עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל ח · פרט א פתיחה לסוגיה שמא יעברנה
הטעם שחששו חכמים שיעברנה ד"א, פרש"י במגילה דף ד', הכל חייבין ומתוך שהוא מחויב בדבר הוא בהול לצאת ידי חובה ויעברנה ד"א ואפי' לן בשדה ומגילה בידו יש לגזור על הדבר עכ"ל, והקשה תוס' חדשים סוכה פ"ד דמשמע שישכח שהוא שבת וא"כ פטור כי טעה בדבר מצוה ולמה יגזרו חכמים בשביל זה לבטל מ"ע של שופר ולולב ע"ב, ובשעה"מ, ובלקוטי בית אפרים שחיבר אחי מורי הגאון ני' מדייק בלשון רמב"ם בשופר שכתב שיהי' עובר באיסר סקילה הכוונה דס"ל דודאי לא יהי' חייב אפי' חטאת כיון שהוא טרוד אבל עכ"פ עובר על איסר סקילה, גם כתב מש"כ רש"י בסוכה דף מ"ב שילך ללמוד הנענונים וברכות, ויל"ד הלא צריך ליטול גם בימין ודרך גדילתן, אבל כיון ביו"ט הראשון כבר נטל וידוע שצריך ליטול בימין וביום שני ילך רק ללמוד נענועים וברכות ע"ב, ולמה שי' רש"י דוקא במגילה שהוא בהיל ולא בשאר מקומות ראיתי בליקוטי חבר בח"ב באמת איכא תרי גזירה חדא משום בהיל וזה שייך אפי' בדרבנן, וחדא משום אומר מותר שיסבור מצוה זו דוחה שבת וזה ל"ש בדרבנן והנה שופר ולולב שהם דאוריי' דשייך אומר מותר מודה ר"י משא"כ במגילה דל"ש כ"א בהיל נחלק ר"י ולזה במגילה דוקא כתב רש"י מתוך שהוא בהיל לרמז הטעם נחלק ר"י עכ"ל:
פנ"י במגילה כתב אפי' יודע שהוא שבת והמלאכה אסורה אפ"ה אתי למטעי ולומר דמצות שופר ולולב דוחין שבת דהא לקושטא דמילתא לר"א דמילה שופר ולולב וכל מכשיריהן דוחין שבת ע"ב ובביצה דף חי, וח"ס וכ"ס מסביר בזה סברת תוס' שמחלק בלולב הקילו שאינו אלא טלטול משא"כ בשופר דאיכא מעשה חכמה, הכוונה ע"י שרואה שהתירו לו שבות משום מצות שופר יטעה יותר אפי' לעבור ד"א בעבור מצוה, אבל בלולב משום טלטול בעלמא שמותר לו לא יטעה יותר הבן, בזה אמרתי לישב קושי' תוס' ביצה דף י"ח ד"ה שגזר השקה וא"ת נגזר שמא יעברנה וכו' רק אם יש תיקון בכ"ז מותר יוכל לטעות לעבור ד"א בר"ה, ע"כ בדלי שלא נראה כמתקן לא יטעה ומיושב קושי' תוס', ומיושב שם רש"י ומהרש"ל אשר הקשה מהרש"א, כי ע"י שהיא מתקן סובר רבה גזירה שמא יעברנה וכן רש"י פסחים דף פ"ה הזאה תוכיח, הזאה שבות הוא מתחזי כמתקן, והקשה אחרונים הא מבואר לקמן הוזאה מטעם גזירה שמא יעברנה, מיושב ג"כ ע"י שמתקן יטעה ג"כ ויעברנה, והנה תוס' שכתבה מרה"י לר"ה אית ליה היכר בע"כ אינה סובר כסברת פנ"י רק שישכח המלאכה וע"י היכר יזכור שאסור, וי"ל לשון רמב"ם בהלכו' שופר כתב שמא יוציא מרה"י לר"ה וגם שמא יעברנה בר"ה, ובהלכו' לולב ומגילה כתב רק שמא יעברוה כי בשופר שמותר לו לעבור בשבות לתקוע יוכל לטעות כסברת פנ"י שמותר לו גם להוציא מרה"י לר"ה ולא מועיל שיש לו היכר כיון שטועה שמותר לעבור בעבור לקיים המצוה ע"כ נקוט שמא יוציא מרה"י לר"ה, אבל בלולב אין לטעות כיון שרק טלטול בעלמא הוא, דק חשש שישכח המלאכה וברה"י לר"ה יש לו היכר ש"כ נקיט רק שמא יעברנו מכ"ש במגילה ודו"ק, לזה עוררני בני הבחור המופלג שמעון ני', ועי' כ"ס סי' פ"ט באופן אחר:
ה"ס בחידושיו על סוכה מביא פנ"י הנ"ל אפי' יזכור שבת יורה היתר לומר שדוחה שבת בהעברת ד"א, מתוך הדברים האלה אני אימר בודאי בתחילה כשיודע שלולב או שופר רחוק מבית הבקי כמה אמות לא יטעה לעבור ד"א להדי' אבל יתיר לעצמו איסור דרבנן לטלטל פחות פחות מד"א, ואח"כ בתוך טרדת וטלטל יותר מד"א וכו' לפ"ז פ"ק דמגלה י"ל משו"ה קאמר ר' יוסף טעם מפני שעיניהם של עניים נשואות ולא סגי ליה בטעם שמא יעברנו משום דהתם ליכא למיעטי במידי כלל ואפ"ה ס"ל לרבה שמא יעברנו ואפי' בטבילת כלים ס"ל שמא יעברנו וגם התם פליג ר' יוסף ושארי אמורים, והריף פסק התם דלא כרבה והקשה עליו הרא"ש ועי' ט"ז או"ח סי' שכ"ג ולהנ"ל ניחא עכ"ל, והנה בל"ס כוונת רבינו ח"ס ז"ל מתחילה קודם שיטול בידו יתיר עצמו רק לטלטל פחות מד"א, אבל אח"כ כשיטול בידו מתוך טרדתו יקח בידו לטלטל יותר מד"א כי אם יקח בידו ועושה עקירה רק ליטל פחות מד"א, אז איני עובר אם ילך אלף אמות כיון שלא הי' עקירה על זה כמובן, ומדייק רש"י ביצה שמא יטלנו בידו ויעברנו ד"א בר"ה, כתב רש"י ממקומו עד המקוה ופלא מה רצה בזה, ומובן בהנ"ל שיעשה עקירה ממקומו עד המקוה, אבל אם עקר ליטול פחות מד"א, גם אם הלך אח"כ עד המקוה כמה אמית פטור כיון שלא הי' כוונה ראשונה לכך אבל פלא על חתן סופר שכתב ג"כ שהוא רצה לעשות בהיתר בהולכין פחות מד"א אבל מחמת בהילות לא ימדוד כראוי וסבר בדעתו שלא עבר עדיין ד"א ובאמת כבר עבר השיעור המצומצם וזה גזירה שמא יעברנו ד"א והוא סבר שלא עבר עדיין ששוא מדד בבהילות וטעה בכ"ש עכ"ל, כיון שעקר רק על פחות מד"א גם אם יטעה אח"כ אינו עובר, וצע"ל ואולי לישב עפ"י כפ"ת שמחדש דבר חדש בדף מ"ג על קושי' תוס' על רש"י ד"ה ויעברנו, דהנה פ"ק דשבת דף ה' אמר ר"י המעביר חפץ מזויות וכו' נראה דסבר רש"י דיקא במוציא לר"ה מרה"י איתא להך דינא משום דמלאכת הוצאה מרה"י לר"ה ממשכן גמרינן לה, ובעי דלהוי הוצאה דומי' דמשכן, אבל העברה ד"א בר"ה דחייב לא ילפי' ממשכן אלא גמרא גמירי לה כדאי' בשבת צ"ו, הלכך סבר רש"י דמעביר ד"א בר"ה אע"פ ושעקירה ראשונה לא הי' להעבירן ד"א ושוב נמלך והעבירן אפ"ה חייב, והשתא דאתית להכי נ"ל לתרץ דמאי דנקט שמא יעברנו ולא הוצאה מרה"י לר"ה, משום דס"ל לאינשי דלאו מלאכה היא כיון שאין לה רמז בכתוב, משא"כ מוציא מרה"י לר"ה דכתיב בקרא זהירי בה טפי ע"ב, וערוך לנר סוכה דף מ"ג הקשה עליו משבת קנ"ג אר"א בר אהבה היתה חבילה ע"ש מוכח שם גם לענין מעביר ד"א בר"ה כן וכן פסק רמב"ם:
הפנ"י ביצה י"ת כתב דודאי לאו ברשיעי עסקינן דהכל יודעין שאסור להוציא מרה"י לר"ה ואינו ניחוש ליך אלא בע"ה גמור או שישכח שהוא שבת א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שאסרו לטלטל לולב ולטבול כלים סוף סוף ליכא תקנתא בהכי לע"ה גמור שאינו יודע תקנת חכמים וכן למי שישכח שהוא שבת ע"ב, ובני הבחור מופלג כ"ה שמעון ני' אמר לישב עפ"י ר"ן שאחרים שאינם טרודים במצוה מי שיודעים שאסור לתקוע יזכרהו אם ע"ה או אדם פרטיי ישכח שהיום שבת, ואם לא הו' תקנה אז כל העולם טרוד במצוה ולא יזכרו ודו"ק, לפ"ז אמר בני הבחור המופלג כ"ה משה אברהם ני' י"ל קושי' מזרחי שמא יתקן כלי שיר, כי לשמא יעברנו יש תועלת מתקנה שמי שרואה שהולך ברה"ר יזכרהו, אבל לענין יתקן כלי שיר שתוקע בבית הדרי דברי שנ"י, הה הועילו חכמים בתקנתן לע"ה או מי שישכח שהיום שבת, ולא שייך שיזכרהו, מה שעושה כל אחד בביתו:
סמ"ג בהלכות שופר כתב דבר חדש, וכ"ל יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום אע"פ שהתקיעה משום שבות ומן הדין הי' שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם, ולמה אין תוקעין אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו אח"כ ד' אמות בר"ה כעין שבארנו בלולב או מוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה שהכל חייבין בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע עכ"ל, ובהלכות לולב כתב, תנן ר"י אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב בר"ה פטור מפני שהוציאו ברשות פירוש קסבר טרוד בדבר מצוה פטור, אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב, וגזירה דרבה כך הי' שמא יעברנו ד"א לר"ה לאחר שיצא בו עכ"ל, מזה נראה שקושי' אחרונים שהקשו מטעה בדבר מצוה, כבר הקדים הסמ"ג ומחדש שגזירה שיעבירנה לאחר שכבר יצא, גם שאין אז עוד טרוד במצוה בכ"ז גזרי' ע"י שהי' טריד ושכח ויעברנה, זה דבר חדש מאוד, ומובן בזה הר"ן שהקשה למה לא גזרי' במילה שיולך התינוק למוהל ברה"ר ולא זכנתי להבין קודם המילה חי נישא את עצמו ורק לאחר המילה שתינוק חולה וכ"כ תיו"ט פ"ד דסוכה, ואז כבר עבר המצוה ואינו עוד טרוד במצוה וצע"ג, ובהנ"ל מובן שגם אח"כ חיישינן שישכח ויעברנו ודו"ק, אח"כ כתב הסמ"ג יום הראשין של חג בשבת לא מברכינן ביה גזירה שמא יעברנו ד"א בר"ה, ולא כתב אח"כ כמו בשופר היטיב דיבר לי בני המופלג כ"ה שמעון ני' כי בלולב לא שייך טעה בדבר מצוה כיון מדאגביה יצא וחייב תיכף, רק על ר"י מוקמי' בגמרא בהפכו, אבל סמג מיירי בסתמא כדרך כל הנוטלים: