עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל ו · פרט ז המקדש בעד אחד
אם ע"א יכול לחזור ואם מהני אמתלא:
אלקים ראיתי עולים בעלי קרנים מנגחים ימה וצפונה בזה ואסדרם כיד ה' הטובה עלי, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך:
כתובות דף ע"ב, מאכילתו שאינו מעושר, ה"ד אי דידע נפריש אי דלא ידע מנא ידע לא צריכא דאמרה ליה פלוני כהן תיקן לי הכרי ואזיל שייליה ואישתכח שיקרא, וראש מביא ירושלמי שהכל בעדים כי אין הכהן נאמן להפסיד כתיבתה, אבל ר"ן מביא רמב"ן שכהן נאמן וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא האחד ואמר דשקרא הוא אין השני האומר משמו נאמן ע"ש, וכן פסק המחבר בסי' י"ז ס"ח אם ע"א אמר לאשה מת בעליך אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לב"ד ואומרת מת בעלי אבל אם בא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת לא מהימנא, וכתב הח"מ יש להסתפק אם יכול לומר העד הראשון שקר הגדתי לך וכבר כתב הר"ן בתשובה סי' מ"ז אף שהגדתו מועלת חוץ לב"ד מ"מ אם אמרו אח"כ תבודין היינו נאמנים, אך יש לפרש דברי הר"ן דמיירי כל זמן שלא העיד העד השני בפני ב"ד אבל באמת אין סברא לחלק דמה תועיל העדת העד השני שלא יוכל העד הראשין לחזור מדבריו וא"כ כל עד מפי עד צריכה האשה לחקור היטב שלא יחזור העד הראשין מעדותו ויאמר שקר הגדתי עכ"ל, וכתב הב"ש כוונתו דרך עצה טובה שתחקור שאל תבא לידי מכשיל אבל ע"פ הדין אין חוששין שמא יחזור הראשין ויאמר שקר הגדתי, ועי' ב"ש קט"ו סק"ד ועי' שלט"ג פרק האשה שהלכה, אמר לה ע"א הולכת לב"ד ומתרת עצמה ע"פ אותו העד שהעיד לה ואע"פ שהעד כופר אח"כ עדותו לב"ד ואמור שאינו יודע העדות כמבואר בפרק שבועת העדות עכ"ל, וכתב הבית מאיר הב"ש מביא בשם ש"י דהראשון יוכל לחזור ולומר שקר הגדתי לך, א"כ ק"ק למה לא תהא נאמנת להכחישה במגו דשקר הגדתי לך, וי"ל דלא חשוב מגו לעשות עצמו רשע במעיד שקר ואף חוץ לב"ד ע"ש: כ"ל תשובת ר"ן בסי' מ"ז, תחלה אני דן על מה שאמר העד הראשון תחלה חין לב"ד שהיתה זקוקה ליבם אם יש לסמוך עליו במה שהעיד בב"ד ששמע שמת זה זמן רב מי אמרי' כיון דבעדות אשה אינו צריך שיעיד העד בב"ד הרי עדותו חוץ לב"ד כאלו העיד בב"ד וכי היכי דבעדות שנתקבל לפני ב"ד אמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והכי נמי בעדות זו כיון שהגיד חוץ לב"ד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' בב"ד או דלמא אפ"ה כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פ שמכחיש דבריו ראשונים לכי שאין אדם מדקדק בדבריו בשה שאיחר חוץ לב"ד, ומסתברא הכי קושטא דמילתא שאפי' בעדות אשה אעפ"י שהגיד חוץ לב"ד חוזר ומגיד בב"ד שאעפ"י שמכחיש דבריו ראשונים ויש ראיה לזה מאותה ששינו העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין לזכות בין לחיוב אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו הרי אלו נאמנים אם משנחקרו עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו אין נאמנים הרי שכללו כאן כל מיני עדויות אפי' אותן שאינן צריכין שיהי' נעשין בפני ב"ד שהרי שנינו בין לאסור בין להתיר ואפ"ה אמרי' שאעפ"י שהעידן בכ"ד כל שלא נחקרה עדותן עדיין יכולין לומר מבדין אנו לפי שאין העדים מעידים עד שעת גמר עדותן בב"ד וזו ראיה שאין עליה חשובה עכ"ל וכתב ש"ש ש"ו פי"ד מבואר אפי' באיסר והיתר דלא בעי עדותן בב"ד מ"מ כל שלא נגמרו עדותן בב"ד חוזר ומגיד בלא אמתלא אם עדים בשטר יכולין לחזור ולאמור מבודין היינו עי' במקנה כלל י"ט פרט ג' באריכות:
תוס' אי דידעי וכו' דיכולה לומר משחקת הייתי, וכתב הפלאה ר"ל שסמכה על זה כשיבא לאכול תאמר לו ששקר אמרה לו, אע"ג דקי"ל בעדים כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והעדות הראשון קיימא ואם באו עדים והזימו עדותן ראשונה נפסלים אפי' שחזרו בהן קודם הזמה, א"כ הכי נמי כיון דע"א נאמן באסורין ואינו יכול לחזיר בו אחר כ"ד והוא יכול לאכול ע"פ מה שאמרה לו תחלה שהוא מתוקן וממילא כיון שהוא יודע שלא הי' מתוקן כיון ששקר אמרה לו שוב אינה נאמנת ואינו יכול לסמוך עליה עוד וכו' מ"מ כיון שהיא אומרת שהי' אומרת לו שלא יאכל אין יכול להפסידה כתובתה ע"ש ובדף כ"ב כתב ע"א שאמר שלא בפני ב"ד אע"ג דנאמן יכול לחזור ע"פ אמתלא, ואפשר י"ל בע"א באיסורין שאמר שלא בפני ב"ד נאמן כשיש לו מגו אפי' בלא אמתלא ע"ש:
חו"ד קפ"ה כתב אמרי' בקידושין דף ס"ג אמר רב אסי מודינא אם אמרה נתקדשתי דאין סוקלין דלאב הימניה רחמנא ולא לדידה פרש"י דלענין איסור הוא מטעם שוי' הנפשי' ח"א ולא מטעם נאמנות ע"ש, ובגיטין דף ב' כתבו התוס' דכל הנאמות באיסורין מנדה ילפי' דכתיב וספרה לה, והנה נראה ברור דבכל מקום דהימנא רחמנא לע"א דלא מהני אמתלא להיות חוזר ומגיד כמבואר בח"מ כ"ט גבי ע"א לשבועה דאינו חוזר ומגיד אפי' באמתלא וכן בעד סוטה וא"כ נראה דה"ה בע"א באיסורין כיון דהימניה רחמנא אין יכול להיות חוזר ומגיד אפי' באמתלא דמ"ש מע"א לשבועה דאינו חוזר ומגיד, ועוד ראיה מרמב"ם פט"ז מסנהדרין באמר ע"א חלב זה ואכלו לוקה ואי הי' מועיל אמתלא לחזור ולהגיד לא היינו לוקין דהתראת ספק הוא כמש"כ רמ"א בתשובה סי' ב' דאינו מועיל אמתלא בהוחזקה נדה מהא דלוקין עליה, ונראה דאף דלא מהני אמתלא במקום דהימנא רחמנא לע"א כגון בסוטה ובשבועה, אבל יכול לומר מבודה היותי כמש"כ הר"ן וכו', א"כ נראה הא דכתב רמב"ם דלוקין על איסר שהוחזק בע"א היינו כשהעיד בב"ד דאין יכול לחזור בו אבל כשהגיד חוץ לב"ד אף דנאמן מ"מ כיון דיכול לומר מבודה הייתי הוי התראת ספק ואין לוקין וכו' ומסיים אמתלא אינו מועיל רק נגד שויא אנפשי' ח"א מה שאין כן בדבר שהוא מטעם נאמנות הנוגע לאחריני אז ודאי אפי' אמתלא איני מועיל או דאין צריך אמתלא ע"ש באריכות:
ש"ש ש"ו פ"ח מביא רבינו פורבנצי מחלקין נאמנות האב מנאמנות דידה ומשום דלדידה לא הימנה רחמנא ומש"ה באומרת אשת איש אני נתנה אמתלא נאמנות כיון דאינה אלא משום דשויא אנפשה ח"א, אבל אב דהימניה רחמנא הרי הוא כשנים וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' ע"י אמתלא, אמנם נראה מוכח דאפי' היכא דהימניה רחמנא מהני אמתלא, מכתובות דף כ"ב באשה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהני אמתלא, ואשה נאמנות מן התורה דכתיב וספרה לה, מוכת ע"כ לא אמרי' כיון שהגיד וכו' אלא בהגדת שני עדים ובהו כתיב אם לא יגיד ונשא עונו דבעי הגדה בפני ב"ד ושוב אינו חוזר ומגיד אבל העדאת ע"א באיסורין דלא בעי ב"ד ומש"ה אפי' אומר בפני ב"ד יכול לחזור אם נותן אמתלא, ובט"ז יו"ד ל"ט בהא דבודק אמר שלא כסדרן ואחד מכחיש ע"ש, משמע דהגדת ע"א באיסורין בעי ב"ד דוקא ולא נהירא דהא ילפי' ע"א באיסורין מספרה לה וספירתה לאו בפני ב"ד, וכן כתב תשבץ דע"א נאמן באיסורין אע"ג שאומר חוץ לב"ד עדותו חשוב כשנים, ובא"ע סי' ד' סעיף כ"ט כתב הרמ"א שאב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונתן אמתלא לדבריו נאמן מזה נראה דס"ל לרמא דאפי' היכא דהימניה רחמנא דהא אב נאמן על בנו שהוא ממזר ואפ"ה חוזר ומגיד באמתלא ע"ש, ובפ"י האריך בע"כ מש"כ רמב"ם בסנהדרין איסר עצמו יוחזק עפ"י ע"א מיירי שהוחזק שלושים יום כמש"כ רמב"ם פ"א מא"ב באיש ואשה שבאו אם הוחזקו שלושים יום ע"ש:
קצה"ח ל"ח, כתב בשנים שהעידו שנתנסך יין והוזמו חייבין עדים לשלם ככל עדים זוממים אע"ג דכתיב כאשר זמם לעשות באחיו והני אין מחייבין אותו כלל אלא על היין מעידין וראיה מפ"ק סנהדרין פלוני רבע שורו והוזמו משלמין דמי שור לבעלים ע"ש, וכתובות משיג רק בדבר שצריך עדות בב"ד כגון הריגת שור אבל באיסורין אפי' במקום דצריך ב' עדים מ"מ לא צריך הגדה בבד"י לא חידשה תורה דין הזמה, ומשובב משיג שצריך עדות בב"ד, ועי' מנ"ח סי' ל"ז באריכות גם שצריך ב"ד אין זה דין רק הוראה כיון דלא שייך גמר דין ע"ש, אם בע"א בממון שייך הזמה ומביא ראיה מרמב"ם פכ"א מעדות בא ע"א שזינתה אחר סתירה והוזם משלם כתובה, לדעתי הקלושה שם האמינו התורה כשנים אבל חקירת קצה"ח אם מחייב שבועה רק מתוך שי"ל משלם אם הוזם העד פטור ועי':
מר"ם שיק ח"מ סי' ה' כתב לענ"ד פשוט דכל היכא דסגי בע"א לא בעינן דו"ח כמו בע"א באיסורין דיליף מן וספרה לה דפשיט דלא בעינן דו"ח ה"נ ע"א לחייבו קרבן ואפי' לחייב שבועה נראה פשיט דלא בעי דו"ח ועדות שאילה"ז ע"ש ונב"י ח"ר ע"ב:
תשובת רמ"א סי' י"ב ע"א ששלח עדות בכתב אין בו ממש כי מפיהם ולא מפי כתבם ואפי' לר"ת דמהני עדות כזה, לא קאמר אלא כשנחקר עדותו בב"ד עפ"י אותו הכתב, אבל בנדון דידן שקודם שנחקר העדות בב"ד חזר העד בעדותו והעיד לפני ב"ד שכל מה שענה תחילה הוא שוא וכזב פשיטא שאין בזה ממש דלא עדיף מאלו שמענו דבריו ראשונים מפיו דיוכל לחזור בו כל זמן שלא הגיד בב"ד ע"ש, עי' תשובת פני אריה סי' פ"ה:
פלס חיים בסוגי' דלשמה מאריך בחו"ד הנ"ל וכתב בשלמא בדבר שצריך לגוף העדות ב"ד אז צריך גם להגדה בב"ד, אבל בדבר שאינו בגוף העדות דבר שצריך ב"ד אז הוה לפני אותו איש שבא לו העדית כמו הגדה לפני ב"ד, ואשה שאמרה לבעלה טבלתי ועכשיו חוזרת אינה נאמנות אפי' באמתלא דע"א נאמן באיסורין אם הגיד לבעלים, רק באומרת טמאה אני מהני אמתלא כי לא קבלנו דבורה מתורת עדות גם בתורת שווי' אנפשה ח"א הי' אסורה לבעלה ע"ש באריכות: