עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל ה · פרט ה סוגיה האומר בני זה ממזר
ספק דאורייתא:
כריתות דף טוב, ספק אכל חלב ספק לא אכל ואפי' אכל ספק יש בו כשיעור וספק אין בו שומן וחלב לפניו ואכל אחד מהם ואינו יודע איזה מהן אכל [פרש"י כסבור שומן הוא ואח"כ נודע שהאחד היתה חלב וזה לא ידע איזו אכל מביא אשם תלוי אבל אם בשעת אכילה היתה לו ספק והזיד ואכלה מספק מזיד הוא יפטור ועי' ח"ס ח"ח כ"ט ופלא] אשתו ואחותו וכו' שבת וחול וכו' מביא אשם תלוי:
איתמר רב אסי אמר חתיכה אחת שנינו ספק אכל חלב או של שומן, חייא בר רב אמר חתיכה מ"ב חתיכות שנינו במאי קא מיפלגי, רב אסי סבר יש אם למסורת מצות כתיב, וחייא בר רב אמר יש אם למקרא מצוות קרינן וכו': א"ר חייא אמר רב הי' לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל חייב, חתיכא ספק של תומן ספק של חלב ואכלה פטור, א"ר זירא מ"ט דרב קסבר שתי חתיכות אפשר לברר איסורו חתיכא אחת א"א לברר איסורו וכו':
א"ר נחמן וכו' אמר רב הי' לפני שתי חתיכות ואינו יודע וכו' חייב חתיכה אחת וכו' פטור אר"נ מ"ט דרב, קסבר שתי חתיכות איקבע איסורא חתיכה אחת לא קבעה איסורא, מאי איכא בין איקבע איסורא לשאי אפשר לברר איסורין, איכא בינייהו, כגון שהי' לפניו ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ובא עכו"ם ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השנייה לרבא ליכא מצוות בעידנא דאכל ישראל, לר' זירא א"א אפשר לברר איסוריה, לרב נחמן איקבע איסורא:
רמב"ם פ"ט מטומאת מת, דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משים ספק הרי הן של דבריהן ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאי אב כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים [וכ"מ מביא שמצא כתוב בספר ישן ואעפ"כ דבר שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי] ומרכבת פ"ט מה"ט כתב דר"נ יבמות קי"ט דאמר רישא דאיסר כרת חששו וכו' סובר דוקא ספק כרת מדאוריי' לחומרא אבל ספק לאי לקולא ורבא שם סובר דאין חילוק עי' כס"נ, ועי' גו"ו כלל ז':
פט"ו מאיסורי ביאה, דין תורה שספק ממזר מותר לבא בקהל שנאמר לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי אסור לבא בקהל ולא ספק וכו' מנין אני אומר שאין השתוקי ואסופי אסור בכל אשה שאפשר שתהי' ערוה עליו, הרי נאמר בתורה אל תחלל את בתך להזנותה ואמרו חכמים שאם יעשה זה נמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו ואולי הי' הדין שכל מי שאינו יודע אביו בודאי אסור בכל אשה שאפשר שתהי' ערוה עליו לא היינו באים למדה הזאת לעולם ולא תהי' הארץ מלאה זמה, הא למדת שאין אוסרין עריות ומחזיקין אותן בשאר בשר בספק עד שיודע בודאי שזו ערוה עליו שאם אתה אומר כן כל היתומים שבעולם שלא הכירו אבותיהם היו אסורין להנשא בכ"מ שמא יפגע בערוה עכ"ל:
פי"ח הלכה י"ז, והואיל אסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים לפיכך הקלו בשבויה:
פט"ז מאבות הטומאת, מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה בר"ה שהרי הציבור עושין פסח בטומאה בזמן שטמאים מרובין אם טומאה ודאי נדחית מפניהן ק"ו לספק טומאה שאיסור כל הספקות מדבריהן וכו':
סוף הלכות כלאים כתב כבר בארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק, וכתב ראב"ד אמת הוא זה שכל הספיקות אינן של תורה מיהו ק"ל כל ספק אסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא, על זה כתב הכ"מ שחז"ל שאמרו כן הם אמרו דספק זה יהי' לקולא מפני שהוא מילתא דלא שכיח:
ח"ס סי' ק"ב ביו"ד מביא בשם מעין חכמה, לרמב"ם דס"ל ספ"ד לקולא וא"כ מ"ט החמיר קרא דבעי' רק עץ אשר תדע הא בכל איסורי' ספיקא נמי שרי אע"כ מיירי דכבר אתחזק איסור קציצה בזה האילן שהרי היה עץ מאכל ולא פקע מיניה חזקת איסר עד אשר תדע בברור כי נזדקן ולא עץ מאכל הוא ודפח"ח והנה לפ"ז גם על רמב"ם תיקשי כיון דמיירי מאתחזק איסור פשיטא דספיקא לחומרא דהרי מביאים אשם תלוי וא"כ מ"ש הכא דפרט קרא אשר תדע ע"ש:
רשב"א קידושין דף ע"ג כתב ספק ממזר יבא, מכאן דקדק רמב"ם דכי אמרי' בעלמא ס"ד לחומרא דרבנן הוא מדאוריי' לא אסרה תורה אלא הודאי, וקשיא לי טובא דא"כ אזל לי' אשם תלוי למאי דלא בעי חתיכא אחת משתי חתיכות ה"מ לענין קרבן אבל להתיר לכתחילה לא קאמר דהנך תנאי לאו בהכי פליגו, ועוד בפ"ק דחולין בעינן למפשט דאזלי' בתר רובא מפסח וכו' ואם איתא למה לן לרובא ולחזקה הא כל ספק דאוריי' מותר, אלא הכא דאמרי' ממזר ספק יבא מייתורא דקהל אתי ואדרבה דוק מינה טעמא דגלי קרא הא לא גלי אפי' ספק ממזר לא יבא, ועי' תוה"ב בשער התערובות, ועי' רשב"א יבמות דף מ' לא תאפה חמץ אמר רחמנא משמע חמץ ברור וחלוט אפי' אינה מצה חמץ ברור אינו להכי נקט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברור, מבואר ברשב"א סברת חו"ד ודו"ק מרי"ט ח"ב סי' א' כתב בהא פליגי דמאן דסבר דלא בעי ב' חתיכות סובר דאפי' בכה"ג קפיד רחמנא אספקא, ומאן דסבר בעי ב' חתיכות דוקא אין אסור מה"ת בספקות אלא כשהיקבע האיסר וכו' ומה שהקשה רשב"א מחולין, י"ל היכא דאפשר להתברר ודאי אסור לאכלו ואיסר שבירת העצם בתר דאתחזק בתורת פסח אלא ע"כ דאזלינן בתר רובא וכו' מדקאמר רבא ד"ת שתוקי מותר משמע דאיסורי מד"ס דבכל התורה מצינו דחכמים עשו סיג לתורה ומ"ט תלה הדבר במעלה ביוחסין אלא דמשמע ליה דכי שרי רחמנא ספק מחזר לגמרי שרי' מתורת ודאי ולא מתורת ספק ונפ"מ שיהי' מותר בבת ישראל ובממזרת דאי מחמת ספיקא היי תרתי דסתרין אהדדי ואעפ"כ התורה התירתי וגזה"כ היא דקהל ודאי ולא קהל ספק ואפי' תרתי דסתרין דאלו לספק גרידא לא אתא קרא למשרייהו דבלאו קרא אין בו איסר תורה, ולהכי קשיא ליה מפני מה אמרו שתוקי פסול כיון דמתורת ודאי רחמנא שרי' ולא מתורת ספק מה ראו חכמים להחמיר בספקן הרי אין כאן איסור תורה דאפי' מגליא מלתא דממזר הוא רחמנא שריה וכו', ונ"ל מדשרי רחמנא ספק ממזר אף היודע אינו רשאי לגלותו דומי' דספק ערלה דהותרה אעפ"י שהיא ודאי אצל אחרים כדאמרי' ספק לי אנא איכול, ואליהו לא יגלה המשפחות אעפ"י שכולן גלויות לפניו וכו' ומביא רמב"ם פט"ז מאבה"ט כתב מפני מה ספק טומאה בר"ה טהור שהרי ציבור עושין פסח בטומאה, אם טומאה ודאי נדחית ק"ו טומאת ספק שכל ספיקות מדבריהם, וירושלמי סוטה שאלו בן זומא מפני מה ספק ר"ה טהור א"ל מצינו שציבור עושין פסח בטומאה, ויש לתמוה למה נתן טעם מפני שספיקות דבריהם וכו' לכך נראה כיון דגלי רחמנא מסוטה דספיקא טמא לא הוי שני לן בין רה"ר לרה"י, ע"כ בן זומא יהיב טעמא דמצינו חילק לענין טומאה בין רה"י לרה"ר ע"ש שמאריך ומביא ת"כ לה יטמא בודאי מטמא ולא בספק, וגם מגמרא ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק עי' בתוס' רק אסמכתא, ונראה גם אם ספק מותר רק אם הספק על האיסר, כי כך נראה מלשונו הזהב שכתב שכל איסור ספיקות, אבל אם האיסר בודאי, ורק מצד אחר הספק גם רמב"ם מודה שאסור, כמו שבת בודאי ומילה הספק בודאי אסור ולא צריך קרא רק לחייבו כמש"כ שם המרו"ט כי אם עבר מצד הספק לא הי' לו עונש אבל כיון שתורה אסרה חייב עונש, וכן בטומאת מן האיסר בודאי ע"כ לה יטמא רק בודאי ודו"ק, [כעין זה כתב השעה"מ סוף פ"ב מאישות לישב קושי' מל"מ פי"ו מסנהדרין סתירת תוס' ביבמות דף פ' נעשה סריס למפרע, ונדה דף מ"ו ע"ב, ובזה יהי' מיושב ג"כ קושיי ש"ש ש"א פ"ג שהקשה אם ס"ד לקולא מותר לאכול חלב כעת מצד דעכשיו ספק הוא ודו"ק, אבל לאחר העיון קשה לי להיפך גם לסוברים ס"ד לחומרא האיך ילקה, בשלומא אם גדול הוא מחויב לשמור חוקות התורה אבל כיון שעדיין ספק קטן הוא ואינו מחויב לשמור שספק לחומרא, וגדולה מזה כתב הפנ"י קידושין דף ס"ג הקטן איני מחויב לילך אחר רוב וחזקה שנעשה גדול שקטן כאנוס דלאו בר דעת]: הו"ד מחדש שרמב"ם הוציא דינו מגמרא סוטה דף כ"ט רב גידל רמי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא ודאי הא ספק יאכל וכתיב כל טהור יאכל טהור ודאי אבל ספק לא יאכל אלמא כל לישנא דקרא משמעותא על הודאי ולא על הספק, מזה מוכח דשאני בין היכא דכתב רחמנא קום עשה לשב וא"ת, כגון בלא תאכל חזיר וחלב אמרי' חזיר וחלב ודאי אבל ספק יאכל, אבל בקום ועשה אכילת מצה אמרי' דמחוייב שיהי' בודאי ולא בספק, ומיושב כל הקושי' בחולין יליף מפסח וקרבנות ע"ש והרבני הגדול בתורה אלוף נעורי מו"ה יאקב סגאליץ זצ"ל, הקשה עדיין קשה מאי ראיה מפסח דלמא הי' בודק ושיבר עצם, ולאו לא תשברו בו רק לאחר שנודע שכשר הפסח אבל קודם שנודע רק ספק הוא ומותר לשבור ולבדוק וצע"ג, ואחי מורי גאון קדוש ישראל ב"מ מחנה חיים ז"ל תירץ אם נמצא שכשר הפסח ונגלה שעבר למפרע על לאו ועצם לא תשברו, באופן זה לא אמרי' ספק דאוריי' לקולא ודו"ק, כ"ס יו"ד סי' ע"ג, גו"ו כלל ז' מביא יש מקשים הא דאמר בסוטה רב גידל רמי והבשר אשר יגע וכו' אימא סיפא והבשר אשר טהור וכו' מאי קושי' דשאני בין טומאת בשר בלאו לטומאת הגוף בכרת שאז ספק מה"ת אסור ע"ש, וכתב נמצינו למדין שספק באיסר תורה לרמב"ם מותר בהתיחס אליו חמשה תנאים המבוארים א' שלא יהא בו חזקה לא איסור ולא היתר דאל"כ הולכין בתר חזקה בין להקל בין להחמיר, ב' שלא יהי' בו איסור כרת אלא איסור לאו לגירסת כ"מ, ג' שלא יהא איקבע איסורא כמו חתיכא אחת מב' חתיכות וזה אף באיסור לאו מה"ת אסור, ד' שאין בידו לברורי הוא דשרי אבל ספק דשמיא בידיה לברורי מה"ת אסור, ה' שלא יהא ממנ"פ ודאי איסור, ובממזר תליא בפלוגתי' אי ספק כה"ג מותר: בילדותי שמעתי מאחי מורי הגאון מחנה חיים ז"ל, עפ"י חו"ד לישב למה שרמב"ם נקוט פ"ד ממ"א טריפה אסור מפסוק לכלב תשליכון אותו, ולא מביא הפסוק זאת החי' אשר תאכלו כמו בגמרא, לשיטתו שספק מותר ומזאת החי' משמע ודאי חיה וספק אסור ודו"ק:
רמב"ם פ"ח משגגות, אינו חייב באשם עד שיהי' שם איסור קבוע הי' לפניו חתיכות חלב ושומן ואכל אחת מהן וכו' אבל אם הי' לפניו חתיכה אחת ספק שהיא חלב או שומן ואכלה פטור שהרי אין כאן איסור קבוע וכו', ורשב"א סי' רע"ב מובא בפרי מגדים בפתיחה לתערובות, הקשה השואל, איך מביא אשם כיון דיבש ביבש בטל ברוב, ואי אפשר לצמצם שיהי' שווים, וחתיכה קטנה בטל בחתיכה גדולה [כי לא צריך חד בתרי ממש, עי' במקנה כלל ל"ח פרט י"ג] , ושמא גדולה ההיתר ואין כאן קביעות ע"ש, וראיתי בספר בשם ברוך טעם לישב, כי לכל חתיכה יש חזקה, ואי אמרי' שהיתר הי' הגדולה אז נתבטל האיסר בהיתר, אבל אם האיסר הגדולה, והיתר לא שייך שנתבטל כי אין היתר בטל באיסר, ע"כ אוקמי אחזקה חתיכה של איסר שהיא הגדולה, ע"כ חייב אשם, ודו"ק: