אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל יח

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל יח

עט סופר חלק א כלל יז

פרט א מי פירות

פסחים דף ל"ה, מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהם י"ח בפסח בחטים בשעורים וכו' גמרא הני אין אורז ודוחן לא, מנה"מ ארשב"ל וכן תנא דבי ישמעאל אמר קרא לא תאכל עליו תמן שבעת ימים תאכל עליו מצה דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון, לא זכיתי להבין ההקש לשבעת ימים, הא שבעת ימים רשות רק בערב תאכל מצות:

וצל"ח הקשה, לפי רמב"ן שהוכיח לקמן דריב"ל דאמר יומא קמא לא תלושי בחלבא, מיירי בתערובת מים מדיהב טעמא משום לחם עוני ואי בלא מים תיפק ליה משום שאינו משתמרת לשם מצה דאפי' בחלות תודה אינו יוצא משום שאינו משתמרת לשם מצה ק"ו מי פירות א"כ יפלא למה ליה טעמא משום היקישא תיפוק ליה משום דבעינן ושמרתם את המצות כדלקמן דף ל"ח ברקיקי נזיר וחלת תודה:

קושי' אחרונים אהא דקאמר בחולין דף ק"כ וצריכי דאי כתב חלב חמץ לא אתי' מיני' וכו' וקשה בלא"ה איצטריך בחמץ נפש לאפוקי דלא נימא הקישא דר"ל כפי הס"ד, ועי' שעה"מ ריש פ"א מחמץ ומצה, ובתשובת אבני צדק סי' ס"ה:

אמר רבב"ח אמר רל"ק עיסה שנילושה ביין שמן ודבש פרש"י בלא מים] אין חייבין על חימוצה כרת וכו' מ"ט דר"ל אמר קרא לא תאכל עליו חמץ וכו' דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה חייבין על חימוצה כרת, והא הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו דהוי ליה מצה עשירה אין חייבין על חימוצה כרת וכו' א"ל דרדקי ה"ט דר"ל משום דהו"ל מי פירות, ומי פירות אין מחמיצין, ובספר פרי החג כלל ס"ד מדייק כפילות הלשון, דהו"ל מי פירות ומי פירות אין מחמיצין הול"ל בקצרה דה"ט דרל"ק משום דמי פירות אין מחמיצין ע"ש:

לו רע"ק אומר מת"ל לחם עוני פרט עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, וסבר רע"ק עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש לא, והתניא אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש, ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד, וחכ"א יאכל, ואר"ע שבתי הי' אצל ר"א ור"י ולשתי לחם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר וכו' לא קשיא הא ביו"ט ראשון, הא ביו"ט שני, כדאמר להו ר' יהושע לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושי לי בחלבא (פרש"י אין לשין את עיסה ביין ושמן ודבש מפני שקרובה וממהרת להחמיץ, ולרל"ק דאמר לעיל מי פירות אין מחמיצין לא קשיא הך, דאיהו אין חייבין על חימוצו כרת קאמר ולא הוי חמץ גמור אבל חמץ נוקשה הוי כלומר רע ואותו חימוץ ממהרין להחמיץ וא"א לשומרן:

מ' אמרו דבי שילא ותיקא שרי והתני' ותיקא אסור לא קשיא הא דעבדיה במשחא ומילחא הא דעבדי' במיא ומלחא וכו' ואמר אביי לא ליחרך אינש תרי שיבולי בהדי הדדי דילמא נפיק מיא מהאי ובלע אידך ואתיא לידי חימוץ אמר ליה רבא אי הכא אפי' חדא נמי אלא א"ר מי פירות לא מחמיצין ע"ש:

ל"ח, חלות התודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצאין בהן עשאן למכור בשוק יוצאין בהן, מנה"מ אמר רבה דאמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח וכו' ותיפק ליה דהו"ל מצה עשירה [הא נילושה בשמן] אמר שמואל בר רב יצחק רביעית היא ומתחלקת היא לכמה חלות וכו' למכור בשוק יוצאין בהן וטעמא מאי [הרי לא נשתמרה לשם מצה אלא לשם זבח] אמר רבה כל לשוק אימלוכי מימלך אמר אי מזדבן מזדבן אי לא מזדבן איפיק בהו אנא:

מהרש"א ד"ה רביעית היא, ואין להקשות כיון דלא הי' בכמה חלות רק רביעית שמן ע"כ גם מים היו בו וא"כ ה"ל מי פירות עם מים דממהר להחמיץ ואמאי יוצא בהן אם עשאן למכור די"ל דכהני זריזין הן כדאמרינן לעיל בפושרין, ועי"ל כיון דלא הוי רק רביעית לכמה חלות אינו ממהר להחמיץ בשביל דבר מועט כזה יותר מאלו הי' הכל מים דמשום ה"ט קאמר דלא הוה מצה עשירה:

פסחים דף כ"ח, יכל מחמצת לא תאכלו מיבעי ליה לכתניא אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת דבר אחר מניין ת"ל כל מחמצת לא תאכלו, תוס' מחמת דבר אחר, פי' ריב"א מחמת דבר אחר דלאו מינו דעל ידי שאור מקרי חמץ טפי משנתחמץ מאיליו כדמוכח במנחות דף נ"ב, אלא כגון שנתחמץ ע"י שמרי יין שמייבשין השמרים בתנור כאשר עושין באשכנז, ולא דמי לעיסה שנילושה ביין דלית ביה כרת ויש בה לאו, וכוונת התוס' מבואר בח"ס סי' קכ"ו, כ"ל רבינו ירוחם נתיב ה' חלק ג' כתב דכל פלוגתיה במ"פ היינו דרך לישה אבל כששוהין הרבה ימים כדי שיתחמצו פשיטא דשייך בהו חימוץ ומזה לא מיירי, וכן י"ל בהרי"ף אע"פ שמ"פ עם מים אינם באים לידי חימוץ בלישה מ"מ חימץ האדומי כששיהי' הרבה שעורים כדי שיתחמצו פשיטא דשייך בהו חימוץ עכ"ל, ואולי זה כוונת התוס' ולא דמי לעיסה שנילושה ביין, כוונתו שאין דומ' שמערבים הקמח ביין דרך לישה אבל כשמעמידים אותו כדרך שמעמידי' ומטחינים שאור בתוכו שיחמיץ אז אפילו שמרי יין החמוצים הוו כמו שאור ומעמיד העיסה ומחמיצו, ובזה י"ל של"ג דמייתי מג"א תס"ב ומיושב קושי' תוס' מנחות נ"ג ע"ב ד"ה אין מחמיצין, די"ל דנהי דרך לישה אפי' נוקשה לא הוה. מ"מ אם חימץ דרך שאור שבעיסה לרחב"ג חייב כרת ולרבנן נוקשה מיהת הוה ע"ש, קצת צ"ע מלשון ב"י תס"ב כתב דמ"פ בלא מים אין מחמיצין אפי' שהו כל היום ע"ש:

מנחות נ"ב כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ, בעא מיניה ר' פרידא מר' אמי מניין לכל המנחות שהן באות מצה וכו' א"ל לעכב נמי כתיב לא תאפה חמץ אלא מצה, מתקיף לה ר"ח ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור, שיאור דמאן אי דר"מ לר"י מצה מעלי' הוא, אי דר"י לר"מ חמץ מעלי' הוא, אי דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ היא, אלא דר"י לר"י וכו' אלא מנלן כדתניא מצה יכול מצוה ת"ל תהי' הכתוב קבעה חובה בעא ר"פ מר' אתי מניין לכל המנחות שנילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו, א"ל כתיב מצה תהי' החייה [פרש"י הואיל ונילושות בפושרין מצוה לשמרם שלא יחמיצו]:

תוס' אלא דר"מ לר"מ, כה"ג דייקינן בחולין דף כ"ג, ותימא על דהכא והתם דילמא שאני לגבי פסח דמרבינן ליה מדכתיב כל מחמצת, ושמא יש שום ייחור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשוב חמץ גבייהו ע"ש:

נ"ג ת"ר אין מחמיצין בתפוחים ולשתי הלחם ותודה בתפוחים דלא הוי חמץ מעליא] משום ר"ח בן גמליאל אמרו מחמיצין, כמאן אזלא הא דתנן תפוח של תרומ' שריסקה ונותנו בתוך העיסה וחימצה ה"ז אסורה כמאן לימא כר"ת בן גמליאל היא ולא רבנן, אפילו תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי:

נ"ז אשר תקריבו לה' למ"ל, לכדתניא אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימץ דברי ר"י הגלילי רע"ק אומר לרבות לחם הפנים לחימוץ, מנחת נסכים מי פירות הם ומי פירות אין מחמיצין, אר"ל אומר הי' ר"י הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה וכו' ואיפך רי"ג אמר לרבות לחם הפנים, ורע"ק אמר לרבות מנחת נסכים ע"ש:

תוס' מנחת נסכים מי פירות הן, ושאר מנחות יודע דתגבלן במים דשמנן מיעט ובעניין זה אי אפשר לגבל אבל מנחת נסכים שמנה מרובה וס"ד דאין נותן מים:

בספר מים עמוקים ח"ב סי' ע"ד האיך ארע"ק לרבות מנחת נסכים הרי רע"ק ס"ל בפסחים דמ"פ עם מים ג"כ מותר דקאמר דלש לחם עם יין וחלב ולא אמרו לי דבר ודעת רי"ף דהי' עם מים, ועי' שו"מ מהדורא תליתאי ח"ג ס' ת"ג:

חולין דף כ"ג בעי ר' זירא האומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו שיאור דמאי, אי שיאור דר"מ לר"י מצה מעליית' היא אי אי דר"י לר"מ חמץ הוא, ואי דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא אלא דר"י לר"י מאי ספיקא הויא ונפיק ממנ"פ או דלמא בריה הוא ולא נפיק וכו':

לכאורה צ"ע אם שיאור בריה הוא, האיך חייב על לא תאפה חמץ כיון שנפסל המנחה מקודם גם במחמץ אחר מחמץ חייב אבל מחמץ את הפסולה פטור כמבואר פי"ב ממעשה קרבנות ועי' מל"מ פ"א מק"פ שתביא ירושלמי, ועי' בשו"מ הנ"ל שהקשה כעין זה על נוקשה ותירצו לא שייך כאן ע"ש ודוחק לאמור שלא תאפה רק איסר כמובן:

פרט ב שיטת רש"י ור"ת

ארל"ק עיסה שנילושה ביין וכו' פרש"י שלא נתן בו מים, כתב הפנ"י משמע דפשיטא לרש"י דהיכא שנתן בו מים אפי' עם מי פירות הוי חמץ גמור וחייב עליו כרת והאריך בו ומסיים לכך נראה שרש"י נמי לא בא לומר אלא דאפי' בלא מים נמי כרת הוא דליכא הא איסורא איכא ע"ב, וכתב הטור תס"ב שרש"י סובר לדינא שמי פירות לבדן חמץ נוקשה הוי ואסור ללוש, אבל פר"ח כתב לדינא גם רש"י מודה שמי פירות לבדן אין מחמיצין כי אנן קי"ל כר"ע וריב"ל דקאמר לושי לי בחלבא, בזה ניחא מש"כ המפרשים שרש"י מסתפק במי ביצים אם מחמיצין למנ"פ לרש"י מי פירות ג"כ אסור ע"ב, וב"ח הקשה על הטור מנ"ל לרש"י אסור ללוש דלמא פסק כרע"ק דמותר ללוש לכתחלה במ"פ כשלא הניחה בלי עסק, אבל הניחה. בלי עסק ס"ל לרש"י דהוי חמץ נוקשה, ואפשר כיון שרש"י מסופק במי ביצים אלמא דס"ל כת"ק דמ"פ אסורין אפי' לא הניחה בלא עסק דאי ס"ל כרע"ק במאי נסתפק במי ביצים יותר מבשאר מ"פ דשרי לכתחילה כשלא הניח בלא עסק ע"ש ונב"י סי' כ"א כתב דנפ"מ לאכול בע"פ ע"ב:

תוס' הקשה על רש"י אם מ"פ לבדן ג"כ נוקשה מדאוריי' למה דחיק לשנויי מנחת נסכים מגבלה במים, אפי' לא הוי אלא חמץ נוקשה חשיב חמץ לענין מנחות כדאמר בדף נ"ג מדלקי עליה חמץ הוא ע"ב, ובספר מים עמוקים תי' כיון דמי פירות לבד הם רק נוקשה ניהו דפסול למצות כדיליף בדף נ"ג שם דאיכא מצה לעיכובא אבל לענין חמץ דכאן כתיב לא תאפה חמץ ולכך בעינן דמגבלה במים והוה חמץ עי' בשו"מ, [מה שכתבו תוס' שיאור ר"י לר"י וצ"ל דר"מ לר"מ עי' נב"י ובי"א סי' מ']:

עוד הקשה תוס' דאמר אביי לא ליחרך אינוש תרי שובלי בהדי הדדי ורבא שרי בתרווייהו דמי פירות אין מחמיצין, ותי' כיון דאין חמץ גמור לא גזור להחמיר ולחוש דילמא נפקי מיא מהא ובלע אידך, דאם הי' מתחמץ חמץ גמור כיון שיש בו כרת היינו חוששין אע"ג דלא שכיח ע"ב וצ"ע שרבא ביבמות קי"ט אמר כיון הא דאוריי' והא דאוריי' מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו, ומצאתי ב"ה בנב"י ח"ר סי' כ"א:

ע"ד חידוד אמרתי לישב עפ"י ישו"י הקשה הא דקאמר חיישינן דילמא נפיק מהך ובלע אידך ואמאי לא ניזול בתר חזקת הגוף אם אנו מסופקים אם נתחמצה העיסה או לא הרי הדבר בחזקה ראשונה לומר שלא נתחמצה ע"ש שהאריך, ואולי י"ל בין איסר כרת לאוסר לאו עי' רש"י חולין קל"ד: ור"ת סובר מ"פ אין מחמיצין כלל, והא דאמר אם לש תישרף מיד כשעירב עמהן מים דאז ממהרת יותר להחמיץ, ועל הא אמר דאין בהן כרת אבל לאו אית ביה, וקשה לרשב"א דחומץ האדומי חשיב ליה בדף מ"ג חמץ ע"י תערובות והא מי פירות אין מחמיצין אפי' אם משימין מים עמהם אכתי לא הוי אלא חמץ נוקשה, ואומר ר"י שהשעורים שירין במים קידם שמשימין ביין:

הנב"י בסי' כ"ב מחדש, אם מ"פ עם מים לא הוי רק נוקשה אז ודאי נוקשה דאוריי' דאי לאו דאוריי' ולא מקרי חמץ לענין מנחות ולחמי תודה כדמוכח במנחות דף נ"ג שיאור דר"י לר"י מדלא לקי עליה לאו חמץ מקרי, ובדף נ"ז מרבה מנחת נסכים לחומץ במגבלה במים ואי ס"ד דנוקשה מדרבנן, אכתי הוי מ"פ ומים והוי נוקשה שאינו מן התורה, הא ודאי חד מתרתי או שמי פירות ומים חמץ גמור או שנוקשה מן התירה ע"ש ושעה"מ פ"ד ה"ח הקשה לטור דס"ל מ"פ ומים הוי חמץ נוקשה וס"ל דחמץ נוקשה לא אסור אלא מדרבנן, א"כ קשה דקרא דכתיב במנחות לא תאפה חמץ היכי משכחת לה דקרא במנחת מרחשת הטעונה שמן כתיב, לכן נראה דס"ל דהא דאמרי' בא"ע דח"נ איני עובר עליו בלאו ה"ד בהני דקתני במתני' זומן וקולן של סופרים דכל הני לאו בני אכילה נינהו וכן שיאור דר"י לר"י אינו ראוי לאכילה, אמנם בעיסה שנילושה בשמן ומים כיון דחזי לאכילה שהרי עבידי אינשי דעבדי הכי והתורה נמי אחשביה אכילה בכל המנחות הטעונת שמן הנאכלות לכהנים עבר עליה בלאו ע"ש באריכות ועי' נב"י ח"ב סי' נ"ז:

מק"ח תס"ב, כתב על נב"י שהי' לו לתמוה אכל הפוסקים דס"ל דמ"פ עם מים הוי נוקשה א"כ האיך יתרצו סוגי' דפסחים דשקיל וטרי מאן תנא דנוקשה בלאו ולא אמר רע"ק הוא דמרבה מנחת נסכים לחימוץ, ומה שהביא ראיה ממנחות דשיאור לר"י לא הוי חמץ לענין מנחות, נראה דדוקא לענין שיאור אליבא דר"י הא בהא תליא דכיון דלא הוי שיאור חמץ לענין פסח לא הוי חמץ לענין מנחות כדמוכח במנחות שם והיינו משום דבאמת ס"ל לר"י ג"כ דחמץ נוקשה הוי חמץ בין לענין פסח בין לענין מנחות רק לענין שיאור ס"ל לר"י דלא הוי חמץ נוקשה כלל רק דהוי ספיקא או בריה, וממילא הא בהא תליה כיון דלא הוי שיאור חמץ לר"י לענין פסח לאהוי חמץ לענין מנחות, וזהו דוקא לענין שיאור אבל לענין אי חמץ נוקשה דאוריי' לא תליא כלל מנחות בחמץ בפסח דהא כתבו תוס' פסחים מ"ג דיה מאן תנא דלמא שאני חמץ בפסח דרבי קרא למלקות ואור"י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן חמץ נוקשה, אלמא דלר"מ בעינן רבוי לענין חמץ בפסח וגם לענין מנחות בעינן רבוי ודאי דלא תלי' זה בזה דהאיך שייך לתלות הרבוי הכתוב במנחות כרבוי הכתוב בחמץ ע"ש ובפרי החג, ובי"א סי' מ' משיג על תקו"ח:

פרט ג שיטת רי"ף ורא"ש

אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצו כרת מ"ט דהוי להו מ"פ ומ"פ אין מחמיצין וכו' ארע"ק שבתי היתה אצל ר"א יר"ו ולשתי את העיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר וכו' הא מתני' אוקימנא בגמרא ביו"ט שני אבל ביום ראשון לא ואפי' לרע"ק משום דהי"ל מצה עשירה, ומסתבר לן כרע"ק והלכתא כוותיה ביום ראשין דבעינן לחם עוני ואסיר אבל ביום שני דלא בעינן לחם עוני שרי, דהא ר"י בן לוי כוותיה ס"ל דאמר לבניה יומא קמא לא לא תלישו לי בחלבא מכאן ואלך לושי לי ובודאי דהא מהני' בשמן ע"י מים היא שנוייה דהא קיטוף שמן ע"י מים היא ע"ב, ורז"ה משיג דהא בלישנא בתרא מסקינן לעולם בחלבא ואפשר דחלב מותר ע"י מים אבל בשמן וכו' אסור שאין טבע כל המשקין שוה דחלב אין מחמיץ ועי' ר"ן:

רמב"ן במלחמות כתב ראיה לרי"ף שהרי הביאו בגמר דברי ריב"ל ללמד שאין יוצאין ביום ראשון במצה עשירה כדברי רע"ק ואם בלא מים תיפק ליה שכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה, וא"ת לשאר מינין נצרכה, הא ליתיה כדאתמר לעיל בדר"ל דברים שאין אדם יוצאין ידי חובתו בפסח כגון מצה עשירה אין חייבין על חימוצו כרת ואע"פ שיש במינן חמץ ומצה ואע"ג דאדחי הך סברא במסקנא לומר שיש חייבין על חמוצו כרת ואין יוצאין בה משום שאינו קרוי מצה אבל אין לך דבר שאינו בא לידי חמץ שיהיו יוצאין בה משו' מצה דהא אתקיש, ועוד דהא בעינן שמור דלישה ואפיה דכתיב ושמרתם את המצות יצאה זו שאינו צריכה שימור לפי שאינו בא לידי חימוץ, ואמרי בירושלמי יכול יצאו ידי חובתן ברביכה ת"ל ושמרתם את המצות מצה שצריכ' שימור יצאה זו שאינו צריכה שימור הא למדני שמצה שנילושה בלא מים שאפי' הי' עניה אין יוצא בה מעתה ריב"ל שהביאו ראיה לרע"ק ע"כ כשנלישה במים קאמר ע"ש:

רא"ש כתב אר"ל עיסה שנילושה וכו' ואסיקנא דלטעמי' דרל"ק משום מי פירות אין מחמיצין משמע דרל"ק כרת הוא דלא חייב משום דלא הוי חמץ גמור אבל חמץ נוקשה מיהא הוי ולקי עליה [וק"נ כתב דבריו תמוהים דמרש"י שלפנינו אין נשמע דלקי על נוקשה וביותר בפרק א"ע סי' א' וסי' ו' בעצמו מסיק שם דשיאור ישרף אבל לא לקי] ור"ת פירש מ"פ בלא מים אין מחמיצין כלל וכו' ומביא רי"ף אפי מ"פ בתערובות מים אין מחמיצין, וקשה לדבריו לקמן אמרי' ותיקא במיא ומלחא אסירי במשחא ומלחא שרי אלמא מוכח בהדיא דמ"פ עם המים מחמיצין, הילכך נראה לי כרבוותא דפסקי כחכמים ועובדא דריב"ל איירי בלא מים וכו' [ק"נ כתב לכאורה משמע שרבינו הבין בהרי"ף שמ"פ עם מים אין מחמיצין כלל ומ"ה תופס עליו מהך דותיקא ויהי' דברי רבינו סותריה אהדדי שהוא עצמו כותב בפרק א"ע סי' א' מה שפסק רי"ף לעיל כרע"ק שמ"פ אין מחמיצין אפי' עם מים היינו לענין לישת העיסה שאינם ממהרים לחמוץ ויכול לשומרה מחימוץ כמו שאר עיסה ע"ש:

שלט"ג כתב הרא"ש הקשה על דברי רבינו דהכא כתב דמ"פ עם מים אין מחמיצין, ולקמן גבי ותיקא במלחא ומיא כתב דאסיר דאלמא מ"פ עם מים מחמיצין ונ"ל די"ל דלעולם מ"פ אין מחמיצין מיהו דוקא ללוש בהן ובצונן אבל בחמין ודרך בישול כההיא דותיקא ודאי אסור דאדמבשל ליה מיחמע ואסיר, ומההיא דמנחות שכתב הרא"ש נמי לא קשיא דכל המנחות נילושות בפושרין ואפי' הי' נתונים במנחת נסכים מים כרי"ג היו מחמיצין דמים פושרין יש בתוכן והשתא דאתית להכי מצית נמי אמר' דההיא דר"ל דאמר אין חייבין על חמוצו שממנו הקשו ראשונים מדברי רבינו, י"ל דמיירי במ"פ עם מים בפושרין או בבישול ותדוק שפיר חייב כרת ליכא הא איסור איכא וההיא דרע"ק דשרי לכתחילה מיירי במ"פ עם מים בצונן ע"ש: רשב"א יבמות דף מ', אי לא מצה היא מצות אמר רחמנא, תמיהא לי אמאי שבקיה ללא תאפה חמץ דנקט ברישא והו"ל למימר אי לאו מצה היא לא תאפה חמץ אמר רחמנא, וניחא לי דחמץ משמע חמץ ברור וחלום אפי' ת"ל שאינה מצה חמץ ברור אינו להכי נקוט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה, ועי' שו"מ:

פרט ד רמב"ם

פ"ח מחו"מ כתב חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים לעולם אין באין לידי חמוץ אלא אפי' הנותן כל היום עד שנתפח הבצק מותר באכילה, שאין מ"פ מחמיצין אלא מסריחין, ומי פירות הן יין וחלב ודבש ושמן זית ומי תפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין והוא שלא יתערב בהן שים מים בעולם ואם נתערב בהן מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין:

בהלכה כ' כתב, וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד לא משום חמץ אלא כדי שיהי' לחם עוני, וכתב ה"ה זה כדברי ההלכות שהעלו שהלכה כרע"ק דאמר מותר ללוש עיסה ביין ושמן ודבש אע"פ שיש עמהם מים לפי שאע"פ שהן מחמיצין עם תערובת המים אין ממהרין להחמיץ יותר ממים לבדן ע"ש: לפי משמעות לשונו הזהב משמע דסובר במ"פ בלא מים כתוס' שאין מחמיצין כלל, ומ"פ עם מים ס"ל דחמץ גמור הוא וכ"כ פרי מגדים סי' תס"ב, ובספר פרי חג הקשה צריך להבין הא דאמר רל"ק עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חימוצו כרת, לרש"י ניחא דאיירי במ"פ בלא מים, ולר"ת איירי במ"פ עם מים דהוי נוקשה שהוא בלאו, אבל לרמב"ם במאי איירי רל"ק אי במ"פ בלא מים אפי' איסורא ליכא, ואי מ"פ עם מים הא הוי חמץ גמור וחייב כרת ע"ש:

פי"ב מעשה קרבנות כתב המחמץ לתם הפנים לוקה שנאמר כל המנחה אבל מנחת נסכים אין בה מלקות שאם גבלה במים הרי נפסלה קודם שתתחמץ ואם גבלה ביין של נסכים מי פירות הן ואין מחמיצין ופלא עי' נב"י סי' כ"ב: טור תס"ב כתב, מ"פ אין מחמיצין ורבו בזה הדעות, לרש"י אין חייבין על חמוצה כרת אבל חמץ נוקשה הוי אפי' במ"פ לבדן אסור ללוש, ולרב אלפס אפי' במ"פ עם מים מותר ללוש וכו' ור"י פי' דמ"פ בלא מים אין מחמיצין כלל ומותר ללוש בהן וכו' ומ"פ עם מים הוי חמץ נוקשה ואין בו כרת אבל ממהר להחמיץ יותר משאר עיסה הלכך אין ללוש בהם ע"ש:

בספר אמרי בינה בחידושיו על פסחים [דרוש בשנת תקצ"ה] כתב לכאורה יש לנו לימוד דנוקשה דאוריי' מדכתב רחמנא לחם עוני למעט מצה עשירה, ותיפק ליה שאיני בא לידי חימוץ רק דהוי נוקשה ואפי' ע"י מים וע"כ צ"ל דנוקשה מה"ת, וכ"כ פר"ח תס"ב דאם נוקשה דרבנן ומ"פ עם מים אינו רק נוקשה לא צריך קרא למעט מצה עשירה מלחם עוני וכו' אולם באמת נראה לענ"ד שאין דברי פר"ח מוכרחים כל כך דגם את"ל דמי פירות עם מים לא הוי רק נוקשה וגם נוקשה מדרבנן אפ"ה איצטרך לחם עונו למעט מצה עשירה דנהי דנוקשה מדרבנן ואין חייבין עליו מדאוריי' מ"מ מצה לא הוי, מצה תהי' וא"כ אי לא כתב לחם עוני ה"א דיוצאין במצה עשירה ואע"ג ד תיב ושמרתם את המצות למעט מצה שאינו צריך שימור, הא גם אם נילוש במ"פ עם מים צריך שימור שלא יתחמץ ויהי' נוקשה ולא יהי' בכלל מצה ואע"ג שאינו אסור משום חמץ מ"מ צריך שישמרנה שתהי' מצה עכ"ל ועי' כ"ס סי' צ"א באריכות:

פרט ה לחם עוני

ל"ו, רעק"א מת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש וכו' ויש בזה כמה שיטות ואסדרם לפי אותיות:

א רמב"ם פ"ה הלכה כ' כתב וביום הראשון אסיר ללוש ולקטף אלא במים בלבד לא משום חמץ אלא כדי שיהי' לתם עוני וביום הראשון בלבד לא משום חמץ אלא כדי שיהי' לתם עיני וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני, וכתב הכ"מ הלכה ב' וזה סותר למה שכתב בפ"י שנראה מדבריו שאם לשה בשאר מי פירות חוץ מיין ושמן ודבש וחלב יוצא י"ח: בפ"ו כתב מצה שלשה בח"פ יוצא בה י"ח בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או בשמן או חלב משום לחם עוני, וכתב ה"ה בפסחים ל"ו ארע"ק לחם עוני פרט שנילושה ביין וכו' וסובר רבינו שלא מיעטו אלא יין ושמן וכו' לפי שהפת הנילוש מהן אינו לחם עוני אבל שאר משקין ודאי יוצא בהן וזהו שלא אמרו פרט לעיסה שנילושה במשקין:

ולח"מ הקשה דמקרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצית מפקינן דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהם י"ח, והאי אינו בא לידי חמוץ, וראיתי מי שתירץ דמלא תאכל עליו חמץ לא ממעיטן אלא דברים שאינן בא לידי חמוץ בשום צד ואופן בעולם אבל מצה שנילושה במי פירות הרי המצה היא בא לידי חמוץ אלא גרמי לה שלא תחמיץ ולא ממעיטן מהאי קרא ידבר נכון הוא, וכ"כ מג"א תנ"ד סק"א, וכ"כ הפר"ח ומסיים מ"מ ברור אצלי שכוונת רמב"ם כשכתב מצה שנילושה במי פירות יוצא י"ת הייני עם מים דהא כתיב ושמרתם את המצות דבעי שימור, ודוחק לאמור דקרא נחית להכי שישמרנה שלא יפיל עליה מים ותחמיץ וגם אין לאמור דקרא מיירי דוקא במי שלש המצות במים וכו' אבל לפי תוס' ועוד דס"ל מ"פ עם מים הוי חמץ נוקשה, ואינהו ס"ל דחמץ נוקשה מדרבנן אין קיים לדין רמב"ם שאע"פ שלש ת"פ עם מים לא בעי שימור מן התורה ואינו יוצא בו י"ח ע"ש, יעי' מג"א קס"ח סקט"ז שהקשה שרמב"ם פסק בהלכו' ברכות פת שנילושה ביין וכו' מברך בורא מ"מ, וכאן הלכה ז' כתב זה הכלל כל שמברכין עליו ברהמ"ז יוצא י"ת וכל שאין מברכין ברהמ"ז אין יוצא, א"כ האיך יוצא במצה שנילושה ביין וכו' שאין מברכין עליו ברהמ"ז, ותי' שרמב"ם מיירי כאן שיש מים עם מ"פ וזה כפר"ח, יעי' פרי החג:

מנ"ח סי' יוד כתב דכל פת הבאה בכסנין אע"פ דאין מברכין המוציא מ"מ יוצא י"ח בפסח כיון בקבע מברכין המוציא באמת היי לחם לענין מצה וגם לענין המוציא, וגם עיסה שנילושה במי פירות נמי יי"ח מצה ובקבע מברכין המוציא יהוא אמת בעזה"י עכ"ל:

ב הטור בסי' תע"א כתב ירושלמי האוכל מצה בע"פ כבועל ארסתו, הילכך לא משכחת פת שיאכל אלא מצה עשירה פי' שנילושה במי פירות דבירושלמי לא אסר אלא מצה שיוצאין בה בלילה אבל מצה שאין יוצאין בה בלילה מיתר לאוכלה עד תחלת שעה עשירית, יכתב הב"ח מש"כ מצה עשירה אין יוצאין בה, יש לדקדק על זה מנ"ל הא, דהא דתני' רעק"א מת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה בשמן וכו', היינו דוקא בשאין בו מים דכיון דאינו בא לידי חמוץ איני יוצא בה י"ח אבל כל שאר מצה עשירה שיש בה ג"כ מים שבא לידי חימוץ כיין דמצה היא יוצא י"ח דיעבד יאסור לאכלו נמי בע"פ מחצות ולמעלה ואפשר לומר מש"ה כתב רבינו פירוש שנילושה במי פירות כלומר במ"פ לבד בלא מים עכ"ל, והקשה המג"א בדף ל"ח פריך אהא דאמרי' חלות תודה ורקיקי נזיר יוצאין בהן והא מצה עשירה היא, ומשני רביעית היא ומתחלקת לעשרים חלות ואין כאן עושר, ע"כ משמע דאם יש שמן הרבה אע"פ שמעורב עם מים הו"ל מצה עשירה ואין יוצאין בה, דאל"כ מאי פריך דלמא מתני' מיירי בדיעבד יוצא בהן וכו':

ועוד דמי פירות לבד אין מחמיצין וא"כ ל"ל ללחם עוני פשיטא דאין יוצאין בהם כמ"ש סי' תנ"ג אלא ודאי אפי' עם מים אין יוצאין משום מצה עשירה, ודג"מ משיג ממש"כ המג"א בסי' תנ"ד כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ, אבל פרי מגדים מישב שהקשה לב"ח שהקשה על הטור מצד לא תאכל עליו חמץ וכו' לשיטתו מוכח גם עם מים אין יוצא דאל"כ למה לי' לרע"ק לחם עוני תיפוק שאין בא לידי חימוץ ע"ב:

כ"ס סי' צ"ב, ראיתי בא"ר בתר דמביא קושי' הנ"ל על גבורת ה' שכתב שנראה לו בכוונתו דמ"פ עם מים נינהו דלא יצא משום לחם עוני דהיא מצה עשירה מ"מ מצוה קעביד שאכל מצה למצוה אבל בלי מים יצא מכלל מצה דאינה ראוי' להחמיץ ואין צריך לאכול דלא עביד מצוה כלל ועי' פרי מגדים שמביאו דכוונתו דיצא ידי מצה וידי לחם עוני לא יצא ע"ש:

ג ה"ה פ"ו מביא ראיתי מי שכתבו שאינו יוצא במצה הנילושה במי פירות בלבד אלא עם תערובת מים לפי שאנו צריכין שמור מחמץ וכל שאינו מחמץ אין יוצאין בו י"ח וכבר נתבאר שמי פירות לבד אין מחמיצין ודבר נכון הוא עכ"ל, וב"י תס"ב מביא בזה הלשון כתב ה"ה ראיתי מי שכתבו שאינו יוצא במצה הנילושה בשמן ויין ודבש בלבד אלא עם תערובת המים לפי שאנו צריכין שימור מחמץ וכל שאינו מחמץ אין יוצאין בו ידי מצה, וכתב בפרי החג, דיש חילוק בין י"א לרמב"ם בתרתי, לרמב"ם לא מקרי מצה עשירה בנילושה בשאר מי פירות, ואם לש ביין שמן ודבש אפי' עם מים הוי מצה עשירה, ולי"א בשאר מי פירות בלא מים הוי מצה עשירה, ועם מים גם אם לש ביין שמן ודבש לא הוי מצה עשירה דלא תלי כלל בחשיבות המין אלא באי בא לידי חימוץ ע"ב, וד"מ כתב על הי"א שמביא ב"י בלא"ה נמי אינו יוצא דהא הוי מצה עשירה:

הלח"מ הקשה לי"א מאי פריך מלחמי תודה ורקיקי נזיר דהוי מצה עשירה הא נילושים בפושרין ולחם עוני מקרי וכו' ומסיים דעת רמב"ם בשארי מ"פ עם מים יוצא ידי מצה, אבל בשמן יין וכו' גם עם מים הוי מצה עשירה ע"ב: שבי"ד בסי' תס"ב כתב יש לי קושי' עצומה, דרמב"ם כתב מצה שנלושה במ"פ יוצא י"ח, וכתב ה"ה ע"כ ביש בה מים דמ"פ לחוד א"א לצאת דבעי שיהא דבר שיוכל לבוא לידי חימוץ, וקשה הרי חלה דבעי דווקא מחמשת המינים יליף במנחות דף ע' גז"ש לחם לחם ממצה דוקא ה' מינים דמוקש לחמץ דבר הבא לחימוץ יוצא ידי מצה, א"כ קשה דאיתא במשנה דחלה עיסה שנילושה במ"פ חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות וע"כ בלא מים דבמעט מים מכשיר ג"כ ואיך נאכל בידים מסואבות וא"כ בלא מים כיון דאין יוצא במצה האיך יוצא ידי חלה, דלח"מ לא סגי במין הבא לידי חימוץ אלא בעי שילוש באופן דיכול לבא לידי חימוץ א"כ קשה עכ"ל, לדעתי הקלושה כי ההיקש בחלה והי' באכלכם מלחם הארץ, ובמצה לחם עוני ע"ש ואורז ודוחן לא בא לידי חימוץ ואין זה לחם, אבל ה' מינין לחם מקרי גם בשכילוש במ"פ בלא מים, ורק למצה צריך להיות למ"מ אותה המצה צריך להיות לבא לידי חמץ ודו"ק:

מנ"ח סי' יוד כתב אם עשה מדבר שאינו מחמשה מינים או חמץ שנתערב נהי דבטל מ"מ אינו יוצא דטעם מצה בעינן דלא הוי חין מצה כלל, אבל כ"ה דהוי מצה גמור רק מטעם אחר פסלה אותה התורה ויש לו טעם מצה שפיר בטלה ברוב ויוצאים בהם, ומיושב קושי' הצל"ח ל"ל מיעוט דאינו יוצא חוץ מחמשה מינים, תפ"ל דכתב ושמרתם והם כיון שאין באים לידי ל"מ שימור, ולפמ"ש לא קשה דאי הוי מצה רק דאינו משומר א"כ אם נתערב במצה הי' בטל ברוב ויוצאים, אבל כיון דתורה גילתה דאין יוצא במינים הללו וא"כ אינו בגדר מצה כלל א"כ אינו בטל מחמת דטעם מצה בעינין עכ"ל:

פרט ו מלח אם דין מים או מי פירות

ל"ט אמרי דבי רב שילא ותיקא שרי, והא תניא ותיקא אסור לא קשיא הא במיא ומלחא והא במשחא ומלחא כיון דלית בה מיא אלא משתא מ"פ הן ומ"פ אין מחמיצין ותיקא פירוש קמח מבושל במים ומלח עכ"ל רב אלפס, וכתב הרא"ש לפי שיטת רי"ף לעיל דהלכה כרע"ק דמ"פ אין מחמיצין אפי' יש בו מים צ"ל לפי דבריו הכא כיון דלית בה מים לחוד אלא משחא עם המים אין מחמיצין, ובאשכנז נהגו שלא ליתן מלח בעיסת מצה וי"א משום דמליחה כרותח, ויש מביאין ראיה דמלח אינו גורם חימוץ מהכא ותיקא במשחא שרי ולאו ראיה הוא דמלח ממהר החימוץ כשנילושה במים אבל אם נילושה במ"פ המלח לבדו אינו גורם החימוץ ע"ש:

ור"נ כתב קשה לרי"ף ותיקא אמאי אסור במיא ומלחא הא הוי מ"פ עם מים ואין מחמיצין כמו משחא ומלחא עם מיא, וצ"ל דרי"ף ס"ל דהמלח תולדה דמים ורא"ש סובר כרמבם פ"י מהלכות טומאת אוכלין דמלח הוי מ"פ וכו' וקצת קשה לרי"ף דמלח תולדות מים אמאי דחק רל"ק לשנוי אומר הי' ר"מ מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה הא צריך ליתן מלח על מנחת נסכים כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וא"כ היו מ"פ עם מים ע"ש הגה"מ פ"ה אות ש' כתב אמר ריב"ל ביומא קמא לא חלוש בחלב, ורשב"ם הי' מדקדק מכאן דמצה מותרת למלוח בר מיום ראשון דמ"ש מלח מחלב ודבש וחביריו אוסרים דמליח כרותח והוי כמו לש בפושרין:

טור בסי' תס"ב כתב, מצאתי כתוב אם נמצא במלת חטה מלחלחת מחמיץ כי המלח מתולדת המים הוא ואינו בכלל מי פירות, ואינו נ"ל דהא שרינן ותיקא במשחא ומלחא אלמא דמי מלח היי בכלל מי פירות וב"י כתב אבל הר"ן עתב שם ולא אסרינן לי' משום מילחא שהוא כמים ומעורב עם השמן לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו ואין בו כת עם השמן אבל מים גמורים חיישינן בכל שהן, ואפשר נמי דאי איכא מלח מרובה חיישי' בה וד"מ כתב דבחלת שלנו שמבשלים אותה ודאי יש לחוש אפי' לדעת הטור עי' מג"א סוף ס"ק ז':

בסי' תנ"ה כתב הטור הרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח ואין טעם ברור לאסרו ע"ש בב"י, והגה מרי"ל חנליש, כתב צ"ע דהא רבינו כתב בסימן תס"ב דמי מלח הוי בכלל מ"פ, ומ"פ עם מים אסור ללוש ולמה כתב רבינו שאין טעם ברור, ואפשר לומר דכל שאין המלח עם המים הוי בכלל מי פירות אבל כשמלח עם מים חוזר הוא להיות מים ממש הואיל והוא מתולדת המים דכיון שלשין במים חוזר המלח להיות מינו ע"ש, בסברה הנ"ל מיישב השואל בנב"י ח"ב או"ח סי' נ"ז סתירת רמב"ם פ"י מט"א פסק דמלח מי פירות ואינו מכשיר, ופ"ז מקוואות פסק שמלח מעלה את המקוה דנחשב כמים ודו"ק, ועי' בסוף נ"ב באריכות וברכ"י תס"ב:

עי' בפרי מגדים קנ"ח, וחו"ד בסידר דרך חיים פסק המטביל צנון במלח דין טבולו במשקה יש לו, ואם אין למלח דין מים להכשיר צ"ע:

פרט ז זיעת הרחיים אם מחמיץ

ראש פסחים ל"ט על מתני' לא ילעוס אדם חיטין, כתב רוקח סי' ר"צ ש"ק מלא קמ"ח הי' נתון אצל החומה ונתלחלח מזיעת החומה נראה אע"פ דתנן בפ"ב דמכשירין זיעת הבתים בורות שיחין ומערות וזיעת אדם טהור, פי' אין מכשירין מיהו מחמיצים מידי דהוי רוק שאינו מכשיר ואפ"ה תנן לא ילעוס, הלכך אם נפל מים על קמח או נתלחלח השק ירקד וכו' ע"כ, לא ידעתי למה דימה זיעת בתים לרוק ולא נדמה לזיעת אדם ששניהם אין מכשירין, וגם מ"ש דרוק אינו מכשיר הא ליתא דרוק מכשיר כחנן במכשירן פ"ו מ"ה, (צע"ק גם מפרק א' משנה ו' הנופח בעדשים מבואר דרוק מכשיר] , תשובת גו"ו כלל ד' סי' ט' כתב דין של רוקח דין אמת וכוונתו לומר שאין ללמוד מענין הכשר לענין חימוץ דלענין הכשר זיעת הבתים אינה מכשרת אמנם לענין חימוץ כיון שהיא מלחות הקרקע ותולדות המים יש לו דין מים, מלח שנמחה ונעשה כמים לא מתטמאין ולא מכשירין ואעפ"כ היא מחמיץ כמ"ש בב"י ס"ס תס"ב, ושמן יין ודבש וחלב הם מכשירים ולענין חימוץ אינם מחמיצין ומ"מ אע"פ שרוק מכשיר וכו' ועי' טור תס"ו, בשר יבש שמזיע בשעת גשמים מחמיץ, ובסי' תנ"ג, כתב ה"ר פרץ שנוהגין לברח החיטין מאכילת עכבר וי"א שאין צריך דהוי מ"פ וכתב הוא שאיני דומה למ"פ שהרוק מחמיץ ע"ש בב"י, ועי' שבי"ד תס"ב שמישב שיטת רוקח: ק"נ שם מביא פה פראג אירע מעשה שבשעת טחינת הקמח למצות הי' מזיע אותן כלי רחיים שהקמח נופל לתוכו שהיו מעידים נאמנים שהרגישו כמה טיפות בהכיסוי מלמעלה, ונוסף לזה שהדביק בהפשתן המתות בדפנות אותו הכלי מחמת הזיעה ואבק הקמח כמו עיסה עב כעובי אצבע, והספק הי' אם מחמת לחלוחית התבואה שבאותו השנה שלא נתבשלה ונתיבשה כל צרכה ע"פ השדה והוי מי פירות, או שבא מחמת אויר קר ולח שהי' בעת הטחינה וחום הרחיים והוי תולדה דמים, ופסקנו הב"ד ליקח המכסה העליון כדי שלא יהי' חם כ"כ ולמתוח פשתן עליה גם להחליף הפשתן תמיד אם נראה בו עיסה, והי' מעמידים נאמנים לרקד הקמח ריקוד אחר ריקוד ולאפות הכל קודם פסח מפני הפסד מרובה סמכנו על אותן הפוסקים דמהני ריקוד, ועם כל זאת מנעתי לאכול מאותן מצות גם שאר שרידי עדה עכ"ל:

בסי' תנ"ג ס"ז כתב המחבר, כשמוליכים השקים שיש בהם קמח מהרחיים אסור להניחם ע"ג בהמה שאין אוכף או עור תחת השק, עי' מג"א וח"י הטעם כתב התה"ד סימן קי"ח, לפי שהקמח מתחמים בגוף הבהמה ועוד דלא ברורא לן אי זיעת בהמה מכשרת ומחמצת אע"ג דלפי הסברה אינו מכשר ומחמצת כמו זיעת אדם מ"מ אין להקל במלתא דלא פשיטא עכ"ל, נ"ל עיקר דמה שמסתפק בתה"ד אי זיעת הבהמ' מכשיר זה ודאי אינה למעיין בפ"ב ופ"י דמכשירין, מ"מ צ"ע אם מותר ללוש מהן מצות דמי פירות כשמערבין בה מים מחמיץ אף דאפשר לומר דהיא תולדה בפני עצמה גם כשנתייבש המי פירות בתוכו שיב אינו מחמצת ע"ש:

מג"א רס"ב, כתב בשלה, חטה שנפל לשימן אווז רותח אסור שמחמיץ מכח המים שהודח בו, ולי נראה דאין להחמיר בהא דהא המים שהודח כבר נתנגב ועי' תס"ג שחישב מים שיוצאים מהשבלים מ"פ ואע"ג שנפלו עליו הרבה מי גשמים, ומש"כ הטור בבשר יבש היינו דכשמזיע פולטין המים והוי בעין: במחנה חיים ח"ג על או"ח סי' ל"ג כתב נ"ל שהעיס' בא ע"י ההבל החם יעי' אייר הקר אשר בא יחדיו ברחיים כאשר נראה בחורף אם החדר יתחמם יזל מים מחלונות ומקירת הבתים אשר הם של עץ ואבני' ועי' משנה פ"ו דמכשירין משנה ב' המעלה את אגודות וכו' ולפי ח"י תס"ו סק"ו בזיעת חימה של עץ למתירים לא הוי אפי' כמ"פ א"כ הוי חמץ נוקשה ע"ש לענין ספק אם אזלי' לקולא ע"ש, ועי' בנשמת אדם כלל קכ"ו שכתב במתכות שהזיע יכן חלונות מזיע בפנים מחמת חום הבית לא נחשב למשקה כלל כיון שלא נבלע בו מעולם מים לפ"ז לראש שמדמה זיעת בתים לזיעת אדם א"כ לא הוי אפי' מ"פ אלא תולדה לעצמו, לפ"ז בצק זה שנדבק בתיבה תלוי בפלוגת' דרוקח וראש, דלראש מותר לגמרי ולרוקח דינו כמים ממש ע"ש באריכות: עי' פר"ח סי' תס"ו סק"ג עד סוף הסימן, ואעתק בקיצר, א זיעת בהמה איני מחמצת דלא כתה"ד, ב הטל מחמיץ ומביא ראיה מירושלמי, לא זכיתי להבין כי טל משבע משקין שמכשיר מכשירן פ"ו מ"ד, ג מי רגלי בהמה יש לו דין מ"פ רמב"ם פ"י מטו"א, ד צואת תרנגולין דין מ"פ ועם מים ממהרים להחמיץ דלא כב"ח שכתב דתולדה בפני עצמו הוא, ה דם וחלב וה"ה מי חלב דין מי פירות, ו זיעת אדם פלוגתי' בין רוקח וראש, ז מלח דין פירות ואינו מחמיץ, ח חומץ דין מ"פ ואיני מחמיץ, ט דבש מן הכוורת דין מ"פ, י דין אע"פ שמבושל בשכר שעורים הו"ל כחרכו קודם זמנו מסתמא דין מ"פ, יא אם שיתן מתחין עי' באריכות בסי' תס"ז סקט"ו, ואם שומן דגים מחמיץ עי' נב"י ח"ב או"ח נ"ז, יב חלב אשה דין מ"פ, ברכי יוסף:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה