אור ברסלב
עט סופר חלק א עט סופר חלק א כלל ב › פרט א שויה אנפשיה

עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק א כלל ב · פרט א שויה אנפשיה

עט סופר חלק א כלל ב

שוי' נפשיה פרט א':

נדרים דף צ' בראשונה הי' אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלת כתובה האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה, השמים בינו לבינך יעשו דרך בקשה, ונטילה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטילה מן היהודים, עי' ריף פרק האומר בסופו מה שבמ"ר נאמנות לומר טמאה אני לך, הא אין דבר שבערוה פחות משנים כתב ח"ס א"ע ח"ב סי' ק' במ"ר היתה נאמנות טפי משאר ע"א באיסורים חדא דחזקה לא מבזיה נפשה לומר שקר, ועוד דבמה שבידו כל ע"א נאמן ע"ש וברוך טעם כתב שאם היא משקרת בטענתה הגט שנותן הבעל ע"י כפייה בטל דהוי גט מעושה שלא כדין עי' מרי"ק סי' ק"ז, וחזקה אלימתא דאין אשה רוצה שתהא באיסר כל ימיה וכיון שנאמנת מצד החזקה הוי כשני עדים ומותרת היא בלי פקפוק וכו' אבל למשנה אחרונה כשראו חז"ל שיש לחוש שמא עיניה נתנה באתר אינה חוששת אם היא באיסר א"א ממילא אין מקום להאמינה מדין החזקה ע"ב:

כתב הר"ן, כיון דמדינא דאמרה טמא"ל מיתסרא אבעלה כתש"ר ומשום שלא תתן עיניה באחר היאך התירו וכי איסור שבה להיכן הלך, יש מי שתירץ דאע"ג דמדינא אסורא שרו לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מגדר מילתא בקום ועשה וכו' והקשו על זה שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אלא בשוא"ת וכו' ולדידי לא קשיא דכי היכי דאמרי' בכמה דוכתי' דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ה"נ הכא כל שאמרה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנוי היתה ומש"ה שרי לבעלה ואוכלת בתרומה. אלא לפ"ז מצטרך לומר דכי אמרי' הכי דוקא באומרת נאנסתי לכשר נבעלתי אבל באומרת מנתין וממזר אינו מותרת לבעלה ואינו במשמע, והקשה השואל בח"ס סי' צ"ח בא"ע ח"ב, הא לקמן בעובדא דאהלוי' כתבו תוס' והן דמיירי באשת כהן וא"כ איך אר"נ שמא עיניה נתנה באחר הלא נכרי פסלה מכהונה, ומביא תירץ מגאון מו"ה מרדכי טאסק רב"ד ז"ל, דהרי בלא"ה אין האשה נאמנות לאסור עצמה על בעלה וא"כ עיקור קושי' הר"ן מטעם דשוי נפשה ח"א וע"ז מסיים הר"ן שפיר דאם אמרה נבעלה לפסול לה אסורה משא"כ בהנאי עובדא דאהלוי' ודנפטוו' לא שוי' נפשה ח"ק דהיא לא החליטה שנבעלה לפסול כלל כי תלתה בבעלה והוא לא האמין שנבעלה כלל ולזה לא צריכא לדברי ר"ן כלל שעקרהו רבנן לקידושין חינה ודפח"ח עכ"ל:

בני הבחור המופלג כ"ה יודא ני' הקשה לר"ן אם אומרת לפסול נבעלה אסורה לבעלה, א"כ גם באומרת לכשר נבעלה למה לא תהא נאמנות מצר מגו שהי' אומרת לפסול נבעלה:

עוד כתב הר"ן, אחרים תירצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במ"ר להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי, ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נתנה עיניה באחר אוקמוה אדינא:

תוס' וא"ת טמל"כ אמאי לא מהימני הא שויתה נפשה ח"א, ותי' הרב ר"א דלא מצינו זונה שהיא אסירה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הלכך גם לדבריה אינה אסורה בו, וקשה דאמר ביבמות דף פ"ד כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, ועוד קשה דאמר בגמרא דאוכלת בתרומה ואמאי הא לגבי תרומה שויתה נפשה ח"א, ונ"ל כיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דברים מכל וכל בסברא גדולה כזאת, ומיהו נראה דאף למ"א אם אומרת טמאה אני ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שויה לנפשיה ח"א ואפי' תחזור האשה והאומר באונס הי', וי"א דמשמתינן ליה על שגרם שתאסר אשתו עליו ועובר על חדר"ג:

ח"ס סי' ק' כתב דברי ר"א כפשוטן והוא דס"ל הא דקי"ל ביבמות פ"ד לא יקחו כל היכי דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת הכל לפי מה שמביאתו לאיסר היא מוזהרת ולא משום לפני עיור לחוד והרי זה כמו לא תשיך אחד הלוה ואחד המלוה מ"מ אי לאו משום מלוה אין הלוה מוזהר כמ"ש תוס' ב"מ ע"א, וה"נ דכוותי' וא"כ הכא שהיא עשתה את שלה ואומרת לו טמאה אני והדין הוא שאין צריך להאמינה ומותרת לו שוב אין עליו עון אשר חטא זה הי' כוונת הר"א ולזה נתכוין רשב"א בחידושיו:

כתובות דף ס"ג תוס' אמרה מאיס לא כייפינן לה, י"מ דכופין אותו להוציא, ואין נראה לר"ת דניחוש שמא עיניה נתנה באחר כי ההיא דנדרים, ויש לדחות דהתם נוטלת כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אבל הכא דיוצא בלא כתובה לא וכו' ועוד קשה מנדרים מההיא נואף דהוה מיהרזק בביתא אמר רבא איתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס משמע דאי הוי מירכס הוי אסורה, לכאורה נראה דבאומרת טא"ל איירי דאי לאו הכי אמאי מיתסרא הא אין אשה נאסרה על בעלה עד שיראו כדרך מנאפים, וכיון שאמרת טא"ל מיירי א"כ רוצה להפסיד כתובה דהא מסתמא ברצון הי' אפ"ה כי לא מירכס שרי דאית לן למימר עיניה נתנה באחר ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מאיס עלי, [בלא מגו לא קשה הגם שמפסיד הכתובה יען שיש רגלים לדבר עי' אחרונים] , וי"ל לעולם לא מיירי באומרת טא"ל וכו' וכן נראה דבאומרת טמא אני לך אין נראה כלל להתירה מטעם דאירכוסי הוה מרכיס כיון דשויה נפשיה ח"א ע"ב, והקשה מהרש"א למה במשנה אחרונה אינה אסורה דהי' שויה נפשיה ח"א, עי' פנ"י והפלאה יען שיש רגלים שמתיחד עם הנואף, ועי' בק"נ בראש יבמות כ"ד משעה"ח פ"ט מאשות כתב תוס' הקשה מצד מגו כי בלא מגו ליכא לאקשויי באומרת ברצון אמאי אינה נאמנת כיון דמשים עצמו רשע אבל משום מגו שפיר הקשה אפי' היכי דמעיר ועי' ש"ך יו"ד קס"ט סקפ"ט, וב"י יו"ד קע"ו, ורמב"ם סובר אאמע"ר אפי' במקום מגו ע"כ שפיר פסק בפרק כ"ד אומרת זינתה ברצון אינה נאמנות גם שאין לה כתובה, ובפרק י"ד פסק במאיס עלי נאמנות ע"ב שמביא תוס' ב"מ דף ג' שמתכוין טובה א"כ ה"נ בזינתה ברצון לא שייך אאמע"ר שמכוונת לעשות תשובה ע"ב, ועי' מהרש"א קידושין דף נ':

יבמות דף כ"ד, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא אר"ת תצא מן הרוכל אם נשאת לו דאין לומר תצא מבעל דאין אשה נאסרה על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה וכו' והא דאיצטרך בהנהו עובדי דנדרים להנהו טעמים דאם איתא דעביד איסור וכו', נראה לר"י דהתם באומרת טמאה אני כי מתני' דהתם, ואפ"ה שרי מהנהו טעמי ואין לתמוה אמאי שרי כיון שאומרת טמאה הא שויה נפשיה ח"א, דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרת כן משקרות לכך נראה להם להתירן עכ"ל פי' כיון דמשקרת לא שייך למימר שויתא נפשי' ח"א דהיא מעולם לא נתכוונה לאוסרה על בעלה כי אם שרוצה להפקיע מבעלה עי' ק"נ, ועי' ראש כאן ותשובת פנ"י א"ע סי' א': תוס' כתובות דף י"ג מעלה עשו ביוחסין, תימא דמשמע דאין אוסרין על הייחוד וא"ת גבי האי נואף דעייל ואמר לא תיכל מנהון אמר רבא אשה שרי משמע דאי לאו האי טעמא היתה נאסרה ע"י ייחוד, וי"ל דנואף שאני, ועי' תשובת בן יהודא סי' ע"ח כתב קשה לי טובא על תוס' הנ"ל מ"ט הקשו קושתם דוקא מעובד שנית דרבא למה לא הקשה מעובדא ראשון של רבא, וראיתי היפך מזה בכתובות דף ס"ג הקשו באמת מעובדא ראשונה ולא תי' נואף שאני, וביבמות דף כ"ד הקשו משני העובדות יחד, א"כ שלשה דבורי תוס' הללו סותרין זה את זה ע"ב:

סוטה דף ו' אלו אסורות מלאכול תרומה האומרת טא"ל, תוס' אי קשיא בנדרים פליגי רבה ור"ש באומרת טא"ל דרב ששת אומר אוכלת בתרומה, תי' דהכא מיירי אחר קינוי וסתירה דרגלים לדבר אפי' ר"ש מודה והכי מפרש בירושלמי:

נטולה אני יפר חלקו, תוס' ואין לתמוה היאך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים בעודה אשת איש והא אין איסר חע"א, וי"ל דהוי כולל מגו דאיחל בתשמיש בעל שהוא היתר חל נמי על אחרים וצ"ע למ"ד דלעיל דף פ"ב כוליה פרקין כר' יוסי דהא ר"י לית ליה איסור כולל ע"ב, ותויו"ט כתב זה איסור מוסיף ותוס' רע"ק האריכה כאן מיירי דאסרה תשמיש העולם על עצמה דאי באסרה תשמישה עליהם הא לא חל על בעלה דמשועבדת לו, וכיון שכן לא מקרי איסר מוסיף דהיא לא ניתוסף לאסור על בעלה דהיא לא נאסרה עליהם אלא דבעלה מיתסר עלה ושפיר הוי כולל ע"ב ובשעה"מ פי"ז מאיסר ביאה באריכות, גם הקשה על תוס' אע"ג בעודה א"א אין הנדר חל משום אין אח ע"א אפ"ה לכשתתגרש פקע איסור א"א חל כדאמרי' איסור אחות אשה מתלי קאי וכו' ומחדש גם שבועה דחלות האיסור על שהוציא שבועה מפיו ואם לא חל אז גם אח"כ לא חל [חידש שאינה מביא ר"ן נדרים דף יא ביש נדר בתוך נדר כתב סברה זו ע"ש] ואין להקשות על זה מהא דתנן קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפיר ריב"נ אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו הרי דאע"ג בעודה תחתיו לא חל הנדר אפ"ה לכי מיגרשה חל, התם שאני דמדינא חל נדרה באותה שעה משום דקונמות מפקיע מיד שעבוד אלא אלמוה דרבנן לשעבודא דבעל, כי אלמוה בעודה תחתיו ועי' ר"ן פאע"פ ומת"א שבועות סי' ח' וכ"כ ר"ן נדרים דף ס"ו דכיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוה רבנן לשעבודי כי אלמוה הני מילי דכל היכי דקיימא קמיה לא ליחל אבל נתגרשה כאילו חייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול: טור רל"ד פסק אם אמרה קונם תשמישי על כל העולם יפר חלקו ותהא מותרת לו, והקשה הב"י איפכי איבעי ליה למימר קונם תשמיש כל העולם עלי, וב"ח כתב אע"פ שאשה משועבדת לו חל הנדר דכיון שעיקר הנדר הוא על כל העולם והבעל נכלל ביניהם חל הנדר בכולל, וט"ז מאריך בזה, שאין חילק בין שאסרה על הבעל לבד או על כל עולם, וקצה"ח סי' קי"ז כתב אני תמה על עצמי מש"כ הט"ז שאין חילק הא מבואר בתוס' כתובות נ"ט גבי אצטלא היכא דנאסר על כל העולם מפקיע מידי שעבוד ע"ב וכ"כ השעה"מ פי"ב מנדרים באריכות, ועי' הפלאה בק"א סי' פ"א ותשובת רעק"א קס"ח שכתב דברי ב"ח תמוהים איך שייך דחל על הבעל בכולל דאחרים הא בהיפך על אחרים לא מצי חל דאין אחע"א אלא ע"י דנאסרה על הבעל א"כ בתחילה צריכים לדון דנאסרה על הבעל ומכח זה חל גם על אחרים:

נדרים דף פ"ב, אר"י אמר שמואל נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה מתוך שהוא מפיר למתענה מפר לשאינה מתענה, וכתב הר"ן דס"ל לשמואל דיפרנו אכוליה נדר קאי תקשי ליה מתני' נטילה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ונטילה מן היהודים ואמאי נימא כיון דופרנו אמר רחמנא מתוך שמיפר חלקו מפר נמי חלק היהודים, איכא למימר דס"ל לשמואל דיפרנו דמשמע כוליה ולא פלגיה בעינוי נפש בלחוד הוא דכתיב ולא אשכחן ליה בדברים שבינו לבינה ומילתא בטעמא היא דנדרי עינוי נפש משום קפידא דידה הוא דמצי מפר דעינוי גבה הוא ומש"ה אינו בדין שיפר לחצאין דהא מהני ליה טפי אבל דברים לבינה לבינו משום קפידא דבעל הוא הילכך במאי לא קפיד לא קפיד ובמאי דקפיד שרי ע"ש:

לא זכיתי להבין לפי תוס' שחל על אחרים יען שתל על הבעל, א"כ מאי מקשה בדף פ"ד רבא לר"כ ובעל לאו בכלל בריות הוא והתנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתי ותהא נטולה מן היהודים ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינו, נפש ה ויפר לה לעולם ע"ש, לפי תוס' כאן בודאי בעל בכלל בריות הוא, כי בלא זה א"א שנדר חל על אחרים, אבל בעלמא בעל לאו בכלל בריות וצע"ג:

קידושין דף י"ב, ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב רב חסדא וקא משער וכו' אמרה ליה אימיה והא ההוא יומא דקדשה הוה ביה שוה פרוטה, אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא לאו היינו דיהודית דביתהו דרבי חייא דהוית לה צער לידה אמרה ליה אמרה לי אם קיבל בין אביך קידושי כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאימך דאסרת ליך עילואי, וכתב בתוס' רי"ד אע"ג דהיא מהימנא לשווי' נפשיה ח"א ותנן לקמן דף ס"ה קידשתני והוא אומר וכו', התם משום דלא אגידא גבייהו הילכך כי קא אסרה נפשה מהימנא כיון דלא מפסדא לאחרינא אבל הכא דאגידא ביה ומשעבדת ליה ומטי איסורא לגביה לא מהימנא והא דיהודית דמיא להנך תרי עובדי בשילהי דנדרים דאמר ר"נ עיניה נתנה באחר ולא מהימנא, וריטבא כתב היינו דיהודית ולא אייתי מהא דתנן הוא אמר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי הוא מותר בקרובות וכו' אין האם נאמנת לאסור על אחרים, משום דשאני התם שאף הבת מודה לדברי האם ומש"ה איצטרך להא דיהודית כנ"ל, ורימ"ט ח"א צ"ב כתב על תוס' ריד דאטו משום דאגידא ביה לא שווי' חתיכא דאיסורא הא אמרי' הנאת תשמישך עלי אסורה דאין מאכילין דבר האסור, ושעה"מ פ"ט מאשות הלכה ט"ו משיג דהתם משום נדר, משא"כ הכא דשוי' נפשיה ח"א משום הימנותא דאדם נאמן על עצמו הילכך דכל דמשעבד ליה לא מהימן לגביה, ולפי נראה שדעתו ז"ל דהא דאמרי' שוי' נפשיה ח"א מדין נדר ועי' מר"י באסן סי' פ' שמאריך בזה, ושעה"מ הקשה על תוס' בי"ד ממתני' אומרת טמאה אני לך שנאמנית, ועיניה תנה באחר לא שייך כאן שהרי היא אומר שקיבל לביה קידושין בעודה קטנה ואינו יודעת למי ויושבת עגונה לעולם ע"ב, ועצמות יוסף מחדש בהך דאמרי' ראו כל כמינך דהיינו דוקא משום שהי' נשיאה מש"ה לא אמרי' דשויא נפשיה ת"א ותהא אסור לישב עם בעלה מאחר שעד זמן זה בא עליה בעלה בהיתר לאו כל כמינא לחוב לבעלה ולאסור עליו מה שכבר קדם לו, אבל אם היתה מאורסת ואמרה שקבלה קידושין מאחר נראה לי דכיון דשויא נפשיה ח"א מונעים הבעל מלבא עליה ע"ב שמאריך, ועי' שעה"ת ח"ב כלל כ"ח פרט ה', אות כ', וש"ש ש"ו פ"ט מביא מרי"ט ח"א סי' צ"ב מאריך בזה אם בארוסה שויה אנפשה חד"א, עי' בשו"מ ח"ר סי' רס"ב כתב על קושי' מרי"ט על תוס' רי"ד אטו משום דאגידה גבי בעל ל"ש שווי' ח"א ראה דיש לחלק דבמקום דבעי שני עדים כמו בדבר ערוה א"כ ממילא ל"ש שוי' ח"א דכל שמשועבדת לאחרים א"כ אינה נאמנת וכל שאינה נאמנת אף אם נימא דאמת הדבר לא נאסרת כל שאינה עדים ולכך בטמאה אני לך או בדבתהו דר"ח דהוי דבר שבערוה ל"ש שוי' ח"א, אבל בשאר איסורים דכל דאמת הדבר היא נאסרת אף שאין עדים א"כ שייך שוי' ח"א אף דמשועבד' ול"ק קושי' מרי"ט וז"ב כשמש עכ"ל:

תוכן העניינים

עט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה