אור ברסלב
עזרה להבין פרשת ברכה

עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה

פרשת ברכה

פרשת האזינו

לג

א

יעקב. דק״ל ייתור וי״ו של וזאת דהל״ל זאת הברכה: סמוך. כי פשיטא שלא ברכם לאחר מותו אלא לפניו אם לא שבא להגביל זמן הברכה:

ב

קרובים. ונגלה במעמד הר סיני על שלשת ההרים האלה כפשוטו: ואמר סיני. הוא שם חכם: בסיני. כי מסיני משמע שבא מסיני למקום אחר: דת אדום. שכל שלשת הדתות האלה השולטות בחבל ברובו הם מהשם: אין שדה. ר״ל ומזה סתירה לפירוש הגאון שאמר הר שעיר ופארן וסיני הם סמוכים זל״ז. כי בשופטים אמר בצעדך משדה אדום ושדה אדום בודאי לא היה אצל הר סיני שהרי כמה מסעות נסעו במדבר עד בואם אל קצה ארץ אדום ואין לפרש שדה הר: בישימון. כי בסוף המסעות אמר ויחנו על פני הישמון: תימן אומר. בראשית ל״ו י״א: ותחלת. וא״ש המ״ם של מסיני שמשם היה התחלת שכינת כבודו. ובהגיעו לשעיר ושם הראה גבורתו. אז זרח למו והופיע בהדר גאונו. שהגם שיצא לקראתם בעם כבד לא הרע להם כלל ומה שנטו מעליו הוא רק לסבת מצות ה': שעומדת. כמו ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור כן אש ה' סביבם תמיד לשמרם: שתשמר. צ״ל שתשמרם. וכ״ה בקצת דפוסים: כי גם הם. צ״ל נושאי התורה גם הם ישאו. ור"ל כי הכהנים נושאי ומלמדי התורה ויתר הלוים ישאו את הארון: וטעם ישא. על הכהנים הוא לשון קבלה:

ד

עודד. כאלו נאמר נבואת עודד וכן כאן צ״ל תורה צוה לנו משה מורשה. מורשה לקהלת יעקב. שקאי על דורות הבאים שיאמרו שתורה זו מורשה היא בידינו מפי משה איש מפי איש. ומפרש אח״כ מורשה לקהלת יעקב וזה מצחות השיר:

ה

אין מלך. שופטים י״ח א' ואמר בסופו איש הישר בעיניו יעשה. והכונה שלא שמעו בקול מלכם הוא התורה:

ו

ומספרם. שבמספר הראשון בחומש הפקודים היה מספרם תשעה וחמשים אלף וג' מאות ובמספר השני היו שנים ועשרים אלף ומאתים. ומוכח שכל הנופלים במגפה ע״ד פעור היו מהם: נתלה השבט. שהגם שיעקב לא בירך את לוי ג״כ מ״מ ברכו משה לכבוד אהרן שרצה לברכו וקראו בשם כל השבט. וכמאמרם ז״ל טוב לו טוב לשבטו: בתחלה. שופטים א' ב׳: כתוב. בשופטים א׳ ח׳ כתיב וילחמו בני יהודה בירושלים וילכדוה. ושם כ״ו כתוב ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימין הרי ששני אלה השבטים נחלו את ירושלים: שלא יאחרנו. שמפני שבנימין ויהודה נטלו כאחד ברכם יחד והקדים לו אחיו הקטן. ולזה עכ״פ ברש ברכו אחר בנימן שלא יאחרנו עוד: שהוא נלחם. שנאמר בגורלות שיצא תחלה הגורל לזבולון ואח״כ ליששכר ומסתמא נלחם הוא ג״כ תחלה. שלזה היה הגורל מי יעלה בתחלה להלחם: כבן אדם. שתפלת יחי ראובן היא שיתקיים שבטו לנצח ולא יכלה כלל ויהיה קיים במין כל אותו השבט. ואם היה אמור רק יחי ראובן היה משמע רק שיאריך ימים כמו שמברכים איש אחד שיחיה וסופו למות עכ״פ רק שיאריך ימים. ולזה כפל לומר ואל ימות כלל: למדתי חכמה. וסוף המקרא ודעת קדושים אדע. והכונה לא אדע. וכן באל שדי ושמי ה' הכונה ובשמי ה': אמר ליהודה. שברכת יהודה הכתובה נתוספה לו על ברכה הקודמת דאל״כ מאי וזאת בוי״ו:

ח

לכבוד ה'. ממה שאמר פה שלא נמצא בו חטא זולת מי מריבה. ולא חטא העגל שעשה: וטעם תמיך. כלומר ברכה זו מה טיבה הלא מכבר נתונים נתונים המה לו למנה:

ט

יש מהם. יכוון על עצמו שמה שהוליד בנים* הוא רק לעבוד ה׳ ונראה שכצ"ל יש מהם אחד שהניח מהוליד בנים לעבוד ה'. שפירש מאשתו לכבוד השכינה שיהיה מוכן בכל עת לשמוע דבר ה' בטהרה:

יא

כמו לים. והכונה אשר לים:

יב

כן כתוב. שהמקדש נבנה בגרן ארונה היבוסי. והיבוסי היה בחלקו של בנימין כמ״ש לעיל פסוק וא"ו: שהיה נראה. שהמקדש נבנה במקום גבה והיה נראה מסביב: עם חופף. לפי שכתוב למעלה חופף עליו שמשמע ממעל לו גמר אומר ג״כ ובין כתפיו שכן: והענין אחד שיגין עליו מסביב על ראשו וכתפיו. והרש״נ מפרש שמלות כל היום הכתובות אצל חופף קאי ג״כ ע״ז כאלו אמר שכן כל היום. אך הלשון לא משמע כן:

יד

השמש. שישום מגדים הדורשים לחלוחית יותר מהתבואה ולזה לא יצמחו מחום השמש הרב כי ימשוך אליו בחומו הרב את הלחלוחית הדרושה להם. רק לאור הירח יתקרר האויר מעט וישאר בלחלחותו שיעור המספיק שלא יתיבשו. ובחומו שלא יתקררו:

טז

המישור. שעד כאן דבר ממגד ההרים. ופה מארץ מישור: השמים. זה לפי פירוש הגאון בפ' שמות בפסוק מתוך הסנה ע״ש. והרב פירש שם באופן אחר:

יז

יעקב. שהקדים ג״כ אפרים לפני מנשה:

יט

דר לחוף. הרב מפרש עמים על שבט זבולון שיתאסף להר ה' לזבח זבחי צדק לפי שיהיו עשירים: כמו טמוני. שספוני וטמוני אחד הוא:

כא

שהם ספונים. שמלת ספונים אינו תאר להישראלים שהם ספונים רק להבתים שיושבים בבתים ספונים וחשובים. הרי שספון כנוי לארמון חשוב: חסר אל״ף. שמשפטו ליכתב ויאתה ששרשו אתה. והה״א נתחלפה פה באלף שבבוף:

כג

התאר. דהל״ל ישבע רצון. ומזה תבוא לפרש מלת שבע שהוא לצווי כמו שמח. לז״א שהוא שה״ת כאלו אמר יהיה איש שבע רצון:

כה

דובב. והכונה שכל ימיך יהיו שפתיך דובבות שבח ותהלה לאל על חבלים נפלו לך:

כז

והמקום למטה. עיין בהקדמת הרב למגלת אסתר וז״ל: כי לא נקרא השם מקום בכל ספרי הקדש רק נקרא מעון שהוא לעולם גבוה וקדמונינו ז"ל קראוהו מקום בעבור שכ״מ מלוא כבודו. ע״כ. ובא למעט פירושו של רש״י שהשחקים הם מעון לה'. וכן פירש עליון שמת מעונך שאל עליון הוא למחסה ולמעון לך: ומתחת השם. שזרועות עולם והם כחות הטבע הם תחת השם והוא מנהיגם. אבל אין ענין זה לכאן. ומ״ש תחלה: "כנגד הנבראים״ שכל נברא יש לו ראש ותכלה. לכן אמר שה׳ קדמון. אבל באמת אין שייך בנצחי ראש ותכלית:

כח

וממי יהודה. ישעיה מ״ח א׳ והוא כמו וממעי. וכן עין כמו מעין: כמו הארץ. צ״ל בארץ וקאי על וישכון ישראל בטח בארץ דגן ותירוש:

כט

שתתגאה בך. ובקצת דפוסים הגירסא בו. וצ״ל בה כי חרב ל״נ. כמו וחרבו תאכל בשר: גדעון. שנאמר ויקראו חרב לה׳ ולגדעון:

לד

א

נבואה. כתבו יהושע דאל״כ מנין ידע יהושע שה' הראה למשה בראש הפסגה את כל הארץ: ויראהו. מזה הלשון נראה שהמספר הוא אחר:

ה

במותו עשה. דלמה כינה אותו דוקא בשם עבד ה'. אלא שאפילו במה שאמר לו עלה ומות שמע אליו ועשה כעבד נאמן שמזדרז למלות קונו באהבה: וכן על פי. ירמוז בזה להדרש של מיתת נשיקה ולכן לא נאמר במרים ע״פ ה' שאין זה מדרך כבוד. ומביא ראיה שאין זה אלא דרך דרוש כי מה יאמרו בפסוק ע״פ ה׳ יחנו:

ו

ודע כי הר. כי התחיל לומר ויעל משה אל הר נבו וסיים ויקבור אותו בגיא ופשוטו לשון עמק כמשמעו בכ״מ. ומזה נוכל לטעות כי מקום הקבורה לא היה במקום המיתה. ונפרש ויקבור על הקב״ה. שהביאו מההר אל הגיא. לז״א שגיא הוא שם המקום והוא הוא הפסגה: צלם ככב. כמ״ש כרע בל קרס נבו. וכן ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם: שנבו הוא שם עכו״ם. וכן ראש הפסגה עמד שם נכחו הבעל פעור והוא נבי. והראיה שבפ׳ חקת אמר הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה. ופה אמר אל הר נבו ראש הפסגה. הרי שהגיא והר נבו אחד הוא: וכתיב ונשב. זה ראיה אחרת לדבריו שבמקום אחד אמר שמגיא נסעו אל ערבות מואב. ובמ״א אמר שמהרי העברים נסעו לערבות מואב הרי שהגיא הוא הר לא עמק:

ז

היפך מתח. לדעתי צ"ל היפך מתחלה. ור״ל שגדר הפעל נום הוא אם נתהפך דבר מתכונתו או ממצבו הקודם למצב ותכונה אחרת מתנגדת מן הקצה לקצה. וזה ההבדל לדעתי בין הניסה והבריחה. כי הבריחה תהיה לאיזה מקום שיהיה אם לפניו או לצדדין והפעל נוס מחובר לרוב עם הפיכת עורף. שאחר שהתאזר עוז לעמוד על מצבו ולהדוף אויבו מפניו ולא יכול לו הפך ערפו וינס לעבר שכנגדו. ובבחינה זאת ישמש בפעל ניסה גם לבלתי בעלי חיים המתהפכים ממצב למצב מתנגד לו. כמו ונסו יגון ואנחה. שנהפך היגון לשמחה ולא יכירנו עוד מקומו כלל. וזה כונתו גם כאן באמרו ולא נס לחו. שלא נתהפך ממה שהיה בנערותו. ולא עזב מקומו מחמת הזקנה המגרשת מפניה כל לח ביתר האנשים. והיה כתוב בספרים הקדמונים מתח עם קו קטן מלמעלה כזה מתח' והוא ר״ת מתחלה ונמחק הקו בהמשך הימים והמדפיסים שמטוהו אח"כ מאין מבין. וחכם אחד בספר כנה״ג ספר ד׳ השיב לי כי יש מי שהגיה פה היפך מלח. והביא ראיה מדברי הרב בתהלים בפסוק הים ראה וינוס. ומי שיעיין שם יראה מבורר כמו שכתבתי ולא רציתי להאריך בזה. כי כל מי שחיך טועם לו יבין אמתת דברי:

ט

רוח ה'. כמ"ש אצל בצלאל ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה וגו'. והוקשה לו בזה דמה ענין נבואת ה' אל חכמה. לז״א שרוח חכמה הכתוב בזה הוא רוח ה' שהוא החכמה האמתית. כמ״ש אין נבואה שורה אלא על חכם: והעד כי סמך. לדעת הרב אין כי זה נתינת טעם למה היה מלא רוח חכמה לפי שסמך משה ידיו עליו. שא״כ תוקשה מאי רבותא הוא ליהושע. דאלו היה משה סומך ידיו על אחר. היה הוא ג״כ מלא רוח אלהים. והאיש יהולל רק במה שקנה לעצמו ביגיעתו ובהשתדלותו לא במה שיתן לו אחר. ולכן מפרש הכתוב כן שהוא לראיה שהרי סמך משה ידיו עליו ולא על אחר לפי שלא נמצא הגון כמותו וה' יהיב חוכמתא לחכימין: פירשתיו. בפ' ואתחנן בפסוק פנים בפנים דבר ה' עמכם. שהכונה בלי אמצעי:

נגמר פירושי על התורה. בעזר אשר עמיה שריא נהורא. ביאימהו״ח:

אור ליום ה׳ ח' שבט שנת ששו"ן לפ"ק

תוכן העניינים

עזרה להבין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה