עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
מגלת אסתר
בהפתיחה: אין עזרה. ולכן ראה הרב לפרש טרם כל טעם שלא נזכר השם בכל המגלה: ממקום אחר. שהם יפרשו הכתוב ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר שמקום הוא כינוי להי"ת: גבוה. שהמעון הוא המחסה מלמעלה. והמקום הוא למטה תחת הנמצא. ולכן נוכל לכנות השם במלת מעון. שהוא החוסה על כל הנמצאים כעליון על כל לא בשם מקום שהוא תחתית הנמצאים. ועיין בדברי הרב בפסוק מעונה אלהי קדם: למלת אחר. שאלו רמז בתיבת למקום על ה'. איך אמר שיעמוד להם ריוח מאל אחר חלילה: פתשגן. שר״ל העתקה. וכל הספרים ששלח מרדכי לכל העמים והיהודים ככתבם וכלשונם היא רק העתקת זאת המגלה: אסימא. הוא שם אליל הכותים:
א
א
לא נבנה. שהוא היה בזמן בית שני טרם שנבנה עוד. כי בתחלת מלכותו כתבו שטנה. לבטל הבנין עד שמלך דריוש בנו שהוא בן אסתר. ובשנת שתים למלכותו התחילו לבנותו. כמבואר בראש חגי: כמו אברם. ששם דבוקים שלשתם יחד. וביאר שאברם נקרא אח״כ אברהם. והוא בראש ספר ד״ה. ובכאן מלת הוא אחשורוש דבק עם המולך מהדו ומיבעיא ליה לגופו לתת סימן מאיזו אחשורוש הוא מדבר ורומז בזה נגד דרשת חז״ל במגלה י״א שחשב שם כל הנאמר בו הוא. וחשב אברהם ואחשורוש. והוא דרך דרש: צפונית לא״י. נראה שצ״ל צפונית לה א״י והודו. וכן מוכח מדברי הרב להלן ח׳ ט׳:
ב
כלל. על כל הנאמר במגלה. וזה דבוק עם כשבת המלך: וטעם כשבת. אחרי שאמר אח״ז בשנת שלש למלכו א"כ אינו כשבת על כסאו: כתוב במגלה. ראיתי במבאר קדמון שאמר פה שחפש במסכת מגלה ובכל המקומות ולא מצא כתוב שאחשורוש היה גבור. ונדחק לבאר דבריו. ושכח במח״כ מקרא מפורש במגלת אסתר. וכל מעשה תקפו וגבורתו: ארמון. שבכ״מ שנזכר שושן הבירה הוא ארמון המלוכה אשר בעולם. ושושן סתם הוא עיר אחת ששם מושב היהודים:
ד
שלא יגאלו. כמאמר חז״ל במגלה י״א אמר , בלשצר חשב וטעי אנא חשיבנא ולא טעינא:
ה
מוכרת. כמו אל גנת הביתן: ביתן בית. כי אחרי שפירש ביתן הוא מפנים. איך תוקשר אליו תיבת המלך:
ו
אמור לנער. ש״א ט׳ כ״ז. אמור לנער ויעבור לפנינו ויעבור ואתה עמוד כיום. שמלת ויעבור מקומה אחר ואתה עמוד. ובא באמצע המאמר: חור עין. ר"ל מין מראה והוא לבן. אחוז. בחבלי בוץ וארגמן שבוץ הוא פשתים וארגמן הוא צמר יקר וכן הפשתים ממצרים היה דבר חשוב מאוד. ואם החבלים היו מצמר ופשתים יקר א״כ הבגדים עצמם בל״ס היו ממין יותר יקר שהוא המשי: במצרים. כמ״ש ביחזקאל כ״ז ז'. שש ברקמה ממצרים ופישון נקרא נחל מצרים ע״ש שמגדל פשתן:
ז
פעול. ר״ל בינוני פועל. כמלת כותב שהוא בינוני ליחיד. וגם הוא ש"ת לאיש שמלאכתו מלאכת הכתיבה:
ח
נקבה שמצינו והדת נתנה. וברבים היא דתים. ממ״ש ודתיהם. כי אלו היה ברבים דתות הל״ל ודתותיהם: לא אנס. שפירושו אינו קשה וכבד עליך. והאנס הוא קשה ומכביד על הנאנס:
י
פרסיים. ואיך יתכן שנקרא חרבונה מלשון חרב. וחרב הוא לה״ק: ואלו היו. ולו גם היו השמות חרבונה ואסתר מלה״ק לא נוכל לדעת מהשם. הסיבה למה נקרא כן. כי הנה עד״מ בד״ה ז׳ כ״ג נאמר ויקרא שמו בריעה לאמר כי ברעה היתה בביתו האם יכולנו להוציא מעצמנו זאת מהשם בריעה:
יז
פעול. שאמר תאמרנה שרות ולא אמר מה יאמרו לז״א שתאמרנה היום הזה. והיום הזה הוא הפעול שיספרו לכל אדם מקרה היום הזה:
יט
תחת יו״ד. לא תחת ה״א רפה. לפי שבנל״ה תתחלך הה״א באמצע תיבה ליו״ד:
כ
שהיא רבה. הריגת המלכה בכ״ז הדבר מוכרח וצורך שעה: אל מלת כל איש. דק״ל דהל״ל וכל הנשים תתנה או תתננה יקר. כמשפט נסתרות בעתיד ומלת יתנו היא לנסתרים, לז״א ששבה מלת יתנו למלת כל הנשים שכלל הנשים יתנו. והכלל הוא ל״ז. וכ״כ הר׳ להדי' במגל׳ קהל׳ י״ב ד':
ב
ב
העי״ן. ר״ל עה״פ והוא הקוף. והוא מבנין פעל. וחסר המבקשים דהל״ל יבקשו המבקשים:
ה
בשער. לשיטת הרב לעיל ששושן סתם הוא מקום היהודים ושושן הבירה הוא ארמון המלך: שאול. אלו היה קיש זה אבי שאול היה מיחסו לשאול הנודע לכל במלכותו: חסר בן. דהל״ל איש בן ימיני:
ז
העין. שמראית פניה היה יפה ונאה בגון: בתולה. יכוון בזה להתנגד לפירוש של לבת שהיא לאשה. דא״כ היתה בעולה והם קבצו רק בתולות:
ט
האכילה. שמנה תאמר על מנת מאכל ומשתה. והגי מהר לתת לה מזונות טובים בעתו כדי שתהיה שמינה ובריאה ותצלח למלוכה: לה טובה. שמלת לטוב דבקה עם וישנה. ששינה מנותיה לטוב יותר ממנות השאר שבבית הנשים: שלישי. צ"ל ששי כמ״ש בעזרא ב׳ ב׳ ובנחמיה ז' ז׳: כי נבנה. צ״ל לא נבנה כמ״ש בעזרא ד׳ כי בתחלת מלכותו כתבו שטנה. וחזר הוא לשושן הבירה להשתדל לבטל הגזרה:
יב
תור. שמין התורים יעופו בימות החורף לארצות החמות. וידעו עת בואנה לימות הקין אלינו: מקץ ז' שנים. ירמיה ל״ד י״ד תשלחו איש את אחיו העברי וגו׳ ועבדך שש שנים: מחלוקת. מה הוא זה המין ועיין בפסוק מר דרור פ׳ תשא:
יד
זכר. והל״ל שנית כי מלת פעם היא ל״נ כמו בפעם הזאת:
טז
האביב. שלכך אין בלה״ק שם קבוע לכל חדש רק ראשון שני. לפי שאנו מצווים לשמור חדש ניסן שיהיה בזמן האביב. ואם יתאחר לבוא מעברין השנה. וכמו שהאריך הרב בזה פ׳ ראה בפסוק שמור את חדש האביב ע״ש:
יח
הטעם. שכונת הכתוב פה שבעת קבוץ הבתולות שנית. שכבר קבצו פ״א בימי ושתי ועכשיו בימי אסתר פעם שנית. היה אז מרדכי בשער המלך ששב מירושלים לכאן. ולאפוקי מפירש״י שבימי אסתר קבצו עוד פעם בתולות כדי שתתקנא אסתר ותגיד מולדתה:
כ
לסריסים. הרב מדייק מלת מגדת בבינוני ולא אמר לא הגידה כי בכל הזמנים ולכל אדם לא חפצה להגיד: עצמה. ולאין אונים עצמה ירבה:
כא
אחד. מה שחשב בעזרא מרדכי בלשן אינו ארם אחד לומר עליו שהוא מרדכי היודע ע׳ לשון כי מרדכי ובלשן הם שני אנשים:
כב
כל אחד. דהל״ל על עצים כמו ויחבר בערי גלעד שהכונה באחת מערי גלעד:
ג
א
חמש. כי אסתר נלקחה בשנת שבע למלכותו והמן הפיל הפור בשנת שתים עשרה למלך אחשורש:
ד
ותסירנו. כי ממשמעות הכתובים עד כה ישב מרדכי בשער המלך בפקודת אסתר ולמענה לדעת מה יעשה בה:
ז
הפך. כי בכאן הזכיר תחלה שם הפרסי וביאר אחריו שמו בלה״ק. ושם אמר תחלה בחדש הראשון שהוא שם העברי ואח״כ שם הפרסי הוא חדש ניסן. כי שמות החדשים העלו מבבל: העליונים. שבזאת השנה התחברו החמה והלבנה במסלותם מול נקודת מרכזם זת״ז. והיתה אז ליקוי כוללת במזל גדי שהוא מזל הי"ב למזל דלי. ודלי הוא מזל. ישראל כמ״ש הרב בפ׳ תשא. ולכן בחר המן חדש הי״ב להשמדת ישראל:
ח
נוסף. והוא״ו הוא כינוי ליחיד כאלו אמר ישי. ולהי״א הוא כאלו אמר יש:
י
חסר. כי משמעות הכתוב שמלת אלפים סמוכה לככר כסף והל״ל אלפי. ובא בנפרד:
יח
והעם. שמלת נתון גם על העם. שגם העם נתון לו לעשות בו כחפצו: ויתכן. ולפ״ז שפיר נוכל לומר כי לא התענו בפסח. משא״כ אם נשמע בו ביום והם התענו ג׳ ימים. ובע״כ שהתענו יום השלישי בפסח. ואחר התענית זימנה אסתר את המן ב׳ ימים. ונתלה ביום השני. והוא בניסן ואולי רמז הרב זמן תליתו לכונה ידוע:
יב
חסר ת'. כי שרשו פחת. והל״ל פחתות: ומלת פחת. צ״ל ומלת פחה אינו כמו להיות פחם. ובא לאפוקי מפירוש שהביא הרב שם בנחמיה ה' ד׳ כי פחה ופחם כאמנה ואמנם שהוראה אחת להם. והוא פירש שפחם הוא כמו פחה שלהם. כמו אצל פנה שהכונה פנתה. או כצ״ל. ומלת פחה כמו פחם וכו׳. או כמו עובר בשוק וכו׳ והמ״ם סמן רבים. והביא כאן ב׳ הפירושים כמו שהביא שם. וזה נראה:
יג
נוסחה. ר״ל העתקה:
ד
א
כאשר ידע. דק״ל אחרי שאמר והעיר שושן נבוכה. שהוא מקום מושב היהודים. פשיטא שמרדכי ידע את אשר נעשה. והוא ישב בשער המלך. אלא שאין זה ספור הודעת הדבר אליו רק הוא דבוק למה שלאחריו.
ג
הדגוש. בנין פעל והל״ל ייצע: שם פועלו. בנין הפעל ונתחלף המלאפו״ם בשורק: זקן היה. שכיון שהוא היה מהגולים ע״י נ״נ. וגלות בבל ע׳ שנה. ומלכות דריוש וכורש ואחשורוש אח״ז. ולא יתכן לומר שהאריך ימים כ"כ. וגם אם האריך בל״ס זקן היה ואין דרך לעשות איש זקן ומלא ימים לסריס: לא תסור. שדרשת חז״ל למה נקרא התך שחתכוהו מגדולתו. והנה גדולת דניאל היתה למעלת חכמת אלהים אשר בו והיא בל"ס לא סרה ממנו גם לזקנותו ואיך נחתך מגדולתו:
ז
למחות. כי הפעל אבד אין שייך רק בחפץ הנאבד מיד בעליו והושאל פה גם על השמדה:
ח
והנו"ן. ר״ל נו״ן השרש של נתן. כי הכתובה היא לסימן בנין נפעל: בשושן. שאמר להשמידם ולא אמר למי ישמידו. ולמה דוקא הדת אשר בשושן. הלא הדת היה לכל המדינות:
יא
מאחריו. כמ״ש פה לבד מאשר. או מלפניו כמלת מלבד:
טז
הגרים. ד״ה א' כ״ב ב׳. והוא לשון אסיפה לא הכנסה לבית מחוץ:
טז
אובד לגמרי. שאהיה מוכרחת לגלות דתי ומולדתי ולא יניחוני לעבוד עוד את ה' אף בסתר:
ה
א
לעדה. ולכן לא הוצרך לכתוב לבוש מלכות כי סמך על מלת ותלבש שבראש הפסוק: נכנסה. הוא ענין בפ״ע איך הניחוה השומרים לכנס כלל לחצר הפנימית בלתי קרואה:
ג
חפצך. כי על שאלתך הל״ל ותנתן לך בל״נ:
ט
חסר פ'. ר״ל יו״ד פ״פ. ששרשו יזע. ולפירוש השני שרשו זוע:
יא
לאהביו. כי לאשתו למה יספר מרוב בניו. והיא יודעת זאת מעצמה. ואשתו כלל עמהם רק לאת אשר גדלו המלך. ועיקר כונת ספורו וכל זה איננו שוה לי:
ו
ג
היה סמוך. צ״ל אף אם היה סמוך: התאר. יקר מלשון איש יקר: יתערב. לו היה בא יקר תפארת ג״כ בפתח הקו״ף. כמשפט הסמיכות כמשקל דבר. היה מתערב עם קר רוח שהוא תאר. ולא היה הבדל ביניהם: והטעם יפריש. צ״ל והפת״ח יפריד ביניהם. שיקר שהוא שם נקוד בקמץ ושה״ת בפתח בסמיכות. וגם יש לפרש שהענין והטעם יפריש בין הנפרד והנסמך במלת קר שהיא שם: ועיין קהלת יו״ד בפסוק יקר מחכמה. מבואר זה בפרוטרוט:
י
יקר לו. שמשמעות הכתוב משמע שהמלך חפץ לקחת ממנו היקר שלו. כמו חשקה נפשו בבתכם שהכונה שיחשוק לקחתה לו:
יב
פעול. בפ' יתרו פסוק ברוך ה׳ כתב הרב שלא יבא פעול רק מפעלים היוצאים. ואם מצאת משקל פעול הסתכל אם מצאת לו פועל שהוא יוצא הוא באמת פעול. ואם לאו הוא תאר. ע״כ וכאן נוכל לפרש מלת וחפוי ראש שהוא בינוני פעול כאלו אמר וראשו היה חפוי. או הוא תאר לראש. ואמר ממה שמצאנו להלן ופני המן חפו על משקל שבו שהוא נסתרים עבר. שהמשרתים חפו פניו וכמ״ש שם הרב א״כ הוא פעל יוצא ויהיה א״כ חפוי בינוני פעול לא שה״ת. ובחנם נדחק בכונתו ה׳ רד״ך בכנה״ג ח״א:
ז
ג
נכבד טעם. ר״ל מה הגון טעם האומר שלכן אמרה תנתן בבנין נפעל. כי נמכרנו הוא ג״כ בבנין נפעל שנמכרו ע"י אחר שלא ע״י המלך. וחלקה לו כבוד בדבריה שנעשה הדבר שלא בחפצו והסכמתו. ולא ידע מחשבתו הרעה של הצורר. ודברי הרב דבוקים עם כי נמכרנו: והתמכרתם. שההבדל בין בנין נפעל והתפעל הוא שמלת והתמכרתם תורה שהם ירצו להמכר אע״פ שבאמת לא נמכרו כמ״ש אח״כ ואין קונה. משא״כ במלת נמכרנו הוא באמת:
ד
במחשבתו. אחרי שהמלך חושב אותנו לנזק בממלכתו אף שאין האמת כן רק האויב בדה כן מלבו והכניסו במחשבת המלך. וכדי להשקיט מחשבתו היינו מקבלים עלינו המכירה לעבדים ולשפחות. אע״פ שגם הצרה הזאת גדולה ואין למעלה הימנה חוץ מהריגה. ולפ״ז יהיה פירוש הצר כמו הצרה: להוי ניזק. דניאל וא"ו ג':
ז
כלה היא. ש"א כ' ל"ג. שפירושו דבר מוחלט וברור לא מלשון כליון:
י
בנינים. והשכותי מהפעיל וזה קל:
ח
ב
עושר רב. דאל״כ מה חשיבות היא ששמה אותו על בית המן:
ג
שאלתה. הראשונה בעת המשתה:
ה
יכשר. קהלת י״א וא"ו: בכושרות. תהלים ס״ח:
ו
שתי מלות. איכה כה. כמו איפה היא איה פה: אוכל לחיות. דהל״ל אוכל לראות. אלא הכונה איך אוכל לחיות וראיתי באבדן מולדתי: במקום מ׳. והוא כמו באבדם וקאי על האומות המאבדים מולדתה: משתנים כי שם נקוד אַבדָן ופה אָבדַן: והענין אחד:
ח
נחתם. שצ״ל שניהם. המקור ואחריו הפעל:
ט
שמאלית. עיין בראש המגלה פסוק א׳:
ט
אמצעי. פתאום יעבור ממצב למצב מתנגד מקצה לקצה לא מעט מעט כדרך אור הבקר שהשחר נכון מוצאו לאט לאט שתתרגל עין האדם עם אור השמש אחרי חשכת הלילה:
יז
עומד. וא״כ בא כאן בנין הפעיל בהוראת הקל: זרה. כי השם לא יורכב עם הפעלים. ולא מצינו דוגמתו לומר מתישרלאים או מתכהנים: תורמין. שבא על משקל אוכלין כותבין. רק ששם אות הראשון הוא פה״פ וכאן התי״ו נוספת והל״ל מרימין. ואמרו תורמין כאלו היה שרשו תרם, והביא ראיה שבמלת יהודה היו"ד נוסף. ובמלת מתיהדים ע״מ מתפקדים שבה שרש: מדיח ומליח. שאמרו בגמרא מדיח ומליח. ובאה מלת מדיח כמשפט כי שרשו דחה והמ״ם לסימן בינוני כמו מכתיב משיב. אבל מליח הוא שלא כמשפט כי המ״ם שרש והל״ל ממליח. או מילח בקל. ואמר שהוא דוגמת מוצאך ומובאך. ש״ב ג' כ״ה. שמלת מוצאך בא כדינו ששרשו יצא. ונתחלף היו״ד בוי״ו. כמשפט נפ"י משא״כ מלת מובאך ששרשו בוא משפטו מבואך. ובכ״ז אמר מובאך כדי להתאימו עם מלת מוצאך הקודמת. וכן עשו ג"כ במלת מליח: ע״ד חבריו. צ״ל חבירו והוא מלה שלפניה: יפה. שבשם היחס יהודה היו״ד עקרית:
ט
ב
ערים. כי שושן הוא שם כלל המדינה ששם מושב היהודים. וממה שאמר נקהלו היהודים בעריהם משמע שהיו להם ערים מיוחדות: טעם ארידתא. שהם נתנו טעם לשמותם למה נקראו ככה. ודוגמא לזה עיין במגלת רות פסוק ויהי כאיפה שעורים:
יב
הם היהודים. נ"ל שצ״ל האם היהודים אשר בשושן. וכונתו לתרץ שהמלך לא שאלה רק על שאר מדינות המלך מה עשו. והיא השיבה תנתן וגו' אשר בשושן. והיא תשובה שלא מעין השאלה. לז"א ששושן הבירה לחוד ושם הרגו רק אנשי מרדכי שהם משרתיו ורעיו. והיהודים אשר בשאר מדינות המלך הם הם היהודים אשר בשושן שהוא שם המדינה ששם מושב ב״י. ויען שלא בא לפני המלך רק מספר ההרוגים אשר בשוה״ב. שאל אותה על שאר היהודים שהם בשושן המדינה מה עשו. ולכן לא הזכירה אסתר רק אשר בשושן לא הבירה:
כ
לבדו. עיין לקמן פסוק למ״ד. שמתחלה כתב מרדכי ולא נתקבל עד שכתבה אסתר:
כב
המחזור. שבכל י״ט שנים ישובו השנים שלנו הנמנים לחדשי הלבנה שוים לשנות החמה כידוע. ויהיה לדעת הרב כונת הכתוב שיעשו הפורים תמיד באדר הסמוך לניסן בכדי שיהיו אורך הימים שוה לימי הפורים הראשון. ומזה הוכחה לעיבור השנים גם בימי מרדכי: ומפרשים אמרו. שכימים אשר עשו קאי שגם באדר ראשון יעשו קצת משתה ושמחה. והחדש קאי על אדר שני. ולאחרים אמרו. יהיה הפסוק הזה תוספת ביאור לפסוק כ"א שישישו תמיד בי״ד ובט"ו כימים האלה בשנה הראשונה ובחדש זה עצמו. וע״ז אמר שלדברי שניהם הל"ל ובחדש. כיון שזה ענין בפ״ע לפירוש א'. ולפירוש הב׳ יגביל הזמן שבו הם הימים האלה. משא״כ לפירוש הרב:
כג
ארמית. כי גם התרגום אמר וקבילו: פעולים. מבנין הפעיל שגרס וסבב להם שיקבלו. אך א״כ הל״ל החל. שקאי על מרדכי שהוא היה המתחיל:
כד
מ׳ הכפל. כי שרשו המם ובצירוף מ״ם הכינוי הל״ל בג׳ ממי״ן:
כה
השני. זה דבוק עם דבריו שבפסוק שאח״ז על כל דברי האגרת. ור״ל שפירושו של על כן הוא על כל דברי האגרת הזאת שע״י בטלה הגזרה:
כז
הקורא. שבזה יקיים ככתבם שיקרא כל ענין כראוי. ועזרא לא היה רחוק מזמן כתיבת המגלה. שהוא היה בזמן דריוש בן אחשורוש. ויכון בזה למאמר חז״ל כל פסוקה דלא פסקיה עזרא. לא פסקינן ליה אנן:
כח
הלמ״ד. ר״ל מנל״ה נמצא ג״כ בהוראה זו. והוא האף תספה. וזה שרשו סוף מנע״ו. ויהיה לזה שני שרשים בהוראה אחת:
כט
אגרת. שאצלו היתה השניה לא גבי אסתר:
ל
והעד. שנטשו תחלה המצוה הזאת בפעם הראשונה של כתיבת מרדכי. ולזה שלחה להם דברי שלום. שהרי אמר בפירוש אח״ז ומאמר אסתר קיים. ובא למעט מאמר מרדכי: הפחד. שתענית אסתר אינו בזמן שאז התענו. רק בי״ג באדר קבעו חז״ל להתענות שאז היה יום המסוכן ודברי הצומות שכתוב פה אינו ענין לתענית אסתר וכמו שמבאר:
לב
אל הפורים. כי לא היה רק פורים אחד והל״ל הזה:
י
א
שאיננה. דאל״כ מה חשיבות הוא למרדכי ששם מס על הארץ כמושל עריץ ואכזר. אלא שהכניע עמים רבים תחתיו וישימם למס עובד:
ב
והשלישי. צ"ל והשליש תחתיו. שמה שנאמר והשליש אשר המלך נשען עליו הכונה השר שהוא תחת המשנה למלך. כמספר השלשה שהוא אחרי השנים. ועיין פ' בשלח בפסוק ושלישים על כלו:
ג
הכל. עיין פירש״י שפרשו ממנו מקצת סנהדרין ולהרב דרך אחר בזה: די לו. ר״ל שאר בן אדם די לו שיעשה טוב למי שיבקש טובתו והוא עשה לפנים משורת הדין ודרש הוא טוב לאחרים בטרם שידרשוהו ממנו וטרם יקראו הוא יענם: