עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת האזינו
לב
א
היא שמעה. יהושע כ״ד כ״ז: הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה כי היא שמעה את כל אמרי ה': ואף כי. כלומר ואף אם תבוא לדבר מהרוחנים ונפש האדם בכ״ז תגשימם יען הוא בעצמו רוחני וגשמי יחד. לכן תרשה לה להשפיל הגבוהים בראותה כן בעצמה כי יתכן שצורה רוחנית תתלבש ותדור בגויה קרוצה מחומר. וכן ייחס גם פה השמיעה לארץ ולשמים:
ב
שהם דקים. כמו שהוכיח אח״ז ממה שאמר כשעירים עלי דשא וגבי רביבים אמר עלי עשב ועשב חזק מדשא ודורש רביבים לצמיחתו: שער. שהוא דק ומזה מוכח ג״כ כי שעירים דק מרביבים:
ד
עצם מקבל. ר״ל שגם המלאכים הם צורות נפרדות. אכן להם יש לכ״א עילה שממנו עלולים ומקבלים ממנו צורתו. כלומר שהם נאצלים ונשפעים מהגבוה עליהם אכן צורת הי״ת קדומה בלי עצם שממנו יקבל כי הוא עילה ואינו עלול: והכל שנים. כמו שבארתי שכל אחד מהמלאכים הוא שנים שהוא עלול מהגבוה ממנו והוא עילה להשפל ממנו לא כן בסבת הסבות: התהלה. ר״ל מה שאמר למעלה הבו גודל לאלהינו שיהללוהו שמים וארץ. זו היא תהלתם במה שלא ישנו את תפקידם ומשטרם מעת הבריאה יעידו על גודל מעשה אלהינו כי אינם כמעשה אדם המלאים שינוים: כפי החכמה. לא כפי הצורך. והחכמה תמיר אחת היא: מעמידת. בימי יהושע הרי שגם משטרי השמים ישתנו באיזו עת ? אכן אין הדבר כפשוטו שהרי אמר ג״כ וירח בעמק אילון. ולאיזו ענין הוצרך להעמדת הירח בזרוח השמש. והרב שם פירש כונת הענין: גבורת אמת. הוא מפרש מלת אל מלשון תוקף ועוז. ואמונה מלשון אמת: מושכת. כאלו כתוב ואל אין עול: עם נפתל. כונתו כי סוף זה הפסוק מקביל היטב לפסוק שלאחריו. שאמר שחת לו וכנגדו אמר פה על השם צדיק. כלומר שהעם שהיו לו. בו היא ההשחתה וה׳ הצדיק. וכנגד דור עקש ופתלתל אמר וישר הוא. כי הוא ישר ורוצה לישר מעותם. רק הם מתחזקים בעקשותם ויאמרו כי לא בניו המה:
ה
והעד. על זה הפירוש שמה שהשחיתו דרכי ה׳ הוא מומם. מהפסוק שאחריו שאמר הלה' תגמלו זאת כלומר רק לעצמם ירעו בהשחיתם: טעם הה״א. שהיא זרה במה שעומדת לבדה ע״פ המסרה. וגם נקודתה שלא כמשפט ה״א התמיה. וגם נקודת הלמ״ד זרה שמשפטה בפת״ח:
ז
שתי לשונות. כי ימות על משקל עשות פנות שיבוא כן במוכרת. וימי הוא כמשפט הסמיכות:
ח
למבינים. כפירש״י: והטעם. של יצב גבולות עמים. כי לכל אומה חלק איזו מזל וככב בשמים השולט עליה. ולמספר ב״י הכונה כי גם להם חלק גבול. רק שחלקם הוא ה' לבדו והם נחלתו לא של המערכת. והוא סוד אומרם צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד. שמנהיגו השם הנכבד לבדו. וכמו שסיים פה יעקב חבל נחלתו: יפרש. אח״ז יסובבנהו יבוננהו:
ט
חבלים. נפלו לי בנעימים שהוא מלשון גורל. על שם שחולקים הארץ בחבל ומטילים גורל מי יטול חלק אלה החבלים ומי אלה:
י
וטעם ימצאהו. ר״ל למה אמר ימלאהו בארץ מדבר הלא מצאם עוד במצרים והוא הוציאם המדברה: ועוד כי היו. זה קאי לפרש מלת ובתהו והוי״ו שבראשה היא במקום מלת ועוד: ובמדבר תהו. י״ג תעו במדבר. ואין צורך. כי המלות "כן כתוב" קאי למעלה על לא עבר בה איש. ומלות "ובמדבר תהו״ בא לפרש כי ובתהו הוא שה"ת וחסר המתואר והל״ל ובמדבר תהו: פירשתי אישון. שהוא על שם צורת האיש הקטן הנראה תוך העין והנו״ן סימן ההקטנה:
יא
כמו צפור. עיין לעיל בפסוק כל צפור טהורה. שאמר שם כי צפור כלל וגוזל פרט. ושניהם אמת. כי צפור הוא סוג עליון וכולל בעלי כל כנף גדולים וקטנים. וגוזל הוא סוג פחות ממנו במדרגה. שכולל ג״כ כל מיני בעלי הכנף ורק הקטנים והאפרוחים שבהם. ולכן אמר שפיר בזה על גוזליו לגבי נשר. ואצל אברהם אמר תור וגוזל על בן יונה שהוא מין הראוי להקרבה. ובל״ס לא לקח מהטמאים: כל גוזל. שהל״ל יקחם ישאם כמו שהתחיל בל״ר. גוזליו: וזה פירושו. לדעתי צ״ל וזה ואשא וכונתו לפסוק ואשא אתכם: רק פירש. וא״כ לא נשאם הוא עצמו רק שאלה המלות דבוקות עם ואביא. כאלו אמר. הבאתי אתכם עלי כעל כנפי נשרים. שהוא על המהירות שבאו שמה. ומלות ואשא אתכם מורות על שנשאם הוא עליו כנשר את גוזליו:
יב
בזרים. בעת הקלקלה. ובעת הטובה לא השתתפו עמו אל נכר:
יג
במותיו. ישעיה נ״ג ט׳ ושם הוא לשון מיתה: תאר השם. למקום השדוד ונעבד. יעלוז. כי פה נוכל לומר כי הוא לשון שדות רבות. אך שם אמר יעלוז בל״י: כן כתוב. יחזקאל כ״ז י״ז: בחטי מנית ופנג ושמן ודבש:
יד
רוב הבשר. כי מהראוי להקדים הבשר קודם החלב שהוא עיקר מאכל האדם. וכן מהראוי להקדים החלב לחמאה כמ״ש והיה מרוב עשות חלב יאכל חמאה. ולז״א כי חמאת בקר הפירוש הוא בקרים שהם שמנים כחמאה: זה הכתוב. ממ״ש וחלב כרים משמט שחלב חולין מותר באכילה וכמו שזכר הרב בפ׳ צו ז' י״ח. לולא הקבלה שאמרה כי כל חלב אסור מה״ת. ומכאן ראיה למ״ש שם. ובחנם השיגו עליו הרמב״ן ובעל החכמוני והרב ופירושו נקיים: וי״א כי דבש. ולפירוש הראשון יהיה רק הרוב מתנובות שדי. ולהי״א כולם. וגם הבשר והבקרים כל עצמם יחיו ויגדלו מתנובת שדי: ענב ל״נ. ויהיה פירושו שהענב תשקה אותך חמר: קהלה. שקהלת ישראל תשתה חמר והתי״ו נסתרת נקבה:
טו
אשורנו. שלכך נקראו ישראל בשם ישורון. שהוא מלשון אשורנו. ויהיה ישורון רבים נסתרים והנו"ן נוסף. שהם ישורון הגדולה והכבוד העתיד להם: לשון יחיד. ואם ישורון הוא ל״ר הל״ל וישמנו: תבעטו. ש״א ב' כ״ט. ונ״ל לגרוס פה כן לפי טעם המקום כמו שמנת ולא חשש לאמרו לנפשו. והכל ד״א. ור״ל ששמנת ויבעט וכן כשית הכל ענין אחד. שמרוב טובה נטשו אלוה. והגם שאמר ויבעט אמר ג״כ שמנת עוד הפעם ככפל הענין במ״ש. וצ״ע: תעיתי כשה. ויהיה פירוש כשית שהיית כשה תועה אחר מרעיתו: פירש הצור. שמפרש שם שהוא פעלו תמים בתמידות והשינוי יבוא מכם:
טז
במחשבותם. שהוא ע״ד אמרם אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה. והם חשבו להטיל קנאה בין ה׳ ובין הע״ז שהכניסו לו צרה. אבל אין קנאה לפני המקום. ורחוק הוא מהתרגשות הגויה: יבצר. שפירש שם שאם יניחם עתה להפיק זממם יחשבו שלא יבצר מהם כל חפצם ואין שבט אלוה עליהם:
יז
אמים. ובאימים יתהוללו. ירמיה נ׳ ל"ח שכינה האלילים בשם אמים על שיפחדו מהם וכן קראם שדים על שישודו הדעת: בהעתקה. שתעתק הקבלה בידם איש מפי איש מאבותיהם. כי כל אמונה תצדק או ע״ש השכל או ע״פ הקבלה ובהם אין גם שניהם:
יא
מתועי לב. המשכיל יבין למה ירמזון דבריו פה ומה יכלו להוכיח מזה הפסוק. ומפסוק צור ילדך הוא סתירתם: תנשה. צ״ל לא תנשני. ישעיה מ״ד כ״א: הנעלם. כי סגול עם נגינה מושכת נח אחריה כת״ג: אל"ף. ר״ל נו״ן פה״פ. וקראה אל״ף להיותה אות ראשון מהפעל. ואולי צ״ל תחת הנו״ן או פ״א ור״ל פה״פ: לנקבה. כי לנוכחת תבוא יו״ד בסוף. וכאן שנתחלפה ה״א השרש ביו"ד לבסוף תהיה שוה לנכחת ותתחלף הכונה. ולכן באה מלעיל. ולא בדגש וחירק תשי ומלרע: כתוב וינאץ. זה ענין בפ״ע וקאי על פסוק י״ט וירא ה׳ וינאץ והוא פעל עומד. ולפי שהפעל נאץ ברוב המקומות הוא יוצא. כמו נאצו אש ה׳. וינאץ בזעם אפו מלך וכהן. ולז"א שמצינו ג״כ וינאץ השקד והוא ג״כ פעל עומד. ומלת או ט״ס:
כ
אין אמונה. זה קאי על מ״ש בנים לא אמון בם: פסו אמונים. שהכונה אנשי אמונים. וכן גמר חסיד ר״ל איש חסיד:
כא
שלא הם עמי. כנגד תהפוכותיהם ולא אמון שבהם. גם אני אקניאם כאלו לא עמי הם: יכניסם. צ"ל איך יכעיסם שהוא בגוי נבל:
כג
אחר. שזה מהפעיל ותספה מקל:
כד
למזא. דניאל ג׳ י״ט: אכולי עוף. כן תרגם התרגום. ויהיה לחומי מלשון כי לחמנו הם. ועוף מלשון עופות שעוף השמים יאכל נבלתם: כמו אכולי. ומצינו חרב תאכלו. ובמקומות רבים כינה אכילה בלשון לחם: השרפים. הטמונים בעפר וארסס שורף מרחוק וקשה להזהר מפניהם מאין רואיהם: יש תאר. שלפעמים יבא השאר במקום השם וחסר המתואר: באליהו. שאמר ע״כ זחלתי ואירא:
כה
פירשתי. שמות ד׳ י"וד:
כו
לא ידבק. שסותר זא״ז. כי אחרי שיפיצם לכל עבר איך ישבית זכרם. הלא אדרבא יזכר שמם במקומות רבים: אחרי בם. צ"ל אחרה בם והוא מלשון ויחר אפי:
כז
תגרה. שיגרום שיתגרה בם כעס האויב: כדרך ב"א. כי איך יפסד השם לפירוש ראשון. או יאמר לולא זאת עשיתי כך ולו אין מונע מעשות כל חפצו: השבטים. צ"ל השפטים. שהם ארבעת השפטים שזכר הרב לעיל:
כח
צרי ישראל. ולא קאי על הישראלים שהם גוי אובדי עצות ולכן יענישם: העומדים. ר״ל בבנין הקל כמו וכאשר אבדתי. וכאן אמר אובד עצות ומשמעו כפועל יוצא שיאבדו את העצות. אלא הכונה שהעצות שלו אבודים. וכמו כאלה נבלת עלה שנובלת לא קאי על האלה. רק על העלה שעלה נובלות. וכן ותאבדו דרך הכונה שדרכם יהיה אבוד:
כט
אז יבינו. שגם אחריתם יהיה כאחרית ישראל בעבור עונם:
ל
חכמי ישראל. צ״ל צרי ישראל:
לא
ולא אויבינו. מלשון הביאי עצה עשי פליליה. שהם אובדי עצות ולא יעשו פליליה. משפט צדק. לפי שהם באמת אינם טובים ממנו: איננו דבק. זה קאי על ראש דבריו שאמר שזה הפסוק הוא דברי משה. לפי שאין הלשון סובל שיאמר ה' כי לא כצורנו צורם. ומפסוק כי מגפן סדום מתחילים שוב דברי ה' על צרי ישראל. ובע״כ שאינם דבקים. והפסוק כי לא כצורנו הוא מאמר מוסגר:
לג
בחמה. צ״ל שינשכו בחמה כמ״ש לעיל בפסוק חמת זוחלי עפר: באל"ף. ר״ל מלת רוש וראש ענינו אחד:
לה
ליום רעה. בפסוק יצפנני בסכו ביום רעה. פירש הרב: שבעת שיורה מזלו על מערכה רעה. ינצל הצדיק מהמערכה בהשגחת השם. אבל הרשע ימסר ביד המערכת וזה סוד לעת תמוט רגלם: וחש כ״א. הרב מפרש מלת וחש כמו מי יחוש שירגיש בחוש הצרות והל״ל וחשו כמו שאמר תחלה יום אידס בל״ר. אבל לפירוש שאח״ז יהיה חש מלשון חש בז וקאי על הקב״ה ושפיר אמר בל״י: מהשניים. מנע״ו או מנע״י:
לו
פירשתיו. בראשית וא״ו וא״ו: ושבת לנשיא. יחזקאל מ"ו י"ז: הנשבים. שרבים מהם נעצרו בשביה ורבים נעזבו. לנפשם עד שספו תמו כמעט כלם:
לז
פירשתי. לעיל פסוק ד׳:
לח
בלשון רבים. זבחימו. נסיכם הוא דברי האויבים שיחשבו שיש לישראל אלהות הרבה: שני שמות. נסך ונסיך וענינם אחד. ומלת יש דבוקה למלת אומרים. והנקודה שביניהם בקצת דפוסים ט״ס: שהוא אחד. ולכן סיים במלת יהי בל"י:
לט
ולא אשנה. ויהיה אני השני הפועל להראשון כלומר. אני. הוא אני ולא אשנה לאחר: עמו פועל. כמו אנכי אנכי כתוב אחריו הפועל. הוא מנחמכם. ופה אמר רק אני הוא. וע״כ הוא הפועל: לא נצלו. צ"ל והנה הם לא נצלו ואין מציל גם אתכם מידי עד עשותי וכו׳ שכמו שישראל לא נצלו מידי בחפצי להענישם ככה גם אתם לא תנצלו: את דמכם. וקאי על המאבד עצמו לדעת. ומתי ידרוש ממנו אם לא בעה״ב: וצדקה. לעיל וא״ו כ״ה. אחר שאמר לטוב לנו כל הימים. אמר שוב וצדקה תהיה לנו לפני ה'. ובע״כ פירושו לע״ל: והארכת ימים. שפירושו בעולם שכולו טוב. כדרשת חז״ל וכי זה שעלה לסולם להביא גוזלות לאב ושלח האם. היכן אריכת ימיו של זה: בהעתקה. ר״ל בקבלה איש מפי איש: הכרובים. ר״ל לשעבד כל גופו וכוחותיו אך אל הדעת. ובזה תדבק נפשו עם השם אחרי מותו ועיין בפסוק ויתהלך חנוך: ויקר פדיון. אבל אמר אח״ז וחדל לעולם כי רק בעה״ז לא יתכן שיחיה לנצח בחבור הגויה אבל מיד שאול בהפרד נפשו מהגוף יקחהו אחר כבוד:
מ
כמו וירם. דניאל י״ב ז׳:
מא
גבור. וכינה פה החרב בשם משפט סתם: טעם אשיב. ולא אמר אנקמה מצרי:
מב
פירוש אשכיר. ששתי דלתות ראש הפסוק מקבילות לשתי הדלתות של סוף זה הפסוק. כאלו אמר אשכיר חצי מדם. מדם חלל ושביה. וחרבו תאכל בשר. מראש פרעות אויב:
מג
מטעם המקום. שפה עיקר מלתו שיפייס וינקום נקמת עמו מהאויבים ומה מנין זה לכאן שהאדמה תכפר על עמו: העד. כי כל מלה שסופה קמ״ץ ואחריו ה״א נחה היא נקבה. ובמלת אדמתו נהפכה ה״א השרש לתי״ו והל"ל וכפרה: שחקו מים. והכונה בהיפך שהמים שחקו את האבנים. וכפרתהו. יחזקאל מ״ג כ': המקום. שדבר זה מתאים להענין הקודם:
מד
אחר שהלך. כי בסוף וילך אמר. הקהילו אלי כל ראשי שבטיכם ואח״ז אמר שם וידבר משה וגו׳ עד תומם. ומה זה שחזר ואמר כאן ויבא משה וידבר וגו'. אלא ששם אמר הקהילו. שיקהילו אל פתח אה״מ. וכאן אמר ויבא משה שנכנס תוך האהל ומשם השמיעם את השירה ומה שסתם שם חזר ופירש כאן: אז ישיר. שמשה שר תחלה בל״ס והוא חבר השירה. וכל ישראל ענו אחריו. כן זאת השירה דבר משה. ויהושע השמיעה לב״י: הדרוש. שבא להורות שאע״פ שנתנה לו גדולה וכו' כפירש״י כאן:
מז
בגלות. שלזה אמר על האדמה אשר אתם עוברים. כי חיי הגלות רעים מהמות:
נ
לתקן. כי איך יתכן לצוות לאדם שימות וזה אין בידו. אלא שצוהו להכנס למערה ולשכב שמה: ויאסף. בראשית כ״ה ח':
נא
פירשתיו. במדבר כ׳ וא״ו: פירושו. צ״ל פירוש ושמה. שמלות אל הארץ מבארות מלת ושמה: