עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת תצא
י
דרשוהו. שלפיכך אמר אשת ולא אשה לרבות אשת איש: בעיניו. כי אח״ז אמר והיה אם לא חפצת בה שלא תמצא חן בעיניו: ואקח. ומדקאמר לי לאשה ולא אמר ואקח אתה לאשה הרי פירושו שלקחה לו להיות אשתו אח״כ:
יג
רע שלם. שנוכל לומר שגם אם בא אחר מלת עשיה דבר מגונה כמו ועשיתם הרע יהיה פירושו ג״כ לשון תיקון ושלימות שיעשו רע גמור בשלימותו: מטונפת. ר״ל שמלות השבים בל״ס קרועות ומגואלות לרוב צערה: לבכות את. הכל דבור אחד. והנקודות שביניהם ט״ס. ובא לתת טעם לבכיתה: אם קרוב. ר״ל אם מתו מקרוב כגון שנהרגו במלחמה. כדרך כל השבויות. שלבה דוי עליה על מותם יניחוה להתאבל ולא יתעמר בה לכופה למשכב דודים עת נפשה תמר עליה. אבל אם נשבה יתומה שמתו הוריה מכבר הימים וזכרם אבד מקרב לבה מה מקום לצוות לה שתתאבל עליהם עתה: בשוקל הדעת. שהוא דבר שהשכל והטבע מחייב ולזה הגם שהוריה היו עכו"ם מ״מ מחויבת לכבדם ולהתאבל עליהם שלשים כמשפט העברים: עד שלשה. אסור לו לבוא עליה שמא מעוברת היא. להבחין בין זרע כשר וזרע פסול. המעט שתלד לי״א חדשים אז ז׳: פירשתי. במדבר י״א כ"א:
טו
לשם. נתכוון כלפי דרשת רז״ל אהובה בנישואין וזה דרך דרש:
טז
בבריאות. בא לפרש מלת ביום שר״ל באיזו יום שיהיה: בדבור. כי פשיטא שלא יכול להפוך הפשוט לבכור אמתי בפועל אלא שלא יתן לו מעלת הבכור: כחבריו. לא תוכל לאכול וכדומה שפירושו אינך רשאי: מבתחלה. שאין הפירוש יכיר לאחרים אלא שהיא אזהרה לכ״א שמחויב לראות ולהכיר בעת הלידה הבכור והפשוט לבל יסב נחלה בשגגה:
יז
ברוחך. מ״ב ב' ט״ו. ונתכון לרמוז בזה נגד דרשת חז״ל שאלישע החיה אחרי מותו עצמות האיש להתקיים ברכת אליהו ויהי נא פי שנים ברוחך. בכל מה שעשה אליהו. ולדעתו די בר״א שעשה יותר ממנו: עם הישר. שלא ראה קרי או לא זנה קודם הולידו הבכור:
יח
יראי השם. שאז יהיה למורת רוח גם להם בהיותו סר מדרך התורה: הקבלה. שפירשו ויסדו אותו שמתרין בו ומלקין אותו: יפת תאר. שהאם שבלתי הגונה תוליד בן סורר ומורה ולכן זכר ג״כ במגדף שם אמו: שרמזתי. שמות וא״ו כ״ג:
כב
הנתלים. שכל הנסקלין נתלין:
לג
פועל. שאין הפירוש שהוא מקלל את אלהים. אלא שהתלוי הוא מקולל מאלהים: המלחמה. שאם יצאו למלחמה ויתלו את אויביהם לא ילינום על העץ. וכמ״ש בספר יהושע יו"ד כ"ז במלחמת גבעון שתלו את המלכים ולעת בוא השמש צוה יהושע להורידם. הרי שמשפט הערלים שוה בזה למשפט הישראלי ובע״כ אינו לכבוד המת אלא לכבוד קדושת הארץ:
כב
א
למלחמה. לזה נסמכה לכאן: בצווי אם יצא למלחמה פשיטא שהוא עצמו לא ישוב לביתו לאסוף האבידה:
ד
כלל לחמורו או שורו וכל בהמתו. ולז״א ל״ר גם אמר נופלים סתם ולא אמר תחת משאם שבכל אופן שיהיה לא יוכל להתעלם:
ה
למלחמה. שאין לאשה לחגור כלי מלחמה לצאת לקראת נשק שזה כלי גבר: חוץ לדרך. ר״ל משכב זכר:
ו
בדרך. והוא כמו כי תצא:
ז
העיקר. האם לקיום המין ורמז בזה למ״ש בפ' ואתחנן וטוב לכם והארכתם ימים. שהוא הקיום במין. ע״ש:
ח
הבנים. ואז בעודם עצמים בבטן המלאה לא נודע אם הם בנים או בנות: אשכול. עיין בפסוק למקום ההוא קרא נחל אשכול ומש״ש: יעזב. שבעת יצירת אדה״ר עדיין לא היו נולדים בעולם מאב ואם. ונכתב ע״ש העתיד:
מ
קדש. מלשון לא יהיה קדש מב״י:
י
הזריעה. לפי שאמר לעיל מיניה שלא יזרע שני מינים יחד. הוסיף להזהיר סמוך לזה על החרישה בשני מינים יחד. וכן לבישת שעטנז: כלל. ויקרא י״ט י״ט ובגד כלאים שעטנז:
יב
בבנינה. מ״א ז׳ י״ז בבנין הבית. ויותר נראה להגיה במקום בבנינה שצ״ל בבנין הבית: והזכיר. וכבר כתובה פ׳ שלימה במצוה הציצית:
כא
היא אומרת. שע״מ כן ארסה שהיא אמרה לו שהיא בתולה הלכך היא בחזקת בתולה עד האירוסין. שהרי קודם האירוסין אם נבעלה למה לה לשקר במילתא דעבידא לגלויי. ולו אמרה אז שהיא נעולה לא נענשה כלל: בארו. שפירשו ואם אמת היה הדבר בעדים והתראה. שזנתה אחר האירוסין אבל בסתמא לא: גם פירושו. זה ענין בפ״ע וקודם מלת גם צריך להיות הציון על פסוק כ״ה ומתו גם שניהם. ואמר שפירושו של גם הוא זה כמו זה: זה עוד. ור״ל שאע״פ שכבר אמר ומתו גם שניהם דהיינו האיש והאשה הוסיף לבאר להדיא האיש השוכב והאשה:
כג
הדבר. דהל״ל כי תהיה נערה בל״נ:
כח
מפותה. כי משפט המפותה כבר ביאר בפ' משפטים. וכאן אמר ותפשה:
כג
א
האנוסה. אפילו אנוסת אביו לא יקח. והיא דעת ר״ע ביבמות י״ט:
ב
אבר. כי על האבר אמר וכרות שפכה: בשרם. דהא בביצים קאי והל״ל דכים: לא תבאו. מ״א י"א ב׳: כל ערב. נחמיה י״ג ג'. ונזכרו שם גם עמון ומואב:
ג
באשדוד. זכריה ט׳ וא״ו: והמתרגם. שתרגם שם ויתכון ישראל באשדוד דהוו ביה כנוכראין:
ו
ולא עזבו. לא הניחו לקלל ולא נתנו:
י
מחיצה. ולכך לא נשלח הבעל קרי ממחנה ישראל: משחית. כי הטמא מקרה הוא מטמא ומשחית סביבותיו. וקדושת הארון לא תסבלנו ויוזק הוא ואחרים בגללו:
יב
פנה יום. כי נטו צללי ערב. הרי שהשמש עודנה על הארץ רק שכבר ארכו הצללים. כי אם אין שמש אין צל. וזה ראיה לדברי רז״ל שצריך לטבול קודם הערב שמש: כמו לפני. ומשמע שיוכל לטבול אחרי בוא השמש לפני הערב: וי״א. מהמכחישים אמרו. כי לפנות ערב כתיב ולא לפנות שמש. ובע״כ פירושו כשיפנה הערב לבוא. והיא אחרי בוא השמש:
יג
ראיה. ממה שאמר שלא ישבו חוץ תוך המחנה מזה ג״כ ראיה שכאן מדבר במחנה היוצאת למלחמה והארון ביניהם בלא מחיצות. דאלו בחנייתם תמיד איך שייך לומר שישאו עולליהם בכל פעם מחוץ למחנה ביצאם לחוץ ומנין ידעו העת: טמא מטמא. המטמא אחרים שהוא ט״מ או שארי אבות הטומאה לא בעל קרי:
טו
דבור. כמו שהתחיל לומר ונשמרת מכל דבר רע כולל: כתוב. לעיל א' למ״ד ה׳ אלהיכם ההולך לפניכם:
טז
העבד. כמו שתרג״א: הנשכב. המיוחד למש״ז: והעד. שכמו שהקדשה היא הנשכבת.* כן מ"ש שם מבני ישראל היא ג״כ הנשכב. דאלו בשוכב יותר ראוי לומר בבני ישראל: וחיתם. איוב ל״ו יו״ד ורישא דקרא תמות בנער נפשם. משמע שקדשים ונוער ענין אחד הוא: קדש היה. משמע שקדש אחד היה בארץ: הקדשים. מ״ב כ״ג ז'. ומשמע שהנשים הזונות ישבו בבתי הקדשים. מכל אלה משמע שאין הפירוש של קדש הוא המיוחד למשכב המגונה: טעם הקדשה. למה נקראת קדשה הלא אדרבא טמאת השם היא רבת המהומה: מצרים. ז״ל הרב בחגי ב' י״ב: ומלת קדשה מתקדשת ומזמנת עצמה לכל חפץ. ואין פירוש המלה טמאה. גם מלת קדש כמעשה המצרים בדברי הבתולות. כי תולדות המצרים רפה מפני היאור המרבה לחה שלהם. ע״כ אין בהם כח כשהם קרובים לארבעים שנה לבעול הבתולה עד שיביאו נער וישכב עמה מעט עד שיהיה הפתח פתוח. ונקרא קדש דרך זנות אומנתו בכך. וע״כ צוה הכתוב כמעשה אמ"צ עכ״ל. וכן יהיה הכונה לדעתו במלת נוער שהוא המנער את הבתולים. וגם הקדשים שבבתי הזונות לצורך הבתולות המובאות שמה:
ט
לעוברי. שגם עובר אורח מותר לקטוף מלילות מקמת רעהו. וע׳׳פ הקבלה רק בפועל הכתוב מדבר:
כד
א
כשדה. לכן נסמכה לפרשה שלמעלה: או מצא. כדעת ר״ע בגיטין דף צ׳ שפירש כי מצא בה כמו או מצא בה שאז מצוה לגרשה. ובאופן הראשון רשות:
ד
לישראל. ממה שדבר עד כאן בלשון נסתר לא יוכל וכאן בנכח:
ו
מלת חובל. דהל״ל לא יחבול החובל: על הסמך. הם המכחישים: דבקה ר״ל כי נוכל למצוא טעם לסמיכת זאת הפרשה גם זולת טעם המכחישים:
ז
אח. לא תתעב אדומי כי אחיך הוא:
ח
מבני לוי. עיין פ׳ שופטים בפסוק ובאת אל הכהנים הלוים. ובפ׳ יתרו. ובפסוק ולכהן מדין:
ט
על דרש. מסמיכות פ׳ השמר בנגע הצרעת לפ׳ מרים:
יג
צדק לצדקה. כי צדקה פירשו על נדיבת הלב לתת מהונו לדל. וצדק הוא על המשפט הצדק: וטעם העבוט. למה לו לשוב לקחתו יום יום ולחזור להשיבו בלילה: בשמלתו. שאמר שם אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו. ואמר תשיבנו בל״ז שקאי על העבוט:
יח
זכר הגר. שהטעם של וזכרת כי עבד היית קאי רק על שלא יטה משפט הגר שזכר תחלה לא על לא תחבול בגד אלמנה:
יט
במחשבה. שהאדם יחשוב שהוא נותן להעני משלו אבל באמת הוא ושלו של הקב״ה:
כה
א
יחבול. עיין לעיל וא״ו:
ב
לפניו. שאמר והכהו לפניו שאחר יכהו לפני השופט:
ד
קודם. כי בעת הדישה לא יאכל ממילא אלא שהכתוב הזהיר שלא יחסמנו קודם הדישה לבלי ירעב בעת הדישה. אבל באמת אין צורך לזה כי יתכן שידוש ויאכל:
ה
הם אסרו. ר״ל המכחישים הנ״ל אמרו שהאחים הנזכרים לענין ייבום. ר״ל קרובים ואינם אחים ממש. שהרי אשת אח אסורה משום ערוה. והביאו ראיה מבעז שייבם לרות והוא לא היה אחי בעלה: להזכיר יחדיו. דבשלמא חז"ל פירשוהו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם משא״כ למכחישי הקבלה מה יפרשו מלת יחדיו אם שידורו דוקא בחצר אחד או בעיר אחת וכדומה: אמר ויבמה. משמע שיעשה אותה ליבמה לו בקחתו אותה עתה ויקים כאח להמת להקים שמו ולזה קראו יבמה. על עשותו מעשה הייבום שנכנס במקום המת כאח לו. וכמו שקרא ערפה יבמתה של רות. והוא רק שם מושאל להן מבעליהן שנקראו יבמין. וכן הושאל השם יבם להגואל המייבם. והרב דחה ראיתם ממה שמצינו גבי אונן שאמר לו יהודה בא אל אשת אחיך ויבם אתה. הרי שאמר לו שיעשה ליבם לה הגם שבאמת היה יבמה: לשני אחים. וכמו שהונח השם יבם לכ״א משני אחים. בעבור שהוא היבם של אשת אחיו. כן הונח לנשיהן ג״כ השם יבמות: וכל איש דעת. זה ראיה לסתור דבריהם. שהרי כל איש דעת יבין שהגם שקודם מ״ת לא נאסר לאבותינו שום דבר ממצות ל״ת זולת ז' מצות שנצטוו בני נח. בכ״ז אלו היה איזו אדם מונע א״ע ע״פ חפצו ושיקול דעתו מאיזו עבירה שנאסרה אחר מ״ת. פשיטא כי לא היה ה׳ מקפיד על הדבר להענישו ע״ז שלא עבר העבירה. כי די שלא ענש את העובר אז. אבל להעניש הבלתי עובר אין זה עולה כלל על הדעת הישרה. ועוד שהרי מצינו שאה״כ שארץ כנען קאה את העמים על התועבות האל הגם שלא הוזהרו ע״ז. כיון שהמעשה מתועב מצ״ע. וא״כ לשיטת המכחישים שאחר מ״ת אסור לאח ממש לייבם אשת אחיו משום ערוה. מדוע היה רע בעיני ה׳ מעשה אונן לבלתי נתן זרע לאחיו הלא אדרבא נזהר מל"ת. והגם שהיה לפני הדבור אך עכ״פ לא עשה רע:
ה
החוצה. שמלת לאיש זר הוא פירוש של החוצה: אם ירצה. זה ענין בפ"ע. לפי שאמר אח״כ ואם לא יחפוץ. לכן הוסיף פה שרישא דקרא מיירי אם יחפוץ. וסתם הכתוב וסמך על הסוף שנדע שאין זה חובה רק אם יחפוץ:
ו
ולא ימחה. ר״ל כפל הלשון אחרי שכבר אמר יקום על שם אחיו: פירשתי אשר תלד. צ״ל כבר פירשתי לאיש זר:
ח
שישמעו. שמלת ועמד מיותרת ופירושו שיעמוד כסדר ויאמר כן עד שישמעו:
ט
כמו לפני. על הקרקע. ואינו בפניו ממש: כתובה פנים. הרי שייחס מלת פנים למגלה וכן ג״כ כינה עליונית הנעל בשם פנים:
יא
היפך. ולכן נסמכה זאת הפרשה לשלפניה:
יד
מקום. שכיס הוא הנרתק שמניחין שם המאזנים ואבני המשקל: או יוציא. שבהצנע יוציא מכיסו שבהם חפציו וישים ביניהם גם משקלי הרמיה. וכשיבואו לשקול יחליף במהירות לבלי ראות הקונה או המוכר את משקל הצדק בהרמיה שיוציא בסתר מהכיסו: אחר. כי תכסו הוא מן הכפולים וכיס הוא מנע״ו בכ״ז ענינו לשון משקל וערך: חריט. מלשון החריטים. שכיס הוא מין חריט שצוררין בו חפצים. ויהיה כיס מלשון כיסוי. ויפול על כל דבר שמניחים בו כסף או משקלים: