עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
שיר השירים
בפתיחה: המתכונות. משטרי השמים והמערכת איך יחברו הנהגתם עם הנמצאים השפלים: חוץ מהאלף. שפירשוהו על מלך המשיח וכמ״ש להלן: שהוא בנו. שמלך המשיח הוא חטר מגזע ישי ומלכות בית דוד. לכן נקרא בשם דוד או שלמה:
א
ב
למ״ד. שאין המלה שאחריה מתחלת בלמ״ד נרוה. שמלשון רוה משמע שהוא משקה כמו כוסי רויה: הרגיש. שהתחילה לדבר בלשון נסתר ישקני. ומסיימת לנוכח. דודיך: הגאון. שהביא לפני זה כי הוא כינוי לריר השפתים והלשון: בין אוהבי. שפירושו אוהב אותי. ואהובי משמעו שאני אוהב אותו:
ג
היפך. מכל הפירושים ששמעתי בזה המחוור לי כי הי״מ יפרשו הפסוק כן: שלפי שכל השמנים אין ריחם נודף. ורק השמן שיסוך הוא ריחו נודף לפי שקולט הריח ממנו לכן יאהבוהו העלמות. ואמר הרב שזה המפרש חשב שאין שמן לסיכה רק שמן זית שהוא באמת בלתי מריח כלל וגם יש שיבחלו בריחו. וכמו שמצינו במס׳ ברכות מ״ג ומובא ג״כ בש״ע או״ח סימן רט״ז ס״ה. דשמן זית שכתשו וטחנו עד שחזר ריחו נודף וכו' וכן בסעיף שאח״ז דשמן זית שבישל בו בשמים. ואח"ז סינן השמן מן הבשמים. אין לברך על ריחו. משום דהוה ריח שאין לו עיקר. משמע מזה דשמן זית בעצמו אין לו ריח טוב. אבל רוב המושחים בשמן הוא אפרסמון וכדומה בעלי ריח ערב: שהוא שמן. צ״ל והנכון שהוא: שמך כשמן וכו':
ד
אזכרתה. שמלת נזכירה היא מבנין הפעיל ומשמע שיזכירו לאחרים והל״ל נזכורה. לכן פירשוה כמו נאזכירה שיעשוהו כאזכרה: וזכרו כיין. דק״ל איך שייך לומר שיזכרו דודיו יותר מיין. וכי איזו יחס ודמיון יש להזכרון עם היין. כ״א ישתוו שני דברים זה מול זה בע"כ שיהיה איזו יחס ביניהם עד״מ: התפוח מתוק מדבש. אבל לא יאמר התפוח מתוק כזהב. לז״א שמצינו וזכרו כיין לבנון. שינון שמו מרחוק ויזכרוהו תמיד כמו שמדברים וזוכרים השותים את יין לבנון:
ז
פועלת. שאינו שם התאר רק היא בינוני ופירושו כאשה שהיא עוטיה ומתערבת על העדרים. דאלו היה שה״ת תהיה הכונה שלמה אהיה על עדרי חבריך כעוטיה. לא נתפרש היכן היא עוטיה ומתערבת: (בפעם השנית) הנערה לה. צ״ל להם: לשוב רועה. שאני חפיצה לשוב ולהיות רועה בצאן כמוך:
ח
האותות. צ״ל אותות העוקב לדורך אחריו: כל קטן. שגדי אינו שם לעזים דוקא רק לכל בהמה בילדותה ולכן כשבא לדבר מעזים אמר גדי עזים. ובב״ח אמר סתם לא תבשל גדי:
י
וארוזים. יחזקאל כ״ז כ״ד:
יג
לשני. שיש מין מור שהוא צומח ויש מין לח שהוא נוטף: ממשכנות. צ״ל ממשכנות הרועים: הקשורים. ר״ל הקשורים שבצואר רעיתו. דימה לקישורי הסוס: איתו בכל עת. צ״ל אותו שבכל עת. ור״ל אותו שאתה שולח בכל עת והוא אהרן:
יד
ישמעאל. שכופר אינו הכותבת כי"מ. רק הוא המין הנקרא בלשון ישמעאל ג״כ כופר. כי לשונות בני קדם דומים במלות רבות ללה״ק. וביחוד בשמות השומרים ע״פ רוב תבניתם בכל הלשונות. וכמ״ש הרב להלן במלת פגיה:
יז
רבותינו. עיין פירש"י ע״ז הפסוק:
ב
א
בעין. ר״ל במראה. כי שפתים לבנות בלתי נאות כלל. ורק דימה השפתים לשושנים לענין הריח הטוב שבהם:
ו
הערב. דבריו אלה שייכים עוד לדבריו שלפ״ז בהפעם השלישית. וציון "הפעם הראשונה״ צ״ל קודם פסוק ט׳:
ט
צבאים. כי בל״נ צביה ביחידה וברבות צבאות. ובל״ז ביחיד צבי וברבים צבאים. ויו״ד השרש נתחלפה באל״ף כמו במלת פתאים. וגם הציון הזה הוא בטעות. כי פה צ״ל פסוק ז׳ וציין על מלת בצבאות. ויבוא שפיר הציון של פסוק ח׳ אח״ז והוא מביא ראיה ממלת צבאים באל״ף במקום צבאים על מלת צבאות. לבל תטעה לפרשו מלשון צבאות שמים:
יח
ואע מתשם. עזרא ה' ח׳:
יב
עתו. שבזמן האביב אינו עת זמירת הכרמים. ופה מדבר מזמן שהנצנים נראה בארץ אחרי עבור הסתיו: (הפעם השנית)
יג
השבועה. ר"ל למה השביען בצבאות או באילות:
יד
הפוך. שהוא״ו שבמלת חוג נכתבה פה אחרי הגימ״ל: כל הפרשה. הוא כמלת וגומר או וכו׳ הרגילה בינינו:
יז
ממני. צ״ל ממנו:
ג
ב
רוח היום. כי עתה תיכף אחר עבור הסתיו עוד האוייר קר והאדמה לחה ולא נוכל ללון בכרמים עד שירבו הימים בימי הקיץ ויחם האויר: (בפעם השלישית) משער לשער. כי במדבר לא היו שוקים ורחובות רק כינה כן את השערים שהיו במחניהם:
ד
א
שער הרב. שפירוש צמתך הוא קשר השערות וקלוען יחד:
ב
מקום רחלים. שהל״ל כעדר רחלים הקצובות:
ג
ראה. או בעת שראה תאותו. (בפעם השלישית) כעין ארגמן. לפי מה שפירש לעיל מרכבו שהוא התקרה המכסה את הקורות. ושם היה ספון בארז ומחופה זהב סגור. אלא פירושו שהזהב היה כמראה ארגמן. או שהיה על הציפוי של זהב גם ציפוי ארגמן הגם שלא נאמר שם זה להדיא: רועום. צ״ל רואים וחוזים:
ט
למשל. לפי שהפסיק בענין ארוך לתאר את מגדל דוד. אמר שכאן חזר שוב לעניו הראשון למשל יופי איבריה. או אולי כונתו לתרץ למה אמר שני שדיך ולא שתי שדיך כי שד היא ל"נ. לכן אמר שלפי שמשלם לשני עפרים שהות ל״ז ושם אמר כשני אמר בנמשל ג״כ ל״ז: פחות. הם האנשים הפחותים במעלה ממשלמי הנדרים. כמו שהשמלה שהוא דבר שמחוץ לגוף פחותה במעלה מהשפתים עצמן:
ה
ב
הפוך. כי במלת קצות הוי״ו אחר הצדי״ק ופה קדמה: (הפעם השנית) וזאת אמרה. שכבר אמרה כן לעיל על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי. רק שם בקשה אותו בחלום. וכאן בא אליה בהקיץ: עתה היא. צ״ל עת היא פושטת. שבא לדפוק על דלתותיה אחרי שכבר היתה פשוטה וערומה ונתעצלה לקום לפתוח לו: (בפעם השלישית) שנים עשר. שמן שלחיך פרדס רמונים עד ראשי בשמים חשוב י״ב דברים:
ו
רחוק. ר״ל ע״ד ההשאלה שלכן נקראת הליכה בשם חמק מן חמוקי ירכיך וההליכה בירך הוא:
י
מרכבה. צ״ל מרבבה:
יג
מן גדול. שמגדלות מיני מרקחים: בפסוק י"ד נמצא בקצת דפוסים איתא ״כמו גלילי״ וצ״ל גלגלי:
יד
כבר משל. באמרו לפני זה זכו נזיריה משלג וגו'. וא״כ באמרו ספיר גזרתם קאי על מראה האודם שדמהו לפנינים וספיר. כמ״ש אדמו עצם וכמו שדימה הלובן לשני דברים כן האדם: וטעם המפרש. צ״ל וטעה המפרש שהוא הביא ראיה מלבנת הספיר שהספיר הוא לבן. ובאמת טעה. כי לבנת מלשון לבנה:
טו
עש ועיש. שכמו שאמר עושה עש כסיל ובמ״א אמר ועיש על בניה תנחם. כן נקרא שש ושיש: אבל מעיו חגורים. צ״ל אצל מעיו חגורה. כי איננו הולך ערום. והיא מפארת אותו ביפיו לעיני רואים. ואין מן המוסר והצניעות לאשה לספר יופי אדם ערום. ואיברים הנסתרים: האפודה. ר״ל חגורת הי"ב מזלות שבאמצע כיפת הגלגל השמיני ומתחתיה מסלול השמש: שש קצוות. שכל גוף יש לו ד׳ רוחות ומעלה ומטה:
ו
ד
בדברי אחאב. צ״ל עד דברי אחאב. כי כל המלכים שמלכו עד אחאב היתה המטרופולין תרצה. רק עמרי אבי אחאב קנה את ההר שמר ויבן את העיר שומרין וממנו והלאה היתה היא המטרופולין למלכי אפרים:
ה
שערך. אחרי שכבר אמר זה לעיל. אלא שאמר שהיא היא אהובתו שהרי סימניה המובהקים בה:
יב
במלת בני. עיין בדברי הרב פ׳ ויחי שם ובביאורי שמה:
ז
א
יראו שלום. שמלת ירושלים מורכבת משתי מלות יראו שלם. שהכל יראו יראת הרוממות מפני גודל מעלת העיר שלם:
ב
שיסוב. ויהיה לפ״ז פירושו של חמק לשון סבוב ועבר ולעיל הביא פירוש אחר:
ג
ענינו. שלפי משמעות הענין נראה פירושו מלשון מדה ושעור. שאורו לא יחסיר מדתו כמו הלבנה. וא״כ בזה הוא עוד יפה מלבנה. (בפעם השנית) בשררך. צ"ל אזור השרירה חגור מתניה. דה"א לפרשו על שררו ממש כי אין זה מדרך הצניעות וכמ״ש לעיל בפסוק מעיו עשת שן: (בפעם השלישית) כמו ההרים. וזה פירוש כמחולת המחנים. שכל הנמצאים יצאו במחול לעומתם: עין. ר״ל מראה וגון הנקרא בשם כרמל:
יא
באף. נ״ל שצ״ל או ביופי. שדימה ראשו לכרמל במראהו אם הכרמל הוא גון כזה המתאים ליופי הראש. ואם לא אז הדמיון בחנו וביפיו כיופי הנטוי על הר הכרמל: כל אחד. שא"ל שאלה דברי דודה דמה לשון אמרתי ומה היא התשובה אני לדודי:
ו
נחמיה בן חושיאל. בספר אבקת רוכל מביא שמשיח בן יוסף שמו נחמיה בן חושיאל: אליהו. הוא איש בעל השער בסמניו שעתיד להשתלח לפני ביאת המשיח. ורמז בזה לדרשת חז״ל מסכת סוכה נ״ב: מאן נינהו ארבעה חרשים זה כהן צדק ואליהו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. וחשב גם פה ארבעה אלה:
ח
ה
הוא היפך. ששם כתוב ידידות ופה דודי וחסר יו״ד פה״פ: וטעם הדודאים. ר״ל שממלת הדודאים נתנו ריח משמע שהיו אז בכרמים. ואיך שייך ע״ז ועל פתחינו כל מגדים. איזו פתחים נמצאים בכרמים. וגם אין דרך המגדים להיות על הפתחים. רק על השלחן. לז״א שהכונה במלת ועל פתחינו הוא פתחי פיהם שהתחברו פיותיהם בנשיקותיהם זל״ז. וכמו שכתוב שמור פתחי פיך. ונשיקות הללו ימתקו לה ככל מיני מגדים. ולפירוש זה יוקשר היטב הכתוב אח״ז מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי. שלא היתה לי כל מניעה להתענג על נועם נשיקותיך בפרהסיא ובכל עת. וראיתי בזה ביאורים שונים. ואנשי לבב יאמרו לי: ויקרא גן. לפי שהתחילה לעיל הספור אל גנת אגוז ירדתי לראות הפרחה הגפן. וכאן אמר ג״כ לשון זה. לכן אמר כי גם הכרם יקרא גן: (בפעם השלישית) הואיל והסתכל. ר״ל הואל נא והסתכל כמו הואל נא ולין: וכן אמר. ר״ל כבר אמר כן לעיל השבעתי אתכם וכן מי זאת עולה. ושם מדבר על זמן יציאתם ממצרים ופה על הגאולה העתידה:
י
מרובעת. כי שרשו שלהב ומן להבת שרשו להם:
יא
אומר כאן. ר״ל בהרבה מקומות מזה החיבור פירש מלת רבות שהם נקראים כן בלשון ישמעאל. (בפעם השלישית) חוזר על פסוק הראשון שמ״ם הכינוי של מלת תשמרם חוור אל אמרות ה׳ שזכר מקודם שה׳ ישמור אמרותיו שיוכלו ישראל לקיימם: מאה כסף. שמדמה כאלו כל שבט שוה מאה כסף ויעלה בעד עשרת השבטים אלף כסף: