אור ברסלב
עזרה להבין פרשת תצוה

עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה

פרשת תצוה

פרשת תרומה

כ

וטעם ואתה תצוה. בלשון עתיד ולא אמר ואתה צו. או כסדר האמור עד כה. ועשית. הל"ל ולקחת לך שמן זית: האור בלילה. לכך נקוד למאור בפת״ח הלמ״ד להורות על הידועה: לבערם. הרי שהכונה במלת להעלות היא הדלקה: קשה מזאת. שקורא תמיד על דבר שאינו רק לפרקים רחוקים. רק שהיה תמיד בעת שעבד. ופה למצער היה בכל לילה:

כח

א

ואין לדבר. ר״ל למה לקח בת יתרו ולא לקח אשה עבריה מיוחסת והיה הוא נבחר לכהונה. לז״א כי בירח היה ולא היה יכול לקחת עבריה. ועוד כי עבודה יותר נכבדה עמוסה על שכמו מה שא״א להעשות ע״י זולתו. וא״א שימלא שניהם. ולזאת הגם שהיתה לו אשה מיוחסת לא היה נבחר הוא לכהונה: ופי׳ שמות. אחר שאמר ואת בניו למה חזר וחשב שמותם. הלא כבר ידענו שאלה הם בניו: לישראל. צ״ל נתנו להם ישראל:

ב

ולא יקדשו. מזה נראה כי היו הבגדים עצמם קדושים וצריכים שימור בקדושה: הנזכרים. שבכלל בגדי אהרן הם ג״כ בגדי בניו וזכר העיקר:

ג

אל לב. לא אל חכמי. דא״כ הל״ל מלאתים :

ד

החוגר אותו. ר״ל ולזה הגם שהאבנט היה על הכתונת והיה לו לחשבו קודם כמו שחישב כל הבגדים פה ממעלה למטה היפך דרך לבישתם. אך לפי שהוא טפל להכתנת. חשבו אחריו. ומה שהפסיק עם המצנפת בין הכתנת לאבנט. לפי שכן היה לבישתו. וה״ל ללבשו המצנפת ראשון שהוא החשוב אך לפי ששם עליו נזר הקדש ואין ראוי להיותו ערום אז . וממה שאיחר פה המצנפת . למד הרב שלבשו ראשונה ועיין לקמן כ"ט וא"ו ומש״ש: בעבור הרבים. לפי שהרוב הם בגדים חשב את הציץ ג״כ בין הבגדים: ואין האורים. מולא חשבו כאן: אבנים. הד' טורי אבן אינם נקראים או״ת כמו שעלה על דעת קצת. שמאותיות החקוקות על האבנים ידעו השואלים באו״ת את תשובתם שהאירו אותיות אחדים של צירוף התשובה. יותר מהנשארים:

קלפים. כתב שם המפורש כפירש״י ועיין בדבריו להלן במקומם: הצניף הטהור. בזכריה ג' ד׳ כתיב הסירו הבגדים הצואים מעליו. ובפסוק ה' אמר ישימו הצניף הטהור על ראשו. הרי ששימת הצניף היה בצווי אחר לבשו את המחלצות. ובמעשה אמר וישימו הצניף הטהור על ראשו. וילבישוהו בגדים אחרים. אלא ע״כ הפירוש שכבר הלבישוהו:

ו

וטעם האפוד. שפירש ראשונה מעשה האפוד ולעיל אמר חשן ואפוד: שאל בצקלג. באותו זמן עצמו ששאול שאול באו״ת שאל הוא באפוד אביתר שנמצא אצלו הרי שזה אפוד אחר: ובמעשה האפוד. צ״ל במעשה החשן: שמות האבות. שי"א שהיו חקוקים על האבנים גם שמות האבות להשלים אותיות צח״ק הבנתי נמצאים בשמות השבטים. וגם מלת שבטי יה. למלאות אות ט'. ועי״ז נמצאו כל אותיות א״ב באבנים וע״י היו יודעים העתידות: קצת הסוד. חוק כונתו בזה . כי החשן והאפוד וכן האבנים הקבועים בהם נעשו כדמות הכדור של התוכנים והאסטרלוגים. הוברי שמים . והיה החשב במקום עגולת האופק וגוף אהרן במקום הקו השוה שם. והי״ב שבטים במקום י״ב מזלות ששה מזה וששה מזה . כמו שששה מזלות תמיד על האופק וששה תחתיו. והחשן היה כפול ומונחים תוכו צורת החמה והלבנה ויתר המזלות מכסף וזהב שנעשו על מתכונת ידוע וכונות ידיעות ובכח אלה הדברים יכלו לדעת העתידות. ולפי שאנחנו בזמנינו רחוקים מזאת האמונה הכוזבה. ובדברי הרב נזדמנו טעותים רבים פה. ככל ענין עמוק המושג ונעלם הכונה הנדפס ונעתק פעמים רבות מבלתי הבין הענין נתוספו בכ״פ השמטות ויתירות מבלי לתקן הראשונות.

לא ראיתי להאריך בזה. ולהביא דברי איזו מבארים שהאריכו לבאר כונתו וצללו במים אדירים והעלו חרס בידם. ואנחנו נאמין כי מאוד מאוד עמקו מחשבות הנבואה ממחשבות האסטרלוגים. ואין להם דמות וערך כלל:

ט

מאורם. ואיך נאמר שספיר הוא אדום. הלא כבר חשב אודם בטור הראשון . ואודם בל"ס נקרא ע״ש אדמימותו:

יד

כפול העי״ן ואם לא. ר״ל שבין שיאמר שרשרות בכפל העין ובין שיאמר שרשות הענין אחד. והוא כדברי מנחם בן סרוק ולא בפירש״י להלן פסוק כ״ב. והנקודה שקודם מלות ואם לא יכפלוהו ט״ס :

כח

עוות. שהקושר שני דברים בחוט הוא מעקם ומסבב ראשי החוטים זל״ז. ויש גורסים עבות ואין צורך:

לו

שהיא על המצח. ולפיכך אמר פעם שהציץ על המצנפת ופעם שהוא על מצח אהרן : עם פתיל. ומתורצת קושיא אחת של רש״י שבמק״א נאמר ויתנו עליו. וכאן נאמר על פתיל שפירוש על עם: מקום המצח. ומתורצת קושיא ב׳ שהיה על המצנפת ובמקום המצח . כי המצנפת עוטה כל הראש. ולא היינו יודעים באיזו מקום מהמצנפת יושם הציץ לכן אמר על המצח: לא תמצא לעולם. צ״ל לא תמצא לכולם . כי המצנפת לא היתה רק לאהרן לא לבניו שלהם עשה מגבעות. והם גבוהים היפך המצנפת שעוטרת הראש בסמוך לו מסביב : תעיין. ר"ל מרובע מעוקם שעומד באלכסון נקרא מרובע מעיון:

מב

קצרים. ממתנים עד ירכים :

כט

ב

רקיקי. מכלל שהקודמים לא היו רקיקים רק עבים. רק הלחם עבים יותר מהחלות: בשמן. בפת״ח הבי״ת להורות על הידוע: מכולת. והתי״ו נוספת מלשון כליון שכלו הפסלת מהם כמלת סלת שהתי"ו נוספת מלשון סלה ששברו והסירו הפסולת:

ג

והם בסל. לא שיקריב אתם אל הסל. אלא עם הסל וההקרבה אל פתח אה״מ:

ו

באחרונה. כמו שנזכר פה באחרונה. ולאפוקי ממה שאמר לעיל כ״ח ד' כי הפירוש כאן וכבר שם המצנפת. כי הסדר שאמר לעיל שהמאוחר שם בפסוק הוא קודם בלבישה הוא רק בנוגע להבגדים שהם על הגוף שהתחתון בע״כ קודם בלבישה. אבל אין זה בנוגע להמצנפת. שהזכיר שם באחרונה וה״ה בלבישה היה אחרונה כמ״ש פה. רק הקדימו שם להאבנט לפי שהאבנט אינו רק טפל. והמצנפת נכבד ממנו:

ט

ומלאו ידיו. ביחזקאל מ״ג כ״ו הכתוב אצל המזבח. שתרגם שם ג"כ לשון מלאותו בקרבנותיו וכן תרגם כאן. רק זה לא שייך בפסוק מלאו ידכם הכתוב אצל בני לוי בהריגת עובדי העגל ושם לא היה כל קרבן. והאחרים פירשו מלשון חינוך. וא״ש הכתוב מלאו ידכם. אך זה לא שויך במזבח שירגילוהו לעבודה:

י

כבר הזכיר. לעיל פסוק ג׳: כאשר היה. ר״ל כמו שהוא הפירוש כן היה. ששם סמך אהרן תחלה ובאיל הראשון סמכו כאחד. וכן היה במעשה וכמ״ש ג״כ בויקרא ח׳ י״ד ויסמוך אהרן ובניו. ובפסוק י"ח ויסמכו אהרן ובניו:

יב

הכהן השופך. לפנינו כתיב תשפוך בכתוב. וכפי הנראה נזדמנה לפניו נוסחא מוטעת. ואולי דבוק הוא עם שלפניו והציון י״ב ט״ס וצ״ל ובו ישפוך הכהן השופך. ובא להוכיח כי פה שחט במערב ושפך שירי הדם ג״כ על יסוד מערבי. כמו שמצינו בפרים הנשרפים ששפך הכהן שירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החצון. ומסתמא גם שמה שפך משה השירים:

יד

ופי' דרך סברא. צ״ל ופרש. דרך סברא. ודע דבקרא כתיב ואת פרשו ישרוף. והפרש מסתמא נמצא תוך הקרב. ואינו בפ״ע לז״א שמדרך הסברא בעת שלקח החלב מעל הקרב רחץ בתחלה הפרש מן הקרב והסירו משם. כי דבר מגונה הוא להתטפל עם הקרב ופרשו בתוכו וגם יתלכלכו החלבים . וכמו שפירש להלן גבי האיל ורחצת קרבו קודם הקטרה . ומכיון שעסק בהוצאת הפרש קודם הקטרת האימורין מסתמא שרפו תיכף ואח״כ הקטיר האימורים: והנקודה המפסקת אחר תיבת והקטיר ט״ס . ומ״ש תחלה הראש והנתחים" ר״ל הקרב והכבד ושאר גוף הפר. כי לקמן אמר שהפר לא נתח לנתחים :

יז

בצווי. פירש זה מדרך סברא. שאין זה מעיקרי העבודה שיתחייב משה דוקא להסיר הפרש ולמדו בק״ו מן ובשלת לקמן ל״א פרשה זו . ע״ש :

כ

משקל הלשון. שישתנה הסגול לחולם . כי מן עופר כופר יאמר עפרים או עפרות . כפרים, כפרות. והרבים מן בהונות בא על משקל גדול. גדולות: ב' משקלים. בהן ובהנה ומזה השני יבא ברבים בהונות: הדם הנשאר. אחרי מתן בהונות. משא״כ בראשון זרק כל הדם :

כא

תחת בגדי. שהרי באמרו ועל בגדיו ממילא הזה על אהרן. כי הלא היה לבוש בהם. אלא שהכונה שגילה גופו והזה תחת הבגדים ואח״כ על הבגדים:

כב

על הקרב. ואיננו המכסה את הקרב הכתוב בפ״ע להלן בפסוק זה . כי ב׳ חלבים יש על הקרב: הצד הימין. כי שוק ל״נ והל״ל הימנית לז״א שהכונה שוק צד הימין וצד ל״ז ג"כ:

כז

ויהיה תרומתם. הכתוב בסוף הפסוק והוא כפל לשון רק הכונה שיכונו בתרומתם לכבוד השם:

לא

בצווי כי בסוף פ׳ צו נאמר ע״ז הבשר ״ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו את הבשר״ . ודברי הרמב״ן שנסתפק בזה אם הוא בצווי צ״ע שהרי מבואר הוא בכתוב שם וכמ״ש. ואם נסתפק גם על מה שנאמר שם בשלו. אם הוא דוקא הם עצמם. או שכשרה בזר. ה״ל לומר דבריו שם: כמו והכית. כונתו על ראש הפסוק שאמר ומטך אשר הכית בו את היאור. ואהרן היה המכה . ע״י צווי משה. ונראה להגיה במקום "והכית בצור״. "אשר הכית" :

לב

הנותר. אחר שהורמה התרומה. לא כולו:

לג

דרך קצרה. במקום אומרו אהרן ובניו אמר אשר כופר: בעבור אחרת. שקאי מלת אתם נמי על וזר לא יאכל הכתוב אח״ז. כאלו אמר וזר לא יאכל אתם:

לו

כאשר עשה. וזה ראיה לפירושו מלת ליום שהוא בכל יום :

לז

הלחם. לפי שבכ״מ הזהיר רק על הבשר אשר יגע בכל טמא שלא יקריבוהו. הזהיר כאן על כל הנוגע והעולה על המזבח יהיה קודש וטהור ומאי אף על לחם המצות שהקריבו. ולכך כפל הכתוב . והיה המזבח ק״ק כל הנוגע וגו' וגם אמר בלשון כלל:

לח

זה הקרבן. כי מלת זה הוא כינוי הרומז וצריך להסמיך אליו הנרמז:

לט

ה״א הכבש. או שנזדמן לפני הרב נוסח מוטעה בחומש שלפניו. או שיש פה איזו חסרון וצ״ל "ובפ׳ פנחס אמר את הכבש אחד ה״א הכבש״ וכו׳:

מא

הבקר. צ״ל אל מנחת הבקר שמנחה היא ל״נ:

מב

חמשים יום. שהרי באחד בניסן הוקם המשכן. ובעשרים באייר נעלה הענן מעל המשכן ונסעו; בתחתית ההר. ולזה שייך לומר העשויה בהר סיני כי סמוך לההר היה המשכן: מעורבים היו. ולא הוקבעו עוד הדגלים מסביב ולזה היה המשכן בקצה המחנה סמוך להר סיני: והנה פירש. במלות אשר אועד: וככה. ר״ל והיינו: ועדותו ונועדתי. הרי ועידתו לב"י אמור אח״ז ובע״כ שפירש לכם אינו על ב״י רק למשה ולאהרן:

מג

והשלשה. נ״ל שצ״ל לא השלשה כלים . ור״ל שהגם שנקרא המשכן וכל אשר בו בשם אה״מ . בכ״ז עיקר השראת השכינה והקדושה הוא על הארון בקה״ק . לא על השלחן והמנורה ומזבח הקטרת וזה פירוש ונקדש בכבודי:

מה

ומחיצה. ר״ל הפסק ריוח. ומקום חניית הלוים היה מחיצה בין הארון וישראל. ואולי ר״ל כי מפות הדגלים היו מחיצה ביניהם . והחצר היה מחיצה בין מחנה הלוים למשכן ולכן לא הוצרכו בחנייתם לשלח בעל קרי לחוץ: לשבת חוץ. מלשון והיה בשבתך חוץ: לא יכלו. והיה הארון ביניהם בלי שום מחיצה . הוכרחו לשלוח הב״ק ולהיות להם יד בשבתם חוץ :

ל

ג

הטהור. והכונה זהב טהור. הגם שהיה עץ ורק מצופה זהב. ולכן יכלו חז״ל ג״כ לקרות זה המזבח בשם מזבח הזהב:

ד

על שתי. צ״ל על שני:

י

מחוץ. דק"ל שאמר לפני הפרכת משמע שהיה בחוץ לפניו. ואח״ז אמר לפני הכפרת משמע שהיה בפנים:

ז

עם בשמים. דהא כתיב בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים. משמע שעם סממני הקטרת היו מעורבים בשמים: בלי סמים כי שמן המשחה נרקח מבשמים בלי סמים ולכן קרא מרקחת הקטרת קטרת הסמים. כלומר שיש בו ג״כ מיני הסמים. ובשם זה נגדרו היטב לבלי נטעה על בשמי שמן המשחה:

ח

בעשותה. צ״ל בעשות העולה שלכך קראה קטרת תמיד לפי שהקטירוה בעת הקרבת התמידין. ולפיכך הוכרח עוד לאמר לדרתיכם אחרי שאמר תמיד:

י

וטעם כפורים. לשון רבים: פר המשיח. שמתן דמם ג"כ על מזבח הפנימי:

תוכן העניינים

עזרה להבין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה