עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל יד
פרט א אין שבות במקדש
עירובין דף ק"ב מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה, ועליון כאן וכאן אסור דכיון דיצא עליון כולו נופל והוי כבונה וקסבר יש בנין בכלי ומלאכה לא הותרה במקדש] תוס' פי' רש"י יש בנין וסתירה בכלים ותימא אטו מתני' כב"ש דלב"ה אין בנין וסתירה בכלים, ונראה לר"י דאפי' ציר העליון הוא דרבנן דשבות גדול כזה לא התירו במקדש וטובא אשכחן דלא התירו במקדש כגון סידור הקנים ונטילתן דאינו דוחה את השבת:
מתני' מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה, אם בתחלה כאן וכאן אסור: מתני' נגר נועלין בו במקדש אבל לא במדינה והמונח כאן וכאן אסור, וכתב הריטב"א פרש"י משום דאיסר דאוריי' דהו"ל בונה ממש והבונה כ"ש חייב, והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן משום דאלו ס"ל לת"ק דאין כאן איסור תורה הא קי"ל דאין שבות במקדש, אבל בתוס' אמרו שאין בנין דאוריי' וליכא אלא משום שבות, ואע"ג דאין שבות במקדש, לא כל השבותין מתירין, מיהו הא דתנן גבי חזרת רטיה דלכתחלה אסור, וחזרת רטיה ליכא אלא שבות בעלמא, ונראה דכל שבות שאין בו צורך גדול במקדש לא התירהו וכן לא התרהו בדבר שנראה כמלאכה דאוריי' או שהוא קרוב לבא לידי איסור תורה, ועי' תוס' מנחות צ"ז לא סידר הקנים, ותוס' שבת צ"ה:
קג חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסיר, ורמינהו הרכיבתי והבאתי מחוץ לתחום וחתיכות יבלות אין דוחין וכו' כאן ביד כאן בכלי וכו', מתיב ר' יוסף אר"א ק"ו ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו משים שבות אין דין שידחה את השבת, אלא אר"י הא והא ביד שבות מקדש במקדש התירו, שבות דמקדש במדינה לא התירו, יתיב אביי וקאמר להא שמעתא, איתיבי ר' ספרא לאביי הי' קורא בספר על האסקופא ונתגלגל הספר מידו גללו אצלו והא הכא דשבות דמקדש במדינה הוא ולא גזרינן דילמא נפיל ואחי לאיתויי (ספר נמי שבות דמקדש קרי ליה שהרי קדש הוא אלמא שבות דצורך מקדש הותר אף במדינה] ולא אוקימנא באסקופה ע"ש:
ביצה דף י"א אמר עולא ג' דברים התירו סופן משום תחלתן אלו הן עור לפני הדורסן ואריסי חייות וחזרת רטיה במקדש וכו' חזרת רטיה תנינא מחזירין רטיה במקדש ולא במדינה, מהו דתימא מאי משום דאין שבות במקדש אפי' כהן דלאו בר עבודה הוא קמ"ל התירו סופן משום תחילתן והקשה מהרש"א אם אי שבות במקדש דא"כ לכתחלה נמי ובסיפא מסיים אב לכתחלה כאן וכאן אסור ויש ליישב בדוחק ועי' כס"נ וצל"ח תי' דהוה מפרשינן הא דתנן בתחלה היינו לעשות הרטיה למשוח עליה וזה ודאי מלאכה דאורייתא זה ממרח ע"ב:
פסחים דף מ"ו איתיביה לחה"פ נאכל לתשעה לעשרה וכו' לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את יו"ט ואי אמרת צרכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחה יו"ט, א"ל שבות קרובה התירו [של יו"ט עצמו או של אותה שבת עצמה שצריכה לבו ביום במקדש התירו] שבות רחוקה לא התירו [לדחות שבת יו"ט זה בשביל שבת שנייה לא התירו במקדש]:
פסחים דף ס"ה, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שכהנים מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמי' שלא ברצון מאן, אר"ח שלא ברצון ר"א, דאי רבנן הא אמרי אין שבות הוא ואין שבות במקדש, רב אשי אמר אפי' תימא שלא ברצון חכמים, ור' נתן היא דתניא ר' נתן אומר שבות צריכה היתירו שבות שאינה צריכה לא התירו:
מנחות צ"ז לא סידר הקנים דוחות השבת פרש"י אע"ג דאין שבות במקדש אלא דמיחזי כבונה וסותר ותוס' הקשה ע"ב ואבן עוזר בחידושים על עירובין דף ל"ה מחדש הא אמרין אין שבות בבה"ש אבל ב' שבותים גזרינן עי' רע"ב, בזה מיושב רש"י דבמקדש לא גזרו על שבוש אחד אבל על ב' שבותים גזרו, וכן במקלות פסחי' דף ס"ד דקשה על פי' רש"י לפמ"ש אתי שפיר עכ"ל ובספר ארץ צבי סי' י"ז הקשה מר"ה דף כ"ט ר"ה שחל בשבת במקדש היו תוקעין פרש"י דאין איסור שבות במקדש ובכאן יש שני שבותין שבות דתקיעה עצמה חכמה ואינו מלאכה שהוא שבות כמ"ש תוס' שם ושבות דשמא יעברנו ד' אמות עכ"ל ולענ"ד אינו דומה לשני שבותים שהוא עובר בידים כמו סכין לחתוך חבלים, או טלטול קנים ונראה כבונה וסותר, אבל כאן הוא עובר ותוקע, ורק התקיעה אסור מצד ב' שבותים ודו"ק:
כ"ס או"ח קט"ו, השואל הקשה ממנחות צ"ט החלות הי' מתחלקות לערב, לר"ל דח"ש מותר מה"ת הי' אפשר שיאכל כ"א כזית שהוא ח"ש לענין יוכ"פ, והא אין שבות במקדש למה נדחה עד הערב, והשיב מורי הגאון ז"ל ונ"ל במחכ"ת הי' נעלם ממנו מש"כ מהרש"א שבת דף מ"ב דוקא מה שהוא משום מלאכה לא אסרו במקדש אבל חוץ מזה כל איסורים דבריהם אסורים גם במקדש יע"ב, וכן יורה לשון אין שבות במקדש ולא אמרו אין איסור דרבנן במקדש ועי' רמב"ם פ"א מק"פ ועי' לח"מ שם דבריו תמוהים דאשתמיט סוגי' עירובין דף ק"ג דמסקנת ר"י שבות דמקדש במדינה לא התירו וכבר תפסו עליו גדולי אחרונים ז"ל, ומדי דברי אזכיר מלתא חדתא בש"מ ביצה דף כ' שהקשה הא זריקה רק שבות והא לא גזרו על שבות במקדש וחידש לנו הש"מ דכל שעבר ועשה שלא כדין אסרו שבות במקדש ע"ב, ועי' חת"ס או"ת סי' ת"ג מביא קושי' בני יונה בסי' רע"ד שהקשה משבת דף כ"ב שרצה לפשוט ממנורה, הא שלהבת אינו אסור אלא מדרבנן כמבואר בביצה דף ל"ט, א"כ האיך פשיט ממקדש דאין שבות במקדש ע"ש א"כ נראה דלא סברו סברת מהרשא שרק בשבת אמרי' אין שבות במקדש וכן משמע מלשון ר"ן ר"ה כ"ט במקדש לא גזרי' דאין איסור דרבנן נוהג במקדש:
ועי' ריטב"א שבת דף כ"א ד"ה תנן מבלאי מכנסי כהנים, ושו"מ ח"ד סי' כ"א הקשה על מהרש"א במעילה דף י"א כתב רש"י במקדש אין מועלין דאין גוזרין גזירות במקדש, ועי' שבת דף כ' שהכהנים זריזין הם ע"כ אין שבות במקדש שבת קי"ד:
טו"א ר"ה כ"ט מחדש דבר חדש ואעתיק לשונו מדרבנן הא דגזור פרש"י ובמקדש ל"ג דאין איסור שבות דרבנן במקדש, וק"ל הא ע"כ שבות שאינו תלוי במקדש וקדשיו גזרו במקדש נמי דהא תנן סוכה דף ת"ב לולב שבעה וכו' וש"מ דגזרו על השבות אפי' במקדש ובע"כ הא דאין שבות במקדש היינו בדבר התלוי בכבוד המקדש כגון הדחת עזרה בפסחים דף ס"ה וכו' אבל מה שאינו צורך המקדש וקדשיו אעפ"י שאינו נוהג אלא במקדש כגון ערבה ולולב אינו דוחה את השבת מכ"ש תקיעת שופר שאין מצותו מיוחד למקדש דוקא שאין דותה שבות ע"ב ועי' קול סופר סוכה אות תט"ו אבל בתשובת ש"א סי' נ"ו כתב אין שבות במקדש ומותר לקרוא מגילה ע"ש, וט"א מגילה דף ד' מאריך בזה:
רמב"ם פכ"ב משבת הלכה כ"ה, התוקע חייב משום בונה וכו' ואם נשמט ציר התחתון דוחקין למקומו, ובמקדש מחזירין איתו אבל ציר עליון שנשמט אסור להחזירו בכל מקים גזירה שמא יתקע, [כס"נ כתב צריך לומר דמפרש כתוס' דשבות גדול לא התירו או י"ל דסבר דלא דמי האי שבות לאחרינא היכא דגזרי שיעשה מעשה אחר אם נתיר לו מעשה זה אבל הכא החששא בעושה מצוה עצמו שיכול לבא לידי מלאכה:
פכ"א הלכה כ"ז, רטייה שפרשה ע"ג כלי מחזירין חותה ואם פרשה ע"ג קרקע אסור להחזירה, ומניחין רטייה ע"ג מכה לכתחלה במקדש שאין אסיר שבות במקדש, כתב ראב"ד כל זה שבוש אלא מחזירין אותה אפי' מע"ג קרקע, וכתב ה"ה הנוסחא אמיתית בספרי רבי' ובמשנה שם מחזירים רטיה במקדש אבל לא במדינה ע"ש, וצל"ח ביצה דף י"א כתב על גמרא כהן דבר עבודה אין וכו' לפ"ז קשה למה תנן במשנה אבל לא במדינה נפליג במקדש גופא וכך הי"ל מחזירין רטיה אמקדש גופא וכך הו"ל מחזירין רטיה במקדש אבל לא כהן שאינו בר עבודה, ונראה דהא דקאמר אבל לא במדינה היינו אפי' הסיר רטיה לצורך עבודה אפ"ה אינו מותר להחזירה אלא במקדש אבל אם יצא מן המקדש ורוצה להחזירה בחוץ אסיר דגם לטעם היתר סופו משום תחילתו בעינן ג"כ צירוף דאין שבות במקדש ובזה יובנו דברי רבינו פכ"א משבת דכתב הטעם משום דאין שבות במקדש, והיא לכאורה נגד סוגיה דכאן, ולפמ"ש ניחא עכ"ל ועי' תיו"ט פ"י מעירובין משנה י"ג ועי' רע"ב תמיד פ"ה ועל השרץ שנמצא בעזרה בשבת כופין פסכתר שאין יכולין להוציא משם בשבת דעל שבות כזה גזרו אפי' במקדש:
פ"ו מיו"ט כתב יו"ט שחל להיות בע"ש אין אופין ומבשלין ביו"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסר זה מד"ס כדי שלא יבא לבשל מיו"ט לחול יעי' ב"י ומג"א ומחהש"ק סי' תקכ"ז שרמב"ם סובר צרכי שבת נעשה ביו"ט כ"כ הב"י, ומג"א חולק ע"ש:
פ"ה תמידין ומוספין, אין אפיית לחה"פ דוחה את השבת ולא את יו"ט אלא בע"ש אופין אותו ועורכין אותו למחר:
פ"א מקרבן פסח, חל י"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ורוחצן את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש אפי' בדבר שאין צורך עבודה איסר שבות במקדש היתר הוא, שחיטת הפסח דוחין את השבת אבל הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו בכלי אינן דוחין את השבת שהרי איפשר לעשותן קודם השבת ואם יכול לחתוך בידו יבלת בשבת חותך ואם הי' יבשה חתכה אפי' בכלי שאין שבות במקדש כלל, ולח"מ הקשה דנהי דאין שבות במקדש היינו היכי דא"א לעשותו מאתמול אבל היכי דאפשר לא, דהא הבאתו והרכבתו אינו אלא מדרבנן ואסיר משום דאפשר לעשותו מאתמול ע"ב שמחלק בין שבות קל לשבות חמור, ועי' רמב"ם פ"ט חשבת החותך יבלתו, ושעה"מ שבת פי"ב מאריך על לח"מ, ועי' ה"ה פי"ב משבת הלכה א' מש"כ שהיה מחממין עיוכ"פ ולא ביוכ"פ יש ללמוד שיש בחימום חיוב לפי שאין שבות במקדש אע"פ שיש לדחות, וכוונתו כדעת לח"מ כיון שיוכל לחמם מאתמול ע"ב, ועי' תיו"ט תמיד פ"א:
צל"ח פסחים דף ס"ה כתב על רמב"ם שפסק רוחצין את העזרה שילך איסור שבות במקדש אפי' בדבר שאין צריך עבודה ורמב"ם פסק צרכי שבת נעשין ביו"ט כמ"ש ב"י, ופסק שאין אפיית לחה"פ דוחה יו"ט א"כ סובר דשבות רחוקה לא התירו ק"ו שלא התירו שבות שאין צריכי אמנם דברי רמב"ם נכונים הבט וראה לשונו הזהב שכתב אפי' בדבר שאינו צורך עבודה אבל עכ"פ לצורך המקדש הוא, דהא ודאי אין זה כבוד המקדש שיהי' מליכלך בדם שני ימים ובשבת דף קט"ז ת"ר יד שחל בשבת מפשיטין הפסח עד החזרה דברי ר"י בנו של ר' יוחנן, וחכמים אומרי' מפשיטין את כלו שלא יהי' קדשו שמים מוטלים כנבילה, ומעתה אני אומר דר' נתן סבר כר"י בני של ר"י דכל מה שאינו צורך גבוה לעבודה אף שהוא אינו לכבוד שיהי' קדשי שמים מוטלים כנבילה לא שרינן שבות, ה"נ הדחת עזרה כיון שאינה לצורך עבודה אין מתירין שבות, וחכמים שהיתירו שלא יהא בזיון לקדשי קדשים, ה"נ התירו שלא יהא בזיון להבית הנכבד שלא יהא בית ה' כבית המטבחים, וכיון שרמב"ם פסק פ"א מק"פ כחכמים, פסק ג"כ להתיר הדחת העזרה ע"ב: רמב"ם סוף בית הבחירה, כסדר הזה עושין בכל לילה חוץ מליל שבת שאין בידם אור אלא בודקין בנרות הדלוקין שם מערב שבת, וכתב הכ"מ אע"ג דקי"ל דאין שבות במקדש שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקים מע"ש, ומל"מ כתב קשה לי מש"כ רבינו בפ"ב מעבודת יוכ"פ שמלבנין עשיות של ברזל מבערב ולמחר מטילין מים להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים במים במי מקוה עד שתפיג צינתן ואי כדברי מרן למה הי' מלבין עששיות מבערב ולמחר מטילין אותם במים ועוברים על שבות מאחר שאפשר בתיקון אחר דליכא איסר שבות שהוא להחם מים חמין ולערב למחר במי מקוה דליכא איסורא כלל, ועי' שו"מ מהדורא רביעאה סי' כ"א, תיו"ט פ"א תמיד: קהלת יעקב אות א' הקשה מ"ש מיומא דף ו' דמסיק לר"נ דס"ל טומאה הותרה בצבור אפי' היכא דאיכא טהורים עבדי טמאים, ומ"ש שבות במקדש דלא שרינן אפי' היכא דאפשר בלא"ה כיון דאיסור שבות הותר במקדש, וראיתי לתוס' סוכה דף נ' כתבו דהא דאין שבות במקדש היינו דוקא בדברים שהם עיקרים במקדש אבל משום יתירא בעלמא יש שבות נמי במקדש דהרי החליל אינו דוחה לא את יו"ט ולא את שבח, וה"ט דבית השאבה דא"א משום שמחה יתירה, ועי' תוס' שבת דף כ"א ד"ה שמחת שכתבו דמעילה דוחים משום שמחת בית השאבה, ועי' מרכבת המשנה פכ"ג משבת:
סוכה פ"ד מ"ב לולב שבעה כיצד יו"ט ראשון של חג שחל בשבת לולב שבעה, ושאר כל ימים ששה, כתב הרע"ב אע"ג כל שבעה מה"ת במקדש, העמידו חכמים גזירתם בשאר ימי החג הואיל ואין להם עקר מה"ת בגבולים עכ"ל, בספר קול הרמז כתב ואע"ג דאין שבות במקדש כמ"ש הר"ב גבי שופר רפ"ד דר"ה, י"ל דוקא במה שיש בו שייכות למקדש הוא דאמרי' דאין שבות וכעין השופר שבמקדש היו תוקעים בחצוצרת משא"כ בגבולין, אבל לולב דבמקדש הוא כשל גבולין עכ"ל ועי' י"ד מלאכי כלל, הדינים אות ס"ח:
ירושלמי מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה, העליון כאן וכאן אסור, א"ר יוסי בי ר' בון לא כל שבות התירו במקדש:
פרט ב
בספר ארעא דרבנן אות אין שבות במקדש מאריך ואעתק בקיצר, מביא כ"מ בליל שבת אין אבוקות בידם, דאפשר בנרות הדלוקים מע"ש, בזה ניחא פ"ק יומא י"ט תנא לא הי' מתעסקין בנבל וכינור וכו' כיון דהי' אפשר בפה לא התירו שבית דרבנן בנבל וכינור, אמנם קשה מפסחים ס"ד כיצד תולין ומפשיטין וכו' ובשבת קכ"ד מסקינן טעמא דר"א דאסור הואיל ואפשר בלא זה, ורמב"ם פ"א מקרבן פסח פסק כת"ק במקלות דאין שבות במקדש כלל אפי' דאפשר בלא"ה נגד כ"מ, גם מסוגי' עירובין ק"ג חותכין יבלת במקדש מתבאר אפי' באפשר לעשות בע"ש ואיכא למידק ממנחות צ"ז לא קנים סידרן ונטילתן דוחה שבת דתנן כלל ארע"ק כל מלאכה שאפשר לעשותה בע"ש אינה דוחה שבת, ואיכא למידק מירושלמי מובא בתוס' יומא י"ג אשה אחרת מתקינן לכה"ג ופריך ויקדש מאתמול ומשני יכפר בעדו ולא בעד ב' בתים, משמע דס"ל אם אפשר לעשותו מאתמול לא דחינן, והקשה על לח"מ על רמב"ם אם הי' יבישה חותכה אפי' בכלי שאין שבות כלל, דהא הרכבתי והבאתי מחוץ לתחום לא דחו דאפשר לעשותו מאתמול, ופלא ר' יוסף מסיק בסוגי' שבות דמקדש במקדש התירו שבות דמקדש במדינה לא התירו, עוד הביא בספר הליכות עולם כלל גדול בפסחים דף ס"ה שבות צריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו, אבל אני אומר לך הך כללא לאו הילכתא דרמב"ם פסק רוחצין עזרה בשבת וכו' עוד איתא בפסחים מ"ז שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו, ותוס' כתבו שם דהא דאין שבות במקדש היינו במלתא דבעלמא ליכא אלא איסורא דרבנן אז לא גזרו במקדש כיון דליכא איסור דאוריי' בשום מקום אבל במילתא דבעלמא איכא איסורא דאוריי' אע"ג במקדש ליכא אלא איסור דרבנן גזרינן במקדש אטו עלמא, וניחא לי סוגי' זבחים ע"ט מ"ס גוזרין גזירה במקדש, ורמב"ם פ"ב משופר כתב שב"ד זריזין הם, למדני מדבריו כשם שאין שבות במקדש מפני שכהנים זריזים הם, כך י"ל אין שבות במקום ב"ד לפי שהם זריזין, ואיכא למידק מביצה דף ל"ו לא דנין גזרה שמא יכתב, וקשה הא אין שבות במקום ב"ד, ועפרא דארעא כתב לדידי לא קשה דהא דאמרי' דב"ד זריזין הם היינו לזרז אחרים העושין השבות אבל אם הם בעצתם עוברין השבות אין חילק בין ב"ד לשאר העם:
יד מלאכי כללי דינים אות פ', אין שבות במקדש היינו בדבר שאין תיקונו מצוי ושכי' כל כך אבל תקון כלי שיר שהתיקון קל ומצוי בהם אפי' במקדש גזרו כשאינו מעכב העבודה בהכי וע"ש ברשב"א בחדושי סוכה:
אות פ"ב, אין שבות במקדש היינו דוקא בתוך המקדש אבל חוץ למקדש לא דחינן שבות אף שהוא לצורך הבאת קרבן למקדש כגון הרכבת הפסח וכן מחמר כיון שהיא חוץ למקדש:
אות צ"ד, אין שבות במקדש היינו היכי דלא אפשר בלא"ה, אבל בדאפשר לא פר"ח במים חיים פ"ב מעבודת יוכ"פ, וכתב עוד שם, בטבילה ראשונה שהיתה בחול לא הותר בה להטיל עששיות של ברזל, אלא בד טבילות שהי' במקדש אין שבות והכי דייק מתני' דלא קתני להו מקמי טבילה ראשונה אלא בתר דטבל טבילה ראשונה קתני ואם הי' כה"ג זקן או אוסטניס מחמין לו חמין:
פרט ג אין שבות בבה"ש
שבת דף חי, הוא בר"ה ועירובו בכרמלית ורבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש:
עירובין דף ל' סומכס סבר לה כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה"ש:
ל"ב והא קא משמש באילן, רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש, [דכיון דבין השמשות ספיקא הוא ושבות דרבנן היא לא גזרו] וכתב הריטב"א, והא דקאמר רבי כל דבר שהוא משים שבות לא גזרו עליו כל בה"ש, ק"ל דהא תנן בשבת דף ל"ד ספק חשיכה אין מטבילין הכלים ואין מעשרין את הודאי אע"ג דבהני ליכא אלא משום שבות ולא התירו אלא לעשר את הדמאי ולערב עירובי הצרות שהם הקלים שבשבות, ונכון בזה מש"כ הראב"ד ז"ל שלא התיר רבי לעשות מעשה בשבות דרבנן בה"ש אלא שעל גבי עירוב הקל לדונו כאלו יכול לעשות כן כדי שלא לפסול עירובו בכך ואפי' בהא לא התירו כל השבותים דהא לקמן אמרי' אליבא דרבי גזירה שמא יקטום וכל גזירה איסורא דרבנן היא, וטעמא דמילתא דכל שבות שהוא קרוב לטעות ולעשות איסור דאוריי' אוסר רבי אפי' בה"ש כי היכי דלא נשרי באיסור דאורייתא ע"ב:
ל"ד, נתנו במגדל ואבד המפתח ה"ז עירוב, ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, רב ושמואל דאמרי תרויייהו הכא במגדל של לבינים עסקינן ור"מ הוא דאמר פיחת לכתחילה ונוטל, והא"ר זירא ביו"ט אמרי ולא בשבת ה"נ ביו"ט, הקשה תוס' הוי מצי לאוקמי כרבי דבהני אוירא דליבני לית בהו איסורא אלא מדרבנן ע"ב, ומלא הרועים ערך שבות כתב הך מילתא אי גזרו על שבות בה"ש י"ל דתלי' אי ספק מה"ת לחומרא הוי דינו כשבת עצמי ולמה לא נגזר בו שבות אבל אם נאמר ספק לקולא וכיון דהוא גופא גזירה לא גזרו על השבות דהוי גזירה לגזירה, ומיושב קושי' תוס' דהתם קאי אליבא דר"מ ור"מ ס"ל סתה"ה לחומרא ע"כ גזרו על שבות בה"ש:
ובאמת מצינו סתירה לזה, דהרי רמב"ם ס"ל ס"ד לקולא ואעפ"כ אינו מתיר שבות בה"ש כי אם לצורך מצוה, וגם אין לומר משום תוס' שבת דלהר"ם גם תוס' שבת דרבנן כמ"ש בערך תוס' שבת ע"ב, גם נ"ל שראיה נגד סברה הנ"ל מרבא דף ל"ה מוקמי במנעל וקטיר ע"ש ברש"י כיון דשבות לא גזרי בה"ש, ורב"א סבר ספק מה"ת לחומרא עי' ש"ש ש"א פ"ד ודו"ק, ועי' פרי מגדים בפתיחה להלכות יו"ט אות חי אם תוס' שבת דאוריי' גזרו בה"ש, ואם תוס' ל"ד לא גזרו בה"ש:
אביי ורבא דאמרי תרווייהו במנעול וקטיר במתנא עסקינן ובעי סכינא למיפסקי' ת"ק ס"ל כר"י דאחר כל הכלים נוטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ור"א ס"ל כרבי נחמיה דאמר אפי' טלית אפי' תרווד אין ניטלין אלא לצורך תשמישן, כתבו תוס' פ"ה דאי ביד הוי שרי וכו' כיון דשבות לא גזרו בה"ש, ואין נראה דכי נמי סבר ר"א כרבי נחמיה שרי דטלטול סכין לא אסור אלא מדרבנן ע"ש, אבל רע"ב פ"ג כתב ור"א סבר אין כלי נוטל אלא לצורך תשמישו ואסיר לטלטל הסכין כדי לחתוך החבלים שאין תשמישו אלא לחתוך האוכלים והואיל ואיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת החבלים אפי' לרבי דאמר כל דבר שהיא משום שבות בה"ש לא גזרו בכה"ג מודה דגזרו עכ"ל, וכתב אבן העוזר בחידושיו שמתורץ קושי' תוס' לעיל דהוי מצי לאוקמי כרבי, דשם יש שבות דמחזי כסותר ושבות דמוקצה, וגם מיושב הטור סי' שצ"ד שפסק באוירא דליבנא אסור לסתור בה"ש ותמהו עליו ודו"ק, העולם מקשין מדף ל"ב למטה מיוד דעירובו עירוב מבואר שם ברש"י דיש שני שבותים א' שמשתמש באילן ואחד דמפיק מכרמלית לר"ה ואפ"ה לא גזרי' בה"ש וקשה על הרע"ב, ונראה דלק"מ דוקא היכא דשני שבותין באין ביחד בבת אחת ממש כמו דמחזי כסותר ומטלטל מוקצה, אבל באילן בשעה שנוטל ועוקרו מאילן עדיין לא עבר על שבות השני דהוצאה מכרמלית לר"ה, דהא ודאי עקירה בלא הנחה מן הכרמלית אפי' משום שבות ליכא אלא בשעה שמוציא לר"ה, ואז אין משתמש במחובר ועי' ביצה דף י"ח משמע מרש"י דגזרו בה"ש בשני שבותים, ועי' בתוס' שבת ש"ת סקנ"ח, ותוס' רעק"א אות כ"ט, ושע"א סי' כ"ו מביא בשם הגאון רבי העשל ז"ל באילן הם מיד בעשיית המצוה דהיינו בנטילת העירוב עובר אבל גבי מגדל עובר על טלטול סכין קודם שום מצוה לכן כאן גזרו:
רמב"ם פכ"ד משבת, כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בה"ש אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בה"ש מותרין והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק וכו' אבל אם לא הי' שם דוחק ולא דבר מצוה אסור, לפיכך אין מעשרין את הודאי בה"ש אעפ"י שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות, אבל מעשרים את הדמאי:
פ"ו מעירובין, שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בה"ש במקום מצוה או בשעת הדחק, נפל על העירוב גל מבעוד יום אם יכול להוציאו בה"ש בלא עשיית מלאכה ה"ז כשר שמותר להוציאו בה"ש שהיא שעת קניית עירוב וע"ש בה"ה:
בש"ע סי' רס"א בה"ש אין מעשרין ודאי ואין מטבילין כלים וכו' ומותר לומר לעכום בה"ש להדליק נר לצורך שבת, ועי' מג"א ה"ה נר יצ"ט, ועי' ט"ז שמ"ב, וב"י סי' ש"ז כתב רבינו בסי' שמ"ב כל שבות דרבנן מותר בה"ש, וכ"כ הר"י שמותר לומר לגוי בה"ש להדליק הנר:
בסי' ש"ז כל שבות דרבנן מותר בה"ש לצורך מצוה או אם הי' טרוד לעשר בה"ש, והקשה הב"י הא אין מעשרין בה"ש ע"ב מג"א:
בסי' שמ"ב כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בה"ש והוא שיהי' שום דבר מצוה או דוחק, כתב מג"א צ"ע אם במוצאי שבת בה"ש נמי לא גזרו משום שבות דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה כמ"ש שפו' ותקס"ב, ועי' פרי מגדים ומחהש"ק, ועי' תוס' חדשים שמעתי להקשות למה אמר כפל ספק חשיכה ספק אין חשיכה דהא בחדא סגי, והמגיה שם תי' ספק חשיכה אם האיסר מצד הספק חשיכה דהיינו בע"ש, ספק אינו חשיכה במ"ש, וכל חד הוי רבותא, חד לקולא לענין דמאי דמ"ש חמיר דאוקי היום בחזקתי', וחד לחומרא בע"ש בודאי וכדומה, ועי' תוס' דרע"ק אות מ"ד, ותוס' שבת בסי' ש"ז מביא ראיה מיומא דף שמזין כל שבעה מוכח גם במ"ש לא גזרי' על שבות:
שבת דף ל"ד, ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי כתב רש"י אע"ג דשבות בעלמא הוא קסברו גזרו על השבות אף על בה"ש וכתב ב"י בסי' רס"א וכיון דקי"ל כמ"ד כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש א"כ מעשרין את הודאי בה"ש, אבל רבינו בסי' שמ"ב כתב דהא דאמרי' דלא גזרו בה"ש דוקא לצורך מצוה או שהי' טרוד משמע שהוא שלא כדעת רש"י, דאם איתא דרש"י הכי ס"ל למה לאוקמי מתני' כמ"ד דגזרו עליו בה"ש אפי' כמ"ד דלא גזרו מצי אתי' ומתני' באינו לצורך מצוה, ואפשר דמתני' סתמא קתני ע"ש, ועי' תויו"ט:
חמד משה בסי' שמ"ב כתב על ספיקו של מג"א אם בה"ש במ"ש, לענ"ד דליכא לספוקי בזה לפי מש"כ ב"י בשם הפוסקים דהיינו לצורך שבת כמ"ש מג"א רס"א, ולפ"ז אם הקלו בה"ש של ע"ש לעשותו חול לענין זה בעת ההיא לצורך שבת שאח"כ אבל האיך נעשה חול בה"ש של מ"ש דאם הוא חיל אין צורך שבת בו אז כ"א צורך חול ולזה לא הותרו שבות כ"א שתאמר שעדיין שבת הוא א"כ איך נתיר שבות בשבת לכן אין להקל כ"א שבות שהותרה אף בשבת עכ"ל, ואחי מורי הגאון ני' בספר לקוטי בית אפרים כתב, וצ"ע בעירובין דף ל"ב תי' גמרא כרבי דס"ל אין שבות בה"ש הלא העירוב קינה במחילת היום וצריך להיות ראוי בשעת קנין עי' דף ל"ח, ואי אמרינן דהטעם דאנו תולין שהיא יום לא יהי' קונה בסוף היום כמו שהקשה חמד משה על מג"א ועי' מחהש"ק שמו סקי"ב, ומצאתי בתוס' דף למד ד"ה ולפרש דס"ל דלא גזרו על אותו זמן עכ"ל: