אור ברסלב
עזרה להבין פרשת תשא

עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה

פרשת תשא

פרשת תצוה

יב

מעצמו. כמ"ש ולהורות נתן בלבו: יספר מה שהיה. ע"ש בדברי הרב שי״מ ומשה יקח את האהל קאי על המשכן וסיפר שם היכן היה המשכן קודם מסע הדגלים. אך א״כ אין לזה שום קשר עם הקודם לו: משאת משה. פסוק הוא בד״ה ב׳ כ״ד ט׳. וקאי שם על מחצית השקל. ויהיה לפי פירוש הגאון הכונה במלת ולא יהיה בהם נגף. שע״י נתינתם מחה״ש בכל שנה ינצלו מנגף אם ישא המלך ראשם כשיצטרך: רמז בצלאל. שלכך הסמיך לזה שבצלאל ואהליאב עשו המלאכה. וכן שאר הדברים להורות על מה הוציאו השקלים הללו. כי דברים אלה לא באו מנדבת המשכן ר״ל שכר האומנים: מנהג החושבים. ר״ל מנהלי ספרי החשבונות נוהגים ג"כ בראש כל דף לכתוב הטראנספורט מפרטי דף הקודם. כן חשב פה בקצרה הוצאות כסף הפקודים: על הגאון. כי אם הוא חיוב בכל שנה. מסתמא נתנו גם אז מחה״ש בזמנו ולמה היה הנגף: וטעם בפקוד. ר״ל לפי דברי הגאון וכמו שכתבתי לפני זה. גם טעם הכפל:

יג

השיעור. עיין פ' תצוה בפסוק וזה אשר תעשה על המזבח:

יד

הפועלים. צ"ל הפעילים:

טז

איננו עומד. כי מהם נעשו האדנים שהם יסוד כל הבנין:

יז

תחלת פרשה. דק"ל למה עד עתה בכל מעשה כלי המשכן לא אמר בכל כלי וידבר. אלא ועשית. וזה אשר תעשה. ולמה בכיור אמר וידבר לז"א שזאת היתה פרשה בפ״ע ונאמרה בהפסקה ועיין לקמן פסוק כ"ב ומש״ש:

כ

מכונות שלמה. ששם כתוב ואת הכיורות עשרה על המכונות: ולא הזכירו. שהיה משוך קמעא. רק נדע זה מדרך הסברא שאין ליתן סיר הרחץ מול הפתח המכוון מול ארון הקדש:

כ

הפועלים. צ״ל הפעולים.* שלא את המים ירחצו. רק את ידיהם ורגליהם. אלא שצ״ל רחיצת מים:

כב

פרשה בפ״ע. אולי רמז בזה לסתור דעת הגאון שהביא בראש הסדר כי כסף הכפורים חיוב בכל שנה להוצאות הפועלים ושמן המשחה והכיור ולזה סמכם זאח״ז בזה. והוא סתר זה מהראיה שהם פרשה בפ״ע. ולדברי הגאון הל״ל רק ועשית כיור. ואתה קח לך כיון שקאי רק לכלול החשבון של ההוצאות. ולזה כיון ג״כ בפרשה שלפני זה ושלאחריה. או יכוון למ״ש בפרשה שלפני זה:

כג

לך שרף. שלפי הדרש הכונה במלת לך. שיהיה לכבודו להפחיד מזלזל בו. וכן במלת פסל לך דרשו שמפסולתם נתעשר משה. אבל לפי פשוטו דרך המקראות כן: קשה. בעבור השינויים שנמצאו בכתוב אודותו. וקשה לדעת מה הוא וכמו שמבאר והולך: עם בשמי. משמע שמור איננו ממון בושם. שגדלים לרוב על העצים. והם ממין הצומח. והמוש״ק הוא בגרון הצבי נעשה: הוא מלוקט. מכאן מתחיל לסתור דעת הגאון. כי מלשון אריתי משמע שהוא מלוקט ע״פ השדה. והוא מין צומח ג״כ. והמושק נלקח מהצבי. ועוד מלשון נטפו משמע שהוא מין נוגרי והמושק קשה: בשם מה טעם. הכונה אחר שאמר מתחלה בשמים ראש. היה די לו לומר וקנמון. וכן וקנה ובשם אין טעם להזכירו שממילא ידענו שהם בשם. אלא שיהיה מהמובחר שבמינים הללו. והנקודות המופסקות הן בטעות. וכצ״ל הנקודות "ואחר שאמר קנמון. בשם מה טעם להזכירו. אולי שיהיה מהנבחר. וג״כ הקנה":

כז

כלים רבים. ולכך הזכיר בהם הכלים בפ״ע:

ל

לבדם. לא בני בניו. וכמו שאמרו על פנחס שלא נתכהן עד הרגו לזמרי. לפי שהיה בעת המשיחה ולא נמשח:

לג

שעשה משה. הוא לבדו אסור על זר לא הנעשה אח״כ ולפיכך משחו המלכים מהאחר:

לד

הכתוב לבשמים. ר״ל בפ' תרומה שאמר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים. שם לא פרט איזו לבשם השמן ואיזו מין לקטרת והזכיר סתם הסמים בה״א הידיעה. משמע שזה היה ידוע בימיהם. וע״כ צריכים אנו לדברי קבלה: כי לא הזכיר. צ״ל כן לא הזכיר משקלם. וסמך על הקבלה:

לה

שחוק או מאדם. לדעתי צ״ל שרחוק הוא מאדם. ור״ל כמו ארץ מלחה רחוק הוא ושמם מאדם. כן אלה הקטרת מובדלים ומופרשים מכל אדם. ויהיה ממילח שם נרדף עם קדש ולפי הגירסא שלפנינו קשה דהא אח״ז אמר ושחקת ממנה הדק:

לו

קטרת תמיד. לפי שנאמר בקרא ונתת ממנה לפני העדות. וה״א שיניחם שמה. לז״א שהכונה שיהיו שם תמיד לצורך הקטרה בכ״י:

לז

כמו זכור. שהתחיל בל״י זכור וסיים בינו בל״ר:

לא

ב

הוא בצלאל. כאלו אמר קראתי בשם את בצלאל. לא שקרא את השם בצלאל: בן חצרון. כיון בזה לדרשת חז״ל. בסנהדרין פרק בן סורר דכלב בן יפונה הוא כלב בן חצרון ונקרא בן יפונה ע״ש שפנה עצמו מעצת מרגלים. ובא לסתור זה מכאן. דהא חור זה זקנו של בצלאל היה בנו של כלב בן חצרון ככתוב בד״ה א' ב' י״ט. וכלב בן יפונה אמר בן ארבעים שנה אנכי בשלוח אותי וגו' ושילוח מרגלים היה בשנה השנית לצאתם מאמ״צ. ובנין המשכן בראשונה בשנת ל"ט לכלב. ואז היה כבר לבצלאל בן נכדו למצער י״ג שנה שהרי קראו הכתוב איש כמ״ש ובלב כל איש חכם לב. נמצא בשעה שנולד בצלאל היה כלב אבי זקנו בן כ״ו שנה לא יותר לכל הפחות. וכבר היו לו בני רבעים. ועולה על כ״א מהדורות האלה: כלב וחור ואורי להוליד בנים בני ח׳ שנים ובפרט אם היה בצלאל אז איש בגבורתו כבן י״ח ויותר היה להם להוליד עוד פחות מבני ח׳. בעוד אשר חצרון אבי כלב כשהוליד את כלב היה אז בע״כ לא פחות מבן מאה ושבעים שנה. שהרי חצרון מיורדי מצרים היה והם נשתהו שמה רד״ו שנים. צא מהם ל״ט של כלב שהיה בצאתו. נשארו לחצרון כשהולידו לא פחות מקע״א שנה. וזה אם נאמר שחצרון נולד בשנת בואם למצרים. ומכ״ש אם נאמר שכבר היה בן איזו סך שנה. בירדו שמה הלא היה זקן יותר על קע״א שנים בסך אלה השנים שהיה ברדתו. ושני דברים הללו הם יוצאים מגדר המציאות ולא היה נמנע הכתוב להודיענו זה הפלא. אלא ע״כ שחצרון איננו אביו של כלב כלל. וכלב בן חצרון היה אז כבר איש זקן ושבע ימים לא בן ל״ט. ובצלאל היה ג״כ אז יותר מבן י״ח שנה כראוי למלאכת ה׳:

ג

מגזרת בין. ר״ל בין בצירי. על שמשכן הבינה בתוך במח בין מקום החכמה והדעת. ולפי דעת הרב יהיה גדר מלות חכמה בינה ודעת. שחכמה הם המושכלות הראשונות. ודעת הוא ההרגשה וההתפעלות מהחושים. והבינה היא הלימוד והרכב ההרגשה עם המושכלות הראשונות ללמוד דבר מתוך דבר:

ו

ולא בחכמות. שהם היו אומנים טובים רק בחכמות לא היו כמוהו. דאל״כ מה הפרש בין בצלאל שאמר עליו ואמלא אותו רוח אלהים. וליתר האומנים:

ז

והזכיר השלחן. תחלה שהיה במעלה הראשונה אחר הארון. ובעבור שהיה לו כלים הרבה. וכמו שהזכיר לעיל בענין משיחתם. ויותר נראה שצ״ל כדרך שהזכיר ור״ל למעלה:

י

במדבר. ופרשו עליו בגד תכלת וכו׳ ומשמע שמכל מין עשו בגד בפ״ע: פירש אותם. ר״ל בפ׳ פקודי אמר תחלה בגדי השרד ואח״כ בגדי הקדש ומפרש תיכף ועשו את האפוד שהם בגדי אהרן ואינם בגדי השרד: ושריד. שהם שרידי הקדש. שפחותים מהם במעלה:

יג

ככתוב. צ״ל הכתוב למעלה: רק שכתובה. צ״ל רק שבתון: הקבלה. כי פירושו ממחרת יו״ט: תיקון. שאז בשנה הראשונה לספירתם היה מחרת יו"ט חל ממחרת השבת:

יד

והעד כל. שגם נאמר כרת בפסוק זה:

טו

יעשה עם מלאכה. ומלאכה היא ל״נ והל״ל תעשה: הטעם. של הכפל. שהרי כבר אמר לעיל י״ד מות יומת. אלא ששם בלא עדים והיא מיתה בידי שמים:

יח

רק הלבב. לדעתי צ״ל "והמעשה רק להרגיל הלבב והלשון" ור״ל כי עיקר תכלית חפץ ה' במצותיו המעשיות הוא שידבק לב האדם בו ויאהבהו. והעשיה של המצות היא רק להרגיל הלב להגות בזה והלשון לדבר בו לבל יסיח דעתו בדברים אחרים שיעסוק בהם מבלעדי עסק המצות: נצבים הם. כלומר שהם מוכנים למלאות פקודתו ורצונו בכל עת. ועיין בפסוק בראשית בסופו: נולד פנחס. ר״ל שגם פנחס בן בנו נולד כבר במעשה העגל והורתם ולידתם בקדושה ואיך שייך לחייבם קרבן על חטא אביהם שקודם לו נולדו: ואין כל נביא שליח. שנביא יתכן שיחטא אבל שליח לנתינת מצות ותורה על ידו לא יובחר רק משולל החטאים: כי איננו נכון. צ״ל כן איננו נכון. וכונתו להאומרים שירא אהרן אם יהרגוהו ישראל ימיתם ה׳ ולכן עשה העגל: דרך מוסר. מחוקי הנימוס ברכהו. ובא לאפוקי הדרש שכונתו במלת מרי על הקב״ה ולשנאך קאי על נ"נ: יהוא. (מ"ב י׳ י״ט) ויהוא עשה בעקבה למען דעת מי ומי מעובדי הבעל עשה עצמו כעובדי הבעל ג״כ: עשה בבואו. צ״ל כאשר עשה משה בבואו: המסע הראשון. שכתוב לא ימוש עמוד הענן יומם וגו׳. הרי שהלכו ע״י אמצעי. ועיין בדברי הרב בפסוק ויסע משה: נעשה כהוגן. צ״ל לא נעשה שלא כהוגן. ור״ל שלא עשה אהרן שלא כהוגן הגם שנכשלו אלה הפתאים ע״ד כי ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם וגו': המחברת. ר״ל שאז בעת עשיית העגל היה עת חיבור החמה והלבנה מרכז מול מרכז תחת מזל שור. לזה עשו תבנית עגל למשוך שפע המזל השולט אז: בחצי השמים. ר"ל שאז בעת עשיית העגל היה השמש בחצי השמים כדרשת חז״ל על בושש בא שש. ולפי חשבונו היה אז השמש תחת מזל דלי:

לב

ב

במדינים. שופטים ח׳ כ"ד. כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם:

ט

ככה כתוב. יחזקאל כ' ג׳:

יא

כמו ופניה. שהוא מלשון אף וזעם: איננה זאת. שהתפלה האמורה בפ' עקב נאמרה אחרי שרפו העגל ועלותו שנית אל ההר. וזו התפלה נאמרה בהיותו בהר בפעם ראשונה אחרי שאמר לו ה׳ מעשה העגל ונכתבה פה במקומה הראוי: רצה לדבק. שלכך כתב כאן מקצת התפלה שלא במקומה. בכדי שלא להפסיק אח״כ בתפלתו בין מאמר ה' מי אשר חטא לי לויגוף ה׳ את העם. להודיע שאפילו החוטא בסתר נענש מאת ה' וקיים דבריו: הנה כתוב. מכאן מתחיל להוכיח מהשתוות המכוון כי היא היא התפלה הנאמרת בפ׳ עקב הגם ששם כתובה אחרי עלותו שנית ההרה. והגם שכתובה במלות שונות כי העיקר רק הטעם והמכוון: ולא פירש זה. ר"ל הגם ששם לא נאמר אשר נשבעת מ״מ היא היא: זכור עדתך. משמע שיזכור העדה עצמה. ולזה לא אמר לעדתך בלמ״ד אבל כאן אמר לעבדיך פירושו שיזכור השבועה. וא״כ לאחדים הוא עם הנאמר פה:

יב

בצלאל. עיין פ׳ תרומה בפסוק ונתת אל הארון את העדות:

יד

לשון וועד. עיין בראשית בפסוק וינחם ה':

טו

הזכיר במקום הזה. ר״ל בפ' עקב בסיפור זה. ויותר נראה שצ״ל לא הזכיר במקום זה. וזה ראיה לשיטתו כי לא שמר המלות. רה הטעמים: עשרה אנשים. צ״ל שנשים אנשים. ופסוק הוא בירמיה ל״ח יו"ד: אם היו אלו. צ״ל אם לא היו. ור״ל שאין טענה עליו לפי דבריו שהיו הלוחות מאבנים פשוטות לא בהירות כספיר א״כ לא היו הלוחות יקרות: ולא יהפכם. ר״ל שכפל הלשון שאמר כתובים משני עבריהם ואח"ז אמר מזה ומזה הם כתובים. בא להורות לנו הרבותא שבפעם אחת נכתבו משני עבריהם. מזה ומזה. ודרך העולם שאחר שיכתוב עבר אחד יהפכו על עבר השני אם ירצה לכתוב שם. ולז"א מעשה אלהים המה. ולא בעבור שהיו חקוקים מעבר לעבר והמ"ם והסמך שבלוחות עמדו בנס:

טז

נגזרו. הוא אמרם יו"ד דברים נבראו בע״ש בין השמשות. וחשיב שמה הכתב והלוחות: נבראים. ר״ל שבא רק לאפוקי שלא היו מעשה ידי אדם. רק נבראו בחפץ אלהים. עתה בשעתם:

יט

כן כתוב. בספר דברים ואשברם לעיניכם:

כב

וכבר פירשתי. בראש פרשה זו כי ברע הם הערב רב. והם הם שאמרו כן:

כה

דרך קצרה. דהל״ל מן הקמים עלי ואמר קמי:*

כו

לשום יד. לצאת חוץ רק במחנה שיצאה למלחמה והיה הארון עמהם בלא מחיצות. אבל בחנייתם היו יכולים לצאת חוץ במחנה. והיו שערי המחנה סגורות בלילה. ועיין לעיל כ״ט מ"ה:

כז

שהיא ע"ז. שאמרו אלה אלהיך על העגל לכך אמר שה׳ הוא אלהי ישראל: יהיה אחיו. מאם: במקומו. בפסוק האומר לאביו:

כח

ולא כל. כי לענין האסיפה אליו אמר כל. לפי שכולם עמדו באמונתם לה׳. אבל לענין ההריגה לא יצאו רק גבורי החיל ואמיצי לבב. והרש"נ פירש כי לשיטת הרב הרגו אחיהם ממש וכמו שפירש במלת אחיו. ואינו נראה דא״כ למה פירש בפסוק האומר לאביו שקאי על שמואל. ומ״ש הרב לעיל אפילו יהיה אחיו. פירושו אחיו מאם. או שמשה אמר להם שאפילו יתגלה להם על אחד מאחיהם שעבד לעגל יהרגוהו. אבל באמת לא נמצא אחד ביניהם מעובדי העגל:

כט

וכבר אמר. כי אחר מעשה לא היה אומר להם כי איש בבנו או באחיו אחר שבאמת היו כל השבט כשרים. אלא שקודם צאתם אמר להם שיצאו ע״מ כן אם. אם יזדמנו עדים עליהם לא ינקו: בהר סיני. דאל״כ מנין ידע לומר להם שהם יבחרו לעבודה: ביום דבר. שאמר לו להבדילם אליו:

לא

אנא אל נא. מלות אל נא אינן הפירוש של אנא. אלא תוספת אחר מלת אנא. כאלו נכתב "אבקשך אל נא תעשה ככה״. כי פירוש אנא כמלת בקשה:

לג

ובא ספק. ר"ל שיש מהעובדים שלא עבדוהו בפועל רק במחשבה שנולדה בסתר לבבם ספק אולי הוא באמת אלוה. וזה בלתי ידוע לההורגים ואותם נגף ה'. ובכ״ז אמת מה שאמר וינחם ה' כי הוא רצה בתחלה להשמיד הכל:

לה

אולי לא היתה. בעבור שהפסיק עם לך נחה את העם. גם אמר וביום פקדי שאז בר״ה יפקד חטאתם לענשם:

לג

ב

הנודע. דק״ל שהרי בפ' משפטים קודם החטא אמר ג״כ הנה אנכי שולח מלאכי לפניך השמר מפניו. ונתרצה משה לזה. ומה ענשם עתה בזה ומשה מיאן בדבר. לז״א ששם הוא מלאך ששמו בקרבו והוא אחר. וכאן מלאך סתם:

ג

וטעם פן. למה יכלם בלכתו. וספיקא כלפי שמיא מי איכא: פתח קטן. ר״ל סגול ומשפטו אכלך בפתח:

ד

הכתוב אחריו. דק"ל דאחרי שהעם לא שתו עדים עליהם מעצמם כששמעו הדבר הרע של כי לא אעלה בקרבך כפשוטם של דברים. א״כ למה אמר אח״ז ועתה הורד עדיך. לז״א שהכתוב הזה מקומו אחר ועתה הורד עדיך. וע״ז התאבלו: במדין ע״ש מש״ש: הגם לחם. שלדעתו לחם הוא הבשר שנתאוו. לפי שנכתב אחר הן הכה צור ויזובו מים. וסוף הפסוק אם יכין שאר. וא״כ מאי מסיים ויצו שחקים ממעל וימטר עליהם מן. הלא המן היה קודם לזה. אלא שפירושו והלא כבר פתח לכם דלתי שמים במן ולמה תסתפקו עוד ביכולתו: תמיד. ויהיה ולא שתו איש עדיו במהרה שהיום ההוא לא שתו עדים מסבת אבלותם. והשם הענישם שלא יעלוהו עוד לעולם עליהם:

ז

מוקדם. כי מקומו אחר פסל לך והורדתו הלוחות השניים:

י

כי היא היתה. היינו פרשת ראה אתה אומר הכתובה אח״ז: ויצא. ר״ל שנתקיים בפועל:

יא

חמשים ושש. אחרי נכיון עוד מ' שנה שהתעכבו אח״ז במדבר:

יב

הצרה. כי אין שייך לומר ראה על האמירה. והל״ל שמע: כאשר ידעתני. צ״ל כאשר יעדתני. ור״ל שהרי משה א״ל שכמו שהבטחתני ידעתיך בשם כן הודיעני ואדעך. הרי שמלת ידעתיך היא מלשון הודעת השם:

יח

בעבור כבודי. והכבוד אינו עצם בפ״ע שיעבור אלא הפירוש "עצמי״:

כ

קמוץ. ר״ל שמשפטו לבוא ג״כ בקמץ כמו בצירי (ונתחלף פה הקמץ בפתח להרחבת אהח״ע) ופעם בא בצירי על משקל ישיבני. ש״ב ט״ו ח׳: רק יחיה. רק כשיחיה לעולם אז יוכל לראותני. אך זה היפך הנמצא בכ״מ שמראית המלאך תסובב המיתה להאדם:

כא

על הצור. עתה שב להזכיר טעם כל הפרשה והתחיל עוד הפעם מפסוק ונצבת: רק המקרים. ר״ל הצורה הדבקה בחומר לא העצם הפשוט מכל חומר ומכל מקרה: התדבק באחר. צ״ל שהתדבק באחר. כאור הלבנה שבא מהבהקת קרני אור השמש עצמה שהתדבקו בה ושבו תוך עינינו. ולזאת נחלש אורה מעט. וכן כאן כביכול נחלש ונקטן מעט אור פני ה׳ מהתדבקותו בכפיו אשר סכך על הצור: כל האותיות. כזה י, יה, יהו, יהוה. מרובע הראשון ר״ל מרובע של 1 שהוא הראשון בחשבון עם מרובע של 5 שהוא האמצעי בעשר ספירות בחשבון עולה כ״ו כמספר השם: החמשה ככבי לכת. ר"ל חמשה כוכבי נבוכה. מלבד השמש והירח. יוכלו להתחבר זה עם זה על כ״ו אופנים שונים. היינו במחברת שנים שנים יש עשרה אופנים וכן במחברת שלשה שלשה יחד יו״ד אופנים יש. ובמחברת ארבעה ארבעה יש חמשה אופנים. ומחברת חמשתם יחד אופן אחד ס״ה עשרים וששה. וענין זה ההתחברות ודרך החשבון למצוא במספר צבאם אבאר להלן בכתוב זה: גם בחברך. ר"ל המילוי יו״ד ה״א עולה כ״ו: הזוגות. שאם תחבר המרובעים מכל המספרים הזוגים שנמצאו במערכת היחידות שהיא מדרגה ראשונה של המספרים. והם 8,6,4,2, ומרובעם 4, 16, 64,36. עולה 120 וכן החבור מכל המספרים מן א׳ עד י״ה עולה ג״כ 120: תכפול חצי השם. שהם י״ה פעם ו״ה עולה קס״ה וכן הקיבוץ ממספרים בלתי זוגיים שבמערכת היחידות אחרי אשר נרבעם עולה ג״כ קס״ה. כי הם 9,7,5,3,1, ומרובעם 1, 9, 25, 49, 81 = 165: ובהסירך. כי מרובע יו״ד הוא מאה. ומרובעו של י״ה הוא רכ״ה ואם תסיר מאה מן רכ״ה ישאר קכ״ה שהוא המעוקב של ה'. וכן בהסירך מרובע של י״ה שהוא רכ״ה ממרובע של יה״ו שעולה תמ״א ישאר רט״ו שהוא המעוקב מן וא״ו:4 הוא האחד. דבוק למטה עם ואם תסתכל מפאת החשבון. ור״ל שכמו שהאחד בחשבון הוא הראש ומלפניו אין כל. כן הי״ת קדמון לכל דבר. ראשון ואין ראשית לפניו. וכמו שכל חשבון מורכב מהאחרים והוא נמצא בכל מספר. כן ה' כולל הכל: סוד התפלות. כי כיון שכ״א הוא חלק אלוה וכל הבריאה נכללת בו. א״כ כשהנבראים מהללים שמו הוא מגודל ומקודש. ומתפאר על ידיהם ובכ״ז הוא נשאר אחד בכל התמונות והתוארים שמהללים אותו: אין לו תמונה. כי צורת האחד הוא רק קו פשוט ומוכשר לקבל כל התמונות: והנה הגויות. בא לבאר כונת אמרו וראית את אחרי: שתי הנקודות. ר״ל כמו שהקו הישר יחבר שתי נקודות הקצוות. נקודה אחת היא הראש והשניה הסוף. או האחור: שר הפנים. צ״ל שר הפנים וראש הכח. ותהיה הכונה במלת אחורי דבקות כל היצירה ביוצר הכל ע״ד השתלשלות: הכרובים. שהם צורת אדם: תפילין. שכתוב בהם ומי כעמך ישראל. שהם תכלית יצירת עולם התחתון: בארבעים ושמונה. דע שהתוכניים חלקו כל המון הככבים שבגלגל השמיני על מ״ח צורות. אשר מהם השנים עשר מזלות הידועים. רק שהמה מחזיקים אזור אחד רחב בגלגל ההוא שתחתיו מסלול השמש והירח: מטעם הענין. להטעים הענין ולבאר פשט ומשמעות הכתוב: ולא חלק. ששם לא נוכל לפרש שלא חלקם להאיר לישראל. אלא שאינם נתונים תחת ממשלתם. כאמרם אין מזל לישראל: כי המחברות. להבינך היטב כונתו ולהורותך הדרך איך למצוא המספרים הללו מוכרח אנכי להציע בזה לימוד הנדסי אחד הנקרא בשם חשבון "אמבען וטערנען" וזה תוכנו בקצרה. אם יש לפניך איזו מספר אותיות שונים זמ״ז. ותרצה לחבר מהם שנים שנים בחוברות שונות. עד"מ תרצה לחבר מן ד׳ אותיות אלה. א' ב' ג׳ ד׳ זוגים שונים. יהיו ששה חוברות כזה אב, אג, אד, בג, בד, גד, והמספר ששה שוה הוא לחיבור המספרים מן 1 עד 3 שהוא פחות אחד ממספר האותיות שתרצה לחבר. ובכלל. אם סך האותיות שתרצה לחבר מהם זוג זוג יהיה ק אז יהיה מספר הזוגות ההם כחיבור המספרם מן 1 עד (ק-1) וכידוע בהנדסה שהוא שוה תמיד אל ק

(1-ק)/2

עד״מ אם מספר האותיות הוא 7. אז מספר זוגותיהם השונים

6.7/2

=21. ואם תרצה לחבר מהם שלשה שלשה בחברת או התמונה הכוללת היא כן: אם מספר האותיות ק יהיה

סכומם

((1-ק)(2-ק)ק)/3.2

ואם יורה ק עד"מ על 7 נמצא מספר המשולשים מהם

5.6.7/3.2

=35

שוה למספר החבורים של ד׳ ד' וכן מספר חיבורים של ה׳ ה׳ מהם הוא

3.4.5.6.7/5.4.3.2

=21 וכן מחברות הששה הוא

2.3.4.5.6.7/6.5.4.3.2

=7 ומחברות כל הז' יחד הוא רק 1. וזאת כונת הרב פה כי שבעת כוכבי הלכת יוכלו להתחבר שנים שנים מהם שיזדמנו במהלכם זה תחת זה על כ״א אופנים שונים כמו שבתאי צדק. שבתאי מאדים. וכו'. וכן מחברות חמשה חמשה מהם וכן כולם וסך כל המחברות הנ״ל הם 120 מחברות השבעה. ולפי שיטת הקדמונים כי ע״פ כ״א מהתחברות הנ״ל יתהוה שינוי למטה בהשפלים וברבות מספר המתחברים יחד יתהוה גם שינוי יותר גדול. ובהתחברות יחד כל השבעה יתהוה מזה שינוי עצים ונורא בבריאה השפלה ולפעמים תביא גם הריסה וחורבן בעולם התחתון. וקראם הרב מחברות השבעה. לפי שכל מספרי המחברות הם מורכבים ממספר שבעה ויוכלו להתחלק בשלימות על 7: והמחברות שהיא. צ״ל והמחברות ההיא. שלפיכך כלולים כ״א ממספר שבעה לפי שהשנוים כוללים כל ז' האקלימים של הארץ: השוים העליונים. ר״ל השמש והירח: במזלות העפר. ג' המזלות טלה קשת אריה כינוי בשם מזלות האש. שור בתולה גדי הם מזלות העפר. תאומים מאזנים דלי מזלות הרוח. סרטן עקרב דגים מזלות המים וכל שלשה מהם יסבבו במספר ר״מ שנה וד״פ ר״מ הם ט׳ מאות וששים: יודע ה׳. שענינו השגחה ונתינת לב ואהבה: והנה על פניך. ר״ל שכמו שהראני נא הכונה לראיה השכלית כן על פניך הוא פני הלב והתבונה: כמו הכל. לדעתי ירמוז בזה ענין הי״ג מדות. שאינו כמו הכל רק רחום וחנון. ולא בכל. רק הוא ארך אפים וגבי דיליה. ולא עם הכל. מנקה הוא לשבים ולא לשאינם שבים: וכל תמונתם. ר״ל שהבריאה בכללה היא חלק אלוה. בסוד השתלשלות הרוחניות. וזה קרא בשם אחור. שהשכילו להשיג איך קשורים ודבוקים כל כחות הבריאה והשתלשלו מעלת כל העלות:

לד

ג

הראשונה. קודם מ״ת שנאמר ועלית אתה ואהרן עמך. לכך אמר לו שעתה לא יעלה עוד אהרן עמו בעבור חטא העגל:

ד

ולא אמר. כי כבר הזכירם בתחלת הפסוק:

ה

המשיל בהר. ר״ל מה שאמר לו לעלות ההרה הוא רמז ומשל לו כי העליונים נכבדים וגבוהים על השפלים. ולכן אמר לו לעלות לבדו כי הוא מרומם ונשא על יתר ב״א: והנה למדנו. ר״ל אחרי שהקורא היה ה' א״כ איך שייך ולאיזו ענין קרא ה' ה'. אלא שלמד למשה איך יקרא אליו בתפלתו. וכמו שפירש״י ג״כ:

ו

יודע ודעת. עיין בזה במו״נ ח״א פרק ס״ח. ובחלק שני הארכתי בענין זה בביאור דברי הרמב״ם בפירושו למשנת אם אין בינה אין דעת: תקרא וכתוב. מלת וכתוב דבוקה למטה והנקודה שאחריה ט״ס. והוא ענין בפ״ע בענין חשבון הי״ג מדות: כי השם הנכבד. צ״ל כי אם השם הנכבד. שהגאון אמר שלא יתכן להיות השם במספר הי״ג מדות. כי ככתבו שמורה על עצמו אינו מדה. וקריאתו באדנות ג״כ אינו מדה של רחמים. שעי״ז ימחול העון כי אדרבא כל אדון יקפיד על עון עבדיו וכמ״ש ואם אדון אני איה מוראי: גם היא שפירושו שימתין להכניס עד ד׳ דורות שלא ישמידם אם היו רשעים זאח״ז עד דור רביעי: הכניסו במספר. הגם שהציץ אינו מין בגד רק לפי שהוא תכשיט כיתר הבגדים אמרו עליו ג״כ לשון בגדי כהונה. כמו כן קראו השם הנכבד בכלל הי״ג מדות אע״פ שהעצם אינו מדה: שים לבך. כונתו בזה לתרץ מה שמצינו בכמה מקומות לשון נשיאת עון לגנאי. כמו ולצת לבדך תשא. או והאיש ההוא ישא את עונה. ונשא חטאו. וכאן אמר נושא עון על הי״ת ממדת רחמים: מהיות בעולם. צ״ל מהיות בעולה. ור״ל כאלו אמר כי זקנתי מהיות בעולה או אשה לאיש. והמבארים במחכ״ת נדחקו בחנם בזה: החוטא ונשא. ר״ל אם תבוא מלת ונשא עינו אצל החוטא הוא תמיד לגנאי: רק העונש. צ״ל רק בעונש: ועתה שא נא. צ״ל משא״כ ועתה שא נא.שמשה צדיק היה רק שישא חטא אחר פירושו לשבח שימחול לו עונו: ונשיאת חטא צ״ל ונשיאת חטא אחרים: לנשוא העון. צ״ל לנושא העון: העון אחד. צ״ל העון אחר: במעשה. לא במחשבה לפי שהוא בזדון שבא עליו העונש ואין הקב״ה מצרף מחשבה למעשה: השם רצה. ר״ל השם הנכבד ולזה התפלל לו. לפי שהם פשעו וחללו שמו הנכבד: ולא אל. ר״ל וגם לא הזכיר בתפלתו מדת אל. לפי שהוא מורה על העוז והיכולת. וזה נצרך במקום תפלה לעשות נקם בגוים אבל למחילת חטא א״צ תקיפות: חייבים. ע"פ מדת אמת:

ח

המשקל. עיין פ' שמות בפסוק ויקדו וישתחוו ומש״ש:

ט

ואתה תשלח. כ״ה בקצת חומשים וצ"ל ואתה תסלח:

י

לא נשמע. בא לתרץ הכפל בכל הארץ ובכל הגוים. כי השני ראיה על הראשון:

יא

שהיא למעלה. דהיינו פרשת המועדים הכתובה שם קודם הנני שולח מלאך וכאן אח״ז. והולך הרב ומבאר בכל הפסוקים שלהלן איך ענינם אחד עם הכתובים בפ' משפטים. ולא נדע דעתו אם הם הם הכתובים שם. ולא נאמרו שם במקומם. או שחזרו ונשנו לו אחרי הלוחות השניים. ולהלן כ״ז נמצא דעתו מבוארת שם:

יז

כוללת. שבפ' משפטים אמר לא תכרות להם ולאלהיהם. וכולל כל מיני האלילים וכאן הזהיר ביחוד על אלהי מסכה. לפי שאז היה אחר מעשה עגל המסכה ולכן הזהירם ע״ז ביחוד. או הקשה למה חזר ואמר אלהי מסכה אחרי שכבר הזהירם בכלל על כל האלהות בפסוק ט״ו:

יט

לשון נקבה. שהתי״ו במלת תזכר היא סימן הנקבה שתוליד זכר:

כא

ככה כתוב. בפ' משפטים: יחריש. שלפי שיטתו שאסורה החרישה והיא הבעילה בשבת. א״כ הכונה בקציר הוא על ההולדה. שאסור להוליד בשבת וזה אינו ביד האדם לשבות: שנת השמטה: שבפ׳ משפטים אמר והשביעית תשמטנה ולא בכאן. ואמר שרמזה ג״כ בכאן שמלת ימים כוללת ג״כ שנים. ששנה שלימה היא יום השמש:

כב

בשני מקומות. כאן ובפ׳ משפטים: וזה לאות. שאנו צריכים לעבר השנה בכדי שיבוא חג האסיף בתקופה החדשה: *שהיא צריכה. שתקופת ר״א היא ע"פ מהלך השמש האמתי. ואם לפעמים נראה כי לא תחול במועדה האמתי. היא ע"פ שינוי המראה. והעתקת ראש החלי. ועיין מזה בהקדמת הרב ופירושי שם:

כד

באר אותו. ר"ל שלעיל סמך על המובן מאליו. ובכאן טרח וכתב קרא ובאר להדיא דבר המובן מסברא: כל כך. דק״ל מאי מעליותא שלא יחמדו ארצם. אדרבא גריעותא היא אם לא יתאוה שום אדם לה כמו לכל דבר מגונה ומאוס. אלא שזה יהיה מחמת אימה יתירה לא יעלה שום הרהור בלבם לקחתה: אף שיעלה. מכ״ש שא״צ לומר שלא יעלה בלבם לעשות מלחמה:

כו

והכהן הגדול. לפיכך דילג פה על המשפטים שכאן דיבר לכל ישראל. והזכיר רק התנאים שע״פ כרת בדית עם כל ישראל:

כח

ששמונים יום. לא יותר וחלקו על מ' האמצעיים שהיו בכעס ע"פ קבלת חז״ל:

לב

ישים המסוה. צ״ל יסיר המסוה: בריבם. בגשתם למשפט על דברי ריבותיהם יסתתמו טענותיהם מפחד קרני האור:

לה

טעם. ר״ל פירוש זה הכתוב שכפל לומר זה אחר שכבר נאמר לפ״ז. לומר שכן עשה תמיד: בחמלת. ר״ל כי בל״ס היה הדבר לטובת משה ולכבודו שהסתיר מקום קבורתו:

תוכן העניינים

עזרה להבין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה