עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל א · פרט א הסוגיא דקבוע
כתובות ט"ו:
מתני' א"ר יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה, א"ר יוחנן ב"נ אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תינשא לכהונה, גמ' א"ל רבא לר"נ, ר"י ב"נ דאמר כמאן, אי כר"ג אפי' ברוב פסולם נמי מכשיר [דאית ליה העמד אשה על חזקתה רש"י] אי כר"י אפי' ברוב כשרים נמי פסול, א"ל הכי אמר ר' יודא אמר רב בקרונות של ציפורי היה מעשה וכדר' אמי דא"ר אמי והוא שהי' סיעה של בני אדם כשרין עוברת לשם וכו', אלא הולכין אחר רוב העיר והיא דאיכא רוב סיעה בהדה, ואין הולכין אחר ריב העיר גרידתא ולא אחר ריב סיעה גרידתא, מ"ט גזירה רוב סיעה אטו ריב העיר ורוב העיר נמי, אי דקא אזלי אינהי לגבה כל דפריש מרובה פריש, לא צריכא דקא אזלי איהי לגבייהו, דהוה ליה קבוע, ואר"ז כל קבוע כמחצה עח"ב, ומי בעינן תרי רובי, והא תניא תשע חניות כולן מוכרת בשר שחיטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסיר, ובנמצא הלך אחר הרוב, מעלה עשו ביוחסין: תוס' דלמא אזלי איהי לגבייהו פי' לתוך ביתם דאפי' בתוך העיר לא חשיב קביע דדמי לנמצא בין החניות דלא חשיב קבוע, וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית ולכך פי' בקונטר' שפי' בועל מביתו וא"ת בנזיר פריך אהא דאמר לשלוחו וכו' הדרא לניחותא, משמע לגבי אדם לא שייך דכל פריש מרובה פריש משים דהדר לניחותיה, ולאו פירכא היא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרא לניחותא האשה שקידש השליח, אבל הכא כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד עכ"ל, שמ"ק מבואר יותר, וי"ל דהכא כשפרשו מביתם ובעל בשוק אסרוה וכשחוזרין לביתם לקביעתם כבר השלימו האיסור והניחוהו שאחר כך אין האיסור תלוי בהם אבל אישה כשחוזרת לביתה הרי האיסור שאוסרת בעלה בקרובותיה עדיין תלוי בה ומש"ה משני ליה הדרא לניחותא והוי קבוע עכ"ל והבדל בין לשון תוס' לשמ"ק עי' בית אפרים א"ע סי' ה': לכאורה מאי מקשה מט' חניות שם לא שייך הגזירה וליכא לספוקי, אבל הכא חיישינן דילמא אזלי איהי לגבייהו, כתב בש"מ הכא נמי איכא למיגזר נמצא אטו לוקח, ותוס' ב"ב כ"ד ד"ה ש"מ איתא לדר"ז ונראה לריצבא דאע"ג דטעמא דבעינן תרי רובא הוי משום גזירה וכו' מ"מ איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע ע"ש ש"ש ש"ד פי"ט כתב בחקירה שתינוק נקרא פירוש [עיי' פרט] רק אם האם לפנינו והספק ללוקח ספיקו אסור לכ"ע, ולשטת רש"י בסוגי' דאזלא אליבא דר"י אפי' באחרת ברי לי לכשר נבעלתי לא מפי' אנו חיין וכיון דרוב כשרין ואיהי טוענת ברי לכשר נבעלתי, א"כ לדידה ליכא ספיקא, אלא דאנן לדידן לא מפי' אל חיין, וכון דולד ה"ל פירש אפי באזלא איהי לגבייהוו ואינו אלא משום ספיקא דידה, ואיהי אמרה ברי לכשר נבעלתי וספיקא דידן דלא מפי' אנו חיין נמי מותר כיון דלדידן חשיב הולד פירש, בע"כ צריך לומר דהולד לא חשיב פירש ומשום דבא בודאי ממקום הקבוע ה"ל דין קבוע אפי' בלא ספיקא דלוקח, א"כ הכי קושי' הש"ס מאי איכא דאזלא איהי לגבייהו דה"ל קבוע וכיון דספיקא דלוקח, היא האם, ליכא, דהא היא אמרה ברי ע"כ צ"ל דולד בלא אם נמי חשיב קבוע כיון דבא ממקום הקבוע מש"ה בעינן תרי רובא א"כ מדחשבת כה"ג קבוע תיקשי מט' חניות ובנמצא הלך אחר הרוב והתם נמי ודאי בא ממקום הקבוע דהא אין בשר נכנס אלא מחניות ואפ"ה מותר ומוכח דאפי' בא ממקום הקבוע כיון דהספק לפנינו כד פריש מותר כמ"ש רשבא עי' פרט] א"כ ה"נ אפי' באזלי איהי לגבייהו ה"ל הולד פירש כיון דליכא ספק מליקח היא האם כיון דאומרת ברי לכשר נבעלתי ולזה מסיק מעלה עשו ביוחסין ע"ש: גופא אר"ז כל קבוע כמע"מ דאתי בין לקולא בין לחומרא מנ"ל לר"ז הא אלימא מ"ט חניות כולן מוכרח בשר שחוטה ואחת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור, ובנמצא הלך אחר הרוב התם לחומרא, וצ"ב למה מביא הסיפא ובנמצא כי מרישא רצה לפשוט דין קבוע, גם יש לדקדק למה נקוט בשר נבילה ולא טריפה, ונראה הפרי מגדים ק"י וש"ש הקשו לדעת תוס' נדה י"ח שיש לכל חתיכה חזקת איסור שאינה זבוח אמאי הלך אחר הרוב ולא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה, ותירצו ברובא דאיתא קמן לא אמרי' סמוך וכו', ע"כ נקוט נבילה לאשמעי' בכ"ז הלך אחר הרוב, א"כ מרישא לא יוכל להוכיח דין קבוע בכל מקום דלמא רק בנבילה שיש גם מיעוט מסייע לחזקת איסור, אבל מסיפא בנמצא הלך אחר הרוב, בע"כ ברובא דאיתא קמן לא אמרי' סמוך מיעוט לחזקה, א"כ גם ברישא לא אמרי' מטעם זה רק מצד קבוע ודו"ק ומצאתי בשער התורה בח"ג ובחתן סופר מזה ע"ב: ספיקו אסור, ולא אמר ספק אסור, כתב בשעה"ת כי קבוע רק בניכר לכל עולם אבל אם לא ניכר לכל עולם כתערובות חניות לא הוי קבוע, ומדוייק לשון ספיקו כיון שהוא רק ספיקו ולא ספק לכל עולם אסור דהוי קבוע דאוריי' ע"ש, ונראה הכוונה, ספיקו, ספק שלו שלקח מקבוע אסור לכל העולם, יען שאסור לו שנולד לו הספק בקביאות מת"כ אסור לכל העולם, ועי' בשמ"ק שכתב היא גופא קשיא דהא חדא ספיקא הוא שמא מן הלוקחין שמא מן מוכרין וס"ד לחומרא, אלא ודאי דאפי' נפל מלוקחין מותר שלא אסרו אלא בלוקח שבא הוא עצמו שנולד לו הספק לפנינו ואינו יודע מאיזה מהם לקח דכיון דנולד לו הספק במקום הקביעות אמרי' כל קבוע וכו' אבל נמצא שהספק נולד לו עכשיו אחר שפירש כל דפריש מרובא פריש ואפי' ברואין שנפל מיד לוקח הוא דמתילד לן ספיקא ועל שעה זו נדון הספק לא על מקום הקביעות ומותר דאמרי' כל דפרש מרובא פריש:
בנמצא הלך אחר הרוב, ולא נקוט מותר כמו ברישא שאמר אסור, אולי כאשר אחרונים כותבים עי' פרט ה'] אם בחנות אחת יש בשר נבילה יותר מכל ט' חניות בשר כשר אז אין אנו הולכין אחר רוב חניות אלא אחר רוב בשר ודו"ק:
ומדאוריי' מנ"ל, אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו, ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו, היכי דמי אלימי דאיכא ט' עכו"ם ואחד ישראל ביניהם ותיפק ליה דרובא דעכו"ם נינהו, א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, לא צריכא דאיכא ט' ישראלים ועכו"ם אחד ביניהם דהי"ל עכו"ם קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי, פנ"י פסחים דף ט' כתב גם לרמב"ם דסבר ס"ד לקולא מודה דהאי ספיקא דקבוע כמע"מ מדאוריי' וילפי' מקרא וארב לו וא"כ בכל איסורים כה"ג פשיטא דחייב עליה' אשם תלוי דהוי כמו חתיכה מב' חתיכות כיון דנקבע איסורו וספיקא דקבוע חמור טובא משאר כל ספיקות, וכ"מ שכתב שיש להקל יותר בספק קבוע צ"ע דלרמב"ם ודאי ליתא ע"ש:
תוס' אימא לר"ש קבוע מנ"ל, ובסנהדרין ע"ט תי' תוס' דיש לפרש לר"ש בט' ישראל וחד עכו"ם ואמר לאותו שעומד שם אני מתכוין דמפטר מטעם כל קבוע מוארב לו וכה"ג אם כולם ישראלים חייב, והר"ן שם כתב איכא למימר לר"ש לית ליה מדאוריי' דינא קבוע אלא מדרבנן ע"ש, ובמש"ק כאן, ושעה"ת ח"ג כלל ז' כתב כי תוס' ב"מ דף ו' ד"ה קפץ הקשי דליבטל ברובא ולחייבו כולהו במעשר, ותי' בשמ"ק דבע"ח חשיבו ולא בטלו, ותימא וכבישינהו דניידי ויהי' כולן חייבין במעשר דכל דפריש מרובא כפריש, וי"ל כיון דחזינן דאפי' היכי דיכול לעשורי ממ"נ פטיר משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואפי' כי אמרי' כל דפריש, עשירי ספק מקרי אלא שהתירה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך איסור להיתר ע"י ביטול ברוב אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ"ל, א"כ ר"ש סובר רוב רק מצד ספק והא דמהני רובא הוא חידש שחידשה תורה ואין לך בי אלא חידושו במידי דנייד כיון דילפי' מאחרי רבים ודיבור נייד עי' פרטו ובקבוע נשאר על סברא חיצונה ואין צריך קרא לר"ש:
שמ"ק מביא הקשה ר"ש היכי מוכח מהכא האי דינא דילמא דוקא בדיני נפשות דאמר רחמנא הכי להקל דכתיב והצילו העדה אבל בעלמא לא דהא אשתו ואחותו דנתכוון לזו ובעל לזו חייב ולא ילפי' בעלמא פטור כשאין מתכוון מרוצח לרבנן נמי לא נילף מינה קבוע בעלמא, לכן נראה למהרף ז"ל דהא דאזלינן בעלמא בתר רובא נפקא לן מאחרי רבים להטות דכתיב גבי נפשות והכא גלי לן דקבוע חשוב כמחצה גבי נפשות ולא אזלינן בתר רובא ילפינן מינה בעלמא דקבוע כמחצה ולא נחיל בתר רובא, דליכא למימר דינא נפשות שאני, כיון דכל עיקר רובא דעלמא מדיני נפשות ילפי' לה עכ"ל: פנ"י פסחים דף ט' כתב, תקשו לן הך מלתא דט' חניות ילפי' מוארב לו וקם עליו ואכתי מי דמי, דבשלמא התם דלענין ספק נפשות איירי ומספיקא ודאי לא קטלינן לה דכתיב ושפטו העדה והצילו ומוקמינן לגברא אחזקתי' שאינו חייב מיתה מש"ה מהני ביה האי טעמא דכל קבוע לענין דלא אזלי' בחר רובא דמצרפינן האי חשיבות דקביעת לחזקה דגברא דאלים טובא ואיתרע לה רובא לגמרי, משא"כ בט' חניות דליכא חזקת היתר מנלן דקביעות לחוד מבטל הרוב, אע"כ דמכיון דאזלינן בחר רובא בכל דוכתא א"כ בט' ישראלים וחד עכו"ם בינייהו א"כ בודאי ישראל הרג ותו לא שייך כלל חזקת פטור דגברא דהא איתרע הך חזקה לגמרי ע"ש:
תשובת רשב"א ח"ג סי' שע"ח מובא בב"י יו"ד שע"ד בקיצר ואעתיק לשונו, שאלת בפרק הי' בודקין בשאלת מכירים אתם אותם ר"ל שמא מעכו"ם הי' אם נאמר כן אף במקום שרבו ישראל ושאין רגלי עמין מצויין שם אלא מה שראיתי בירושלמי נהרג מטבריה לצפורי חוקה ישראל היה, הא מסתפקא לי דאפשר דאית' להא דירושלמי משום דבאסורי הולכין אחר הרוב ושמא אף בדיני נפשות כן ועוד מדאמרי' בכתובות ט' ישראלי' וכו' אלמא משום קבוע דהוי כמחצה פטרינן ליה הא ניידי בכי הא חייב ונמצא בין טבריה לצפורי' איני קבוע דאנשי טבריה וצפורי אינן קבועין שם בדרך אלא ניידי וכל דפריש מרובא פריש וכו' אלא שאני מסתפק לפי שלא הוזכר כן בגמרין, ועוד בדיני נפשות דכתיב בה והצילו העדה ואפי' בענין שברור אצלינו הולכין בו להקל כרודף אחר חברו ונכנס לחורבה אחריו ונמצא הרוג ואפ"ה אין דנין אותו עד שיראו שנים עדים ממש שהוא הרגו, ומ"מ ההיא דפ"ק כתובות מכרעא לי וכ"ש שר' יוחנן דירושלמי מכריע, וח"ס א"ע ח"ב סי' קס"א מתקשה בו מש"כ ועוד בדיני נפשות כתיב והצילו העדה, היא תמוה דהא בסנהדרין דף ט' מספקא לש"ס בההיא גופי' ומסיק דאפי' ברובא דליתי' קמן אזלי' בתריה וצ"ע, ולפי חומר הקושיא צריך אני לומר דס"ל לרשב"א ע"כ לא החליט הש"ס דאזלי' בתר רובא בדנ"פ אלא היכי דלא איקבע מיעוטא בפנינו כגון ברובא דליתי קמן דגם המיעט לא איקבע בפנינו דליתי' קמן, משא"כ ברובא דאית קמן בין טבריה לציפורי דעכ"פ איקבע פה מיעוט גוים ואפשר שנזדמן להרוצח אחד מהמיעוט גוים שפיר אמרי' והצילו העדה, ולא דמי לסנהדרין דאע"ג דאיקבע מיעוט מזכים בפנינו ומ"מ הולכים אחר הרוב המחייבים התם אין אנו לוקחים מהמועט אלא מבטלים דבריהם כמאן דליתנהי' וסברה זו כתב בס' כריתות [עי' פרט] אבל היכי דאיכא למיחש שנזדמן לו מן המיעט דאיקבע לפנינו כגון בין טבריה לציפורי דאפשר דנזדמן להרוצח ממיעוט גוים, אפשר דשייך והצילו העדה, ומשו"ה נסתפק לרשב"א ופשוט ליה מסוגי' דוארב לו ספ"ק דכתובות משמע דוקא משום קבוע אבל אי פריש אזלי' גם בזה בתר רובא ע"ש עכ"ל, ואעתיק הסוגי' אשר ח"ס מרמיז, סנהדרין דף ס"ט ובדיני נפשות אזלינן בתר רובא התורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה ואת אמרת זיל בתר רובא, אהדרוה קמיה דשבינא א"ל ובדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא והתנן אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלש עדותן קיימת שזה יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע ואי ס"ד לא אמרי' זיל בתר רובא נימא הני דוקא קא מסהדי ואכחושי הוא דקא מכחשי אהדדי אלא לאו משום דאמרי' זיל בתר רובא ורובא דאינשי עבדו דטעו בעיבורא דירחא, א"ר ירמיה מדפתי' אף אנן נמי תנינא בת שלש שנים ויום אחד מתקדש בביאה ע"ש, ובחדר"ן הקשה בדיני נפשות מי אזלי' בתר רובא, וא"ת והא בחולין ילפי' מדיני נפשות דאזלי' בתר רובא משום דלא חיישינן דילמא טריפה הרג, י"ל דהתם מיירי היכא דא"א למיבדק להרוג אי חיישינן למימר שמא במקום נקב נקב ובכה"ג כיון דאמר רחמנא דנקטל רוצח ע"כ סבירא לן דאזלי' בתר רובא דאינשי דלא הוי טריפה אבל היכי שאפשר לקיים את הדין במקום שיש לפטור אחד מפני חשש הי' ראוי לחוש בו כון זה שאפשר שיהא ראוי לקרותו אב ע"ש:
לדעתי הקלושה ליישב קושיי' הנ"ל, בודאי אם אנו דנין עפ"י רוב נעשה עבירה והוא קיבל התראה בזה לא היה מסתפק אם ילך בדיני נפשות בתר רוב כיון שהוא עבר להיות רוצח עפ"י רוב הנרצח אינה טריפה, ועפ"י רוב זה אביו וכדומה בט ישראלים עפ"י רוב הוא חייב כי יהרג ישראל כמש"כ הפנ"י לעיל אבל כאן אין אנו דנין על עבירה שעשה עפ"י רוב, רק מטעם אחר הוא פטור שראוי להיות אב, או עדים שקרים הם ולא עשה שום דבר, בזה מסתפק הגמרא אם ליליך בדיני נפשות בתר רובא, כך עלה בדעתי לישב עפ"י סברה, ורק צ"ע מה ראיה מבת שלש שם עפ"י רוב אינה אילונית וצ"ע: לכאורה למה לא מביא ראיה שהולכין בדיני נפשות אחר הרוב, מדגלי לך קרא וארב וקם בט' ישראל ועכום אחד שפטור מצד קבוע, אבל בלא קבוע חייב יען מצד ריב ישראל, אבל יש לדחות שם רובא דאיתא קמן חייב, אבל לא ידענו מרובא דליתא קמן שיהי' חייב בדיני נפשות, ע"כ ראיה מעדים וקטנה, אבל לפי ח"ס שעדיף רובא דאיתא קמן יען שגם המיעוט איתא קמן, א"כ מכ"ש במיעוט דליתא קמן שחייב וצ"ע: אבל יש לדחות ח"ס כתב שכך סי' הי"מ יען שמיעוט איתא קמן לא ילך אחר רוב, אבל באמת גילה הקרא וארב וקם רק בקבוע פטור, אבל בלא קבוע חייב ברובא דאיתא קמן ולא ידענו עדיין מרובא דליתא קמן ורק צ"ע באמת דלמא צריך קרא וארב וקם לו, אם אחד פורש והולך בל ישראל ועכום אחד, שפטור יען שמיעוט איתא קמן כסברת ח"ס ורשבא והצילו העדה דלמא עכום הי' הנפרש, וקבוע מניין ללמוד לכל דבר כקושי' שמ"ק באות ולא שייך מה שתירץ הרר פרץ דכל דעיקר רובא דעלמא מדיני נפשות ילפי' לה, הא בדיינים אין מיעוט כאן כסברת ח"ס בשם ס' הכריתית, אבל היכי שמיעט איתא, רק בנפשות פטור מצד והצילו העדה וצ"ע, גם ביטל איסר בהיתר שנלמד מאחרי רבים צ"ע, להנ"ל שאין בסנהדרין מיעט, אבל האיסר המיעט בעין ואיתא קמן, ועי' פרי מגדים בפתיחה לתערובות: