אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל ט › פרט א מצות אין מבטלין זא"ז.

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל ט · פרט א מצות אין מבטלין זא"ז.

עט סופר חלק א כלל ט

פסחים דף קי"ד, הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אע"פ שאין חרוסת מצוה, ר"א בן צדוק אומר מצוה, תוס' וא"ת אמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה, וי"ל דכיון דכל עיקר מרור לא ניתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא מקרי ביטול בכך, וכ"כ הר"ן וכי תימא והא חרוסת לתנא דמתני' דלא מצוה אלא רשות ולא מבטל מרור דאוריי' בזמן שבהמ"ק קיים, איכא למימר שאני התם דטבול בעלמא הוא ולא חשוב שדרך אכילתו בכך עכ"ל:

מהרש"א כתב על תוס' ה"ה דה"מ להקשות כן אפי' לרא"ב צדוק דאמר מצוה בחרוסת דודאי אינו אלא מצוה דרבנן ואתי דרבנן ומבטל מרור דאוריי' דר"א ב"ץ בזמן הבית היה ואפי' במרור בזה"ז דהוי נמי מרור דרבנן כדלקמן מ"מ לר"י דחלוקין חביריו על הלל וס"ל דאוריי' מבטל דאוריי' וה"ה דרבנן מבטל דרבנן כדלקמן:

הביאר מרדכי כתב לפמ"ש תוס' בזבחים ע"ח, וז"ל דהתם חוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן, לק"מ דדוקא מרור מבטל למצה אבל אין חרוסת מבטל למרור, וצ"ל דהתוס' כאן תפסו עיקר מש"כ שם ועוד דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל ליה מרור ליכא טעם מצה כזית אבל אם אוכל הרבה שרי, ולהך תי' לא חולקו בין שיש בו מרירות לאין בו דלעולם חדא מבטל לאידך וא"ש, ואין להקשות לפ"ז הא מצי אכיל יותר מכזית מרור באופן שאם מעט החרוסת מבטלו אינו מבטל אלא המעט כשיעור החרוסת ונשאר עוד כזית מרור דלא מתבטל כולו כדהתם באורז ודגן, דלק"מ דלא מצינו זה שיצטרך לאכול יותר מכזית מרור בבת אחת, וגם הא לא נהיגי ליקח בב"א יותר מכזית וא"ש, ואפשר מש"ה מקשו לת"ק ומשום חרוסת רשות ולא מקשו לראב"ן כמ"ש מהרש"א, די"ל דלמא באמת אכלו יותר מכזית מרור עד שנשאר אחר הביטל מהחרוסת עוד כזית מרור, והנה לתי' קמא שבתוס' קשה הא דמסקי' לקמן מברך על מצה והדר מברך על מרור ופי' תוס' ור"ן אם הי' אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהי' כורכן אח"כ אתי מצה דרשות ומבטלא מרור דרבנן ע"ש הרי מפורש בש"ס שגם מצה שאין לה מרירות מבטל מרירת המרור ואפשר לדחות כיון דבמרור טעם מרור בעינן חיישינן לביטל כל דהוא שיתבטל מקצת מרירת וממילא מה"ט ג"כ שפיר הקשו התוס' שיבטל החרוסת למרור אפי' לתי' קמא דהתם, ולפ"ז קושיתם איני מכח הא דקאמר ר"מ בריה דר"נ דאתא מרור דרבנן ומבטל למצה דאוריי', דאהא שפיר י"ל דדוקא מרור יש לו כח לבטל כתי' קמא שבתוס', אלא עיקר קושתם מהא דמסיק הש"ס דלא סגי' ליה שיאכל מצה בלא מרור תחילה כשהי' כורכן אח"כ אתי מצה דרשות מזה מוכח דגם ע"י מצה שייך ביטול עכ"פ למרירת המרור דבעינן טעם מרירת גמור, ע"ז הקשה מחרוסת שיבטל המרירות, ולכן א"ש דמקשו מת"ק דחרוסת רשות ולא לראב"ץ כמ"ש מהרש"א ע"ש, וכתב לפמ"ש רמב"ן עי' ראש סוף חלה בעושה עיסה מחיטין ומאורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא י"ח בפסח משום דאורז נגרר אחר החיטין לק"מ קושי' תוס' בזבחים ודו"ק, וכפמ"ש תוס' אם אוכל הרבה שרי אכתי קשה אהא דמסקינן מברך על מצה והדר מברך על מרור וכו' קושי' תוס' שיכרך שניהם יחד תחלה מאי אמרת דמרור דרבנן מבטל מצה יקח כשני זתים מצה וכזית אחד מרור שאם המרור מבטל מצה נשאר עדיין כזית מצה וא"ת דאז יבטל המצה את המרור י"ל הא אסיקנא דבין להלל בין לרבנן אי בעי למיעבד כריכה שפיר דמי דאין מצות מבטל זא"ז וכו', וי"ל אם יקח ב' זתים מצה יהי' כזית אחד רשות ואתי מצה דרשות ומבטל למרור דמצוה ע"ש:

קט"ו, אמר הילל משמיה דגמרא לא ניכרך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול משום דס"ל מצה בזה"ז דאוריי' ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל ליה למצה דאוריי', ואפי' למ"ד מצות אין מבטלין זא"ז ה"מ דאוריי' בדאוריי' או דרבנן בדרבנן אבל דאוריי' ודרבנן אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאוריי' [פרשב"ם אפי' למ"ד וכו' דכיון דכי הדדי נינהו כולהו קיום מצות נינהו ולא מבטלי אהדדי] מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלות זא"ז הילל היא דתני' אמרו עליו על הילל שהי' כורכן בב"א ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, א"ר יוחנן חולקין עליו חבריו על הילל וכו' השתא דלא איתמר הילכתא לא כהילל ולא כרבנן, מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש בהלל, רשב"ם פי' מבטל טעם מצה, גם בלע מצה יצא ולא צריך טעם י"ל כל ראוי לבילה ומיושב הרבה מה שהקשה שו"מ מהדורא תנינא סי' י"ב ע"ש:

רשב"ם כתב ר"י דאמר דפליגי דרבנן לגמרי דלית להו כריכה כלל, ותוס' כתבו רבנן סברי דבכל ענין מצותן בין ע"י כריכה בין ע"י כל אחד לבדו ופליגי אהילל דמצריך לכרוך, וא"ת מנ"ל דסבר הילל דאין מבטלין דילמא שאני הכא דגלי קרא, ועוד הא לרבנן נמי אין מבטלות דהא אם כרכן נמי יצא, וי"ל מדסבר דלכתחילה יש לי לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כריך א"כ בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א"כ איצטרך קרא הכא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מבטלי והילכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא:

אלא מברך אמצה, אם הי' כורך שניהם יחד תחילה הוי אתי מרור דרבנן ומבטל למצה, ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחילה כשהי' כורכן אח"כ אתי מצה דרשות ומבטלא מרור דרבנן [והקשו אחרונים לפי' תוס' זבחים רק מרור מחוזק מרירות יכול לבטל מצה ולא מצה למרור] ומיהו אי הוה קיימו לן כהילל הוה עבדינן הכי מצה לחודא והדר מצה ומרור בכריכה כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה בהילל הוה דרבנן ודרבנן ועי' ר"ן: מהרש"א כתב, לא ידענו מי הכרית לומר להלל דלא גלי קרא אלא לכתחילה יש לכרוך אימא דאף לעיכובא קאמר קרא ועי' בזה במרדכי עכ"ל, וכ"ל המרדכי כורכן בב"א ואוכלין פי' הי' נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת פסח] וא"ת הא אין מחזיק בית הבלועה כל כך דהא אמרי' דשיעור בית הבליעה מחזיק היינו כביצה, י"ל ה"מ כשהאוכל שלם אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי, ת"ל יאכלוהו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, וא"ת רבנן היכי דרשו ליה לקרא דעל משמע דוקא בב"א, י"ל דאינהו דרשו דקרא דעל אתי למישרי אפי' בב"א, דאי לאו קרא הו"מ דצריך לאוכלן מצה ומרור כל אחת ואחת בפני עצמו דמשמע יאכלוהו להכי איצטרך על דמותר לאוכלן אפי' בב"א, וא"כ היכי מוכח ר' יוחנן מהכא דחלוקין עליו חבריו על הלל הא שפיר סביר להו דמותר לאוכלן בב"א כמו הלל וכו' וע"ק היכי מוכח דהלל ס"ל דמצות אין מבטלין זא"ז דעלמא, דילמא שאני הכא גבי מצה ומרור דגלי קרא דשם אין מבטלות דכתיב על דמשמע בב"א, וי"ל דע"כ ס"ל דהלל דמצות אין מבטלין זא"ז מדקא דריש לקרא דעל אתי לאשמעינן דחובה לאכלן בב"א, דאדרבא אומר דעל אתא לאשמעי' דמותר לאכלן בב"א, דאי לאו על ה"מ דצריך לאכול כל אחד ואחד בפני עצמו ולא בב"א משום דמצות מבטלת זא"ז בעלמא, להכי איצטרך לאשמעי' דהכא אין מבטלות ומותר לאוכלן בב"א, אלא ש"מ דס"ל דבעלמא נמי חצות אין מבטלין זא"ז ע"ש:

וצ"ק מישב קושי' מהרש"א דרבנן פליגי על הלל מדכתיב יאכלהו ולא כתיב יאכל אותו, לפ"ז קשה להלל למה לא כתב אותו מש"ה ס"ל להלל דכריכה אינו מעכב וקרא אתי דלכתחילה יש לכרוך ואי הוי כתיב אותו ה"א לעיכוב:

קט"ו, ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא, וא"ת כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן ליבטיל מרור להאי מצה דבהדיה, וי"ל דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהם שלמים אפי' יהי' יותר מחבירו לא מבטל ליה, ועי' תוס' דף ק"כ ד"ה באחרונה, שכתב וכן להלל שהי' כורך מצה ופסח בסוף הסעודה והכי הוי אכיל מצה דאוריי', א"כ בתחילת סעודה הי' מברך על המצה ואוכלת דמועלת אותה ברכה לברכת המצה עם הפסח שבסוף ע"ש:

כוונת התוס' אם אכל מצה בתחילה בודאי יצא ידי מצות מצה רק מצות כריכה לא קיים עד שבסוף שעשה כריכה וכן מבואר בביאר מרדכי וצע"ג מש"כ בהגהות ברוך טעם דף א' שהקשה למה אמר הש"ס השתא דלא אתמר וכו' ניכול מצה לחודא ומרור לחוד והדר לאכול מצה ומרור כדי לצאת ידי שניהם, ממנ"פ כבר יצא בדיעבד באיזה אופן שאכל או ע"י כריכה או כל חדא לחודא ומה יועיל שוב באכילתן אטו אם אכל שני זתים מצה עשה שום מצוה באכילת זית השני ע"ש, כי מצות כריכה לא קיים אם אוכל כל אחד לבדו, ועי' מהרש"א שהקשה כיון דמצות כריכה להלל הי' בסוף הסעודה אנו שעושין זכר למקדש כהלל אמאי אנו עושין את הכריכה קודם סעודה, וי"ל כיון שאני מסתפקין אם הלכה כהלל אם לאו א"כ לרבנן דפליגו יבטל טעם המרור שהיא רשות את מצה דאוריי' דקי"ל כרבא דמרור דרבנן ומצה דאוריי' עכ"ל ופלא:

על תוס' שהקשה ידי מצה יצא כיון שאין במרור זה מצוה דרבנן, כתב מהרש"א קושטא הוא דקאמרי כן דאין בזה המרור אפי' מצוה דרבנן, מיהו א"נ דהוה מצוה דרבנן במרור הוה תקשי ליבטיל מרור דרבנן מצה דאוריי' אפי' בזמה"ז לרבא, ופרי מגדים תעה סקי"ג כתב י"ל ה"פ בלע מצה ומרור בכריכה דתרווייהו מצוה דרבנן בזה"ז להלל שכבר אכל מצה דאוריי' לזה מקשו דמרור זה אפי' מצוה דרבנן ליכא כיון שלא יצא בו:

שמעתי קושי' בשם הגאון רבי דניאל פרוסניץ רב"ד דק"ק פ"ב ז"ל, האיך הלל הי' כורך פסח מצה ומרור ביחד, הא אין עושין מצות חבילות, ואחי חורי הגאון רבי חיים ז"ל אמר דלא שייך בזה חבילות כיון כך מצות התורה שיאכל ביחד כמו ד' ציצית ששייכים ביחד, ומצאתי בהגהות רעק"א ז"ל שמרמיז לעי' בתוס' ברכות דף ל"ט ע"ב ד"ה הכל מודים ע"ש, וגם במרדכי בפסחים כתב כן בברכת כהנים לא שייך מצות חבילות:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה