אור ברסלב

עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה

שמות

פרשת ויחי

א

א

לבבהן. נחום ב׳ ח' שהנפרד הוא לבבים. דאלו לבבות הל״ל על לבבותיהן: שלשה וידוין. וידוי אחד בעדו ובעד אשתו ובניו. וידוי ב' בעד אחיו הכהנים שהם בית אביו. וידיע ג' בעד כל בית ישראל. וכולם נכללים במקרא זה של וכפר בעדו ובעד ביתו ובפר כל קהל ישראל. הרי שבמלת בעדו כלל אשתו. לא במלת ביתו דא״כ הרי חסרה וידוי של אחיו הכהנים:

ג

שי״ן כמוה. ר״ל בשאר המלות שנמצאו במקרא כפולים באות שי"ן יקראו שניהם ואין דרך לחסר האחד במבטא זולת בשם יששכר:

ה

לו יחי. ר״ל באס״ף בא כמשפטו יהי בסגול:

ו

אב ובנו. ובא למעט סברת האומר כי שנות דור הם ל״ה שנה בצמצום. ועיין בדברי הראב״ע סוף איוב. שהביא כן בשם היצחקי. וראיתו מאיוב. וסתר זה מיו״ד דורות שיעלה לכל דור יותר הרבה: מת בגדולתו. שהרי כבר השמיענו סוף ויחי שמת יוסף. אלא שזה דבק למה שאחריו שאחרי מותו ומות אחיו רק אז התחיל השעבוד: על המצריים. כי מבלעדי אחיו שכבר הזכירם מי הוא הדור. אם לא המצריים:

ז

נשיהם תאומים. מכאן הוכחה למ״ש בפ׳ בראשית בפסוק ישרצו המים: היא רעמסס. ר״ל שארץ גשן או רעמסס ששם ישבו ב״י נקודה העי״ן ג״כ בשו״א ורעמסס של ערי מסכנות נקודה העי״ן בפתח:

ט

איננה סמוכה. כהוראת הסמיכה בכ״מ על מלת ״של". רק כהוראת מלת "שהוא" כלומר עם שהוא ב״י. וכמ״ש הרב בפסוק ויהי ערב וגו׳ יום הששי. כי לא שייך כאן לומר עם של ב״י: סימן לרבים. ר״ל מדברים בעדם: כי ממנו ל״י. צ״ל ממני ביו״ד. ור״ל הטעם של סופרי המערב שנקדו שניהם בדגש. שהרי גם ביחיד מ״ב נקודה הנו"ן בדג״ש הגם שבכ״מ הנו״ן סימן המדבר רפה. ובע״כ צ״ל שמלת ממני בדגש המ״ם והנו״ן הוא כמו מן מנני. שנכפלה מנת מן ונ״י שלבסוף לסימן המדבר. וא״כ שפיר הדגש גם במלת ממנו לרבים מ״ב: היא מן נו"ן. צ״ל כאילו הוא מן. ונון ני וכו׳: וטעם נו״ן ממנו. ר״ל לכינוי נסתר: והנה נצב. צ״ל והנו נצב: ישמרנהו בעליו. צ״ל בבעליו ולא ישמרנו:

י

הבה נרדה. ומשפטו לרבים הבו. ולנקבה הבי. ובא בכ״מ בשוה לרבוי השמוש בו: דרך חכמה. דבקרא אמר סתם הבה נתחכמה. ולא פירש על מה יתחכמו לו: תקראנה קורות. כי תקראנה הוא לרבות נסתרות והל״ל כי תקראנה מלחמות או תקרא מלחמה:

יג

ולומר בפיוט. כי לבנות פעל שלא נמצא בתנ״ך מן השם לא יתכן:

יד

על הרוב. ר״ל מה שאמרו כי המ״ם סימן לזכרים והתי״ו לנקבות הוא רק על הרוב. אבל לפעמים נמצא להיפך. או במלה אחת לרבים פעם במ״ם ופעם בתי״ו: שמורים. כי הם יאמרו שהפעלים החסרים שני שרשים להם כמו סבב סוב. וכן ישנם שרשים בעלי שני אותיות. ולפי דעתם יהיה גם לאותם השמות שיבאו בסוף בסימנים שונים שני שרשים כמו למועד יהיה מועד ומועדה. ויאמר מן מועד מועדים ומן מועדה מועדות. וזה לבל ימצא זרות בלשון. וכונת הרב בזה למלת ובלבנים הכתוב במקרא שהיחיד לבנה ונתרבה ביו"ד מ״ם. ולפי הספרדים יהיה היחיד מן לבנים לבן. והרב דחה זה: בעבור שנים. כאלו אמר כל עבודתם אשר עבדו. בהם. עבדו בהם בפרך: בלא בי״ת. ר״ל כי הפעל עובד ישמש על הפועל ועושה העבדות. אם אין המלה שאחריה בבי״ת בתחלה. ואם היא בבי״ת אז הוראתה על המפעיל ועובד באיש אחר. או במקום מלת בעבור: הנשמה תעבד. בנפעל. שהוא מקבל הפעולה מקל. וא"כ יהיה בקל פעל יוצא. ומפעיל באחרים. והיינו יכולים לפרש מלת יעבד בו שקאי מל האדם שיעבד אותה. לז״א שמלת בו תורה שהוא העובד:

טז

והאם והבת. המילדות היו יוכבד ובתה מרים ע״פ הקבלה:

טז

ממשפחת עבר. ר״ל ששם היחס עברי הוא על ב' פנים. או הבא ממשפחת עבר. או גם על שאיננו בא ממשפחתו רק שדבוק באמונתו. וע״כ מ״ש גבי שם אבי כל בני עבר שהיה עוד קודם שנולד עבר. וגם הרבה מבניו לא היו לא ממשפחת עבר וגם אמונתם שונה מדת עבר צריך לפרש אבי כל בני עבר הנהר. וע״ז הוקשה לו דבשלמא גבי אברהם העברי נוכל לומר שבא מעבר הנהר ששם נולד בעבר הנהר ונתישב בא״י. או בקרא בעבר הנהר ישבו אבותיכם. שהוא בערך א״י. משא״כ גבי בני שם שנולדו וישבו שמה. והרבה מבניו נשארו ג״כ שמה לעולם איך יכנה אותם בשם מעבר הנהר. לז״א שפירושו שישבו משני עברי הנהר מזה ומזה: כמו באבנים. צ״ל ב׳ אבניס. שעשו להיולדת מקום מושב משתי אבנים. כמו שיורה על זה סימן הזוגי. וא״כ האל״ף שרש. לוחות ים. צ״ל לוחותים מלה אחת, ופסוק הוא ביחזקאל כ"ז ה׳: משך הנקודה. כי בכתב אין הבדל בין ה״א ובין תי״ו רק בנקודה אחת שנמשכה רגלה להגג שלמעלה ומה שעיקמו קצת רגל התי״ו למטה. הוא רק להיכירא לבלי להחליפה בה״א. משא״כ החית צורתה העקרית היא וא״ו וזיי״ן וחטוטרת על גביהן: תחלה תקרא ה״א. ר"ל קודם משיכת וחבור הרגל היא ה"א והיא מאותיות הגרון הקלות על המבטא יותר מכל ההברות. ועם הנקודה תשוב לתי״ו מהמבטא הקשה שהוא רחוק כבר ג׳ מדרגות מהגרון ואין שום דמיון ביניהם במבטא: וזה לאות. בא לסתור הדעה המובאה בסנהדרין כ״א כי הכתב שבידנו אשורית הוא לא עברית שהרי משום זה החליפו בלשון הה״א והתי״ו עבור קרבתם במכתב ואין זה הדמיון רק בכתב שבידנו והשפה שפת עבר: כמו רבים. שבשניהם משפטם לבא בג׳ יודין ב' לשרש ואחת לשימוש. לפי דעתם שהוא מהכפולים: לומר ככה. שאיננו מפעלי הכפל חיי: שראיתי כן. צ״ל שראיתי כי. ור״ל שכמו שאין וא״ו שרשית בסוף כן גם אין יו״ד שרשית בסוף:

יח

הנכון. צ"ל הנכן: ואין הפרש. כי בעבר יש הבדל בין נוכחות "כתבתן" ובין נסתרות "כתבו" המשותף לזו״נ ובעתיד הוא היפך תאכלנה היא לנוכחות ונסתרות ויאכלו לנסתרים. לז״א כי גם בעתיד המהופך לעבר ע״י הוי״ו הפתוחה יהיה ממילא להעבר דרך העתיד. ושמש במלת ותחיין לנוכחות ונסתרות בעבר. וגבי ויולדו להלן שהוי״ו שוואית והפועל עבר שוה הוא לזו״נ. וזה כונתו להלן עיי״ש:

יט

והוא הנכון. לשיטתו לעיל כי הוא מנל״ה. לא מכפולים. ויו״ד הדגושה במלת חיים. הוא רק לתפארת כמו יו״ד הדגושה במלת העבריים. ובא לאפוקי מהדעה שהוא מהכפולים שלשיטתם יבא הדגש במשפט: פטורי צצים. מ״א וא״ו י״ח שנדגש הצדי״ק שלא לשום הוראה. והרד״ק כתב שם שהוא במקום היו״ד החסירה בין הצדי״ק הראשון והשני:

כא

שיקבל האדם. ר״ל שהוא הפועל וגם המקבל בעצמו כמלת נשמר נזהר. שבא על עושה הפעולה כאלו קבלה מאחר. וכן גם בהיפך במלת "נורא" שבא בנפעל אין הוראתו כהוראת הבנין ההוא בכ״מ רק שהכל יראים ממנו והם מקבלים הפעולה. ועפ״ז נתחלפו ההוראות במלה זו כי הקל יורה על פעולה שנתקבלה מאחר ולכן שייך לומר מאת ה' שמהוד רוממותו תושפע היראה ומפני שמו נחת הוא. והנפעל יורה על מסבב הפעולה לאחרים:

כב

בלשון עמו. ששמו העצמי היה נכה והיא מלה מצרית לא כדרך הדרש על שנשברה רגלו בעלותו על כסא שלמה. וכמ״ש הרב לעיל:

ב

א

לא תצליח. וזה לדעתם טעם איסור העריות כי הילודים מן הקרובים הוא זרע לא יוצלח. והוא סתר זה ממשה ואהרן בחירי היצורים שנולדו מאחות אב:

ב

כמו שהזכרנו. לדעתי צ״ל במה שהזכירו. ור״ל הגם שהזכיר משה בראשונה. בכ״ז אין ספק כי אהרן היה הבכור כמ״ש בכתוב. וכן מרים. ורק שלא חש הכתוב לבאר לידתם. לפי שלא היה שום חדוש בלידתם.וא״כ היתה גזירת כל הבן הילוד קודם לידת משה אחר שכבר הוליד עמרם את אהרן ואת מרים. וכמו שהוכיח להלן. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. והוא לא רצה לפרש וילך ויקח שגרשה והחזירה: כ״ב שנה. כי לוי נולד ה׳ שנה קודם יוסף שהרי היו לו ז' בנים בשבע שנות עבודתו שנה לבן שנה לבן וללוי קדמו ראובן ושמעון ויוסף באחרונה. ושנות יוסף ק״י ושל לוי קל״ז: קי״ח. שקודם מות כל הדור לא התחיל השעבוד. צא מהם שמונים של משה נשארו ל״ח שנה מקימת המלך החדש עד לידת משה. והם שעבדו כמה שנים בערי מסכנות. ואיזו שנים חלפו ממיתת הדור עד שקם מלך חדש אשר בימיו כבר נשכח גדולת יוסף. ובע״כ שהיתה הגזרה של כל הבן הילוד סמוך מאד ללידת משה. אחרי לקיחת עמרם את יוכבד. שהרי את מרים קורא כבר עלמה: כאחד עשר. ר"ל בתקופה האחת עשרה של הילוך הלבנה במסלתה שהיא זמן כ״ז ימים ושליש בקירוב מעת יציאתה במסלולה מנקודה אחת עד שובה שנית אליה. שעולה בצמצום שלשה תקופות מצ״א יום שהם רע״ג ימים או עשרה סבובים שלמים: מקום מזל הלבנה. המבארים נדחקו בכונתו ולא ראיתי תעלת להביאם ולדעתי נראה ביאורו כי מזל הצומח נקרא מזל העולה על האופק מהי״ב מזלות. ואמר כי המזל ההוא שתחתיו תהיה הלבנה ברגע ההריון. המזל הזה יעלה ויצמח על האופק ברגע ההולדה. והלבנה תהיה אז בשעת הלידה תחת המזל שעלה על האופק ברגע ההריון. ואם ברגע ההריון עלתה אז הלבנה על האופק וא״כ היו מזל הצומח והלבנה לאחדים. אז ישובו להתחבר ברגע אחד אחרי אשר תגמור הלבנה עשרה סיבובים שלמים לפי שמהלכה בסבוב אחד תגמור 27,8 וא״כ בעשרה סבובים שהם 278 ימים תשוב למקומה הראשון ברגע ההוא ממש שנתחברה אז עם המזל. ותהיה עת ההריון תשעה חדשים שלמים. ואם היה המרחק ביניהם חצי המסלול שרגע ההריון היה בעת שקיעתה. וא"כ היה מזל הצומח רחוק ממנה בחצי כדור השמימי. אז יחליפו מקומם ברגע הלידה שהלבנה תעלה אז על האופק. ואותו המזל ישקע. וזה יהיה או בעשרה סבובים שלמים וחצי סיבוב. או בחצי סיבוב הקודם שהם רנ״ט ימים: ואין טענה. עיין בראשית למ״ד כ״א: לתקופת הימים הכתוב בשמואל שדרשו מזה חז״ל שנולד לשתי תקופות ושני ימים:

ג

צחות. ר״ל כי לצחות ולתפארת המבטא הוסיפו לפעמים דגש ללא צורך:

ד

מלה זרה. כי משפטה ותתיצב:

ה

להיות זרוע הוא המדרש שהביא רש״י ז״ל:

ו

מהול. ומזה ידעה כי מילדי העברים הוא. ואעפ״כ חמלה עליו בעבור יפיו:

ז

מתחלף היו״ד. בוי״ו:

ח

שבי. שהוא משרש ילך ולא משרש הלך:

ט

על כן ה״א אחרת. לדעתי צ"ל על כל ה״א אחרת. ור״ל כי על כן השתמשו פה בשרש ילך לפי שאין ה״א נחה באמצע התיבה אחרי ת״ג המושכת נח. ולכן השתמשו בשרש ילך למען תנוח היו״ד אחרי הצירי כמשפט: כמו בלהטיהם. ונאמר שהה״א נמשכת מן הפתח בכח. רק הוא מלשון בלט. ולהטיהם משרש להט: והנה הא. ר״ל כי הא הוא באלף וכאן ביו"ד וזה סתירה אחת לדברי הגאון כמו וגם אני הא יחזקאל ט״ז י״ג: ותניקהו. בשוא אותיות איתן מורה על נע״ו ע״מ תשיבם. ואלו היה מנחי פ״י היה בצירי ע״מ תדעהו: אך הטיבו. ואלו היה מנפ״י היה בא ע״מ הודיעו:

י

בני מיכל. עיין בראשית ל״ו ב׳: וכן זרובבל.עיין ד"ה א' ג׳ י״ט. ושם י"ז י״ח ובעזרא ג' ח׳:

יג

חמס. כי שניהם נצו זא״ז ולמה קרא רק האחד רשע. רק שאחד מהם עשה חמס לרעהו הצדיק ממנו:

טז

וכהנו. ש״מ שהשם כהן אינו מיוחד לבני אהרן דוקא כי פירושו משרת ועובד. יהיה מאהרן או מאחר. וע״י מילוי ידם נעשו הם כהנים: כהני ה'. ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו (ישעיה ס״א ו'). והמבאר הרש״נ שגה בזה במחכ״ת ורמז לש״א כ״ב י״ז ומשם אין ראיה כלל:

יז

לעתיד. צ״ל לעתים:

יט

הן הוסיפו. כי למעלה אמר ותדלנה משמע שהן עצמן דלו והן הוסיפו מלבן שהוא דלה:

כ

אבוך. (דניאל ה׳ י״ח) והוא היה בן אויל מרודך ובן בנו של נ״נ. וכן ואנת בריה בלשצר (שם כב): על משקלה. כי משפטו ותקראנה בקמ״ץ הנו״ן:

כג

ענם ה׳. מלשון עינוי:

ג

א

כתב משה. כי אז בעת רעיית הצאן עוד לא היה הר האלהים רק משה בעתי כתבו התורה קראו כן ע״ש העתיד:

ב

כי זה כמו שלחו. צ״ל כי אין זה כמו שלחו באש. ששם הכונה שהמקדש עצמו נשרף תוך האש. ופה בוער באש את אחרים. והב' במקום עם: כאשר הם. צ״ל באשר הם יוצאים. ור״ל לכן שייך לומר שהם פעולים משא״כ מועדה שהוא פע"מ. ועיין בפ׳ יתרו בפסוק ברוך ה':

ד

ונקרא המלאך. כי התחיל לומר וירא ה' וסיים ויקרא אליו אלהים:

ו

כל ישראל. ולזה כשאמר לו אלהי אביך כאלו אמרם לכל ישראל ואבותיהם הם אברהם יצחק ויעקב לא לוי וקהת: ושער העין. לדעתי נראה להגיה והסיר העין משער השמים. דהוקשה לו שהתחיל לומר ויסתר משה פניו. שהסתיר כל הפנים. וסיים כי ירא מהביט ולזה היה די רק לסגור את העינים. לז״א שבאמת החוש היותר גדול הוא ההבטה כי חוש הראות שולט למרחוק ותמונות רבות נסקרות בסקירה אחת. לכן אמר העיקר ההבטה וכל החושים בכלל:

ח

צידון. שהרי מצינו גבי אברהם והכנעני והפריזי אז וגו' הרי שהוציא את הפריזי לחשבו לבד. לז״א שהפריזי הוא צידון בכור כנען. שהיה גבולו לבד מהכנעני כמ״ש ויהי גבול הכנעני מצידון. ונקרא הפריזי כמ״ש בשופטים אל עם שוקט ובטוח כמשפט צידונים. משמע שהיו יושבים בערי הפרזות:

י

בשליחותי. כי הוא נפל לשון לכה ואשלחך. לז"א שהוא כמו לך בשליחותי. או לך באשר אשלחך:

יא

ע״ד נחושתך. הרש״נ מפרש שקאי על הקרא יען השפך נחושתך (יחזקאל ט״ז ל״ו). שפירושו שולים ויסוד כן מלת אנכי תורה על יסוד ועצם המדבר ופירושו דחוק כי מה ענין נחשתך אל אנכי. ולדעתי צ"ל פה נחושתן הכתוב במלכים בחזקיהו ויקראו לו נחושתן לנחש הנחושת. ככה גם השם אנך הוא ג״כ מגזרת אן כמלת אנכי. והוסיפו ך׳ בסוף בחלפם המלה לשע״צ לסימן כמו שהוסיפו נו״ן במלת נחושתן. והוראת אנך הוא שמורה לאן נוטה הכותל ולאיזו צד יישרוהו: ויבן מזבח. שלא תקשה איך אמר תעבדון את אלהים הלא רק קבלו שמה התורה ומהו העבודה לז״א שבאמת עבדוהו שמה בזבחים ועולות:

יג

מה שם. לא שמשה לא ידע משם הנכבד עד כה. שהרי האותות לא עשה רק בשם הנכבד שהוא מורה על ההנהגה הנסיית ושידוד הטבע. רק לפי שהשם הנכבד הם ג' השמות: הויה.אהיה.יה.כמ״ש הרב להלן לכן שאלו איזו שם משמותיו יאמר לישראל: ומשנולד קין. עיין פ' בראשית בפסוק קניתי איש את ה': שאמר פרעה. ולפי שהוא הזכיר ב' השמות הזכירם ג״כ משה. להשיב לו על מה שאמר:

טו

כמו חכם בני. בין חכם ובין בני צריך להיות הנקודה המפסקת שבספרים שאחר מלת בני. ור״ל כמו חכם שהוא שה"ת. נמצא בני אם חכם לבך שהוא פעל עבר. איננו במקרה. והזמן העבר או העתיד הוא רק מקרה: עומד בעצמו. וא״צ להסמיכו לשם אחר כדי להכירו: אלהי הצבאות. שבא עליו ה״א הידיעה וזה לא יתכן בשהע״צ. וגם בלתי נמצא לבדו ככל שהע״צ: ואל יקשה. שהשם הנכבד הויה הוא בודאי שהע"צ ומדוע נסמך לצבאות: והנבואה. שמלה בה"א הידיעה לא תסמך ג״כ. ופה היא סמוכה. אלא שהוא כמו והנבואה נבואת עודד. וכן ה׳ שהוא אלהי הצבאות: *הנפרדים.שמספר 3 הוא המספר הראשון הבלתי מורכב ולא יוכל להתחלק על שום מספר בעולם זולת 1 שהוא יסוד כל המספרים ועליו נוכל לחלק או לכפול כל מספר שבעולם בלי שינוי עי״ז. וממנו נבנו כל המספרים. והביא זה לפי שמן ב' וג׳ יחד יתחבר ה׳ אות השני של השם ומן אב״ג יתהוה הוי״ו שהוא אות השלישי משהנ״כ. והראה שגם באותיות שמהם מחוברים אותיות השם ישנם סגולות מיוחדות וראשיות: הם ט׳ מדרך אחת. שהרי מעשרה כבר תתחיל מערכה חדשה מערכת העשיריות והוא עשר אחד: והם עשרה. כי לא תוכל למנות עוד הפעם מספר אחד דהיינו אחד עשר שהוא עשירית אחת ויחידית אחת אם לא תמנה מקודם עשרה. ולזה נבחרה היו"ד לאות ראשון של שם הנכבד. שהוא כולל עשר אחד והוא הראש והסוף של מספרי היחידות: התשעה בעיגול. כזה

תוכן העניינים

עזרה להבין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה