עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
פרשת שופטים
יח
וטעם. ר״ל טעם הסמיכות לפ' הקודמת: יהושפט. ד״ה ב׳ י״ט ה׳:
כ
בתוך. ישעיה ס"ו י״ז. שעמדה הע״ז בתוך הגן והאנשים התקבצו סביבה וא״כ היא גלויה ונראית:
כב
וישלח. שנאמר ויצב יעקב מצבה הרי שלא היתה שנואה. לפי שהיא היתה לשם:
יז
א
פי׳ מום. שנאמר לעיל ט״ו כ״א כל מום רע:
ג
מעשה ב״א. לא שהם אלהים אחרים מהשם. אלא שאחרים עשאום לאלהות: רחוק. כי איך שייך לומר שהחרון היה טוב. אלא שהושאלה מלת טוב גם על הוראת מאד:
ה
ואתהן. גבי השוכב עם אשה ובתה. והראשונה לא תשרף כי בא עליה בהיתר וע"כ הפירוש אחת מהן. אותה שבא עליה אחרונה:
ו
מקבלים. דק״ל השתא בשנים מתקבלת העדות בשלשה מבעיא ותירץ ע״ז הגאון דשלשה יוכלו לקבל עדות משנים ונעשו כב״ד ויוכלו להעיד אח״כ בפני הב״ד ולא מיקרי עד מפי עד. משא״כ שנים לא יוכלו לקבל עדות אחרים. ולהעיד אח״כ בפני ב״ד. והרב אמר שבע״כ אנו צריכים לקבלה בפירוש הכתובים. שהרי לא פורש בתורה מי הכשר להעיד ומי הפסול. ונאמין בזה ג״כ להקבלה שאמרה להקיש שלשה לשנים:
ז
פירשתיו. במדבר כ״ד כ"ב:
ח
והכלל. ר״ל שמ״ש דברי ריבות כולל יתר המשפטים שבין איש לרעהו הכתובים בפ' משפטים. ומה שפירש נגע מלשון פצע. כי בנגעים ממש איזו בעלי ריב יש בזה: פירשתיו. במדבר ט״ז י״ב:
ט
פירשתי. בפ׳ יתרו והכהנים הנגשים אל ה׳ שהם הבכורים. וכן ובני דוד כהנים היו. בש״ב: מיד. כמ״ש להלן וכתב לו את משנה התורה מלפני הכהנים. והוקשה לו לפי פירושו שני יפלא ממך קאי על השופט א״כ לאיזו שופט ישאל ולכן פירשו שישאל מהמלך שאצלו הס"ת בתמידות לקרוא בו: שיהיה. דפשיטא שלא ישאל לשופט שאינו בימיו. לז״א שפירושו בכ״מ שיהיה ואין קפידא שיהיה דוקא במקום המקדש. כמו שהקפיד גבי הכהנים הלוים:
יב
והטעם. שמלת וכל ישראל ישמעו וייראו אינו לשון צווי דאיך יתכן לצוות שישמעו כל ישראל. אלא הוא טעם למה יומת בשביל דבר קל כזה שלא יאבה שמוע בדברי הריבות להשופט. שהוא רק להטיל אימה על הצבור לבלי עבור פי השופט:
טו
אדומי. שהגם שאמר עליו אחיך הוא אין לשים מהם מלך: ואוריה. ירמיה כ״ו כ"א: בע״כ הלך. שם מ״ג ה׳:
טז
מצוה. כי בתורה לא מצינו בשום מקום שאסור לשוב מצרימה. רק היתה בע״פ: אחרת. ששם היא רק הבטחה שיטבעו בים ולא יראום עוד. לא אזהרה:
יז
שלא יעניש. צ״ל שלא יעני: הגרים. ד״ה ב׳ ב׳ ט״ז: רגמוהו. מ״ב י״ב י״ח:
יח
נוסחה. דק״ל איך שייך לומר משנה התורה. דפעל משנה בכ״מ מורה או על דבר שהוא תחת הראשון ופחות ממנו במעלה כמו משנה למלך. או על כפל כמו משנה כסף. והיה משנה ושני הפירושים לא יצדקו פה. לז״א שפירוש משנה פה הוא כמו העתקה. שמן התורה הזאת שכתבה משה ומסרה לכהנים הלוים. שהם המורים לעם. וכמ״ש בפ' וילך יעתיק לו המלך ס״ת שניה ללמוד בה. ולכן אמר כי יפלא ממך דבר וקמת ועלית אל הכהנים הלוים או אל השופט שפירש שם הרב שהוא המלך. לפי שרק ביד שני אלה נמצאה תורת משה. ולכך נסמכו הפרשיות:
יט
התורה. לכן אמר והיתה ל״נ ומלת וקרא בו קאי על הספר שהוא ל״ז:
יח
א
דברי הימים. שנאמר ביהושפט ששלח הלוים ללמד תורה בערי יהודה:
ח
מכריהם. מ״ב י״ב. ותהיה הכונה לפ״ז שיטול חלק כחלק עם הכהנים מלבד מה שיטול מאת מכיריו ובני משפחת אבותיו שהם בל״ס יתנו מתונתיהם כ״א לשארו הקרוב אליו. אבל ע״פ הדקדוק הל"ל ממכריו בפתח. אם לזה כיון:
י
כלל. מדקאמר קסמים ברבים. משמע שכולל כל מיני המכשפים. ותהיה מלשון ארמית כמו קיסם וחתיכת עץ. ובדניאל ב׳ כ״ז קראם גוזרין והוא מלשון חתיכה וגזר עץ. ובשם זה החליפו העברים והארמים את לשונם. כי בלשון עבר נקרא קוסם שהיא ארמית ובלשון ארמי גוזר: שפתי מלך. ששפתיו יחתכו את דבר המשפט: ושניים. ולכן אמר קסמים בל"ר שיש סימנים שונים בככבים הראשונים והשניים. ר״ל ככבי הלכת וככבי שבת. או לפי מבט ההוה ומבט המתחלף: פירשתים. ויקרא י״ט כ״ו: כן. שמות ז' י״א:
יא
פירשתיו. ויקרא י"ט ל״א: חוץ מהשם. שלא ירצה לשאול פי ה׳ רק ע״י תחבולותיו: משובש. שלב האדם ודעתו נוטים לשבוש וטעות. ורק הנבואה היא אמתית: והעד. שעל יהושע הוא אומר נביא:
יט
הכני מ״א כ׳ ל״ו. וימאן להכותו וגו'. וימצאהו האריה ויכהו. והוא דבר בשם ה׳. וגם היה הנביא מוחזק לנביא ה'. ששם מ״א אמר ויכר אוחו כי מהנביאים הוא. ולכן נענש מיתה בידי שמים:
כב
ג״כ דברי. ר״ל שגם ירמיה אמר כן כ״ח ט׳:
יט
ה
יוצאים. ר״ל שגם קול גדול ולא יסף הכונה כי ה׳ לא יסף עוד הקול ההוא ויהיה ג״כ יוצא.
ח
כל התורה. דק״ל מאי לשון ואם ירחיב. ספיקא כלפי שמיא מי איכא. לז״א שהדבר תלוי בהם אם ישמרו התורה: כל המצוה. שלא תטעה לפרש המצוה הזאת שקאי על הבדלת שלש הערים שלעיל מיניה. לז"א מדכתיב כל המצוה הזאת ש"מ שקאי על כל התורה: והיא שלש צ"ל ואינה שלש ערים. שע״ז לא שייך לומר כל:
יד
מהשחית. כי המסיג גבול. הוא עוקר ומשחית גבול הראשון:
טז
כמו ע״ז. עיין בדבור שאח״ז ממה מוכיח כן:
יח
במכות. זה קאי על ועשיתם לו כאשר זמם לעשות שלאו דוקא בעונש מיתה הוא. וכמו שאמר לענות בו סרה שפירושו על ע״ז ממה שנאמר בפ' ראה י״ג וא״ו כי דבר סרה על ה'. אלא ה״ה אם בא לחייבו מכות או ממון והוזם יעשה לו כן:
כ
ב
לנוס. כי לצאת לקראת אויב טוב לחפוז ולא להתרשל כי ההתרשלות סימן לרכות הלב ופחד: במעשה. להתגבר במלחמה לבל יחתו לפניהם:
ז
בבא יומו רק. צ"ל כי יש מי שימות בלא יומו כי היורד במלחמה וכו': ונספה. אחר שאמר או יומו יבוא ומת. משמע שבמלחמה יספה בלא יומו:
ח
נוסף. כי ימס מקל ע״מ יגש והוא פעל עומד. וא״כ מלת את מיותרת: פירשתי. פ׳ בא פסוק ויושב את משה:
יט
חמור לחם. ש״א ט"ז כ׳ והבונה משא חמור לחם: לא יתכן וא״כ אין לפרשו כהיש מפרשים כי האדם לא עץ השדה הוא: נכון. שמלת לבוא מפניך במצור מוסב על ואותו לא תכרות לבוא העיר מפניך במצור. לא שהעץ יבא במצור:
כ
נשגבה. ולזה אמר לשון הורדה כי היתה חומה גבוה ובצורה. וגם לכן הזהיר לבל יעזבנה עד רדתה אף אם ילחמו עליה ימים רבים לבל תשאר מצודה נשגבה ביד האויב להשגב בה:
כא
ג
לחרוש. כמ״ש בעגלה ג״כ לשון חרישה כמו לולא חרשתם בעגלתי. ובא לתרץ הכפל אשר לא משכה בעול:
ד
יסירו. כמו ודשנו את המזבח:
ה
בברור. עיין לעיל י״ז ט׳:
ו
ויצאו. שהם הם הזקנים האמורים למעלה ויצאו זקניך שהם ג״כ זקני העיר הקרובה אע״פ שאמר שם סתם זקניך:
ז
לאחת. שכל אחת מידנו לא שפכה ולכן אמר ל״י: לעשות כן העיר. הוא דבור אחד והנקודות שביניהם ט״ס:
ח
ונוסדו. יחזקאל כ״ג מ״ח. והנו״ן מורה על נפעל והפתח והדגש מהתפעל:
ט
עונש. כי מה שייך לבער דם הנקי אחרי אשרי שופך כבר: הדם דם. ר״ל של שופך דם הנקי אם יודע הרוצח אחר העריפה. דמו ישפך: