעשר ותויו"ט פ"ד דמאי ותוס' חדשים, ובספר בית הלל סי' רי"ח מביא מעשה בק"ק ווילנא שעשו קהל תקנה שלא לקנות דגים מן השוק בער"ה וכתב אפי' מי שהי' לו קודם לכן אסור ע"ש, ועי' ברכי יוסף תקנ"א יש מקילין לאכול בשר מבושל שנשתייר מסעודת שבת ושמעתי מי שהביא ראיה להתיר מאברי בשר נחירה וכו' וכתבו הפוסקים דבדרבנן נקטינין להקל וה"ה הכא ע"ש, ותשובת רמץ סי' ל"ט באריכות, ועי' בפתחי תשובה סי' שמ"א סקי"ב מה שנשתייר לאונן מסעודת שבת אם מותר לאכול בחול ועי' בפתחי תשובה קט"ז סק"ז באריכות, ובית אפרים יו"ד סי' ל"ט תשובה ארוכה, ותשובת מר"ם שיק או"ח רפ"ו, עי' תשובת חו"י קפ"ה, ועי' נגעים פ"ז נגעי' שהי' קודם מ"ת טהורים, ועי' יבמות דף נ"ט אירס אלמנה קודם שנתמנה לכה"ג יכנס יען דכתיב יקח אשה, משמע בלא קרא לא אמרי' כיון שהותרה ודו"ק:
כ"א ר"ה דף י"ב, ממחרת הפסח אכל מעיקרא לא אכל, ק"ל אמאי לא אכל הא אפי' דבר טמא אישתרי להי בשבע שכבשו דאמרי' בחולין אברי בשר נחירה וכו' מיהו לשנויי בתרא דהתם כי אישתרי שלל של גוים דידהו לא אישתרי א"ש כיון דא"י מוחזקת היא ה"ל כדידהו ואע"ג שיש לנכרי נמי חלק במה שזרע דאין ברירה וכו', עי"ל דלא היתר להם אלא איסור שא"א לבא לעולם ליד היתר כמו בשר נחירה, אבל איסר אפשר לבא לידי היתר כמו חדש לא דלמה לו למיכלו בעודו עומד באיסר, תדע בכתובות דף כ"ה בשבע שכבשו חייבי בחלה וכו' והא דתנן רפ"ק דערלה עת שבאו אבותינו לארץ נטעו אע"פ שלא כבשו חייב והא ערלה אין היתר לאיסורו, צ"ל דמיירי במצניע מערלה לאחר שבע שכבשו ע"ש. ועי' ירושלמי פ"ב דחלה השיב ר"ע את ר"א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ימצאו בצקות וקמחין שהן חייבין בחלה ועי' פר"ד דרוש ת' ט' עי' באבני שוהם כלל מ"ג שהקשה מנדה דף מ"ד תינוק בן יומו פוסל את העבדים מתרומה, כל זמן שאביהם חי הי' אוכלים וכשמת ותרומה מה שנשאר בידם יהי' מותר לאכול ע"ש ומיושב עפ"י נב"י:
מחבר ריח ס"ב, מי שהעלילו עליו מפני שמכר יין לישמעאלים ונשבע שלא יעשה יין למכור והי' לו יין עשוי מקודם אסור למכרו, כתב רמ"א דאזלין בתר כוונתו וכ"ש קהל שעשו תקנה ע"ש וש"ך שמאריך ושיבת ציון סי' נ': פלתי סי' א' כתב הקשה הט"ז דתני רבי וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על שנים בבהמה ואחד בעוף, ובעלמא דרשינן כאשר ציך במרה, ולמה נשתנה הך ע"ב, ולק"מ דבמרה לא נצטוה רק מצות שינהגו תיכף, אבל מצוה שלא חל תיכף רק לאחר זמן מהכ"ת להקדימו במרה, ובמדבר קי"ל כרע"ק שהותרה בשר נחירה ע"ש:
קידושין דף כ"א איבעיא להו כהן מהו ביפ"ת רב אמר מותר ושמואל אמר אסיר בביאה ראשונה לא פליגי דשרי כי פליגי בביאה שניה רב אמר מותר הואיל דאישתרי אשתרי ע"ש, והא דלא פשיט ר' ירמיה עצמו מסוגי' הנ"ל דלא אמרי' הואיל עי' בספר יעיר אוזן מערכת א' אות ה', ועי' ברכ"י או"ת סי' ע"א, מביא חקירת מוצל מאש מי שמתפלל ושמע שהוא אונן אם יגמור תפילתו אי אמרי' הואיל וכו' והאריך בזה ומביא שבו"י סי' ז' ויד אליהו סי' ס"ד אם אכלה אשה נדה והלכה לה שמותר בעלה לאכול אחריה אם היא באה תוך אכילתו אם מותר לאכול עוד ומביא ראיה מסי' קי"ב ביו"ד אם ארח אוכל אצל בעה"ב הנזהר מפת עכום שמותר לאכול כל הסעודה פת עכום וכתב התה"ד סי' ל"ב הטעם הואיל ואשתרי וכו', ואין לחלק דהתם הי' איסור פת עכום אך דהותר לו מש"ה הותר גם אח"כ משא"כ בנדה לא הי' שום איסור כשהלכה והאיסור נולד עתה, מה בכך אדרבה עדיף טפי ע"ש, ובכ"י כתב בודאי יש לחלוק חילק זה דלא שייך אישתרי אם לא הי' איסור בתחילה ועי' מרי"ט בחידושיו לקידושין כ"א אם מלך שיש לו חי נשים מותר ביפ"ת, ועי' מרדכי בע"א סי' תת"ל:
פרט ב שיטת רמב"ם ורמב"ן
רמב"ם פ"ח ממלכים, חלוצי צבא כשנכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן מותר להן לאכול נבלות וטריפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא תצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן, והקשו אחרונים א"כ מאי קאמר בגמרא השתא שלל גוים אשתרי שלל דידהו לכ"ש הא זה לא הותר רק בעת רעבון וספיקא דגמרא אפי' על השובע מותר לאכלו, ופד"ר ד"ח הקשה עפ"י דויבן שהקשה אמאי לא ציוה התורה להגעיל במלחמות סו"ע ותי' שהי' להם דין שבע עממין א"כ לרמב"ם שלא הותר לאכול איסור רק כשלא מצאו מה לאכול א"כ למה לא ציוה להגעיל הלא דבר נקל הוא להגעיל כליהם, ואו"ח פסחים מ"ג כתב דקושי' רמב"ן מעיקרא לק"מ בע"ז דף כ"ה אמרו שעמדה המה למשה כ"ד שעות, לפ"ז לא צריך להגעיל כי הוא נטל"פ בע"כ קושי' רמב"ן רק למ"ד נטל"פ אסור, א"כ כיון דרמב"ם פסק נטל"פ מותר לק"מ ע"ש שהאריך בנפלאות, וידב"ש סוף חלק שני ועי' בספר לב אריה על חילין, ויד המלך על רמבם:
ישו"י סי' תפ"ט כתב דקשה אמאי לא אכלו מן החדש בעת ההיא הא בשבע שנכבשו ושבע שחלקו כל איסורי' חותר, אמנם כיון שהי' מסתפקים תמן שבכליה' לא הי' אוכלים מן החדש כמ"ש הרמב"ם אם לא מצא לאכול וכו' או משום דאסורים לקצור לפני העומר, ועדיין קשה למה לא אכלו מחדש דהרי מן המן לא יצאו ידי חובת מצה דאינה מחמשת מינין, וגם הקציר קודם לעומר חותר כשהוא צורך מצוה דכתיב קצירכם ולא קציר מצוה. אמנם נכון מאוד כמו דאינן יוצאין במצה של טבל משום דאין איסורו משים בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, ה"ה בזה אין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל חדש ע"ש:
איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל כי' דלר"ע מהו אבל נחרו משבאו לארץ ודאי אסירין לאחר מכאן, ואפי' בשבע שכבשו נמי אסירין דכי שרא להו דהתנא שלל גוים שלא להפסיד מהם כל טוב אבל לא לנחור משלהם ולאכול שהי' להם לשחוט עכ"ל רמב"ן על חולין הנדפס בשם מזבח כפרה, ומיושב כמה קושי' אחרונים שהבאתי ודו"ק:
רמב"ן פ' מטות כתב והזהיר איתם עתה בהגעלת כלי מדין ולא אמר להם מתחילה בכלי סיחון ועוג והטע' כי סו"ע מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא והותר להם כל שללם אפי' האיסורים דכתב ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ואחז"ל כותלי דחזי רי אשתרי להי, אבל מדין לא הי' משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם לקחו שללם ולכך נהג האיסו' בכליהם, וכן בדין הטומאת הזהירם עתה ואתם חנו מחוץ למחנה כי מלחמת סיחון ועוג הי' כל ישראל וטומאה היתרה בציבור עכ"ל, לפי משמעות לשון רמבם דוקא אנשי צבא מותר אבל לא נשיהם ובניהם, א"כ עדיין קשה למה לא שוה בכלי סו"ע, תה שהקשה מכלי סיחון יען שסובר טכע"ק דאורייתא כי לשיטת טעכ"ק דרבנן וכלי מדין גזה"כ לא קשה מסיחון כמובן, א"כ משמע דטעם בכלי טעכ"ק דאוריי' ועי' פלתי וח"ס סי' ג' וסי' פ"ו:
בפ' ואתחנן, והי' כי יביאך וכו' על דעת רבותינו כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים מלאים וכו' הותר להן כל איסורי' זולתי אסיר ע"ז והרב כתב בהלכות מלכים חלוצי צבא אם רעב וכו' וכן שותה יין נסך ואין זה נכון שלא בשביל פנ"פ או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם ולא בכל חלוצי צבא אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו, וכן יין נסך שהזכיר אינו אחת שבכל איסורי ע"ז היא עצמה ומשמשיה וקרובת שלה הכל אסור מיד ע"ב, והקשה ינ"פ מאוה"ג מו"ה משולם אבדק"ק קיש קרוש ני' אם יינ"ס אסור להם קשה קושי' הנ"ל למה לא ציוה להגעיל בסיחון ועוג כלי יין ועי' תוס' פסחים מ"ד ד"ה אלא יליף רע"ק וצ"ע:
מנ"ח סי' תקכ"ז כתב הא דאשתרי הייני דברי' שאסורי' רק לישראל כחזיר וכדומה אבל דבר שאסור לב"נ כגון אמ"ה ובשר מה"ח אסור להם לא מסתבר דיה' מותר להם מאי דאסור לכל העולם, ות"ח הקשה לו א"כ קושי' רמב"ן קשה למה לא ציוה בכלי סו"ע דלמא בשלו אבמה"ח, והשיב אבמה"ח אסור לב"נ רק גוף אבמה"ח אבל לא ציר וטעם כעיקר דילפי' מטמאים, וטעם כעיקר רק לישראל תורה נאמרה א"כ ציר וטעם לא נאמר כלל לב"נ, ועי' פלתי פ"א שכתב כן על גמרא בכורות דף ו' מנ"ל דחלב מיתר ולא הביא ראיה מרא"ש צורים א"א נתן לאורחים חמאה וחלב, יען לא נאסר לב"נ ציר וחלב ע"ב אבל עיקר שכתב עפ"י סברה שלא יהי' מות' לישרא' מה שאסו' לכל עול' א"כ למה יפ"ת א"א מותר לישראל ודוחק לאמור יען שקונה אותה ע"י כיבוש מלחמה: