אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל כ

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל כ

עט סופר חלק א כלל יט

פרט א אין אומרים חטא בשביל שיזכה חברו

שבת דף ד' בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו, א"ל ר"א בר אביי לרבינא ה"ד אילימי בשוגג ולא אידכר ליה למאן התירו וכו' א"ר שינא לעולם בשוגג ולמאן התירו לאחרים מתקיף לה רב ששת וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וכו':

תוס' והא דאמר בעירובין רבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד איסורי זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה, התם כדי שלא יאכל ע"ה טבל על ידו דאמר ליה מלא לך כלכלה של תאנים, אבל הכא שלא נעשה האיסר ע"י אין אומרי' לו חטא אפי' איסור קל שלא יבא חבירו לידי איסור חמור, ואומר רב"א אפי' למדביק עצמו אין לפשוט משם להתיר, דהתם עדיין לא נעשה איסור ומוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור ע"י, אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמר לא יעשה אפי' איסור קל בידים, והא דתנן מי שחציו עבד וחציו ב"ח כופין את רבו אע"ג כל משחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו, שאני פ"ו דמצוה רבה היא כדמשני בר"א שנכנס לבהכנ"ס ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו להשלימו מצוה דרבים שאני, עי"ל דדוקא היכי דפשע קאמר וכי אומרים לאדם חטא בשבט שיזכה וכו', וא"ש הא דאמרי' בפסחים נ"ט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה ועברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למחוסר בפורים, וכן בעירובין ק"ג כהן שנמצא בו יבלת חבירו חתכה לו בשיניו אע"ג דהוי שבות, וגבי חציה שפחה כופין רבה גיטין דף ל"ת משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודוחים לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים, וחדושי רעק"א כתב קשה לי הא הך חילק דפשע לחוד אינו מספיק על האי דעירובין דהא אם יאכל ע"ה הוא פושע בעצמו דאינו מעשר וע"כ דקיימי ג"כ בתירוצם הראשון כיון דנעשה האיסור ע"י החבר עליו לתקן, אלא דתירוצם זה הוא על האי דחציו עבד דהתם הטעם משום דלא פשע והיינו דבחדא לטיבותא סגיא או דלא פשע או דנעשה על ידו ורק הכא במדביק דהוי תרתי לריעותא דפשע ולא נעשה על ידו בזה אין אומרי' חטא, ולפ"ז מאי קשיא להו מההיא דחציה שפחה, הא י"ל דמיירי בשחרר האדון עצמו חציה דבא האיסר על ידו ע"ב ועי' כ"ס או"ח סי' ס"ב: תוס' קודם שיבא לידי איסור סקילה, וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו, ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאני אוסרין לו, וכן בפסחים דף צ"ב, ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מיחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה למיעבד פסח, וא"ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראה ספק הוא דבשעה שהדביק פת בתנור שמא הי' בדעתו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה, ותי' ריב"א דכיון שהדביק תכ"ד של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה לאו התראת ספק הוא דודאי לא הי' בדעתו לרדות קודם אפיה ולא הוי ה"ס אלא בלוקח אם על הבנים ע"ש:

תו"י תימא למה"ר שמואל א"כ מאי מיבעיא כיון דבין התירו בין לא התירו לא מחייב פשיטא דלא יתירו, ונ"ל דכ"מ אם התירו דמחייב אם לא ירדה, א"נ היא גופא מיבעיא ליה התירו דאם לא יתירו מחייב ול"ד לההיא דפסחים כיון דפשע אי לא התירו דלא מחייב אע"ג דפשע מתחילה השתא מיהא אינו מניח מלרדות אלא ע"י שאסרו לו חכמים:

רשב"א כתב וא"ת בגיטין מי שחציו עבד וכו' כופין רבו וכו' ולי נראה דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית בהו משום בהם תעבודו משום צד חירות שבו, וההיא אמתא דהוו עבדי בה אינשי איסורא משום שהרבים היו נכשלין בה התירו לו לשחררה וככוהו עכ"ל ומוסבר בקצה"ח סי' קע"א לכאורה קשה כיון דעובד את רבו יום אחד הרי מתקיים בהם תעבודו, אבל דהא דעובד רבו יום אחד אינו קנין הגוף דהא לעולם הוא חצי בן חורין ואסור בשפחה ואינו אלא שעבוד ואסור לעבוד בו עבודת פרך ע"ב, בזה מישב קושי' העולם על רשב"א מגיטין דף ל"ת ואביי משום מנתא דאיסורי וכו' ולרשב"א התם ליכא עשה משום צד חירות שבה, כיון דהאי שפתה בישא מותר לעבוד עבודת פרך עמה כמבואר בב"מ דף ע"ג במי שאינו נוהג כשירה אפי' ישראל גמור רשאי לעבוד בו עבודת עבדי גם הקשה על רשב"א, מגיטין דף הקשה רשב"א ר"א משחרר משום צירף עשרה יעקר לעשה לעולם וכו' ותי' משום מצוה דרבים, והקשה מהא דחנן חצי עבד דכופין ותי' דהא נמי מצוה גדולה לא לתהי, ומאי קשה מח"ע כיון דהוא עצמו כתב דבח"ע לית ביה משום לעולם ב"ת וטוב גיטין, דף מ"א משיג עליו, ועי' שו"ת ח"ר סי' כ"ג:

עירובין דף ל"ב, במאי קמיפלגי, רבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד הוא אסורא קלילא ולא נעביד ע"ה איסורא רבה, ורשב"ג סבר ניחא ליה לחבר דנעביד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד, ועי' תוס', וריטב"א כתב הא דאמרי' בשבת וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך אפי' אליבא דרבי אתי' דשאני התם שאין לו היתר לומר לו כן אלא א"כ הוא עושה מעצמו, אבל קשיא דאשכחן בעלמא שהתירו ב"ד שיעשה איסור קל כדי שיזכה חבירו בחצי עבד שכופין את רבו וכו' וי"ל דעשה לעולם בהם קיל טובא דאפי' למלויי ביה עשרה שרי ולא הקפידה תורה אלא שלא לשחרו בתורת נדבה דמחזיק לו טובה אבל כל שעושה לשום דבר מצוה שרי וכו' ויש מתרצין הא דאמרי' בשבת אין אומר לאדם חטא וכו' כיון שחבירו פשע אע"פ שעשה בשוגג מ"מ הו"ל לאסוקיה אדעתיה וכו', עוד יש לתרץ דשאני התם שאין אומרים לאדם שיחטא בשביל שיזכה חבירו לפטרו מקרבן וחיוב חטאת וזה נכון מאוד עכ"ל, וכ"כ הר"ן בגיטן דף ל"ח כל משחרר עבדו עובר בעשה משמע דלאו עשה גמור, בגמרא פרכינן מר"א ששחרר עבדו ומפרקינן מצוה שאני ואי עשה גמור הוא היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה, ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא ליתן להם מתנה תנם כענין שכתוב בגוים לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והו"ל כנותן דמי עצמו עכ"ל, וכתב המג"א בסי' צ', צ"ע א"כ מאי קפריך בגמרא מצוה הבא בעבירה, דלדבריו ליכא עבירה כלל לרשב"א דף ל"ח הקשה דאפי' לגר אוכל נבילות מותר ליתן מתנת חינם כ"ש לעבד שקיבל עליו כל מצות כישראל ע"ב:

גיטין מ"א מי שחציו עבד וכו' תוס' וא"ת וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וי"ל התם פשע וכו', וטוב גיטין כתב להסביר מש"כ רשב"א דלא שייך בחצי עבד עשה לעולם, דה"ט דחצי עבדות לתודהרי אין ראוי להשתמיש כלל. כי אם מצד שיעבד חצי החירות, והרי בחלק החירות השיעבוד שעליו אין בו עשה וא"כ במה שמוחל שיעבד זה אין בו עבירה וממילא נפקע שיעבוד העבד שיש בו עשה כיון שא"י לכופו מצד חצי החירות ולכן בטל זה העשה ואף דע"י שמוחל שיעבוד צד חירות גורם שיבטל גם שיעבוד צד עבדות מ"מ לית לן בזה, וזה ברורין של דברים לענ"ד עכ"ל:

תוס' ב"ב דף י"ג וא"ת היכי כפינן לשחררו וכו' וכי אמרי' חטא בשביל וכו' והא דשחרר ר"א עבדו, התם משום דר"א גופי' עשה מצוה בכך שהשלים המנין ואומר ר"י דמשום מצוה רבה שרי וכו':

המאירי שבת דף ד' כתב א"א חטא בשביל וכו' ושמא תאמר בעירובין התירו לעשר שלא מן המוקף משיאכל ע"ה טבל תירצו חכמו הצרפתים שלא נאמר שם אלא מפני שאם יחטא ע"ה נמצא חבר גורם לו אבל בזו שאינו גורם לא התירו וחכמי הדורות מוסיפים בתירץ זה שאף החבר אלו חטא ע"ה נמצא היא ניתן מכשול ויש לו חלק בעבירה, וחכמי לוניל תירצו שכל שהחבר יודע בע"ה שחיטא בידים נוח לו לעשות הוא איסור קל להיות זה ניצל מעבירה חמורה, אבל איסר הבא לע"ה מאליו כגון אפיה שאין הדבקה איסור חמור איני עובר עליו אפי' איסור קל, ויש מתרצים שזו שהתירו בעירובין דוקא כשלא התחיל ע"ה באיסור אבל זה שהתחיל באיסר אין מתירים לו לעשות בשבילו אף איסור קל אבל לעצמו מיהא התירו כל איסור סופרים שלא יבא לידי איסור תורה, עי' כ"ס:

ישו"י א"ע סי' ד' ס"כ ממזר מותר בשפחה כתב רמב"ם טעמא של דבר משום תקנת הילד אף שאין אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חברך עכ"ז בדבר הזה התירו וע"כ כמש"כ הב"ש דשפחה רק מדרבנן, ואני תמה מאוד דקי"ל בחצי עבד וחצי ב"ח כופין רבו ואמאי נכוף רבו דלישא שפחה אינו יכול מפני חציו בן חורין, אם לא יכופו אז יהי' מותר בשפחה משום תקנת עצמו אם התירו משום תקנת הולד כ"ש שיתירו לו מפני תקנת עצמו ע"ש:

מנחות דף מ"ח, תני רבי חנינא קמיה דרבי יוחנן שחט ארבע כבשום על ב' חלות מושך שנים מהם וזורק דמן שלא לשמן שאם אי אתה אומר כך הפסדת את האחרונים, א"ל ר"י וכי אומר לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה והתנן אברי חטאת שנתערבו באברי עולה ר"א וכו', אמאי לימא עמוד וחטא בשביל שתזכה, עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בחטאת אמרי' עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרינן ובחדא מילתא מי אמר והא תניא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' אם הי' שבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב, ואמאי לימא עמוד חטא בשביל שתזכה, עמוד חטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן, עמוד חטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן, תוס' וא"ת יזרוק כדי לאוכלן חי, וי"ל דאין זה זכות ואין לחטוא בכך, ואין לדמות למה שהתירו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת, ועי' פנ"י ביצה דף חי דמשום עשה דרגל לא שרינן ליטבל בשבת דעמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרי':

קידושין דף נ"ה בהמה שנמצא מירושלים למגדל וכו' זכרים עולות נקיבת זבחי שלמים וכו', תהי בה ר' יוחנן וכי אומרים לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה וכו' ובחוסרת הש"ס הקשה בעירובין אמרי' ניחא ליה לחבר דליעבד איסור זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורי רבה ועי' דף ס"ט זיל גנוב ואזדבן בעבד עברי וכו' הקשה רשב"א וכי אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך ע"ש:

פרט ב

רמב"ם פ"ט משבת, שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדותה קודם שתאפה ויבוא לידי מלאכה, [ולא כתב האי דינא דאחר] פ"י ממעשר כתב אם אמר חבר לע"ה ללקוט לו ושמע חבר אחר זה האחר אוכל ואינו צריך לעשר שאין החבר מוציא דבר שאינו מתוקן תחת ידו וחזקתו שהפריש עליה ממקום אחר אעפ"י שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף כדי לסלק המכשול מלפני ע"ה תורמין, פ"ה מתמידין ומוספין כתב שחט ב' כבשים על ארבע חלות אם יאמר יקדשו שתים מתוך ד' מושך שנים מהם ומניפן והשאר פודין אותן בפנים ונאכלין בחוץ כשאר החולין:

ב"י סי' ש"ו, נשאל רשב"א על אחד ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו ע"י מומר להוציאה מכלל ישראל אם ישים לדרך פעמיו בשבת פן יפחידו, להמר אם מותר לילך אפי' ג"פ למ"ד תחום דאוריי' מי דחינן מספק זו את השבת כדחינן בספק נפשות, והשיב הדבר צריך תלמוד ומ"מ כך דעתי נוטה שאין דוחין שבת על הצלה מהעבירות לפי שאמרו א"א לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירו ואפי' איסור זוטא לא שרינן ליה כדי להציל חבירו מאיסר רבה וכו', ותוס' פיק דשבת בתחלה כתבו כרשב"א ואח"כ הקשו ממי שחציו עבד וכו' ותי' פ"ו דמצוה רבה, ועי"ל דדוקא היכי שפשע וכו' והשתא אם לתירצא מצוה רבה, הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא תמר, ואם לתירץ דמחלק בין פשע ללא פשע, ה"נ לא פשעה, והילכך לחלל עליה שבת שרי ומצוה נמי איכא ואי לא בעי למיעבד כייפינן ליה כדאשכחן בחצי עבד, ואפי' לחלל שבת בדברים אסירים מה"ת נראה דשפיר דמי דלגבי שלא תמר ותעבור כל ימיה חילל שבת אמרי' איסורא זוטא הוי עכ"ל, ותמים דעים בהגהות על ריף כתב נשאלתי אם יחיד יעבור על איסור להציל ציבור מאיסור או לא, ור"א דשחרור עבדו, אילי נחלק שאני התם שגם הוא זוכה במצוה ההיא של רבים אבל שיעבור היחיד כדי לזכות רבים והוא לא יזכה עמהם לא וצ"ע, מל"מ פכ"ד משבת חקר אם מותר להרגו הרודף אחר נערה מאורסה בשבת, ונב"י ח"ב ח"מ סי' ס' מאריך לפי רשב"א הנ"ל לא אמרי' חטא בשביל וכו' ע"ש:

מחבר ש"ו, סי"ד, מי ששלחו לו שהוציאהו בתו בשבת להוציאה מכלל ישראל מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה ויצא אפי' חוץ ג' פרסאות ואי לא בעי כייפינן ליה, [רמ"א, ועי' שכח ס"י מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו] וכתב הט"ז לכאורה סותרים הדדי ופלוגתי היא בב"י בין הרשב"א לתוס', וצ"ל דשאני הכא שרוצים להמירה ותשאר מותרת לעולם אח"כ בזה הכריע כתוס' דיש להצילה דעדיף מפיקוח נפש משא"כ לקמן שיעשה פעם אחת באונס כיון דאונס רחמנא פטרה ואח"כ אין חשש לא יחלל שבת בשביל הצלה זו כנ"ל נכון, וכ"כ מג"א, וכתב עוד צ"ע אם יעשה הגדול חט בשביל קטן דהא אין מצוין להפרישה, א"ד מידי דהוי פקוח נפש שמחלל על קטן דאומרי' עליו לחלל שבת אחת כדי שישמר שבתות הרבה, ושט"ג פי"ד דשבת חילק בין היכא שגם הוא זוכה במצוה [כר"א ששחרר עבדו] ולכן כתב רשב"א דאפי' יחיד לא יעשה איסור להציל הציבור אבל כל פוסקים חולקין עליו, עי' בנשמת אדם כלל כ"ה שכתב אין ספק דמותר להפסיק כשתינק לילה בהכנ"ס ואין במה לכסות ואחרים עומדים ומתפללים ואינם יודעים מזה דמותר להפסיק בדיבור שהוא איסר דרבנן כדי להציל אחרים מאיסר דאוריי' אע"ג דאינם יודעים מ"מ איסר דאוריי' איכא כדאיתא ביו"ד שע"ב ובאו"ח ש"ו:

לבוש כתב בסי' ש"ו מי שהוציאו בתו וכו' אפי' שהוא ספק אם יציל אי לא ספק נפשות להקל, בד"א בהמרת ד' וכיוצא מן העבירות דהוי דינא בהו יהרג ואל יעביר והרי יצטרך זה הנאנס למסור עצמו למיתה והוי המצילו מצילו ממות לחיים אבל בשאר עבירות שאין הדין בהן יהרג ואל יעבור אין מחללין עליו את השבת, ובסי' שכ"ח כתב להציל אחד מן עבירה שרוצים לאונסו שיעבור עבירה אפי' היא גדולה חוץ מע"ז ג"ע שפ"ד אין מחללין עליו את השבת כדי להצילו שאינו מצילו כלום, שאם הוא נאנס באונס גמור איני נחשב לו לעבירה מה שעושה שאינו מצווה עליה אם נאנס, ואם יכול היא להציל את עצמי אלא שירא היא שמא יתפתה ולא יציל את עצמו ויעביר אינו צריך לחטיא כדי שיזכה חבירו, ועי' מג"א תרנ"ה אם מותר לשליח לולב לחבירו ע"י נכרי ביו"ט א"א חטא בשביל שיזכה חבירך אם פשע במה שלא הכין לו לולב קודם יו"ט ע"ב, יעי' מג"א תקצ"ו שמותר לאמור לקטן שיתקע אע"פ שא"א לאדם חיטא בשביל וכו' האיך עובר באמירה בשביל חינוך קטן, י"ל דהוא עצמו זוכה בכך שמחנך הקטן:

במ"ה ח"ר סי' ק"ב מביא קושיא אשר הקשתי בימי ילדותי ואח"כ יצא לאור ח"ס על או"ח וראיתי שמביא קושיא זו מתלמיד אחד לשיטת רשב"א דסובר דאין אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך א"כ אמאי לחלל שבת לשחוט לחולה שלא יאכל הוא כמה זית נבלה, ותי' ח"ס בסי' פ"ב, וכ"ל אי הי' כאן עברה זוטא או רבא הי' מקים לקושתו אבל הכא אין עברה אלא מ"ע להחיות נפש ואין חילק אם החולה מפקח על עצמו או אחר בעבורו כל המפקח מקיים מ"ע ודוחה שבת כמו המל בשבת אין חילק אי האב אי אחר מל, ולא שייך חטא וכו' רק לשחרר עבדו שיקיים העבד פ"ו ומעולם לא מצינו שיהי' מ"ע של זה דחייה כדי שיקיים זה מ"ע של פ"ו, או הדביק פת בתנור וכדומה שזה עובר עבירה בשביל זה, אבל הכא אינו עושה בשביל זה אלא בשביל עצמו שמוטל עליו לפקח ע"ש, ומ"ח כתב דבר חדש דהא דאמרי' אין שליח לדבר עבירה אם ראובן מצוה לשמעון לעשות עבירה להרוג נפש וכדומה, אבל באופן שאם נחשב המעשה על המשלח אז לא יהי' המעשה עבירה, ואם נחשב המעשה על השליח אז יהי' עבירה אז בודאי אמרי' יש שליחות ונחשב המעשה על המשלח ולא יהי' עבירה וא"כ בודאי אם החולה יכול לשחוט בעצמו בודאי אומרי' לו שחוט כדי שלא יאכל כמה כזית נבלה, א"כ אמרי' יש שליחות ולא נעשה עבירה, אבל בנערה שנשבית אם היא בעצמה תוכל להציל עצמה ע"י חילל שבת ג"כ תעשה עבירה, א"כ א"א מצד שליחות ולא אמרי' חטא וכו', ע"ש, ועי' במקנה כלל י"ת, פרט ב', אי שייך בשבח שליחות ודו"ק עי' תשובת נחלת שבעה סי' פ"ג שפסק שמותר לחלל שבת כדי שלא יצא בנו חוץ לדת, כמו גבי חולה הזריז משובח וטעמא מוטב שיחלל שבת אחת וכו' ואין אומרים וכי אומרי' חטא בשביל שיזכה חבירך ואין לומר מפני שחולה לא פשע זה אינו דאין מיתה בלא חטא, ואין לומר מיתה שאני א"כ כ"ש להציל נפשו ממיתה נצחית ואף אם הוא ספק אם יכול להצילו ואף אם פשע האי פשיעה דומה לאונס דיצריה דע"ז תקפיה ואחר השעה יתחרט ע"ב, עי' שבות יעקב ח"א או"ת סי' ט"ז שמשיג עליו:

פרט ד א"א חטא בשביל חבירו

מחבר רנ"ד, אם נתנו בשבת אפי' במזיד מותר לו לרדות קודם שיאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה, וכתב המג"א אבל המ"מ פ"ט כתב דשוגג הוי רבותא טפי דהא כיון שנזכר ליכא חיוב חטאת אפ"ה שרי לרדותה, הקשה בספר קקיון דיונה למה מותר לו לרדותה, למה לא העמידו דבריהם במקום כרת כמו בערל הזאה ואיזמל ועי' במחהש"ק, לענ"ד מה שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת רק אם עי"כ הוא יהי' בשב וא"ת כמו בכל הנך שמביא ערל הזאה מת"כ לא יוכל לעשות פסח ולמול בנו, אבל במדביק פת מה שחייב על אפיה יען שמלאכת אפיה בא ע"י מעשה שהדביק בתנור ואם שנגמר המלאכה בשוא"ת, אבל חשוב תחילת מעשה שעשה, וכן כתב הר"ן במכות פ"ג הי' לובש כלאים כל היום ואמרו לו אל תלבש אל תלבש חייב על כל שהה, אע"פ שאינו עושה מעשה כיון שמתחלה עשה מעשה כשלבש ועתה שוהה כדי לפשוט וללבוש חשוב מעשה עי' תיו"ט שם, וכנגד קום עשה לא העמידו דבריהם, ונראה להסביר יען עפ"י גזירות חכמים הוא אנוס עפ"י דבור לא חסור, א"כ לא עבר, אבל אם כבר עבר שעשה מעשה עבירה, וכדי לתקן העבירה צריך ג"כ המעשה לבטל מעשה ראשונה, ואם הוא אנוס עפ"י חכמים, אבל ידוע ירושלמי מובא בש"ך ח"מ כ"ח אנוס כמאן דעביד לא אמרי', ע"כ לא העמידו נגד קום עשה ודו"ק:

כ"ס או"ח סי' ס"ב כתב יש לי צ"ע די"ל דהא דאמרי' חטא בשביל שיזכה חברך הוא משום דכל ישראל ערבים זה בזה, ולכן אמרי' חטא בזוטא כדי שיזכה חברך, ויש להסביר דאם לא קיים זה המצוה או בעובר עבירה יש לו ג"כ עבירה זוטא, אומרי' מה לך לחטוא עבירה קלילה וחברך רבה, עבור אתה בקלה ויהי' חברך ניצל מחמורה, לפ"ז יצא לנו דין חדש לרא"ש בברכות דנשים אינם בכלל ערבות אין אומרי' חטא בשביל אשה ע"ש שהאריך בנפלאות ולי תלמיד קטן צ"ע אם יש ערבות גם על שוגג:

ב"ש קע"ח כתב ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות כאסתר אסורה לבעלה כיון שביאה הי' ברצון שם במרי"ק שרש קס"ח, ועי' בתשובת בית יעקב סי' ל"ט באריכות, ובספר עטרת זקנים א"ע סי' ל' ונב"י ח"ב א"ע סי' קס"א כתב אני אומר כיון שאחכז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ש"ד, כך אין מצילין בהם נפשות ואונס דרחמנא שריה באשה שקרקע עולם היא, היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה אבל היכי שאינה אנוסה והיא משתדלת לזה להציל נפשות לא מקרי קרקע עולם ויהרג ואל יעבור ואסתר שאני שהיתה להצלת כל ישראל ושם הי' בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוה"ק, ועי' שבות יעקב ח"ב א"ע סי' קי"ז כתב לכאורה סוגי' במגילה סתרי אהדדי, בדף ט"ו איתא כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך, ש"מ דמקרי רצון ונאסרה על בעלה, ושם אמרו כיון שהגיע לבית הצלמים אמרה אלי אלי, שמא אתה דן אונס כרצון הרי שמחשב הליכה זו להצלה לאונס, אלא החילק כדעת מרי"ק אע"ג דהוי אונס ולא מיענשא עליה מ"מ כיון שעיקר בעילתה היתה ברצונה נאסרה על בעלה ע"ש שמשיג על בית יעקב, שואל ומשיב ח"ג סי' קל"ט באריכות:

ב"ב קי"ט מביא תוס' מדרש מקושש לש"ש מכוין, והקשה מהרש"א בח"א, איך נאמר שמתכוין כדי ממנו יראו אחרים שחייבין במצות, הא קי"ל א"א חטא בשביל שיזכה חבירו, והי' דקי"ל מלאכה שצ"ל פטור א"כ הוא לא מכוין לשום מלאכה רק להורות את העם וישראל לא ידעו כוונתו מש"ה הרגו, עי' חוט המשולש פ' שלח, וחו"י בהספד על גאון רבי לעמל ז"ל, ולא זכיתי להבין, וכי אין זה חטא בשביל וכו' שמוסר נפשו להריגה בחינם, ועי' בית יצחק הלכות שבת סי' ל"ד שכתב פלא על מהרש"א דהרי משה שאל להקב"ה והקב"ה השיב מות יומת האיש ואם באמת הי' פטור רק העדים טעו איך צוה הקב"ה וכו' ע"ש שמביא רע"ק סבר מלאכה שאצ"ל חייב ועי' ישו"י תצ"ה:

פרט ה אין אומרים חטא

ראיתי בפנקס ישן ח"ת מח"ס ז"ל ומצאתי כתוב לישב רשב"א שמחדש בחצי עבד לא שייך לעולם וכו' וקשה מגיטין דף ל"ת באמתא וכו' ותי' דודאי קודם התקנה שעובד את רבו יום אחד, א"כ הי' צד חירות וצד עבדות יחד, א"כ לא הי' שייך לעולם בהם תעבודו משום צד חירות, אבל אחר התקנה חזר הדבר ושייך לעולם בהם תעבודו דהרי יש לו יום מיוחד וחייב לעבדו ושייך ביה תעבודו, ולפ"ז מקשים ב"ש הכי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, דכיון שעשיתם תקנה לעבוד רבו יום אחד, ממילא את עצמו לא תקנתם דאסור לכופו משום לעולם בהם תעבודו, אלא אדרבא כופין את רבו ולא אמרי' עובד יום אחד וממילא לא שייך ביה לעולם בהם תעבודו, אך כל זה בחצי עבד דמצוה על פ"ו וכופין את רבו, אבל בחצי שפחה דאינה מצוה על פיו ואין כופין, א"כ ממילא חזרה לתקנה קמייתא ועובדת רבה יום אחד וא"כ שייך בה לעולם בהם תעבודו ומקשה הש"ס שפיר:

ח"ס א"ע סי' ל"ו כתב כללא דמילתא אין אומרי' לאדם חטא באיסור זוטא כדי שלא לעבוד ע"ז איסורא רבה היינו דפשע, וגם אין אומרין חטא כדי להציל חברו מחטא ע"י אונס גמור דרחמנא שריה כדמוכח מלידרש להו דאונס שרי דאפי' לתקנתא דרבנן לא בעי למעקר, אך להציל חבירו מרצון הבא ע"י אונס כההיא אמתא דעבדי בהו אינשי איסורא דאותן אינשי יהי' נענשים שהרי יעברו ברצון ומ"מ ע"י אונס פיתוי דאמתא בא להם בזה אומרים חטא בשביל שלא יכשלו לרבים ודכוותי מי שהוציא בתו להמיר דתה דתחילתה אונס וסוף שתהי' ברצון מותר להאב לחלל שבת להצלה, ודברי ב"ח נכונים להלכה ומג"א סי' ש"ו תפס עליו, ועי' הגהות מרדכי פי"ד דשבת:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה