עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל יח · פרט ב שיטת רש"י ור"ת
ארל"ק עיסה שנילושה ביין וכו' פרש"י שלא נתן בו מים, כתב הפנ"י משמע דפשיטא לרש"י דהיכא שנתן בו מים אפי' עם מי פירות הוי חמץ גמור וחייב עליו כרת והאריך בו ומסיים לכך נראה שרש"י נמי לא בא לומר אלא דאפי' בלא מים נמי כרת הוא דליכא הא איסורא איכא ע"ב, וכתב הטור תס"ב שרש"י סובר לדינא שמי פירות לבדן חמץ נוקשה הוי ואסור ללוש, אבל פר"ח כתב לדינא גם רש"י מודה שמי פירות לבדן אין מחמיצין כי אנן קי"ל כר"ע וריב"ל דקאמר לושי לי בחלבא, בזה ניחא מש"כ המפרשים שרש"י מסתפק במי ביצים אם מחמיצין למנ"פ לרש"י מי פירות ג"כ אסור ע"ב, וב"ח הקשה על הטור מנ"ל לרש"י אסור ללוש דלמא פסק כרע"ק דמותר ללוש לכתחלה במ"פ כשלא הניחה בלי עסק, אבל הניחה. בלי עסק ס"ל לרש"י דהוי חמץ נוקשה, ואפשר כיון שרש"י מסופק במי ביצים אלמא דס"ל כת"ק דמ"פ אסורין אפי' לא הניחה בלא עסק דאי ס"ל כרע"ק במאי נסתפק במי ביצים יותר מבשאר מ"פ דשרי לכתחילה כשלא הניח בלא עסק ע"ש ונב"י סי' כ"א כתב דנפ"מ לאכול בע"פ ע"ב:
תוס' הקשה על רש"י אם מ"פ לבדן ג"כ נוקשה מדאוריי' למה דחיק לשנויי מנחת נסכים מגבלה במים, אפי' לא הוי אלא חמץ נוקשה חשיב חמץ לענין מנחות כדאמר בדף נ"ג מדלקי עליה חמץ הוא ע"ב, ובספר מים עמוקים תי' כיון דמי פירות לבד הם רק נוקשה ניהו דפסול למצות כדיליף בדף נ"ג שם דאיכא מצה לעיכובא אבל לענין חמץ דכאן כתיב לא תאפה חמץ ולכך בעינן דמגבלה במים והוה חמץ עי' בשו"מ, [מה שכתבו תוס' שיאור ר"י לר"י וצ"ל דר"מ לר"מ עי' נב"י ובי"א סי' מ']:
עוד הקשה תוס' דאמר אביי לא ליחרך אינוש תרי שובלי בהדי הדדי ורבא שרי בתרווייהו דמי פירות אין מחמיצין, ותי' כיון דאין חמץ גמור לא גזור להחמיר ולחוש דילמא נפקי מיא מהא ובלע אידך, דאם הי' מתחמץ חמץ גמור כיון שיש בו כרת היינו חוששין אע"ג דלא שכיח ע"ב וצ"ע שרבא ביבמות קי"ט אמר כיון הא דאוריי' והא דאוריי' מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו, ומצאתי ב"ה בנב"י ח"ר סי' כ"א:
ע"ד חידוד אמרתי לישב עפ"י ישו"י הקשה הא דקאמר חיישינן דילמא נפיק מהך ובלע אידך ואמאי לא ניזול בתר חזקת הגוף אם אנו מסופקים אם נתחמצה העיסה או לא הרי הדבר בחזקה ראשונה לומר שלא נתחמצה ע"ש שהאריך, ואולי י"ל בין איסר כרת לאוסר לאו עי' רש"י חולין קל"ד: ור"ת סובר מ"פ אין מחמיצין כלל, והא דאמר אם לש תישרף מיד כשעירב עמהן מים דאז ממהרת יותר להחמיץ, ועל הא אמר דאין בהן כרת אבל לאו אית ביה, וקשה לרשב"א דחומץ האדומי חשיב ליה בדף מ"ג חמץ ע"י תערובות והא מי פירות אין מחמיצין אפי' אם משימין מים עמהם אכתי לא הוי אלא חמץ נוקשה, ואומר ר"י שהשעורים שירין במים קידם שמשימין ביין:
הנב"י בסי' כ"ב מחדש, אם מ"פ עם מים לא הוי רק נוקשה אז ודאי נוקשה דאוריי' דאי לאו דאוריי' ולא מקרי חמץ לענין מנחות ולחמי תודה כדמוכח במנחות דף נ"ג שיאור דר"י לר"י מדלא לקי עליה לאו חמץ מקרי, ובדף נ"ז מרבה מנחת נסכים לחומץ במגבלה במים ואי ס"ד דנוקשה מדרבנן, אכתי הוי מ"פ ומים והוי נוקשה שאינו מן התורה, הא ודאי חד מתרתי או שמי פירות ומים חמץ גמור או שנוקשה מן התירה ע"ש ושעה"מ פ"ד ה"ח הקשה לטור דס"ל מ"פ ומים הוי חמץ נוקשה וס"ל דחמץ נוקשה לא אסור אלא מדרבנן, א"כ קשה דקרא דכתיב במנחות לא תאפה חמץ היכי משכחת לה דקרא במנחת מרחשת הטעונה שמן כתיב, לכן נראה דס"ל דהא דאמרי' בא"ע דח"נ איני עובר עליו בלאו ה"ד בהני דקתני במתני' זומן וקולן של סופרים דכל הני לאו בני אכילה נינהו וכן שיאור דר"י לר"י אינו ראוי לאכילה, אמנם בעיסה שנילושה בשמן ומים כיון דחזי לאכילה שהרי עבידי אינשי דעבדי הכי והתורה נמי אחשביה אכילה בכל המנחות הטעונת שמן הנאכלות לכהנים עבר עליה בלאו ע"ש באריכות ועי' נב"י ח"ב סי' נ"ז:
מק"ח תס"ב, כתב על נב"י שהי' לו לתמוה אכל הפוסקים דס"ל דמ"פ עם מים הוי נוקשה א"כ האיך יתרצו סוגי' דפסחים דשקיל וטרי מאן תנא דנוקשה בלאו ולא אמר רע"ק הוא דמרבה מנחת נסכים לחימוץ, ומה שהביא ראיה ממנחות דשיאור לר"י לא הוי חמץ לענין מנחות, נראה דדוקא לענין שיאור אליבא דר"י הא בהא תליא דכיון דלא הוי שיאור חמץ לענין פסח לא הוי חמץ לענין מנחות כדמוכח במנחות שם והיינו משום דבאמת ס"ל לר"י ג"כ דחמץ נוקשה הוי חמץ בין לענין פסח בין לענין מנחות רק לענין שיאור ס"ל לר"י דלא הוי חמץ נוקשה כלל רק דהוי ספיקא או בריה, וממילא הא בהא תליה כיון דלא הוי שיאור חמץ לר"י לענין פסח לאהוי חמץ לענין מנחות, וזהו דוקא לענין שיאור אבל לענין אי חמץ נוקשה דאוריי' לא תליא כלל מנחות בחמץ בפסח דהא כתבו תוס' פסחים מ"ג דיה מאן תנא דלמא שאני חמץ בפסח דרבי קרא למלקות ואור"י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן חמץ נוקשה, אלמא דלר"מ בעינן רבוי לענין חמץ בפסח וגם לענין מנחות בעינן רבוי ודאי דלא תלי' זה בזה דהאיך שייך לתלות הרבוי הכתוב במנחות כרבוי הכתוב בחמץ ע"ש ובפרי החג, ובי"א סי' מ' משיג על תקו"ח: