עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל יט
פרט א בן פקוע
בכורות דף ו', וחלב דבהמה טהורה מנל"ן דשרי אילימא מדאסר רחמנא בב"ח הא לחודיה שרי, ואימר חלב לחודיה אסיר באכילה ומותר בהנאה ובב"ח בהנאה נמי אסיר וכו', וכתב הנב"י ח"ב סי' ל"י קשה לי על הוכחה זו דהרי אם האיסר משום אינו זבות עכ"פ חלב בן פקיע שרי שהרי אין צריך שחיטה והוצרך רחמנא לאסור בב"ח היכי שבישל בב"ת בת פקיע שחלב מותר ומשום בב"ח אסור, וצריך לומר דסוגי' כאן אזלי' לר"מ דאמר בחולין דף ע"ז במשנה דשוחט בהמה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה ע"ש, וכן השעה"מ פ"ג ממזבח הקשה כן, ותירץ בפשיטות בחלב בן פקיע הו"ל כשחוט וחלב שחוטה אינו איסר לענין בב"ח, אבל נב"י מדחה זאת כי חלב שחוטה אינו אסור דרשינן בחולין דף קי"ג מבחלב אמו ולא חלב שחיטה פרש"י דאמו משמע הראוי להיות אם ולא משנשחטה, והרי בת פקועה ראוי להיות אם, ועי' בפתחי תשובה סי' פ"ז, וריט"א דף ו':
מנ"ח סי' תנ"ד הקשה למה צריך קרא להתיר חלב למ"ד לאו לאברים עומדת א"כ בבהמה שלימה לאו אמ"ה כלל, עוד הקשה בחולין דף ח' פריך היתרא נמי בלעה אבמה"ח, דלמא ס"ל לאו לאברים עומדת וליכא אבמה"ח, ואפשר איסר איכא ע"ב:
פד"ר סי' א' כתב פשיטא לי דהא דבן פקועה דשרי בלא שחיטה היא דווקא דלא בעיא שחיטה אבל נחירה בעיא ואי לא אסור משום לא תאכלו על הדם שהרי כתב הרמב"ם פ"א ממ"א ואסור לאכול מן השחיטה כל זמן שהיא מפרכסת והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בל"ת והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם, ופשיטא דלא גרע בן פקועה ממפרכסת ואף דחשיבה כשחוטה בשחיטת אמה מ"מ קודם שתצא נפשה אסירא משום לא תאכלו על הדם דומי' דמפרכסת ע"ב, קצת צ"ע מיומא דף פ' בן פקועה צריך קריעה, לפר"ד הול"ל צריך מיתה: וינ"פ הרבני הנגיד החריף מו"ה יונה אבעלעס ני' כתב לי לפי פד"ר מיושב קושי' הנ"ל אם כן גם חלב של בת פקועה אסורה מצד מפרכסת, בודאי זה דוחק לאוקמי לא תבשל בב"ח בחלב של בת פקועה שמתה, גם כתב לי על חקירת פרי מגדים בסי' כ"ז מנא הא מילתא דאמרי רבנן החותך כזית בשר מן מפרכסת שמותר לאחר שתמות הבהמה, ניהו שהתירה התירה בשחיטה, אבל לאחר שתמות דוקא ומפרכסת כתי לכל דבריה א"כ החותך כזית אסיר לעולם כמו החותך אבר מה"ת קודם שחיטה ע"ב ורצה להביא ראיה מקרבן פסח דכתיב ראשו וקרבו ובני מעים כמאן שמונחים בדיקולא ומותרים והאריך בו, ולענ"ד הקלושה, אילי רק גוף הבהמה אשר עדיין רוח חיים בי כי היא מפרכסת אסורה מצד לא תאכלי על הדם, אבל חלב או בני מעים אשר פסק כל חיות לאחר השחיטה כבר כמתה דמי ומותר:
עי' בכורות דף י"ב אם פודין בבן פקיע ועי' ריט"א שם לר"מ שצריך שחיטה בודאי פודין ע"ש:
תיו"ט בחולין במשנה קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה, ודרישה הקשה פשיטא, ולי נראה דמשנה צריכא היא מדבבהמה תאכלו לא כתיב אצל זביחה הלכך ה"א דתורה מתרת מה שבבהמה תאכלו בלא שחיטה כמו דגים וחגבים הלכך אצטרך לאשמעינן ע"ש ובתשובת מהרי"א יו"ד צ"ז מביא חקירת ת"ח אחד אם נולד ספק טריפה בבהמה לאחר שחיטה כגון בא זאב, דתולין להקל, בכה"ג בולד הו"ל ספק בשחיטה דאם האם טריפה לא נשחט הילד ע"ש: ב"ק דף מ"א, ת"ר ממשמע שנאמר סקל יסקל השיר איני יודע שנבילה הוא ונבילה אסורה באכילה מת"ל לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתיב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה, תוס' וא"ת אצטריך לבן פקוע לרבנן דר"מ דלא בעי שחיטה וכו' יעו' בשמ"ק, מה ת"ל לא יאכל כלומר שאע"פ שלא המתיהו במיתת ב"ד מכיון שנגמר דינו חל עליו איסור אכילה וה"ה לבן פקועה בלא שחיטה נמי דחייל עליה איסור אכילה אעפ"י שלא המתיהו במיתת ב"ד כיון שנגמר דינו ע"ב, ועי' תוס' רי"ד קידושין דף נ"ו כתב בן פקוע שנגח והמית ממיתן אותו כדי לסלק הנזק מן העולם אבל בשרו אינו אסיר דכבישרא בדיקולא דמי ודמי לשור ששחטו שנים או רוב שנים והמית את האדם שאין בשרו נאסר כיין כיון שהוא שחוט, וע"ש בריטב"א: פסחים דף כ"ג תוס' ד"ה מה לחמץ וכו' ושיר הנסקל שכן לא הי' להם שעת הכושר לאכילה, כתב הצלח והקשה בספר אבן העוזר דנימא בן פקועה שנעשה שור הנסקל יוכיח דהי' לו שער הכושר לאכילה נלענ"ד דגם ב"פ לא הי' לו מעת הכושר לאכילה דאף דאין צריך שחיטה מ"מ אסור לאכול ממנו בעודו חי משים לא תאכלי על הדם דלא עדיף מחיתך מבהמה שחוטה קודם שתצא נפשה שאסור לאכול עד שתמות משום לא תאכלו על הדם ע"ב, ועי' ראש יוסף חולין דף ל"ג יש להסתפק החיתך בשר מבן פקועה אי שרי ליתן לב"נ מי אמרי' דליכא מידי לישראל שרי ולב"נ אסור או דלמא שאני הכא דאיכא טעמא רבה שהרי היא חי לגמרי ובישראל התיר הכתיב מכל בהמה תאכלו ולא לב"נ, וקצת ראיה מפסחים כ"ב פריך והרי אמה"ח ותניא מניין שלא יושיט, ומאי קושיא דלמא מיירי בבן פקועה אלא משמע כה"ג שרי ע"ב, ועי' במקנה כלל ח' פ"ב:
עי' ב"ק דף ק"י, ולישני ליה בבן פקועה כר"מ דאמר ב"פ טעון שחיטה, ועי' ח"ס יו"ד סי' י"ד בזה, גם הביא חקירת ינ"פ הגאון כקש"ת מו"ה גאטליב אב"ד דק"ק ייייס"ב ני' השוחט ב"פ בשבת אי חייב, יכתב לרמב"ם דסובר שמפרכסת אסיר לב"נ ה"ה בן פקיע אסיר לב"נ וא"כ הועילה שחיטתו להוציא מאבמ"ח לב"נ וחייב, אך לרשב"א דס"ל דמפרכסת מיתר לב"נ ה"ה ב"פ איכא לאספוקי ע"ש, א"כ נראה שח"ס נגד אחרונים הנ"ל שב"פ אסור לישראל כמפרכסת ודו"ק:
פרט ב
ח"ס שם כתב על קושי' שעה"מ דלמא בחלב בת פקועה איצטריך קרא דליכא משים דבר היוצא מה"ת וכו', לפמש"כ הר"ן דמש"ה חלבו וגדו מותרים ודמו אסיר משום דכתיב כל בהמה תאכלו ולא משקה ע"ש, וא"כ מכ"ש חלב דהיה משקה טפי מדם, ואס"ד בחלב של כל בהמה אסורה גם חלב בת פקוע אסירה דלא היתר בשחיטת אמה אלא המאכלים ולא המשקים ולא הי"ת למדחי דקרא בחלב בת פקועה מיירי עכ"ל, ולא זכיתי להבין עי' רמב"ן בר"ן פרק אעפ"י, שמביא רמב"ם פסק בשר אדם אסיר בעשה, וליתא דאם איתא דבשר אסור הוי לן היאך יהי' חלב אדם מותר הלא כלל גדול שכל היוצא מן הטמא טמא ע"ש, א"כ החלב רק מתמצית הבשר והאיך בשר בת פקיע מותר, וחלב יהי' אסור, רק דם הנמצא בשעת שחיטת האם אסיר כיון שאין זה אכילה, אבל החלב נעשה אח"כ, ה' יאיר עיני בתוה"ק, ובני הבחיר המופלג כ"ה שמעון ני' השיב לי א"כ למה דם אסור, גם דם נעשה מתמצית הבשר ומעט דם אשר הי' בשעת שחיטה בודאי בטל אח"כ ברוב שנוסף, וצ"ע, כעת כתב לי ינ"פ המאוה"ג מי"ה משולם אבדק"ק ק"ק ני' שנחלת צבי הנדפס ביו"ד סי' פ"א רצה ג"כ לומר כן ורק לר"מ בנדה דף ט' דסובר דם נעכר א"ש, ועדיין צ"ע, ועי' ח"ס יו"ד סי' ע' ודברי יוסף סי' י"ג כתב ג"כ לישב הקושי' שחלב בת פקוע אסיר מצד דם דר"י ורל"ק פליגו אי חייב כרת אבל לכ"ע אסור ע"ש:
רשב"א ב"ק דף מ"א, הקשה בתוס' דלמא איצטרך לבן פקיע, וכ"ת דב"פ לא אקרי שור לא היא דהא לענין פטר חמור אקרי שה ואפי' למ"ד דאין פודין הוא משים דגמרינן שה שה מפסח כמבואר חולין ע"ד, אלא נ"ל משום דלא אקרי שור אלא כשנולד, כדכתיב שיר או כשב או עז כי יולד, אבל שה אפי' קודם לידתו אקרי שה ע"ש ועי' אמרי בינה הלכות שחיטה סי' י"ג, שמתקשה למה חייב בחורש ב"פ עם חמור דכתיב לא תחרוש בשור, ולפי רשב"א לא נקרי שור, גם מחלב ב"פ ע"ב, ושמ"ק מביא משם ר' ישעיה הא דלא משני דאיצטרך משום ב"פ משום דמ"מ נחירה בעי עכ"ל ועי' ט"ז סי' י"ג שמותר לחתוך אבר ממנו, ואמרי בינה כתב לדעת רבינו ישעיה כיון דטעון נחירה בסימנים ואם ממית אותה ג"כ אסור לאכלה וסובר דדומה למאן דסובר אין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ בעינן נחירה דוקא כן נמי בב"פ ע"ב:
לכאורה הקשתי מאי מקשה סקל יסקל אינו יודע שהוא נבילה לא יאכל למה לי וכו' הא מבואר ביומא דף ס"ד דחייתו לצוק זו היא שחיטתו, וכן בזבחים דף ע' עריפה זו שחיטה, א"כ כאן נמי הסקילה זו שחיטה, ואינו נבילה ע"כ צריך לא יאכל, וש"ב המאוה"ג מו"ה וואלף סופר ני' אמר לישב שמצינו זר שאכל מליקה חייב שתים עי' יבמות דף ל"ב ולא אמרי' מליקה זו שחיטה רק לכהן הותרה, רק שלא מטמא וכן עריפה לענין טומאה ולא לענין אכילה, שצריך זביחה ודו"ק, אבל עדיין צ"ע באמת למה לא יהי' מותר באכילה שעיר משתלח כיון שנחשב כשחיטה לענין אותו ובנו ועי' במנ"ח סי' קכ"ה:
ראיתי בספר מצפה אריה בסופי, מביא קושי' מגדול אחד לפי הר"ר ישעי' דבן פקועה אף דלא טעון שחיטה מ"מ נחירה בעי א"כ תאי מקשה ב"ק דף ק"ו לישני ליה בב"פ, כיון דטעון נחירה חייב ד' וה' על הנחירה דזהו שחיטתו כמו דאמרי' ביומא דחייתי לצוק זה שחיטתו, ותי' דהתם כל עיקר ההכשר הוא הדחיי' לצוק ולהכי חשיב כמו שחיטה אבל הכא הא דמהני הנחירה הוא רק משום שכבר אהני' ליה שחיטה של אמו א"כ כל עיקר ההכשר בא מחמת שחיטת אמו ולא קרינן ביה וטבחו כולו דהא כבר נשחט, גם מביא מחידושי רעק"א ביו"ד סי' ט"ז בבן פקוע טריפה גם ר"מ מודה דשחיטה שאינה ראויה לא שמיה שחיטה, בשלומא בטריפה דעלמא דמהני עכ"פ לטהר מידי נבילה סובר ר"מ שמה שחיטה משא"כ בב"פ השחיטה לא אהני כלל, לענין טומאת נבילה כבר נטהר בשחיטת אמו כמבואר חולין דף ע"ה, ולהיתר אכילה לא אהני דהוי טריפה ע"ש ועל הקושיא הנ"ל לענ"ד רק במצוה אשר מחויב לעשות שייך לאמור שזה כשחיטה כמו דחייתו לצוק או עגלא ערופא, אבל וכי נחירה מצוה שמחויב לעשות ודו"ק: