עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל ה · פרט א סוגיה האומר בני זה ממזר
קידושין דף ע"ד, א"ר יודא נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור, כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חליצה וחכ"א אינו נאמן:
תוס' וא"ת מנ"ל לר"י הא דנאמן לומר זה בני בן גרושה וחלוצה, בשלומא זה בני בכור דין הוא שיהא נאמן עליו משום דהוה טוב לולד שעי"כ יטול פי' שנים, אבל לפוסלו אמאי נאמן, וי"ל דהא דנאמן לומר זה בני בכור מיירי ברינוק בין הבנים דאומר על קטן שבבניו שזה בכור, ואפ"ה נאמן, ואע"ג שע"י שהוא מעיד על זה שהוא בכור מחזיק את הגדולים לממזרים, ורבינו אליהו מפרש דה"ט דנאמן, משום דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ואמרם לעיל דף ס"ח שנואה בנישואיה כלומר שהוא בלאו וקאי יכיר אתרווייהו יכיר שהוא בכור, ויכיר שהוא בן גרושה וחלוצה דשנואה בנישואיה, ויש לי צע"ג האיך משכחת שמכה אביו יהי' חייב הא הוי התראה ספק אם יאומר האב על קטן זה בני בכורי ויהי' המכה פטור כי אין זה אביו, וה' יאיר עיני בתורתו:
רש"י פי' חכמים לא פליגי על בכור, ועי' תויו"ט פ"ד מ"ח כב"ב קכ"ו מבואר שחכמים פליגו על בכור ג"כ, ועל פי' רבינו אליהו, כתב קצת קשה בעיני, דאי הכי דילמא לא האמינתו תורה אלא לפוסלו מן הכהונה, אבל לפוסלו מלבא בקהל דלמא לא האמינתו תורה, דע"כ שנואה בנשואיה ליתא אלא בדתפסו בה קדושין, וצ"ל דסברא הוא שאין לחלק אחרי שהאמינו תורה לומר כי הוא זה ע"ש:
ע"ח, מתני' האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפי' שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים, ר' יודא אומר נאמנים, פרש"י, ממזר שנולד מחייבי כריתות, וכתב פנ"י מה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולא מפרש שאומר על מי שהוא בחזקת בנו ואינו בנו, כמו שהובא בש"ע סי' ד' נראה לי דלישנא דמתני' הכי דייק ליה שאומר בני זה ממזר הוא, משמע שאומר חזקה ראוי לומר שלא נעשה שינוי, אבל חזקת טהרות שנגעה האשה אין לחזקה שייכות לספק דאטו משום שטהרות הי' טהורין נימא שלא ראתה דם, ותוס' וסייעתם החולקים וסברו דאזלי' בתר הנגרר ס"ל אפי' אין לחזקה שייכות עם הספק אזלי' בתר החזקה ולית ליה סברת מל"מ ע"ש שהוא בנו, גם הקשה הא אין אדם משום עצמו רשע צריך לומר שנותן אמתלא ששוגג הי' ע"ב:
א שיטת בה"ג מובא בתוס' ב"ב קכ"ז, דהא דפסקי הלכה כר"י היינו דוקא כשפוסל ע"י הכרת בכורה, אבל אין הלכה כר"י שיהא נאמן לומר זה בן גרושה, ואין נראה לר"י וכו' וכן כתב הראש בב"ב, כתב בה"ג הלכה כר"י, ודוקא היכא דאיכא בכור כשעושה קטן בכור א"כ פסול לגדול, ומיגו דהימניה רחמנא לאב לעניין בכורה הימניה נמי לעשות הגדול ממזר, אבל האומר בני זה ממזר ולא לענין בכורה לא מהימן לשוויה ממזר, ואפי' אשתו פרוצה דרוב בעילת אחר הבעל וכו' ונראה דהלכה כר"י ואפי' בלא הכרת בכור מההיא דקידושין האומר זה בני ממזר ואפי' שניהן מודים על העובר שבמעיה אינן נאמנין, ור"י אומר נאמנין, וכן כתב בנמ"י, וחידש על ושו" סי' ד' שהקשה על בה"ג ממתני' הנ"ל, אולי לחלק בין עובר לולד עי' אות ג':
ב שלט"ג בקידושין, נאמן האב לומר וכו' אבל האשה שאמרה שילדה תחת בעלה ואפי' על עובר שבמעיה שהיא בחזקת שעברה מבעלה ובכשרות והיא אומרת עליו שהוא ממזר והאב אין לפנינו שיעיד עליו אין האשה נאמנת עליו שהוא ממזר שאין מוציאין אותו מחזקת כשרותו אלא ע"פ שנים עדים או ע"פ האב שהתורה האמינהו, ואף שהאמינתו תורה לאב לא האמינתו אלא כשהוא אומר שהוא בנו אלא שנולד בפסול שאמו היתה אסורה עליו ושמא לא הכיר בה עד עכשיו, אבל אם הוא אומר שאשתו זנתה תחתיו ואין זה בנו אינו נאמן עליו שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו והואיל והוא בחזקת כשרות לאו כל הימנו לפסלו:
ג שלט"ג סוף פ"ק דכתובות, פנוי שנתעברה מזנות והיא אומרת שהיא מעוברת מפלוני ממזר ואפי' שתודה שהוא ממנו הרי הולד ספק ממזר הוא כשם שזנתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר כדברי ר"מ, ואינו רואה שיטת התלמוד כדבריו, אלא כשם שהיא נאמנת לומר לכשר נבעלתי ולהחזיקו כשר בודאי כך היא נאמנת לומר לממזר נבעלתי ולהחזיקו ממזר, ולהתירו לממזרת הואיל והדבר ידוע שבזנות נתעברה נאמנת לומר שזנתה עם הפסולים ע"ש עוד כתב ארוסה שנתעברה והיא אומרת שמן הארוס מעוברת נאמנת, ומש"ה אומר אע"פ שארוס אומר שלא בא עליה מעולם ואני אומר שלא האמינה חכמים אלא כשהיא טוענת ברי ואין מי שיכחיש אותה בטענה ברורה אבל אם הארוס טוען כנגדה טענת בריא אינה כשרה להאמינה יותר מן הארוס והרי היא והזרע פסולין מספק, שלא יהי' סתירה ממה שכתב בקידושין שרק על בנו נאמן, תי' השעה"מ פט"ו מא"ב באומר זה בני ממזר שהוא בחזקת כשרות אבל בעובר כמו בארוס דלית ליה חזקת כשרות נאמן ע"ש:
ד תוס' רי"ד דף ע"ח, והא דקי"ל הלכה כר"י ה"מ בדלא אתחזק בכשרות אבל אי לא אמר האב בשעת לידה ונפק עלה קלא דבריה הוא ולא קא מערער ולבתר הכי קא פסיל ליה לא מהימן, דיקא נמי דקתני על העובר שבמעיה, הכי נמי בני זה דקתני דומיא דעובר הוא דעדין לא אתחזק וכו' ואינו נראה לי מיש נוחלין מוכח דאפי' להכחיש החזקה ע"ש, מיהו אימת קא אמרי' דנאמן האב לפסול את בנו ה"מ כי לא קיימא אמו ומכחשא ליה אבל היכא דאמו מכחשא ליה היא מהימנא, ועי' ש"ך יו"ד ש"ה סקכ"ג שכתב שמשמע מתה"ד שנאמן גם אם היא מכחשת ע"ש:
הגמ"י סוף אלמנה לכה"ג כתב ריטבא אפי' כשהיא אומרת דמארוסה היא אם הארוס מכחישה בברי ואמר שלא בא עליה כלל אינו נאמן לפוסלה אבל נאמן הוא על הבן דהא ברי וברי הוא והתורה האמינה את האב על הבן לומר שהוא ממזר שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר ואפי' בבני המוחזק בכשרות גמור, כ"ש בזה דאתרע ליה, והיכא שבעל טוען בברי שהוא כשר והיא מכחישתו, י"א דוולד ספק ממזר כיון דברי וברי הוא, וי"א שאם הוא טוען שלא זזה ידה מידו הוא נאמן להכשירו דכיון שהאמינתו תורה לפסלו כ"ש שנאמן להכשירו דאית לאמו חזקה דכשרות והיא לאו כל כמינה לפסלו אפי' טוענת שהיא שוגגת וכ"ש אם טוענת שהיא מזידה שאינה נאמנת על עצמה, היא אומרת שהוא פסיל והבעל שותק אין הולד ממזר ודאי על פיה שלא האמינתו תורה לפסול אלא להכשיר דמסייע ליה חזקה דגופא הילכך הוי הולד ספק ממזר, כללא דמילתא, שניהם שותקין ספק ממזר ואם הוא טוען בברי שהוא כשר אע"פ שהיא מכחישתו כשר ואם היא טוענת בברי שהוא כשר והוא שותק כשר, הוא טוען בברי שהוא ממזר ה"ז ממזר אע"פ שהיא מכחישתו, היא טוענת בברי שהוא ממזר אינה נאמנת אע"פ שהוא שותק והילד ספק מחזר עכ"ל:
בתשובת בני יעקב סי' יוד, הקשה על שלט"ג דסבר שאב לא נאמן לאמור שהוא ממזר שאינם בנו, מגמרא דאמרי' לא מיבעיא איהו דלא קים ליה וכו', ואם דוקא שאמר מחייבי כריתות הוא נאמן מאי קאמר איהו דלא קים ליה, לכן נראה דס"ל דהכי פירושו דלא קים ליה, שאינה יודע דודאי שממנו הוא דלמא מגוי ועבד נתעברה דאין עושין ממזר, וחולק על רש"י שפי' דלא קים ליה שאינו יודע אם ממנו אי מאחר נתעברה הן אמת רש"י פי' במתני' זה בני ממזר מחייבי כריתות, זה כשלט"ג, אבל בתר הכי כתב אפי' שניהם מודים שאינה מן הבעל אלא מאיש אחר, ור"י פליג וסובר שנאמן, א"כ חולק על שלט"ג, ונכון יותר לומר דלא אמר השלט"ג אלא כשאומר בני זה ממזר שהוא בחזקת כשרות ואהא קאמר דוקא כשאומר מחייבי כריתות הא לאו הכי לא מהימן, אבל בעובר דלית ליה חזקת כשרות אפי' אמר אינו ממנו נאמן, וא"ש דברי רש"י באומר בני זה ממזר פי' מחייבי כריתות, ואח"כ בעובר כתב אם ממנו או מאחר בעובר דלית ליה חזקת כשרות ע"ש, עוד כתב לישב סתירת השלט"ג, דוקא גבי א"א שבעלה מצוי עמה ובא זה להוציא אותה מחזקה לומר שהוא ממזר אינה נאמן, דעל בנו האמינו תורה ולא על שאינו בנו, אבל גבי ארוס וארוסה דאיכא רגלים לדבר דבעלה אינו רגיל עמה כי מכחיש לה ואומר אינו בנו נאמן ולא מטעם דנאמנות דאב אלא מטעם ספק ע"ש ושעה"מ פט"ו מא"ב, ועי' חו"י סי' צ"ג ועי' תשובת רעק"א סי' קכ"ח, באריכות ומחדש שם שאומר על עובר שהוא בכורו ונולד אח"כ לא משוינן לזה לבכור דא"נ על עובר שאינו בכלל יכיר ויש ראיה לזה מרא"ש פ"ח ב"ב סי' כ"א במ"ש ומההיא דפ' בתרה קידושין עכ"ל, וח"ס א"ע ח"ר סי' י"ג:
טור ח"מ רע"ט, רמ"ה כתב הא דתהימניה רחמנא אבריה כגון דאמר בני זה ממזר הוא דאיכא למימר אולודי מחייבי כריתות, אי נמי כגון דידיע דבר אתתיה הוא ואמר עליה דלאו בריה היא והוה ליה ממזר ממילא אבל בעלמא לא מהימן, וכתב הסמ"ע סקי"ב, רצה לומר דוקא אבריה האמינתו התורה כמ"ש יכיר והיינו כשלא נודע מי ילדתו יכול לפסלו לומר עליו בני זה מחזר ואעפ"י שהי' בחזקת שנולד מאשתו לא אזלינן בחר החזקה בדבר שהאמינו התורה ואמרי' ודאי לאו מאשתו נולד אלא מחייבי כריתות אבל כשידוע שאשתו ילד תו אי אפשר לפסלו בלשון זה לומר בני הוא והוא ממזר כיון דידוע דאשתו ילדתו והיא מודה שבנו הוא א"א להיות ממזר, אם לא שאמר שאמו אשתו שילדתו ממזרת היא והולד כמוה ועל זה לא האמינתו התורה לשוי לאמו שהיא בחזקת כשרה לממזרת:
ב"ב דף קכ"ז, ילמדנו רבינו הי' מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא מאי וכו' פרשב"ם לאו בעדים שמעידין שראו שנולד קודם לאחיו, דא"כ אין אב נאמן אלא בקול בעלמא, ועי' נמ"י שכתב נאמן אדם לומר זה בני בכור אפי' יש עדים שזה בכור שנולד ראשון מזה שאביו אומר עליו בכור הוא אפ"ה האב נאמן דרחמנא הימניה כדכתיב יכיר וממילא האחר הוא ממזר, וכתבו אחרונים דלר"י נמי נאמן האב לומר בני זה ממזר אפי' בלא גררא דבכור וכו', אבל אם אמר על זה בכור הוא וחזר ואמר על אחר שהוא בכור אינו נאמן דכיון שהכירו פעם אחת שוב לא נתנה לו תורה הכרה אחר הכרה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואפי' תכ"ד אינו יכול לסתור דבריו, ובאומר על בנו ממזר אינו נאמן להפסידה כתובתה ולפסלה לכהונה הבנים שילדו אח"כ ע"ש, אמר המחבר השתא דקי"ל כר"י לא ק"ל האי דרשא דרבנן דיכיר, הילכך בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים הנפלו לו כשהוא גוסס ע"ש, וע"י מל"מ פ"ב מנחלות הלכה יד' האריך אם נאמן האב נגד עדים: